_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זלמן שניאור

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

 

כל זמן שסופר חי, מעכבות קליפות רבות ומחיצות עבות מלראותו כמות שהוא, בכל צביונו ודמותו; אולם משנשלם מעגל־חייו והקליפות נושרות, מתגלה הדיוקן על כל אורותיו וצלליו.  ואם בכל סופר כך, במשורר כשניאור, שנפשו היתה מעשה־מרכבה מיוחד – על אחת כמה וכמה.

ואמנם שניאור היה מורכב ביותר.  מורכבים מקורות יניקתו, מורכבת יצירתו ומורכבים היו חייו.  ולא עוד אלא שגם יחס הדור אליו אף הוא לא היה פשטני.  אין זה גורע חלילה מחין־ערכו של שניאור כחוט השערה; יתרה מזו: רק אצל אדם גדול ומשורר גדול נארגת מסכת יחסים מורכבת כזאת בינו ובין העולם, בינו ובין בני דורו.  אבל זאת היא אמת שאין להצניעה גם אחרי מותו, שכן לא זו בלבד שהיא השפיעה ומשפיעה על הערכתנו, אלא היא אף השפיעה עליו והיתה שותפת בעיצוב חייו ותפיסתה עולמו השירית.  שניאור ידע בוודאי יפה, שנפשו סתוּמה לזולתו ולא רצה להיגלות אפילו למעטים.  הוא לבש פרצופים ומסכות והתחבא בתוך עצמו ולא הניח לאדם לבוא אל תוכו פנימה.  הוא אף לא האמין, שמישהו יהיה מסוגל להכירו.  עוד בשחר חייו, בתרס"ה, כתב בשיר "לה" כך:

 

אֶת מוֹתִי לֹא תָבִינִי, כְּמוֹ שֶּלֹּא הֵבַנְתְּ אֶת נַפְשִׁי

בְּעוֹדִי חַם וְחוֹלֵם - - -

 

כבר אז ניחש, שבמותו ישאיר אחריו "שאול עמוקה של אופל ומסתורין".  היתה בו התנגדות מרה לכל התגלוּת.  תמיהני, אם מצויה אפילו נפש אחת שהוא הגיד לה את סודו עד תומו.  ולא עוד אלא אפילו לרופאיו לא אבה לספר על עצמו ועל גופו.  ידוע, שהיה מכסה את מיחושיו מבני ביתו ובלבד שלא יצטרך לרופאים.  איסטניס גדול היה.  בשיחה הממושכת היחידה, שהיתה לי עמו, השווה את מעשה המבקרים למעשה הרופאים, ואמר: סולד אני מפני שניהם.  איני אוהב שמפשפשים בגופי או בנשמתי כדי למצוא בהם מקומות־תורפה.  אני יודע יותר טוב מן הרופאים מה שחסר לי.  אני עצמי רופא ומבקר.

לדברים אלה נתלוותה גם עוויית־ביטול מתאימה.

אחת הדרכים להופיע באיתכסיא לפני הציבור, היה מישחקוֹ.  בדברו, וכל שכן בכעסו, היה מחליף גוֹנים ותנועות.  ממחיש את העניין הנדון או האיש הנדון בלעגי־מעוֹג וּמגלם אותם גילוּם שלם.  המישחק היה גם יסוד בתפיסת־עולמו.  הוא מצא אותו בכל הבריאה כולה, באלוהים, בשטן ובאדם, וסיגל אותו גם לעצמו.  הוא היה חושד בּכּל, שמשתמשים במשחק ערמומי, אם מתוך שממון או מתוך אכזריות; הלא כך כתוּב בשיר "מעשה":

 

גַּם הַחַיִּים גַּם הַמָּוֶת שְׂטָנִים שְׁנַיִם הֵמָּה:

שְׁנֵיהֶם כָּרְתוּ בְּרִית לְשַׂחֵק עִם גַּמָּדִים:

- "אָנֹכִי אֶבְרָא בְּרוּאִים וְאַתָּה אוֹתָם תָּמִית,

וְהָיָה לָנוּ מִשְׂחָק שֶׁל מֵתִים וְנוֹלָדִים..."

 

ב

אולם אם לא רצה לגלות לנו את סוד נפשו בחיים ובחברה, והיינו צריכים להסתפק בראייתה מבעד לפרגוד, הרי גילה לנו בסוד שירתו.  השיר היא תמיד בחינת "צפנת פענח".  כאן אנו רואים את נפשו מפולשת ומסתכלים בה כבאספקלריה המאירה.  מיום הופעתו ועד היום כבש את הדור בכוח ובעוז.  לטשרניחובסקי לא סלחו זמן רב בגלל הנעימה הזרה והדימויים הזרים שהיו בשירתו, ואילו שניאור נתקבל מיד בתשואות־חן, אף על פי שהיו בו אֶלמנטים נכריים קשים יותר, ועל כל פנים מנוגדים למקובל גם על המשכילים העברים של הימים ההם.  אפשר שגרמה לכך לשונו העברית המסוּלתת, שכיסתה על התוכן הרגשי המרדני, או אפשר שהמלצתו החמה והנלהבת של ביאליק עליו בראשית צעדיו הכשירה אותו בעיני הקהל, ואפשר ששלילתו העזה והבוערת של חיי הגלוּת כיפרה על הכל; היינו הך! העיקר הוא, ששיחד את הקוראים שוחד יופי ועוז ונתקבל למשפחה כבן כּשר שאין בו כל פסול או דופי.

בימינו היו קוראים לשניאור "הצעיר הזועם".  הוא היה הראשון לסופרים הצעירים הזועמים בספרותנו.  וכשם שצעירותו לא פסקה עד יום מותו, כך לא פסק זעמו.  אוצר של צעירוּת נצחית היה בו, ואוקינוס של זעם רתח בנפשו והעלה תמיד בעבועים וקצף.  בין "הצעירים הזועמים" של ימינו כבר מצוּיים כאלה, ששינוי לטובה באורח חייהם ובהישגיהם האישיים פייס אותם ושיכך את זעמם ונעשו בעלים־בעמיהם לכל דבר.  מה שאין כן שניאור.  הוא היה עולי העשיר שבסופרים העברים, בעל מעמד רם ובלתי מעורער, שכינת השירה היתה מצויה אצלו ורוח־הקודש לא עזבתו וכל המוּזות נשקוהו תמיד.  היה איש־השפע והיה עובר בקלות מיצירה פיוטית  ליצירה סיפורית, ואפשר שהיה עוסק בשתיהן בעת ובעונה אחת.  ואף על פי כן, שום הצלחה ושום הישג ושום תיקון במצבו החיצוני לא הסירו את חרון־אפו ולא הפיסו את דעתו, אלא כל ימי חייו היה כמין סמבטיון, הגועש ורועש שבשבת וביום חול, ומשליך אבנים ובליסטראות לכל צד.  ובין זעם לזעם היה יוצר שיר נשגב כמו "בהרים" או "פרגים", שהיו ביטוי לצמאונו הגדול ליופי ולזוהר ואף להנאתו הגדולה ממראה עיניו ומהלך־נפשו בהרים ובכרכים.  אולם תו היאוש והקדרות לא נמחק גם מעל שיריו הזוהרים.  הן הוא לא מצא נוחם אפילו בחזון אחרית הימים של ישעיהו הנביא ולא באידיאל השוויון, ובפואמה "והיה באחרית" הוא מלגלג על אותה תקופה, שבה תתגשם אוּטוֹפּיה זו והעולם ייהפך ל"לול של תרנגולים".

מהיכן ינקה הרגשת־עולם קודרת זו? שמא הורשינו לומר, על יסוד השירה שבידינו, כי שני אבות ליאושו: א) מצבו העלוב של האדם בעולם, הצועק ואינו נענה, כי לדעתו, אין מי שיענה לו; ב) מצבו המושפל של עמו בעולם, שיש לו מורשת גדולה ויחוס גדול, אך הכל שוטמים אותו ומבקשים את נפשו, ואף העם עצמו האמין במשך דורות במשיח בלי שיעשה דבר להביאו... על ידי כך נפגמה גם ספירת השירה, וכל הבריאה שבורה והוגה נכאים.  לפיכך, ראה את מטרת החיים בעצם חיוּתם, בהנאה מהם, החידה נפתרת ע"י הפשטת החידתיוּת וביטולה;

 

גֹּל, קְרַע הַשִּׂמְלָה – וְהִנֵּה כָּל הַפִּתָּרוֹן, -

 

והוא התאמץ כל חייו להרים וילונות ולהפשיל מסכים ופרגודים, מעל פני האלוהים ושטן, האיש והאשה, האידיאלים והשאיפות:

 

שֶׁבַע כִּרְסַמְתָּ, בְּשִׁנֵּי עַכְבָּר לְבָנוֹת,

קְרוּמֵי חַיִיִּם אֵין בָּם רֹךְ;

פִּצַּחְתָּ קְלִפּוֹת מְגֻוָּנוֹת...

עַתָּה בָּאתָ אֶל הַתּוֹךְ.

אַל תִּבָּהֵל, אַל לְךָ קוּם –

נוּם.

אֵין כָּל גַּרְעִין־תִּקְוָה בְּתוֹךְ הַקְּרוּמִים - - -

 

אולם ראה זה פלא: ככל ששניאור מתאמץ לכרסם קרוּמים ולהסיר צעיפים, כן הוא מצטעף בעצמו וכן מצטעף עולמו.  אדיר חפצו להגיע אל העירום, אל הערטילאי, אל היסוד האחרון, שאין אחריו כלום, ולמעשה הוא מגיע לסוד חדש, ללבוש חדש, לפורפוריה של מלכות חדשה.  הוא מוריד, כביכול, את האלוהים מכסא־כבודו או כופר בכוחו, ותוך כך הוא פונה אליו, זועם עליו, תובע ממנו ואף מתפלל אליו, אם כי שניאור אינו מרבה להתפלל.  הוא מתמרמר על קיומו של המוות בעולם ועל היות האדם בן־חלוף, ועם זה הוא קושר כתרים להוויה האנושית, לטבע ולעולם, כמו בשיר "בירח בּוּל".  קיצורו של דבר, השירה היא שמצילה אותו מן היאוש, היופי הוא שמתבּל שממונו והצפיה העמוקה בעינו של עולם מחזיר הלו את הברק ואת האמונה, ולוּא גם לשעה מועטת.

 

ג

ראוי לציין, שהוא נבדל מביאליק ומטשרניחובסקי גם בכך, שאין ילדותו משמשת לו מקור השראה.  הוא לא שר על ילדותו, ומכל מקום אין היא מרטטת כנעימה ראשית בשירתו.  תחת זאת ניכרת נהייתו לילדוּת רחוקה יותר, לילדותה של האנושות, לתקופה הקמאית, למצב־הבראשית, לנפש ההיוּלית, בדיבור אחד: ליצריוּת.  מוֹטיב זה חוזר והולך במובלט ובמובלע.  ביחוד נתבשׂמה שירתו האֶרוֹטית מתפיסה זו.  קסם לו "תור הזהב" של האנושות, תור החופש והפורקן, תור הנדודים במרחבים והתהייה במרומים עוד לפני שהיו "שבע מצוות של בני נח".  הוא סולד בילדותו הביוגרפית:

 

לֹא אֶחְפֹּץ עוֹד בְּשׁוּב הַיַּלְדוּת,

זוֹ יַלְדוּת עַם־הַיְּהוּדִים,

עִם עָקַת אָב מִתְלַבֵּט,

וּרְצוּעַת מְלַמֵּד זָעֵף.

 

ברם, לילדוּת שלו, הגלותית, לא רצה לשוב מפני שהזכירה לו את המעמד השפל שלו ושל עמו, אולם הוא נצמד לילדות בגלגוּלה הקדמוני, לילדות הגזע, לראשית האומה, עת גיבורים ונפילים היו בארץ והאדם טרם גוֹרש מגן־העדן:

 

בְּרוּכָה לִי תִּהְיִי, אַתְּ פְּרָאוּת חָפְשִׁיָּה

שֶׁל תְּקוּפַת מִדְבָּרִיוֹת וִיעָרִים!

עֵת נָדָה בַּת־חַוָּה עֵירֻמָּה וּשְׁזוּפָה

וּבִקְשָׁה אֶת דּוֹדָהּ בֶּהָרִים.

 

("בליל חשק")

 

ולא נפליג מן האמת אם נאמר, שהספר "לוחות גנוזים", שיש בו משום נבואה למציאת "המגלות הגנוזות", הורתו ולידתו בדבקוּת זו שדבק שניאור בדמדומי־השחר של אומה.  הוא הוקיר את המיתוֹס הלאומי הקדום והאמין, שרק מקצתו נתגלה לנו, בעוד שרובו עדיין מכוסה, וכל אותם ספרים שנעלמו, הנזכרים במקרא ושאינם נזכרים, לא אבדו וסופם שיימצאו, ובהם גנוז שאר האֶפוס האמיתי של העם.  והוא חפר בנפשו את הלוחות האלה וחצב מקירות לבו נבואות־זעם־ונחמה, סיפורי גבורה ושמחה, פולחני־הוללות וטקסי־קודש, ועל ידי כך ריווה צמאונו לילדוּת, לא ילדות פרטית ולא ילדוּת דורו, אלא ילדוּת האומה, ימי שיר־השירים, בהיות עת־דודים לרועֶה ולרועָה, מאין מַכלים דבר, ואף ימי מאבק איתנים, מלחמת אֵלים או שרידי אלים. 

השתקעות כזאת בגנזי העבר, ירידה כזאת לתוך השיתין של ההיסטוריה, אינה יכולה להיות אלא פרי אהבה עמוקה לעם, אהבה רוחנית ובשר־ודמית.  פתיחתא לפואֶמה זו "לוחות גנוזים" שימש עוד השיר "עם צלילי המנדוֹלינה", שבה תבע את עלבון התבוסה היהודית ורומם את גדולת הרוח העברית ונקמתו של אלוהי ישראל בגויים.  כבר כאן אנו מאזינים לקול הגזע העברי.  אולם רק ב"לוחות גנוזים" נחשפוּ שרשיו העמוקים, המשתרגים באורח פלאי מתקופת־הבראשית ועד דורו.  כאן דלוּק נר־ישראל על ראשו וגאוות מוצאו מרטיטה את כל ישותו.  ובשיר "דברים" אמר:

 

אָכֵן, גֵּא אֲנִי לִהְיוֹת נֶכֶד לְעָם

אֲשֶׁר יָצַר זֶה סֵפֶר: -

פְּסוּקִים־חֲרוּזִים יִדֹּדוּ, יִדֹּדוּ,

כְּגַלִּים רְחָבִים עִם הָחֵל הַכְּרִית. - - -

אָכֵן, יֵשׁ עַל מָה לִסְבֹּל, אִם נֶכֶד הִנְּךָ

לְעַם אֲשֶׁר יָצַר זֶה סֵפֶר.

הֵן נֵס פֹּה הִתְרַחֵשׁ, זֶה וַדַּאי!

מֵעַז יָצָא מָתוֹק - - -

 

ד

ביחוד נתחדדה הרגשת הזדהותו עם האומה בשנות השואה.  כל העבּרים הפיוטיים והרעיוניים הלאומיים, שתססוּ בו עד אז, התחילו מתגבשים ומתלבשים בדמות ברורה.  אז יצר את שירו "משא אלביוֹן", שבו קיפל מחאה נמרצת על התנהגותה של בריטניה כלפי שרידי היהודים המושמדים בעולם וכלפי מאבקו של הישוב העברי על פתיחת שערים לפני הניצולים.  זהו שיר הלוהט ככבשן לעם ומשטמה למשׂנאיו, ההולכים בעקבות שר־הטבחים היטלר.  מתקופה זו ואילך נפתחה בו באֵר של רחמים רבים, שלא ראינו כמותם לפני כן.

ודווקא לאחר שראה בהסתאבותה של תרבות המערב, ונתיאש ממנה, ושפך את חמתו על אלביון הנוכל, זרחה בנפשו אמונה מחודשת ביעוד ישראל.  ארץ ישראל החדשה, ואחר כך מדינת ישראל, הפעימה את תקוותיו והוא שר הימנונים לחלוצים, לכביש, לתל־אביב והם מלאים אור ועליצות:

 

פַּנּוּ דֶרֶךְ, סֹלּוּ מְסִלָּה,               פַּנּוּ דֶרֶךְ, מִי עוֹד לָנוּ?

אַל תְּחַכּוּ לְמָשִׁיחַ! -                 אֵלִיָּהוּ לֹא יְפַנֶּה:

לְכָל הָעַמִּים פָּנָיו גִּלָּה,              אֶלֶף פַּעַם לוֹ קָרָאנוּ

רַק אֶת עַמּוֹ הוּא הִזְנִיחַ.             וְאֵינוֹ נַעֲנֶה, אֵינֹו נַעֲנֶה.

פִּרְאֵי אָדָם בְּחַסְדּוֹ גָאַל              דָּתוֹ הֵמִיר, שִׁנָּה בְגָדָיו,

וְלִשְׁלוֹמֵנוּ גַם לֹא שָׁאָל...          סֵמֶל־זָרִים לוֹ בְיָדָיו...

קוּמוּ שְׁאָלוּ!                           פַּנּוּ אַתֶּם!

דֶּרֶךְ לַעֲברֹ גּוֹלִים גְּאָלוּ -          אֶת הָאוֹת הֲלֹא יְדַעְתֶּם –

כְּבִישׁ!                                   כְּבִישׁ!

 

ה

שירתו של שניאור, כאישיותו של שניאור, מלאה ניגודים וסירות.  ואתה יכול למצוא בה אחיזה ניכרת לדבר והיפוכו, למהות אחת ולשכנגדה.  יתר על כן: רק הערכה, המביאה במניין את הזירה הגדולה שהיתה בנפשו של שניאור, את המגמות והמגמות־שכנגד, הדין עמה ואינה מוטעית.  כל נסיון להביא את כוחותיו ומידותיו לידי "מכנה משותף", כורח הוא שייכשל.

אין אנו חייבים לקבל עלינו את כל הפילוסופיה של שניאור, שיש בה, כאמור, גם סתירות וזרויות.  סתירה מסוכנת טמונה, למשל, בנהייתו אחרי הרגשת־עולם קמאית, שיש עמה פולחן היצר וההיוּלי ושכרון החושים, ועם זה לא הרגיש, כי "ימי הביניים שהתקרבו" באו כתולדה מחוּייבת של אותה השקפת־עולם, שקראה לשוב לפראות הקדמונית ולהשמע לקול הדם ולא לקול המוסר.  אולם, אפילו נעביר תחת שבט הביקורת קצת מן היסודות שבשירת שניאור, עדיין יישאר הרבה בנחלתו, שתהיה לנו למשובב־נפש ולמורה־דרך.  שכן אמת אחת מזדקרת בכל תפארתה: הוא היה משורר גדול בכל גילוייו ולבושיו.  הוא הניף את שירתנו תנופה גדולה ושיקע בנפש דורנו ערכי פיוט ויופי רבים.  הוא זיעזע אותנו באמיתותיו העצובות ובווידוּיוֹ האישי הנוקב.  הוא איננו רק אחד מאבו השירה העברית החדשה, אלא על ידי שהסעיר את דורנו בהרגשות ובמחשבות חדשות, ועל ידי שהמרידוֹ על הקיים, יש לו חלק גדול בתקומת העם ובעיצוב הדמות של החלוץ העברי.  הוא היה מאלה, שאינם נחים בעצמם ואינם נותנים מנוחה לזולתם.  הוא היה הסוּפה המטהרת.  הוא היה ענק, שעל כתפיו יטפסו הדורות הביאם.  הוא בית־אוצר גדול לאומה.  מכּספוֹ וּזהבו, ואפילו מפסלתם של לוּחותיו, עוד עתידים להתפרנס רבים.  אכן, זאת הצוואה שהניח לנו:

 

- - - בְּיָד חִוֶּרֶת נַגִּישׁ קֶסֶת

וְכָכָה נְצַוֶּה לְבֵיתֵנוּ: קְחוּ אֲבָנַי הַמְפֹרָקוֹת,

בְּנוּ־עֲלוּ וְחַדְּשׁוּ כְּתָלַי, אַף הוֹסִיפוּ קוֹמָה אַחַת

עַל הַבִּנְיָן לֹא כִלִּיתִי בְּחַיֵּי־הֶבְלִי עַל אֲדָמוֹת!...

("תפילות")

 

הספרות העברית תקיים צוואה זו.

 

ניסן, תשי"ט

 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה