שטף הדם / שמואל צ’רנוביץ

 

I    🔗

היה היו פוגרומים ביהודים, היו, חלפו כקטב מרירי, הרעילו את הסביבה, הטילו ארס בחיי המתים-החיים, העמידו לנגד עיניהם את צללי המות בכל מוראותיהם, נבלעו בתוך הסביבה היהודית והיו לחלק בלתי נפרד ממהותה – ולמרות כל אלה מעטים הם הרשמים, שהשאירו בספרותנו האמנותית. הנסיונות שנעשו לצלם בספרות את החיים הפוגרומיים לא הצליחו. הפרובלימה הפוגרומית לא העמדה בספרותנו היפה. ההסטוריון הבא, כשיבוא לכתוב בספר את תקופתנו האחרונה, לא ילך לבקש את רשמי הפוגרומים בקינות, בציורים וברשמים שבספרותנו החדשה. גם ביצירה הפוגרומית היותר נעלה, “משא נימירוב”, שהיא קינה נוראה ומחאה נמרצה של היהדות, לא ימצא את מבוקשו. את מצב הרוחות, תאורי המאורעות, ימצא בחלק הקוריספונדינציות של העתונים, המדברות בלשון המציאות המרה, בלי כחל ובלי פרכוס.

כי אין הפוגרומים חומר לציור האמנותי לקרובים אל החללים. לא משום שאין המקולקל שבחיים חומר ליצירה בכלל. אדרבא, יש סופרים המצירים רק את הנוראות שבחיים, יש משוררי הבהמיות שבאדם, המגיעים במקצוע זה לידי שכלול אמנותי. אבל אי אפשר לו למשורר או למציר בשעה שהאסון קרוב אל עצמו ואל בשרו, בשעה שאינו יכול להתיחס אליו באוביקטיביות, או גם בלעג קר ומבטל – להיות מצייר אמתי של המקצוע. האסון אינו מדבר, אינו מגבב צבעים על צבעים. האסון – שותק. בזה כל כחו. הוא מעמיד שורות רבות של נקודות, וזהו כל הציור. יתאר לו הקורא ויוסיף בדמיונו את אשר החסיר הוא. ואם יאמר המציר לבוא לעזרת הקורא ולהחיות בזכרונו את המאורעות, הנוגעים אל נפשו ובשרו – הוא פוסק אז להיות אמן ונעשה קוריספונדנטן.

אפשר, שברבות הימים, כשיעברו הפוגרומים ויהיו לנחלת ההיסטוריה וכשיוכל המספר העברי להשקיף עליהם מתוך נקודת השקפה של צייר-אמן, כשתהיה לו השלוה האפית הדרושה תברא גם יצירה פוגרומית הראויה לשמה. אבל כל עוד שקיימים הפוגרומים בחיינו, אין להם תקומה בספרותנו.

אולי משום כך לא הצליחו הנסיונות שנעשו בספרות הרוסית, נסיונות רבים, אולי, יותר מדי. שם כאילו נוצרה ספרות פוגרומית שלמה בשביל הבמה ושלא בשבילה, אבל ברובה נוצרה גם היא על ידי יהודים, שרשמי הפוגרומים נחקקו בלבם. ויצא שדוקא ציריקוב שאינו יהודי – למרות המגרעות שיש ב“יהודיו” – דוקא הוא נתן דרמה בינונית, לפחות, מהספירה הפוגרומית. בעוד, שאוסיפ דימוב, למשל, שלא היה יכול לעמוד מן החוץ ולהשקיף על המאורעות מתוך אספקלריה אוביקטיבית, לא הסתפק בתפקיד של צייר בלבד, אלא רצה להיות יותר מצייר: להתמרמר, להתרגז, לשפוט מתוך השקפה סוביקטיבית, ולפיכך לקוי הוא “שמע ישראל” שלו בחלקו האמנותי. ולפיכך יצאה גם מגוחכת הדרמה, כביכול, של וואלין (“יליד הסערה”) שהעמידה לפניה גם פתרון הפרובלימה היהודית על ידי… מזיגה של דמי עשיו בדמי יעקב.

לכל הדרמות מן המין האמור ברוסית היתה טנדנציה כללית: לגולל לפני הצבור הרוסי את כל מוראי הפוגרומים, למען יראו ויבושו וינחמו על הרעה. אלמלא כן, איני יודע, הזיוף הזה למה הוא בא? למה באו כל הרציחות והמיתות המשונות, ומעשי האונס, והשוד והגזל, “וכל מה שהפה יכול לדבר” בחדא מחתא? למה באו כל סרח העודף, כל ההתפלספות הנפוחה, שאינה אומרת כלום, כל הזיופים שנעשו כדי שתהיה הטנדנציה כשרה?

ואיש מן המציירים לא חשב אף רגע על הצורך לבאר לנו את הפרובלימה הקשה והמכאיבה, המדריכה את מנוחתנו: מה קרה לבני אדם אלה, בעלי רגש אנושי טבעי, בני אדם פשוטים ותמימים, שבבוקר לא עבות אחד נהפכו לרוצחים-אכזרים ולחיות טורפות? מה הן הסבות הפסיכולוגיות שהניעום לכך? מה הרגיש הצבור הרוסי בכל שדרותיו? מה רחש לב התושבים השלוים שעמדו מרחוק? תשובה זו נחוצה במאד לנו היהודים.

צריכים אנו לדעת את מקור הרעה, את סבת ההתיחסות הצוננת אל הפוגרומים מצד מבחר בני האינטיליגנציה הרוסית. האם זהו פשוט שויון נפש, או רפיון רוח, וחוסר מרץ? האם עמוקה היא משטמת ההמון אלינו, או היא רק שטחית, מקרית ורגעית?

אבל התשובה חשובה גם לרוסים. הם צריכים לראות את קלסתר פניהם האמתיים בראי שבספר, אולי יזדעזעו והרהורי תשובה יעלו על לבם.

מעין תשובה על שאלות אלו נתן ה' אייזמן בספורו החדש “שטף הדם”.

אין הספור הזה מענין אותי הפעם מצדו האמנותי, אף על פי שיש מה להעיר עליו. במקומות אחדים מתרומם אייזמן למדרגת אמן פסיכולוגי, ביחוד בציור של ערב-הפוגרום, ובעוד מקומות, כשהוא מתאר את הפוגרום עצמו ואת הרגעים שאחרי הפוגרום הוא נעשה פרוטוקוליסטן יבש. אולם אני רוצה להתעכב פה רק על הטפוסים מתוך השדרות השונות של העם הרוסי, שהעביר לפנינו המספר בכשרון נכר.

 

II    🔗

פאסחאלוב, הגבור הראשי של הספור, הוא אינטיליגנטן רוסי רגיל, ליבירלי, אחד מאלה הרבים, שאין רואים אותם בעת הפרעות בין הלוחמים לטובת היהודים. הם אינם עושים זאת מחוסר אהבה אל היהודים, או חוסר השתתפות בצערם, אלא מהעדר רצון כביר, מתוך שפעת צער על ירידת העם הרוסי. פאסחאלוב, כפי שמתארו אייזמן, איננו רוצה גם הוא, כגבורו של אנדריוב בציורו “באפילה”, להיות אדם טוב, בעת שבני עמו הם כל כך רעים וכל כך מקולקלים. אבל הטרגדיה שבנפשו היא יותר עמוקה. הוא חושב לו ברגע זה לאסון לעצמו מה שנולד בסביבה נוצרית. הוא מתבייש על שיש לו אם מסוגה של אירינה פיטרובנה, “ארורה” טפוסית ועלוקה השואפת לדם, שנכונה בשביל מטבע מזויפה, שנתנה לה יהודיה אחת, להשמיד ולהרוג את כל היהודים ושגם אחרי שפך הדם היא מתפללת, שיבואו באטאליונים של חיילים וילכו מבית לבית ברובע היהודים וישימו קץ לעם הזה. הוא מתבייש וחורק שן על אשר העמידהו המקרה בתוך מחנה של השונאים, על אשר גם הוא הנהו רוסי, שהיהודים מפחדים מפניו.

הוא היה חובב תמיד את היהודים, הוא לא התיחס אליהם ביחס רגיל “כאל כל האנשים” של הליברלים למיניהם. כשם שיש אנטישמים, הדנים מהפרט אל הכלל, הנהפכים לשונאי כל היהודים אחרי בואם בהתנגשות עם אחד מהם, כן יש גם חובבי היהודים המתמלאים רגשי חבה יתירה לעם הזה, אחר בואם במקרה בסבכי ידידות וחבה עם אחד היהודים הסימפטיים. פאסחאלוב אהב בנערותו את הנער הטוב, מאייסייקא, שמת בלא עתו, ואת האהבה הזאת מסר לאבי מאייסייקא, לאברהם הסנדלר ולכל משפחתו. ואלו שמשו בשבילו סמל של העם היהודי. הפוגרום היה בשבילו ראשית כל פוגרום נגד אברהם שלו. הוא הצטער על אשר גם בשביל אברהם שלו “הוא, פאסחלוב, בן אדם מתוך מחנה אחר, מתוך מחנה השונאים, והדבר הזה הכאיב את לבבו והעציבו. אברהם היה קרוב לו עכשיו מבשאר הימים; הוא נמשך אחריו יותר ויותר בשעת צרה, אבל מה לעשות, אם תהום עמוקה הפרידה עכשיו ביניהם בלי משים. הוא לא העיז לנגוע בידו ביד היהודי; הוא לא העיז למסור לו במלים נלהבות את הכאב, את החרפה ואת ענויי נפשו”.

והכאב והענויים היו גדולים. הוא רואה את בני עמו שנהפכו לפראים, הוא רואה את החרדה התוקפת את היהודים האומללים, זוכר את גורלו של אברהם, של חנה ושל רוזה, ומזדעזע. כיצד יכול הוא להינות מן החיים, בשעה שחרב עולמם של אלו?

“והנה הוא עובר על פני הרחוב ואיש לא ירים עליו את הגרזן. הוא איננו מסתתר, איננו רועד. והם רועדים מתוך פחד ויאוש. ויש אשר נדמה לפאסחאלוב. כי אילו לא היה רוסי, כי אילו היה מרגיש גם הוא אותו הפחד והיאוש –היתה נשמתו מוצאת לה נוחם”.

והוא משתדל להגדיל את החשכה בנפשו, להתענות, להרבות את יסורי נפשו, להשכין על עצמו את האימה הגדולה השוררת בסביבה, לסבול את אשר יסבלו היהודים, להעמיס על שכמו את כל כובד המשא, אולי ימחוק בזה עון עמו וישימהו על שכמו.

והוא הולך לאברהם ולרוזה לבקש מאתם שיבואו אליו להסתתר, אבל בעמקי לבבו לא רצה, שיסכימו להצעתו. אם יציל את משפחת אברהם, הרי ימצא לו נוחם ידוע בצר לו. אם יגן על היהודים, אם יקח בידו את האקדוח וילחם בפורעים – הרי ימצא בזה ספוק ידוע לנפשו, הרי יתיצב בזה במערכה אחרת ויצא מכלל בני עמו ואת חטאתם לא ישא. לא! הוא רוצה לשתות את כוס היגון עד תומו, הוא רוצה להרגיש את הכל, את הכל. “הוא חשב על כל הנעשה בעיר, על כל הנעשה בבית אברהם ומשפחתו, ונוראה היתה המחשבה, שגם הם יהרגו. אבל הוא חשב: לא טוב יהיה, אם לא יהרגו. ויעשה החטא הנורא בכל מוראו – אז גדולה תהיה התשובה”.

“תפול האבן האחרונה של ההיכל ותכריע ותדכא ותפוצץ את הלב”. הוא רוצה לסבול, להתענות, לכפר את עון עמו.

והוא חדר אל תוך להקת הפורעים וראה בעיניו את המחזאות הנוראים, ברגש אינסטינקטיבי התקומם, התנגד, השתדל לעורר בדברים את האדם שבחיות האלו, וכשדבריו נבלעו בתוך הצחוק הפרוע – כאלו התאבן כלו מעצמת הכאב. ואל גויות החללים קרב, ואת ריח המות שאף אל קרבו כדי לכפר על החטא של העם הרוסי. וגם נחמה זו לא ניתנה לו. על עוון עמו לא כפר. נדמה לו, כי לא יצא ידי חובתו, כי אחותו, נאטאליה, צדקה ממנו.

נאטאליה הריבולוציונית לא הרגישה עליה שום אחריות ולא חשבה על דבר האחריות. היא ראתה לפניה רק בני אדם פראים מצד אחד ובני אדם אומללים מצד שני, מתנפלים וטעוני-הגנה, לוחמים ונלחמים, חזקים וחלשים – והיא עומדת על צד החלשים. היא אינה נושאת על עצמה את הכתם הלאומי. להפך, היא מסירה מעליה את האחריות הלאומית על ידי זה, כשהיא עוברת לרגע זה אל המחנה הארור. ולפיכך מאושרת היא, ולפיכך יכולה היא לאמר לתיאודור פאסחאלוב אחיה:

"מה טוב לחיות בתקופת המלחמה! מה טוב להשתתף בה! אחי! הרי גם גן העדן כאין הוא לעומת ההכרה הזאת. גם אתה יכולת להכנס אל החיים הללו ולהיות בהם שופט, בונה ונוקם! ולמה אתה מאבד את טובך בידך? למה אתה מסיב את פניך, קובל ומצטער ובוכה על גלות השכינה, שואף לטוב ונאנח, רק נאנח ומאום אינך עושה?

ונאטאליה – ואפשר שגם אייזמן – אינם מבינים את נפשם של הדוקטור פאסחאלוב. הם חושבים, כי הדבר בא אליו מתוך חולשה, מתוך רפיון רוח. נאטאליה מכבדת יותר את האינג’ינר וואסילקובסקי, זה האינטיליגנטן הרקב, הרואה בפוגרום משחק מענין. “אין רע”, טוען הוא – “היהודים הם אנשים אנרגיים, מדת הצדקה מפותחת אצלם, הם ייסדו ועדים יאספו ממון ובקרוב ישובו ויבנו על מכונם”. והיא, נאטאליה, מוצאת, כי הוא, וואסילקובסקי, הוא גס, מחוסר רוח, אבל אדם ההולך לשיטתו: על פי דרכו צריך הזא להתיחס בשויון נפש אל הפוגרום. אך פאסחאלוב הוא סמרטוט שאינו ראוי לרחמים.

והיא לא הבינה, כי גדולה נפשו של פאסחאלוב מנפשה, כי יסורי נפשו הגדולים מצדיקים את הפאסיביות שלו, כי הוא ראוי לחמלה. הוא מסוג בני האדם המכירים את חובתם ואין לאל ידם להושיע. ואם יעמוד נגד קבוצה של פורעים ואם יציל בית יהודי או נפש יהודית, היכפר בזה על הפשעים הכבדים של הרוסים? הירים בזה את המצב המוסרי של העם? הירפא בזה את פצעיו הפנימיים?

 

III    🔗

ובעוד שבנפשו של האינטיליגנטן הרוסי מתחולל איזה פרוצס – יהי שמו נוחם, כאב, חשבון נפש, או הצטדקות – אין ההמון הרוסי, “הגבור” הראשי של הטרגדיה הפוגרומית והנושא שלה, חושב מחשבות כל עיקר.

“פעמים רבות שאל פאסחאלוב את עצמו: כיצד נהפך לפורע תושב שלו שלא עשה רעה לאיש, שבחייו הרגילים אין לו שום נטיה של רצח ושוד? הרי טראכים, השומר של בית כלם הם אנשים שלוים, שקטים, ובבוא הרגע יתחילו לשדוד, לשבר, להרוס, לנתוץ ולרצוח”.

והמהפכה מתחוללת בנפשם בלי קושי רב. הכאת הז’ידים היא בעיני השוער מלאכה רגילה כשמירת שער, בעיני החובש – כהנחת תחבושת על הפצע. הנה עומדים החילים הרוסים בחצר ומשוחחים, ואתה שומע מתוך שיחתם את קלות הראש, שבה הם מתיחסים אל הפוגרום.

“לפי שהז’ידים העלו באש את הכנסיה במוסקבה, ויש להם עכשיו חברה כזו ששמה “בונט” (“בונד”) למרוד בכל, לא יכלה שום “נאטשאלסטבה” להשלים אתם והותר לאבדם. עכשיו שוחטים אותם בכל מקום”.

ואם יש שיעלה פחד על לבבם – הרי הוא פחד אישי, פרטי, שמא יענשו. אבל פחדם זה איננו מאריך ימים. הקפיטן עצמו, פקיד הרובע מתירא.

– “והרי זה חטא”! – מנסה ספירודוניץ להעיר.

– לשחוט ז’יד – חטא? אח, אח, סבא! חטאים יש למכביר גם מבלעדי זאת. גם אם תתפלל כל היום ותשתחוה לאלהים, הכל אחת היא. לא יושיבוך על יד האלהים בעולם האמת.

– זהו חטא, כשרוצחים מהיהודים אחד – מתפלסף העלם בעל הלחיים – אבל חצי מאה

מהם – מותר!

– והרי גם בגדים, וגם שעונים, וגם דברים שונים אפשר לאסוף. יש לך יכולת להיטיב את מצבך לכל ימי חייך.

– ואפשר שאין זה חטא – מלמל ספירידוניץ בלי החלטה, כמו לעצמו – שהרי הם צלבו את ישו.

– דוקא את זאת לא ראיתי – הפסיקו סטרינקין – אבל אם אני יכול בעת הפרעות להתעשר – מה לי ולחטא?!

– הם נגד השלטונות.

– גם זהו שלא לצורך. לדידי ילכו השלטונות שלך לעזאזל. אין על הכבש להגן על הזאב. הסבה העיקרית היא – מה שאפשר לעשות “טיול”. הנה היא הסבה העיקרית!

ובבוא הפוגרום, בבוא הרגע הנורא, “הטיול” נבלעו הכל בתוך הגלים ונמשכו אחרי הזרם בלי חשבונות רבים וכמעט באופן אינסטינקטיבי.

"כל ימי חייו כאלו כלוא האדם בכבלי המנהג, החוק, השמירה, הבושה והנמוס. אל תפנה לימין, אל תפנה לשמאל – לך ישר על פני המסלה, שסלל החוק, ומשעמם הוא ומחניק נפש הוא האויר הזה, כבתוך אובת עש של פבריקה גדולה. והנה נופלים הגדרים, נעלמים הגבולים, נפתח מרחביה ואתה הנשא על פני הגל כמו שתתאוה נפשך, כמו שיאנה המקרה. איש לא יעצור בעדך, איש לא יעכב בידך, ולא יגער בך, ואין עליך שום אחריות. והנה הימים הטובים, ימי הסערה הרחבים, כשמותר להכות, לנתוש, לשבר, לרמוס ברגל, להרוס ולהבעיר באש את כל הטוב, כל היקר, כל היפה;

כשאתה מרגיש, שהנך אדון העיר, אדון החיים והמות, המלך על כל היקום, על כל מה שהיה אסור אתמול. ואין אתה יודע על מה להתעכב, ממה להתעשר. אנשים היו כמוכי קדחת מהרעיון על דבר השמלות החדשות, על דבר המעטפות, נזמי-זהב. קח כמה שתחפוץ, כמה שתרצה, גם המנורה, גם הסוקר, גם המיחם, גם השעונים, הנעלים ואדרות השער… ואנשים היותר שלוים, הישרים תמיד והמתונים בין התושבים, גם אלו חשבו מחשבות על החטא, שאפו שאיפות של חיות טורפות.. רוח של התעשרות פתאומית חדר לקרבם".

כך נוצרה אטמוסיפרה פוגרמית. כך נוצר אותו החזיון ההופך את בני האדם לחיות יער…

צריך רק להתחיל בדבר, לזרוק את הגפרור לתוך ההמון – אבק שרפה יש תמיד בנפשה של הבריה הזאת, מחוסרת הרצון, משוללת הרגש והמוסריות האנושית, אותה הבריה, שקוראים לה “המון”.

וחש אתה, עד כמה מחוסרי יכולת הם כל אלה, האומרים להכניס את השכינה אל הנפשות האלה בדברים בלבד. מרגיש אתה, כי עוד ימים רבים יעברו במלחמתם של בני האדם בעלי הרגש עם האינסטינקטים הפרועים של הבריות הללו וכי עוד רחוקים אנו מרחק רב מהאידיאל של “וגר זאב עם כבש”, – הוי מה רחוקים!..

תרס"ח.