_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אֲסֵפַת-הָרַבָּנִים בְּפֶּטֶרְבּוּרְג

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

א

בשני במרץ תפתח בפטרבטרג אספת-הרבנים.   בו ביום תתחיל גם עבודתה של ה"קומיסיה".   שבעת החברים,  היושבים בקומיסיה,  כבר נבחרו.   נצחו הרבנים:  ששה מחבריה    משלהם.  

הרבנים עתידים,  כפי הנראה,  לנחול נצחון,  שעוד לפני שנתים לא קוו אליו.   לפני עשר שנים היה דומה בעיניהם נצחון כזה ל"דיקלא דדהבא",  שאין מראים לאדם אפילו בחלום.  

במשך שלשים-ארבעים השנה האחרונות ירדה הרבנות הדתית ברוסיה מגדולתה,  עד שהיתה כמעט ל"שם שנתרוקן מתכנו".   בראשית ימי הציונות היתה שעת-כושר לרבנים ברוסיה לשוב ולתפוס מקום חשוב בעולמנו.   אבל הם לא הבינו אז את אשר לפניהם ולא השתמשו בשעת-כושר זו.   אפשר,  שגם הציונות הפסידה על-ידי זה שהרבנים עמדו מנגד לה,    הרבנות ודאי הפסידה.   כל-זמן שרחובנו היה שטוף בצבוריות לא פסקה ירידת-הרבנות.   וכשהגיעה שעת המשבר הגדול,  כשהכל נקפא מקרתו הגדולה של  "הסיזון המת" ובני-אדם התחילו מפשפשים במעשיהם ואומרים:  שמא לא זו הדרך,  שמא עברנו בצדיה על האמת (המתונים אומרים:  שמא,  הפזיזים אומרים:  ברי),    הבינו סוף-סוף הפקחים שברבנים,  כי אם גם הפעם לא ישתמשו בשעה המשחקת להם    ואבדו.   מיד התחילו מסתדרים ועושים את כל האפשר להשיב להם את הכח והעוז.   אז נעשו הנסיונות הראשונים:   האספות בפולניה ובליטא,  יסוד "כנסת-ישראל",  הבאת שלום בין "האדמו"רות החסידית ו"הרבנות המתנגדית",  שבמשך דורות לא יכלו לדור בכפיפה אחת וכו'.   והנסיונות הללו    קצתם לא הצליחו,  אבל קצתם הצליחו.   ביחוד הצליחה "כנסת-ישראל".   אמנם היא עצמה לא היתה בת-קימא,  אבל הספיקה במשך ימי קיומה המעטים לגשור גשר בין הרבנות הדתית ובין השלטון שבמדינה.   אם הכל יודעים,  שהיהדות הרוסית אינה "כמות בטלה" במובן הפוליטי,  הרי הספירות העליונות של הממשלה רגילות גם להפריז באומד ערכה והשפעתה הפוליטיים.   ואי-אפשר לו לשלטון,  שלא יבקש לו מעמד גם בקרב היהודים,  כשם שהוא מבקש לו מעמד בקרב יתר הלאומים שבמדינה.   ומשום שקשה לו להשלים עם עסקני-הצבור היהודים,  שרובם אם לא כולם חשודים בעיניו על הקיצוניות נתן עיניו ברבנות הדתית,  שהרי לכל-הפחות זו אינה חשודה על הקיצוניות.   ואם בעשרות השנים האחרונות ניטל ממנה כח השפעתה על היהדות הרוסית,  אפשר "להרים את קרנה".  

מטעם זה לא הסתפק השלטון הפעם בקריאת ה"קומיסיה" של הרבנים בלבד,  אלא נקראה גם אספה כללית.   ומה שנכבד ביותר:  האספה וה"קומיסיה" הוזמנו לדון לא רק על עניני הדת,  אלא גם על ענינים אחרים.   הנה כן,  בפרוגרמה,  שעליה באה הסכמת המיניסטר לעניני-פנים,  אנו מוצאים שורה שלימה של שאלות חשובות על הקהלה היהודית,  מוֹסדות הצדקה,  עניני-החנוך והמסים,  המיוחדים ליהודים  (מכס-הבשר,  מכס-הנרות),  וכדומה.   גדולה מזו:  במקום "קהלה" ו"עדה" משתמשת הפרוגרמה של עכשו בשם חדש לגמרי:  "כנסת",  ללמדנו,  שהעדה היהודית אינה קהלה חלונית,  אלא כנסת דתית,  שבראשה עומד הכהן-הרב.   זאת אומרת:  דעתו של המיניסטריון לעניני-פנים נוטה להגדיל את יפוי-כחה של הרבנות הדתית ולשעבד את הקהלה    וממילא את כל הצבור היהודי שבמדינה     להשפעתה.  

אם כל הסימנים הללו אינם מטעים    יכולה הרבנות הדתית ברוסיה להיות בטוחה למפרע,  כי תשוב מפטרבורג מעוטרת עטרת-נצחון.  

 

ב

שבת של מי היום?    של הרבנים.   העתונים שלנו,  ביחוד אלה המתפרנסים מן הדברים המתמיהים,  מופנים עתה להרבנים,  לאספתם ולקומיסיתם,  שומרים את צעדיהם ומונים א פסיעותיהם,  מוסרים בדיוק גמור,  בכמה התפללו הרבנים שחרית ובכמה    ערבית,  מודדים את חדרו הצר והפשוט של אותו גאון ואת חדריו המרווחים והמקושטים של אותו צדיק,  עושים באדמו"רים  "אינטרביואים" ומוסרים מפיהם דברים שנאמרו ושלא נאמרו וכו' וכו'.   קצרו של דבר:  האספה וה"קומיסיה" מוקפות רעש ומהומה,  והרבנים ו"השוקדים על תקנתם" שמחים להרעש והמהומה:  שמע מינה:  שהרבנות חוזרת להיות השלטת בדעת הקהל העברי.  

בימים האחדים,  שכבר עברו משעה שנפתחו האספה והקומיסיה,  הספיקו הללו לעשות רק  "מעשה רב"  אחד    לשלוח טלגרמה של תודה לראש-המיניסטרים.  

"הד-הזמן" תמה על מעשה זה: 

"פְּלֶבֶה הרשה לציונים,  שיתאספו במינסק,  והאספה היתה מעין קונגרס,    והציונים לא הביעו שום תודה למיניסטר.   פלבה הרשה לעסקני-ההשכלה היהודים לקרוא אספה בפטרבורג,    והמשכילים לא הביעו לו תודה.   עתה בא במקומו של פלבה סטוליפין,  המתנהג עם היהודים באופן קשה יותר מפלבה,  והוא זכה לשם  "ליברל" וגם לתודה גלויה מאת היהודים...   הכל תלוי במזל!"  

ירגע נא  "הד-הזמן":   אין כאן השפעת  "המזל" העוור;   הכרח ההגיון הפקח יש כאן.   בשעת האספות שבימי פלבה היה מורגש,  שאין מצדו שום כונה לעשות טובה לא עם הנאספים ולא עם אלו,  שבשמם דברו.   בימיו היו היהודים דומים,  כאלו יש להם סודות נוראים ואיומים,  שנחוץ להביאם לידי גלוי אם כה או כה.   "ויבוקש הדבר וימצא",  שהדרך הנכונה לכך היא    לתת ליהודים להתאסף ולדבר על הכל בהתגלות-לב.   ואם-כן,  תודה למה ועל מה היא באה?   מה שאין כן עכשו.   עתה כבר יודעים הכל,  ש"סודותיהם" של היהודים אינם נוראים ואיומים כלל,  ולשם זה,  כלומר למען דעת מה בלבם של הרבנים,  לא היו נותנים רשיון לאספה.   עכשו רוצים באמת "להרים את קרנם"  של הרבנים,  להיטיב לכל-הפחות עמהם ולהתקין להם מצב כזה,  שיהיו הם בהכרח המשפיעים על דעת הקהל העברי.   ושורת-הדין נותנת,  שחיב אדם להודות על הטובה,  הנעשית עמו,  הכל תלוי לא רק במזל,  כי-אם גם בכונה.  

וצריך להודות:  הרבנים יודעים לכוון את השעה,  המשחקת להם.   "שפיל ואזיל בר-אוזא ועינוהי מטייפין":   את העיקר    שרק הם צריכים וראויים להיות המשפיעים על הקהל והקהלה    אין הרבנים שוכחים אף לרגע.   ויודעים הם גם לבחר בטעמים ובנמוקים,  הנשמעים עתה בספירות העליונות של הממשלה.  

ה"פריינד"  מביא את ה"חומר",  שהמציאה הקנצלריה של הדפרטמנט לאמונות זרות לכל חברי-האספה,  ומספר:   "הרב הפטרבורגי קצנלבויגן מונה,  בתזכיר שהגיש לממשלה,  את מעלותיהם הפטריוטיות של הרבנים הדתיים,  והוא מסיים:  בשעה זו,  כשיש צורך לדאג לחנוכו המוסרי והדתי של הדור הצעיר,  נחוץ להרים את ערכם וחשיבותם של הרבנים,  למען ילחמו בהאפיקרוסות המזיקה...   ברורים עוד יותר הם דברי הרב הזֶלוַני:  מסירותם של הרבנים לממשלה,  משום שקונסרוואטורים ונכנעים הם,  לא היתה מוטלת בספק מעולם.   ולא יפלא הדבר,  כי באותם הימים,  כשהיתה ה"קראמולה"  שולטת ונתגלו הכתות והמפלגות הרבולוציוניות,  היתה הממשלה פונה תמיד אל הרבנים,  כי הם יַשרוּ מנוחה בקרב צעירי-היהודים.   אם הרבנים לא הצליחו,  הרי לא הם האשמים,  כי-אם האדמיניסטרציה,  שלא חפצה להודות בזכיותיהם ולא הרימה את ערכם.   צריך למסור להרבנים את השלטון בפועל ולא רק על-גבי הניר.   לפיכך נחוץ להודות בזכיותיהם ולעשות אותם לבאי-כח הקהלות הישראליות...   הרב מליאנצקורן משיא עצה לממשלה,  שתבטל את בחירות הרבנים לגמרי,  ושתהא היא מעמידה לפי ראות עיניה רבנים בכל עיר.   להצעה זו מסכים גם הרב מהורודוק  (פלך פודוליה)  והוא מבאר:   אלו היתה הממשלה ממנה את הרב לזמן בלתי-מוגבל,  כי אז היתה הרגשת ישותו אחרת לגמרי,  ובעמדו בתוך אחיו היהודים היה יכול להשפיע על ההמונים היהודים ולהביא על-ידי זה תועלת מרובה גם לממשלה הרוסית וגם לחברה היהודית".  

מובן מאליו,  שדברים אלו והטעמה זו נאמרו ונכתבו לא רק מתוך יראת-שמים וחרדות;   יש בהם הרבה יותר משמינית שבשמינית פוליטיקה.   ברם,  אין זו גנות לרבנים.   כהני כל הדתות פוליטיקונים הם.   אי-אפשר,  שלא יהיו פוליטיקונים.   וראוי לנו,  שנדע למפרע,  מה תהיה שירתם של הרבנים לעתיד לבוא,  אם ישובו מפטרבורג ועטרת-הנצחון בראשם.  

ונראים הדברים,  ששירתם תהיה    שירת  "הגאולה והפדות"  מתחת  "שעבודה"  של האינטליגנציה היהודית.   היא,  האינטליגנציה,  שנואת-נפשם של הרבנים זה כמה,  וכיון שהם רואים,  שעכשו הגיעה שעתם שלהם להגלות,  אין ספק,  כי יעשו את כל התלוי בהם,  כדי להחליש את כחה והשפעתה ולרשת את מקומה.  

וכבר שמענו את צליליה הראשונים של  "שירת-גאולה"  זו.   הרי מה שכותב אל אספת-הרבנים ה"איזראעליט"  הפרנקפורטי,  הסוכך בכנפיו על האורתודוקסיה היהודית בכל מקום:  

"ברוסיה ובפולניה הצליחה הרשימה של הרבנים החרדים.   ל"קומיסיה"  נכנסו הגדולים שברבנים.   המשכילים לא פללו לדבר זה.   רחוקים היו יותר מדי מהמוני-העם ולא יכלו לדעת,  כי בהם,  בהמונים,  נתעורר הרצון לפעולה ולעמידה ברשות עצמם...   בקונפרנציה האחרונה,  שהיתה להם,  (לאינטליגנטים ולמשכילים)  בפטרבורג,  עסקו ביחוד בעניני הקומיסיה הרבנית וטרחו לפרוש את כנפיהם עליה...   האדונים הללו מבקשים להגיש את החלטותיהם לקומיסיה בתור יסוד להחלטותיה שלה...   כל ההשתדליות הללו אינן באות אלא מתוך קנאה פעוטה ומתוך בקשה לשמור על מעמדם שלהם,    והן לא יצליחו"...  

הנה כן,  ה"איזראעליט" יודע כבר מה שבלב הרבנים,  במה ומהיכן עתידה לפתוח שירת-נצחונם,  אלא שהם מחשים עדיין,  והוא    האש העצורה בעצמותיו היתה גם לאש צרבת על שפתיו...  

ברם,  גם הרבנים עצמם כבר עשו את הצעד הראשון:   את שבועתם קודם לאספה נשבעו לא בבית-הכנסת אשר בפטרבורג.   ללמדך,  שפקע כח  "השעבוד"  של האינטליגנציה ומבית-כנסתה,  אף-על-פי שאין בינו ובין כל בתי-כנסיות שבישראל ולא כלום,   "אנו" נפרעים תחלה...  

 

ג

אספת-הרבנים שלחה דפוטציה  לנשיא-המיניסטרים.   תשעה יהודים חשובים,  גדולי-ישראל,  מיוחסים,  מלומדים ועשירים היו בה.   שתי שעות חכתה במסדרון עד כי יצא ראש-המיניסטרים אליה.   וכשיצא אליה קבל אותה מעומד ובכל דבריו,  שהגיד לה,  הקל בכבודה.  

לאחר שבאר ראש הדפוטציה,  הבארון גינצבורג,  את פרשת עבודתה של האספה לא מצא הפרמיור לנחוץ אלא לשאל שאלה אחת:   אם האספה אינה עוסקת בענינים צדדיים,  שאינם ממין הפרוגרמה,  ואם היא,  האספה אינה דנה בשאלות פוליטיות כלליות?   פירוש:   עבודתה העיקרית של האספה אינה חשובה ביותר;   העיקר הוא,  אם חברי האספה אינם הולכים אגב אורחא לרעות בשדות לא-להם.  

שורת-הדין נותנת,  שאחרי קבלת-פנים כזו לא היה לה לדפוטציה מה להוסיף וצריכה היתה לקחת ברכת-הפרידה ולצאת.   אבל    אותה הדמונסטרציה כלפי פנים,  שהיא חזון-לבם של הפוליטיקונים שברבנים,  במה היתה נגמרת?   הן לא נכחד ממנו:   הרבנים ההם,  שמהם יצאה ההצעה לשלוח דפוטציה,  לא היתה להם בכלל אלא כונה אחת פוליטית    להוכיח לרחוב היהודי,  שגם הם עסקנים פוליטיים הם,  ולא עוד,  אלא שהעסקנות הפוליטית שלהם אפשר שתביא תועלת גדולה מזו של עסקני-האינטליגנציה.   לפיכך לא עצר ראש ה"קומיסיה" ברוחו,  לא נשמע לראש הדפוטציה,  הבארון גינצבורג,  שהוא גם נשיא האספה,  ונגע  "במקום הפצע":   הביע לראש-המיניסטרים את תקותו,   "כי תוצאות האספה תביאנה לא רק לידי תקון המצב הרוחני של היהודים,  אלא גם לידי תקון מצבם הכלכלי במדינה",  שהרי  "כיון שהממשלה הראתה את חסדה ליהודים,  בדאגה לקריאת האספה למען הביא סדר בעינינהם הפנימיים,  הרוחניים,  של היהודים,  אפשר לקוות,  כי תשים לב גם למצב החומרי הנורא של היהודים".  

על הדברים האלה באה תשובה ברורה:   "זכרו נא את שנות  1905/6 ואת החלק,  שלקחו היהודים במהומות של אותן השנים.   עוד טרם באה השעה לעשות הקלות במצב היהודים.   עדיין לא איכשר דרא.   צריך לחכות עוד שנים אחדות.   אז נראה"...  

זוהי גופא דעובדא:   הדפוטציה לא נתקבלה כראוי,  הפוליטיקונים שברבנים הקדיחו קצת את תבשילם,  והרב מזא"ה השתמש בלשון קצרה ואמר:   באופן היותר טוב היתה הדפוטציה מיותרת ונוח לה שלא נשלחה משנשלחה... 

ואף-על-פי-כן אין ללמוד ממאורע זה,  כי הורע פתאם יחסו של השלטון לרבנים.   קבלת-פנים זו אולי לא באה אלא כדי להוציא מלבם של  "הטועים",  שכבר התחילו מרננים אחרי מיניסטריון-הפנים,  כי התיר ליהודים לקרוא אספות ולהוועץ על  "אבטונומיה יהודית".   עוד לפני האספה מיהרה ה"רוסיה"  עתונה של הממשלה,  להרגיע את הלבבות ולהוכיח,  שאין כאן שום  "חשש סכנה".   עכשו הראו למרננים באופן בולט,  כי יודעים במיניסטריון האיך לקבל את פניה של דפוטציה יהודית.  

זהו,   כפי הנראה,  הכל.   בנוגע לעיקרו של דבר לא נשתנה הלום והרבנים יכולים עדיין לחלום על כח ושלטון.  

 

ד

יש לנו מגלת-יוחסין עתיקה מאד ובטוחים אנו,  שהננו יהודים בני-יהודים,  בני-בניהם של יהודים עד אברהם אבינו.   ופתאם    הלכה חדשה:   מי שאינו מניח תפלין    אינו בגדר יהודי.   רצועה של תפלין מפסיקה את מגלת-היוחסין...  

יוצרי הדת הישראלית אמרו:  מי שעובר עבירות שבין אדם למקום נקרא  "פושע-ישראל".   פושע-ישראל    מכלל,  שישראל הוא.   ובפטרבורג נשמעה הוראה חדשה:  יהודי,  שאינו מניח תפלין,  לאו ישראל הוא.  

ואנו עומדים ותוהים:   הלא היו יהודים גם בימי נחמיה,  והכתוב מעיד עליהם,  כי במשך תקופה שלימה לא קימו מצות-סוכה:   הלא חיו יהודים גם בכל ימי הבית הראשון,  והכתוב אומר,  כי מימי-השופטים ועד יאשיהו לא חגגו את הפסח כראוי ובשעת חנוכת מקדש-שלמה לא שמרו גם את שבת-השבתון.   ואם  "הקומיסיה הרבנית" בפטרבורג צדקה    לא היו כל אותם הדורות בכלל יהודים.   ממגלת-היוחסין שלנו קוצצים לא רק את הענפים,  אלא גם את צמרתה אומרים לגדוע!  

המילה היא ודאי עיקר מעשי גדול,  לפי התלמוד שקולה היא כנגד כל המצוות ודוחה אפילו שבת.   ואלו הכתוב אומר,  כי במשך ארבעים שנה לא נמולו בני-ישראל במדבר.   ובכן,  כל בני הדור ההוא היו  "גויים"? 

חוששנו,  שודאי יש עכשו בעולם  "מנין" יהודים,  שאינם מקימים מצות-סוכה,    הנוציאם מן הכלל?   והם יאמרו לנו:  "אינקביזיטורים אתם!   אבותיהו בארצם,  או בגלות בבל,  שהיו קרובים כל-כך לארצם קרבת זמן ומקום,  אבותינו,  שעמדו בתקופה האחרונה של הנבואה,  לא קימו מצות-סוכה ועמדו בחזקת יהדותם.   ואותנו אתם מוציאים מן הכלל!"  

ברם,  אותם  "דייני-גזירות"  שבפטרבורג בידוע,  שמפולפלים גדולים הם.   אפשר,  שבפני פלפולם החריף לא תעמודנה כל ההוכחות הישרות והראיות הפשוטות.   כשם שהם יודעים לטהר את הטמא כך ודאי הם יודעים גם לטמא את הטהור.   לפיכך יש לנו בפינו רק דבור אחד אליהם:  

גדולי-התורה אתם,  מגיני-הדת אתם,  אבל מגלת-יוחסין שלנו,  שלכלנו יש חלק בה,  כחה גדול מכחכם ולאו כל כמינכם להפסיקה כרצונכם.   אתם באים עלינו מצד הדת,  שחוטיה נטוו ונארגו במשך אלפי-שנים במגלת-היוחסין שלנו,  ואנחנו באים עליכם מצד מגלת-היוחסין שלנו עצמה.   כל יהודי,  שאינו קורע בעצמו את מגלת-יוחסיו ואינו נטפל למגלת-יוחסין אחרת    ישראל גמור הוא,  אם תאבו או תמאנו.  

אדונים נכבדים!   היהדות,  שגם אתם אינכם תופסים בה מקום אלא של גרגרי-חול,  כחה גדול מכחכם...  

                                                                                    העולם  1910   

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה