_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לק"ן השבים לקינם[1]

שמואל צ'רנוביץ

לתוכן הענינים

 

שלום שובכם, אחים, מרובע רחוק וזר לרובע היהודים!

פתחו החרצובות, סר פחד האונס, הותרה הרצועה, ואתם הלכתם הלך והשתמט אחד אחד, ובמספר מאה וחמשים מכל המוני הבורחים שבתם לרחוב היהודים.

ידנו פשוטה לקבל שבים.  ברוכים אתם בבואכם! 

ידענו את אשר בנפשכם.  ממהומת-מות ברחתם אל רחוב אחר, רחוב-המנוחה.  נבהלתם לרגע מפחד אויב.  שם לא נשמעו קול נוגש ואנקת מעונה.  דממה שוררת מסביב.  אך הדממה שמה מחנק לכם.  לא מן הרחוב אשר בו שמתם משכנכם, אך מרחוב אחר בקעו ועלו אליכם לעתים קרובות קול המולה ושאון, זעקות-שבר, אנחות ואנקות, קול דמי אחיכם המוכים והנענים.  וכל אשר בפיכם היה ללענה, וכל חדות-החיים ועליצותם הלכו תמס, ואותם צללי-המות, אשר ברחתם מפניהם, רדפוכם יום ורדפוכם לילה, ועליהם נוספו גם רגשי נוחם עמוקים.  לא יכולתם ליהנות מן האורה, בעת אשר אחיכם שוכנים באפלה, לא יכלתם לראות בטוב, כשאחיכם נמקים בצרה.

איך יערב לי אכול ושתות בעת אחזה,

כי יסחבו הכלבים את כפיריך!?"

אז עזבתם את כל האושר הצפון לכם שם, במקום שאין זעומי-הגורל ושנואי-ההמון, במקום שבני-האדם הולכים בקומה זקופה ומביטים בלי פחד אל עיני העתיד, – ובאתם ואמרתם:

– עמכם אנחנו בצרה!

הא לכם יד, אחים טובים!  את העבר שכחנו, את אשר היה לא יזכר עוד ורק את אשר יש נזכור ויחדו נארוג את קורי העתיד, אשר אולי יהיה טוב מן ההווה.

לא נוכל לתת לכם דבר.  והלא לא למען קחת באתם אלינו, כי אם למען תת, את אשר הזנחתם אז – מצאתם: אותם צללי-הבלהות, אותו ריח הדם השפוך, אותה המהומה, אותם החיים בלי בטחה ובלי תוחלת, אך גם אותו העוז הפנימי, אותה ההכרה החיה, כי חיינו ונחיה וכל הגלים אשר יעברו על ראשינו לא ישטפונו.

הבו יד, אחים!

בכל חום נחבק אתכם, השבים בתשובה, ונפתח לפניכם את זרועותינו הפתוחות!

וזהו אולי הדבר היחידי אשר יכול נוכל לתת לכם!

– –

שלום לכם, השבים!

ספרו לנו: מי הדליק את הניצוץ בלבבכם?  מי הלהיב את הלב?  מי תקן את הפתילה של נר-התמיד הבוער ואיננו אכל?  האם דמות דיוקנם של האבות ראיתם בחלומכם, של אותם האבות הגדולים, יוצרי האומה ועתידותיה, אשר ותרו גם על החיים ועל כל אשר בהם לשם קיומו של רוח העם?  האם התנוסס לנגד עיניכם גם שם הדגל היהודי, אשר אותו עזבתם, והוא היה לכם כמזכיר עון תמיד?

מי יודע את דרך הרוח?

אבל הגידו לנו, איפה השארתם את שארית הצאן, את הנדחים והבורחים מסערת המהומה, בתקופת הטביחות והגירושים, ההגבלות והרדיפות? מדוע לא שבו אתכם יחד?  המצאו שמה מנוחה כי טובה?  הנקרע הפתיל האחרון, שבו היו שלובים וקשורים בנו?  המצאו שם את אשר בקשו?  המצאו את השלוה הנצחית, אשר אליה שאפו?

מלחמתם הפנימית – אומרים אתם – לא תמה.  אשם לא כבתה.  המשבר אשר עבר על נפשם מוסיף לענות אותם.  את האהבה, אשר בה אמרו למצוא מחסה, תמורת המשטמה שאכלה אותם ברחוב היהודים, – לא מצאו.  שנואים הם ונרדפים וכמנודים וכגרים הם ברחוב של הזרים, השונאים.  בעיני-חשד מביטים עליהם מכל צד.  מפה נקרעו ושם לא הכו שורש.  אות היהדות אשר על מצחם תו-קלון הוא להם שם. 

הם נלחמים, מתאמצים לטשטש את הרשמים האחרונים של היהדות, לשכוח את הכל, אך שר-השכחה נוקם בהם נקמת-נצח: הוא לא יראה ולא ימצא.  הם זוכרים את העבר, תולעת-הנוחם מנקרת בלבבם, ביום לא ינוחו ובלילה לא יתנו להם רעיונותיהם מנוחה.  וברחוב – אין שם לב אל הצעד הגדול אשר עשו וכיהודים נחשבים הם ובשאט-נפש ובלעג מתיחס אליהם הקהל הזה.

אך הישובו גם המה?  הבוא יבוא הרגע, אשר בו ידחפם המלאך החוצה?  היכירו גם הם את השגגה אשר עשו, או יהיו שקועים בטומאת נפשם עד אשר יעלה מעליהם ענן-הכבוד הפרוש על אהל-מועד שלנו, אותו הענן אשר לא סר עוד מעליהם?

מי יודע?

אבל אתם שבתם לבדכם, ואיש מן האלפים והרבבות ההם אין אתכם, אחינו השבים...

והיו אפוא אתם, המעטים, ברוכים לאלהי ישראל, על אשר זכרתם את עמכם בעת צרה!  ....

– –

והגידו לנו, אחים, מה שלום אחינו הנדחים, אשר אמרו למצוא סתרה רק עד ארגיעה באוהל ההוא, עד עבור הגשם השוטף?  הגידו נא מה שלום האחים, אשר נשבעו לנו שבועת-קודש לשמור ברית ולהיות נאמנים להעם אשר מקרבו יצאו ורק עד יעבור זעם יחסו בצל עם זר?

כי הנה עבר הזעם ובא זעם אחר, עברה תקופה ובאה תקופה, יום יחלוף אחרי יום, וקול השבים אינו נשמע ובני עמנו ההם לא פקדו ולא זכרו אותנו.

אולי תראו לנו את המערות והמנהרות, אשר שם ישפכו צקון-לחש לפני אלהי ישראל?  אולי תספרו לנו את דבר הקרבנות שהם מקריבים על מזבח העם?  אולי הם צצים כעשב השדה, כאותם הגדודים של ילדי היהודים שנבלעו באדמה בימי גלות מצרים, וחזרו ויצאו להושיע את ישראל?  אולי יתוספו על המחנות הצעירים, החדשים, הנערכים גדודים, גדודים לצאת בקרב לטובת העם?

אתם מחרישים?  לא ראיתם את פניהם?  הם נבלעו בתוך הסביבה – אתם אומרים, בהורידכם ראשיכם ביגון, – שכחו את כל אשר נשבעו בימים ההם ומתחממים הם לאורה של השמש החדשה, ניהנים מזיוה של השכינה הזרה, מתאמצים להבליע בנעימה את אשר היו. מטשטשים את חיי-היהדות מעל פניהם; עוזרים אף הם להכות בשוט את אחיהם מלפנים, למען לא יכירו בהם, כי גם הם מגזענו יצאו; מגדלים דור חדש לעבודות זרות;  מקימים פסלים ומשתחוים לאלהים אחרים;  – ומעל הכסאות הרכים הרפודים אטון לא ירדו עוד, כי חם להם וטוב להם שם.

אתם לא הבאתם לנו ברכה מאתם?  טוב.  נגמור אפוא גם אנו את חשבונותינו עמהם.  הם לא יעמדו על הברכה של היהדות.  הוי, אילו ידעו את אשר בלבנו עליהם!  לא קללה, – לא!  אין גם קללה לבוגדים מדעת, לרמאים, אך בוז מקרב ולב, בוז ושאט-נפש לשוכחי-היהדות!

וביום הגדול, יום הפקודה, בו יזכור העם את מושיעיו ומחלציו, את השבים בתשובה שלמה, יזכור בלעג ובבוז את אלה, אשר הלוך הלכו אל הגוים רק להרגע, ומצאו שם קבר לנפשם, להיהדות, קבר עולמי, ומן המקום ההוא לא ישובו עוד.

...אל יצר לנו פגרי הנחשלים,

שבעבדותם מתו – נפסח על החללים!

– –

ובלכתכם בדרך לרחוב היהודים והיהדות – אולי פגשתם את החיילות הצעירים, אשר יצאו זה עתה מרחובנו?  התבוננו אל סביבתכם וראו: אולי עומדים הם עוד על פרשת דרכים ומקל הנודדים בידיהם ואבק-הדרך על בגדיהם, כי לא טהר עוד במי-הטבילה, הפגשתם אותם?  הגידו: אולי ראיתם את בת-הצחוק של אושר על לחייהם?  אולי שאלתם ודרשתם מפיהם לשלומנו?  ומה ספרו לכם?

הם לא ספר דבר?  כן, אין הם יכולים לספר, כי אין מלים לתאר כמו את המצב שבו השאירו

את המחנה הנשאר לפליטה, הם בושו לגלות את אזניכם, כי ברחו כפחדנים וכמוגי-לב מתוך ההפכה, והשאירו את הנשמות והגופות האמללים כשהם מתאבקים עם מר המות באין מציל;  הם נסו בלב המלחמה ועברו אל מחנה האויב ותחת תותחיו יבקשו סתרה.

הם לא ספרו לכם דבר?  כן, אבל אולי תספרו להם אתם את אשר למדתם מפי הנסיון?  אולי תספרו להם את כל אשר עבר על נפשכם באותם הימים שבקשתם מנוח למדתם מפי הנסיון?  אולי תספרו להם את כל אשר יגבר על נפשכם באותם הימים שבקשתם מנוח ומצאתם מתלאה.  בקשתם חיים ומצאתם מות.  מיתה מוסרית וענויים נצחיים שאינם פוסקים לעולם?  אולי תמסרו להם את המון הגעגועים הנפשיים שרחש לבכם אל סביבת המוכים והמעונים?  אולי תספרו להם על אגלי-הדמעה שהיו יורדים אל כוס-התענוגים, מדי זכרכם את אשר הזנחתם שם, ברחוב האחר שממנו יצאתם?

הם לא ספרו לכם דבר?  כן.  אבל גם את רשמי האושר לא מצאתם על פניהם וגם בת-הצחוק לא שחקה על לחייהם.  הן מי כמוכם יודעים את נפש הבורח, מי כמוכם יודעים את ערכה של קבלת-הפנים שהם מוצאים בקרב מחנה השונאים, הזרים הרחוקים?

נודו להם, אחים, וגם אנו ננוד להם.  הנה זה עתה יצאו – ואולי ימהרו לשוב, כמוכם, אחרי ימי ענויים פנימיים ואחרי עקת-נפש ולחץ-לב והמון רחמים וגעגועים.

ולעת עתה – הנה לכם יד, אחים שבים!  הנה אנו פותחים לפניכם את זרועותינו!  באו וחיו אתנו!

והיו חיינו רצוצים, שבורים, אמללים, אבל חיים שלמים, חיים שיש  בהם אחוה ואהבה ותקוה!...

תרע"ב.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] במשך השנים שאחרי פרסום הפקודה בדבר חופש הדת (בשנת 1904) – שבו אל היהדות מאה וחמשים מומרים.