_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

במחיצתו של שטיינברג

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

על יעקב שטיינברג הסופר נכתבו דברים רבים בעודו בחיים, ובודאי עתידים להכתב לאחר מותו.  קוראיו לא היו מרובים, אבל אלה המעטים גוֹרוּ על ידו בלי הרף.  משום כך תכפו הנסיונות להעריכו ולעשות אזנים למשנתו.  חיקרוהו ואיזנוהו והוא לא נחקר ולא אוּזן.  ואם על יצירתו נכתבו גם כמה דברים בעלי ערך, שאף שטיינברג הודה במיצוי האמת שבהם, הרי על אישיותו ועל הויתו הרוחנית כהויה פרטית רק רמזו רמזיא.  מן הראוי לצרף תג לתג ולסייע לעיצוב צורתו הרוחנית.

במשך שנים היה כותב הדברים האלה מבני־חוגו של שטיינברג, ואזנו קלטה ולבו נתרשם מתכונותיו ומדעותיו ומדרכי הגבתו, וברצונו להעלות מקצת מאותם הרשמים, שנבחנו ונבדקו על ידו וכבר אינם עשויים להבטל.

 

ב

חותמו הבולט ביותר היה מקוריותו.  עם שיחה ראשונה הרגשת: שונה האיש בתכלית, מקורי הוא.  ובכל: באורח־מחשבתו ובהתנהגותו, ביחסיו ובדיבורו, בשירתו ובסיפוריו ובמסותיו, בשבתו ובקומו ובלכתו.  לא היה בו מן השיגרה או מן החיקוי.  מקוריות זו לא היתה תכונה קנויה אלא עצם עצמותו.  סגולה מלידה.  גורל.  ואין ציון זה בא לשבחו דוקא.  לפרקים היתה מקוריות זו כמין חיץ בינו לבין הבריות, בינו לבין חבריו הסופרים.  אין רוב הציבור יכול לעמוד במקוריות כזאת ובכל המסתעף הימנה, חסר לו אורך־רוח לכך ואף רצון אין לו לשמוע תמיד דברים נפלים.  אנו נכווים מצינתו ומחוּמנו כאחד ומוקירים את רגלינו מביתו של אדם כזה.  יתנבא לו ויטיל את הפרדוכסים שלו על העצים ועל האבנים.  לא איכפת אם יכתוב וכל הרוצה יבוא ויקרא, אך יעשה זאת ביחידות.  אל יהי לו "מנין".  ואמנם לא היה "מנין" לשטיינברג, אך מכיוון שמעולם לא ביקש מישהו להצטרף למנינו – התפלל כל ימיו יחידי או כמעט יחידי.  ולפי שמרבית חייו עברו עליו בהרגשה זו, נתגבשה בו מעין ודאות: כך יאה לסופר.  יתרה מזו: רק כך יאה לסופר.  זה יעודו.  וכל מי שמוקף סיעה, בידוע שפגם בו... נקודה זו, הרגשת יעוד היחידות, משמשת מפתח להבנת נפשו ועלילותיה. 

בהיותו פרוש מן הבריות לא היה מוראם עליו ונימוסיהם וגינוניהם לא היו מחייבים אותו.  ואם כי היה חכם, לא השתמש בלשון של דיפלומטיה, והיה מרוצה בגלוי וכועס בגלוי ואף מטיל מרה בחבריו בגלוי.  ואי אפשר היה להמלט מן הרושם, שדוקא בסתר נפשו היה מנומס ומפוייס עם יריבו.  ואילו בפגישותיו היה יורה חצים לכל עֵבר ולא תמיד היה שומר את כללי היריה המקובלים.  על כן מועטים היו בני־מסיבתו של שטיינברג, אפילו בשעה שהיה עורך "מאזנים", שכן אין אדם מכניס את עצמו מדעת בטווח היריות.  רק אלה,ש לא נרתעו מפני זעפו ולא דקדקו עמו בחוט השערה ונהגו עמו בריתוי, ידעו מה רב הטוב הצפון ביחסי ידידות עמו.  אלה ראו אותו לא רק בקשיותו ובקפדנותו, אלא גם ברכוּתו, בפיוטיותו.  הוא, העקשן העומד על דעתו, היה נוח בשעות מסויימות לקבל השפעה מופלגת ואף להתלהב ממה ששמע.  היה בו כוח־מעורר כביר והיה מכריח את איש־שיחתו להעלות מנפשו טעמים ונימוקים מעולים, מן השכבה המכוסה שבּה.  הטעמים הפשוטים, הבלויים משימוש, היו מתביישים, כביכול, להתיצב לפניו.  בדיבור אחד גילה את חולשתם.  על דרך זו העלה בלא־יודעים גם את הניצוץ המקורי של איש־שיחו, שהיה אנוס לָשׂוּר עם שטיינברג.

 

ג

שטיינברג לא היה, כפי הנראה, בין אלה היודעים ידיעה שלמה את נפשם ויעודם.  חיי נפשו היו מורכבים מדי ואפילו חריף ועמקן כמוהו לא היה יכול להבינם כהלכה ולהתיר את פקעתם.  ואם כי היה בודק ובוחן את עצמו והיה מגבש את חוויותיו בגבישי שירה והגות, לא השיג את סוד עצמו עד תומו.  תמיד היה נקלע בין הספק והודאי ביחס לעצמו, ובכף־קלע זו היה נפצע לא־אחת קשה מאוד.  רישומי פצעים אלה וצלקותיהם היו מורגשים בשיחות ואף בכתיבתו.  לא לחנם קרא לעצמו בשנים האחרונות בשם "האלמוני ביהודה".  זאת לא היתה מליצה בעלמא, או שם לתפארת, אלא חטיבה של הכרה עצמית, הגדרת סתימותו ונעלמותו.  הֶעלם זה הכאיב לו מאוד והיה מוליד לפעמים, בהתאם לחוקי הפיצוי והתגמול, הערכה עצמית מופלגת.  החסר נתגלגל ביתר.  הספק המנקר נהפך לודאי מרגיע.  ויהי לשעה קלה.  כי לא איש כשטיינברג ינוח זמן רב על זרי־דפנה דמיוניים.  עד מהרה היה שב אליו כוח־השיפוט הפנימי והישר וערער את הודאות.  וחוזר חלילה.

גם האפלולית העוטפת לפעמים את דבריו היא פרי אותה ידיעה בלתי שלמה של יעודו.  בשעה שהיה נבלע בערפל, היה שולח מתוכו זיקים וברקים וקריאות "הושע־נא".  אלא שברבות הימים איווה לו את הערפל למושב והיה רואה בו עיקר ועקרון.  מכאן ואילך היה מתעב את הבהירות היתרה.  אף על פי כן לא שבת יומם ולילה והיה מפענח את עצמו לעצמו.  ובהקשיבך לפעמים לדברי השבח על עצמו ברור היה לך, שאת מיתרי כנורו הוא מכוון למען דעת מהו הניגון האמיתי שלו.  אבל בניגוד למקובל לא היה הולך מן הקל אל הכבד, אלא להיפך.  תחילה הפיק את הרם שבקולות והיה משמיע על עצמו משפט־הערכה עליון, אך מעט מעט הונמך קולו, כאילו הרגיש, שצליל זה אינו הולמו.  הדבר היה תלוי גם בבן־שיחתו; אם הלה החריש ולא הסכים לו, מיד הרגיש חרטה בלבו והתחיל חוזר בו בהדרגה; אך כאשר הלה נענה לו בנענוע־ראש או בדברים, אם מחמת חנופה או פחדנות, היה מתעה אותו ומקלקל בו את השורה.  שכן בשעה שכפות המאזנים התנודדו בקרבו בין הן ולאו, היה כל חוט־שערה עשוי להכריע לצדו של הן.

סכסוכים נפשיים אלה היו אחד המעינות, שמהם דלה מלוא חפניים.  הם נתנו לו דחיפה ומעוף של יצירה.  הם חידדו בו את חוש־הראות וחוש־השמע והזקיקוהו לחדש ולשנות.

 

ד

חלום גדול חלם על עצמו, שנמשך מימי ילדותו ועד יומו האחרון.  הוא סיפר בשם אבא שלו, שעוד לפני שהתחיל להניח תפילין חלם אביו עליו, שהוא עומד על הר סיני ונותן תורה לבני־ישאל.  הסיפור היה אמנם בשם אבא, אבל ניכר היה שנהנה ממנו והזדהה עמו כליל.  חלום זה לא היה אלא סמל, שכן שטיינברג לא חיבב תורות ולא מעמדי־הר־סיני קפואים.  הוא התקומם על כל כגון דא.  אבל חלומו הנשגב היה בתחום הספרוּת.  ואת הספרות גרס לא במובנה המקובל, האירופי, אלא במובן התנ"כי.  הכתיבה היא יעד, בחינת "מרחם הקדשתיך".  וגם את הספרות העברית החדשה העריך בקנה־המידה של התנ"ך: ערך של קיימא יהיה רק "לספר הבודד, שכולו צירוף אחד נבדל", - "הספר הבודד ליפי היופי של התנ"ך".  התלמוד נראה לו כחוליה שאינה עשויה זהב טהור.  והוא ראה את עצמו כמי שהוטלה עליו שליחות במובן התנ"כי: לעורר את העם, להביאו לידי תודעה עצמית, לחשוף את נגעיו ומומיו ולהורותו את הדרך אשר ילך בה.

מתוך הרגשת תועדה זו צמצם עצמו בתיבת פרקים קטנים ותמציתיים, כמעשי הקדמונים, ושלל את האריכות ואת ההסברה היתרה.  והוא הפליא לעשות בגנון המקראי והיה מצרף צירופים נעלים ואף חידש כמה מלים כמתכונת התנ"ך.  הלשון החגיגית ורבת־הרמזים, שבה הביע את הגות־רוחו בשירה ובפרוזה, מעידה על כך, שראה את עצמו כאחד הממשיכים של היצירה העברית הקדומה, התנ"כית, בקצב מיוחד וניפלה.  אך הספקנות, שלא משה ממנו לעולם, נתלוותה להערכת עצמו גם בתחום זה, וחוללה בו לעתים קרובות משבר גדול.  וחיבתו למנדלי, זה שפרץ בסערה את מסגרות הכתיבה התנ"כית ופילש את הלשון העברית להשפעות לשון התלמוד והמדרשים וספרי־היראים, היתה סתירה גמורה להשקפתו הן מצד אדיקותו בטהרת השפה והן מצד קנה־המידה שנקט בקביעת ערכו של ספר עברי.  אבל סתירה זו וכיוצא בה מסתברת בכך, שהאמת האמנותית שבו היתה מכרעת את ההנחות הרעיוניות ומסיחה את דעתו מהן.

חלומו היה איפוא לזכות לאתערותא דתנ"ך ולתת לבני ישראל "ספרים בודדים לפי היופי של התנ"ך", וכל יום ויום היה חוזר וחולם את החלום הזה ואף ראה אותו לא־פעם כאילו כבר נתגשם.  ומפני שזה היה חלומו, היה שוטם בלבו כל מי וכל מה שהתיצב כשטן בדרך הגשמת החלום הזה והיה מתחמם לאורה של ודאוּת יעוּדו.

 

ה

איסטניס היה, וככל איסטניס לא אהב את רשות הרבים אלא את רשות היחיד.  הרעש הגדול החריש את קולו שלו.  ההמון הגדול היה נוטל ממנו את צלמו.  וכשהיה נזקק לבקר באספה או ללכת בהלוית המת, היה מכורבל ומצודד, וכמעט שלא הרגישו במציאותו.  קו זה באופיו מעמידנו על כמה ממנהגיו בחיים וביצירה.  בררן גדול היה ביחסים אישיים.  הוא הקיף את עצמו בקליפה עבה, ששימשה מחצה בינו לבין הבריות.  כעין עמוד־ענן התיצב גם בינו לבין קהל־הקוראים.  אף על פי כן היו שעות, שבהן נשרה הקליפה עם מגע ראשון.  אז היה נדמה, שלא רק כמה קמטים שבנפשו נתישרו, אלא אף מקצת מקמטי פניו נתישרו עמהם.

הוא היה מן היהודים האמתיים, המחבבים יסורים והמתפנקים ביסוריהם.  ולא זו בלבד ששום דבר חשוב לא קנה לעצמו אלא ביסורים, אלא אף יסוריו קנה ביסורים.  הצער והמכאוב היו חלק בלתי נפרד מהויתו.  חיים ללא צער היו חלולים וגם חשודים בעיניו.  רגיל היה לומר, שכשעוברים עליו ימים אחדים בלא צער, הריהו דואג ומיצר.  חושש היה שמא יסתער עליו לבסוף הצער בכוח שאין לסבלו.  ולפעמים ניבא וידע מה שניבא.  אך הוא ידע לשאת מכאובי גוף ונפש כאחד הצדיקים.  רק רמוז רמז עליהם.  כאבו היה סודו האינטימי, שאין מגלים אותו אפילו לצנועין ואפילו לא לעצמו.  הוא לא רצה לגלותו מפיו ללבו, קל וחומר שלא סבל כל התערבות ברשות זו, אף לא התערבותו של רופא.  בורח היה מפני הרופאים דורשי־טובתו.  ולאחר שנתפתה לפעמים והיה הולך לרופא, לא היה משלים את ריפויו.  מתגנדר היה בידיעת חכמת הרפואה והיה עושה נסיונות של ריפוי על גופו, וכשהיה מצליח משהו, היה מספר על כך בנעימת שמחה ונצחון.

ולא נטעה אם נאמר, שאופיו האיסטניסי הביא אותו אף הוא לידי הסגנון המקראי.  הוא סלד מפני הלשון ההמונית ביצירה, אם כי אהב את לשון ההמונים בחיי המעשה, ופסל אותה מלהביע הרגשות ומחשבות מעולם האצילות.  היצירה היא פרי חווייה נשגבה, היא בחינת חג, ויש צורך להלבישה בחושן ואיפוד, בציץ ונזר ובבגדי לובן.  שיריו ומסותיו עדויים תמיד בגדי־מלכות.

 

ו

הוא שמר על טוהר האוּמנות והאמנות של הסופר.  היא היתה בעיניו מלאכת־קודש, פשוטה כמשמעה.  בתחום זה לא ויתר כמלוא נימה לא בלחץ תנאים חמריים ולא בלחץ תנאים אחרים.  ואוי לו ממנו למי שחילל את כבוד הכתיבה או עשאה ענין למקח וממכר.  אכן, מרגישים אנו, שכל מלה שיצאה מעטו היתה צחה ומצוחצחה ומאירה בזיו של חן וטוהר.

כמעט כל ימיו חי בדוחק חמרי והיה מתפרנס ממה שהשׂתכר באקראי.  אף על פי כן לא רצה להשתעבד להזמנות ולהתחייבויות ומורגל היה בפיו: איך יכול אני לקבל אחריות לדבר שלא בא עדיין לעולם או להתחייב להביאו לעולם? כלום בידי הדבר? וכשהיה אנוס על פי התנאים ליטול על עצמו התחייבות שכזאת, היתה זו מעיקה עליו לאין שיעור.  בשעת־הדחק היה מפרסם דבר שכבר נדפס, אך חס לו להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

בדרך כלל היה סבור, שהחברה הלאומית המאורגנת אחראית לסופריה והיא צריכה למלא את כל מחסורם.  העובדה, שאין הדבר כך, היתה מכאיבה לו כעלבון פרטי.  דאגת הפרנסה היא, לדעתו, בעוכרי הסופרים.  כל אותה כמות מרובה של ספרים ומאמרים, המביאה קלקול לעולם, היא בעיקר פרי המצוקה וההכרח להתפרנס מן הכתיבה.  להינצל אחת ולתמיד מן הדאגה הזאת היתה תפילתו כל הימים.  ובחביון לבו האמין, שהנה יתרחש איזה נס והצד החמרי שלו יבוא על סיפוקו המלא.  והנס לא התרחש.  אך בכל מצב שהוא, היה עטו תשמיש־קדושה בעיניו ולא קרדום לחפור בו, והיה מתעב כל מי הכתים את תעודת הסופר בעיני הבריות.

 

ז

מיוחד היה באהבתו את ארץ־ישראל, את נופה ואת יצירתה החדשה.  הנושאים החביבים ביותר והמצויים ביותר היו טבע הארץ, הקיץ והחורף, הים והשמים, ההתישבות החדשה והלשון העברית וביחוד ילדי א"י.  למען ילדינו, היה אומר, כדאי היה הכל.  "כשאני רואה את ילדתי במיטתה, הריני מתמלא רוח של גבורה".  גם עניני חכמת הרפואה וסוד העיבור, וכיווּן הרוחות, ושויון היום והלילה, ומזג האויר היו נושאי שיחתו.  ובכמה מהם הפתיע בבקיאות ובעמקות.  ואף על פי שנושאים אלה היו חוזרים אצלו תדיר, היה מחדש בהם כל־פעם משהו, מפני שהיה הוגה בהם בלי הרף.  ואוי לו למי שהעיז לדבר סרה באקלים שלנו או לקבול על החמסין.  לדעתו, לא החמסין אשם, אלא אנו אשמים שנותקנו מעל הטבע, ושאיננו מסתגלים ומתרגלים אליו.  ארצנו היתה אהובה עליו כמות שהיא על כל מעלותיה וחסרונותיה וראה אותה כבת־זוג אידיאלית לעם ישראל ולשפה העברית.  ואם ביחס לשאלות מדיניות מסויימות היה מביע לפרקים דעות מיוחדות, שלא תמיד אפשר היה להסכים להן, הרי ביחס לישוב הארץ, להפראתה ולכינון משטר לאומי לא הטעוהו חושיו מעולם.  כל נקודה חדשה שהוקמה, כל אנית־עולים, כל מפעל כלכלי או תרבותי היה מעורר בו שמחה אין קץ והם היו נחמתו בשעות מצוקה פרטית וכללית.  גבורת החלוץ היהודי והתמכרותו לארצו הלהיבוהו, כי ראה בהן את הגשמת חלומו: תחית היהודי התנ"כי, היהודי הקדמון, המכוון את גורלו במו־ידיו וחוצב את חייו מסלעי הבראשית.

עזה היתה אהבתו לעם היהודי.  בשנים הקודמות היה מעביר תחת שבט הבקורת כמה מגילוּיי האופי היהודי הגלותי, ובמידה שגילויים אלה צמחו גם על קרקע המציאות החדשה בא"י – לא נפטרו אף הם מתוכחתו הקשה.  אהבת ישראל לא היתה נטועה בו כרגש פסיבי, המצדיק את השלילה ומשלים עם המגרעות הלאומיות זאת היתה אהבה שיש עמה חרדה גדולה לדמות הרוחנית של האומה ושאיפה לתיקון מידותיה בארצה.  גם יחסו הבקרתי לתלמוד ולכלי־תשמישו השונים נבע מתוך חשש שמא ישמשו תקופה זו ונוסח־יצירה זה בתולדות ישראל מופת לעם המתחדש.  מבחינת היצירה הלאומית, היה מסביר, התלמוד הוא חזיון הכרחי ומופלא, אך הוא יצור בין־השמשות.  ותחית ישראל בארצו זקוקה לדוגמה אחרת, למנורה של אש, לרוח התנ"ך.

אך קטגוריה זו נתרככה הרבה בזמן האחרון.  השואה, שהתרגשה על יהדות אירופה, הכמירה את רחמיו והמתיקה את דינוֹ.  התבהמותה של אומה שלמה ואכזריותו של העולם כולו העלו בקרבו נעימה של סניגוריה על כנסת ישראל בעבר ובהווה ונטעו בו מעין הרגשת יתרון ועליונות לאומית.  כי האמן האמין בתום־לב, שעם ישראל מחוסן בפני ירידה מוסרית כזאת.  לפיכך היה נמנע מלנגוע במראות־הנגעים של העם היהודי בגולה וכמעט שפרש מן הנושא הזה לגמרי.  תחת זאת היה מבקר חזיונות שונים בחיי הישוב היהודי בארץ, מפני שבו ראה חטיבה של חיים ישראליים נורמליים ולא חס להבליט את מומיו וליקוייו.  אולם דבריו נבעו מלב שופע אהבה ויקר וחרדה.

 

ח

ממשל משלים היה.  ולא בדבריו שבכתב בלבד היה מסתייע בדימויים ובהשאלות, אלא אף בדבריו שבעל־פה.  משהרגיש שהשומע שט בין ענני דבריו המופשטים, היה חש אליו בסירת המשל והנמשל.  לעתים היה מתרומם בשיחה למדרגה גבוהה מאוד וציוריו פיכו בזה אחר זה מספירות קרובות ורחוקות.  תמונה נשקה תמונה והשואה נחרזה להשוָאה.  היה בו מבחינה זו מין מזיגה של משלי־שלמה והמגיד מדובנא.  מצד אחד היה רגיל להביא את משליו מחיי הטבע ומן ההוי העממי, אך מצד שני היה מגבשם ומנסחם בפסוקי־משלי הקצרים והממולחים, עד שכל משל היה נראה כמשל הקדמוני.  ומשליו לא זו בלבד שהטילו צרור של אורות ססגוניים על הנאמר או על הנכתב והסירו את הדוק שהיה פרוש עליהם,א אל הם היו חטיבות־יצירה בפיני עצמן.  המשל היה כמעט תמיד גדול מן הנמשל.  הוא היה בולעו, כדרך שלויתן בולע דגים קטנים.  אכן, אחד מגדולי המציירים בספרותנו היה.

לא פעם היה פוגע בשיחתו והיא נהפכה לשיח רב־קוצים; אך לא עברה שעה ארוכה ובשיח פרחה שושנה יפת־מראה ונעימת־ריח; והיא כיפרה על החידודין חידודין, שעשה קודם־לכן בלב בן־שיחתו.  כי רב חליפות היה, ושום "מצב־רוח" לא שהה אצלו זמן מרובה.  ולא עוד אלא כשהרגיש שדבריו פגעו, היה מתעורר נוחם בלבו.  אך גא היה מכדי לבקש סליחה מפורשת; לפיכך היה הולך וממתיק, הולך ומרכך את קולו ואת דבריו, ובשעת־רצון זו היה מפליא בסמליו ובאימאג'ים שלו.  ובן־שיחו היה נעשה אף הוא נוח לרצות ורוח של פיוס היתה שורה על שניהם.  כי שטיינברג היה בתוך תוכו אדם אנטוזיאסטי והיה נגרף בשטף דבריו לפעמים שלא בטובתו. אנטוזיאזם זה, שהיה תוקפו כל־אימת שדיבר על נושא יקר לו, הביא אותו לא־אחת לידי התנגשות עם עצמו ועם אחרים, ביחוד בשעה שהיה נדמה לו, שהשומע צונן ואינו נפעל מהתלהבותו כרצונו.

 

ט

לא כל מרצו היצירתי הגיע לידי גילוי במישרים.  מוחו הגה עשר ידות יותר ממה שהובע בכתב.  היה מהיר מחשבה אך כבד הבעה.  ואין פלא שהיה מתרשל במלאכת הכתיבה ומתנהל בה לאטו.  על כן ביקש גם אפיקים אחרים לכוחותיו הנפשיים, כגון שיחת חברים ומשחק בשחמט ועבודות־בית שונות.  ופעם הסביר לי, שהשחמט הוא לו אופן ראיית העולם, בחינה אחת מבחינות חווייתו.  השחמט – אמר – הוא סמל האפשרויות הבלתי מוגבלות וסוד הצירופים שאין להם סוף.  ולכאורה הבחירה בו היא חפשית, אך לאמיתו של דבר מתגלם בכך הפאטאליים.  אם הכרעת ופסעת פסיעה – שוב אין אתה בן־חורין מכל התוצאות הכרוכות בכך.  אין דרך תשובה.  אפילו החרטה אינה מועילה ולא כלום.  רק פתח אחד פתוח; ההשלמה הגמורה והויתרון הגמור.  לפיכך הקפיד שטיינברג שלא לחזור בו ממהלכו ומפני זה היה ההפסד במשחק פוגע בו פגיעה קשה וכל שיירי היום היה נתון ברושם התבוסה.  אולם בנצחו לא היתה הרגשת נצחונו חזקה במידה כזו, כאילו אמר: הן לכך נועדתי, ומה רבותא יש בניצחונותיי... המשחק בשחמט היה לו מעין מבחן פנימי: העמד כוחו בו אם לאו? בשעה שהפסיד היה תולה את הסיבה באיזה מיחוש גופני או בהתרגשות שבאה עליו בשל מאורעות היום המעציבים.  אכן, יחסו לשחמט היה רציני והיה מפרשו על פי פרד"ס.

בעל דמיון לוהט היה.  זה היה דמיון יוצר של אדם ברוך כשרון וחוזה חזיונות, שבצבץ מכל הוייתו.  כל שיח ושיג וכל מגע עמו היו שקויי דמיונו.  בספרות ובחיים, במשחק ובדיבור היה מפיק מין אד־הזיה, שהיה מלפף את כל הסובב.  כל נצנוץ־רעיון, כל בבואה וכל ציור היו גדלים ועולים בכוח־המדמה שלו עד כדי חטיבה של יצירה.  מסביב לתמונה יסודית אחת, שהיתה מרחפת לפניו, היה טווה עולם מלא.  משום שהרבה דברים ובתניות ודיוקנאות היו הומים ומהמים בו ומצפים לתיקון, וכשבאה שעת־כושר, מיד נצטרפו ונעשו נפש חיה וממללה.  אולם אם בתחום היצירה והשיחה היה דמיונו מפרנס אותו ומעשירו ומעניק לו חן וחסד ושפע, הרי בתחום יחסי החברים היה דמיונו מכשילו ומביאו לידי התנגשויות, שבסופן באו הבדידות והפרישות.  כל פליטת־פה מקרית מצד מישהו היתה תופחת ועולה בדמיונו ומקבלת שיעורים עצומים וכל רמז־של־פגיעה כלפיו היה נהפך למכוות־אש.  מכאן חשדנותו היתרה, שגרמה לא פעם מתחיות ביחסיו עם הבריות.

בדרך כלל היה נקלע בין הצורך בחברת אנשים ובין אי־היכולת לשאת את טרחם ושמאם, בין הצמאון למסיבת תלמידים וחסידים ובין סלידתו מפני ה"רבי" העורך שולחן.  הוא לא ידע פשרה או הסתגלות.  רצונו היה כבודות.  ולפי שהליכות החיים הן אחרות, הוכרח להסתפק באותו חוג צר של ידידים, שהכירו את חין־ערכו והיו נוהגים עמו מידה רבה של ויתור וריתוי.

 

*

כל המידות והתכונות הללו, שחמתן וצלתן היו בולטות בהן, משובצות היו בנפש רגישה של יוצר גדול ולפיכך עולות מעלותיו ומגרעותיו למנין אחד.  שכן כוכב מיוחד היה לו במערכת המזלות של הספרות העברית, שהבהיק מראשית הופעתו באור מיוחד.  וכל עוד יהיה מי שיש לו ענין בחלומותיהם של גדולי הרוח ובדרכי פתרונם – יהגה בשטיינברג האדם והיוצר.

 

תש"ט

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה