_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מֶחָאַת הַסּוֹפְרִים וְהָעַסְקָנִים

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

"אמת מפורסמת": עד שלא השרה השלטון את אנטישמותו שלו על הצבור לא היתה אנטישמות צבורית מצויה ברוסיה; משהתחילו רבי-השלטון – פּוֹבּדונוֹסצב, איגנטייב, טולסטוי ואחרים – לזרוע, משנות השמונים למאה שעברה, את השנאה בלבבות, נולדה אנטישמות צבורית בארץ.  מאז היא הולכת וגדלה.

יש ב"אמת מפורסמת" זו מן האמת הפשוטה לא יותר מאשר בהרבה "אמתות מפורסמות" אחרות.  הצבור הרוסי, העם הרוסי שנא את היהודי מאז ומעולם.  סופריו יוכיחו.  לפני "הרפורמה" של אלכסנדר השני לא היה ברוסיה סופר בעל-השפעה, שלא שנא את היהודי, או שלא בזה לו לכל-הפחות.  דֶרזַוִין שנא.  פושקין בזה.  גוֹגוֹל שנא ובזה.  טורגנב הגדיל לשנוא ולבזות.  ואחרי "הרפורמה"? – דוסטוייבסקי, גאותה וגאונה של הספרות הרוסית, הקיא את מררתו על ראש היהודים לא פחות מפובדונוסצב.  צֶ'חוֹב, שכלו מִצוּי-נפש, שנא את היהודים אולי לא פחות מסובורין, שעתונו היה לו דירת-קבע.  כמדומה, ששְצֶ'דרִין וּולאַדימיר סולוביוב הם היחידים, היוצאים מן הכלל.

אותה "אמת מפורסמת", התולה את האנטישמות הצבורית באנטישמותו של השלטון, מיוסדה בעיקרה על "טעות-השמיעה"": עד ראשית שנות השמונים למאה שעברה לא נשמע ברוסיה בכלל בלתי אם קולו של השלטון.  הצבור היה סגור-פה.  לפיכך לא נשמע גם לגבי אנטישמות בלתי אם קולו של השלטון.  הצבור שתק, כי לא הותר לו הדבור, אבל גם בשתיקתו שנא.

ובכלל, טעות היא זו, שהשלטון הוא ההולך בראש והצבור נגרר אחריו.  אישים בודדים, כבירי-רוח – הן.  יחידי-הסגולה כח מיוחד להם ופנים מיוחדים להם ובלכתם הם מושכים אחריהם את הצבור.  השלטון – לא.  פני השלטון בכל מקום ובכל דור כפני הדור.  על-פי קולו של השלטון אנו יודעים מה בלבו של הצבור; על-פי מעשיו – מה טיבו של הצבור.

את כל הגזרות, שגזרו עלינו מלמעלה, אפשר היה לגזור מפני הבטחון, כי תתקבלנה ברצון מתחת.  הצבור הרוסי ספוג אנטישמות.  צדק סטוליפין, סופרה של ה"נוב. וורמיא": יותר משהעם מאמין בעלילות, שמעלילים על היהודי, הוא רוצה להאמין בהם.

ואף-על-פי-כן שמחים אנו על המעשה, שעשו עתה רבים מסופרי רוסיה ועסקניה, כי פרסמו מחאה כלפי עלילת-הדם, שחדשו השחורים בימים האחרונים לרגלי רציחת הנער יושצינסקי.  המחאה לא תכחיד מן הלבבות את האמונה בעלילה, ועוד פחות מזה תכחיד מן הלבבות את הרצון להאמין בה.  גדולה מזו.  אין ספק, כי גם בלבם של אחדים מן המוחים עצמם לא נכחדו האמונה בעלילה והרצון להאמין בה.  הן גם פִילֶנקקֶה, אחד מעמודי ה"נוב. וורמיא", חתם על המחאה.  ואולם נראים הדברים, שבלב רבים מן המוחים רעדה הפעם הכרה גנוזה, כי גדול החטא, אשר חטאו הם ואבותיהם לנו ולאבותינו.  כפי הנראה, עשתה המחאה רושם גם על הצבור.  סימן לזה: בצת השחורים נזדעזעה יותר על המדה.

דעת העתונות שלנו אינה נוחה מן המחאה.  המוחים, – כך טוענת העתונות שלנו, – היו צריכים למחות לא רק על מפלצת-הדם, אלא בכלל על כל העוול, הנעשה לנו יום-יום.  מסופקני, אם צדקה טענה זו.  בשעה שידים מסואבות מטלטלות שוב את המפלצת המסואבה לא ילך גם לבנו אנו לתבוע דבר חוץ מעלבון כבודנו המחולל.  בשעה שהגסות, שעלתה לגדולה, מעפרת בעפר לעומתך אי-אפשר לזכור את הלחם, שגוזלים מפיך.  אלו כתב איש מאתנו את המחאה לא היה גם הוא עומד בה אלא על השקר, הנוול והנבָלה שבעלילת-הדם.  למה, אפוא, נדרוש אחרת מאת קורולנקא, מחברה של המחאה? –

                                                                                                                        העולם 1912

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה