_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אחד "הראשונים"

שמואל צ'רנוביץ

לתוכן הענינים

הגורל לעג לנו:

תנועת החרות שלנו, שאיפת הגאולה, שבמרכזה עמדו תמיד, לפי המסורה, הגואלים, הגבורים, המשיחים, היחידים הענקים, ההולכים בראש העם– מפסיקה את שורת חיי היחידים המנהיגים באמצע ומשאירה את הספינה בלי קברניטים.

הרצל, שפירא, לילינבלום, ווֹלפסוֹן וצ'לינוב–שורה ארוכה יותר מדי בחצר-המות הלאומי שלנו במשך שנים מספר.  הבמה הציונית מתיתמת.  שוב אין אתם רואים עליה את האריות שבחבורה: אחד אחד הם נשמטים והולכים.  נפקדים האנשים, שאין אנו יכולים לצייר את מציאותה של התנועה בלעדם, האנשים שכאו נבלעו בתנועה עד שנעשו שם נרדף לה, הסמל שלה.

בחייהם הם המפקדים, המצביאים, המנהיגים, הנושאים את האחריות, הערבים בעד כל צעד ושעל, בעד כל תקלה ומכשול.  יש שהם מעוררים נגוד, רנון, התמרמרות, הם נושאים לבדם את טרחנו וריבנו.  אנו מגישים אליהם תביעות, מלאים תרעומות כרמון.  אך במותם מתפזרים העננים ומתוכם נשקפת נשמתם הזכה והצלולה, מסירותם הנאמנה והלב הגדול והמלא אהבה ואמון ומסירות, הלב החלל, הכואב והדואב.

הם– ה"ראשונים", בעלי-הסמכא, הפוסקים הלכות ומפקדים ומצוים.   אנחנו, ה"אחרונים", את מימיהם אנו שותים.  אנו מוצאים הכל מן המוכן: תורה שלמה, עבודה מוכנה, מסלה סלולה, רעיונות מבוגרים.  אנחנו קוטפים את הפרי הנושר מן האילן.  אבל אלה, הראשונים, כמה יגיעות יגעו וכמה טורח טרחו עד שעלתה בידם לזרוע זרע, להטיל גרעינים, להשריש את הגזע בארץ!

ויחיאל צ'לינוב היה אחד מן ה"ראשונים" הללו, שלא הניח כמותו לפי שעה בין ה"אחרונים".  עם שחר התנועה הלאומית עלה על הבמה ולא ירד מעליה עד יום מותו.  הוא מת כשליח צבור נאמן בעברו לפני התבה.  יחד עם התנועה עבר גם הוא את כל גלגוליה: מביל"ו, החבורה הקטנה של החוזים והחולמים, עד ההסתדרות הציונית העולמית הגדולה; מאיסור הכניסה ובטולו עד פרסום הדקלרציה האנגלית על דבר מתן בית-לאומי ליהודים בארץ-אבות.

ואולי זה אשרם של היחידים הגדולים, שהם נפרדים מן העולם על הר-העברים, בתקופת המעבר והזוהר של התנועה, כשהארץ נשקפת להם מרחוק.  מי יודע, אם אין זה שכרם בעולם הזה, אם לא טוב להם למות ברגע, שבו חותרת הספינה להגיע אל החוף, מלראות את ימי החול של עבודת היצירה, מלראות את האידיאל בהתגשמותו, כשיחסרו בו, אולי אותו היופי ואותה השלמות, שהם שאפו להם כל-כך!...

*       *

*

 הביוגרפיה של יחיאל צ'לינוב דומה בכללה כמעט לביוגרפיה של כל ה"ראשונים" בין החובבים והציונים הגדולים.  אותם המניעים, אותם הגורמים, אותו החנוך ואותה הסביבה הביאו אותם אל המחנה הלאומי והעמידום בראשו[1].

הד"ר יחיאל בן זאב צ'לינוב ביום השני לחג הסכות תרכ"ד (1863) בקרמנצ'וג פלך פולטבה להורים חשובים בעדתם.  אבי אביו ר' שלמה מוסינזון משקלוב היה אחד מעמודי התוך של החסידות בסביבה המתנגדית, יהודי בעל רגש, שהשפיע, כנראה, על כל בני משפחתו והשפעתו היתה מרובה גם על יחיאל הקטן, שלמד תנ"ך ותלמוד עד שנת הי"ג לחייו בבית זקנו ותחת השגחתו.  באותם הימים הספיק יחיאל לרכוש לו גם את ראשית דעת הלשון הרוסית, כי זקנו, למרות חסידותו, הריח את ריח ההשכלה, בבקרו לעתים תכופות את עמי חוץ לארץ, לרגל עסקיו, ולכן לא כהה בנכדו השואף להשכלה כללית.  אך כעבור יחיאל (בשנת 1877) למוסקבה וכשהביע חפצו להכנס אל הגימנסיה התנגדו הוריו לחפצו ורק אחרי שהבטיח להם שלא יכתוב ביום השבת הסכימו להכניסו אל המחלקה הששית של הגימנסיה.

יחיאל הצעיר לקח תורה מפי אחד המורים הסוציאליסטים ודבר זה השפיע על התלמיד ועל מהלך רוחו.  צ'לינוב נמשך אחרי ברק זהרה של התנועה הזאת והיה לעממי (נארודניק) נלהב.  כרוב חבריו הצעירים בימים ההם חלם על דבר השכנת מלכות הצדק על הארץ והתרחק יותר ויותר מעל בני עמו.  אך שכרונו זה לא נמשך ימים רבים.  הפוגרומים של שנות השמונים היו לו כרעם ביום בהיר.  יחיאל בעל הרגש נרתע לאחוריו.  מהפכה התחוללה בנפשו.  הוא החל לחשוב מחשבות, להתבונן אל דרכיו.  כל בניני הרוח שבנה נהרסו ביום אחד.  וכשבא למוסקבה שלוחם של הבילו"יים החרקובים, פאלייעס, נכנס צ'לינוב אל חבורת ביל"ו המוסקבית והיה לה לראש.  צ'לינוב רצה לנסוע לארץ ישראל בין ששת חברי המלאכות ששלחה החבורה לתור את הארץ, אך הוריו מנעו בעדו כי יראו מפני סכנת הדרכים.

ומאז נסתמנה דרכו.  הוא לא נגרר עוד אחרי איש, לא היה בין הבינונים בתנועה, כי אם המיסד והעסקן, רוח החיה.  הוא ואוסישקין, התאומים, עמדו במרכז העבודה החובבית במוסקבה.  בשנת 1884– וצ'לינוב כבר היה תלמיד האוניברסיטה– יסד אגודה של אינטיליגנטים צעירים לעבודת הישוב וביום העשרים לאוקטובר שבאותה השנה הונח היסוד לאגודת "בני ציון", העריסה של הרבה מטובי חובבי ציון (הרב מזא"ה, אוסישקין, טמקין, אידלסון, מאריק, מ"מ דוליצקי, י. ליבונטין, יצחק ניידיץ ואחרים).  ואחרי צאתו של אוסישקין ממוסקבה נתמנה צ'לינוב למזכיר של חובבי ציון.

בשנת 1894 נסע יחיאל צ'לינוב לשם מטרה מדעית לוינה ושם התודע לגדולי תנועת החובבים באירופה המערבית: ד"ר שנירר, קוקש, קרימיניצקי ואחרים.  בהיותו בפעם השניה בוינה, כעבור שנתים, הגיעה לידו המחברת של "איזה" ד"ר הרצל בשם: "מדינת היהודים".  אך ככל הציונים המזרחיים, התיחס גם הוא באי-אימון ובפקפוק אל הרעיו המוזר והאוטופיה של הרצל החולם, וכבוא הד"ר שנירר למוסקבה, כעבור שנה, להזמין את צ'לינוב אל הקונגרס הראשון– מאן צ'לינוב להשתתף בו.

קשה היה לחובבים הצנועים, שהסכינו לעבוד בחשאי בלי קולי-קולות, לאט לאט, לראות את שאיפת לבם הטמירה יוצאת החוצה ברעש וברעם, בהכרזות ודקלרציות.  רכות יותר מדי היו הנטיעות, שנטעו בארץ בעמל ויגיעה רבה, וגדולה יותר מדי הרוח שאינה מצויה, שהיתה עלולה לשים לאל את כל עמלם.  הם זכרו עוד את גזירת הכניסה.  וחשו, שהממשלה התורכית, אחרי ראותה את האופי הפוליטי של התנועה, תשים מכשולים חדשים על דרך הישוב, ואולם הסערה שהטיל הקונגרס הראשון אל תוך הקהל העברי הכריחה את צ'לינוב, כאת יתר חבריו, לשנות את השקפתם על התנועה הציונית;  ולפני הקונגרס השני נסע צ'לינוב לורשה, אל אספתם המוקדמת של ציוני רוסיה, ומשם אל הקונגרס.

במלחמה החשאית והגלויה, שהתלקחה בקונגרס השני בין החובבים ובין המדיניים הטהורים, לקח צ'לינוב חלק בנאומיו ובהשפעתו שהשפיע על הצירים בכלל.  הציונים מאחרי הקונגרס הראשון אמרו להתחיל דף חדש בהיסטוריה, לסלול נתיבה חדשה ולמחוק את הכתב הישן.  ה"התגנבות" וה"קולוניזציה הפעוטה" היו למלים של גנאי. וצ'לינוב הביע את דעת חבריו, באמרו: לא עבודה מהירה, סואנת, עבודה קדחתנית, נחוצה לנו, לא עבודה לשנים אחדות, לזמן קצר, דורשת תנועתנו.  עבודה כזו ומרץ כזה היו דרושים לנו, אילו היינו מנהלים מלחמה מוחלטה, הפותרת מיד את שאלתנו, אם עלינו היה מוטל למות או לנצח.  אך לא כן עניננו.  למות אין אנו יכולים ולנצח אנו צריכים לא בכח גס.  לנו דרושה עבודה בעלת תכנית ידועה, עבודה מסובכה, אך לא מהירה, ממושכה אך אורגנית, עבודה לשנים רבות..."[2]

בין השקפה זו, הרואה בציונות תנועה היסטורית ובין השקפת הציונות הקטסטרופלית, האומרת: "או הכל או לא כלום", או " עכשיו או לא כלום"– הר גבוה.  וצ'לינוב היה היחידי בין החובבים, שהבין, כי הפרוגרמה הבזילאית "ביחוד אחרי הפרושים שנתן לו הועד הוינאי", אמנם לא תוכל

"לשמש בסיס להתאחדות", אבל " דרושים וותורים מצד זה ומצד זה"[3].  ובהרצאתו מטעם הקומיסיה הפלשתינאית התאמץ להמציא את הסינתיזה הדרושה לשם האחדות.  הקונגרס קבל את ההחלטות של האספה המוקדמת לציוני רוסיה ביחס לעבודת הישוב, או העבודה הריאלית, היא ההשקפה, שקנתה לה אחר כך זכות אזרח בעבודה הציונית.

צ'לינוב נכנס מן הקונגרס השני והלאה למרכז התנועה, בתור חבר הועד הפועל, ועבודתו זו השפיעה עליו במדה מרובה.  האסכולה המדינית של הרצל הספיקה להניח את חותמה על צ'לינוב בעל הרגש החי והנלהב.  החולם שבו התנער מתרדמת העבודה המעשית ורוחו נשאהו לגדולות.  בימי הקונגרס החמשי ולאחריו מדבר צ'לינוב בהתלהבות על הראיון של הרצל לפני השולטן ומופיע לפנינו בתור מאמין אדוק בהצלחת המדיניות.  "אינני רוצה להעלים, שיש רגעים, שבהם קוי-תקוה זורחים לנגד עיני ומחממים את נפשי.  אפשר מאד, שאנחנו בימינו עוד נזכה לראות את ראשית התגשמותן של התקוות הללו"[4].

הרעיון המדיני הביא את צ'לינוב, המתנגד ל"עבודה מהירה", לשנות את דעתו על כמה וכמה מן העקרים שהיו מקובלים על לבו.  הוא נטה אחרי הצעתו של טריטש בדבר ספוח על-אריש לגבולות עבודת הציונות. "על-אריש  זהו מקום שאנו יכולים וצריכים לקבלו.  הציונות הפוליטית תוכל לגשת אל העבודה הרחבה בתכנית ידועה על יסודות משפטיים".  " אנו מוכרחים לעשות זאת.  צרות העם גדולות כל-כך, עד שאסור לנו לעזוב את העם בעיניו ולהשתעשע בתקופות רחוקות".  "והרי לא רק את הרוח באנו להציל, כי אם גם את הגוף, היהודים חשובים בעינינו כהיהדות, ואם יכולה היהדות לחכות– היכולים לחכות היהודים?"[5]

"היכולים לחכות גם היהודים?"– דברים אלו נאמרו גם על-ידי הרצל, אחרי שבקר את רוסיה וראה עין בעין את צרת היהודים ואת ענוייהם בגלגוליהם החדשים– הפוגרומים מימות קישינוב ואילך.  ואולם אם להרצל היה הפתרון ברור: צריך לתת ליהודים עזרה מהירה, ולו תהא בצורת אוגנדה–גדלו פקפוקיו של צ'לינוב, ומלחמה עזה התחוללה בנפשו, מלחמה, המבצבצת מבין השיטין של מחברותיו "ציון ואוגנדה".  ברגע הראשון הבריק לו מתוך הצעתה של ממשלת אנגליה נצחון מוסרי גדול של התנועה הציונית, ואפשרות של הצלת היהודים, שאינם "יכולים לחכות", אבל מאידך גיסא לא היה יכול האיש, שעמד על משמרתו באמונה משנות השמונים ואילך בתור חובב-ציון נאמן, להפרד מאותו הרעיון שהשתרש בלבבו, מהארץ משאת נפשו.  וסוף-כל-סוף נצחו "התקוות הרחוקות" ולא העזרה המהירה: צ'לינוב התיצב בראשם של "בעלי הלאו" ושל "ציוני ציון" שלאחרי הקונגרס האוגנדי.

ואלם צ'לינוב לא הרחיק ללכת בהתנגדותו לאוגנדיים, כיתר חבריו.  הוא, שצרת היהודים העיקה כל-כך על לבבו, הבין את רוחם של המפקפקים והנחשלים בשאֵלה זו, דן אותם לכף זכות והתאמץ, ער כמה שאפשר, שׁלא להעמיק את התהום בין שני המחנות, שנעשו מאז אויבים זה לזה.

ולא רק בשאלת אוגנדה היה צ'לינוב נוח ומתון ורחוק מן הקנאות: המתינות היתה כמעט תפקידו התמידי בתוך מחנה הציונים.  הוא היה מתאמץ תמיד לפשר בין הנגודים ולישר את ההדורים.

רבים ראו בזה חולשה ידועה, התלויה במזגו הרך.  הם ראו בן אדם שבת-צחוק של רצון מוכנה אצלו בכל שעה בשביל כל אדם.  ואולם כל הסוקר עכשיו מתוך סקירה היסטורית את תולדות התנועה הציונית המדינית מבין, שתפקיד זה הביא לתנועה, במומנטים ידועים, הצלה מוחשית.

הקרע בין המזרח ובין המערב, בין החובבים ובין הציונים המדיניים, – אותו הקרע שהתגלה עוד בקונגרס הראשון, נתאחה קצת אך למראית עין בימי פריחתה של הציונות המדינית.  אולם בחלום של הקונגרסים היה מרחף תמיד צלו של קרע זה והיה מעמיד בסכנה את שלמותה של האורגניזציה הציונית, שלמות, שבה היה תלוי עתידה של הממלכה הרוחנית שהוכרה על-ידי ההתאחדות היהודית העולמית לשם הרעיון הנצחי והמיוחד.  הקנאות שהיתה לאבן-מכשול על דרך זו הביאה לפרקים בקצוניותה את ההתפלגות בתוך המחנה.  הביאה, למשל, את האוגנדים עד הטיריטוריאליות, והעמידה חיץ בין ציוני רוסיה ובין ציוני המערב.  בקרב הציונים ברוסיה שלטה אותה הריאקציה הטבעית, שבאה אחרי ירידתה של הדיפלומטיה הציונית, אחרי שהגיע הרצל "עד הקיר" באין מוצא.ריאקציה זו השליטה בחוגים ידועים את הנטיה הקיצונית לעבודת-ההוה, הרואה רק את צרכי השעה ומסיחה דעתה מחיי עולם של התנועה.  הוא שמר על שווי המשקל של התנועה, הזהיר את ציוני רוסיה, שעבודת ההוה לא תהא להם מטרה בפני עצמה ושלא יתרחקו מגבולותיה של הפרוגרמה הבזילאית.  עבודת ההוה צריכה להיות, לדבריו, רק כעין עבודת-מלואים לשם הכשרת הדור לגאולה, אבל אף לרגע אסור להסיח דעת מן השאיפה המדינית הרחוקה-קרובה.  והשקפתו זו נצחה על ידי הסינתיזה שבין הציונות המדינית והישובית ועבודת ההוה.  סינתיזה זו היא שעמדה למחנה הציוני בשעת דחקו והצילה את ההסתדרות מסכנת ההתפלגות, שהיתה צפויה לה לעתים קרובות.

ואין פלא, אם בגלל תפקידו זה היה צ'לינוב אהוב וחביב על כל המחנה הציוני, אפילו באותם הימים ש"הרוסים" היו בעיני ה"אשכנזים" כאויבים, ביחוד אחרי אספת חרקוב, שהיתה מעין מרידה כנגד שלטונו היחיד של הרצל.  הציונים המערביים לא יכלו אז להזכיר בשויון-נפש את שמו של אוסישקין, ראש המתקוממים, אבל תמיד התיחסו בסבלנות ובכבוד לצ'לינוב. הם היו יודעים, שצ'לינוב ימצא תמיד את הנעימה המפשרת, את הטון שאיננו מכאיב, את הצד השוה שבין הצדדים.  ואף לאחר כך, כשבא הקונגרס העשירי בבזיליה (1910) וחולל את המהפכה בהנהגת התנועה: בטל את שׁלטון היחידי של ווֹלפסון והקים את ההנהגה הקוליגיאלית– לא חדלה  השפעתו של צ'לינוב גם על מתנגדיו.  והתמנותו לנשיא ההסתדרות הציונית השני, יחד עם הפרופיסור ווארבורג, היתה טבעית ומובנה ומתאימה אל מהלך-רוחם של הבוחרים.

וצ'לינוב נשאר נאמן לעצמו גם בתור מנהיג ונשיא.  "השררה" לא העבירה אותו על נטיותיו ולא גדלה בלבו נטיה לדיקטטורה ולשלטון-יחיד.  הוא ראה בשררתו רק עבדות, חובה כלפי הצבור.  עול כבד הטיל על עצמו, אחריות גדולה.  הוא לא היה שוכח אף רגע, שהוא קברניטה של הספינה, שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקהל הציוני על מעשי ההנהגה, אחריות זו היתה תמיד לנגד עיניו והכשירתו לסכן את נפשו לשם העבודה, למרות מצב בריאותו הרופף היה הולך ושב בשנים האחרונות לאנגליה כדי להכשיר את הקרקע למתן הדקלירציה האנגלית ההיסטורית.

בשעה נורמלת לתנועה, בימים הראשונים של יצירתה והתפתחותה כשהיה צורך לקבץ את הפזורים, לצרף אבן לאבן, לבינה ללבינה, לסדרן לאחד ולחבר את האבק העממי לחטיבה אחת, אולי לא היה בעל אופי רך כצ'לינוב מסוגל לעמוד על משמרת זו.  אז היתה דרושה יד חזקה, משמעת אמיצה ותקיפה, עקשנות ידועה והלך-רוח של דיקטטור; אבל בשעת מהומה זו, בשעה קשה כשעת המלחמה, שרוחו של המנהיג היה מכוון יותר כלפי חוץ מלכלפי פנים וכשהסירה הציונית היתה צריכה לעבור בזהירות דרך הנחשולים וצורי-המכשול השונים, – אולי היה צ'לינוב האיש המוכשר ביותר לתפקיד רב-אחריות זה.

ותפקיד קשה הוטל על המנהיג.  התנועה נמצאה בין שתי להבות.  שני המחנות הציוניים נפרדו בחוזק היד.  ציוני המזרח וציוני המערב נמצאו, על ידי סבך המאורעות העולמיים, בקשרי מלחמה, ועם זה נבדל כל המחנה על-ידי "אורינטציות" שונות.  הללו נשארו נאמנים להאורינטציה התורכית, קצתם מתוך חשש לחורבן כבושינו הקודמים ועמדותינו בארץ ישראל מתוך השקפתם הכללית על עתידות המלחמה.  והללו, כז'בוטינסקי וחבריו, תלו את גורלה של התנועה בנצחונה של אנגליה, מפני שרק היא עלולה להעמיד את הפרובלימה הציונית בכל רחבה.  ובשעה זו התאמץ צ'לינוב, שבלבו היה נוטה להאורינטציה האנגלית, לשמור את אפיה הנייטרלי של התנועה.

תפקיד זה היה קשה ומסובך מאד בשביל המנהיג, שהוטל עליו להכשיר את דעת הקהל בארצות הברית העומדות כנגד הממלכות המרכזיות; ואולם צ'לינוב מלא תפקיד זה באופן מצוין.  האסכולה הפוליטית של הרצל, שהיה תלמידה המובהק, השפיעה עליו הרבה ועשתה אותו מנהיג זהיר ומתון הבוחן ובודק את כל דבריו ומעשיו ועושה מה שעושה מתוך זהירות והכרת אחריות.  לשטה זו נשאר נאמן גם בועידה הציונית הפטרוגרדית ואף הפוזיציה הסוערת של האקטיביסטים לא הזיזה אותו ממקומו.  נאומו בחלקו הפוליטי היה מתון ולויאלי כל-כך, עד שעתוני גרמניה הרשמיים הביאו ממנו ראיה, שאין הציונים מתנקשים בשלמותה המדינית של תורכיה ואינם שואפים להתבדלות גמורה.

זו לא היתה פשרנות, כמו שהוכיחו האקטיביסטים בועידה, זו היתה זהירות של מנהיג היודע

ומכיר  את חובתו.

ההסטוריה תדע להעריך את עבודתו של צ'לינוב, אותה העבודה הצנועה, החשאית והנמרצה במשך של שנות המלחמה, עבודה של ימי עמל ולילות נדודים, של מחשבות רצוצות ולב כואב.  את הדין וחשבון שלא הספיק למסור לנו מעל במת הקונגרס ימסרו לנו החיים בעצמם, אחרי שיתגלו תוצאותיה של עבודה זו, שנעשתה מתוך חבה ומסירות-נפש שאין דוגמתה, מתוך הכרת החובה  והאחריות הגדולה כלפי העם והארץ, הכרה, שהיתה חיה ופועלת בלבו הגדול של אחד מבחירי "הראשונים" בתנועה הלאומית החדשה.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] אני משתמש בזה באבטוביוגרפיה של הד"ר צ'לינוב, שהמציא לי בשביל מאמרי "בני התקופה" ב"הצפירה" (שנת תרע"ב

מגליון נ"ד ואילך).

[2] בספרו על הקונגרס השני.

[3] שם.

[4] Програмныя рћчи V-го конгресса

[5] Сіонъ и Африка