נחמן סירקין / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

א    🔗

נחמן סירקין הוא שנאבק לראשונה עם האנדרולומוסיא הרעיונית שירדה לעולם הציוני ועם האנדרולומוסיא שירדה לעולמם של הסוציאליסטים היהודים הכשרים. הוא צחצח את המושג ציונות כשם שהסיר את אבק הפלפול מן המושג סוציאליזם יהודי ובדרך זו הכשיר את זיווגם השלם והנאה. הוא היה ציוני סוציאליסטי ראשון. ובאמרי זאת, לא נתעלם ממני, כי קדם לו משה הס, שעל שמו נקראה אחת האגודות שנוסדה בידי סירקין וחבריו, ושסירקין ראה את עצמו כממשיכו המוסיף עליו נופך משלו; מבחינת האידיאה הציונית-הסוציאליסטית ודאי לא היה סירקין ראשון, אך גם הס לא היה כזה, שכן תוכנה התמציתי הלא כתוב עוד בתורת משה ובתורתם של רבים שקמו אחריו. אולם “ראשון” פירושו כאן לא הגיית רעיון בפעם הראשונה, אלא הגדרתו תוך כדי מלחמה ציבורית עם יריבים רעיוניים במחנות שונים ועשייתו נס ודגל בעם או בחלק ממנו. מבחינה זו היה סירקין ראשון. הוא לא רק צירף לראשונה את שני המושגים “ציונות סוציאליסטית”, אלא גם נלחם להם בקונגרסים הציוניים, באספות סטודנטים, בעתונות, בויכוחים פומביים, בשיחות-שנים ובמכתבים פרטיים. הוא לטש אותם ליטוש בתר ליטוש, כפי שהחיים והנסיון והניצוח הורוהו. עד צואר חצה במלחמות ובבירורי-דברים. את כל הפתוס, השנינה, החריפות והבקיאות גייס בקרבו ועשאם תשמיש במלחמות אלו. נפשו נתמלאה מן הידוע הציוני-הסוציאליסטי, והצדדים הסתומים שבהגדרתו ומקומות התורפה, שהיו פרוצים להתקפת יריבים, העסיקו אותו תמיד והיה חוזר אליהם שוב ושוב עד שתוקנו פגימותיה. הוא נטל תגין מן ההיסטוריה, מן הספרות, מן הפילוסופיה ומן המאורעות השוטפים ושיבץ אותם בתוך ההגדרה הציונית-הסוציאליסטית. מנהגו היה כשל מי שרואה את עצמו ואת חייו מוקדשים לרעיון אחד, לחלום אחד. לפיכך נאה לו התואר “ראשון”.

ב    🔗

תלמודו שגור מאד בפינו. משנתו נתערבה במשנותיהם של גורדון וברנר, שנעשו לנו תורת חיים. עתה לא יהיה כל חידוש במיצוי לקחו של סירקין. הוא הקיף במחשבתו את כל תולדות ישראל, שנצטיירו בדמיונו ציור חי ונלהב; העמיק לראות את מחשכי הגולה, יסודותיה, מגמתה והכוחות המסוכסכים הפועלים בקרבה; השגיח בגורל המיוחד של עם ישראל ותפס את תנועת-כוכבו במסילת הכוכבים; העריך נכונה את הציונות המדינית והאישים שפעלו בה; הרגיש בכל נפשו את תעתועי דרכם של הסוציאליסטים היהודים, שהתנכרו למוצאם ולגורל עמם; שירטט דרך הזיה אך בקוים מציאותיים את ההויה החברתית החדשה, שצריכה להברא בא"י העברית; חש בדמו את דופקם של כוחות-המחרת בעמים וביהדות; הניח את התרבות העברית כאבן-פינה בבנין עולמו ונלחם בכל הסוררים-והמורים, רכי הלב וצרי האופק. בעוז ובהגיון יצא חוצץ כנגד “הסוציאליסטים היהודים של מערב אירופה”, שאף הם קיבלו, למעשה, את מורשת ההתבוללות:

“בסוציאליסטים היהודים התנוון הסוציאליזם עד כדי התרחקות מהיהדות, ממש כמו שהליבראליות הביאה את הבורגנות היהודית להתבוללות. – – – מאחר שנדחפו על ידי יהדותם על דרך המהפכה שגו הסוציאליסטים את המשגה ההגיוני והמוסרי הגדול, שלא ידעו לשמור על טהרת מחאתם. תחת להטעים את נימת היסוד שבהתקוממותם המהפכנית נגד החברה המעמדית – את שייכותם לנדכא שבעמי העולם – להציג, איפוא, את מחאתם כמחאה יהודית ספציפית במקורה ולהעלותה רק אחרי כן לדרגה עליונה וכללית, עמדו והפכו את הקערה על פיה – – – הסירו מעל מחאתם כל לבוש אופי יהודי, ולא עוד שטישטשו ודיכאו את הכרת שייכותם לאומה היהודית ומתוך כך לא היוו ביהדות אלא בן-גון מיוחד של הבורגנות המתבוללת” (כתבי נחמן סירקין, עמ' 25).

הוא העמיד את הסוציאליסטים היהודים על מצבם כמתכחשים לעמם, וגילה את “התנהגותם חסרת הכבוד והאחריות כלפי גזע-המחצבת”. ולאלה שראו ב“מדינת היהודים הסוציאליסטית” השיב תשובה נמרצת: “אין הציונות בגדר אוטופיה, כי היא נמצאת בהתאם עם מניעי החיים של היהדות ונובעת מתוך מצוקתה. – – – לעומת זאת טבוע תו האוטופיה בכל הנסיונות הבלתי ציוניים לפתרון שאלת היהודים. אוטופיה היא, למשל, אם יש להם למתבוללים תקווה בלבם, שהיהדות תיטמע בסביבת שונאיה בנפש” (שם, עמ' 42).

את מסקנותיהם של כל סעיפי עיון ודיון אלה נתן לנו סירקין בשפע של מאמרים וקונטרסים וקולות-קוראים, שמקצת מהם הוגש לנו עכשיו ע"י הוצאת “דבר”. ¹אולם כמעט שאין הקולמוס נמשך להעלותם כאן שוב, משום שאנו עוסקים בהם יום יום מבלי להזכר היכן מקורם ומי אמרם ראשון. ואם יש עדיין חידוש בדברי סירקין, הרי זה בדרך המשא ומתן שלו, באופני הבעתו, בחבלי לשונו, בגישושיו ובנסיונותיו שלא כולם נתקבלו. ואת אלה מוכרח הקורא למצוא בספר עצמו. יתר על כן: כדאי לו לבקשם בספר. הרבה דברים יתלבנו לו אגב קריאה. רוח של תמימות, אמונה, סערת-נפש, העזה, גדלות ודאגה לפכים קטנים – מנשבת מעל הדפים האלה. ועל כולם יושר-המחשבה, שאינו נרתע מפני ראית שום חזיון, גם מפני כזה, שאינו הולם את המסגרת שקבע לעצמו. לא נשא פני נשיאים ולא הדר פני גדולים. נעימה של זעם וחמלה בוקעת ועולה במעורב מדבריו. זעם על הרשלון והעוורון, וחמלה על העילוב שבמעמד היהודים ככלל וכפרטים. מדי דברו במצבו של העם היהודי ובייחוד בהתקלו בצבועים שבשואפי הדרור והקידמה, שרוממות האנושות בפיהם וחלף-הפוגרומים בידם, נרגיש את גאוותו האנושית הפצועה; אך כל שעה שיחזור לטוות את טלית מחשבותיו וכל פעם שמתיצבת לפני דמיונו דמותו העתידה האפשרית של העם היהודי – מיד יפקיע מתוכו צלילים עליזים מהולים במשובת ילדים.

ג    🔗

לא קל הוא דרכו של ראשון. הוא מוצא לפניו מציאות מסובכת ותורות שהן מסובכות ממנה, ועליו שומה להשכין סדר ולהתקין את החוט המדריך. משולה ההויה לאותה חורשה של קנים שבאגדה, שכל מי שנכנס לתוכה טועה. עד שבא הפקח ונטל את המגל, כיסח ונכנס, כיסח ויצא, ולבסוף התחילו הכל נכנסים ויוצאין דרך הכיסוח. כך היה סירקין אנוס לכסח ולכלות הרבה קוצים מן הכרם, קוצים שבמחשבה וקוצים שבהרגלים, עד שנפתח לפניו ולפני הרבים פתח רחב ומפולש בתוך ההויה האטומה של ישראל בגולה. לפיכך אין תימה, אם גם סירקין אינו נקי משגיאות ומסתירות. הן לוקחות את לבנו לא פחות מן האמיתות שנתקבלו עלינו. סתירותיו של הוגה-דעות הן גופי נפשו, אם הורשה לי לומר כך. הן כעין אותות אדומים, המצביעים על הסכנה הצפויה, על דרך-החתחתים. מצייר אני לעצמי את הסתירות של איש גדול כמין תשלום-מס או פיצוי לרעיונות שלא נעשו ראש-פינה. הרבה אידיאות תססו בנפשו של סירקין והרבה משאלות טובות, הוא ראה את עצמו מיועד למעשה עולמי רב. אלא שמזל עמו גרם לו והוא בחר במשעול צר, זה המשעול של גאולת העם במולדתו. ולאחר שנתפס לדרך זו ושיקע לשם סלילתה ושיכלולה כל כוחות נפשו ומוחו, לא נתנהו לבו, כביכול, להניח גם את יתר הרעיונות באַלמנוּתם ובערירותם. על כן נשתרבבו שלא מדעת גם הללו אל הקונצפציה שלו, אם כי לא היו שייכים אליה שייכות-מהות.

כך מסתברת אותה עובדה, שדברים והיפוכם יכלו לשבת בקרבו בשלוה מבלי שיקפוץ עליה רוגזה של התביעה לעקביות. מחד גיסא נלחם בדת ישראל בנוסח המשכילים וראה במצוות המעשיות עקבתא דהתנוונות, ומאידך גיסא העריץ את תרבות ישראל. אף את זו הדתית; מצד אחד עשה מעשי-אידיאליזציה בהיסטוריה העברית מראשיתה ועד אחריתה וראה בה את שלטון הרוח והאידיאה המשיחית, ואילו מצד שני לא נמנע מלהקנות לעצמו קנה-מידה כלכלי-חמרני בהערכת חיי הגולה הישראלית ועתידם, דבר, הבולט ביותר בשעה שהוא דן את אחד-העם ושיטתו; מהפכן היה, שרצה לעקור את כל הישן מן השורש, אך רעיון התעודה בישראל נתנסח אצלו ניסוח שמרני ביותר וחסר מקוריות; היה ציוני שרשי ונפשו קשורה בנפשה של ארץ-ישראל. אך מוכן היה להחליף כהוראת שעה אוגנדה בא"י כאחד מאלה, שהיו זרים לישות הרוחנית של עמנו העתיק; נלחם להלכה ולמעשה למדינת-יהודים, אך את דרכי המדיניות שהרצל נקט בהן, היה שולל שלילה תמימה ביותר. בעל מסתורין מזה ושכלתן – מזה. וכיוצא באלה הדברים, שאנו רואים כיום, אך הוא עצמו לא ראה אותם בימים ההם, מפני שהיה כולו מובלע ועומד בתוך האידיאה האחת: הציונות הסוציאליסטית. אותה עבד בכל יצריו: באהבה ובשנאה, בקירוב הקרובים לו ובדחיית הרחוקים ממנו, ברצון כן להגיע לכלל אמת ובתאות ניצוח, בתיאורים ורודים ובצבעים שחורים.

סירקין הטיף לקחו בטוב טעם ובכוח-ניתוח חריף, אולם מפעם לפעם נתן פורקן ללבו היהודי החם ולדמיונו הקודח. אותה שעה היו דבריו לוהטים להט מוסרי ואהבה עזה היתה בוקעת מהם לגורל עמו. וכך יסיים את חיבורו “שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית”:

"לגיבור שנפלה עליו תרדמה, הקם מעמק צוקה ואפלה, מזדקף והנה גבוה הוא לאין שיעור – משול ישראל. פניו מוקפים קרני הוד מצער העולם אשר העולם חזה מבשרו. מרגיש הוא ביעודו לפעול צדק ולבשר אמת. מהטראגדיה ההיסטורית שלו יוצאת לו תעודה היסטורית נעלה. הוא יגאל את העולם שצלב.

ישראל ישוב ויהיה בחיר העמים!" (שם, עמ' 59).

ד    🔗

הבדידות היתה לו עצם ולא מקרה. איש-החזון היה, ואדם כזה חזקה עליו שהוא בודד במועדו. גם בתוך המפלגה, שעליו היה נמנה כאחד ממנהיגיה, לא הרגיש את עצמו בטוב. היה עמוק יתר על המידה המותרת למנהיג מפלגה, הרוצה לכבוש אנשים; תורתו היתה מורכבת שלא לפי תפיסת פועלים בימים ההם. הוא הטיף לאוטופיה של מדינת-יהודים בימים, שבהם נשר מכל חיק ספרו של אנגלס “התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע”. הציונות שלו היתה רווית עסיסי התרבות העברית מאז היותה. והסוציאליזם שלו היה פרי הוויה אנושית-יהודית טרגית. הלכך לא רבים יכלו להקשיב ולהבין לשכל-מליו. יש רישומים למדי, המעידים, שגם בתוך מפלגת פוע“צ היה בבחינת “אותי שמרו ואת תורתי עזבו”. הלא הוא שאף ללשון עברית בא”י ולתרבות עברית ולקואופרציה עם שאר חלקי העם היהודי, ואלה היו דברים, שלא נתקבלו אותה שעה על דעת פועלי ציון. לאמיתו של דבר לא היה שייך לשום מפלגה, כי לא היה בכלל איש-מפלגה, שהמונים מכתרים אותו. כל האגודות שייסד לא רכשו אלא יחידים. אולם הוא נחלת התנועה כולה, שקיפלה גם את משנתו ואת חלומותיו בתוך יריעתה הרחבה ושיבצה גם את אבני-החן של מחשבותיו בתוך נזרה.

מכַנסי כתבי סירקין והוצאת “דבר” עשו מפעל רב, שצפינו לו משכבר. הם הוציאו כמעט מן הגניזה ומן הפיזור את מחקריו ומאמריו של סירקין, הלבישום צורה עברית נאה והעשירו ע"י כך את אוצרות היניקה לתנועתנו. גם בעבודתו המקיפה של ב. כצנלסון, שהיא פרי חיפוש ואיסוף מדוקדקים, ברכה בה בשביל הקורא הצעיר והותיק, שכן היא מעמידתו בפתח-הספר על מסיבות הזמן, שבהן חי סירקין ומשרטטת את כללות צורתו הרוחנית. הפגם היחיד בעבודה זו, שהיא מעצבת לנו בעיקר את פרצופו הציבורי של סירקין, ואילו שום אדם איננו בעל-חיים ציבורי בלבד. כל מונוגרפיה מן הדין הוא שיהיה בה גם מיסוד הבלטריסטי, היינו, מיסוד העיצוב של הדמות האישית, האינטימית. והצד הזה, מתן אישיותו הפרטית, ציור הויתו כפי שהוא בינו לבין עצמו או בחוג משפחתו וידידיו, מזגו וסגולותיו והשפעותיו מחוץ לתחום חייו הציבוריים, מקופח ביותר. אולם פרק זה ניתן להשלמה.

תרצ"ט

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.