_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יצחק וולקני

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

כל מי שעיין בתופעה האישית והספרוּתית הזאת מצדי צדדיה, לא ימלאנו לבו לצמצם אותה בהגדרה אחת או בתואר אחד.  סגולתה הראשית – שהיא רבת-פנים ורבת-גילויים וגם רבת-ניגודים.  אך האחדות בולטת ושלטת בכל ריבוי צירופיה.  יצירתו של ווֹלקני היא כליל של פּובּליציסטיקה, שירה, בקורת, אמנות-המסה, פעולה מדינית, חכמת-כלכלה, ישבנות.  שבע מלכויות, שכל אחת מהן דיה להנחיל שם לבעליה, נושקות זו את זו ביצירתו של וולקני ויונקות זו מזו.  כמעט בכל יחידה יצירית משלו אתה מוצא את רובם של היסודות הללו, המשולבים בה שילוב מופלא, ואי אתה מרגיש בעירובי תחומים.  יתרה מזו: ודאי הוא לך, שכך ולא אחרת צריכים היו הדברים להצטרף.  אותה תורה, הגורסת שירה לחוד ופרוזה לחוד, כלכלה לחוד ורוח לחוד, סגנון מיוחד למדע וסגנון מיוחד לספרות, מתגלית לאורו של וולקני כחכמה דרדקאית.  נשמת יוצר שורפת ומכלה את המחיצות הללו ולועגת לסימני-תחכמוני אלה.  כל פרוזה, שהיא בעלת שיעור קומה והשכינה שורה עליה, אף היא מין שירה.  ואנשי חזון המדע, שלא נתכנסו בתוך קונכיות של מקצוענות צרה, השיחו תמיד את מחשבותיהם דרך-שירה.  בתורת-המידות לשפינוזה, התומכות לכאורה את יתדותיה בכללי הנדסה, ובפרקי-משנה שהם כולם הלכה, פועמת שירה-של-תוכן ושירה של סגנון לא פחות מביצירות פיוטיות מובהקות.  לא הנושא ולא השם קובעים את מדרגות האמנות, אלא כוח הביטוי המגולם בהם.  ובלשונו של וולקני: "בספר הדן על זבל יוכל להיות יותר שירה מאשר בהשתפכות על האהבה בת-השמים".  הכל תלוי בעוצמת הרגש, ברמת המבע ובשפע היצירה שנמזגו בדברים. 

הוא התחיל בעונת-השפרפר של הפובליציסטיקה העברית בארץ-ישראל והיה מסוללי דרכה.  בשעה שרובם של הסופרים הצעירים גמגמו עדיין וכתבו על עסקי כלכלה ומשק על דרך המליצה, כבר היתה לו משנה ברורה ושפה ברורה, שעוצבה בידיו והיא כולה טבועה בחותם אישיותו.  גלוי וידוע, שכל סופר אנוס להתקין לו כלי-אומנות משלו.  כלי-הלשון המתנחלים אין בהם כדי סיפוקו.  מורשתו הלשונית של הסופר היא בחינת ערלה, – כל פועל וכל שם וכל תואר טעונים מולד חדש וצריכים להיעשות ילידי-רוחו ממש, כדי שיהיו בני שימוש ליצירה.  ולא עוד אלא שהצטרפותו לדור מאוחר יותר, מחייבת  אותו לשית עליהם נוספות, למרקם, לשוב ולבדקם ולהכשירם לתשמישו.  הסופר יתנכר לא בעושרו המילולי, אלא בסגולות-הייחוד של סגנונו ובנינו, בחוט הסיקרא המשוך על שורותיו ופסוקיו.  ההיאבקות הראשונה היא היאבקות עם מכשירים סרבנים והנצחון הראשון הוא נצחון על קהוּת המכשירים ומיעוט כוחם.  בת-קולם עוד נשמעת יפה שנים רבות גם לאחר שהסופר כבר יצא לדרך המלך.  עוד במסה הגדולה שלו "התיאולוגיה הלאומית", שנדפסה ב"רביבים", תרע"ג, אשר בה צרר ווֹלקני את האני-מאמין ואת האיני-מאמין שלו שנשאר נאמן להם עד היום, – אנו רואים אותו בנפתוליו עם החומר ועם הלשון.  אותה שעה היה שרוי עדיין במצב של עושה כלים, של לוטש ומשחיז. 

אכן, אפילו אותם חלקים במסה, שאין כוחם היום ככוחם אז, מפליאים ומענגים בניסוחם החריף והנועז וברוח המרד – נתלבשו בביטוי עברי אמנותי.  מה שהיה מרומז שם, פוּתח על ידו ונעשה מפורש.  הן זהו ההבדל בין "עילוי" לבין כוח יוצר, שהלה נוצץ בתקופת-חיים מסויימת ונובל, זורח ומפתיע ושוקע; ואילו מי שהוא עצמו מקור מפַכה, הריהו גדל ומתפתח, זורח תמיד ונושא פירות תמיד.  ודאי, היוצר משייר הרבה חמרים היוליים ביצירתו וגם חמרי-סחף נגררים לתוכה בתחילתה והם טעונים מירוק וצריפה בלתי פוסקים, ואפשר שאינם נקלפים ואינם נפרדים הימנה לעולם.  ברם, "פסולת" זו דומה לפסלתם של לוחות, ורבים ומרובים נתעשרו ומתעשרים הימנה.  מן החמרים ההיוליים של סוקולוב, למשל, עוד עתידים להתפרנס דורות.  אגב עיצוב דברים ושאלות וקביעתם בדפוסי לשון עברית מסותתת, יש וניתזים מתחת איזמלו של ווֹלקני רסיסי נסורת, החוזרים ומשתרבבים לתוך גוף הדברים ומעלים עליהם כעין בהרות-קיץ.  פעמים מתגנבת מלה או שורה של מלים ארכאיות, שאין משמעותן ברורה, והן מכבידות על הבנת הענין, פעמים חגיגיות יתרה פוגמת.  אולם, אלו הן שגגות היוצאות מלפני האמן, מומי-יופי, אם הורשה לומר כן.  חזותו הכללית של הבנין אינה מתפגמת ע"י כך.  ונהפוך הוא: חלקת סגנון ללא גבשושים מטילה בנו רושם של מלאכותיות ושל סטיליזציה עקרה, ואילו שיורי נפתולים-ללא-נצחון מקרבים.  כבחיים כן גם בספרות נאמן עלינו אדם – בצירוף רפיונו של אדם, ואמן בצירוף רפיונו של אמן.  אל השלמות תשוקתנו – אבל השלמות הגמורה היא למעלה ממידת אדם. 

 

ב

ווֹלקני הוא מבעלי התריסין.  הוא נלחם את מלחמתה של תורה ואת מלחמתם  של  החיים.  תמיד  כלי-זינו  עליו.  בשיחה, בכתיבה, במסיבה של התיעצות ובמסעו בדרכים.  נשקו חד ומצוחצח, את חציו יקלע ולא יחטיא.  אין הוא סומך על נסים.  בצאתו לפולמוס לא יישען על סכלותו של יריבו וקלות היפגעותו, אלא יזדיין במיטב התחמושת המודרנית; ב"דע מה תשיב", בידיעת הענין, בהבנת נפש יריבו, בלשון שנונה ובנשימה רחבה.  יש פולמוסאים, שעוקצים וממהרים להמלט על נפשם.  וולקני מפרק את דברי בעל-דבביה פרקים פרקים, חוליות חוליות; האור שהוא מטיל איננו אור פנס קטן, אלא אור פרוז'קטור, המאיר למרחוק.  מתון מתון הוא עושה את מעשהו, בטכסיסים ובאסטרטגיקה – יש לו פנאי הרבה ואינו בהול.  קראו, למשל, את דבריו על "תכנית-סוסקין", שרצתה להעניק לנו "אחוזות-זרת", ועל שכמותו.  קפדנות ענינית, מספרים וחשבונות, ציורים ומשלים – ואיזה כוח משכנע.  שום פרט אינו מיותר בשבילו.  במשק הספרותי שלו כבמשק החקלאי, כל הדברים שיש להם נגיעה אליו יש להם שעה והם עולים בחשבון.  האכין והרקין, התגין והכתרים שבמאמרי וולקני הם פרי שיקול ואיזון, מחיקה ותיקון.  גם הנראה כארעי אינו ארעי כאן לעולם. 

אוזן לו לא רק להגיונם של דברים, אלא גם לנגינתם.  מחשבות, מעשים ודיבורים טובעים בו טביעה מוסיקלית.  זאת נראה בקראנו את תיאורי המסע שלו בארצות שונות לשם לימוד התורה החקלאית והמעשה החקלאי.  רשימות אלו, שמעטות כמותן ליופי בספרות העברית, מלאות רחשי קול, המיה, מראות, עיסוקים ונגינה.  הוא משמיע לאזנו מה שקולמוסו מוציא ושומע מה שאחרים כותבים.  סופרים עברים מובהקים נכשלו מחמת חוש שמיעה לקוי, שכן הם רואים את הקולות של הלשון העברית, אך אינם שומעים אותם כהלכה.  גם כמשוחח הוא שומע.  אף-על-פי שבעל שפע הוא ויש לו צורך להתפרק בפני איש-שיחו, כדי שלא ירבץ תחת מועקת המשלים והציורים וההשאלות התוססים בו – הריהו מוכן ומזומן לשמוע גם את הצד השני, היושב נכחו.  מסתבר, שלא תשוקת הדיבור בלבד מבקשת אצלו את סיפוקה, אלא גם תשוקת השמיעה.  אין הוא עושה את בן-שיחתו כשתי אפרכסות קליטה, כדרך שרבים מאנשי-הרוח נוהגים, אלא משתפו עמו ומדובבו.  ומכיוון שהוא מתבטא במשפטים בולטים, ססגוניים ואינו נמנע לחוות את דעתו, גם כשהיא מנוגדת לרוח הכללית, יש בכל פגישה עמו מיסוד ההפראה. 

וולקני הוא מסביר גדול.  אין הוא יודע להשמיע תורות מדיניות וכלכליות להמונים ולמשכם אחריו בפטורי ציצים של סיסמאות קיקיוניות.  הוא מרצה מצויין, אך איננו נואם עממי ולא מדינאי עממי, התופסים קהל שומעים בלבד.  הללו קצרי זכרון הם כקהל עצמו.  מה שאמרו תמול ושלשום כאילו לא אמרו.  הם מתיזים התלהבות שווה לדבר ולהיפוכו.  כי העיקר להם להשביע רוחות, להעלות אובות  ולקסום  לשומעים ולבוחרים.  ואילו וולקני הוא בעל זכרון. אחריותו לדעותיו אינה פוקעת לכל ימי חייו.  אין הוא מכחיש את אבהותו לילדי רוחו, גם אם יד הזמן פגעה בהם.  הדעות החדשות הן אחיות כשרות לבכירות מהן, הוא גורס טהרת משפחה באמונות ודעות.  בדברו בספר "מידות" על צורות החיים של הקיבוצים והמושבים ובנתחו את יסודותיהם המשקיים החברתיים הוא מגלה את דעתו בפירוש לטובת המושב.  אולם בסיום דבריו יאמר: "יקר לי כל כוח, אחת היא מהי האמונה המצווה עליו את החיים, ואיני רואה כל צורך להחליש את האש היוקדת בלב כל אחד המאירה לו את האמונה.  ילך לו כל אחד בשם אלוהיו עם אמת-הבנין שלו".  שונים סממני כתיבתו: הגיון חותך, סלסולי ביטוי, חריפות עוקצין, אירוניה וסארקאזם, אך כולם טבולים בצבע אחד, צבע הנאמנות לעצמו. 

 

ג

לפי שורש נשמתו הוא דמות פאוּסטית באותו משמע שטבע למושג זה שפנגלר: אדם שחוויותיו ותהיותיו, ליבוטיו וביקושיו מתגבשים ברצון איתן למעשים, ליצירה, למלחמה ולנצחון על הטבע.  ואף על פי שווֹלקני עצמו נראה כמזלזל בכל מטאפיסיקה וחקירת מה למעלה ומה למטה, אין משגיחין בכך.  יש דעות שהן בחינות לבושין לדעות שלא הובעו.  גם המרכסיזם שלו –  והוא היה מארקסיסט בין מנהיגי מפלגת "הפועל הצעיר" הבלתי מארכסיסטית – אינו נקי משמץ מיטאפיסי.  בלעדיו אין להגיע לידי פאתוס כזה ולידי תנופה כזאת.  במלחמתו עם התיאולוגיה בציונות הוא מעלה בזכרוננו הדים ממלחמתו של וולטיר.  אולם גם לוולטיר היתה מיטאפיסיקה אַתיאיסטית.  יל"ג ולילינבלום, שכתב עליהם מסות מצויינות, היו מבחינה פובליציסטית רבותיו יותר משהיו רבותיהם של סופרים עבריים אחרים.  אלא שנושא המלחמה נשתנה בינתיים.  הראשונים נלחמו עם האדוקים ומורדי-האור, רצו להתאים את הדת אל החיים; ואילו וולקני נלחם עם הבטלנות של הציונים המשכילים, המתראים כאנשי-מעשה וכבקיאים בהוויות העולם, בעוד שהם תקועים עדיין בתיאולוגיה לאומית, בבקשת תעודה, במתן צידוק לנשימתנו.  וולקני ניסח בפשטות: "עצם קיומנו נראה כתכלית בפני עצמה, ולא כמילוי אחת ה'תעודות' הרבות.  השבת לאדם ולא האדם לשבת".  הוא ראה בחוש, כי ענין התעודה אצל ה"חפשים" הללו הוא מעין "ערמת האידיאה" של אנשי חצאין, שלא זכו למידת עקביות ולעוז ההגשמה.  פגם זה במנגנון הוא שמסביר את העובדה המוזרה, שבעלי התעודה והמרכז היו אטומים לתנועת ההתחדשות, שכבר התחילה אותה שעה מפכה חרש ובצניעות בארץ-ישראל.  הם לא הרגישו כל דופי וכל סתירה בין מוסר היהדות ו"הסוציאליזם הנבואי" לבין עבודה זרה וניצול חברתי ולאומי.  נגדם יצא ווֹלקני. הוא הטיח כלפי אלה, הדורשים אל ה"מה", העוסקים במעשה מרכבה של מהויות מיטאפיסיות, וקבע יעוד לבעלי ה"איך", המורים את מלאכת ההגשמה ואת דרכי הבנין.  הוא גילה את מקום התורפה שברעיון התלוש מן האדמה וקרם עור על המחשבה – לימד פרק בהלכות תרבות ועבודה ויצירת עם.  הוריד את המוזות משמי-השמים ארצה.  הצביע על הפרדת הרשויות לחומר ולרוח, לתרבות ולציביליזציה כעל תולדה של חיים עקומים, מסורסים וגלותיים.  "ביצירת כלכלה לאומית, בריאה וחסונה, בוראים את התרבות; העבודה, שבלעדיה אין כלכלה לאומית, היא המגלה איפוא את הכוחות, המעיינות, היוצרת את ההתנגשויות והספרות היא תולדת ההתנגשויות.  – – רשות אחת לאדם וליהודי לא תיבנה מפירוש מדעי על יעודים קדמונים; היא תיברא אם בנינו בעצם ידיהם יפלחו את האדמה, ובעצם ידיהם ינקרו הריה, יקרעו ימים ויפלסו נתיבות באויר, ישלטו באיתני הטבע ויעמדו בסודו.  עם שאינו יוצר חמרי-בראשית בעצם ידיו לא יאצור גם רוח".  הוא הדגיש, כי הזרמים הטבעיים, הספרותיים והחברתיים והרוחניים, מוצאם תמיד ממעמקי שכבות האדמה.  לפיכך שקד לצמצם את ששה סדרי משנה ולהרחיב ששה סדרי טבע וביחוד סדר-זרעים.  בספרו "בדרך", שבו הקים את בנין המחשבה הישובית, הוא מייחד את הדיבור על סדר הטבע של ארצנו ועל סדר הזרעים.  כאן הוא מופיע לפנינו לא רק כאגרונום וכמיישב, אלא גם כבקי בחכמת הטבע, כיודע סוד שיח אילנות וחיות של ארצנו, כמקשיב דק לקול האדמה וברכתה, כאנין-הרגשה לאקלימה וכמנחש התפתחותה של כלכלתנו.  הרעיון היסודי שלו, להזדרז ברכישת שטחי קרקעות נרחבים וליישבם על פי השיטה האכסטנסיבית, כדי להעביר את אדמת ארצנו לבעלותו של ישראל בטרם יבואו המכשולים הגדולים – לא זכה להתקבל בשיעור הדרוש.  רק עתה, כשהמכשולים שצָפם מראש, מתרגשים ובאים עלינו, חוזרים אל הרעיון הזה מתוך הודאה-למחצה בצדקתו.  ואין ספק, שגם חלקו השני של הרעיון, תיכנון שלם בהתישבות הלאומית, הקדמת המוקדם והאחרת המאוחר, עתיד להבקיע לו דרך.  הוא התבונן בשיטת התישבותנו, שהיה אחד מיוזמיה ומגשימיה, וראה בהן התלהבות חלוצית מרובה שאין עמה תכנית ושיקול מדוקדקים.  אף הוא הבין את מקורה של השאיפה הקדושה לדחוק את הקץ, להרבות ישובים חקלאיים, להגדיל את מכסת התנובה החקלאית ולגוון את מיני התוצרת העצמית.  אולם כאיש מדע, לא נסתפק ברצון לוהט בלבד, והטיף השכם והערב לבחינת היכולת: הצביע על כוח העומס של המשק ושל האדם, כוח הקליטה של השוק הפנימי והחיצון, כושר ההתחרות וכיוצא באלה היסודות, הקובעים בימינו קיומה של כלכלה או חדלונה.  הוא לא היה בעל-הלכה, שאינו מש מאהלה של תורה, אלא בדק תמיד, ניסה ניסויים, אגר מספרים ועובדות של ממש, התקין נסיונות-למופת כדי להמחיש בהם את תכניתו המשקית, ובכל שעה שמקטרגים ומשטינים קמו עלינו להוכיח את דלות יכלתה של ארצנו התאזר עוז ושם לאל את מזימתם.  ודבריו נשמעו תמיד בכובד ראש.  עוד יש לסכם את המחלוקת ולקבוע מה נכון ומה משובש במשנתו הישבנית של ווֹלקני. אך מה שניתן לומר גם עתה הוא, שגם חסידיו וגם מתנגדיו הושפעו ממנו, הוארו על ידו בזכרם, כי יש אחד העוקב אחר צעדיהם ומעשיהם מבפנים, מתוך ידיעה רבה ומתוך חרדה למפעל ההתישבות, שבו ראה תמיד עיקר ציוני ראשון.

 

ד

האדמה אינה לו ענין אידיאולוגי גרידא, היא אֵם כל חוויותיו.  היא סמל וממש כאחד.   "בראשית היתה האדמה" – אומר וולקני ב"מידות".  הפסוק התנ"כי המזכיר לאדם דרך זעף, שישוב אל האדמה, "כי ממנה לוּקח". הופשט מטראגיותו ומקללתו.  ווּלקני כאילו קורא בניחותא: דע, "כי ממנה לוּקחת".  גם מבחינה רוחנית האדמה הוא הרכב של דם ואדמה: דם סמוק, החוזר בעורקים ללא הפסק, ומדפיק את כוח היצירה, ואדמה שחורה, המחוללת "שינוי במבנה-המוח ובהלך הנפש.  הנותנת נתיבות חיבור חדשים להגיון, מערכת צנורות חדשה לעיון ולמחשבה".  אין האדם בחינת "גן תלוי", אלא היחיד והאומה הם חטיבת טבע, גילוי או מעשה ממעשי-בראשית.  ואף-על-פי שניתנה לו לאדם חירות-הרחַף והוא יכול להמריא אל על, אין הוא בן חורין מחוקים, חוקי עשייה וגידול.  מכל נסיעה ומכל תעופה הוא חוזר אל האדמה.  אפילו הטייס המובהק ביותר מוכרח סוף-סוף לרדת ארצה ואינו רשאי לשהות באויר העליון למעלה מן השיעור המוּתר. 

כל פעם שוולקני מדבר על האדמה ויבולה, בין אם מטרתו מדעית ובין אם היא פובליציסטית, הוא מעניק לנו פרקי שירה, שירת הטבע והמולדת, שירת האהבה והעלילה.  הוא נזהר תמיד מן האשליה של אידיליה, שלא על פיה ישק עולם הטבע והחברה.  בשניהם קיימת דיאלקטיקה חמורה, שאנו חייבים להשלים עמה ולפעול ברוחה.  בכל שולט ופועל חוק הגירוי והתגובה, הברירה הטבעית, ההנחה והמסקנה.  גם האידיאליסט חייב להביאם במנין אם אין הוא רוצה להיות בין "הנופלים היפים".  רצונו של האדם הוא כבודו וכוחו, אך אינו כל-יכול.  גבול הושם לו בל יעבור, גבול של תנאי אקלים, אדמה, חברה ומדינה.  השילוב של הרצון, התבונה וסיגולם ההדדי מכשירים אותנו ליצור ולשמור על הנוצר.

אהבתו של וולקני לאדמה לא שבה ריקם, היא המשיכה עליו את חסדה ושילמה לו גמולו.  היא היניקה אותו לשד-לשון, לחלוחית-מחשבה ועסיסי-רגש.  ממנה נטל כוח וכובד, מרחק ומעמק.  היא לימדתו להשלים את ימי ההריון של מסותיו הכלכליות והספרותיות ולא להוציאן לאור קודם זמנן; מפיה למד את דרך ההבשלה המודרגת, ששום קמיעות ושום לחשים לא יחישוה; היא נתנה בידו אמת-מידה להבחין בין בריא ללקוי, בין הראוי לחיים ובין הנידון לכלייה, היא שפיתחה בו את חוש המשקל.  והוא הבחין תמיד את התבן והבחין את הבר.  חוש המשקל ניכר גם בלשונו.  אין הוא אוהב את המלים הקלות, הפושטות ברחוב, שהוראתן מתמסמסת אגב משמוש מרובה, אלא את הכבדות והנבחרות, שכל אחת בפני עצמה וכולן בצירופן הן בריות מיוחסות ומלאות דם וחיות.  חוק הברירה השפיע עליו גם כאן.  לא כל המלים ראויות להכתב בספר היצירה.  רק ה"גזעיות" זכאיות לכך.  גם במשק הלשון מזווגים, מרכיבים, מכליאים ומצליבים.  וכמה יפות הרכבותיו והצלבותיו של וולקני בשדה הלשון!  כאן הוא כורך אמנות וטבע ומעצב דמות של מסה אסתיטית רבת און ואדירת קול.  כי הקולות הדקים שצותת בטבע הובעו על ידו לא בצלצול של זוג, אלא בעוגב, המפיץ צלילים בשרניים, חגיגיים, פולחניים.  הלשון העברית נתחדשה בעדרו בה והוכנסה תחת כנפי הכלכלה המודרנית.  מה שהיה בה במזומן הוצא הימנה לשם שימוש, ומה שלא היה – נוצר בדמותה ובצלמה.  כך באו לעולם המלים "תוצרת" ו"תצרוכת" וכיוצא בהן, שכיום אי אתה יכול ללכת בלעדיהן אפילו שתי פסיעות. 

מן הקרקע יונקים גם דימוייו וציוריו של וולקני.  הוא מסביר את דבריו במשלים הלקוחים מחיי החקלאות, הכפר והאיכר.  ומה גדול כוחם של משליו!  הנה הוא טווה את חוט מחשבותיו, מתווכח, מתנצח, מביא ראיות, טוחן יריבים וכעין עלטה פרושה על הדברים.  ופתאום – ברקאי!  משל נחרז לנמשל, הקבלה להיקש, והענין מאיר ושמח, הדוֹק נופל ואתה טועם טעם של חן ושׂכל טוב.  בשעת הצורך עומדים לרשותו חרוז של שיר עברי או אוּד של מליצה עתיקה כדי לשלבם בהרצאתו ולעשותה צלולה ומושכת.  על אף מלחמתו בתיאולוגיה אין הוא מדיר עצמו הנאה מאוצר הלשון התיאולוגית. בחריפות רבה הוא מוציאו מידי פשוטו.  וולקני ידע לפחת רוח חיים במיבטאים קדמוניים או להשתמש בחרוז של שיר עברי מודרני לענין הנדון באותה שעה.  באספה אחת, שבה התווכחו על עניני התישבות ועל שיטת וולקני, הביאו ראיות מיוון, שהעבירה באותה תקופה את בניה מתורכיה על פי הסכם של חליפין.  כשנטל את רשות הדיבור פתח ואמר: אף אני עמדתי נוכח פסל אפולו...  והיה בפסוק שנון ואסוציאטיבי זה משום מהלומה לכל המומחים המביאים בקלות יתרה את עדותם ממרחקים... 

כתוכן דבריו כן גם דמות תבניתם.  וולקני הוא אדריכל, היודע  את חכמת השיעורין. הוא משער את כוח העומס של הנושא, המשמש יסוד למסתו, ובונה עליו היכל מוצק ונהדר.  אבני גזית יבנה אותו.  חוקי הכובד והתואם הם נר למלאכת בנינו.  ואעפ"י שהרבה קישוטים, כפתורים ופרחים וסלסולי-נוי מצויים בו מבית ומבחוץ, אין הם עושים רושם כי לשם נוי בלבד באו, אלא גופו של דבר הזקיקם.  התפארת היא כאן יסוד.  הכל נושם רחבוּת וגבהוּת וניתן בעין יפה, כמי שיש לו רב.  אתה הולך שבי אחרי השפע והברק ויפי המבנה, העולים בד בבד עם חשיבות הנושא ותוכנו.  במסגרת כזאת נתונות רק יצירות-מופת, המשתמרות לאורך ימים. 

הספרות העברית היתה מולדתה של הציונות.  צרת ישראל ותקותו נשתקפו בה בצבעי הקשת של ההשכלה, מלחמת הדת, שלילת הגלות, חלוציות ותחיה לאומית ע"י התחדשות של יצירה.  כל אלה נפתלו ונאבקו בתוכה ועיצבו את דמותו של אותו דור, שקיים וקיבל על עצמו להניח מסד חדש לחיי ישראל בארצו.  הספר והמחרשה הלכו כרוכים, הסופר והחורש היו לאחדים.  מכוח-כוחה של תקופה זו אנו ניזונים גם היום.  וולקני היה והנהו אחד מראשי הספרות העברית הצעירה, ספרות ההתחדשות.  ואעפ"י שדרכם של ראשונים וסוללי דרך להבלע בתוך ההולכים בעקבותיהם והבאים אחריהם, לא הועם זיוו של כוכבו.  הוא מבהיק במערכת היוצרים של הספרות העברית ונראה יפה לכל מסתכל.  אין לדעת אם מסילת יצירתו תהיה מסילה לרבים ואם כלי תשמישו ותחמושתו הרוחניים יהיו גם קנינם של סופרים אחרים.  אפשר שלא כל אחד מסוגל להטיל על עצמו כבוּדה כזאת של מכשירים וכללים ודקדוקי יצירה.  עכשיו נוהגין להקל.  ואפילו מחמירים רבים המתיקו את הדינים, את דיני הכתיבה ואת דיני הדקדוק.  הקולא באה גם בזכות ההתפתחות הלשונית וגמישותה וחיוניותה, זו הגמישות והחיוניות שלא פסחו גם על וולקני, שאם כי חותמו קבוע, הריהו ער וקולט את השבח והעליה של המתרחש והמתחדש.  אולם אותה גושפנקה שהטביע וולקני בספירת ההתישבות והצירה הספרותית, אותו פאתוס שהשקיע בבקורת השלילה ובהתווית החיוב ואותה מזיגה של הלכה ומעשה בבנין ארץ ובתחית עם, שנסתמלה באישיותו כסופר וכישבן – נחקקה במעמקי הוויתנו הרוחנית והישובית ללא הימחות. 

כבשדה החקלאות וההתישבות כך גם בקרית הספרות העלה את מפעלו למדרגת אמנות, הנקנית בכשרון מלידה, ביגיעה ובלימוד ובעבודה של התמכרות.  סופרים שכמותו מקדשים את השורה הנכתבת, מייחדים את הספרות לבעלי-היכולת ומניסים את הדילטנטים.  הקורא את וולקני מתמלא יראת-כבוד בפני אומנות הסופר, שההנאה מפירותיה צריכה אולי להיות שווה לכל נפש, אך לא השימוש בה.  הוא הורה: לאו כל אחד רשאי לגדל תורמוס ולאו כל אחד רשאי לאחוז בקולמוס. 

וולקני אינו פוסק מגירסא ומיצירה.  הוא לא הגשים ולא מיצה עדיין את יכלתו הרוחנית והמעשית.  על כך מעידים ספרו האחרון על ההתישבות, מאמריו ועבודתו המתמדת והפוריה בתחנת-הנסיונות, ולא סך-הכל ניתן כאן, אלא רמזי דרך, נסיון להבין ולהסביר את החזיון ששמו וולקני. 

 

תש"א

 

אחרי מותו

התהייה שהיינו תוהים עליו בחייו, רבתה לאחר מותו, ותחושת גדולתו – החריפה.  עוד בחייו הרגשנו את יחודו השלם, את מקוריותו ואת רבגונותו.  כמעט שלא מצאנו לו אח וריע.  מיוחד היה בדעותיו, בדרך הילוכו ובנוסח ביטויו.  עצמי היה ועצמאי בכל גילויי הוייתו, משעת הולדת מחשבתו ועד שעת הגשמתה, ועד בכלל.  גם מה שלמד מפי אחרים – והוא למד כל ימיו – ומה שהביא עמו ממרחקים, נמזג בדמו והיה לחלק מעצמותו.  מעולם לא יצא בכלים שאולים ולא בתוכן שאול.  מאז הציג כפות רגליו על אדמת ארץ ישראל אירש לעצמו לא רק את הארץ אלא גם את בעיותיה.  היא גילתה לו, כביכול, את ספקותיה וודאויותיה שבהווה ושבעתיד.  על כן היתה תכניתו רחבת-נשימה וצופה למרחקי הימים, ולא נתכוונה להיות בחינת "מן היד אל הפה". 

מבעד לשתי שפופרות אנו יכולים לראות את קלסתר פניו של וולקני: מבעד לאני-מאמין שלו ומבעד לאיני-מאמין שלו.  מראשית עליתו האמין שתחיית ישראל במולדתו תהיה תחיה ארצית, קרקעית, בשר-ודמית.  הוא האמין בכוחה של עבודה, עבודה ממש, הבונה משק חקלאי ותעשיה, המוציאה לחם מן הארץ ובגד מן החרושת.  הוא האמין בכוחו של החלוץ היהודי והבין לנפשו ולסגולותיו המופלאות, אך מעולם לא שכח את חוקי המציאות וכל ימיו ביקש את ההתאמה בין סגולות החלוץ ובין חוקים אלה, שאינם משתנים בשום מקום.  הוא התנגד לשני דברים קיצוניים, שבאו משני צדדים מנוגדים, לרעיון התעודה של בעלי-חכמת-היהדות, היוצרים "תיאולוגיה לאומית" חדשה; אלה "הציונים הבטלנים", העוסקים עדיין ב"מה" ואינם עוסקים ב"איך", היושבים על מדוכת מוסר-היהדות המופשט ואינם מחשלים את קיומה של היהדות ושל היהודים, שהם בסיסו של אותו מוסר. 

אולם הוא התנגד גם לאותה שיטה, הנשענת על ההתלהבות החלוצית ועל הרצון בלבד, ואינה רותמת אותה לכללי המשקיות הבריאים.  הוא שיער את כוח-העומס של האדם וביקש לחזקו ולסעדו ע"י בחינת היכולת והגברתה, ע"י יצירת תנאים מתאימים וע"י בנין משק על יסודות כלכליים מודרניים, המביא בחשבון את כושר הקליטה של השוק הפנימי והחיצון, את כוח ההתחרות של התוצרת וכיוצא באלה.  על כן בדק תמיד את העובדות, ניסח היטב חשבונות, שקל ומדד וספר.  הוא היה למתכנן הלאומי, לראש המתכננים, וסוף המעשה היה אצלו במחשבה תחילה.  לא גזירות גזר, אלא הביא את מסקנותיו לישוב הצעיר, מסקנות, שהוסקו מתוך נסיונות עיוניים ומעשיים, שאי אפשר היה שלא לקבלן.  ואין לך סמל רב-משמעות לחיי וולקני ולמפעלו כאותה עובדה פשוטה: כשם שראשית צעדיו היתה בחוות בן-שמן, כך היתה אחרית צעדיו בתחנה לחקר החקלאות ברחובות.  בין תחנה אחת לחברתה ובתוך שתיהן עברו כחמישים שנה, שכל התפתחות הישוב ותקומת המדינה מקופלות בהן, אבל בהן מקופל גם פעלו של וולקני וברכת חייו ויצירתו: פעלו ההתישבותי והפובליציסטי, המדעי והספרותי. 

מנסיונותיו אלה ניזונו כל ההתישבות וכל הישוב.  עליהם הורכבו נסיונות של תלמידיו וגם של מתנגדיו, שלא הודו בתורתו או שעשו את עצמם כאילו אינם מודים בה.  אבל הוא היה בחינת ראשון, שהשכיל את כולם.  וכאחד מסגל-החבורה של "הפועל-הצעיר" היתה השפעתו גדולה מאוד בכל תחומי החיים. 

וכשם שהיה תקיף בדעתו ובאמונתו והיה מטביען בחותם בל-יימחה על חיי הישוב, כך היה תקיף בדעתו על דברים, שלא האמין בהם.  ואף זו הובעה בלהט ובהתפקקות כל החוליות שבשדרה.  בדרך כלל היה מגלף את השקפתו משני צדדיה, מהצד החיובי והשלילי.  ואותה אש שחורה על גבי אש לבנה, שבה נחרתה אמונתו נחרתה גם התנגדותו.  ושתיהן התנוססו לתפארה.  הוא האמין במשק של עובד על אדמה לאומית ובאדם עובד, המסתגל לחוקי המשק המודרניים, אך כפר בכל התכניות הקיקיוניות של גואלים למיניהם, שביקשו להעניק לנו "אחוזות-זרת" ושאר מיני ישועות ונחמות.  הוא לא האמין בחברה, שבה מתחדשת מגילת רות: "בועז עתיר-נכסים מעבר אחד, והמון שכירי יום, החיים בחסד אדוניהם, מצד שני".  הוא לא האמין בנסים שיתרחשו בתחום זה, אלא סמך על שני גורמים: על הרצון החלוצי ועל התכנון הקפדני והמדעי.  הוא לא זלזל, כפי שטועים רבים, ביסוד הרצוני, אך לא האמין בשלטון-היחיד שלו וביקש לזווגו עם הכרת המציאות ועם חוקי המציאות, למען לא ימוט.  הן הוא שכתב במאמרו "צורות הבנין": "כור הבחינה הנה העבודה.  לעמים אחרים היא חולין שבחיים, לנו היא צריכה להיות דת.  באש נפלה יהודה ובאש תיבנה.  ואש זו היא – דת העבודה!"  הוא לא התעלם, איפוא, מערכן של אימפונדראביליות בתקומתנו הרוחנית והכלכלית ובפירוש אמר "שאף ברציונאליזם הנישא בפי קרי-המוח עוד יכריעו היסודות הבלתי רציונליים", אבל הוא חינך תמיד את הישוב לחוש-מידה ולהכרת האמת המציאותית, ומנע אותו מהפרזות. 

ששת ספריו, שהופיעו סמוך למותו ושרובם נתפרסמו תחילה מעל דפי "הפועל הצעיר", הם נכסי צאן ברזל לספרות העברית ולתולדות הישוב כאחת.  מעטים הספרים, שבהם פתוכים ערכי ספרות ויופי בתוך ערכי חיים מעשיים וערכי תועלת.  הוא היה מטבעו בעל רשויות רבות: פייטן, פובליציסט, איש המדע, מורה-דרך וסופר.  כל הרשויות הללו נאבקו בקרבו וכל אחת שאפה לביטוי שלם ועצמאי.  כתיבתו היא בחינת מזיגה של כל אלו.  מכאן עומק ניבו ותפארת מחשבתו, לחלוחית פיוטו ודיוק הגותו.  הוא ידע את סוד המליצה בטהרתה, כדרך שידע את סוד הראייה המציאותית בנקיונה. 

כחמישים שנה למד ולימד, הורה והדריך את הישוב.  אלו היה חמישים שנות היסטוריה ישראלית מכריעה.  בהן התחדש העם ונרכשה מולדתו.  הלכותיו ודעותיו, עלילותיו ומפעליו הלא הם כתובים בכתב ברור על ספר הישוב, אשר לדורנו.  והדורות הבאים יקראום בשקידה למען דעת ולמען התענג.

 

תשט"ו

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה