_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יעקב זנדבנק

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מותו של ריע צעיר, שעוד לפני כך וכך שעות ישבת ורקמת עמו את רקמת החיים והפעולה הרגילים, משפיע תמיד כפורענות-אלהים מדהימה, כמהלומה משתקת.   הדיבור הצלול ניטל והגמגום בא במקומו.  איש בגיל-הפריחה, אשר מעולם לא עשית אותו נושא לסיכום וענין לחשבון סופי, אלא קלטת אותו כדרך שקולטים חטיבת חיים המתרחשת והולכת, המבשילה והולכת – נהפך פתע-פתאום לעבר, לזכרון, ל"היה היה איש".  אדם, חבר, שאהבת אותו, שהלכת עמו כברות-דרך מסוימות, איכה תביע את יחסך ואת דעתך עליו ממרחק כזה, המבדיל עתה בינך לבינו? 

בן ארבעים ושלוש היה יעקב זנדבנק.  והרי זהו גיל, שבו ישנם עדיין פקעים רבים, פקעי כשרון ופקעי-סגולות, שלא הגיעו לכלל לבלוב מלא, שרק רמז מהם ניתן לו ולנו.  ואם בכל אדם כך, באדם כזנדבנק, שלא רצה ולא יכול לגלות ברבים אלא מה שהיה שרוי כבר בסימן של בגרות גמורה – על אחת כמה וכמה.  הוא בכלל לא היה מגלה לאחרים, ואפילו לקרובים אליו, אלא מה שהיה צורך באותה שעה ולשם אותו ענין.  מעולם לא הציג עצמו כידען או כבקי.  ורק מי שבא עמו במגע לעתים תכופות היה יכול לצרף בדמיונו צירופי סגולות וכשרונות וידיעות, שנתיחדו לזנדבנק.  פעם נתגלה לפניך כחובב ספרות וכיודע ספרות, פעם כמבין במוסיקה ובתיאטרון ופעם כבקי בחכמת חיים וכמכיר אנשים.  תמיד היה מביע את דעתו בזהירות, בהקשבה לדברי עצמו ובהאזנה לדברי בן-שיחו.  כי מעטים הם האנשים שידעו להקשיב כמוהו.  כמה נדירה בימינו סגולה זו להקשיב לדברי אחרים וכמה רבים הם אלה, העושים אותך אוביקט-שמיעה בלבד.  מתוך שלא היה איש-הניצוח, היה מחשיב דעת זולתו ועושה אותה בסיס לתשובותיו.  על כן היתה השיחה עמו נעימה וגלויה.  כי רק הויכוח הנצחי מביא את המשוחחים לידי פליטת דברים מקריים ולידי הצנעת דעות, מה שאין כן שיחת-שנים לשמה, שכוונתה בה בעצמה ומטרתה היא עצמה.  גם קולו היה מותאם יפה לשיחת-שנים או במסיבה מצומצמת.  משום כך היה זה מן השכיח, ששליח מן הישובים או מזכיר ועדת התרבות או סתם מבקר, שבא לסדר ענינים טכניים שונים, היה מפליג עמו בשיחה אחרת, ביחוד כשהאיש הזה קנה את אימונו על פי טביעת הרושם הראשון.  בדרך זו, נהפך המשרד שלו גם למקום, שבו מבקרים חברים לאו דוקא לשם סידור ענינים הקשורים בעבודתו. 

משרתו כמנהל המרכז לתרבות הביאתו לידי הצורך להרצות גם בצבור.  הוא לא היה מרצה מומחה, אך היה מרצה אחראי ביותר.  ראיתיו פעמים רבות לפני עלותו לדוכן המרצים בכינוסים או בסמינריונים, כולו היה מתוח וקשוב ולומד ומכין.  דבריו שבעל פה נכתבו תחילה ואח"כ השמיען.  המלים בדיבור ובכתב לא נתדרדרו מפיו ולא יצאו מבוהלות ודחופות, אלא יצאו מפורשות ובהתזת האותיות.  הרעיון היה ברור בלא עומס של מלים למדניות ולועזיות.  בכל הרצאה היתה מגמה גדולה, הומניסטית.  אף החזרות שנשנו בהרצאותיו העידו על הלך-דעות קבוע, שנקנה לו בדם לבבו. 

הוא היה איש נאמן. נאמן לעצמו, למשפחתו, לדעותיו, לחברה שבה חי ולאנשים שעמהם בא במגע.  שאף ליחסים בלתי אמצעיים, שאין בהם מן התכליתיות המכוונת.  הבטחתו היתה הבטחה, ההן שלו היה הן והלאו – לאו.  משרתו משכה אליו כל מיני אנשים הזקוקים לסידור ולעצה, אנשים, הבאים על פי הרוב מקרב האומנויות החפשיות, והוא ידע לשמור על הקו הישר שלו גם כאן, במקום הצבורי.  מעולם לא השלה אנשים בתקוות-שוא, לא השהה מתוך שרירות ענינים שהיה ביכלתו להביאם לכלל סידור מהיר.  אף על פי ששלוש-עשרה שנה כיהן במשרותיו בארץ, לא דבק בו מאום מן השיגרה ביחסים עם בני אדם, לא השתמש בתחום-שלטונו בקול מצווה ומתנשא.  ידע את ערך עצמו אך הוקיר גם את ערכם של אחרים.  לפיכך כבדוהו ונטו אליו חסד.  אפילו אלה, שטרדותיהם ועניניהם היגעים כל היום הקנו להם טבע שני בדמות קול רם והתנהגות נחפזת ועצבנית, היו יודעים, שכאן, לפני משרדו של זנדבנק חייבים הם להתקין את עצמם תחילה: לדפוק בדלת, להנעים את ה"שלום" שבפיהם ולהנמיך את קולם.  הם ידעו: כאן נחתכים עניני תרבות באופן תרבותי.

ארבעים ושלוש שנות חייו של זנדבנק, עם כל מיעוטן היו רבות-פעלים ועשירות גלגולים ומראות.  לידתו בכפר שבגליציה וראשית חינוכו בחדר ובישיבה שבאותה ארץ.  הם הניחו רובד ראשון, רובד-יסוד, בנפשו.  עליו הונחו אח"כ רבדים אחרים: לימוד בבתי ספר חילוניים, רכישת השכלה בכרכי אירופה וכניסה לחיי צבור יהודיים וציוניים מודרניים שבגרמניה. 

בהיותו חוטר מגזע תלמידי חכמים וחרדים ספג אל תוכו מסורת ישראל וערכי אהבה לא"י.  ערכים אלה ליווהו גם בהמונה של גרמניה, שעשתה בודאי רושם עז על בן-הכפר.  והוא היה בין המתלקטים מסביב לתנועת "הפועל הצעיר" שבגרמניה, שהוציאה מתוכה כמה וכמה אישים בשביל תנועת העבודה בארץ.  ידיעתו בלשון העברית ובקיאותו ביהדות הבליטוהו בתוך התנועה הזאת בגרמניה והיה בה מורה ועסקן ומחנך.  אולם היה מטבעו איש ההגשמה, הדורש ומקיים.  ובימים ההם, כשהעליה מגרמניה היתה עדין ענין ליחידים, נכנס למערכות "החלוץ", פעל בתוכן והעניק להן ממיטב יכלתו עד שנצטרף לשיירת העולים בשנת 1926.  בבואו ארצה החליט אחרי ספקות ולבטים להמשיך אותו קו פעולה, שהרגיש את עצמו מוכשר אליו.  חלישות גופו וסיבות אחרות לא נתנוהו לעבור לעבודה גופנית כפי שחשב תחילה בגרמניה.  הוא נבחר לאחד המזכירים של ועדת התרבות ואפשרויות פעולתו ועליתו היו מצומצמות.  אך לאט לאט גדל והלך.  הוא עמד על משמרתה של אחת החזיתות הפרוצות ביותר והנוחות ביותר לפגיעה.  יומם ולילה עמד.  לא תמיד היו לו תנאי עבודה מתאימים.  תחום זה של פעולה תרבותית, אם כי לכאורה הכל מודים בערכו, איננו, כידוע ראשון לדאגה ולמתן אמצעים.  משום כך היה לא פעם בודד בעבודתו ויחידי בתכניותיו.  כאחד המעטים שראה בחינוך יסוד-מוסד לתנועת הפועלים וכמארגן את הפעולה הזאת, הרגיש את הפרצים המרובים והמסוכנים, אף העמיק לחשוב על דרכי התקנה והריפוי.  אך לצערו הנוקב היה מנין המשתתפים והמסייעים בידיו קטן.  אולם דוקא בזמן האחרון, הוכנסה חזית זו אל תוך המערכה כולה.  האמצעים, שהועמדו לרשותו של המרכז לתרבות, גדלו, חבר עסקני התרבות גדל והפעולה נסתעפה.  זנדבנק חלם ואף ניגש להגשים תכנית של יצירת תנועת-אנשי-תרבות בתוך ההסתדרות, אשר קיווה שהיא תיצור אטמוספירה רוחנית מתוקנת יותר וסיוע של ממש, סיוע מתוך התנדבות, למפעלו התרבותי של צבור הפועלים.  בקשר עם זה הרהיב בזמן האחרון לחשוב גם על הגשמת דברים שמחוץ למסגרת עבודתו הרשמית: הוצאת מונוגרפית על אישים בישראל ובעמים; קיום מסיבות או סימפוזיונים לשם חילופי דעות.  נפשו המתה מחשבות טובות ואף נתגלה לו המרץ להגשמתם.  עוד כחצי יממה לפני פטירתו, נמלך בדעת חברים בנוגע לתוכן החוברת המוקדשת לזכרו של גוסטאב לנדאואר, שחלקה נמסר על ידו אותו יום לדפוס. 

זנדבנק היה בעל השקפת עולם, שאבני-פינתה חצובות ממיטב המחשבה וההרגשה ומחיי-המופת של אישים דגולים.  דעות ואמונות שהתאימו לו, נעשו חלק מנפשו.  הוא לא התגנדר במקוריות.  להיפך, תמיד היה מזכיר בשיחות את אלה שהשפיעו ומשפיעים עליו.  גוסטב לנדאואר, ראַגאַץ, ברדאייב, גורדון ואחרים.  הוא היה תלמיד נאמן למוריו.  המשנה הסוציאליסטית והפדגוגית העסיקה אותו ביותר.  הגשמת הרעיון, והחינוך להגשמה זו היו ראש הגיגיו.  כמה פעמים סיפר על רצונו לכתוב ספר על פסטלוצי, ואפשר שניסה גם להוציא את הרצון הזה אל הפועל.  אסף חומר על בתי הספר בארץ ועל שיטות החינוך.  אף חיבר עבודה אחת עליהם.  כך הגשים בפינתו את מה שהיה חבוי בו. 

במאמרים, בהרצאות ובשיחות הסביר את דעותיו, שאפשר להגדירן בקצרה במונח אחד הרווח עכשיו: הומניזם לוחם.  הסוציאליזם היה לו מיצוי האמת והטוב של היחיד והחברה, אמונה באדם ובהשתנותו החיובית.  בתנועת הפועלים ראה את השליח, החלוץ, לתקומה אישית וחברתית.  על כן כה כאב את כאבה והצטער על הליקויים שנתגלו בה.  הוא ידע להעריך ערכם של מוסדות בתהליך ההגשמה, אך דאב למראה סימני-החייץ ביניהם לבין האידיאה שיצרה אותם.  הוא רצה בטהרת האידיאה גם כשהיא נכנסת אל תחומי המציאות.  מעולם לא היה מרוצה לא ממעשי עצמו ולא ממעשי אחרים.  אולם אי-שובע-רצון זה לא נתגלגל בהתמרמרות חסרת-אונים אלא נהפך למניע רוחני תמידי.  הוא שאף לחידוש שרשי ובינתים עשה את האפשרי המוטל עליו. 

היתה בנפשו איזו ערגה דתית טמירה והרגיש קירבה לסוציאליסטים הדתיים.  אולם פסל את הקליפות החיצוניות שנדבקו בדת.  באחת המסיבות, שהיתה מוקדשת לשאלה זו, הבליט את הנימה הדתית המרטטת בקרבו.  הוא גמגם כמבוייש וכמכסה על איזה סוד-חיים. 

ותוך פרפורי שעה אחת גווע האיש הזה והניח מאחוריו חידה סתומה וכאב בלב ידידיו. 

 

תרצ"ט

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה