_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הכל בא בחשבון!...[1]

שמואל צ'רנוביץ

לתוכן הענינים

 

ים גדול של ראשי בני אדם, ים הומה, שוקק, שואן ורועש.  הכל... נחפזים, אצים, רצים, מדברים ומשוחחים.  נדמה, כאלו ברצונם להשתיק את המית לבבם, כאלו רוצים הם לבלוע בצעקותיהם את היללות והגניחות, הנשמעים מכל צד.

אבל לשוא.  הקולות המתפרצים לפרקים מקרב הלבבות, היללות והבכיות, מתגברים ושולטים על הסביבה.  אתה שומע רק אותם.  הם בולעים את הכל, את הכל, מתפשטים, חודרים אל הלב, חותרים אל הנפש ועושים בה בקיעים ופרצים.

אתה מסתכל אל פני האנשים, המסתובבים פה בחצר החיים-המות, בחצר בית-החולים, אתה רואה לפניך פנים נפחדים ונבהלים, חורים כפני מתים, עינים תועות וקמות, – והים הגדול שראית מרחוק נדמה לך כים הקרח. 

הכל קפא.  נדמה לך, כי כזה הוא טבע האויר אשר פה.  נדמה לך, כי כל קול, כל המיה, קופאים בתוך האויר מיד אחרי צאתם, כי כל גניחה, כל יבבה ואנחה נשארות תלויות בין השמים ובין הארץ והן מעיקות על ראשך, מכבידות עליך את הנשימה, מרעידות את האויר.

ובטרם שאתה נגש לגבעת המתים –– הנך נלכד ברשת הסביבה ונעשה לגל בתוך הים הזה.  הנך רועד מקרה, מהתרגשות והתרגזות, הנך רוצה לדבר, לשמוע מה שידברו אחרים ולהשתיק את סערת הלב – ואינך יכול.

ובורח אתה מן החיים אל המתים.  רוצה אתה להסתכל, רק להשקיף פעם ולנוס מן המקום הזה.

ואתה נגש.

 

הנה עגול רחב.  כחצי גורן עגולה.  העגול נעשה בגויות בני אדם שגם הם היו חיים כמונו, העומדים עליהם, ושגם אנו יכולים להיות כמוהם.  גורלם – גורלנו ובמעטפות שחורות כסו החיים את המתים, אבל הנה בולטת יד מתה, חורת, והנה ראש מלא דם, והנה רגל כרותה, והנה אוזן קצוצה – ואתה עוצם את עיניך.

ומסביב לעגול זה – דממה, בפני המות אין החיים רוצים להראות סמני תחיה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו מתנה זו.

כעבור רגע ואתה נעשה בלי משים חוליה בתוך השרשרת, אחד מיוצרי העגול החי, אשר מסביב  לעגול המת.

והעגול הולך ומתפשט, הולך ומתרחב.  גלי בני האדם, אשר שם במעמקי החצר, הולכים וקרבים הלום, המתים שפסקו כבר לענין את החיים, אחרי היותם לנגד עיניהם שלשה ימים, נעשו שוב גבורי הרגע.

כי הנה בא יום השלומים, נמלאה סאת הצרות.  ממרום, שם ממקום המשפט והיושר, מבית הנבחרים, נשלחו הלום צירים לגלות את צעיף התעלומות ולחדור לנבכי המאורעות.

ציר בית הנבחרים מתיצב רגע כקופא למראה פני גבעת המתים.  הוא מעיף עין של חצי העגול המת, מזדעזע ושב לעבודתו.

והוא שואל את בני לויתו:

– מי זה פלוני בן פלוני?  רשמו: חזהו נדקר, ראשו נפץ בגרזן, עיניו נוקרו.

– מי זה?  אלמוני?  כתבו: ידיו חוברו במסמרים אל חזהו.

– זו פלונית? רשמו: הכל יבוא בחשבון!...

ואתה שומע את הדברים כמו שאתה שומע קריאת פרטיכל יבש.  הראשים, הידים, הרגלים, המסמרים, הגרזנים והקרדומות ובולי העץ, הפורעים –– הכל מתלכד ונבלע במוחך ואין אתה יודע כלום ואין אתה מבחין כלום, אתה זוכר רק אחת: הכל יבוא בחשבון.-

---

אני הולך אחרי מנהלי בית החרושת של פולישוק.

השוטר שומר על הבית, שומר באמונה.  הוא שומר עתה את הרוח המילל בארבע פנות הבית השמם, את החתול הבוכה, את כנפי המות הפרושים על הבית.

ואני דורך על מדרכת החצר, ואני רואה לנגד עיני את נתיב הדם.  איני זקוק למנהלים. אנכי מנהל אותם.  נתיב הדם הוא ינחני למקום ההרגה.

מקום ההרגה איננו גדול.  רק כשמונה או כעשרה אנשים נפצו את מוחותיהם אל הגרזן, רק כשמונה או כעשרה אנשים השאירו פה את דמם לירושה.

רק כשמונה או כעשרה.

והנה גם הירושה: בתעלה קטנה ביבשה – דם קרוש, דם אדום-שחור, מהול במוח של ראשי בני האדם, בולט על הרצפה, המלאה שברים וכלים מנופצים.

ואתה זוכר את זכריה הכהן ואתה זוכר את נקמת דמי השפוך ונדמה לך פתאם, כי גם בדם הקרוש הזה יש רוח חיים, כי גם הדם הזה תוסס, הומה ושוקק ותובע לדין וקובל ושואף לנקמה.

אבל חכו נא: הכל יבא בחשבון!...

---

ואני נדחק לביתו של המורה איינשטיין, הקרבן היותר טראגי בפוגרום הביאליסטוקי.

ולא המות עושה עלי רושם, לא היתומים החיים שנשארו, לא הנערה האמללה, הרועדת מקור ומבכי, ולא הילד האמלל, שנשאר בלי מחסה.  לא מות האב הזקן ובנו שמואל – לא.  כבר הסכנתי לפגוש את המות בכל עבר ופנה.

אני נבהל למראה הטבע הנהדר, אשר הקיף את הבית הזה.  אני נפחד ומזדעזע למראה הפרחים הפורחים בגן, האלונים היפים העבותים הנותנים ריח, למראה שדה הירק, המושך אליו את הלב.

הנבלים בחרו את המקום שהטבע מגדיל בו ומרבה את התשוקה לחיים – לבצע שם את זממם, להביא שמה את המות.

ואני מתבונן אל המקום, שבו נעשה הרצח.

בתוך הגן שדרה נחמדה של אלונים עבותים, שענפיהם משולבים כידי ידידים, וסוככים על חלקת אדמת-דשא יפה – מקרני השמש.  ועל העשב הירוק נראו עוד עקבות הדם.

פה נפלה העלמה הבכירה, סוניה, לקרבן לעיני אביה הזקן, שידי הפורעים אחזו בו.  נשדדה תומתה, נתחלל כבודה, ואחרי שהרוו החיות את תאותם – הומתה בענויים קשים.

 פה במקום החיים, בא המות בכל מוראיו הגדולים, המות היהודי!... והלב מלא על כל גדותיו רגשות נוראים, החזה מתרומם, האגרוף מונף – הוי, חכו נא, הכל יבוא בחשבון!..

---

...לכל היתה שהות בידם – מספר לי מנהלי – אתה רואה פה את החצר הגדולה הזאת?  גם פנה אחת לא השאירו.  כאילו חוק הוטל עליהם לבל יעברו על מעון יהודי אחד.  גם אל המרתף חדרו, גם על העליה עלו. והעליה והמרתף – זהו מקום המפלט ליהודים מחמת הפורעים. בעליה הם קרובים אל האלהים, ובמרתף – אל המתים. ובלבד שלא להיות בקרבת האנשים החיים.

כיצד עלו הלום?  איני יודע.  את הסולם לקחו להן המסתתרות והעלוהו אל העליה, גם כלים שבורים ומנופצים, שולחנות שבורים, כסאות ישנים זרקו מן העליה אל פתחה, כדי להפריע בעד הפורעים מעלות, ובכל זאת ראה והביטה!..

ואינני דורש באורים הרבה.  אני שומע את הספור הנורא, רואה את כתמי הדם הקרוש ומזדעזע.

שתיהן נסתתרו תחת ארובת העשן, כשהגיעה לאזנן האושה הקלה, כששמעו את צחוק הפורעים הפרוע.  הן היו בטוחות עד הרגע האחרון בחייהן.  לא עלה על דעתן שתפולנה גם הן בידי הפורעים.  והנה נראה ראשו של אחד הנבלים והנה קפצו ועלו עוד אחדים – וכעבור רגע ושתי הנפשות מפרפרות בזרועות החזקים של הרוצחים, הממלאים בהן את תאותם, וכעבור רגע ונקצצת רגלה של העלמה, המנסה להמלט מידם, המתאבקת יותר מדי, והשניה נזרקת מן העליה אל החצר.

הכל, הכל יבוא בחשבון!...

---

והנה חצר המות.

ואני אוטם את אזני:

כל הכאב, הצער העמוק והיסורים הגדולים, כל הרגשות שכאילו קפאו למראה פני המות הנורא, התפרצו יחד והיו לצעקה אחת גדולה ומרה, צעקה-מחאה, הבוקעת שחקים.  למראה פני הקברים הופרע סוד המות.  הנה פה יושמו ההורים, הבעלים, הבנים, הבנות, הקרובים, החביבים, האהובים!  והאבות והאמהות, האחים והאחיות, האוהבים והאהובים, הקרובים והידידים, הרעים והחביבים, הכל, התמזגו ביגון הנורא, בצער העמוק, הכל פורשים ובוכים, זה על חללו וזה על חללו.

וחללים כאלה יש שמונים וחמשה.

בוכים גם הרחוקים, מיללים בקול.  אין בושה.  בוכה זקן ונער, ילד ואשה, בוכים יהודים זקנים בעלי זקן כסף, בוכים יהודים מגולחים למשעי, צועקות בתולות, צעירות וזקנות.

– הוי, אבי!

– הוי, אמי!

– הוי, אחי!

– הוי, אהוב!

והקולות מתבוללים, מתערבים, מרעישים את האזנים, חודרים אל הלב, נוקרים את המוח.

ואני אוטם את אזני.

והנה אני רואה את הארונות, ארונות-העץ, נושאים, זזים ממקומם.  ורעד בא בקרבי: נדמה לי רגע, כי המתים קמו לתחיה, כי הם הולכים, הולכים ברמה...

והנה שם הקבר, קברות האחים: בור רחב וגדול וארוך, שחפרוהו ידי האנשים, ונדמה לי, כי הפה הזה נכון לבלוע אותנו, את כלנו.  הרק לשמונים וחמשת הגויות הוכן?

והנה מתעצמים הקולות, מתגברים, הולכים וקרבים, ארונות המתים נגשים, אני מרגיש את הבל פי המת, אני נחרד למראה הלוע הפתוח ואני זז ממקומי, עוצם את עיני ובורח במנוסת-בהלה מעמק הרפאים.

לא, איני יכול לראות עוד, לא, איני יכול.

ואני רץ העירה, אני בא אל חדר הדיפוטטים של דומת הממלכה – שם, בבית האבנים, נרשם הכל בספר, נגבים עדים, נמסרים ספורים, מאורעות – כי הכל יבוא בחשבון!...

---

והאם בא הכל בחשבון?...

תרס"ז

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] שופטי הפורעים שהשתתפו בטבח שהיה בביאליסטוק בשנת 1906 זכו את רוב הנאשמים והטילו קנסות קלים על מנהיגי הפרעות.