_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מרדכי שניר

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

למרדכי שניר לא היה בית-הורים, אלא בית-אב.  אמו מתה עלי בילדותו.  ואביו, שעלה ארצה כאיש אמיד, ירד מנכסיו אגב נסיונו לחדש את הישוב בכפר-יהוד, ולא היה סיפק בידו ללמדו תורה.  זמן-מה למד ב"תלמוד-תורה" "נצח ישראל" בפתח-תקוה, באופן שגם תורת-רב מסודרת ושלמה לא היתה בידו.  ובהיותו עדיין נער היה עובד בפרדסי פתח-תקוה והוגה בספרי-יראים ובספרות העברית החדשה בכרך אחד.  מרדכי גידל איפוא את עצמו בידי עצמו כל הימים.  על תקופתו הראשונה סיפר: "היו גם גוּלוֹת תחתיות, מעיינות חתומים ונסתרים, המפכים בנבכי הנפש הפנימיים.  היתה מושבת פתח-תקוה, שבה עשיתי את ימי גידולי, והיא היתה כעיירה ליטאית משומרת.  היה ר' הירשל סלובודקר, שהביא עמו את השמועות והאגדות על ישיבת בעל "חפץ-חיים", הצדיק המופלא מראדין, וספריו "שמירת הלשון", "נדחי ישראל" ו"משנה ברורה", שבהם הגיתי ימים רבים, בשקיקת נפש ובצמאון ללמוד תורה, פשוטה כמשמעה, אשר הנחוני בילדותי, זה הצמאון אשר לא רווה והמפעם אותי עד היום הזה" ("הנעימה האחת", עמ' 12). 

במזל-תאומים זה, שבו היה נאלץ להישען על עצמו ולהיות בודד לנפשו ונתון לגורלו, היו חייו ומעשיו שרויים תמיד.  הוא הקדים להתבגר ונשא בעול קיומו החמרי והרוחני לבדו.  "נערים עובדים היינו – הוא מספר – מבני משפחות עולים משנות תרס"ו ואילך.  הסתדרות נוער עובד, הדואגת לנערים לעבודה ולפעולה חברתית-תרבותית טרם היה, ואנו משכנו את יניקתנו, כפי כוחנו, מן האתמוספירה של הפועלים בימים ההם, מ"קלוב הפועלים" הראשון במושבה, ומשיחות והרצאות בודדות" (שם, עמ' 10).  תנאי חייו ואופיו הביאו אותו לידי הפנמה ולידי אֵלם.  נפשו היתה סגורה ומסוגרת, ורק בסוף ימיו התחיל לספר קצת ממה שהיה מכובש בו.  כדרכו היו לו בני-לווייה, ששימשו לו מופת: "שלוש אהבות גדולות פקדוני משחרית נעורי.  אהרן דוד גורדון, שאת שמעו שמענו בביתנו עוד בחוץ-לארץ, בעלותו לארץ, ובתו יעל, היתה מורה בעירנו; ב.  כצנלסון ויוסף חיים ברנר.  שלושה מאגנטים עזים" (שם, עמ' 9).  שלושתם היו שותפים בעיצוב רוחו.  א.  ד.  גורדון באורח-חייו, בשיחו ושיגו ובניגוניו, ברנר בסיפוריו ובעינו הטובה, שקירב אותו ואף פירסם מראשוני דבריו, וב.  כצנלסון "בנדיבות רוחו, עומק נפשו ורוחב אופקיו", שהדפיס את מאמרו הראשון נגד ההתנדבות לצבא הבריטי.  הללו פרנסו את רוחו, והיה משווה אותם תמיד לנגד עיניו בכל מה שכתב.  "מה היו אומרים הם" – זאת היתה שאלתו כלפי עצמו, כי הם היו בשבילו קנה-מידה.  ואמנם, ניצוץ משל שלשתם נתגלגל בו והיה מאיר את נפשו ומלהיבה.  אף על פי כן, לא נתבטל בפני איש ושמר על עצמיותו.  כעדותו: "אך נושא כלים מושבע לא הייתי לאף אחד מהם.  נאבקתי עם עצמי ועל עצמי לבל ייבלע אוֹרי המעט, כאשר חנני בוראי, באורם הגדול, וסללתי לי בצדם את שביל היחיד בצד רשות הרבים.  והיו ערכים מקופלים בי, שלא נתנו לי לקבלם כמו שהם ולהשתעבד לרוחם" (שם, עמ' 12).  גם מתח זה בין התחברות להסתייגות, בין השתוקקות לקבל השפעה של גדולים ממנו ובין השתמרות מפני ביטול היש העצמי, הגדיל את מועקתו. 

מבעלי החומרה היה, המחמירים קודם כל עם עצמם ואחר כך עם אחרים.  הוא לא ידע נוחות וקלות מה הן, לא בחייו החיצוניים ולא בחייו הפנימיים.  כל דבר השיג ביגיעת גוף ונפש.  מילדותו עבד, טרח, חצב מן החיים ומנפשו בכוחו ובעוצם ידו.  גם הכתיבה היתה בשבילו כמעשה חציבה.  בפתקאותיו המרובות, שהיה מריץ אלי למערכת "הפועל הצעיר", או הביתה, חוזרים ונזכרים לא רק מכאובי גופו, אלא גם שקידתו על קריאה, מאמצי כתיבתו, טירחת העתקתו.  שכן כל משפט ממשפטיו נכתב באחריות וברוב הקפדה.  מידת התרשמותו המהירה והמגוונת ממאורעות החיים, מאישים, מספרים ומפגישות, היתה ללא כל פרופורציה למידת כתיבתו האיטית, הכבדה, השואפת אל המיצוי, אל המועט המחזיק את המרובה.  והיה ממד של עומק בדבריו, זה היה עומק טבעי, פרי תכונתו ונטייתו להשיר קליפות ולהגיע אל התוך הטמון, אל התוך שבתוך. 

בדרך זו כתב, ומאמריו ורשימותיו על בעיות חיינו המתהווים, על סופרים ויצירותיהם ואלו נאצרו וכונסו בספרים ובקונטרסים, כגון: "בין אדם לקבוצה", "פרקי עליה", "אגדות תימן", "בתחום הימים", "בני הדור ומוריו", ו"הנעימה האחת".  זה האחרון הופיע אחרי מותו ומכיל דברים רבים מן הספרים הקודמים.  ויד היתה לו גם בעריכה: הקובץ "בעבודה", "ילקוט" "אחדות העבודה", דברים על ברנר, "רחל ושירתה", על ברל כצנלסון, כתבי א.  מ.  קולר, ועוד.  פעילות זו כשהיא מצורפת למפעלו החשוב "חדרי העיון ע"ש נחמן סירקין", שהיה מנהלם ומשכללם ומקשטם באוצר-ספרים, ואגב כך היה גם מדריכם של אלפי מעיינים וקוראים – מעידה על סיכום נכבד של פעולה ספרותית ותרבותית מסועפת.  בכל אלה באה לידי ביטוי התערותו במורשת ישראל בעבר ובהווה וחזונו לעתיד.  הוא ראה בתנועת העבודה את תנועת ההתחדשות של האומה, את העם העובד בהתהוותו, וצר היה לו לראותה בפגמיה.  לפיכך היה מתריע על כל קלקלה בחברתנו ותובע סילוקן.  קריאתו לתיקון עיוותיה של ההוויה  הארצישראלית החדשה נבעה מלב קרוע ומורתח.  בימי "פרשת לבון" כתב: "הנה ספיחי "הפרשה" מחלחלים כארס ולשילוחי-היצרים מזה ומזה – אנה זה יוליך?  מה ליבוי היצרים הבלתי פוסק?  האין בזה כדי לקרקר את "הבירה" כולה?!  האם לא יימצא הכוח המוסרי הפנימי בעוד מועד, כל עוד השעה לא עברה, לעכב בעד ההידרדרות מטה מטה חלילה.  מי יעמוד בפרץ?"  (שם, עמ' 144). 

בשנים האחרונות, אף-על-פי שמכאוביו גברו ותכפו, היתה ניכרת בו איזו צלילות מיוחדת, מעין זו שבאה על האדם לאחר חשבון-נפש אחרון, המבטל זוטות ומכוון כלפי הנקודה החיונית העיקרית בלבד.  הריתחה, המצויה אצל תלמידי חכמים הרבה, נדחתה מפני רכוּת-נפש אבהית מהולה בהבנה סלחנית.  מידת הדין הופנתה כלפי עצמו בלבד.  והרבה דרש מעצמו.  הרבה המה ותסס בו ואמר להביאו לידי ביטוי.  והוא התכוון תמיד לאיזה מעשה רב, שעדיין לא עשאוֹ.  בפתק אחד כתב אלי:

"הרי לפניך כמה שרטוטים.  ברצוני לעשות את כתיבתי מעתה ביתר קבע, מאחר שיצאתי "לחופש הגדול", לפנסיה". 

אך ידוֹע ידע יפה את מצב בריאותו ולא השלה את עצמו כלל.

בפתק אחר הוא כותב:

" – – לי אצה הדרך.  בקרוב עלי להיכנס לבית החולים לבדיקות ואולי גם לניתוח.  אבל במצב הלב וחולי של שלושה חדשים ומחצה רצופים – הרי שאלה על גבי שאלה...  ולי תכנים ותכניות על נושאים מנושאים שונים, המעסיקים אותי בעקבות המתרחש ובתחום הדור.  מי יתן – ".

ובשעות-שחרית של ימי שבת, כשרווח לו, והיה מטייל לו מביתו לביתי, עקב בצד אגודל, כדי למסור לי את רשימותיו ל"הפועל הצעיר", מביט הייתי בהילוכו, כשמקלו לפניו וארשת של רצינות גדולה בפניו.  ארשת זו היתה כמין שיירי השראתו בשעת כתיבתו, שלא פגו גם עכשיו, לאחר שכבר היה נושא בכיסו פרי כתיבתו.  בדפיקה קלה ובקול עמוק וחגיגי היה נכנס ויושב ומשוחח על עניני דיומא, ולבסוף מושיט לי את מאמרו ואומר:

"לא אמרתי הכל.  אין כוח לומר הכול.  בין כתיבה להעתקה – לא מעט נמחק.  מי יודע עם מי הדין, כבית-שמאי – או כבית-הלל". 

גורלו של מרדכי שניר היה עירוב של דין ורחמים, חומרה וחסד, וכגורלו כן גם נפשו: מזיגה זו היתה ניכרת בו בשנותיו האחרונות היכרות בולטת. 

 

תשל"ב

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה