_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קופל שווארץ

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

חזותו של קופל שווארץ ופניו העידו עליו.  תכונותיו נשתקפו בהן.  על כן ראוי שנחדש אותם בזכרוננו כפי שראינום בימים האחרונים:

בעל קומה בינונית היה. זקיפותו נכפפה כלשהו בשנים האחרונות.  פניו היו כהים במקצת; מצחו רחב כשל תלמיד חכם; עיניו עמוקות ויוקדות; גבותיו עבותות ופרועות מעט כשל קפדן; שערותיו סדורות לו כשפסוקת עוברת ביניהן.  שפמו השחור, ששיבה נזרקה בו, מחודד ודוקרני.  בת-צחוקו היתה רבת גונים ורבת משמעות.  היא לא הופיעה על פניו פתאום, כמו אצל רוב האנשים, אלא לאט לאט, בהדרגה.  נועץ היה מבטיו בפני הדובר אליו כשפניו רציניים, אך הנה פלט הדובר דבר של תמימות או של אוולת, ומיד היה צד אותו בשפמו, ושפמו התחיל מתחייך והחיוך עבר והתפשט על כל חזוּת פניו.  אותה שעה היה משרבב לתוך דברי בן-שיחתו מלה אחת חריפה או עוקצנית, שהעמידה את הדובר עמו במצב של מתגונן.  דיבורו היה מתון, מנוי וקצוב, אבל מכוון למטרה.  הוא היה מביט לא מבעד למשקפיו אלא מעבר למשקפיו.  כל גישתו הספקנית, היתה מתבטאת בהבטה זו.  ההן והלאו היו מעורבים בה שעה קלה עד שנתגבשו להן יציב או ללאו יציב.  קולו היה מנוגן, עולה ויורד, מתיז את האותיות וכופה את השומע לשמוע.

לפרקים היה שותק.  שתיקתו באה להדגיש, שהדברים שנשמעו אינם ראויים להגבה.  זאת היתה שתיקה מוחצת, שהיא קשה שבעתים מדיבור תוקפני. 

היה בעל תריסין ובעל נימוסין.  ושני אלה לא היו מנוגדים זה לזה.  נלחם מלחמתה של האמת האישית והציבורית, והיה מקפיד בהליכותיו שיהיו לפי מנהגה של חברה תרבותית.  חריפות ביטוי מכאן, ונועם התנהגות – מכאן.  ביחוד דקדק בהתנהגותו בפומבי. 

בעל תרבות היה.  לא דוקטור חצי-משכיל, בנוסח המקובל, אלא אדם שקניני התרבות, הספרות והאמנות נמזגו בדמו והם מדברים מתוך גרונו.  לא לקיקה מספר זה וטעימה מחוברת אחרת, אלא ידיעה שרשית באוצרות תרבות ישראל, בקיאות מופלגת, רכישה מתוך יגיעה ואינטואיציה, הזדהות עם הנושא.  ומה מגוונת היתה השכלתו.  קודש וחול חוברו בה יחדיו.  חינוך מסורתי, שהקנה לו דעת לשוננו וספרות עברית עתיקה וחדשה, הושלם ע"י חינוך כללי וקניני מדע וספרות עולמית.  ולא הסתפק בגירסא  דינקותא.  ולא שכב על דינרי השכלתו, ולא קפא על שמריו.  אלא תמיד למד.  אפשר לומר עליו, כי מעולם לא פסק פומיה מגירסא.  כל יום עיון בספר, חזר למקורות, חידש את ידיעותיו והעמיקן.  הוא ידע את רזי הלשון העברית, את צירופיה וצירופי-צירופיה.  על כן הפליא כל כך לעשות בה וממנה.  והלשון נענתה לו כלבן-ביתה האינטימי. 

לא באפס יד ולא בלי עמל הגיע למה שהגיע.  הרבה הביא מבית אבא שלו, שהיה בית ציוני, בית אמיד, שאיפשר לו ללמוד בגימנסיה ובאוניברסיטאות.  כדרך שלמד מפי מורים פרטיים, וביניהם הסופר שופמן, הוא שהביא עמו מעיירתו בולחוב, שהיתה מרכז-תעשיה יהודי, מושגים על פועלים יהודים ועל תנאי עבודה.  הן אבא היה בעצמו בעל בית חרושת ליציקת ברזל, וסיפק היה בידו ללמוד את מסכת יחסי עובדים ומעבידים מסביבתו הקרובה.  אולם כל אלה היו לו גורמים מסייעים.  את השכלתו האמיתית רכש בכוחות עצמו, מתוך נטייתו הטבעית להתעמקות, בכוח אהבתו לעניני רוח, לתרבות, לשירה ולאמנות.  הוא היה על פי מקצועו עורך-דין, אולם לפי שורש נשמתו היה סופר, הוגה-דעות, מנהיג.  כשרונו לסניגוריה ולקטגוריה סייע לו לבסס את דעותיו ואת אמיתו, כדרך שסייע לערער את הדעות שנראו בעיניו כוזבות. 

הוא נתגדל ונתבגר במזל של פעילות.  עוד בהיותו בגימנסיה כבר נבלטה פעילותו באגודות "השחר" ו"פרחי ציון".  הוא הרצה, התווכח, עשה אָזנים לציונות, לספרות העברית ולמחשבה העברית.  היה מראשי התנועה "צעירי ציון", שמטרתה היתה לחנך את הנוער היהודי על ברכי הרעיון הלאומי ושיבת ציון.  תנועה זו, ששלמה שילר האציל עליה מרוחו, היתה המבשר של תנועת הנוער החלוצי, וממנה באו לה המנהיגים הראשונים.  קופל שווארץ היה הרוח החיה בה ונושא העבריות.  השתתף בירחון "סנונית", שבו השתתפו גם שופמן, אשר ברש, א. צ. גרינברג וצבי דיזנדרוק, פירסם בו מאמרים בבקורת הספרות.  היה גם מעורכי הירחון הפולני "מוריה", שאחד מהם היה יעקב טון.  לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה היה קצין בצבא האוסטרי, בשובו מלימודיו בוינה, נשתקע בפעילות חדשה.  היה בין מארגני העליה השלישית.  ועם התפצלות התנועה הציונית הכללית היה מראשי אגף העבודה, שממנו צמחה ועלתה אחר כך מפלגת העבודה "התאחדות".  במפלגה זו היתה לו דרך ומגמה מיוחדות, שעליהן נלחם תמיד.  הוא היה מבעלי הכיוון הארצישראלי-עברי.  הוא טיפח, בצד העבודה הגלותית, בעיקר את תנועת העליה וההגשמה, את "החלוץ" ואת "גורדוניה".  הוא היה ציר לסיים הפולני, אבל לבו ומוחו היו נתונים לתנועה הציונית-הסוציאליסטית ולערכיה.  היה קורא מאמרי לופבן, כפי שסיפר לי, שלוש-ארבע פעמים וראה בהם את הביטוי הממצה לשאלות הציונות ותנועת העבודה.  היה בולט בצמרת ההתאחדות, היה ציר לקונגרסים הציוניים וחבר הועד הפועל הציוני הגדול, בקרן היסוד ובמשרד הארצישראלי. 

ביחוד ידועה לרבים פעילותו כחבר מועצת הקהילה בלבוב.  הנהלתה של קהילה זו, שרובה היה חדור מגמות אנטי ציוניות וכל עיקרה למצוא חן בעיני השלטונות הפולניים, היתה מטרה לחציו המושחזים של קופל שווארץ.  נאומיו בישיבות המועצה היו מלאכת מחשבת.  הוא היה מצליף אותם בשוט לשונו וחושף את כל הנלעג והבלתי-מוסרי שבעמידה מתרפסת זו כלפי השלטונות.  נאומים אלה חינכו דור, כי בהם בא לידי ביטוי לא רק יחסו הבקורתי כלפי חוגי המתבוללים והשקפת-עולמם, אלא בהם נתגבש גם החזון הציוני המאיר לעיני הנוער הרציני, כפי שראה אותו קופל שווארץ באספקלריה של "הפועל הצעיר".  ואחר כך, עם עליתו, באה פעילותו בארץ כמזכיר המפלגה בתל-אביב, בקופת-חולים, בבית הדין העליון, בשבועון "הפועל הצעיר" וב"דבר". 

ולא הבאתי כאן אלא ראשי פרקים של פעילותו המסועפת, שהיתה מבורכת ונושאת פירות.  ואף על פי כן, ברור לי, שקופל שווארץ נפטר מן העולם ולא השיג אפילו חצי תאוותו.  הוא היה משופע בכוחות נפש, בכשרונות, במאוויים וברצון לפעילות, שלא מצאו את ביטויים הממצה.  הוא לא הגשים את עצמו, והלא הגשמה עצמית זו של אדם היא תכלית חייו.  כוחות בלתי מוגשמים ובלתי מבוטאים אלה, הסעירו את נפשו והדריכו את מנוחתו.  הם תססו והמו בו כיין, ולפעמים היה שיכור מעצמו.  והם הטילו בו נעימה קוצפנית.  הוא לא היה מדבר על כך בפומבי, אבל לעתים נסתננה קובלנה על גורלו זה, שהמר לו.  מדרך הטבע הוא, שבמצב זה יהא אדם רואה את המכשול לא בו, אלא באחרים, בתנאים בלתי רצויים או באישים שהפריעוהו מלהגיע למטרתו. 

אבל כוח כובש היה בו, שנבע מתוך אצילות אמיתית, והוא שעשה את הופעתו נאה, מרוסנת ובלתי מחוספסת.  הוא הצניע את רוגזו ותלונתו בסארקאזם ובשנינה והלבישם מחלצות של היתול.

קופל שווארץ היה נואם ברוך-כשרון.  הוא לא היה נואם עממי, זורק סיסמאות חבוטות ומתפרנס משולחנם של אחרים.  אלא היה שוקד על כל נאום ועושה אותו חטיבה של תרבות והסברה.  דרכו היה בפולמוס.  הוא יכול היה להביא את עצמו לידי ביטוי מלא רק ע"י ויכוח.  כי דיאלקטיקן היה לפי טבעו.  כוח-הניתוח שלו היה חד, והגיונו ממולח.  הוא חש מיד בסתירה של בר-פלוגתא שלו.  הוא ידע להבליט סתירה זו, לצבעה בצבעים נאים ולהראותה לכל, עד שאפילו בעל הסתירה עצמו התחיל להאמין בה ולקבל את דינו מידי קופל שווארץ. 

הוא היה סופר בעל מכשירים של סופר.  הסופר והנואם היו מעורבים בו כשני יסודות שהם אחד.  היה כותב כנואם ונואם כסופר.  מכשיריו העיקריים היו:

הלשון העברית (או האידית או הפולנית) העשירה והחריפה.  הוא בחל בדלוּת הלשונית.  הוא שנא את החוורון בכל מקום שנתבלט.  הוא אהב את דשנות ההבעה, את עושר הצבעים, את ריבוי האנפין ואת הביטוי המהוקצע.  בינו לבין הלשון העברית היה רומאן גדול ומאושר, המבוסס על הדדיות שלמה ומלאה, על מתן-גומלין, על הפראה הדדית.  במסתו הנאה על משה שרת הוא אומר:

"כשם שאנשים המופיעים בשער בת רבים, אל במה ציבורית, לא יופיעו בפיג'אמות, ולא בבגדים קרועים ובלויים או מלוכלכים, אלא ילבשו בגדי שבת, כדי לא לדחות ולא להרגיז בחיצוניותם, כן מוצא-פיהם צריך להיות לבוש ומלוטש ולא פיג'אמי, מחוספס, דחוק, משובש, מגומגם, מקוטע, אסופי, מים דלוחים, אזוב-פרא!  אצלנו כתוב: בכל עת יהיו בגדיך לבנים!" 

ואמנם היו בגדיו לבנים תמיד. לפני שהופיע הכין את עצמו יפה וצחצח לא רק את חרבו, את תוכנו, אלא גם את לשונו.  וזה שנתן ברק כל כך גדול להופעתו, שהכריחה כל אדם, ואף את יריביו, להקשיב לו ולהתבשם מדבריו. 

אך לא מכשיר הלשון בלבד היה בידו, אלא גם סממנים אחרים.  הוא היה פולמוסן מובהק, והשתמש בכוח הניתוח, בהומור, בסארקאזם, בשנינה, בהיתול ובביטול.  חביב היה עליו השימוש במשל ונמשל.  המשל עצמו היה חטיבה נאה ומבדחת, אולם ביחוד היינו נהנים מן הנמשל, שהיה מתגלה לנו בכל ההיתול ובכל החריפות.  כל נושא פולמוסי קטן, בין אם זה על מפ"ם, או על הציונים הכלליים, או על איזה חזיון ציבורי, שלילי, שנפסל על ידו, היה עולה תחת ידי קולמוסו או בנאומו למעלה גבוהה.  הוא היה מצמצם את כל עצמו בנושא וע"י כך היה מגדיל את ערך הנושא.  בכל מה שעסק היה מרכז את כוחו ואת פתגמיו ואת מימרותיו עד שעשאו כמין נברשת חשמלית גדולה ומאירה.  אוי לו למי שנפל לתוך עטו או נאומו של קופל שווארץ. 

ההומור שלו היה מכוון לפעמים גם כלפי עצמו; פעם שאלתיו: למה אינך משנה שמך המשפחתי?  השיב לי: כבר יש לי שם עברי.  – האיך? – הקשיתי.  פשוט – ענה – יש שוא נע ושוא נח.  ועכשיו יש גם שוא-רץ... 

ולא על דרך השלילה היה משתמש בכוחותיו אלה.  אהבה ואמונה היו נטועות בלבו.  הוא אהב את תנועת העבודה והאמין בערכיה הגדולים, והם שדחפוהו להלחם בכל הבטל והסרק שביריבים.  הוא העריץ שורה שלמה של מורי תנועת העבודה ומנהיגיה.  הערצה זו נתבטאה במאמריו על גורדון, שילר, ביננשטוק, לופבן ויבדלו לחיים ארוכים שפרינצק ושרת.  אותם סממנים, שבהם ביטא את יחסו הבקורתי לאנשים ולחזיונות בלתי אהודים עליו, בהם עצמם פאר ורומם את האישים שכיבד ושלמד מפיהם.  וכשם שהיה לו צורך בקהל שמעריך אותו, כך היה לו צורך באישים המכובדים והנערצים עליו.  הוא מצא אותם בציבור, בספרות ובאמנות. 

קופל שווארץ אהב את העם, את ציבור הפועלים ולמענם הקדיש חייו.  אולם הוא שנא את העמארצוּת.  הוא ידע, שלא כל העם יכול להיות סופרים ומשכילים, אבל דרש מנבחרי העם שיהיו מסוּלתים, שיהיו בהם טוב-טעם ודעת.  הוא פסל לכהונה ציבורית כל מי שתופס בה בכוח מרפּקיו בלבד.  הוא ראה את מפלגת פועלי א"י כמי שקרוּאה להנהיג את האומה, ורצה שכל מי שמתכבד בתפקיד מעין זה יהיה ראוי לכך ע"י השכלתו, כוח מחשבתו וכושר ביטויו.  ולפי שלא תמיד היה הדבר כך, ראה במעט עלבון אישי במצב זה, שבו יכול לעלות לגדוּלה ציבורית מי שאין בו מעלות וסגולות המייחדות אותו לכך.  לפיכך היה מוחץ בבקרתו אנשים מסוג זה, דבר שלא הגביר את פּופּולאריותו. 

קופל שווארץ בא לארץ בהיותו כבר בן חמישים וכמה. אולם הוא נשתרש בה עד מהרה, כי היה חטיבה של ארץ ישראל גם בגולה.  כל מי שנפגש עמו, היה מתפעל מבקיאותו העצומה בכל מה שמתרחש בא"י, ושליחים רבים מא"י היו יכולים ללמוד ממנו, איש הגולה, הרבה מאוד על בעיות הארץ ועל הנעשה בה.  שכן רק מקרים בלתי מוצלחים מנעו ממנו לעלות לארץ עם העליה השניה או השלישית.  על כן נעשה סמוך לעליתו אחד מעמודי התווך של הפובליציסטיקה העברית, הצופה מעל מצפה גבוה על מאורעות חיינו.  הוא עמד בשער כל השנים וכל מה שכתב עתיד להצטרף לספר רב-ענין מבחינת המחשבה הציונית-הסוציאליסטית ומבחינת הלשון העברית.  עד שחלה את חוליו אשר מת בו, לא פסק להגיב, לכתוב, ללמוד וללמד. 

קופל שווארץ היה אישיות רבת צדדים וכבירת פעלים.  והוא עתיד לכבוש את מקומו בכותל-המזרח של האישים הפוריים והמפרים, שסייעו לביסוס השקפתנו והווייתנו בכובד מחשבתם ובעומק יחסם.

 

תשט"ו

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה