_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לקורות היהודים באמריקה

אפרים גרשון דיינארד

לתוכן הענינים

 

הישוב בקארני-אַרלינגטאַן

 

(נ.ד.)  צפון אמעריקא

 

מאת

אפרים דיינארד

 

אחד התושבים הראשונים

תרנ"ג – תרפ"ה

 

History of the Jewish Settlement at

Kearny-Arlington, N.J.

By EPHRAIM DEINARD

________

 

המחברת הזאת אשלח חפשי חנם לכל חכמי ישראל,

רבניו וסופריו בכל הארצות.

E. Deinard, 4729 Carondelet St., New Orleans, La.

U. S. A.

 

מגש בכבוד

 

לכבוד ראשי מנהלי קהלת ישראל בעיר קאַרני-ארלינגטאַן נ.ד.  מאת כותב המחברת הזאת.  אשר היה כמעט הראשון בין כל היהודים תושבי העיר (רק לכבוד פטר חמור זכה איש אחר אשר קדמני ירחים אחדים) (תרנ"ג – תרפ"ה).

                                                                                    כ"ד אלול, תרפ"ה.

 

                                                                                                            המחבר

 

לקורות היהודים באייראפא בכלל

הסוד הגדול, שלא להלאות את הקורא, אף כי רבים יזכרוהו בספריהם.  אך מעטים מאד אשר ידעו להשתמש בו, וביחוד בספרי מדע, או הקרובים למדע, והגדול בכל סופרי כותבי דברי הימים לישראל הד"ר גראטץ היה הראשון והאחד אשר גלה את הסוד הגלוי הזה, בכתבו את ספרו בשפה המושכת את הלב, ובזה קנה לו קוראים לאלפים.  תחת אשר המדע היבש ימשוך אחריו רק יחידים, סופרים וחכמים, אבל לא הקורא הפשוט, הקורא רק לשם קריאה ולא לתכלית מדעית.  ומבלי התפאר בזה, אוכל להשמיע בלי פחד, כי עוד בימי נעורי התאמצתי בכל חבורי לבלתי תת לקוראי דברים יבשים אשר ילאוהו, ותמיד שמעתי כי ספרי נקראו בחפץ לב.  וכלל זה הנני לשמור אף בספר קטן זה.  כי לוא אמרתי לספר בזה רק קורות העיר הקטנה "קארני-ארלינטאָן", הנני בטוח, כי מלבד אנשים מספר בקהלה הקטנה הזאת, איש לא ימצא חפץ בספר כזה.  אחרי אשר ענינים כאלה זרים המה לרוב הקוראים עברית.  בספרתנו נמצאים רק ספרים מספר אשר ספרו לדור קורות איזה ערים עתיקות, כוילנא, לובלין, לבוב, קראקא, בריסק, ולערים קטנות, אף כי עתיקות, לא נשאר כל זכר כמעט.  ולולא ספורי גזרות ת"ח, אין לנו ידיעות נכונות אודות הערים זסלב, קאָנסטאַנטין ישן, לוצק, אוסטרהא, סלאָוויטא, פולנאה, מיר (בה חרבות עתיקות מימי חמעלניצקי), שקלאָוו, נעמיראָוו, אלעקסניץ, (בה נוסד הדפוס הראשון ברוסיא בשנת תק"ך), סטנוב, וכדומה.  ואין לדבר עוד מהערים החדשות, עוד לא עלה על לב איש לכתוב קורות אַדעססא, טאַגאַנראג וכו'.  ובבוא איש לכתוב קורות ישראל ברוסיא ימשש באפלה.  וה' דובנאָוו יוכיח, כי בכל עמלו לא מצא רק איזה ידיעות קצרות מזמן האחרון, דלות ורזות, וביחוד אודות יחוסם אל הממשלה.  ומהנוגע לחיי העם הגשמי והרוחני.  רק פנקסים מספר נשאר בידי איזה קהלה ונער יכתבם.  ובאופן כזה לא יפלא, כי הד"ר גראטץ לא ידע מה לכתוב אודות יהודי רוסיא[1] והחסרון הגדול הזה ראו איזה מאצילי בני ישראל באמעריקא, וייסדו אגודה בשם  Jewish Historical Society  (אגודה לחקרי תולדות ישראל).  ועד כה כבר הצליחו לאסוף חומר רב אשר ידפיסו בספר אחד בכל שנה. זה יותר משלשים שנה, דאקומענטים לרוב אספו אודות חיי אחינו ומצבם בצפון אמעריקא.  למן היום אשר החלו היהודים להשתקע באמשטרדם החדשה (עתה נויארק), ועתה יחסר לנו רק גראטץ שני לסדר ספר "דברי הימים לישראל בארצות הברית"[2].  תחת אשר בכל איירופא כלה טרם נוסדה אגודה כזאת (מלבד בבריטאניא).  ואני שקדתי על הדבר הזה, ותמיד בקשתי מאת הסופרים בערים שונות, כי איש איש בעירו יכתוב זכרון בספר קורות היהודים.  ועתה בבוא הענין לידי, בהיותי כמעט היהודי הראשון בקארני-ארלינגטאָן, וכאשר נוסדה עתה קהלה יהודית על מכונה, אמרתי לקיים מה שיעצתי לאחרים וממני יראו וכן יעשו, כי באה העת.

 

נבוא חשבון

זרם האימיגראטיאָן, הביא לנו לאמעריקא (ארצות הברית) כשני מיליאָן יהודים במשך ארבעים שנה האחרונות, ועם אלה אשר כבר ישבו בארץ זה לפני מאתים ושבעים שנה, ועם הרבוי הטבעי, כבר עלה מספר בני ישראל בארצנו ליותר מארבעה מיליאָן[3], והרבוי הטבעי בארצנו, שונה הוא מבכל ארצות תבל.  יען רוב הגולים אשר באו הנה היו צעירי ימים אשר עזבו את איירופא מפני עבודת הצבא, ובארץ הזאת נקל מאד לבחור בתולה ולבוא בברית מבלי כל שאלות דתיות או מדיניות.  בחור ובתולה ההולכים לשוח ברחוב בעיר מושבם או בעיר אחרת ואף בכפר קטן, בראותם שלט ועליו כתוב המלה "רעוורענד", יהיה יהודי או נוצרי, או שלט "שופט שלום", הנושא משרה קטנה בלי שלומים מצד הממשלה. יבואו אל ביתו וישלמו חצי שקל, ובמשך חמשה רגעים ישיגו "תעודת חתונה", ובצאתם מן הבית, הנם כבר איש ואשתו, והקשר הוא קשר אמיץ מאד.  ולהשיג אחרי כן ספר כריתות קשה כקריעת ים סוף.  וזאת היא הסבה הנכונה לרבוי החתונות באמעריקא יותר מבכל ארצות תבל.  והרבוי הלא – טבעי במספר תושבי הארץ.  ואף כי אמת היא, כי צעירי יהודה אינם קלי דעת בענינים כאלה כצעירי הנוצרים ולא ימהרו לקחת נשים "בלי חשבון" והמנהג הפרא השורר באיירופא כי הבתולה צריכה לקנות את הבחור במחיר יקר יותר מערכו, כהפראים בארץ הקדם הקונים את הבתולות מיד אביהן, ומהמנהג הנבזה הזה אשר לפי הנראה לי, ראשית מקורות בסחר עבדים ושפחות, לא ידענו באמעריקא עד לפני שלשים שנה בערך.  וגם עתה עוד לא חדר לבתי אנשים נכבדים, ורק בין המון דלת העם הרחוקים מרגשי כבוד, פשטה המגפה הזאת אשר הביאה צרות רבות ורעות ברוסיא, עסטרייך  אשכנז ואיטליה ביחוד.  ובכל זאת גדול מספר החתונות גם בין היהודים יותר מבאיירופא, ואני בטוח כי לוא יכלנו לאסוף סטאַסטיק מדויק, כי עתה מצאנו באמעריקא מיליאָן יהודים יותר מהמספר המקובל הנוסד רק על השערות רחוקות ודמיונות חולמי חלומות.

 

ישוב היהודים בערים הגדולות.

זה ימים רבים, למן היום אשר החלה גלות רוסיא בשנות השמונים במאה העברה, הסכינו אחינו העשירים בנויארק לדאוג לעתידות עמנו בהאספה לקהל גדול בעיר ההיא.  מצד אחד פחדו פחד, פן לא תשא אותם העיר, כי ימצאו לחם, ומצד שני פן יאמרו הגוים, כי רב מאד מספר היהודים אשר תפשו בכפם כל ענפי המסחר והעבודה, אמרו ועשו.  ויכוננו אגודה מיוחדה "לפזור היהודים" ולשלוח את העניים והנחשלים לערי השדה, ואין לכחד כי רב טוב עשתה האגודה ההיא.  יען כל אלה אשר עזבו את נויארק כלם מצאו נתיבותם בערי השדה.  וכמה קהלות חדשות נוסדו אז על ידם, ומעט מעט גדלה כל קהלה, וכל אחד הבא לשבת בקהלה חדשה, משך אחריו את קרוביו ואוהביו מעולם הישן, ונויארק לא הרגישה כל מחסור ביהודים.  הזרם שטף ברעש ויכס את כל העיר ופרבריה מסביב, עד כי בנו להם היהודים עיר מיוחדה לישראל, "בראָנזוויל".  ברוקלין לקחה גם היא חלק גדול מיהודי נויארק, עד כי מספרם בנויארק הגדולה עולה עתה לשני מילליאָן.  ועתה כי חדל הזרם, עתה שאלה גדולה לפנינו, מה טוב לנו, הקבוץ הגדול בערים הגדולות או הפזור לערי השדה.  ואף כי אמת הוא כי העם לא יבוא לקחת עצה מפינו, אם לשבת תחתיו או לצאת לגור באויר צח ולחיות חיי שלוה בעיר קטנה, בכל זאת לא יתכן להכחיש, כי "הפראָפאָגאָנדאָ" עזרה הרבה בענינים שונים.  את המון העם קל האמונה, לטובה ולרעה, נוכל להטות בלי עמל רב, ושאלת הפזור טרם נפתרה עד היום, ועלינו לפתור אותה עתה בכל אופן שיהיה.  עתה, מבלי כל תקוה להגדיל מספרנו ע"י האמיגראטיאָן, עתה עלינו לפתור את השאלה.  אם נחוץ לנו שני מיליאָן יהודים בעיר אחת, ושני מיליאָן אחרים פזורים בין אלפי ערים בארץ הגדולה הזאת.

מהשקפה כלכלית כבר נפתרה השאלה לטובת הפזור, הנסיונות הרבים הורונו יום יום, כי הגולים אשר עזבו את הערים הגדולות כלם מצאו לחמם בלי עמל רב בכל ערי השדה.  ברבם קנו להם בתים.  יסדו חניות או גם בתי חרשת, וכלם שמחים בחלקם.  כלם שלמים עם שכניהם הנוצרים.  אין קול אנטיסעמיטים נשמע בערים הקטנות.  כתבי העתים כרובם ימלאו פיהם תהלת היהודים בכל עלילותיהם.  שם אין אַנאַרכיסטים.  אין "גענגסטערס", אין פראָפאָגאנדא ואין "שביתות" סאָציאליות, באין מהומות פועלים יהודים.  סוחרים יהודים מבינים לקנות לב עם הארץ בידם הפתוחה לכל.  רופאים, אינזינערים ועורכי דין עושים מעשיהם באמונה, ולא דבר חדש הוא.  כי הנוצרים יבחרו באיש יהודי לשופט או לפקידות העיר.  יש יהודים רבים – לפי הערך – עורכי כתבי עתים או סופרים בשפת המדינה, וכלם שבעים רצון, והשאלה נפתרה.

אבל! 

שאלה אחרת עומדת לפנינו הדורשת פתרון גם היא. והיא, השאלה המדינית.

אמעריקא נודעה בכל העולם לממשלה דעמאָקראטית, חפשית וטובה.  על ידי הקאנסטיטוטיאָן הנפלאה אשר אין כמוה בכל התבל כלה כמעט, (מלבד אולי בריטניה).  הקאנסטיטוטיאָן היתה טובה בעתה, בעת אשר מנהלי המדינה היו אנשים ישרים.  נשיאי הארץ אוהבי עמם בכל לב ונפש, וכן היו גם השרים הגדולים אשר כל חפצם היה רק להגדיל ולהאדיר עושר ואשר הארץ.  וכלם הצליחו במעשיהם.  עד כי במשך מאה שנה או יותר היתה אמעריקא לארץ גדולה עשירה ומאושרה מאין כמוה תחת השמש.  הודות להעמיגראטיאָן החפשית, והעושר הטבעי.  אפס ברבות טוב הארץ רבו גם אוכליה, ומבלי זרע צמחו אנשים אשר ידיהם מאנו לעשות כל מלאכה, ונפשם רחבה לראות חיים בלי עמל כפים, החלו לשלוח יד במלאכת "הפאָליטיק", לא פאָליטיק במובן המלה הזאת באיירופא.  רק פאָליטיק פנימי, איש איש בעיר מושבו.  או פאָליטיק כללי, "אַמעריקאני" או יותר נכון "פאָליטיק כלכלי".  והנהגת הארץ.  תחת אשר יודעי משפט המדינות, משפטים הנוגעים להנהגת פאָליטיק חוץ היו והנם עוד היום זרים למנהיגנו, זרים להם חקי איירופא ותכונת ארץ הקדם, כי על כן היה התואר "פאָליטישען" לחרפה, מבלי היות מובנה כמלת "פאָליטיקער" באיירופא, הקרובה למובן "דיפלאָמאט" ודיפלאָמאטים טרם צמחו על אדמת קאָלומבוס, מלבד אולי חמשה או ששה איש בכל משך שנות ממשלת הרעפובליק.לפאָליטישען אמעריקאני לא נחוץ לדעת מאומה באיזה מענפי המדינה.  לו די והותר אם חנן מידי אביר הטבע בלשון רכה מדברת תהפוכות, שקר במסוה דקה של אמת, לדבר חנף ומרמה.  אהבת אדם ואושר כל בני תמותה.  פאַטריאָטיזמוס בלי גבול וחשבון ולהיות דעמאָקראַט נלהב לפני הבחירות, ואויטאָקראַט למחרת הבחירות.  ובאמצעים כאלה נפלה הממשלה ביד הפאָליטישען ההולל.  ובעלותו על גב החמור, ירכב עליו בגאוה ובוז, כל הבטחותיו אשר הבטיח קודם הבחירות נשא הרוח.  כח זכרונו יעזבהו, עד כי לא יזכור עוד אף את המקבת או המרצע אשר אחד בידו לפנים.

היהודי הגר אשר לא הבין מאומה  בראשית בואו, לא רדף לדעת תכונת הארץ וסדר ממשלתה בבואו.  על היהודי היה למצוא לחם ראשונה, ואת התקוה למנוחה וחופש דחה לעת מצוא, ומה גם בראותו כי גם ההמון בין הנוצרים לא טובים המה ממנו, ואיזה מהעמים, כמו האיטלקים, הפולנים, הרוסים, הליטאים, היונים ועוד כאלה, לא יחושו להיות אזרחים בארץ.  והרוב הגדול מהם נשארו זרים.  וכרבם יחשבו ויחכו רק עד אשר יאספו די כסף לשוב לארצותיהם.  תחת אשר היהודי הבא הנה, חשב להשתקע מבלי שוב עוד אל ארץ מולדתו.  רק טרדות הפרנסה ומעט עצלות הניעו רבים מהיהודים למלא את חובתם להיות לאזרחים, ומה גם בצאת החק בימי הנשיא רוזוועלט, כי על כל הבא לבקש תעודת אזרח, עליו לענות להשופט על איזה שאלות קטנות, ובכן על הגר היה להבין שאלות השופט ולענות עליהן בשפת הארץ.  ורבים מהמון העם אשר לא הבינו אנגלית, חדלו מלכת לבקש זכות אזרח, ובאופן זה נשארו זרים בארץ, וממשלתנו מתאמצת בכל עוז, כי יהיו כל תושביה לאזרחים.  ועלינו עתה לאסוף את כל כחותינו לתכלית זאת.  כי נהיה כלנו אזרחים.  ולוא ידעו כל רודפי משרה בממשלה כי ביד יהודי נויארק להכריע ברוב דעות איזה בחירה שתהיה, אז לא נועזו בוואשינטאָן לצאת ביד רמה נגד האימיגראטיאָן, על אף נבחרי היהודים בקאָנגרעסס ובחירי כל האגודות הגדולות, ולואיס מארשאל בראשם, לא נועזו לצאת בחוצפה נוראה, להשמיע גלוי באזני הקאָנגרעס (הפארלאמענט) כי "הצפונים" המה בחירי אלהים.  גזע מאד נעלה על כל הגוים, והדרומים, ובתוכם היהודים המה שפלים, ולאמעריקא אין שוה להניחם בארץ, בעוד אשר אחד הנבחרים הודה בעצמו, כי הוא יודע כי כל זה "הוא הבל ורעות רוח, רק העת דורשת זאת לסגור שערי הארץ בפני היהודים".  וגם יהודי שיקאגא, פילאדעלפיא ועוד, יכלו להכריע בעריהם.  ומטעם זה טוב לנו קבוץ גדול של יהודים באיזה ערים.  רבים המה עתה חברי האגודה הזעומה, "קו קלוקס קלען", בין נבחרי הקאָנגרעסס, ומה נוכל לקות מנכבדי טאָרקוואמאדא (פראָטעסטאנטים, לא קטולים) אשר לא בשו לחדש את האינקוויזיטיאָן אף מבלי שאול רשיון האפיפיור.  וכל זה לא ברוסיא החשוכה, ולא בתוגרמה הרקובה.  רק בארץ החפש, על אדמת וואשינגטאָן, זעפערסאָן, לינקאָלן, רוזוועלט, ווילסאָן.  ארץ אשר תתפאר בחופשתה וסדריה.  ארץ הקוראה לעצמה "נאורה", תהיה הסבה מה שתהיה, אחת היא אם המלחמה הגדולה אשר הניאה ראשם ותבלבל את דעתם.  או התנין האכזר קם ויחי אחרי מותו מות מדומה.  רעיון האינקוויזיטיאָן הקיף את כל הארץ מקטן ועד גדול, ומספר חברי אגודת ק. ק. ק. כבר עולה למיליאָנים במשך שתים שלש שנים.     ועתה היא אומרת לקחת את ממשלת הארץ בידה.  ובכל עיר יתאמצו בכל תחבולות איך לבחור את חבריהם לפקידי הממשלה  כי על כן עלינו לעמוד על המשמר לחזק את מחננו, ולא לחוש לשריקות "רודפי שלום" האומרים כי עלינו לעמוד מנגד ולחכות כי "מן השמים ירחמו", או "שבקיה לרויא".  העצל ימצא לו תמיד התנצלות בעד עצלותו.  ובבוא עליו שואה, על ה' יזעף לבו.  והוא מה?

כל הדברים האלה אינם חדשים בעיני היהודים היושבים בארץ זה זמן רב, אך זרים המה "לירוקים" וליהודים בארצות אחרות אשר אין להם מושג נכון אודות אמעריקא בכלל ויהודיה בפרט.

 

קהלת ישראל בקארני-אַרלינגטאן

כי אדם הראשון וחוה אשתו היו חייטים, בזה לא יספוק איש אף רגע.  יען כן תעיד התורה עצמה, כי ראשית עבודתם היתה "לתפור להם כתנות".  אדם תופר וחוה גומרת (פינישינג).  ומטעם זה נקראה גם העיר נויארק בשם "עיר החייטים".  יען בה ינוה שר צבא המחטים, בראש מחנה גדולה ממאות אלף חייטים יהודים.  וכבר נודע פסק ההלכה, כי החייטים המה מעשרה הראשונים היושבים במלכות השמים, ובממשלת המכנסים.  יחוו "דעת" כמושלים.  יצמחו בכל מקום אשר לא יזרעום.  וביסוד כל עיר חדשה באַמעריקא, הנה החיט היהודי הוא החלוץ הראשון.  עד כי היה למשל בפי בני עמנו, "כי כל יהודי דומה לחיט".

גם בעירנו הקטנה "קארני-ארלינטאָן", לא ישב בה יהודי או חייט מעולם, עד שנת תרנ"ב (1892) לבריאת העולם, ובשנה ההיא החלה העיר לקום משנתה, ותחל לבנות בתים חדשים, ולמכור חלקי אדמה לבנין בזול.  בהיות העת ההיא עת מהומה והתעוררות לבנות בתים וליסד ערים חדשות, וגם לקארני-ארלינגטאָן שלח אלהים את מלאכו בתבנית "חייט", לבשר ענוים, כי בא מועד ליסד גם בה קהלה יהודית.  החיט הזה, לא היה חיט פשוט היושב על מכונת התפירה וסופר ומונה מספר דקירות המחט.  רק הביא בכיסו חמשים שקל ובכסף הזה פתח לו חנות, וישלם ששה שקל לחודש שכר החנות.  דירה מיוחדה לא שכר לו מחסרון המצלצלים.  ועל כן נאלץ ללכת הוא ואשתו ובניו ללון בבית אחיו אשר ישב הרחק מן העיר.  ובבקר שבו כלם לחנותם[4].

בבקר לא עבות אחד, בא האיש אלי לנוארק נ.ד., ויבקש ממני להדפיס למענו מודעת בשפת אנגלי לחלקן בין תושבי קארני-ארלינטאָן, ויספר לי כל אשר ידע אודות העיר הזאת.  וביום השני הלכתי שמה וקניתי חלקת אדמה לבנין בית, ואחרי ירחים אחדים (בשנת תרנ"ג [1893]) הסעתי את כל אשר לי מנוארק, ואהיה לתושב בקארני, וביתי היה בית היהודי הראשון בעיר הזאת.  ומאז החלותי לדבר על לב איזה יהודים כי יבואו לעשות במלאכה או מסחר וקנין.  במשך שתים שלש שנים באו עוד שני חייטים אשר מצאו די עבודה.  ואחרי כן בא יהודי עם כסף בצלחתו ויקנה לו בית מרזח גדול ויעשה עושר.  אבל עם בואו, חדלו אחרים לבוא, כי בשמעו כי אני מתאמץ ליסד פה ישוב של יהודים, הזהיר את מיודעיו לבל יבואו הנה.  באמרו, כי יפחד מפני התחרות היהודים, ולמה לו קאָנקורענטים?  ועל כן לא הצלחתי להביא הנה רק עוד שלש משפחות בעלי מלאכה, במשך איזה שנים.

ויהי היום, קבלתי איזה מכתבים מגדולי חכמי ישראל באיירופא, כהד"ר שטיינשניידער, ד"ר נייבויער, ד"ר קויפמאן ועוד איזה, אשר העירוני לעזוב את רבצי באמעריקא, ולשוב למלאכתי בארץ הקדם.  לחתור לבקש ספרים וחפצים עתיקים כאשר הסכנתי מעודי, באמרם אלי, "רב לך שבת באשמנים, בעוד אשר אין גואל אחר זולתך, למן היום אשר הרב הגדול ר' רפאל נטע ראבינאָוויץ ז"ל עזב את ארץ החיים, ואתה נשארת האחד המכשר למסעות כאלה, לגלות שפוני טמוני אוצרות כתבי יד וספרים עתיקים.  אבל גם אני ידעתי זאת זה כבר, אך לא יכלתי לעזוב את הארץ טרם כלות חמש שנים לבואי הנה, למען אשיג תעודת אזרח.  וביום הראשון לירח נאָוומעבער, 1893 בקבלי את התעודה הזאת, הרגשתי בנפשי, כי הנני איש חפשי, וידי לא אסורות עוד.  ועוד ביום ההוא החלותי לחשוב מחשבות לעזוב את הארץ.  וראשית דבר בקשתי ליסד איזה אוצרות ספרים בערים הגדולות בארצנו, בתקותי, כי במשך הימים אצליח להפיץ ספרת ישראל בארץ היבשת הזאת, ולהמטיר עליה גשם נדבות, למען תוציא צמחי מדע בחכמת ישראל,  תחת אשר עד העת ההיא לא נמצא עוד אף אוצר ספרים עברי אחד בכל הארץ.  ואם לאיזה חכם יהודי נחוץ היה ספר עתיק, עליו היה ללכת לאיירופא, לבריטיש מוזעאום או באדלעאן באוקספאָרד, ואם לא חרפה היא לארצנו העשירה בכלל, ולאזרחיה עשירי יהודה בפרט, כי הננו יושבים כמו בכפר גדול.  באין מעין לשאוב תורה וחכמה, כמו ישבנו במדבר בארץ תלאובות, עד כי הרגשתי כאב אנוש בלבי למראה החרפה הזאת.  וראשית דברי היתה לפנות בהצעה אל חברי הקאָנגרעס של אגודת "חוקרי עתיקות ארץ הקדם", Oriental Society, המאוחדת משמונה אגודות שונות, כמו לפילאָלאגיע, לדברי הימים, לחקרי הלשונות וכו'.  ובהיותי חבר אל האגודה הנכבדה הזאת, אשר מספר חבריה עלה אז עד 2200 איש, כלם חכמים מפורסמים, פראָפעססאָרים בבתי מדרש גבוהים, כלם נוצרים, ורבים מהם יודעי עברית.  ואנחנו החברים היהודים רק מתי מספר, תשעה איש.  כמו אָסקאר שטרויס, מאיר זולצבערגער, סיירוס אדלער, פראָפ. ריכארד גאָטהייל, פראָפעססאָר כהן (בן החכם המהלל אלבערט כהן מפאריז), פראָפ. בלומפעלד, האסיראלאג[5] הנודע באוניווערזיטעט דזשאן האָפקינס בבאלטימאָר, ועוד יהודי רוסי אחד, עורך מ"ע ערבי בנויאָרק (שכחתי שמו), ופראָפעססאָר יאסטראוו בפילאדעלפיא.

הצעתי היתה ליסד ביבליאָטהעקא[6] גדולה בוואשינגטאָן (שנתמלאה רק אחרי עבור 19שנה) ע"י הממשלה[7], ואז חדלתי מדאוג ליסוד קהלה עברית בקארני-ארלינגטאָן, ואצא לדרכי לאיירופא, אזיה ואפריקא כמה פעמים, עד אשר אספתי אוצר ספרים גדול, ובשובי בשנת תרס"ג, יסדתי לי דפוס קטן בביתי בקארני רק לעצמי, למען הדפיס את חבורי, ובמשך שנת תרס"ד (1904) הדפסתי איזה ספרים, אשר מקום דפוסם נרשם השם "קארני"[8] ועל ידי זה ישאר שם לעיר מושבי לזכרון בספר, כאחת הערים אשר שם נדפסו ספרי ישראל בעברית, אשר לא ערים רבות זכו לזאת מלבד הערים הגדולות.

בשנת תרס"ח, קניתי כברת אדמה בקצה העיר, אשר חלק גדול ממנה היתה אדמת בצה, ואשכור לי פועלים למלאותה עפר, ועשיתי שלשה רחובות, אשר קראתם בשם "קוויסי פלייס, ארלינגטאָן עוועניו ורחוב הערצל".  אבל זה השם השלישי נאלצתי להחליף, בשם "דזאהן הייא עוועניו", על פי עצת אחד מאוהבי בבית מועצת העיר, אשר העירני כי המועצה, או לוא גם רק אחד מחבריה, תמצא תמיד תואנה להחליף שם הרחוב, לשם פאטריאָטיזמוס, ועל כן החלפתי את שמו, על שם שר החצון דזאן היי, אשר היה אוהב ישראל וספרותו.  ויכתוב גם מכתבים בעברית, ואלי ביחוד נטה חסד איזה פעמים.

החלותי למכור חלקי אדמה לבנין בתים, ואני נאלצתי להיות הראשון בין הבונים, ואבנה איזה בתים, ואיזה יהודים קנו ממני חלקי אדמה, ואז עלה הרעיון בלבי ליסד במקום הזה מושב יהודים.  בהיותי בטוח כי במשך הימים יהיה המקום הזה לשכונה מסחרית.  ואיזה משפחות יהודים כבר התישבו שמה על אדמתי, וגם בעצם העיר כבר ישבו כעשרים משפחות במקומות מפוזרים.  ואחרי אשר ביתי הראשון, המקורי, היה ברחוב ווינדזאָר התאמצתי זה כבר לאחד את הנפזרים.  גם עשיתי "מנין" לימים הנוראים על חשבוני, קניתי ספר תורה, ובעמל רב הצליח לי לאסוף את הנדחים כי יבואו להתפלל, ופעם אחת קרה כי בערב יום כפור לא יכלנו להשיג עשירי למנין.  וקרוב לחדר המנין היתה חנות לחיט אחד, ולא יכלנו להביאו למנין אף כי כבר היה חשך.  עברה שעה ושתים, ואיזה מאתנו הלכנו אליו לבקשו לבוא למנין, אבל הוא באחת, כי עוד לא גמר את מלאכתו.  ורק בשעה מאוחרה קודם חצות הלילה בא.  ופעם אחת בערב ראש השנה בלילה לא היה לנו מנין שלם.  אף כי כבר היו די יהודים בעירנו בעת ההיא.  אשר על כן החלטתי, כי לא יתכן ליסד איזה קהלה, כל עוד אשר לא יהיה לנו בית כנסת קבוע, ות"ת בעד ילדי היהודים.  ולתכלית זאת הודעתי, כי הנני נותן כברת ארץ רחבה לבנין בית הכנסת, אף הכינותי די אבני מלט מרובעות, ותכנית הבנין עשה למעני האדרכל הצעיר ה' כהן אשר בנה לו שני בתים בשכונתי ברחוב ווינדזאָר.  את התכנית עשה בלי מחיר, והתכנית היתה יפה ונחמדה מאד.  ובעשותי מנין לר"ה ויוה"כ[9] בבית אוצר ספרי ברחוב "ארלינגטאָן עוו." הודעתי לכלם, כי הנני נכון להניח יסוד בנין בית הכנסת על הוצאתי, ובקשתי את כל היהודים תושבי העיר כי יבואו לאספה ביום שמחת תורה לפנות ערב.  ואמנם התקבצו כעשרים וחמשה איש.  ואני הראיתי להם את המקום אשר יעדתי לבנין בית הכנסת, וכל חמרי הבנין, ובקום החיט-החנוני, ויאמר, כי המקום לא מצא חן בעיניו, אמרתי לכל הנאספים כי יוכלו ללכת ולבחור מקום אחר בין כל שלשת הרחובות אשר לי.  אבל כלם הודו כי המקום אשר בחרתי אני, הוא היותר מכשר.  יען זה היה קרוב לאוצר ספרי, ולכל חלקי האדמה אשר קנו יהודים.  באופן, כי יעמוד בית הכנסת בתוך, וטרם יבנו היהודים בתים, אוכל אני להשגיח על בית התפלה.  ומלבד זה הבטחתי לכונן ת"ת[10], ואני אהיה מורה לילדים חנם עד אשר יגדל מספרם לשכור מלמד או מורה אשר יבוא על שכרו.

אחד הנאספים עמד על רגליו וישאלני, באיזה נוסח יתפללו בבית הזה, ומה תכונתו אם אָרטהאָדאָקסי או רעפאָרמי?  ואני עניתיו, כי בדעתי להניח תיבה סגורה תחת יסוד הבנין, ובה כתבים, אשר יצוו, כי בית תפלה זה ישאר עד עולם נחלה ליהדות העתיקה, וחלילה לאיש להביא בו רעפאָרם.  אז קם החיט-החנוני, וימחה נגד הצעתי זאת.  באמרו, כי על דעתו יפים המה בתי התפלה לרעפאָרמים, מכל משכנות אביר יעקב לחרדים.  ואני מצדי חשבתי לי לאי-כבוד  וגם לחרפה להתוכח עם חיט בור.  והוא החל לדבר בלחש אל הנאספים, ולא התערבתי ביניהם, ואשב לחכות להחלטתם.  ובהיות כי החיט-החנוני נתעשר כבר בימים ההם, והוא היה עשיר היהודים, אף התפאר לפני הקהל כי ינדב מאה שקל לבנין בית הכנסת, רק אם יבנו בית רם ונשא בלב העיר, ובלחש אמר לכלם כי אין טוב לקחת את נדבתי, יען טובת עצמי אני מבקש.  למען ישאר לי הבית לזכר עולם, כי אני אני הוא החוטא המבקש כבוד (מעשרים וחמשה איש, חייטים, תופרי נעלים, רוכלים, ואיזה חנונים קטנים) אף כי השמעתי באזני כלם, כי לעולם לא אקח עלי המשרה להיות ראש העדה או מנהלה, אשר שנאתי מעולם.  אף השמעתי כי בכל לב אתן לו את כל הכבוד, הגדולה והנשיאות.  אבל הוא באחת, כי העדה עודנה קטנה, ואין לנו חפץ בבית תפלה או ת"ת.  על כן רפו ידי כלם, וישובו איש איש לביתו ולא דברו דבר.  ואז נואשתי מחפצי ליסד קהלה יהודית.  ובראותי כי בור חצוף ועשיר יושב לכסא, נערתי חצני מכל הענין ולא הוספתי להתערב בזה.  ומה גם, כאשר נודע לי, כי החייט עם שנים מרעיו שלחו לטרענטאָן בירת מדינתנו, ויקחו להם רשיון ליסוד קהלה על שמו של החייט המיוחס הגדול[11].  והשם ההוא נשאר עד היום, אף כי רוב היהודים אינם יודעים סבת השם הזה, ואולי יחליפוהו במשך הימים, כאשר יודע להם, כי מקורו לא טהור, וחרפה לקהלה אשר תקרא על שמו.  קהלה אשר כבר הכירה אותו בימים האחרונים, על פי הריח הרע אשר עזב אחריו בצאתו את העיר לבלי שוב עוד.

במשך הימים נמצאו איזה אנשים אשר לקחו להם מורה עברי לבניהם, למען ידעו קרוא עברית להתפלל, אף כי אין מקום ואין בית לתפלה.  ואחרי כן לקח עליו אחד ממשפחת דזייקאָב מהערריסאָן את העבודה לאסוף את הכסף לשלם להמורה.  אף השיגו רשיון מבית מועצת העיר ליסד בית ספר עברי באחד מחדרי בית הספר הכללי היותר גדול בעיר חנם אין כסף.  וברבות מספר היהודים נמצאו אנשים צעירים אשר לבם לב יהודי, ויחליטו כי באה העת לבנות בית כנסת ות"ת יחדו.  אמרו ועשו, ויקנו כברת אדמה לבנין בית תפלה, ואף כי החייט הנזכר היה להם לראש, והוא התאמץ בכל כחו להפריעם ממעשיהם.  אבל חזקו עליו דבריהם, אחרי אשר מספר משפחות היהודים בעירנו כבר עלה למאתים וחמשים.  אף נאלץ להבטיח לתת להם נדבתו (אף כי לא שמר הבטחתו) אך בכל מקרה שלח ידו לבל יבואו למחוז חפצם, באמרו תמיד כי לא נחוץ כל בית כנסת, ומה גם ת"ת.  תלמוד תורה היה ביחוד כעשן לעיניו, יען כי גם בנו היחיד נשאר בור לא ידע קרוא בסדר התפלה.  ובמה נעלים המה בני עניים כי יבינו יותר מבנו?  אבל היושב בשמים השגיח ממקום שבתו, וירחם עלינו, ואת מלאכו שלח לפניו ויהי לרוח שקר בפיו, ויסיתהו לשלוח ידו במסחר חדש אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובמשך ירחים אחדים אבד רוב הונו, ומשבר רוח נפל למשכב, במחלה עזה.  ואז קמו והתעוררו איזה יחידים בעלי לב רגש, ויחליטו כי עתה באה העת לבנות את הבית, משכן לאביר יעקב, וגם ת"ת לבניהם.  עתה, בעת אשר השטן שוכב למעצבה, וידיו קצרות להפריעם, אמרו ועשו.  ובמשך חצי שנה ימי חליו מהרו ויאספו את הכסף ויבנו את הבית במחיר עשרים אלף שקל.

"ועד הבונים" נוסד, מאת החברים, ה' אברהם חיים סעוויטץ הנבחר ליושב ראש, ביחד עם הצעיר החרוץ במלאכת שמים ה' מינץ, מזכיר הקהלה;  ה' שמואל סמאָל, ה' אליהו נאקש, אהרן האָבערמאן, יעקב קאָפיל, דייוויס (ז"ל) ש. מיללער.  וכלם עבדו בלב ונפש, באמונה, השכל ודעת.  ואגודת בנות ציון עזרו על יד הגברים, ולצרכי הבית פנימה, נמצאו בלי כל עמל אנשים אשר נדבו, ספר תורה, פרכת, אור עלעקטריק וכל הנחוץ לזה.  ומבלי חכות רגע, בחרו להם מורה לבניהם את ה' אהרנסאָן.  והמורה הוא גם השו"ב והמתפלל, וארבעים שקל לשבוע קצבו לו מחיר מלאכתו, מלבד הכנסות שונות.  וכלם שבעים רצון, ויהיו שמחים על כל הטוב אשר עשה להם אלהים.  כי גער בשטן, וכלם שחקו מטוב לב, כי בקומו מחליו, וירא כי נבנה הבית, נאנח בשברון מתנים ויאמר: "צר לי מאד כי חליתי והקהלה נשארה כאניה בלי רב חובל בלעדי", כי אמנם לולא חלה, לא יכל הבית להבנות.

בחג השבועות שנת תרפ"ד (1924), בשובי מנוי אָרלעאנס הגידו לי, כי החייט העשיר אחרי אבדו את רכושו, מהר וימכור את בתיו וכל אשר לו ויעזוב את העיר.  ואז באתי אל הבית להתפלל בחג ההוא.  כל הבנין מצא חן בעיני בהביטי עליו מבחוץ, אבל בכניסתי פנימה ובראותי את הפרכת, המכסה את ארון האלהים, פגשו עיני ציור מגואל אשר היה לי כבר לזרא.  ציור נודע לכל בכל נבלתו.  ובכל זאת לא ראיתי עוד אף אחד הסופרים אשר העיר על התועבה הזאת.  והוא ציור תפור בחוטי זהב משזר תמונת שני חתולים, וזנבים ארוכים להם אשר יסבו על גבם, עד קדקדם יגיעו.  ובשתי כפות רגליהם יאחזו בלוחות אלהים, ועל ראשם "כתר תורה", כתבנית הכתר אשר שמו לפנים על ראש התנין, "איוואן האיום" קיסר רוסיא.  ובלבי חשבתי, מה יענו לוא יקום היום משה רבנו ע"ה מקברו וישאל את פי גבאי בתי הכנסיות מתי ראיתם או שמעתם כי ירד אלהים על הר סיני וימסור את תורתו לחתולים?[12]  אמנם לא על הגבאים אני כועס, אשר הרוב הגדול מהם, וביחוד באמעריקא, הנם בורים, ואולתם כפרתם.  ולא על האומנים הנפלאים, "הארטיסטים" ר"ל", אשר הביאו את המפלצת הזאת מעבר לים וישתלוה על אדמת קאָלומבוס.  לא אודותם אדבר, אחרי אשר "בור מה לי הכא ומה לי התם".  והחלאה הזאת הלא נשרשה כבר ברוסיא פולין ורומעניען זה יותר ממאה שנה[13].  וחלילה לי לתת דופי במנדבים השמחים במצוה זאת, בהזילם כסף לקנות פרכת, או איזה תשמישי קדושה לטובת בית הכנסת.  כי לא עליהם לדעת מה טוב ומה רע.  אבל קצף לי על הרבנים, הרבנים האמתים אשר כבודם יקר בעיני כל ימי חיי, ועמם אכבדה.  אבל החריש לא אוכל בראותי, כי שכחו לאו מפרש בתורה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ומה גם בבית מקדש מעט.  על מכסה קודש הקדשים, "והבל" (אשר התחפש לחצי רב) הביא לי ראיה פעם אחת, מן הכרובים פורשי כנפים אשר היו בית המקדש.  וישכח, כי הכרובים נעשו על פי ציווי מיוחד, ורק בבית המקדש[14] ואין איש בעולם יוכל לותר על ה"לא תעשה" בעשרת הדברות.  מלבד העוואנגעליום אשר יספר בשם ישו הנוצרי, כי לא האמין בחמשת הדברות הראשונים.  ונשען על יסוד זה יעשו הנוצרים תמונות ופסלי עץ ואבן.  אבל לא זה חלק יעקב.  והרבנים אשר לא יחושו לכמו אלה, הלא תכסם בושה, כי גם בבתי תפלות לרעפאָרמים לא נראו תמונות מבהילות כאלה בשום מקום.

מטרת דברי אלה לא היתה לשום דופי במנהלי עדתנו החדשה בקארני ארלינגטאָן. יען המה לא חדשו דבר, רק הלכו בעינים עצומות אחרי הפסחים בקהלות גדולות.  ובם האשם.  ועל כל חכם יהודי החובה לצאת במחאות נמרצות נגד הרועים האוילים.

בסוף קיץ שנת תרפ"ד, נדבה אגודת הנשים כשלשה אלף שקל, להכין ספסלים וכסאות לביהכ"נ.  וברוכות תהיינה בנות ציון העדינות אשר לא שכחו את חובתן לעמן, ולמען השאיר להן שם ושארית לזכר עולם, אמרתי להזכיר את מעשיהן הטובים אשר עשו עד כה.  והנני בטוח כי תחזקנה ידיהן לעשות טוב גם לימים יוצרו.

הקהלה כבר רכשה לה "בית עלמין", על אחת הגבעות בקצה היער, ואחד מטובי בניה, ה' דייוויס ז"ל היה הקרבן הראשון למצוא מנוחה במקום ההוא.  ועל אף הטפשים החושבים זאת לחרפה להיות הראשון להקבר בקברות ישראל, הנה הוא באמת לכבוד ולזכר עולם להיות הראשון.  כמו שהוא לכבוד להיות הראשון בכל דבר טוב.  ואין טוב, אלא המות.  וזה יהיה לנוחם למשפחת המת הנכבד אשר נקטף בלא עת פתאם[15].

לשמחת לבבי השמיעוני איזה מראשי מנהלי הקהלה, כי בדעתם ליסד אגודה ללמודי קדש.  שמחתי מאד לשמוע כי בין התושבים נמצאו גם יודעי ספר.  ועל כן נדבתי לבית הכנסת ספרים חדשים ללמוד ש"ס, תנ"ך, מלבי"ם, עין יעקב, משניות, מדרשים וכו'.  תחת נדבת כסף אשר יוכלו להשיג מנדיבים אחרים, והנני מלא תקוה כי בעוד מעט אזכה לשמוע קול אלהים.  קול התורה יוצא מן הבית הזה הבנוי לשם אביר יעקב.  ובזה יובישו בני הקהלה הקטנה הזאת פני קהלות גדולות ממנה, אשר אין כל ריח תורה בבתי תפלותיהן, ואשר רוב מנהלי הקהלות אינם יודעים, כי היהדות החיה היא בבית המדרש, והמתה בבית התפלה.  והאות היותר נאמן הוא בתי תפלה לרעפאָרמים, שם שכינת אל שוכנת רק על ראש הגג (בתנאי אם אין עליו סמל "מגן דוד") אפס אל הבית פנימה לא חדרה מעולם.  תחת אשר אם יקבצו עשרה איש לעסוק בתורה אף בבית פשוט, שם בעדת אל, שם ירגיש כל איש קרבת אלהים.  שם שכינת עזו חופפת בתוך קירות הבית בלי כל סמל "בית תפלה".  אמנם יודעי תורה יודעים זאת כמוני, אבל לא לחרפה היתה זאת לדעת, גם "לנשיאי" וגבאי בתי התפלה בכל מדינות אמעריקא אשר זכו לנשיאות לא ברוב חכמתם, רק בזכות ה"דאָללאר" הקדוש, שאר בשרם אשר בו יתימרו.

 

חיי היהודים ומצבם בעירנו

הציור מחיי אחנו הרוחנים אשר נתתי בזה איננו יחיד במינו.  כמהו תפגשו בכל אשר תלכו, אולי בשנוים קטנים, והנני בטוח כי הוא ראי נאמן להביט בו על כל הקהלות הקטנות בארצות הברית, כאשר ראיתין בתורי את הארץ לארכה ולרחבה.  ביחוד אנחנו, גולי רוסיא, פולין, ליטא, גאַליציען ורומעניען.  תחת אשר ליסוד קהלות רעפאָרם נפגוש שנוים יותר גדולים.  הרעפאָרמים ידאגו לבנין בתי כנסיות, ואחרי כן גם לקחת להם "ראבבי" ומטיף "מגיד פשע".  אבל מעולם לא חשו להביא שוחט, או מלמד לבניהם.  אחרי אשר להתפלל יוכלו בשפת אנגלי, ושחיטת פיצפאטריק כשרה להם די והותר, ה"רעליגיאָן", לא התורה, היא דתם.  וזאת היא יהדותם.  והרוב מהם עושים מעשיהם באמונה, בהאמינם כי כל הבל היוצא מפי רבם קדוש הוא.  תמימים המה כתינוק שנשבה בין העכו"ם, ורק מטיפיהם התעום.  ואם בכל מעשיהם יתאמצו לחקות מעשי הנוצרים, הנה נעלים המה על הרעפאָרמים או המתבוללים באיירופא, כי לא יבשו בשם ישראל, ורבים מהם מתגאים ביהדותם.  תחת אשר רבים מגולי רוסיא או גאליציען יסתירו את יהדותם בכל כחם.  ולדאבון לבנו רבים מהם נמצאים גם בעירנו הקטנה.  כי מלבד 250 משפחות יהודים, נמצאות עוד יותר מחמשים משפחות מתבוללות אשר עזבו את עמם, אף כי לא המירו את דתם.  מהם אשר לקחו נשים נכריות, ובניהם יבקרו בבתי תפלה לנוצרים, ועם יהודים לא יתערבו.

ליהודים בעירנו יש 135 חנויות.  10 בעלי בתי חרשת או יותר, וכמאה ותשעים בתים להם.  אין עני בתוכנו אף אחד.  ולפני חג הפסח אספו כסף, קמחא דפסחא וישלחו את הכסף לנויארק.  ולכל דבר טוב, לכל חסד וצדקה נקל לאסוף כסף, תחת אשר קשה להשיג מאספים, יען כי כל אחד טרוד במסחרו.  ובכל זאת, ימצאו גם מאספים, אם הדבר נחוץ.

שלות השקט שוררת בין כל היהודים פה, וכן שלום לנו עם שכנינו.  קול אנטיסעמיטיזם לא נשמע, והנוצרים הנם שבעי רצון כי יוסיפו היהודים לבוא להשתקע בעיר הזאת[16].  יודעים המה ומשמיעים בפה מלא, כי היהודים החיו את המסחר.  היהודים קונים ובונים בתים, ויתנו עבודה לפועלים, תחת אשר לפני בוא היהודים היתה העיר שקטה כחצר מות.  ועתה יחכו כלם, כי בעוד מעט יגדל המסחר, לרגלי בתי חרשת הגדולים הנכונים להבנות מעט.  ותקוה גדולה לעיר הזאת כי תיף ותגדל, וקהלת ישראל תהיה לשם ולתהלה.  ואין כל ספק, כי אם יבואו עוד יהודים אנשים ישרים, ימצאו פה מנוחה ולחם, יהיו פועלים או סוחרים.  תחת אשר בנויארק הגדולה הקרובה אלינו מהלך רבע שעה, אף אם ימצאו שם לחם, אבל למנוחה אין מקום בבבל החדשה, הגדולה פי שלשה מבבל העתיקה.  שם גם העשיר לא ימצא מנוחה, אף אם ישבע כסף.

עירנו עומדת על גבעה גבוהה, ומחלונות בתי "סקאָילער עוז" נוכל לראות את מגדלי נויארק והיכליה הנשאים.  את העיר באיאננע וגבעת דזערזי סיטי.  בגבולות קארני-ארלינגטאָן נמצאים בתי חרשת מעשה גדולים, עם אלפי פועלים.  תחנת מסלת ברזל לנויארק (במרחק 15 מינוט).  לה בית ספר גבוה, בית אוצר ספרים למקרא חנם.

בקצה ארלינגטאָן נוסדה עוד עיר קטנה, חדשה ויפה בשם "צפון ארלינגטאָן", ועוד קהלה חדשה לישראל נכונה להוסד בקרבתה, בעיר ראטעפאָרד, ורחוב אחד ארוך "קארני עוו." יאחד את כל שלש הערים האל.

מספר תושבי קארני-ארלינגטאָן כעת, יגיע עד קרוב לשלשים אלף, ומחוברה אליה על ידי גשר, היא העיר הערריסאָן, המחוברה על ידי גשר שני להעיר הגדולה נואַרק, נ.ד.

העמים השונים תושביה, המה אַמעריקאנים מלידה, אנגלים, אירלאנדים, אשכנזים, שוויידים (במספר רב), דענים, נאָרוועגים, שווייצארים, אונגארים, יונים, סערבים, ארמענים, עסטרייכים, איטאַלקים, פולאנים, רוסים, ליטאים והאָלאַנדים.  היהודים כרבם הנם ילידי רוסיא, ורק אחד הוא בן ארץ הקדם יליד ארם צובה.  בא הנה פועל עני, ועתה מצבו טוב, וידו פתוחה לכל מעשה צדקה וחסד, ונכבד בעיני כל העם.  היה פה גם יאפאָני אחד, עשיר ונאור אשר נשא לו אשה יהודית וילך.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] עוד בשנת תרל"ב החלותי לאסוף חומר לתולדות ישראל ברוסיא, והלכתי לכל הערים הנזכרות בוואהלין, ואספתי חומר רב, לפי הערך, ואח"כ הלכתי לקרים, ואהיה הראשון, ועד היום האחד אשר כתב אודות הקרימצאָקים (משא קרים).  ואחרי אשר הד"ר גראטץ קצף עלי, על אשר העירותיו (בספרי מ"ק הנ"ל), מדוע לא בא לרוסיא לבקש חומר לדה"י.  ובין כה הוציא ה' דובנאָוו קול קורא (נדפס) הדורש לאסוף חומר לדה"י, המצאתי חדשה בביבליאָגראפיע העברית, והחלותי לאסוף ספרים עתיקים מדפוסי רוסיא, אשר נדפסו טרם פרשה הצענזוריא את כנפיה השחורות על רוסיא בכלל, ועל ספרת ישראל בפרט.  ועל ידי היתה שומה, כי בבואי לאוקספאָרד בשנת תרמ"ו, יסד הד"ר נייבויער מחלקה מיוחדה באוצר ספרי הבאדלעיאן לספרים אלה, אשר בראשונה לא שם לב לזה.  וגם הד"ר שטיינשניידער התנגד לזה בראשונה, אך סוף סוף יסד גם הוא מחלקה כזאת באוצר ספרי הקיסר בברלין.  והד"ר מארקס יסד מחלקה כזאת, בלי עמל, גם באוצר ספרי בית המדרש לרבנים בנויארק.  וכיום הזה כבר הצליח לאסוף אספה גדולה, ואני מקוה כי במשך הימים יעשו זאת גם בסינסינעטי.  וגם בידי נמצאה אספה לא גדולה, והחומר לדברי ימי ישראל אשר אספתי מתוך הספרים ההם מסרתי לידידי המדפיס יואל אראנסאָן ז"ל בנויאָרק, להדפיס ספר שלם.  אבל הוא לא הספיק לגמור הדפסתו, כי הדפיס ממנו רק 48 עמודים בשם "לקורות ישראל ברוסיא".  ואחרי מותו נמכר דפוסו וספריו, ובכן נאבד גם ספרי זה מתוך הקהל.  ומאד יכאב לבי על האבדה הזאת.  שאינה חוזרת בספרתנו העניה בספרי דברי הימים.  ולסופרי ישראל ברוסיא יחסר עוד הטעם ההיסטאָרי.  ומכל ההעתקות הרבות אשר העתיקו בעד תוצאות שטבעל, החל מאיוואן וסטעפאן, דייטשע מיכעל, פפפיצפאטריק והאדמו"ר מטאָלנא עד "חיי ישו ותורתו" לקלויזנער, לא זכרו כלם, כי אין לנו עוד העתקות שלימות מספרי יאָזעפוס ופילון.  ומסִפְרַת העולם אין כל זכר בספרתנו לספרי אבי כל סופרי דה"י העראדאט, או ספרי טאציטוס, צעלזיוס, פלוטארך, פליניוס וכדומה.

 

 [2] החומר אשר אספה האגודה, הרימה מתוך הספרות הכללית, מדאָקומענטים בכ""י, ממכתבי נשיאי הארץ ואנשים פרטיים, ומאומה כמעט לא לקחה מספרת ישראל בעברית.  הספרות הזאת אשר היתה לה להאגודה כספר החתום, מאין סופר עברי בין חברי האגודה, ובעת אשר כבר נדפסו ארבעה חלקים מספרי האגודה, הצעתי לפני אחינו השר אסקאר שטרויס (היה אז נשיא האגודה) לבקש חומר לתולדות ישראל באמעריקא בספרת ישראל.  ותהי עצתי לו לפלא גדול, כי לא האמין למצוא כזאת בספרותנו, ויבקשני לרשום לו שמות איזה ספרים כאלה, וכרגע ישבתי אל השלחן ורשמתי בספר כעשרים ספרים אשר היו בזכרוני, ואז בקשני לאסוף את כל החומר בעד ספרי האגודה, ואני מסרתי את כל הענין לידי חתני הרב דר. מענדל זילבער, והוא כתב מאמר גדול באחד מספרי האגודה.  ואחרי כן הדפיס את כל החומר אשר אסף בעברית בספר מיוחד, בשם "אמעריקא בספרת ישראל" עם העתקה האנגלית, נדפס בשנת תר"ף, אבל נשאר כמוס בביתו ולא נראה על פני חוץ.  בספרו ההוא הוכיח, כי חכמי ישראל ידעו אודות מציאת ארץ אחרת תחת רגליהם, מאות בשנים טרם גלה קאָלאָמבּוס את הארץ, וגם אני מצאתי הוכחה ברורה לתכלית זאת, בדברי הראב"ע על התורה, הכותב על הפסוק בעשרת הדברות, "ואשר במים מתחת לארץ", כי הדברים האלה יוכיחו כי הארץ היא כדור התולה בין מים למים.  והוכחות כאלה ימצא הקורא לרוב בספר "אמעריקא בספרת ישראל", לקורות מספרים עתיקים שנכתבו שנות מאות טרם נולד כריסטאָפאָר קאָלומבוס.  ומאד שמחתי, לוא ראיתי סופרנו החדשים מתאמצים לגלות אוצרות התורה.  תחת הבלי "הבקרת הנעלה" אשר בדו חכמי הנוצרים באשכנז למען השפיל כבוד ישראל ותורתו ע"י חקירות שדופות קדים, או פילאָלאָגיא שזורה מחוטי קורי עכביש

___________

[3] אולי לא מרוע לב, רק מפחד "למה יאמרו הגוים", השתדלו אחינו יהודי אשכנז להקטין מספרנו, נגד האנטיסעמיטים הנובחים.  כי כח גדול לנו על פי מספרנו וכשרוננו.  יהודי אשכנז מדפיסים בכל שנה ספר שנתי באנגלית, אשר בו ירשמו סטאַטיסטיק כללי ופרטי.  הפרטי, כמו רבנים, שמות האגודות, בתי חסד וצדקה.  נכון הוא במדה ידועה. אך הסטאַטיסטיק הכללי איננו שוה אף לדבר בו.  והנסיון הורני זהלפני איזה שנים, כאשר מצאתי רשום בספר ההוא מספר בני ישראל במדינת ניו דזערסי, רק 26,000, אז חרה לי מאד על השקר הגלוי הזה.  בדעתי כי בנואַרק לבד נמצאו אז יותר מחמש עשרה אלף משפחות, שהוא בערך 75,000 נפש.  ואקח לי מועד לחקור ולדרוש, על פי מספר הנולדים והמתים, האגודות ובתי כנסיות, מכירת בשר כשר ומצות, חתונות, מספר החולים בבתי החולים השונים, האסורים בבתי כלא בעלי בתים, בעלי מלאכה ופועלים בבתי חרשת, תלמידי בתי ספר וכדומה.  ועתה נמצאים כשלשים אלף משפחות בנואַרק הגדולה (עם אוירווינגטאָן, קלינטאָן, בלומפיעלד, בעלוויל וכו').  ועוד ששה עשר אלף משפחות בכל המדינה, וביחד בערך 46,000 משפחות או 230,000 נפש.

 

רבים המה בין ההמון השולחים ידיעות סטאַטיסטיק שלא ידקדקו בין מספר "נפשות" למספר משפחות, מבלי דעת, כי הסטאַטיסטיק הכללי יחשוב את כל משפחה לחמש נפשות, ומפני זה יצאו טעיות אף שקרים בין מספר, בנוגע לישראל.

 

ואמנם, בתוך זרם האימיגראטיאָן קשה היה לחבר סטאַטיסטיק מדויק, וטעות גדולה היא, טעות מקובלה לרבים, כי בנויאַרק הגדולה יושבים חצי מספר בני ישראל בכל הארץ.  יען על פי הידיעות היותר נכונות (לפי הערך) נמצא במיליאָן ורבע מספר היהודים בשיקאַגאָ, קליוולאנד, סט. לואיס, פיטסבורג, האלטימאָר, סינסינעטי, לאָס אנזשעלעס, סאן פראַנציסקאָ, פילאדעלפא, באָסטאָן, ועיר התואמים מיננעאפאָליס-סט. פאַול, ונואַרק נ.ד. י"ב ערים.   ומספר קהלות ישראל בכל הארץ עולה ליותר מאלפים.  ובתוכן מאתים ושלשים קהלות רעפאָרמים, מלבד ערים קטנות אין מספר אשר מספר היהודים קטן מאד.  ולא נסדרו לקהלות קבועות, אשר לתכלית זאת תשלח סינסינעטי מטיפים רעפאָרמים לבקר את הערים ההן ולהזכיר את תושביהן היהודים כי ממעי יהודה יצאו, ולהצילם מהתבוללות.  ולחרפתנו עוד לא נסו אחינו החרדים לחקות מעשי הרעפאָרמים.  למצער לשלוח שוחטים למקומות הרחוקים במערב ודרום הארץ.  ואני יודע איזה ערים קטנות בדרום, אשר שבע משפחות יהודים נתנו די לחם למשפחת השוחט, שהוא גם מוהל.  אני יודע מקומות אשר יהודי אחד הוציא מאתים שקל להביא מוהל ממרחק למול את בנו.  אני יודע כי מנוי אָרלעאַנס הלך הרב גאָלדבערג לדרום אמעריקא באניה, והמסע נמשך שני שבועות למול בן יהודי, והוצאות המסע ושכר הרב עלה לכמה מאות שקל.  ואם לא יוכלו מתי מספר יהודים בעיר קטנה לשלם שכר טוב לשוחט ומוהל ומתפלל, הנה יסדו למענו חנות מיוחדה וישבע לחם בלי עמל רב, ועם זה למד לצעיריהם קרוא עברית, לבל ישכחו מקור מחצבתם ועל אחינו החרדים בערים הגדולות למהר לצאת לעזרת אחינו הנדחים בערים הקטנות הרחוקות מזרם האמיגראטיאָן להצילם מהתבוללות גמורה.  ומה גם עתה בבואנו להביא חשבון מצבנו בארץ הזאת, עתה כאשר חדל זרם הגולים הזרים אשר הביא לנו גם רעים גם טובים, הביא בכל זאת ברכה רבה ליהדות, מהם באו מורים, רבנים, חכמים וסופרים, בעלי מדע וכשרון, חרשי חושב ומנגנים נפלאים ואף גם אלה החכמים הידועים אשר באו רק לראות את הארץ ולא להשתקע בה, בכל זאת שוו הוד והדר על ישראל.  כי השפיעו מהודם עלינו לא לבד בעיני העמים.  אבל גם אנחנו למדנו מהם רבות.  ואם יכאב לבנו על גורל אחינו האמללים אשר קוו לבוא לארצנו למצוא מנוחה ולחם, כאשר מצאנו אנחנו.  הנה שבעתים גדל הכאב כי נתקנו מהשלשלת הארוכה אשר רתקה אותנו לאחינו בעולם הישן.  ואם לא יוכלו עוד להשפיע עלינו ברוח חכמתם כאשר היה עד הנה.  הנה נטל עלינו עתה לעמוד על רגלנו בלי עזרה מבחוץ.  עתה היינו "לבר מצוה" ועת בא להקים מורים מקרבנו, ובתי חכמה ומדע לתורת ישראל.  ועם זה לא לשכוח את מצבנו המדיני להתחזק בארץ.  ראשית דבר עלינו להתאמץ כי יהיו כל היהודים לאזרחיים, הגברים והנשים, ואף כי "דעות" היהודים (4% למאה) לא תוכלנה להכריע בעת הבחירות בערים הקטנות.  אבל בחלקי ערים גדולות נקל להם לבחור יהודים לבית המחוקקים הללי, ויותר מבני עמים אחרים יוכלו להכריע בדעתם וחכמתם נגד מספר גדול מהם.  ואף בערי השדה נבחרו יהודים למשרות גבוהות לא לפי ערך "דעותיהם" ולוא היו לנו מספר יותר גדול נבחרים בבית המחוקקים בוואשינטאן, אולי לא באה עלינו הצרה לסגירת שערי הארץ או למצער הקל את הגזרה.  ומי יודע מה ילד יום, בראותינו רעל האנטיסמיטיזם מתפשט יום יום בין עמי הארץ, את אשר לא ידענו עד כה, ולא דאגנו לאחריתנו, והנה פתאם בא אידינו, ומלבד מצבנו אנו, הנה לא נוכל לשכוח רגע, כי עתה עיני כל היהודים בתבל נשואות אלינו, מראשית המלחמה עד עתה נהפכה השקפת יהודי התבל על היהדות האמעריקאנית מן הקצה אל הקצה, לא עוד יביטו עלינו מגבוה, כבר נודע להם כי הדוד העשיר "עשיר הוא לא לבד בכסף" וזהב, אבל במדה ידועה הוא איננו עני גם בדעת, כבר ישנם בנו חכמים מפורסמים יושבים ודורשים באוניווערזיטעטים גדולים באמעריקא, ומספרם גדול פי חמשה או יותר מבכל ארצות איירופא, כבר יש לנו שופטים מפורסמים בבתי משפט הגבוהים בכל הארץ, יוריסטים, חרשי חושב בכל חכמה ומדע, נדיבים אשר עשו להם שם עולם, נבחרי הפארלאמענט (הקאָנגרעס) גאָווערנאָרים שרי המדינות, רופאים מהללים, עורכי כתבי עתים היותר גדולים בארץ, סופרים רבים בשפת הארץ, ויהדי התבל כבר הסכינו להביט עלינו כעל עמוד מדיני להשען עלינו.  יהודי כל התבל השתוממו על כחנו, כי נשיא הארץ הקודם ה' וו. טאפט נתק את הקשר בין אמעריקא ורוסיא לטובת היהודים, וכל העולם הנאור יודע עתה, כי אמעריקא עשתה לטובת ציון יותר מכל מושלי איירופא, וכלם יודעים את הסוד הגלוי, כי לולא באו ווייצמאן ואוסשקין בכונה מיוחדה לסכסך ציונים בציונים למען הרחיק את השופט בראנדייס מההנהגה, אשר תפשו המה בזרוע כח ודעספאטיזם, ועל ידי עבדות שפלה לדפוק על דלתות איזה שר בריטניה, הצליחו להרחיק גם את ממשלת אמעריקא מחות דעה בבנין ציון, ומכלנו לא נעלם, כי לוא התערבה אמעריקא בעניני ארץ ישראל.  ובראנדייס בראש ההנהגה תחת השפעת האדם הגדול הנשיא ווילסאָן ז"ל, כי אז לא יכלו "עשות" פאָגראָמים בירושלים ויפו, מטעם הממשלה, "לעיני הנציב היהודי, החסיד".  ההולך להתפלל בחורבת ר' יהודה החסיד, ולא יחוש לדם יהודה השפוך בחוצות ירושלים.  אף לא ענש את הרוצחים.  וכל אלה רק מחוסר השפעת אמעריקא.  כל העולם הנאור יודע עתה, כי בריטניה תטה שתי אזנים קשובות לדרישת אמעריקא.  ורק רועי צאן ציון לא ידעו זאת, או לא חפצו לדעת.  מטעם פשוט: מפחד פן לא יספיק האבוס למלא בטנם, אפס אם טחו עיני מנהלי הציונית, הנה עיני כל ישראל פתוחות, וכלם מקוים לעזרת יהודי אמעריקא המדינית, אשר על כן עלינו לאמץ כח לבל תהיה תקות אחינו למפח נפש.  עלינו לחדור בכל חדרי הממשלה, למען נציל את השארית העיפה בארצות חשך באיירופא ואזיא.  ובידינו לעשות זאת אם לא נתרפה במלאכתנו.

 

הבה נאסוף אספות בכל הערים הגדולות.  נבחר נא עוד אנשים גדולים ונכבדים אל האגודה הנודעה American Jewish Committee למען חזק אגודתה, ולהראותה כי כל ישרי לב בעמי עומדים על ימינה, ואיש לא יחוש לנבחת איזה הוללים מחרפי האגודה הנכבדה הזאת, ביחוד איזה זארגאָניסטים, עקס-חייטים או תופרי נעלים במערכות כתבי העתים להבאָלשעוויקים בנויארק ושיקאגא, הקוראים חמס על "השתדלנים" למען ישארו המה הרועים.  בראותם כי איזה אנשים מן השוק היו גם לרועי הציונית באמעריקא, וגם הון רב אספו מחלב הצאן, ומדוע לא יצלחו גם המה למלוכה.  הן לא בחכמה ודעת ולא באמונת העם למנהליו תלוי הדבר.  רק "בחוצפּא כלפי שמיא וארעא", והתכונה הזאת הלא לקחו להם ביד נדיבה, אבל תועים המה, בחשבם כי העם לא ידע להבחין בין הרועה אשר כל ימיו ישב וישיר זמר "כל נדרי" על מכונת התפירה, ובין לואי מארשאל, בראנדייס, שטרויס, זולצבערגער או ראָזענוואלד.  אחדים אחוזים מחברי אגודת "אמעריקאן דזשואיש קאָמיטע", ועלינו עתה לחזק את האגודה בכל כחנו, למען חזק מצבנו בארץ להגן עלינו מבית, ועל אחינו האמללים שוכני ארצות מאפליה בחוץ.  הבו נחלץ חושים!  אזרו חיל, כי בא מועד.

___

 

[4] לסתום פיות מחפשי מומים.  הנני משמיע בקול רם, כי חלילה לי להתקלס בחייטים בפרט או בבעלי מלאכה בכלל.  החיט איננו יוצא מן הכלל, לא טוב ולא נופל הוא מבעלי מלאכה אחרת.  ובספרי "זכרונות בת עמי" דברתי אודות הענין הזה בדברים ברורים.  ככל איש ישר הנני אוהב את המלאכה, ומה גם בראותי איש יהודי מביא לחמו בזעת אפו לנהל את ביתו בלחם, יקר הוא לי אלף פעמים יותר מעשיר רודף רוח ותענוגות בני אדם, וידיו בחיקו מבלי עשות מאומה, וישרתוהו רק בשבתו לשלחן הקלפים.  והוא העושה עושר בעמל ידי אחרים.  אבל "חתן דנן", היה רק חיט בשם, מבלי עבוד מאומה, וידע רק את הפסוק "ועשיר יענה עזות", וכן העיד על עצמו, כי "בלעדו תשאר הקהלה כאניה בלי רב חובל". (כלשונו ממש).

[5] מומחה לספרות אשורית. הקלדנית

[6] ספריה. הקלדנית

[7] ידעתי גם ידעתי כי לא פה המקום לציין את המקרה הזה, אשר מקומו האמתי הוא בספר מיוחד "לקורות ספרת ישראל באמעריקא".  גם ידעתי כי "קאַמסטאַק השני", היושב במרתף במערת פריצים ידועה בנויארק, ימצא עלי תנואות כי הנני כותב את תולדותי.  אבל כל איש ישר יודה לי, כי בכל ענין הנוגע לקורות ישראל וספרתו, והנעשה על ידי, לא יכלתי להכחיד את עצמי, לוא גם חפצתי לעשות זאת בכל לב.  ואם אזכה לראות שנית בדפוס את ספרי "ספרת ישראל באמעריקא (נויארק-יפו, תרע"ג, 1913) אקוה לספח אליו קורות אוצרות הספרים אשר נוסדו על ידי ועל ידי אחרים, את אשר הזכרתי בתוצאה ראשונה בקצור נמרץ.

[8] הספרים אשר הדפסתי בקארני בדפוסי, המה: דברי הימים לציון, ב"ח, תרס"ד, "בטול עקרי הנוצרים", שם תרס"ד.  "הודאת בעל דין", תוצאה ב' (נגד הנצרות), תרס"ד. "זמיר עריצים" הראשון, תוצאה שניה מן הראשון, שנדפס באלעקסניץ בשנת תקל"ב, 1772 (נגד החסידים).  "חרב חדה", נגד החסידים אשר העתקתי משפת אשכנז.  "מגלה עפה", מכ"י לר' יצחק בער לעווינזאָהן, ומתוקן על ידי.  שלשה אלה נדפסו כלם גם כן בשנת תרס"ד (1904).  וכן מחברת קטנה בשם "כל ספרי ישראל תרס"ד.

 

ובראות השופט הר"מ זולצבערגער את הספרים האלה אשר נדפסו בעיר אשר אין לה מושב יהודים, ענה ואמר אלי: "אתה יצרת לך "קורי גישמי" שניה.  ומי יודע אם לא יהיו גם ספריך יקרי המציאות כמו מדפוס ההוא".  והנה בעד אלה שאינם יודעים פרק בביבליאָגראפיה אעיר בזה, כי המקום "קורי גישמי" הוא רחוק בקצה העיר קאָנסטאנטינאָפאָל על יד חף באָספאָרוס בחלק האיירופי, ושם יסדה דונא גראציא אלמנת דון יוסף הנשיא דפוס עברי, ושמונה ספרים נדפסו שם, וכלם יקרים מאד במציאות.  ואחד מהם שלא ידעה גם הביבליאָגראפיה, הוא החלק הרביעי משו"ת מהר"י ן' לב.  והרב ר"ן ראבינאָוויץ היה הראשון אשר מצאהו, וירשמהו ברשימתו "יחיד בעולם".  ואח"כ מצאתי אני עוד שני עקז' (עותקים. הקלדנית).  האחד מכרתי לאוצר ספרי ביהמ"ד לרבנים בנויארק, והשני נמצא עוד בידי.  דפוס שני יסדה דונא גראציה ג"כ על חוף הבאָספאָרוס, במקום הנודע גם עתה "בילוידיר", וגם שם הדפיסה איזה ספרים נכבדים היקרים במציאות

[9] לראש השנה ויום הכפורים

[10] תלמוד תורה

[11] למרות חפצי לטבול את עטי בבץ, רק יען כי יש בזה ענין לקורות ישראל ברוסיא, מצאתי לי לחובה לדבר מעט אודות יחוס החיט העשיר הזה.  אף כי יחוסו לא יגיע עד אדם הראשון, ואולי גם לא לרגלי החייטים אשר עמדו על הר סיני, ובכל זאת יחוסו גדול מעשרו.  שלשלת יחוסו ארוכה כמאתים שנה, ונוגעת עד החייט אשר הלך רכיל לפני הממשלה, כי גר הצדק הגראף פאָטאָצקי אשר ישב ולמד בבית המדרש בעיר א... פלך ווילנא.  וזה הוא אחד מנכדי נכדיו, המשפחה אשר קלל גר הצדק לפני מותו בלהבת אש ברחובות ווילנא. (האשמת סב סבו של החייט בהלשנה על הגרף פוטוצקי אינה תואמת את הסיפור על הגרף. לפי הסיפור לא היתה הלשנה, אלא מכיריו הקודמים של הגרף זיהו אותו. ראה בויקיפדיה 'גרף פוטוצקי'. הקלדנית)

[12] יש קוראים לחתולים אלה בשם "אריות" מבלי דעת, כי גם הארי, הכפיר והנמר, כלם על מין החתולים יתחשבו.

[13] לתהלת אחנו הספרדים בארץ הקדם, עלי להודות כי בכל בתי תפלותיהם לא פגשתי תמונות כאלה.  אף לא הצלב "מגן דוד" אשר נחלו המקובלים מידי נוסעי הצלב.  כאשר בארתי והוכחתי כבר במאמרי "מגן דוד מה הוא" בספרי "פחדו בציון חטאים".  ובירושלים ספרו לי, כי פעם אחת יצאו איזה צעירים "מודרנים" מבני הספרדים, ויאמרו לחקות מעשי ידי הבורים האשכנזים, להציג סמל "מגן דוד" על גג אחד מבתי כנסיותיהם, אך רבני הספרדים הפריעום ממעשיהם.

 

אחרי הקאָנגרעס הציוני הראשון בראשית תרנ"ח (1897), בכתבי מאמר בענין זה במ"ע "הפסגה", שלחתי מחאה לד"ר הערצל ולד"ר נאָרדוי, נגד החרפה אשר עטו הציונים על ישראל.  כי מבלי חשוב ומבלי דעת פרק בדברי ימי ישראל קבלו סמל נוצרי על דגל ציון.  ושניהם ענוני, כי איש לא שאל את פיהם.  ובהיות שם בין הצירים גם רבנים, חכמים וסופרים, על כן לא התערבו בזה.  ומענה כזה ענני ד"ר הערצל כאשר שאלתי את פיו בוויען בקיץ תר"ס (1900), ואני בטוח כי עוד היום יתימרו בצלב זה (בעל שש קצות) רק הצעירים הבורים אשר מוחם ריק, וראשם מלא תבן.

[14] לפי הנראה, כבר הרגישו חז"ל אי נעימות בענין זה.  בספרם באגדה "כשנכנסו גוים להיכל וכו'".  וד"ל..

[15] הננו רואים תכונת המון בני עמנו, אשר הסכין לכבד את המתים, בפתגמו לכנות את "חצר המות" בשם "מקום קדוש (דער הייליגער אָרט), וכן הוא האמת.  ומטעם זה נהנו בכל תפוצות הגולה לקבר את הספרים הקדושים, הקרועים, בקברות ישראל.  וכן לא מצאנו אף מלה אחת לדבר דופי אף על מצבת מת שלא היה ראוי לכבוד בחייו, כדי שלא לחלל קדושת הבית עלמין.  יען המתים לא יחטאו עוד.

[16] לתכונות הנוצרים בעירנו ראוי לציין את המקרה אשר קרה זה כעשרים שנה או יותר.  בבוא אחד היהודים ה' פ. ויפתח לו חנות, ומן הרגע הראשון החל להטיף לסאָציאליזמוס ואנארכיזמוס, וביחוד קצף על אלהים קצף גדול, וחמתו בערה בו על היהודים נוצרי זת.  וישלח חציו ללב אל עליון להמיתו.  הנוצרים פה כרבם רחוקים מסאָציאליזם, ושומרים את דתם.  החלו להביט עליו בעין זעומה, אבל לא עשו לו כל רע.  ויהי היום, ערב יוה"כ בשנה הראשונה לבואו, שלח מודעות נדפסות בכל העיר, ועל כל קירות חנותו דבק מודעות רובת, כי ביום מחר, יום כפורים לישראל, ימכור את כל סחורתו בזול גדול.  בבקר השכם ביום הכפורים פתח את חנותו, ויתיצב בפתח החנות לקרוא לכל עובר לסור אליו לקנות "מציאות".  ונערי הנוצרים בשמעם זאת, התקבצו סביב חנותו ויקראו בקול גדול, על מזה אַנאַרכיסט!  הלאה!  הלאה בן בלי דת!  ויקראו לכל עובר לבל יסור לחנותו, ויעפרו בעפר חלונותיו, ואיש לא סר אליו מאז היום.  ובראותו כי כלתה אליו הרעה, עזב את העיר, ורק אחרי עבור איזה שנים שב אליה עוד הפעם, ורק עתה ישמור פיו ולשונו, עם אלהי ישראל לא עשה שלם במרומיו, ויעמוד כערער בערבה, ועם היהודים לא יתערב.