_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אגדת-העבר

שמואל צ'רנוביץ

לתוכן הענינים

 

I

עברנו מתקופה לתקופה:

מהערצת העבר – לחלול העבר: ומחלול העבר שבנו עוד הפעם אל ההערצה...

בחיים קשה עדיין לתפוס את רשומיו של השנוי.  הוא ממשמש ובא, מתחיל מלפף אותנו, אבל טרם קראנו בשם את מעמד-הנפש החדש שלפננו.  הרינו נלחמים, מתאבקים עם מלאך-האתמול המסית ומדיח אותנו מעל היום: הרינו מגרשים מעל פנינו לפרקים את זבובי הקבר, קברי-האבות.  איננו רוצים עדיין להכנע למרותם.

אולם בספרות, שבה מוצאים בטוי כל נדנוד, כל זעזוע חדש של בן-הדור, כל התמורות וכל החליפות המתהוות בנפש היחיד והצבור, - בה מצטלם המהלך החדש, כשם שהצטלם המהלך של הדור הקודם בספרות של הדור ההוא.

חלול והערצה, הערצה וחלול!...

הספרות של העבר הקרוב היא כולה קטיגוריה לחיי היהודים הטראדיציוניים, לחיי הסביבה היהודית.  כאסירים בכלוב חרגו היהודים הצעירים מחרצובותיהם והתאמצו להוציא את רגלם מתוך הסד ההיסטורי.  מתועבים היו עליהם אותם חיי-הספר, שהנשמה פרחה מתוכם, אותם החיים הכהים, המשועממים, אותן ארבע האמות המחניקות, שאין בהן אור ואויר, המשוללות תשוקות ומאויים, צפיות ותקוות לעתיד בהיר בעולם הזה.

כתבי י.ל. גורדון בשירה ובפרוזה – הם לגלוג והתול, המגיעים לפרקים עד לידי קריקטורה, לחיי הערים הנכחדות, עם בריותיהן הפעוטות, ה"נשמות הקטנות והמאויים המוגבלים", אלה ה"רבי-שרינצלים", שלבם לכיסם ולכוסם וללחוך-פינכה.  כך הן גם "בריותיו היפות" של רבי מנדלי מוכר-ספרים וגבוריו ב"קליין מענשעלע" וטאקסע".  ובני הסביבה, שבה התחנך וגדל יוסף היתום ("התועה בדרכי החיים"), האם אין אלו טפוסים שליליים בהחלט, שאין הם יכולים לעורר בלבנו כלום, מלבד רגש של תעוב?

ובשעה שאלה המקטרגים טרם הספיקו להכנס אל הפאנתיאון ההיסטורי: בשעה שספריהם טרם נגנזו בתוך אוצר-העבר והם מספקים עדיין חמר לקריאה בפנות הנדחות לצעירי הדור, - בשעה זו צומחת ועולה הספרות החדשה, הסניגורית, היוצרת את האילוסיה של האתמול על חשבון החול של היום.  היא באה ומפיצה קרני-הוד על העבר והקרנים הללו זורחות ומפיצות אורה על כל צד!...

 

II

העיירה היהודית!

טעונים צקלון וצידה לדרך עזבנו את העיירה היהודית, ובלבות מלאים שמחה השקפנו בפעם האחרונה על כפת-המגדל, הנשקפת מרחוק, ומלמלנו:

- לא נוסיף לראותה עוד.

שם, בערים הגדולות, הרחוקות, הרחבות, שם יש די-מרחב לנפש, שם – נדמה לנו – תצמחנה הכנפים, שנקצצו בעיירות היהודיות.

הערים והעיירות העלובות!

לחרפה ולשמצה נתנו אותן סופרי הדור הקודם.  אוי להן למאפליה, אשדות, שכולה, קבציאל, קקלין, גלופסק, כתרילובקה, זרקישוק! אוי להן ואוי לצורתן שקבלו בספורי בני הדור החולף!

"לא תואר ולא מראה היה להעיר מאפליה, כי בתיה בתי-עץ מגואלים, ברחובותיה צפו מי-מדמנה גם בחרבוני-קיץ ויהיו מי-ברכים, אך בימי הגשמים עד צואר יחצה העובר בחוץ" ("התועה בדרכי החיים", 102). 

"העיר קקלון עיר קטנה מאד, כשלשים בתים, אשר לא תואר ולא מראה להם, יעמדו כשני עדרי-צאן, אחד מול אחד, החצי מעבר מזה והחצי מהעבר השני" (שם 66).

ו"לא תואר ולא מראה" בלבד לא יספיק עוד לסמולנסקין.  הרפש נעשה לו עוד לסמל של היהודים.

"אחרי אשר השמעתי, כי רוב יושבי העיר שכולה מבני ישראל המה, אחשוב לי למותר להגיד עוד, כי לא תואר ולא הדר לה וכי רפש וטיט היון, המעלים צחנה ובאשה באף כל עובר בכל רחובותיה, כי כל קורא ישער זאת בנפשו", (שם, ח"ב, 7).

גם באשדות הגדולה והיפה מפריש סמולנסקין לרעה את רחוב היהודים.

"היהודים אשר הסכינו לשכון בערפל, בדומן ובאשפתות, היהודים אשר הסכינו לשאוף רוח-קטב וימאסו ברוח טהור לטהר גויתם ונפשם, היהודים אשר יעמלו בכל עוז להנחיל לבניהם אחריהם את העבטיט והדומן, אשר נחלו מאבותיהם, אלה היהודים יבחרו להם רחובות צרים ואפלים לשבת שם".

ואתו הרפש ואותה החלאה נראים לחוזי-הספרות בכל מקום: ברחוב בבית, בבית-המדרש, בשוק, בחיי היחיד והצבור.  בכל מקום הם פוגשים יהודים מזוהמים, מלוי-בריבית, צבועים וחנפים, "בעלי –שם" מקבלי-פדיון וצדיקים ובעלי-מופת נוכלים, מלשינים, שכורים, בערים, - ואין אף פנת אורה אחת בתוך המחשכים.רק רפש, רק חלאה.  רק את זאת ראו.  רק קטיגוריה ולא סניגוריה. 

ויש אשר הרגישו גם הם, כי מגדישים הם את הסאה, ויש אשר הרגישו גם בנפשם צורך-פנימי להצטדק ולהוכיח, כי אחרת לא יכלו:

"לא עלילת-שקר שמתי לעמי, רק את אשר ראו עיני, את אשר שמעו אזני, אותה הגדתי לכם היום.  לא אבקש להשליך שקוצים על עם זה מקרבו יצאתי ואשר בו כל מעיני ובאהבתו אשגה כל עוד נשמתי תחייני, רק להזהר מפני כל שקץ וטומאה ולשים לדראון את התולעים הנמבזים, אשר אחרי כל ירוק ידרשו לקטוף שרשיו מתחת, מגמתי.  סורו, סורו, מעל אלה אנשי-עול, המושכים אחריהם המון אדם בחבלי-מרמה!"...

ואני מאמין לסמולנסקין ולכל חבריו הלוחמים.  אני מאמין בכונתם הטובה.  בעמדם בתוך ההוה הזה, שנהפך לנו לעבר, - וההוה מעוור לפרקים עיני פקחים – לא יכלו לראות אחרת, לא יכלו למצוא בתוך חיי היהודים את אשר מצאנו אנחנו, בני הדור הזה, המשקיפים על הדור החולף מתוך האספקלריה ההיסטורית. אין לנו אותן השנאה והקנאה, אין לנו אותה השאיפה לנצח ולגרש את ה"רוחות" הטרדיציוניות מתוך רחוב-היהודים.  לפנינו הכל שוים, אין לנו לא חייבים ולא זכאים, אלא אנשים ורגשות, חיים מלאים תכן – יהיה התכן איזה שיהיה, - חיים מלאים במדה ידועה הוד ויופי.

להם היה ההוה, ולנו אגדת העבר!...

 

III

מזל-טוב לך, מאפליה, ואת גם את, שכולה, שישי ושמחי, כי בא התור גם לכן!

מתוך מכמני-העבר, מתוך ערפלי המרחק הרב, אתן נשקפות אלינו, הצחורות, הטהורות, היפות, הטבועות בלובן, בזוהר!

כמדומה, שלא נשתנתה צורתכן. אותם הרחבות הצרים, שלוליותיהם, "החזירים הסרוחים בפשוט רגלים בתוך הטיט הירקרק ומתנמנמים בבטחון ומפהקים פיהוק של חזירים מתוך נומה, אותם בתי-העץ הנמוכים, נשות-החיל עם הפוזמקאות ומכשיריהן על גבי המעקות של אותם הבתים" ("בגבולות ליטא", קצנלסון).

כמדומה, שאותה ליטא לא הספיקה להשתנות ולקבל גוונים אחרים, שהרי טבע המקום גורם לכך, כי ליטא היא – כלה צחיחה, כלה צחיחה אין לה פרי-תפארת:

 

            שאר ירקות היא מצמיחה,

            קשואים וחזרת:

            כלה עניה, כלה דחקות,

            לא זהב ולא מטמונים!

            - - - - - - - - - - -

            בלי טל תחיה ובלי לח,

            ארץ אין לה פרחים!" (שם).

אבל נוסף עליה דבר אחד, שלא הרגישו בו הראשונים: זוהר החמה.

שם, בעיירה, הרחבה, הגדולה, הפתוחה, יש כר נרחב להחמה.

"ונמה העיר הקטנה ושותק הרחוב הארוך, שאין שום איש יודע עוד פה דבר מאשרו הגדול ההולך וקרב, מהשמש הגדולה העולה אלינו מן התהום הנעלמה, וגם אין זאת. כי רבים הצדיקים בעיירה זו, אחרי ששמש גדולה מופיעה בשמיה" (שם, 15).

ולא זאת בלבד. ע ולה היא העיירה על הכרך בזה, ששם, "בכרכים, החמה מופיעה בשמים, ופה בעיירה, "רב הוא הזוהר שהיא מזריעה על הארץ, מהזוהר שהיא מפיצה על השמים.  קוי-אורה תועים בשוק, בעצלות, לאט לאט, כאזרחים בלתי קרואים". (אש, "בעיריה", 117).

הכרך מאפיל כענן על זוהר-החמה: הבתים הגבוהים, החומות המכפליות, המעפילות למרום, - כל אלה הם הגורמים ללקוי-החמה.  ופה, בתוך המרחביה, בין שדרות הבתים הנמוכים, נדמה לנו, כאילו דוחקים הבתים הללו את-עצמם בצניעות ומתקטנים ומתכווצים, בכדי שלא יפסעו על ראש החמה.  יותר אור! יותר אור!

העירה עלתה לגדולה, מ"רפש וטיט" ומה"לא תואר ולא הדר" של סמולנסקין היא מקבלת צורה חדשה: "מסביב לעיר ובתוך העיר הטבעו הבתים הבימים, ימים של אילנות מלבלבים.  הגנות כבשו את העיר אל תוכם וזו נראית ביניהם כקדרת-פרחים" ("בעיירה", 123).

"רפש וטיט" – ו"קדרת-פרחים!"

ובני-האדם הם כולם טהורים, כולם אהובים וברורים.  השנאה, הקנאה, המלשינות, כאילו נעלמו רגע כבוא האחדות הלאומית, רגש-האחוה, להשוות קטן וגדול.  מה נעימה ומה מקסימה היא האידיליה של רחוב-היהודים!

"ועדת אלהים כולם שוים, זקן וילד, כולם נשמה אחת, בנין אחד, אל אחד להם, בבית-תפלה אחד מתפללים הם.  התפלה היא אחת.  אלפי קולות יוצאים מלב אחד.  העם מתלכד והיה לאחד".  "וגם האלהים אחד הוא.  בתוך העדה הוא משכין שכינתו.  הוא מתבולל ביהודים ונעשה לחלק מהכלל, לפתילה בתוך המנורה הכללית.  השכינה וכנסת-ישראל חד הוא!" (שם 101).

וכי לא תתפרץ מלבבם, למראה האידיליה הזאת, קריאת: "מה טובו אוהליך יעקב?"

ולא רגש של התמרמרות ולא חמה וכעס מעוררים בלבבנו גם אותם השרידים, שאנו רואים אותם בנוולותם.  אין אנו שולחים בהם את חצי-זעמנו בסגנון המבטל של

 

            "הוי גבורים לשמור חטין

            ואנשי חיל לפסול גטין,

            מפיחי-קריה עקב שוחט

            ובעד חזן יגרו מדון!"

            - - - - - - - - - - -

            "שובי, בת-שירי, שובי המדברה!" (יל"ג).

לא.  אנו זוכרים אותם מרחוק ולבנו יהמה רחמים עליהם.  גם יוצר הקבציאלים עצמו מתמלא רחמים  עליהם, כשהוא זוכר את צערם ועצבונם.

"נתמלאתי רחמים ורחשי-קדש ואבקש לבכות, לחבק את בן-עוני זה, את אנשי מקומי המעונים ואת כל אחי בני-עמי המדוכאים ולנשק את כולם מנשיקות-פי.  נסתכלתי פעם בילד תמים זה ופעם בהקבציאלים מרי-נפש ושבעי-רוגז, נענים ושפלים ורצוצים, והייתי משוגע ממראה עיני.  אי שמים! צעק לבי אל ה', כמה מעונים הם היהודים!" (מנדלי מו"ס).

הם נעשים חביבים עלינו כמו שהם, ביסוריהם, בענוייהם, בצרות נפשם, גם ברקבנותם.  כי חביב עלינו העבר וכל אשר בו, גם הטוב וגם הרע, גם פריחתו, גם רקבונו, כי שלנו הוא.

 

            "וכמאז באופל מתוחים

              קורי-ארג העכביש,

            מלאי פגרי זבובים נפוחים

              שם בזוית המערבית...

            לא שוניתם מקדמתכם,

              ישן נושן, אין חדשה:

            קחוני, אחי, אל חברתכם!

              יחדו נרקב עד נבאשה!" (ביאליק).

ואין עוד עוז בלב המשורר לקרוא בקול גדול: "שובי, בת-שירי, שובי המדברה!" להפך.  מן העולם הגדול כמדבר אנו "מעופפים" –

 

            "אל הרחובות הנדלחים,

            אל הבתים שפלי-קומה,

            אשר דמות הקברים למו.

            אל בית-הקברות, אל הישן,

            זכרונותי שם נחבאים, עמוק שמה קבורים המה!"  (רייזין).

ומבין החומות של הערים הגדולות אנו שבים אל העירה, אשר "לא תואר ולא הדר לה", לא מהמית החמלה התוקפת אותנו למראה היהודים העלובים אשר בתוך העירות, כי-אם מרוב חמלתנו... לעצמנו, מחפצנו למלא את הריקניות הלב ולמצוא שם את אשר לשוא בקשנו פה.

"הן היו שעות, שהייתי גלמוד ככה בעיר הגדולה, בין החומות, והן באותן השעות היתה עיר-גמדים קטנה ושם אנשים קרובים כל-כך וזרועות חמות כל-כך, הנכונות לחבקני בכל זמן ועידן, ועל לבי לא עלה!" ("בגבולות ליטא", 22).

כי עיר הגמדין היא שלנו, ועיר-הענקים – של אחרים!... בלעדי עיר-הננסים, נעשים החיים בעיר-הענקים יותר קשים ומכבידים על נשמותינו.

במרחביה, מחוץ לחומת הגיטו, הרחק מעירתו, חי לו היהודי הצעיר, נבלע בתוך השאון-העולמי, מושם ראשו ורובו בתוך החומות, מלא תשוקות ומאויים אחרים, מוקדש לאידיאלים אחרים, לשאיפות זרות.

ויש אשר לפתע פתאם ירגיש מועקה בנפשו, צר לו באותו המרחב, נחנק הוא משפעת אורה ואויר. הוא נתלש מן הסביבה, שבה חי והסכין לה, הוא נפל בפח כדגה זו, והוצא מן המים אל המרחב, שלא בשבילו נוצר.  ויש אשר יחפוץ התלוש וישתוקק לשוב למלכות-השמים, שהחליפה במלכות-הארץ השוממה.

 

            "מה רב, הוי, מה רב השממון

            בארץ הריקה, הרחבה!"

 

רב, הוי, מה רב השממון גם בחיים המלאים חולין, בלי כל קודש.  רב השממון ביום-חול ארוך, בלי שבת-שבתון לגוף ולנשמה: והנשמה גם היא פשוטה, רגילה, נשמה של יום-יום, בלי נשמה יתרה.  השבתות של האחרים, ה"יום-טוב" של הזרים, שהוא חוגג אותם לפרקים, בהמצאו תחת השפעת הסביבה, אינם ממלאים את בתי-נפשו באותם הרגשות הפנימיים, באותה השלוה, שמלאה את הבית-היהודי בערבי-שבתות.

ובצר לו, ליהודי החדש, כשנפשו הומה לאל-חי, לאמונה, לעמו, זוכר הוא בזכרון-קודש את העבר הקרוב, ששר לו את שירת-העריסה, ונדמה לו, כי שם, בתוך המחשכים, נמצאה אותה השלמות הנפשית החסרה לו, אותם רגשות השבת,שהוא נכסף אליהם.

ומה עורגת נפשו אל העבר המעולף בצעיף האגדה!...

וכל-כך חזק הוא הרוח הגנוז במכמני-העבר: כל-כך מאיר הוא האור הטבעי הגנוז באותה החטיבה ההיסטורית, עד כי גם היהודים החדשים, שפרשו מן העבר הישראלי, או שלא היה זה להם מעולם, - התחילו לחזור אליו.

לא אל המציאות היהודית, לא אל ההוה היהודי באים, או שבים וחוזרים, כל אלה מבני הדור הצעיר, שהיו מעבר לגבול, שטעמו מפרי החיים אשר מחוץ לתחומנו, שחיו בתקוות אחרות ובמשאלות אחרות, אי-יהודיות.

 לא.  אין בכחה של המציאות המרה היהודית למשוך אחריה נפשות.  "גרי-אריות" בלבד לא יוכלו להחזיק מעמד בתוך החיים.  הנסים והנמלטים מן הפחד – ימצאו להם פח אחר.  לא בכל עת מאסף הגשם את הצאן אל העדר. יש אשר בהתגבר הרוח והשמים יתכסו בעבים וקדרות יעטופו והרעמים ירעמו וגשמי-זעף ירדו, - יתעו הצאן ויתפזרו כל אחת לעברה ולא יתכנסו.  ובקול תרועת הרועים לא ישמעו.לא אחרי המציאות הלכו איפוא.

הם נמשכו בלי משים אחרי אגדת-העבר הלאומי, אותה האגדה הנרקמת בסתר דמיונם של היותר רחוקים מהמצויר, רחוק מקום וזמן.

ויש אשר גם אגדת-העתיד תשעשע לפני עיני רוחם והם יראו את הגאולה הלאומית באה מאיזה מקום שהוא ולבבם ירחב וירהב...

אגדת-העבר ואגדת-העתיד – הן איפה שני הגורמים הנותנים לפי-שעה תוכן ליהודי-ההוה.

לפי שעה...

עד שתעלה ותגיע השעה, שיהא בה גם ההוה מקושט בפרחי-הששון של אגדת-העבר...

 

תרס"ו

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה