_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אַחֲרֵי שְׁלשִׁים שָׁנָה

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

בעוד ימים מעטים תהיה באודיסה אספה כללית לחובבי-ציון.  את נאום הפתיחה ישא נשיא הועד.  וצלול יהיה קולו וספוג יהיה חג.  נאום ינאם על הדרך, בה עברה חבת-ציון מיום הגלותה ועד עתה, זה שלשים שנה.  זכור יזכור את הגבורים, המסקלים הראשונים, שמאין כלים בידיהם תקעו את צפרניהם בסלעים והסיעום ממקומם, כי גדל-עליליה היה יאושם וכביר-כח היה בטחונם.  ציונים יציב לאלה, שבעוד הם סוללים את המסלה ועומדים בתחלתם קדמם המות, ואת עשרם-תקותם, שחצבוה מתוך הצורים והאבנים, אשר בהם התנגפו, ירשו הבאים אחריהם לחצוב ולהתנגף.  ספר יספר על ברוכי ה', אשר יצאו ראשונה לעבודת העם כשקווצותיהם מלאות טל עלומים.  ועל משמרתם הם עומדים עד היום הזה, זה שלשים שנה, כשכבר התחיל השלג לרדת על ראשם.  וידוע ידע הנואם לזכור ולספר, כי על-כן גם הוא אחד מן המעטים, אשר באו ראשונה לעבודה וממנה לא חדלו עד עתה…

קשה היה להסיע את הסלעים הראשונים, לפוצץ את הכֵּף הראשון, אשר חסם את הדרך.  ולא רק קשה, כי-אם למעלה מכח אדם.  ואולם המסקלים הראשונים היו מלמדים ובטלנים, נערים והוזים, וטפוסם של אלו, ש"אנשי-המעשה" רגילים להציץ עליהם מגבוה, ל"רחמם" בעת רצון ולבטלם בכל עת ובכל שעה.  וכשתקפו הצרות והמצוקות ומתוך הרעם והרעש נשמע פתאם לחש התחיה והגאולה, עמדו הם, "הנערים וההוזים", וקפצו אל תוך הים.  והקפיצה הראשונה לא הצליחה.  הים לא נבקע.  זקנים, שרוב חייהם עברו עליהם בין אמת-המדה לאבן-המשקל בחורים שכל ימי עלומיהם עברו עליהם בתוך כתלי-הישיבה ובית-הספר, אמרו להעשות בין-לילה בוני ישובים חדשים, ונוטעי-כרמים וזורעי-שדות, ובארץ לא נטועה ולא זרועה, ואשר איש מהם לא ידע אותה ואת אנשיה, את אדמתה ואת שמיה.  ויבואו החלוצים הראשונים אל הארץ ועקבום וירמום התושבים הערומים, היודעים לנצל את הזר, את ה"פרנג'י", ויכשילום לבלי תת להם להתערות בארץ.  וירעמו להם פנים גם אחיהם בני עמם, אוכלי לחם העצלים, כי "חללו את הקודש": אמרו לבנות במקום של צוו הם את החרבה, אמרו לחיות במקום של קדשו הם את המות.  ויזרעו החלוצים חטים ושעורים בין חולות ראשון-לציון ובין סלעי זכרון-יעקב וראש-פנה; וישתו בני גדרה את מימיהם ממעין נרפש, אשר שרץ עלוקות ויאכלו את לחמם נרעשים ונפחדים מחמת שכניהם הערבים, אשר בקשו לאבדם; ויקדחו האכרים החדשים ימים על שנים בפתח-תקוה וחדרה, ביסוד-המעלה ומשמר-הירדן, וימלאו בתי-הקברות שורות קברים, קברי זקנים שהקדימה שמשם לבוא בטרם באה שעתם, קברי צעירים, שזה עתה ברכו על כוסם המלאה, קברי ילדים שלא יכלו גם הבין למה ועל מה הם מקפחים את חייהם בטרם חיו.  וכשקם לישוב החדש פודה ומציל, אשר זכרו הטוב ישאר לדורות, עלה על כל בני-הישוב עולה הקשה של הפקידות שנטתה את ידה להמית בקרב נתמכיה כל רגש חופש ולכפוף את קומתם לארץ...

זו היא הקפיצה הראשונה אל הים.  ואף-על-פי-כן היא שנתנה לנו את הכל: שלשים כפרים עבריים, ישוב עברי חדש בערים, עשרות בתי-ספר עבריים, שגם חלום לא חלמנו על דוגמתם לפני שלשים שנה, ראשית צורך בלשון עברית חיה וגם ראשית תקוה, שיש יכולת למלא צורך זה, רעבון חדש, אשר לא ידענונו זה שנות אלפַּיִם – רעבון לקרקע, לשחור האדמה, טפוס עברי חדש, ילדי השמש והחרות...

ואל ימסכו לנו היום נטפי-מרה בכוס ברכתנו.  אנו יודעים, יודעים הכל.  שלשים הכפרים טבעות קטנות הן, שעדיין אין בהן כדי שלשלת אחת; בכפרים העבריים עדיין עובדות ויוצרות ידים זרות הרבה יותר מידים עבריות; הישוב העברי בערים עדיין אין בו משום צבור עברי; הלשון העברית החיה עדיין מגרסת בחצץ את פינו ולעתים קרובות אנו בורחים ממנה ומבקשים תנחומים בשפת הספר המתה; הרעבון החדש לשחור-האדמה עדיין לא נצח את הרעבון הישן לברק המטבע של צדקה; ילדי השמש והחרות עדיין לא נצחו את ילדי המבואות האפלים והעבדות.  כן, אנו יודעים הכל.  אבל גם את זה אנו יודעים, כי קם והיה הפלא, אשר עליו מסרו החלוצים הראשונים לפני שלשים שנה את נפשם: התחיה, תחית-העם מתוך תחית-הארץ, החלה.

וכרוכות ירדו לנו שתי התחיות.  אל יאמרו יוצרי הישוב בארץ-ישראל, כי הם היו היחידים, שקפצו לתוך הים: עמם יחד קפצו גם הללו, שהטילו על עצמם את העבודה כאן, בגולה – הציונים הראשונים, אשר קורא להם בשעתם חובבי-ציון. מתחלה התנפלו עליהם עניי-הרוח ומוגי-הלב, אשר לא בקשו דבר בלתי אם חור אפל לרבוץ בו, אשר פחדו להראות בחוץ פן יֵרָאו, אשר יראו להשמיע קולם פן יִשָמַע.   ותהי זאת יללתם כל היום: מה האנשים האלה עושים להודות ברבים ובפה מלא, כי גרים וזרים אנחנו בכל מקום, כי אין לנו מולדת בארצות, אשר בהן נולדנו וחיינו זה מאות בשנים ואשר בהן ורק בהן גאולה תהיה לנו? הן ישמעו בעלינו ונוספו גם הם עליהם, על המכריזים, ואבדנו.  ולא היה שם של גנאי, כנוי של שנאה, אשר מנעו מאת חובבי-ציון, "שונאי העם", "אויבי הקִדְמה", "הדורשים אל המתים".  ואולם "הוזים ונערים" היו חובבי-ציון ולא נחתו מפני הגערה.  מעטי-מספר ודלי-השפעה לא כבשו את אמתם בלבם, הוסיפו והוסיפו להגידה: אין תקנה לעם אלא תחיה ואין תחיה לעם אלא מתוך תחית מולדתו.  עברו שנים.  חובבי-ציון לא חדלו מעבודתם הטנה-הגדולה: עץ ועץ נטעו בארץ – אדם הוסיפו לה; בית-ספר בנו בה – בנים חדשים, עברים חדשים הוסיפו לעם.  והנה גם מלחמה חדשה.  הזרע, שזרעה חבת-ציון בלבבות, עשה פרי, אשר גם לא קותה אליו – את הציונות.  באו עשירי-רוח ואמיצי-לב, בזים לקטנות ומבקשים לכבוש את הכל פעם אחת. לא נסו חובבי-ציון באלה.  אבל שכח שכחו הכובשים, כי לא לגרוע מחבת-ציון באו, אלא להוסיף עליה, כי גם הציונות עצמה לא ניתנה לעם בלתי אם מחבת-ציון, שקדמה לה.  שכחו את הדבר והתנפלו גם הם על חובבי-ציון: מה האנשים האלה עושים – לנטוע עץ ועץ, לבנות בית-ספר ולהפריע במעשיהם הפעוטים את העם מן העבודה הגדולה, היחידה, אשר תכבוש את הכל פעם אחת?  וגם מגערתם של אלה לא נחתו חובבי-ציון.  לא עזבה אותם אמתם, כי אין לקנה לעם, אלא תחיה ואין תחיה לעם אלא מתוך תחית מולדתו...

שתים היו המלחמות ושתיהן קשות.  האחת מלאת חדות מלחמה: נלחמו חובבי-ציון וציונים יחדו באויביהם, שאחד הוא לשניהם; השניה מלאת צער: מלחמה; נלחמו חובבי-ציון וציונים אלו באלו לשמחת אויבם, שהתפלל במפלתם של שניהם.  ומי נצח?– נצחה ארץ-ישראל, נצחה המולדת.  הן לא נוסיף עוד לשחק במלים, לבדות מושגים ולאמר, כי נצחה חבת-ציון את הציונות או שנצחה הציונות את חבת-ציון.  וכי באמת יודע איש מאתנו לתחום את תחומה של כל אחת מהן ולהבדיל ביניהן?  אשרינו, כי נוצחנו כולנו: את כולנו, חובבי-ציון וציונים כאחד, נצחה הארץ, נצחה המולדת.

ולא אותנו בלבד, כי אם גם את אויבנו מנצחת היא, המולדת.  הראיתם אותם, את היהודים-הפולנים, היהודים הגרמנים, היהודים-האנגלים, היהודים-הרוסים, מיסדים מוסדות לקנית קרקעות בראץ-ישראל, ובלבם פרכּוס חדש,  לא ידעוהו מימיהם, דואגים לבנין אוניברסיטה בירושלים ומתוך נפשם תקר שירה חדשה לא שָמְעָה אזנם מעוֹלם, מביאים את ברכתם בעתוניהם לאספת חובבי-ציון ותקוה חדשה פותחת פיהם?  הראיתם את כל אלה, העושים את מעשיהם ומסמיקים מבושה ומזדרזים להודיע, כי אין הם ציונים?  נענינו להם: אין הם ציונים, הקרח עוד טרם נמס מעל לבם, הפחד עוד טרם פג מתוכו, המלחמה אשר קדשנו עליהם עוד טרם נגמרה וקשה היא כבראשונה.  אבל, אם יאבו או ימאנו, המולדת, המתעוררת לתחיה, מנצחת גם אותם, אורה של המולדת נשפך גם עליהם...

יחי הנצחון אשר נוצחנו כלנו!...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה