_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קברי­­-אבות

שמואל צ'רנוביץ

לתוכן הענינים

 

לזכרו של היחודי והמלומד הצנוע ר' שמואל  רפאלי  ז"ל.

 

אנו עומדים ע"י הארונות הקטנים המפוזרים בחצר בית העתיקות, אותם הארונות, שמלקטי עצמות אבותיהם בימים קדומים טרחו בהם לפארם ולקשטם בציצים ופרחים, אולי בדמות הציצים שבגן המלך שלמה, ובאוֹתיות כה יפות, אשוריות-צידוניות – ולבנו הולם בקרבנו.  ואני בטוח שזו היתה דפיקת לב בקצב אחד שלי ושל היהודים האשכנזים מהדור הישן, המשפחה הפרסית ושני התימנים עם נשיהם ובניהם מגדול ועד קטן, שעמדו גם הם על-ידי והשתתפו בשיחה הכללית על התגלית החדשה.

וקנא קנאתי רגע באותה האשה הכבודה מרת שלומציון ברת ליעזר ובאותו האיש אלעזר בר שמעון, שנקברו במעלה הר הזיתים באותה המערה ובאותם החדרים המוזרים הנחצבים בסלע ההרים, לא הרחק מכפר השלח, מנגד לעיר דוד אשר בעפל.  הנה אנחנו עומדים על-יד קברם כעבור אלפים שנה– ומדוע יחרד הלב וירטט מה היו לנו שלומציון זו ואלעזר זה?  אין לנו סמנים מובהקים, כי על פי סדר הדורות הם אבותינו בקו ישר.  לא ידוע גם מי היתה שלומציון זו, אולי אחת מ"פרות הבשן" שהנביא הרבה כל כך ללעוג להן; אולי היה אלעזר זה יהודי פשוט, או כהן המחזר על הגרנות, או מקבל מתנות כהונה, או אציל המסלסל בשערו, שאלו הייתי שם הייתי נמנה על מתנגדיו המדיניים.  ובכל זאת אני מרגיש, שיש שייכות ישרה ביני ובין השמות האלו החקוקים בסלע הארון; שיש איזה חוט מתוח ביני וביניהם.

גם בפראג היהודית עמדתי על קברי אבות, על יד מצבות מהר"ל מפראג והגבאי המפואר מוהר"ר מייזל, שעל שמו נקרא רחוב הגיטו, וגם בוילנא עמדתי ע"י אהל הגר"א והעץ המפורסם של הגרף פוטוצקי, גר-הצדק, שהאגדה העממית שלנו עטרה לו עטרות תהלה.  אבל שם זכרתי רק אותם, כמו שהם, את האישים הגדולים ואת מעשיהם ופעולותיהם, העליתי בזכרוני את התקופה שחיו ופעלו בה ואת יצירותיהם החשובות בשעתן.  ואולם כל גן המצבות הזה, כל האלעזרים והשמעונים והיעקובים, שתנצ"בום וחקקו שמותיהם לזכרון באיזו ממאת השנים שהיא, לא אמרו ללבי כלום, אם אין אני חוקר קדמוניות.  מה לי ולאיזה יהודי שחי לפני אלף שנה?  יהודים חיו ומתו – יהי שמם לברכה.  גם עכשיו חיים יהודים ומתים, ואף אנחנו נמות, ומי יבכה למת באיזו עירה נדחת בגולה?  איזה לב יחרד לזכרוננו כעבור חמשת אלפים שנה, אם לא יחרב בינתים העולם על ידי ה"אהבה" הגדולה של האדם לאדם?  ואם יחרשו, או יחצבו באבן באיזו וילנא, או ורשה או קובנה, או בריסק-דליטא, או ושינגטון, או יוהניסבורג וימצאו בתקופה ההיא בית-קברות עתיק יומין של יהודים – יבואו אולי חוקרי קדמוניות ויחטטו וינקרו ויגלו את הזמן, אבל מה תאמר תגלית זו ללב כל יהודי?  האם תעבור רעדה בנפשו, כשם שהיא מזדעזעת, בהגלות איזה קבר עתיק בירושלים?  והרי גם שם נארגו ונארגים חיים יהודיים, לאומיים, נוצרים ערכין, שאין את רצוננו להמעיט את דמותם אף במלא שערה, ומדוע יגדל הערך של איזה קבר בירושלים מלפני החרבן מערכה של תגלית במקום אחר לאחר החרבן?

בין זה לזה יש רק הבדל קטן.  פה נחצב הקבר  בימי קיומו של הר הבית, בית המקדש, העומד מנגד להר הזה, – ולא מסגד עומר, – בימי החוסן הממלכתי של העם העברי, כשהיה גם הוא לפרקים חולש על גויים ולפעמים גם חלוש, אבל הספינה שנטרפה בים, בין גלי העמים אשר הקיפו את הארץ הנפלאה הזאת, שהיתה קיימת בנסים בין אויבים מסביב, הספינה הזו היתה שלו, של העם.  הוא ידע את כל פרציה וסדקיה.  ושם הוא יושב באיזו סירה שאולה, מלאה חורים וסדקים, ואין לו, בשעת סערה, יכולת למצוא פנה שוקטה שלו.

זהו אמנם זכרון של העבר.  אבל במקום של העבר מקבלת גם הגלות צורה אחרת ופנים אחרים.  אפילו היהודים בתקופת הירידה של גדליה בן אחיקם פה היתה להם הרגשה אחרת מזו שחשו גולי בבל ומצרים.  וזהו הרז של הויתנו פה.  בדרכי ההגיון אנחנו יכולים למצא פרכא: מה לנו, יהודים בני הדור החדש, שבאו הנה לא לבכות כתנים על ענות שבותנו, כי אם ליצור חיים חדשים, ולאותו העבר הרחוק הנשכח?  אנחנו הקימונו את העיר החדשה תל-אביב על משואות עיר פלשתים, בלי זכר רב לעבר שלנו, ודוקא ירושלים מפגרת.  זהו אמנם כן.  אין פה סתירה בין ההוה ובין העבר.  אנחנו יוצרים עובדות של היום, אנחנו כובשים ויוצרים, בלי שים לב אל היחס הישר שבין קברי האבות ובין בתי החיים, ואולם אנחנו ממשיכים את החיים והיצירה על היסוד ועל הבסיס של העבר.  אין זה מדרכי ההגיון, אבל ההגיון אולי לא היה כדאי ליהודים שחיו והתקיימו באיזה אופן שהוא בסביבה תרבותית, הקימו דורות, המשיכו את שלשלת התורה והחכמה, קלקלו או תקנו עד כמה שאפשר את העמים שישבו בתוכם, וסוף סוף יצאו בעלי-מום לא גרועים מכל העמים – אולי לא היה כדאי להם לכתת רגליהם ולעבור ארחות ימים, להחליף את עשו בישמעאל ולהתחיל מחדש פה מה שכבר שכחו שם, לשמוח על כל באר שנחפרה, על חשמל כי יהל, על שק קמח מתוצרת הארץ, על בית שנבנה ועל רפת שהוקמה ועל פרה שהמליטה.  כל אלו הדברים היו שם חזיונות של יום יום, כבושים שחדלו להתריע עליהם.  הרי כילדים אנחנו באמת, השמחים על כל מתנה שנותנת לנו הבריאה, שנותן לנו המרץ, על כל מה שאנו זורעים ונוטעים בדם ובזעה.  אין זאת כי אם תוצאה ותולדה של הרגש, שגם בו יש מה שהוא, שאין אנו מעריכים אותו כראוי.

מי רשם בספר הזכרון מה שבנינו אנחנו כלנו בפטרוגרד, במוסקבה, בקיוב, בברלין, בפריס, בלונדון ובניו-יורק?  זה לא נכנס אפילו בחשבון שלנו.  כמה תל-אביבים, בתי-הכרם ונורדיות והדר-הכרמלים ונוה-שאננים אנו מקימים יום יום  בכל ארצות התבל?  ומי יודע מכל אלו הבתים והשכונות?  מי מתענין בהם?  וכל בנין שמקימים פה על הטרשים ועל הסלעים, או בין החולות, מיד זה מתרשם בעולם בתור יציר כפיו של העם הקם לתחיה.  זה היה עוד לפני הצהרת בלפור ולפני מלחמת העולם והתקוות שעוררו השנים הראשונות שלאחריה.  גם אז כתב עוד לילינבלום כמעט פואימות על העזים והרחלים והרפתים של באר- טוביה.  וכל זה משום מה?  משום שאנו בונים באותו המקום, שבנו אותו אלעזר ואתה שלומציון, הסבתא של כלנו.  וכל רמז המוכיח על הויתנו פה, על עברנו – מחזק ומבצר את עמדתנו.  יש איזו הרמוניה בין החיים ובין המתים, בין אלעזר בן שמעון ובינינו.  הוא היה פה אזרח, ואנחנו רוצים להיות כמוהו.  אצלו היה דבר טבעי להשקיף בכל יום ממרומי הר הזיתים על יפעת עיר דוד, על בית המקדש, ואצלנו יש הרצון לראות את המחזות שראה הוא.  עלינו מרפרפות כנפי המות הלבנות, ומעוררות לא תוגה אלא תקוה.  העבר הנהדר מלבישנו גאות.  יש פה הגשר בין האתמול ובין המחר דרך היום.  במקום שדרכה רגלנו אתמול בבטחה הולכות גם היום הרגלים מעדנות.

וזהו אסוננו, שבתוך מהומת הבנין ודאגות יום יום אנחנו שוכחים את העקר: לשם מה ובשביל מה באנו הנה ומהו הכח שמשך את לבנו במשך שנים "לבוא ולהסתופף בחצרות בית אלהים".  אמנם כלנו שואפים לכך, שתהיה ארץ-ישראל לא ארץ של קדושה ומצוה בלבד, כי אם ארץ ככל הארצות, עם מעלותיה וחסרונותיה.  כלנו רוצים בכל לב, שלא יבואו הנה היהודים בטענות כרמון, כשם שאינם קובלים על מכסיקה זו, הפולטת אתם, או על ארגנטינה, המספיקה להם ירחי-רעב יותר מארץ-ישראל.  אבל אם יבוא הנה יהודים סתם כאל ארץ סתם ולא כאל ארץ-ישראל אין טעם בחייהם פה ומעולם לא יוכלו להקלט בארץ.  בלי הזכרון, בלי הרוח והרגש של אדמת אבות – אין לנו פה מקום.  במתנות טריטוריאליות במקום אחר, במקום שאין אף זכר היסטורי אחד המקשר את היהודי של היום ליהודי של אתמול, לא נוכל להקים אפילו אוהל לאומי בצורה שיש לנו גם עכשיו בא"י.  באפריקה הדרומית או בגלבסטון, לא יתענו היהודים אפילו יום אחד, אם גם תתנו להם אבטונומיה רחבה, ואלמלי התחילה שמה הגירה היו בורחים משם למחרתו, כשם שברחו היהודים החקלאים ממושבותיו של הברון הירש בארגנטינה.  ולשם פתיחת חנוית ובתי-מסחר מסוגים שונים, כשרים ופסולים, בבואינוס-איירוס – לא היה כדאי להרחיק נדוד, ונסו נא להזיז ממקומם את בני גדרה, יבנאל, בית-גן, ראשון ופתח תקוה בשנים הרעות ביותר, בשנות שדפון של השדה והכיס!  נסו נא להגיד לאנשים שאחרי שהתענו במלחמת החיים הקשה כארבעים שנה והעלו בידם חרס: לכו והיו חנונים, או צאו מן הארץ – הם לא פסקו עד היום להאמין, כי רק באדמה ובחקלאות תשועת הארץ הבנויה והיהדות המתחדשת.

יש אמנם יהודים הבורחים מן הארץ, בין מתוך הכרה ובין מתוך קלות-דעת, מתוך חשבונות שוא, או מתוך שעשו את א"י קפנדריה לארץ אחרת, אבל אני בטוח בזה שהימים הקצרים ששהו פה הספיקו להכניס את ה"רעל" של הארץ במעמקי נפשם, והם שוב ישובו מרוב געגועים.  הם ישימו מצור כעבור שנה או שנתים על המשרדים הציוניים במרכזי הגולה, כשם שהם שמים עכשו מצור על משרדי המלאכות האמריקניים, או ההונולוליים.  לברוח מפני ה' תרשישה לא יכול היה גם יונה הנביא.  הדגה הבולעת – פולטת שוב אל היבשה.

וקברי האבות הם הם שמשלימים את החלומות שנשאנו בלבנו.  אנחנו התהלכנו בעולם הגדול אלפים שנה, כשלמה זה שאשמדאי זרקהו לקצות שמים, וצעקה מפינו: "אני שלמה מלך הייתי בירושלים".  בידינו היתה הוכחה נאמנה, מעין שטר חוב כתוב וחתום בספר הספרים, הצהרה רשמית, שלא קבלה אשור מאת חבר הלאוּמים ושגם סנחריב ונבוכדראצר וטיטוס התקוממו לנגדה.  המלים: "ונתתי את הארץ לזרעך" הדריכונו מנוחה.  אלמלא כן אולי היינו מתפשרים עם הגלות ולא היינו בונים באויר מגדלי-דמיון ומדינות-רוח.  בעזרת הזכרונות האלו דחפנו את גלגלי ההסטוריה לפנים, דחינו את התקופות, שלחנו את התקוות לפנינו ועברנו בשלום את כל המדורות.

ואחד הגורמים לזה הן דוקא המלים החצובות על גבי הארונות.  זוהי האילוסטרציה החיה לתביעה הגדולה שיש לנו על הארץ הזאת.  אנחנו מטיילים בסביבות ירושלים ונתקלים על כל צעד בזכרון, בעדויות, בסמנים מובהקים.  מי טרח ועשה את התעלות שעל יד השלח?  היכן עמד כאן השליח המיוחד של מלך אשור, ודבר אל העם אשר על החומה, אפילו רבשקה זה – הוא יותר קרוב לנו ומשמש עדות יותר נאמנה ל"מסלת שדה כובס" שלנו מהערביות הצעירות הכובסות בתוך מעין השלח כיום הזה.

הפרובלימה של קברים קדושים מובנת לכל העמים.  על המדוכה שלה ישבו ראשי הכנסיות, נהלו מלחמת דמים, עלו הנה נוסעי הצלב והתבצרו ונלחמו, באו התורכים וכבשו, וגם במלחמה העולמית תפסה בגלל זה ארץ-ישראל לא את המקום האחרון.  אין בזה משום דתיות בלבד – זהו גם ענין מדיני חשׁוב.  שאלת השלטון על מקומות הקברים העתיקים שמשה כמעט מפגע לאשור הממונות.  ורק אנחנו, היורשים הודאיים של קברי האבות, נשארנו ערומים ומבוישים ותלושים מן העבר הגדול.  את ספר-הספרים לקחו מאתנו ועשאוהו ל"ברית עתיקה" וספחו לה את הברית החדשה. 

גם את שלשלת היחוסין שלנו לקחו לעצמם: הם, כידוע, גם מזרע מלכות בית דוד, גם מעשרת השבטים, גם מבני ישראל.  וגם את קברינו שדדו ממנו.  למערת-המכפלה יש רשות לכל ערביה להכנס ורק לא ליהודים; באשל אברהם אשר באלוני ממרא יושבת אשה נכריה ושומרת על הרכוש של לנין; בכותל המערבי מרשים לנו להתפלל בעמידה ואסור לנו להעמיד שם אף ספסלים – בכל זה יש שיטה ברורה.  זוהי שאיפה לערער את העמודים של הויתנו בארץ.  הקברות קדושים הם, אבל קדושים שלהם ולא שלנו.  נביא אחד נתַנו להם ברצון, ואת השאר לקחו הם בעצמם ושדדום וקדשום והפכום ל"נֶבִּים".

ואולי נבין גם אנחנו מה שמבינים האחרים, כי יש ערך מדיני חשוב לכל תגלית, לכל זכרון המאשר את קיומנו פה בארץ?  אולי נבין גם זאת, כי המצבות על הר הזיתים לא הונחו בשביל בתי הערבים אשר בכפרים הסמוכים לכפר השלח וכי זוהי טרחה יתרה לחוקרים העתידים ללכת לקרוא את הכתבות מתוך כתלי הבית הערביים?  אולי נבין, כי בית קברות עברי לא נוסד להיות מקום מרעה לעזים ולכבשים ולרועיהם וחליליהם?

ואולם מי שם אצלנו לב לעולם הבא ולעולם העבר, אם יש כל כך הרבה מה לעשות בעולם הזה?...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה