_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נקמתנו

שמואל צ'רנוביץ

לתוכן הענינים

בלכתכם, אתם, בני העירה הקטנה חודירקוב, לבקר את קברו של הצעיר המוזר, הפלאי, שעזב את עמק העכור, מרוב צערו על עלבון האומה, בקריאה: "מות, מות!  הצילוני מחרפה איומה ונוראה כזו!" בלכתכם נוגים ושוממים לבכות את הלל-הרע – קחו אתכם גם את הפרח הקטן אשר קטפתי אני ושימוהו על קברו.

ואל תדרשו עוד ממני דבר.  יכול אוכל, כמוכם, רק להוריד דמעה, אך מרחוק, מרחוק, ועמכם לא אלך.

יודע אני כמוכם, כי לא מורים צרי עין הכשילוהו, כי לא חייו הפרטיים היו עליו למעמסה, כי לא נסחף אחרי הזרם בקלות דעת;  ידוע ידעתי כי רגע לפני מותו אולי צמאה נפשו וכלתה אל החיים, אל החמה המאירה לכל היקום, אל הטבע הנהדר, שאינו יודע פדות בין יהודי ליוני. 

ובכל זאת --- ובכל זאת ---

מעליבה היא "מיתת הטמיעה" של הצעיר היהודי, מיתה הבאה מתוך חקוי למגפת המות אשר בסביבה הזרה;  אבל מכאיב הוא ומדאיב האבוד לדעת, גם כשהוא בא מתוך יאוש לאומי, מתוך חוסר בטחון ואמונה בעתיד העם.

איה הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה?  איה הם המלאכים היורדים ועולים בו?  איה הם החלומות ובעלי החלומות? 

איננו יכולים לשכב על האבן אשר למראשותינו, מבלי מלאכי אלהים אשר בחזיון.  החלום – זה היה הסוד של קיום היהדות.  אילו היה היהודי אך ער, אילו היה רואה רק את פני המציאות המכורכמים והמעורפלים, לא היה יכול להתקיים אף רגע.  הן חיי המציאות הם רעים כל כך ומרים, הן השמים שלנו מעוננים בכל עת והארץ עקובה בדמנו.  אך האמונה והתקוה ליום מחר וליום שכולו טוב הן שעמדו ליהודים בעת צרה.  ההיסטוריה הישראלית כולה – זוהי התגוששות רוחנית בלתי פוסקת בין שעבוד של היום וגאולה של מחר.  יש שהופיעה התקוה בדמות של חלום העתיד הגדול, של המשיח, שעדיין לא בא;  ויש שהופיע חולם והוזה וזעזע את עמודי היהדות, בהכריזו על הגאולה הבאה ברגע זה – וזעזועים אלה והתגוששות זו הם הם שהניעו את היהדות והיהודים לחיות ולהתאבק עם מר החיים, לדחות את "העולם הזה", הפרוזדור, ולהמשיכו עד "העולם הבא" הלאומי.

והנה נגנבה האש הקדושה שלנו מן השמים.  גזו החלומות ונעלמו.  הננו כולנו אנשים ערים, פכחים, הרואים אך מה שיש, מה שאפשר למשש בידים.

מי הוא הקוסם, שהניע במקל הקסמים שלו וגלה לפנינו את החיים העירומים כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס?

והחיים העירומים הם אמנם נוראים.  אך כהד צחוק השטן, – השטן המלגלג ומדיח – היא אותה הבשורה, כי באילו ספירות, עליונות או תחתונות, חושבים והוגים מחשבות להרע עוד יותר ליהודים באותה ארץ ששמיה לנו – עופרת;  אדמתה – לבת אש בוערת, הריה – הרי געש, ועמקיה – בקעת העצמות.

אבל מי הוא שלא יכסה את מערומי החיים בלבוש הדר?  מי לא יקשט את מרירות החיים ולא ימתיקה?

לא אנו, לא אנו!...

---

אין אנו רשאים, אין לנו רשות שלא לחיות.

אנחנו הננו היורשים היחידים של הדורות הגדולים, של האבות הנשחטים ונהרגים על קדוש שם האומה.  הננו יורשי האוצר הגדול של הרוח, שלא כלה ולא תם ועבר מדור לדור, מאבות לבנים.  והחיים ניתנו לנו לא אך למען נהיה לאור גויים, לא אך למען הביא גאולה לעולם, אך גם – לקיים את מצות המתים הגדולים: לכסות על הדם ולהיות גואלי דמם.

במה?  אתם שואלים.

לא בנקמת דם ולא בנקמת חרב – לא לנו היא הנקמה הזאת.  אך בנקמת חיים.

באותו היום, שבו נצבר הגל הראשון על הקבר הרענן של אחד הקדושים, אשר לעם היהודי, באותו היום, שבו נשפך הדם הנקי והטהור על ידי האנשים, שהם "המעט מאלהים", – קמה לתחיה אותה הנקמה, שלא היתה עוד כמוה מעולם מיום ברוא האדם על הארץ:

מתוך אדמת הקבר צץ מטה זעם, צל הרודף אחרי בני האדם ומדריכם ממנוחתם, שבט אלהים.

ומה טוב להיות השבט בידי האלהים!

אמנם, רב הוא העושר אשר להם: שדות וכרמים, אדמת מרחב, שמים עמוקים ורחבים, ארצות ומדינות, ציים אדירים וגדודי חיל, כבוד וגדולה.  אמנם, להם הם החיים החפשיים, המרווחים, שולטים הם בנכסיהם מושלים בכל.  אך האם יתנו ההון והעושר גם אושר להם?  האם אין רעל בכוס ששונם?

כי הנה העם שבט אלהים לנגד עיניהם תמיד, את ארצם יהרוס, את תושביה ינצל, את שמיהם יקדיר, את שדותיהם יחריב, את צייהם יעמיד נכחם ויסכסך בהם ממלכות אחרות, את כל הכבודה יקח לו, את כבודם יגלה מהם, מגדולתם יורידם. –

הלא כאלו הם החלומות, אשר יבעתום יומם ולילה, בחלום ובהקיץ בלכתם בדרך ובשבתם בבית – ובכל מקום אשר יבואו רק הצל הזה ירדפם.  ובכאב וצער, אבל גם בגאון פנימי וספוק מוסרי ונפשי, אני מקשיב לרשרוש אשר סביבי.  אני רואה את הפנים המבוהלים והעינים המזרות אימה;  את הבריות השכולות כחיות טורפות, שאימת מות תתקפם למראה פני יהודי;  אני שומע את יללתם וקינתם: היהודים לוכדים, היהודים מושלים בכל, בולעים את הארץ, מוצצים את הלשד, את הרכוש, מחבקים בזרועותיהם עולמות.

אני שומע ורואה – ותשוקה אדירה וחפץ נמרץ יתעוררו בלבבי: לחיות, לחיות לנצח, לעולם, על אפם ועל חמתם!

ואם עון הם החיים ליהודי – עשה נעשה את העון;  ואם חטא הוא להולד יהודי – מה טוב, כי חטאנו!

נחטא ונשוב, אך לא נכפר את העון בדמנו.  אל נמלא את הרצון האכזרי והנורא של מבקשי רעתנו ואל נלך בדרך זו, שבחרו הם בעדנו!

---

אין היהדות יודעת את המות.  עד הרגע האחרון אין היא מתרצה אל מלאך המות שלה המלא עינים, המקיפה מכל העברים ואורב לה בכל חלל העולם.  היהודי אינו מסיר את הספוגין של צמר מעל לבבו, גם בהמצאו על המדורה הבוערת תחתיו.  תעשה המדורה את שלה והוא לא ינתק את פתיל חיתו.

לא ניתנה היהדות לחלשים ולרכי לבב, שאינם רואים את אשר מחוץ להם ואינם חודרים אל רזי הדורות העתידים.  המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא הלאומי המקווה, אינו זוכה לנחמתה של היהדות הלאומית.  אפשר למות כגבור על שדה קרב, על הרי הגלבוע;  רגיל הוא היהודי גם להיות מובל לטבח ולפשוט צוארו לשחיטה – אך הוא לא ימות מפחד היהדות.

היהדות היא הסמל של הגבורה הנצחית, של הקיום הנצחי, זהו הסנה הבוער ואינו אכל.

האם אך מתמול התחילו ענויינו?  האם אין הרדיפות והגזרות והעלילות הנתעבות – בכל מוראן – אך הד חלש ןזכר לימים הרעים ההם ימי האינקביזיציות, הזבחים והעלילות, הרדיפות והגרושים?  האם לא היו הרבה מן הדורות ההם, דורות העבר, חושבים את עצמם למאושרים, אילו ניתנה להם "הרוחה" כבדורנו אנו? האם לא היו נחשבים בעיניהם חיינו אנו כגן עדן?

הן אויבינו לא יוכלו לחדש דבר.  כל הרכוש אשר בידם הוא נחלת העבר, הם לא חכמו ולא השכילו מאז.  עלילת הדם – ימיה כימי מחצית הגלות, ולא טובה היא ולא רעה מעלילת הרעלת הבארות, או "המגפה השחורה".  והגרושים הקטנים והגדולים מה הם לעומת אותם הגרושים הנוראים של מאות אלפי יהודים אנשים, נשים וטף, מארץ לארץ?

והמדורות הרבות והגדולות, והחללים בלי מספר, ההרוגים על שמירת התורה וקיום מצוותיה, המובלים לטבח?

אמנם, קשה הוא כח הסבל.  אבל קורא הדורות הלא הענק העניק לנו את החמדה הגנוזה במדה הדרושה, והאם נטלה עתה הסבלנות ממנו?

ומה נשאר לנו במקומה?

---

אבותינו בטחו – ואינם.

אבותינו בטחו בכח הרוחני הנצחי, בכח החיים של היהודים והיהדות.  הם ידעו, כי היהודים צריכים לסבול, בהיותם מעוני האנושיות, אבל כל הענויים האלה כאין הם לעומת הכח הגדול שניתן לעם לסבול ולחיות.  זוהי אותה העיר לוז האגדית, שכל הנשאר בתחומיה חי וקיים לנצח, כל המאמין בעתידותיה – ינחל את העתיד הזה, ורק הזקנים והחלשים ורכי הלב יוצאו אל מחוץ לחומותיה ושם ימותו בעד העם.

ואוי לו לדור, באבוד בטחונו בכח עצמו!

אנחנו לא נפול ברוחנו.  טובים לנו חיים כאלה ממנוסת מות, או ממות מנוסה, כמוגי לב.  אם יש חרפה בחיים האלה, הלא לא לנו היא החרפה, אך להם, לאותן הבריות, שהעליבו את יצוריו של הקדוש ברוך הוא והפכו את העולם היפה לגיהנום, לשדה מלחמה איש באיש ואיש ברעהו.

ובכה לא נבכה להולכים מאתנו מחולשה, מרפיון רוח, מבלי יכולת ורצון למשוך אתנו בעול, לשאת את סבל היהדות שהיא להם אסון.  אנחנו ביהדותנו נדגול, את ראשנו נרכין לפני הגל ונשא ברמה את נס היהודים החיים והיהדות החיה לנצח!...

כי אמונתנו אתנו:

אם אין ההוה לנו – העתיד יברק לנו בשלל צבעיו מתוך עב הענן הפרוש על ראשנו.

תרע"א.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה