_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הכלל והפרט בספרותנו

שמואל צ'רנוביץ

לתוכן הענינים

 

I

הלוך הלכנו למצוא שדה מרעה והנה אין לנו מה לרעות. בקשנו צורה לתוכן, תיק לאבנים היקרות, התקוטטנו ובאנו בריב על דבר הלשונות, שספרותנו היפה, צריכה להכתב בהן, חפשנו מרחב לכשרונותינו הרעננים – והנה יצאה בת קול ואמרה: חדלו! אל תרגזו! כשרונותינו אינם כשרונות, ספרותנו היא ספרות של ננסים, ספרות משועממת, של בריות מצורעות, העומדות מחוץ למחנה.

אלו יצאו הדברים מפי איש, שאיננו רגיל בספרותנו החג\דשה! אבל אלו הדברים נאמרו על ידי בעל מחשבות, מבקר שקרא ושנה בספרותנו החדשה, שגדל וטפח אותה, שתמך ועודדה והחזיק בה!

הספרות שלנו לפנים, אומר ה' בעל מחשבות, עסקה וטפלה בכנסת ישראל, ב"כלל הישראלי", הכלל – זהו חומר חשוב ליצירה, בתור מושג נעלה, חומר " אשר גם אמן ממדרגה שניה יוכל לברוא על ידו יצירות אמנותיות חשובות".  לא כן ספרותנו עכשיו, העוסקת ביהודים, באישיות הפרטית של היהודי.  "ואותה האישיות ממין זה, שבה מטפלים הנומברגים, השופמנים והאנכי'ם, אינה ראויה בשום אופן להיות חומר ליצירה אמנותית מחמת גמדותה".  "אלמלי צירו סופרינו את גבוריהם באותו הצחוק ההתולי של גוגול, צ'יחוב ומופסן, אפשר שהיה לתמונותיהם איזה ערך אמנותי: אבל עכשו, בשעה שהם מתארים אותם בתמימות כזו של צייר העומד בקומה אחת עם הגבורים הקטנים שלהם – אז מעוררות בנו יצירותיהם רק גועל נפש אמנותי".  "מתוך גבוריהם של אלו נושבת דלות רוחנית נוראה, אין להם שום התקשרות אל העברי .  "גבוריהם של אלו נראים בעינינו כמצורעים, שהגורל הקשה גרש אותם מחוץ למחנה".

ומכאן:

"מיום שחדל הכלל העברי להיות הגבור הראשי בספרות העברית, והסופרים העברים התחילו לטפל יותר בפרט ובנשמת הפרט, באישיות המובדלת שביהודי, נעשתה ספרותנו משעממת קצת.  דוקא אותו המקצוע, שעורר בספרויות אחרות ליצירת אמנות חדשה ויצירות חדשות, גרם לזה, שספרותנו הנוכחית עומדת מחוץ למחנה".

אמנם נכון הדבר, שלפנים עסקה ספרותנו ב"כלל" היהודי ועכשיו – בפרט: נכון הוא גם זה, שהכלל הוא תמיד חומר חשוב ליצירה, והאישיות יכולה לשמש חומר רק בה במדה, שהיא ממלאת את כל דרישות האמנות.  אבל הרי אין מזה אמור, שבמספרים היהודים צריכם ללכת ולנוע על העבר, לעורר בתוך נפשם מצב רוח, שלא חיו בו, שזכרוהו, שמעוהו איש מפי איש, - ולא לעסוק בעניני ההוה, המכאיב, הדוקר, התובע, ההוה, שהם חשים ומרגישים אותו בכל כח יצירתם, בכל דכדוכי נפשם ועומק נשמתם?

דומני, שהמהלך הנוכחי, או הזרם החדש, איננו עומד בנגוד למהלך הקודם.  הוא הנהו רק המשך לו.  אין לחשוב, שאין לגבוריהם של המספרים החדשים שלנו "שום התקשרות עם העבר העברי".  גם הטפוסים האישיים הפרטיים, אלו האנשים הקטנטנים, המבכים את הגלות של שכינתם הפנימית, המתאוננים תמיד על גורלם: אלה היצורים, שאינם מסוגלים ואינם מוכשרים אפילו לאהוב כהוגן – גם אלו חוט מתוח מנשמתם עד סוף כל הדורות הקדומים.  הם קשורים וסבוקים כפתילה בשלהבת באותו העבר ששמש חומר ליצירותיהם של שלום עליכם ואברמוביץ.

אם יצאה צורתו של האדם-היהודי החדש פגומה, אם יצאה נשמתו לקויה, אם ככה הצטלמה צורתו גם בספרות הספורית – לא במספרים האשם.  הם, הסופרים הריאליים, אין להם אלא מה שעיניהם רואות.  דור של אנשים בריאים יוצר גם ספרות של גבורים, ודור של חולי נפש ולקויי-נשמה – בהכרח שיצטלמו גם בתוך הספרות צלמוני-אדם כאלו.

פני הספרות כפני הדור.

 

II

לא חשיבות החומר עוררה את אברמוביץ, את שלום עליכם ואת יתר סופרי "כנסת ישראל" לקחת את ה"כלל" לחומר היצירה, אלא אפסיותה של האישיות היהודית.  אם ננסית היא האישיות היהודית עכשיו – היתה בימים ההם אפס גמור.  הננס הרי גם הוא יצור חי, מרגיש במדה ידועה, שואף בעל רצון רפה או חזק, אבל יש לו "אני" ידוע.  בעוד שבימים ההם לא הובלטה לגמרי האישיות היהודית.  היהדות כלה היתה כחטיבה אחת, קבצנסק היתה לגלופסק ושתיהן ליהופיץ ומזיפובקה: ראובן היה דומה לשמעון ושניהם – ללוי.  היהודי הפרטי היה לו – כמבטאו של ר' מנדלי – פספורט, ו"אף על פי כן לא ידעת את צורתו". "יהודים" לא היו בעולם, - היתה יהדות אחת אריכתא, שנמשכה מקבצנסק עד נהר סמבטיון, הרי החשך והיהודים האדומים.  אי-אפשר היה להוציא מתוך השרשרת את החוליה הקטנה, את היהודי הפרטי, מבלי נגוע בכל השרשרת.  "סושה-סוסי-מושה-יוסי" והרשלי, פישקה וה"ממזר האדום", ר' אלטר ור' מנדלי עצמו, מנחם מנדיל וטוביה החולב, חיה-טריינה ושיינה-שיינדל, – אלו הן בעקרן בריות כלליות, סימבוליות, שעצמותה הפרטית של כל אחת מהן היתה פגומה, מטושטשה ואי ברורה לא לה ולא לאחרים.  זה היה פקח וזה טפש, זה חכם וזה שוטה, זה עשיר וזה עני, זה חצוף וזה ענו, אבל בכל פקח היתה "פקחות יהודית", בכל שוטה – "טפשות יהודית" – "והוא לא היה הוא" בעל עצמיות מיוחדת, אישית, פרטית.  היהודי חשב מה שחשבו אחרים בסביבתו, חי על פי צו.  מנדלי עצמו מלגלג במקומות רבים לשבלוניות, השוררת ברחוב היהודים.  "הראיתם מימיכם עם שלם אוכל בכל ערב שבת לוקשין וצימס, ובשבת הוא גורס דיסא ואוכל חמין"? הדיסא זהו הסמל של היהדות בעלת הצורה הקבועה מששת ימי בראשית, היהדות שאין לה כל תמורה ושנוי, החנוטה והקפואה, בלי תנועה ובלי כל רוח חיים.

ולפיכך לא יכלו סופרי הדור ההוא להתיחס אל יצוריהם – במדה שהובלטו ביצירותיהם – בלי בת צחוק.  בריות עלובות אלו, שנפשט מעליהם מלבושם הכללי, נשארו ערומות ומגוחכות, נשמות ערטילאות, שאין להן בעולמן כלום, מלבד הירושה וסבל הירושה.

ו"כלל ישראל" כזה, שהפרט בו הוא אפס: כלל הבנוי והמרכב מפרטים כאלואיננו יכול להיות אידיאל לספרות, חומר קבוע ליצירות בנות נצח.

ואמנם הספרות שלנו בתקופה הקדומה הטעימה וחזרה והטעימה, שהחיים אינם צריכים להיות כך.  זו היתה מחאה נגד "כלל ישראל" זה, המבטל את ישותו של היהודי, מחאה נגד ההתאבנות, נגד החנוטיות, נגד היהדות הטרדיציונית, הכובשת את האישיות הישראלית ומתעמרת בה, המסירה מעל האדם את צלמו, ועושה אותו לעבד כפות אל הסביבה.  ספרות זו התכונה לעודד ולהחיות את האישיות היהודית, לשחררה מכבליה.

לא לחנם לעג ר' מנדלי ל"סוסה" ל"כנסת ישראל" זו,הנותנת את גבה לרכיבה.  הוא ידע היטב, כי האדם הפרטי המשוחרר לא ירכיב אלוף לראשו את יענקוץ-יענקל-יעקב-ר' ריעקב ואת יתר "הבריות היפות" ממין זה.  כך לגלג גם שלום עליכם בזכרו את מנחם מנדיל שלו.  כלם התכונו לעורר לתחיה את ה"אני" היהודי.

אברמוביץ ושלום עליכם וחבריהם היו, איפוא, מבשרי התקופה החדשה, תקופת שחרור האישיות היהודית.  בתוך הספרות של "כלל ישראל" ממין זה היו מונחים הגרעינים של הספרות האינדיבידואלית החדשה.  מחאתם של הסופרים נגד היהדות ובעד היהודים הצטרפה למחאה החשאית, שהיתה תוססת בקרב לבות בני האומה – והתחיל הפרוצס של הריבולוציה הפנימית, ההתקוממות של היחיד נגד הרבים, שנתבטא ומצא לו הד גם בספרותנו.

 

III

יפים ועזים, מלאים הוד ושירה, נראים לנו עכשו "אהלי יעקב" בצורתם הקדושה והקדומה. היהדות הקודמת – חוט של חסד וחן מתוח עליה.  אנחנו, ילדי החול, מתגעגעים אל רוח השבת, רוח החגיגה, אל התמימות, הילדותיות, שבתקופה ההיא, הרחוקה כל כך והקרובה כל כך, שהרי לנו אין כבר מצב רוח של חג ויש רק מוצאי שבת ממושך עד אין סוף, רק "המבדיל" בחי נרות של שבת.

ואולם אם לא ממרחק נביט, אם נשוב מעט ונחדש את זכרונה של הסביבה ההיא בלבנו הרי נודה על האמת, שהיו רגעים שחיים אלו ששמו מועקה עלינו, כי יש וראינו את עצמנו כמתחת הר כגיגית, שרצינו להשתחרר מעול הסביבה המחניקה הזאת.שאפנו לצאת לאור ולמרחב, להשתחרר, שברנו את הכבלים, נתקנו את החבלים – אבל מטרתנו לא הושגה.  העולמות הרחוקים, החדשים, שהבהיקו מרחוק בפני חמה – הועבו בגשתנו אליהם. העולמות הישנים חרבו, וחדשים לא נבנו תחתיהם.  האישיות היהודית יצאה משוחררת, אבל יחד עם זאת קצוצה ורצוצה, כשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, כשהיא מלאה סתירות ונגודים פנימיים, כשהיא מגששת ומחפשת דרכים.

היינו לננסים בעל כרחנו.  מהעבר ירשנו את הננסיות, מאותו העבר, שאליו קוראים המבקרים את יוצרינו.  הרינו חללי הסביבה, אותם החללים, שלאסונם נתלשו מהסביבה נישנה, מבלי מצוא אחרת נאה הימנה.

כלנו מצטינים, כיצחק טויבקוף (של נומברג), ב"גויה כפופה ודלה, בחורת פנים, בקוצר רוח, במוח מלא מהומות ושאיפות ומחשבות אי-ברורות".  "הגויות הכפופות והדלות שלנו לא יכלו לנתק את המיתרים, לא יכלו לחתוך את קשר הגרדי ונשארו תלויות באויר, כשטבוריהן מחוברים אל הסביבה הישנה וידיהן שלוחות אל הסביבה החדשה, שאין איש יודע איה מקומה.

וכי אין הטרגדיה הפנימית של הבריות האלו חומר ליצירה? האם אין בננסים האלו יותר תוכן מאשר יש בטפוסים אחרים? הרי הם הנם "בשר לתותחים", הקרבנות של תקופת המעבר, של המעבר מדור לדור, מה"כלל" לה"פרט".  הם בעצמם "בריות עלובות ועניות, שאין להן בעולמן שום דבר, שיהיו קשורים אליו באמת".  בני אדם אלו נראים להם "כל מעשיהם, כל שנות נדודיהם, כשלשלת ארוכה של חקרנות, התפלספות ועקמומיות, כדבר אי-טבעי המעורר רק גועל-נפש וצחוק" (נומברג: "מכתבים": "טויבקוף") – ואפשר שהם מכינים ומפנים דרך בעד הדור העתיד.  הם מוכרחים לעבור דרך מדורי גיהנום של ההוה, לפי שאין קפיצות בחיים, לפי שאחרי חרבן עולמות דרושה עת רבה עד בנין עולמות חד/שים, ובין עולמות לעולמות נשאר מצב של תהו ובהו.

ותהו ובהו זה מצא לו הד בספרותנו החדשה, והיה מוכרח למצוא לו הד, אלמלא כן לא היתה ספרותנו בבואת החיים.  אין בה אלא מה שיש בחיים עצמם.  אין היא מקוננת על צרת הרבים – היא מבליטה את צרת היחיד, הרוצה להשתחרר מכבליו ואינו יכול, הרוצה לחיות ואינו יכול.

אין הנשים האלה יודעים "איך לחיות בלי אל" ואל אין להם.  "היש אלהים או אין"?  שואלים "חיים ווילטרמן" ושטיין ב"גבריאל" של אנכי, וזוהי להם שאלת חיים.  "הם רואים לפניהם מציאות גדולה ורחבה, איומה, מרה וחשוכה, המחניקה את נשמתם.  הם צריכים לדעת מה הם החיים? מה הם אנשים? הם אנשים, שעולם מלא חרב בלבם, והאל שלהם נשבר".

ככה המה האנשים החיים וככה המה גם הגבורים.  הם מרגישים "את החופש הפראי הפרוש על פני התולדה, החופש הזה צוד צדם וימשכם אחריו".  "הם האמינו, כי באש לבם שרוף ישרפו את העולם המצוי ואת החיים ההווים, וישימו בחיקם את עמנו האמלל – והנה אין להם כח לברא ("הינוקא", אנכי).

חוסר כח היצירה – זהו הסוד של הננסות בחיינו.  ואם הם מצורעים, הרינו כלנו מצורעים: אם הם מחוץ למחנה, עומדים גם אנחנו מחוץ למחנה, שהרי עצם מעצמנו הם ובשר מבשרנו.  כלנו הננו מחוסרי נתיב ומחוסרי כח..

אין אנשים מחוסרי כח יכולים להיות "גבורים" במלוא המובן. אין הם יכולים לקרוא מתוך אופק פתוח כמתוך הכתב.  גם הם תועים כמונו, אבל בראותנו את צורתם על הבד הרינו מזדעזעים, עושים חשבון הנפש, ומשתדלים להשלים ולשכלל את אישיותנו.

מן העבר אנו הולכים דרך ההוה אל העתיד.  העבר קרא אותנו להשתחרר מתוך כבלי "הכלל" לבלי היות רק יהדותיים בלבד, כי אם גם יהודים: ההוה שם בנאד הספרותי את דמעות החללים, העוברים מתקופה לתקופה, וקורא אותה להשלים ולשכלל את האישיות הפרטית של היהודי בעתיד.  ואם נמצאו צבעים – לו יהיו כהים, ערפליים, בינונים – לתאר ולצייר בהם את האישיות היהודית בתקופתה הקשה ביותר, בתקופת התהוותה, בשעת חבלי לידתה, כשהיא עדיין מעומעמת, אי ברורה וערפלית – על אחת כמה וכמה שימצאו צבעים ואמנים ויוצרים לצייר את האישיות הגדולה, השלמה, כשיבוא תור הזהב שלה, כשיזקפו הננסים את קומתם...

 

ווילנה, תרס"ח

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה