_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עָיְפָה נַפְשֵׁנוּ

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

א

חושך ואפלה מסביב, ואין קול זולתי נהמת פרא של חיות רעות, הצמאות לדמנו ומחכות לטרף.

אין זו "תמונה ריטורית", כי אם דברים כהויתם: לדמנו ממש הן צמאות, וגדול צמאונן, ומה שנורא עוד מזה – גדול כחן.

קרה דבר, שהצפעונים הללו לא יוכלו לשכוח אותו.  הוגשה לדומת-הממלכה הצעה לבטל את תחום המושב, הקבוע ליהודים.  והדומה לא גערה במגישי-ההצעה, לא הניפה אגרוף כלפי ה"זידים", לא דחתה את ההצעה בדבור אחד, כי אם חצבה לה קבר – ובדרך כבוד – באחת הקומיסיות.  נעשתה ה"נבלה" הזאת לעין כל.

וגם "נבלה" שניה נעשתה.  ימי "חג האהבה והחנינה" יצאו לבטלה: לא נעשו פרעות ביהודים ולא נשתלמו ה"זידים" כרוב רשעתם וכגודל עזותם, כי העיזו לבקש להם זכות ליהנות מן האויר תחת שמי ד' בכל הארץ.  היוכלו פורישקביץ ומארקוב, גְלִינְקָא ומנשיקוב לסלוח לעון הזה?

לא, לא יוכלו לסלוח וגם לא יסלחו.  ולכפר על העון הם דורשים את דמנו, דוקא את דמנו.  והנשק ערוך מאתמול.  בי"ב במרץ, כלומר לפני חג המצות, אבד בקיוב ילד נוצרי, אנדרי יושצינסקי, וכעבור שמונה ימים נמצא מת.  יש אומרים, כי במקומות אחדים נִכָּרוֹת בגויתו דקירות-סכין.  והנה מעידים ה"רוסק. זנאמיא", ה"קולוקול" (המתפרנס, לפי הסוד, שנתגלה לפני שבועות אחדים בדומה, מכספה של יק"א), ה"זמשצינא" וה"נוב. וורמיא", כי ידי יהודים שפכו את הדם הזה, והם עומדים וקוראים יום-יום: "דם תחת דם!".

"הזידים רצחו – כך מעיד גלינקא ב"הזמשצינא". – לא סתם רצחו, כי אם במשך שעות שלמות ענו את קרבנם, תקעו מסמרים בגולגלתו, פתחו את העורקים.  נקבו את הגויה ועשוה ככברה, עד שלא נותרה בה נשמה"...

ובכן – דם תחת דם.

וחורקות החיות הטורפות את שניהן.  מארקוב השני דורש, כי יושם מס על ה"חסידים" (עתונו של מארקוב פוסק הלכה, שה"חסידים" הם המשתמשים בדמם של ילדי נוצרים ליינם ולמצותיהם) ומן המס הזה דורונות הגונים לשוטרי הפוליציה, אשר יגלו עקבות דם ביין ובמצות, ובעלי היין והמצות יתחיבו מיתה.

ויום-יום מלאים העתונים השחורים מאמרים וידיעות על הדם "ששפכו היהודים", ומנשיקוב מעיד, כי הנער יושצינסקי נרצח על פי כל חוּקת-הרצח, המפורשה בספרו של לוטוסטנסקי, וגלינקא מודיע, שהפרופסור אובולונסקי, אשר לו נמסרה בדיקת גויתו של הנער הנרצח, כבר העיד, כי רצח זה רצח דתי הוא (אבולונסקי עצמו מכחיש את ידיעתו של גלינקא).  ויום-יום מקיאים הצפעונים את ארסם ושופכים את זומת נפשם על היהודים ומתירים את דמם – ואין מוחה.

אמנם יש בספר העונשים סעיף ידוע, האוסר לכל אדם להטיל שנאה ולשלוח מדנים בין הלאומים השונים שבמדינה.  את כחו של הסעיף הזה כבר טעמו הרבה מן העתונים, שהשתיקה "יפה" להם.  אבל פורישקביץ ומארקוב, סאַבינקא, גלינקא ומנשיקוב לא שנאה הם זורעים – אדרבה, הם נוהגים לדבר תמיד בשם אלהי האהבה והחסד, – כי אם "משפט" הם דורשים, ואין אדם נענש על דרשו משפט...

 

ב

נבקעו מעינות זוהמה רבה.

נִתַּן אות, הותרוּ כל הרצועות ושפעת עזי-נפש, חורצי-לשון, מלקקי-ידי-אדוניהם השתערו עלינו, וכל אחד ואחד מהם מבקש להצטין, להתגדר במה שאפשר לו – לנשוך, לקרוע כנף-בגד, ליבב לכל-הפחות ברמה.

די לקרוא רק פעם אחת את ה"נוב. וְורֶמְיאַ", הַ"סְוֶוט", ה"רוסק.זְנַמְיאַ", ה"זֶמְשְצִינאַ", הַ"קוֹלוֹקוֹל", כדי להבין, שיש כאן התרת הרצועות בכונה, שהארובות נפתחו בידים אמונות למען הביא מבול של שנאה ולהטביע את הז'יד במי-המבול הזה.  אין מסתפקים עוד בשנאה, הכבושה מאז ומעולם בלב העם, בשנאה ה"טבעית", שכימי-הגלות ימיה, אלא באים ומוסיפים עליהם מלמעלה ומלמטה עד בלי היות עוד מקום פנוי ממנה.  בכונה מתירים את רצועותיה של העדה הרעה והחטאה, כדי שתתהולל ותכין את הלבבות "כראוי", וברדת עלינו אחר-כך כברד עָוֶל, גזל-משפט, עלבון, חוקים לא נחיה בהם, ושמח העם, אשר הקדימו להשקותו שנאה וחמת-נקם עד לשכרון, ואמר: כך נאה להם, לז'ידים.

אם על-פי מקרה בא אדם ואומר, שהגבלה זו או אחרת, שקבעוּה בשביל היהודים בדורות הקודמים, ראויה שתבטל, משום שעכשו היא מתנגדת ליסודותיה של חוקת המדינה, משום שעתה היא גורמת היזק לעניני המדינה, משום שכבר עבר זמנה ואין בה עוד ממש, מחזירים לו תשובה: "לא ניתנה שאלת-היהודים להפתר חלקים, חלקים".  אבל אם בא אדם, יהי שוטר בשכונתו או מיניסטר במיניסטריותו, ומוצא "באור" מעיק חדש לחוק ישן, הנוגע ליהודים, וקובע הגבלה חדשה לא שערוה קדמונים, אומרים לו: "יפה דנת, כונת את השעה".  והעדה הרעה והחטאה מתהוללת, עורכת מחול-פראים, מורידה את רירה ומיבבת: "יישר, יישר!"...

ואולם, הכל היום ימציא אדם "באורים" ויקבע הגבלות, ימיט אסון על אלפי אנשים ויחריב אלפי חיים, ולאזנו, – ולוּ גם אטומה היא, – לא יגיע הד-נכאים, היוצא מן החרבות, ולא יכנו לבו ולא תרפינה ידיו לכל-הפחות לשעה קלה?  לפיכך נהגו, שיהא תפקיד זה של "בעור-יהודים" עובר ממיניסטריה למיניסטריה, למען תת ל"מבערים" מנוחה קצרה די החליף כח.  שלשום היה ה"מבער" המיניסטר לעניני הפנים.  אתמול – המיניסטר לעניני ההשכלה, והיום – היום הגיעה שעתו של המיניסטר לעניני-המשפטים.  ולא לחנם מקדמת העדה הרעה את פני שצגלוביטוב בתהלות ותשבחות, שדוגמתן היו נאמרות בשעתן רק לסטוליפין רבו: – הוא הגדיל לעשות.

סתם אדם מישראל אינו רשאי, כידוע, לצאת מתוך כתלי תחומו לפנים המדינה; אין יהודי רשאי בכך אלא אם כן הוא חיט, רופא, או, לכל-הפחות, הורג-נפש.  ולא רק מחוץ לתחום, כי-אם גם בכפרים שבתוך התחום אסורה הישיבה ליהודה.  ואולם יש "מאושרים", היוצאים מן הכלל – הללו, שישיבתם בכפרים קדמה להגבלות הידועות, שקבע איגנטייב "לפי שעה" בשנת 1882.  האין עצה להפטר גם מן "המאושרים" המעטים האלה או להרעיל, למצער, את חייהם? – יש.  לפני ימים מועטים עמדה לדינו של הַסֶנַט אלמנה עברית עניה, הדרה בכפר בפלך ויטבסק עוד מלפני שנת 1882, והסנט פסק את דינה לחובה – לצאת מן הכפר – והטיל עליה גם עונש.  מה פשעה ומה חטאתה של עלובה זו?  "באור" חדש אומר, שיהודי היושב בכפר, אף אם הוא יושב שם ישיבה של היתר, אין לו רשות לעסוק שם במקח-וממכר, ואותה אלמנה עניה עסקה ב"מסחר".  ופסק-דין זה עתיד להחריב את חייהם של כל היהודים, היושבים עדיין בכפרים.  וכי במה יעסקו שם אם קנית-קרקע או חכירת-קרקע אסורה להם מלמפרע?  אל נשאל שאלת-חנם: הפרוקורור של הסנט פרש ולא סתם כלל, שהעיקר הוא להפטר מן היהודי, להצר את צעדיו, שזו ולא אחרת צריכה להיות הפוליטיקה של הממשלה.  ב"באור" החדש יש תקנה לשוטר וגלות ליהודי, – וזהו העיקר.

בפני יוריסטים יהודים ננעלו זה כבר הדלתות מהגיע למעלת עורכי-דין מושבעים: בהערה לאחד הסעיפים נאמר, כי אשורו של יוריסט "לא-נוצרי" תלוי בדעתו של המיניסטר.  אין מנעול בטוח מזה.  האין עצה גם לנגד היוריסטים היהודים, המשמשים סגנים לעורכי-דין מושבעים? – יש.  המיניסטר צוה לשאל את הסנט: שמא דינם של סגנים כדינם של עורכי-דין גמורים, כלומר שגם אשורם של סגנים "לא-נוצרים" תלוי בדעתו?  ולא היו ימים מועטים ולשכת המודיעין הרשמית מהרה לבשר, כי בי"ב במרץ עִיֵן הסנט בשאלה זו והחזיר תשובה לפי רוחו של שצגלוביטוב.

והנה עלילת הדם בקיוב.  העדה הרעה והחטאה אינה פוסקת מלדרוש את דם יושצינסקי, "הקדוש המעונה" מידי היהודים.  באספות, בועידות, – בכל מקום ובכל האמצעים, – משתדלים להוכיח לעם, כי היתה כאן רציחה לצרכי הדת.  הארס מלא כבר את הלבבות במדה כזו, עד שלפני ימים אחדים רדף בקיוב המון אדם רב אחרי יְוָנִי, שנהג ילד קטן בידו, משום שפני היוני דומים היו לפני יהודי.  כנגד הרעלת-לבבות זו, הנעשית בפרהסיא בכל רחבי המדינה, אין איש מתופשי השלטון מוחה.  "הנשר בין שני הראשים" הדפיס עתה, ערב הפסח, את תמונתו של יושצינסקי, כשהיא מלאה פצעים וחבורות, ובצדה אזהרה לנוצרים, כי ישמרו את ילדיהם, משום שחג-פסחם של היהודים קרוב לבוא, – והפרוקורור לא מצא בזה שום הסתה, הערוכה כנגד "אחד מחלקי ישובה של המדינה".  את בֵּילִיס אי-אפשר לפטור עוד מן הדין, משום שלפני ירחים אחדים נשאלה שאלה מלפני השלטון, שהרוצח נמצא ושיהודי הוא.  ואולם משפטו של ביליס איננו גם מן הנעימים ביותר, שהרי לא ביליס הרג את יושצינסקי, כי אם אנשים אחרים, שמיתתו של הנער האומלל היתה רצויה להם, וסופו של בית-הדין לעמוד על צדקתו של ביליס.  סניגוריו של ביליס, הסומכים על כחה של האמת, דורשים, כי יקראו תיאולוגים ומלומדים נוצרים להעיד בבית-הדין אם יש אפילו סמך כל-שהוא למפלצת-הדם.  חוץ מזה באו אנשים מן החוץ, אורחים לא-קרואים, וגם הוסיפו על "אי-הנעימות"": בגרמניה ובצרפת נמצאו אנשים מפורסמים אשר יצאו למחות בפומבי על עלילה בזויה זו.  והן לא ינעם לאדם, והיה מי שיהיה, אם מניעים אחריו ראש ומראים באצבע על הריר היורד לו על זקנו ומנולו.  האין מוצא מן המבוכה, שהזאב ישבע והשה לא תנצל? – יש.  את דרישת הסניגורים בדבר גבית-העדות מפי תיאולוגים ומלומדים פוטרים ב"לאו" ומצוים למפרע שלא ינתן לאיש להזכיר בשעת ברור הדין את עלילת-הדם, "משום שאינה ענין לכאן", משום שבכתב-האשמה לא נאמר בפירוש, שביליס הרג את הנפש לצרכי הדת.  והרי ממה נפשך: אם ביליס ימצא חיב בדינו, ידעו כל באי-עולם מעצמם, מהו פירושו של פסק-דין זה, ובפרט שאיש לא יבלום את פיהם של העתונים, המוכנים תמיד לעשות "רצון קונם", והם יפרשו את פסק-הדין כשמלה; ואם ביליס יצא זכאי בדינו, חזקה על הסניגורים, שהם לא יוכלו להתאפק ויגעו בשעת הברור בעלילת-הדם, ועבירה זו תשמש אסמכתא לבטל את הפסק ולמסור את משפטו של ביליס לבית-דין שנית, שלישית, ובקלחת הגדולה, השפותה על המדורה, לא תחדל הרתיחה: ז'יד, ז'יד, ז'יד...

הוי, כמה עיפה נפשנו!

                                                                                                            העולם  1911-1912

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה