_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בֶּלָה הַפַּאנֶנְקָה

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

לי. חן

א

מנוער ועד זקנה צד זכרוני דמויות ברשתו, ומאחורי פרגודו ישכין אותם.  שם ינוחו, שם ירבצו, ויש אשר אני, אביהן, גם ידוע לא אדע היותן. אם גם תקרוץ לי אחת מהנה עין מעל לפרגוד, בסתר היא יושבת, פניה לא ייראוּ, ועל-פי קריצת עין בלבד לא אוכל הכירנה, מי היא ומה היא לי.

אבל יש אשר מאי זה תבוא הרוח באחת הרובצות מאחורי הפרגוד, ופתאום תתנער מרבצה ותנוּמה תנער מעליה, אלי תצא, אל מחוּץ לפרגוד, ולנגדי תתצב לכל קומתה וצביונה.  "הנני אם כי לא קראת לי".  ואל אשר אלך אחרי תלך לבקש תקונה, כנשמה ערטילאית, המבקשת לבוש לה, וממני לא תרף עד אם עליה אספר.  אז תסתלק מעלי ואל מנוּחתה ואל תנוּמתה מאחוֹרי הפרגוד תשוב כבתחלה.

והנה גם היא נתקה משם ויצאה אלי, – חוה.

לא חוה היה שמה, אלא שבעולמי היתה היא האשה הראשונה.  כל הרבקות והרחלות, כל ההינדות והבריינות שבעיירתי הקטנה רק רבקות ורחלות, רק הינדות ובריינות היוּ לי. רגע אחד, כי נתקלה עיני בהן, היו, ובו ברגע, בסור עיני מעליהן, חדלו מהיות.  שבע פעמים ביום, מדי נתקלה עיני בהן, היו.  ושבע פעמים ביום, מדי סוּר עיני מעליהן, חדלו מהיות.  דריסת רגל לתוך עולמי הפנימי לא היתה להן; שם לא נודעה היותן אפילוּ רגע.  ופתאום, ביום מן הימים, נתקלו עיני בה, כי באה לביתנו, ואחרי צאתה מהבית, אחרי העלמה מנגד עיני – לא חדלה מהיות. כולי מלאתי היותה והלום-אור הייתי כל אותו היום.  ומה בכך, שאני הייתי כבן שתים עשרה והיא כבת שלושים? מי אמר שגחלת נפשו של בן שתים-עשרה אינה נדלקת מגחלי עיניה של בת שלושים? –

עם ערב, -- והיין אשר עברני עוד לא פג מקרבי, -- אמרה לי אמא:

-- מה לך, בני. שאתה מתהלך היום כחולם חלום? שמא חולה אתה? – ועיניה בודקות ומלטפות אותי, את בן-זקוניה.

שתקתי, כי לא מצאתי תשובה בפי. חולה – לאו, חולם חלום – הן, אבל כיצד אחלוק משהו ממנו לאחר, לו גם לאמא?

במקום תשובה שאלתי אני:

אמא הגם מחר תבוא כלתו של נחום טוביה הזקן אלינו?

עכשיו שתקה אמא ולא החזירה תשובה לי. לא יכלה להבין, מה לי ולכלתו של נחום טוביה הזקן.  לא הבינותי גם אני.  ידעתי, שהחלום הנסוך עלי מידה הוא לי, והבין לא הבינותי.

ומה נפלא היה החלום.  רק בן שתים-עשרה יכול לטבול במקוה-אור כזה.  אין אני זוכרו עוד.  רוב ימים החוירוּהוּ מיום ליום עד שתם אורו וכבה. אבל עד היום לא כבה הכוכב הקטן, שהוא תלה לי בפאתי שָמי.

ואולם לא עלי, -- עליה אני מבקש לספר.  פסוקו של נער בן שתים-עשרה קל וקצר; עד שפוסקו כבר מזומנים לו פסוקים אחרים תחתיו.  היא היתה כבת שלושים, פרשה שלמה, לא קלה ולא קצרה, נגולה לפניה, ואותה אספר.

 

ב

מן העיר הגדולה הסמוכה, עיר מולדתה שלה, באה לגור בעיירתנו הקטנה, עיר מולדתו של נחמיה בעלה. ולא בלב-רצון, -- בשלשלאות של ברזל ירדה לכאן.  נחמיה חלה ויאנש. נחמו ונחמו הרופאים, נבאו ונבאו טוֹבוֹת, ולבסוף אחרי ירחים וירחים, הודו, כי לא יוכלו לרפוא לו.  "ריאתו צמקה, -- אמרו, -- ואין תקוה לה". ובצר לו התחיל נחמיה מתגעגע על עיירת מולדתו ועל בית אביו אשר עזב לפני כמה שנים ויבקש את נפשו לשוב לשם.  "העיר הגדולה – אמר, – מדבר-אבנים היא ואוכלת שארית ריאתו; העיירה הקטנה טובה לגוף, בית אביו סמוך ליער ולשדות ושם ירפא לו"...

מתחלה נסתה היא לסרב.  בכרך נולדה ואת הכרך אהבה.  את העיירה הקטנה – לא זו של נחמיה ולא אחרת לא ראתה מימיה, וירֵאָה היתה אותה יראה גדולה.  קודם שנשאה לנחמיה, אמורה היתה לאחר, אף הוא קרתני, יחיד לאביו ואמו; הם לא נתנוהו לעזוב אותם ללכת אחריה לעירה הגדולה, והיא לא הסכימה ללכת אחריו לעיירתו הקטנה, – ונתפרדה החבילה.  מי שיוצא מהעיר הגדולה לגור בעיירה קטנה נדמה לה, כאילו גזרה נגזרה עליו להקבר חיים.  עכשיו ששמעה דברי געגועיו של נחמיה על בית אביו ועל העיירה הקטנה, חרדה כלנפשה בה מאימת הגזרה הקשה, האורבת גם לה, ובקשה לבטלה מעליה.  אבל סוף-סוף נצחו שדוּלי עיניו של החולה – והיא חדלה לסרב.  ובאחד מימות הקיץ קבל נחום טוביה הזקן פני אורחיו: בנו וכלתו ושני נכדיו הקטנים – אחד כבן שלש ואחד כבן חמש – ובזריזות כושלנית של זקנים הכניס אותם לביתו.

 

ג

ביתו של נחום טוביה – בשכונת הגויים, בקצה העיירה, "ליד הצלם".  כתורן על ראש ההר עומד בסוף השכונה צלב-עץ גבוה רב-ימים, מקור הגג קטן והוא הגבול: עד לו – עיר, ממנו ואילך – חוץ-לעיר; עד לו – בתים, חצרות, סמטאות, – כל מה שֵתִּקֵן לו האדם להצר לעצמו, ממנו ואילך – מרחב-יה, שדות ואפרים ויריעת יער ירוקה-שחורה, פרושה כלפי שמים ונמשכת והולכת עד למרחקים.  ומרגלא בפיו של רפאל גרשון הזקן: "אני לא הייתי בונה ביתי ליד הצלם, כדי שלא לעבור כל שעה על לא תחנם, שהרי ממנו ואילך מתחיל עולמו היפה של הקדוש ברוך הוא"...

ולא יחידי מישראל הוא נחום טוביה, שבנה ביתו במקום זה.  גם אחרים, אמנם מעטים, עשו כמותו וקוראים להם בעיירתינו "יושבי-הקצו". כולם על הגוי פרנסתם, וכולם פרנסתם מצויה להם. גוי הנכנס מכפרו לעיירה, דרך כאן הוא נכנס, כאן חניתו הראשונה ויושב הקצו הוא גם הראשון לקנות מאתומה שהוא מביא למכירה – חבילה של פשתן, אגודה של זיפי-חזיר, שק דגן, לגין דבש וכדומה. כאן שותה הגוי כוס ראשונה בכניסתו לעיירה וכאן הוא שותה גם כוס אחרונה ביציאתו מן העיירה, ומשום שבאסור ולא בהיתר מוכר יושב הקצו משקאות חריפים, – "פאטנט"[1] דמיו מרובים – מקום יש לו ליושב הקצו בחדר לפנים מחדר לרוות צמאונו של הגוי. ומקובל המשקה של יושב-הקצו על הגוי.  "אין כמוהו, – הוא אומר, – משקה חם וטוב, והא ראיה: כוס ראשונה מחממתו וכוס אחרונה משכרתו".

יושב-הקצו יגע לדבר גויית כהלכה, כי עסקו עם הגויים תמיד, ובשבת שלהם ובכל ימי אידיהם, כשהם באים לעיירה, ביתו מלא אותם.  כלל אמרו הותיקים של יושבי-הקצו: מרבה גויים – מרבה פרנסה.  ועוד אמרו: הגוי ריחו רע, ופרוטתו טובה. ובימות החול, כשרוב גויים עסוקים בבתיהם, בכפריהם,, רותם יושב-הקצו סוסו ויוצא לשם, לכפרים של הסביבה, ושב משם עיף ויגע, אבל עגלתו מלאה: מה שקנה בכסף מזומן ומה שלקח מן הגוי בתורת פרעון לחוב שחייב לו הוא מביא לביתו.  עם רוב ימים נקשרים גם מעין קשרי ידידות בינו ובין הגוי מכרו, וביתו נעשה פתוח לו, ואפילו לא לשם הנאה.  ואמנם מרווחים ביתו וחצרו של יושב  הקצו ותמיד יש בהם מקום לינה לגוי, לסוסו ולעגלתו, בעיירה גופה אדם מודד אחוזתו במדת האמה; כאן " ליד הצלם", אדם מודד אחוזתו במדה של תראמה[2] ובונה לו בית מרווח.  מסמיך לביתו חצר מרווחת, מפנה מקום גם לגן ירקות מרווח, והרי הוא אוכל מלפפונים וגזר משלו, סלק וכרוב גם כן משלן, ומותרות הוא מוכר לאחרים.  "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". –

נחום טוביה הוא המכובד שביושבי-הקצו.  כל הגויים של הסביבה יודעים אותו, ונאמן הוא על כולם.  "לנחום הזקן, -- אומרים הם, -- יכול אתה ליתן כסף בלי מנין ומספר; את המגיע לו יקח והמותר יחזיר".  אף על פי כן מקופחת פרנסתו זה כמה והיא פוחתת והולכת.  "לשעבר, -- אומרים בעיירתנו, -- היו כיסיו של נחום טוביה מלאים; עכשיו הוא מניח ידו לתוך כיסו, ואינו מוצא בו כלום".

גלמודה היא זקנתו של נחום טוביה וביתו מט לנפול.

ראשון עזב את הבית גדליה, הבן הבכור. כל הפיתויים להשיבו מרצונו לא הועילו: את אשתו ושלושת ילדיו השאיר כאן, והוא – הלך לאמריקה.  נחום טוביה לוה את בנו עד לעבר הנהר, המקום שם פורשות העגלות לרכבת, שב לביתו עמוס אבן כבדה על לבו, וכאלו יכלו דבריו לגול אותה מעליו חזר לפני אשתו של גדליה על מה שהיא וגם גדליה כבר שמעו מפיו לא אחת:

-- סבור הייתי תמיד, שהוא, בכורי, עמי יגור כל ימי חיי, ולאחר מאה ועשרים שנה הוא גם יירשני: לו יקום הבית ואליו תעבור הפרנסה, המפרנסת אותי, ברוך שם, מעודי עד היום הזה.  ופתאום נכנסה בו רוח שטות: אמריקה! שמא חייט הוא, כי הלך לאמריקה? שמא לחם למחיתו היה חסר, חלילה? הלואי והיו כל ישראל שבעים כמותו! – ולנחם את עצמו וגם את כלתו ואת מיטה אשתו, שישבו זו ליד זו ושתיהן מחו מרגע לרגע דמעה מעל פניהן, הוסיף ואמר: -- אולי יינחם עוד וישוב...

ובאמת, לאחר שנתיים שב גדליה, אבל על מנת לחזור שב.  לקח את אשתו וילדיו וחזר לאמריקה. עכשיו כבר ידעו נחום טוביה ומיטה, שבנן בכורם עזבם עד העולם.  פעמים היה מכתב בא ממנו, -- ראה לא ראוהו עוד.  ובשעה שהיתה נפשו של נחום טוביה עגומה עליו, היה מתופף באצבעותיו על השולחן ואומר למיטה אשתו:

-- אותי גדל אבא עליו השלום בשביל ביתו, ואני גדלתי את בני בשביל ניוּ-יוֹרק...

עזב את הבית גם הבן השני, נחמיה.  פעם אחת נסע לעיר הגדולה הסמוכה.  עשה שם כמה זמן ושב לבית אביו כאדם "שנטלו ראשו מעליו". ריבה יפה נזדמנה לו שם, -- אותה ריבה שהיתה יראה את העיירה הקטנה, -- והיא שנטלה את ראשו מעליו.  לא נח ולא שקט ולבו לא ידע שלו: כמגניטין משכה היא את לבו אליה: אביו ואמו לא כהו בו לישא אותה, אף על פי שלאו בת נדוניה היתה, אלא שהיא סרבה ללכת אחריו לכאן, לעיירתו הקטנה, ולסוף הלך הוא אחריה לשם, לעירה הגדולה.  מיטה בכתה, נחום טוביה לא בכה. אבל נפשו ירעה לו מאד, והוא קבל לפני ברוך דונדה שכנו וידידו:

-- יסר יסרני יה.  בנים גדלתי – ואינם.  תחלה גדליה, עתה נחמיה.  כמה יגיעות יגעתי.  כמה ממון הוצאתי עליו בשעתו עד שהצלתיו, ברוך השם, מעבודת הצבא. אמרתי: עמי ישב כל זמן שאני חי, ולאחר מאה ועשרים שנה יירש את ביתי ופרנסתי, שהרי גדליה לא ישוב לכאן מאמריקה.  אבל רוח-שטוּת נכנסה גם בו: דוקא אותה ריבה, כאילו יחידה היא בעולם, ואין אחרת כמותה. אותי ואת מיטה עזב, ואחריה הלך. ואני זקנתי ומיטה זקנה גם היא, ואין איש עמנו לעסקי הבית אלא בתנו היחידה.

וגם היא, הבת היחידה, עזבה את בית אביה, כי נשאה לגרשון-וולוול, שירש מאת אביו את הבית הסמוך לביתו של נחום טוביה, "לקח פאטנט" על שם גרישקה הרועה ועשה את ביתו בית-מרזח בפרהסיה.  אמר לו נחום-טוביה:

 -- גרשון-וולוול, זה למה לך? "הפאטנט", דמיו מרובים, ולידי שכור זה, לידי גרישקה, אתה מוסרו. מוטב תשכיר ביתך ועמי תשב ונהיה יחדו לבית אחד.

לא הסכים גרשון-וולוול והשיב:

-- איני אוהב שותפות. אני בשלי אתה בשלך.

זמן מועט אחרי-כן פקד מלאך-המות נוהו של נחום טוביה: מיטה עזבה את הבית...

 

ד

נחום-טוביה הזקין מאד.  יותר משהזקינוהו שנותיו הזקינוהו צללי ביתו שנתרוקן.  זקנה של חולשה קפצה עליו.  ידיו התחילו מרתתות, רגליו התחילו כושלות, ודמעתו נעשתה מצויה, "פנה אלי וחנני, כי יחיד ועני אני", היה מפיל תחינה לפני המקום וקולו נחבא בדמעה.

גן-הירקות שלפני הבית נעזב. מי יטפל בו, מי ישים עינו עליו? מיטה איננה.  את הסוס הוצרך למכור, כי לא עצר עוד כוח לא לרתום אותו כהלכה, ולא לנסוע יחידי לכפרים של הסביבה. "חוששני לקריאת שמע אחרונה בביתו של חוודקה", – היה אומר מתוך חיוך מעושה ובקרבו חלחלה אימה גדולה. אבל גם כאן, בביתו גופו, שקעה הפרנסה.  הגויים התחילו פוסחים עליו ונכנסים אצל גרשון-וולוול שכנו-חתנו: שם אפשר היה לשתות בפרהסיה, שם אפשר היה גם לצעוק עד כדי צרידה, ואלו בחדרו המוצנע של נחום טוביה אסור היה אפילו לדבר בקול רם, שהרי כאן היתה השתיה שלא כדת – בלי היתר "פאטנט".  ומכיון שהגוי נכנס אצל גרשון-וולוול לשתות, כבר היתה ידו של גרשון-וולוול על העליונה גם לגבי ממכרו של הגוי.

אמר גרשון-וולוול לנחום טוביה:

– מה לך ולצרה זו, לשמור יחידי על הבית, שפרנסתו מועטת? מוטב, שהיית משכירו ויוצא לגור בעיירה גופה, משכים ומעריב לתפלה ומתפרנס משכר הבית.

עננו פניו של נחום טוביה והשיב בעקשנות של מר-נפש:

– כאן נולדתי וכאן אמות... דונדה לא יעזבני, – ולא לברוך דונדה שכנו וידידו התכוון, – לבן אחיו של ברוך, לדוד משה דונדה המורה התכוון.

בנערותו גלה דוד משה למקום תורה, לישיבה, ורפאל גרשון הזקן היה אומר: "חוששני לחלול-השם; יבוא יום ויאמרו: הרב רבי דוד משה נולד וגדל ליש הצלם"... חששו של הזקן היה חשש-שוא: מן הישיבה פרש דוד משה להשכלה.  ולאחר זמן שב לעיירתנו ונעשה מורה לעברית ולרוסית. ונחלקו הדעות: הללו אמרו, שהוא למד בגימנסיה ואפילו עד לידי אוניברסיטה הגיע, והללו כפרו ואמרו: לא זו ולא זו, אלא מעצמו למד הכל.  "מה שקלט תורתם של ישראל, אינו דין שיהא קולט תורתם של הגויים, להבדיל".  על כל-פנים, הכל הודו, שראוי והגון הוא להיות מורה "אפילו בווילנה". ונאה היה האיש – קומתו היתה נאה ידיו הגבריות היו נאות, קולו המלא, הלבבי היה נאה, וביחוד היה נאה אופן דבורו: פסוקים קצרים וברורים, פסוק אחרי פסוק, פעמים רק קטעי פסוקים, רק מלים בודדות אבל גם הם ברורים, ומוניטין יצאו לו בעיירתנו עד כדי כך, שקראו לו בשם משפחתו בלבד, – בפניו: אדון דונדה, שלא בפניו: סתם דונדה, – והוא היחידי שזכה לכך. אדם שספר עם חברו על דונדה, בלי תוספת שם פרטי, ידע חברו מאילו, שעל דונדה המורה, ולא על אחר ממשפחת הדונדים, ידובר.

דירה קבע לו בביתו של נחום טוביה, שהשכיר לו חדר מיוחד.  ותנאי התנה, ונחום טוביה שמר על התנאי: לחדרו של דונדה לא הכניס גוי מעולם.  "עם יהודים-גוים, – אומר היה נחום טוביה, – יש לו עסק לדונדה שלי; עם גויים-גויים אין לו עסק". אף-על-פי-כן, משהתחיל נחום טוביה מזקין וביתו יורד, התחיל דונדה שם לב לעסקי הבית, התחיל גם מאמן ידו ועינו לבחון חבילה של פשתן, סאה של זרע-פשתן, אגודה של זיפי-חזירים וכדומה. ולסוף חלק את יומו: קצתו להוראה וקצתו לעסקי הבית.  הוא העשה עוזרו ושותפו של נחום טוביה ואומר היה נחום טוביה:

– דונדה שלי אינו מניח תפילין ועתיד ליתן את הדין. אבל אדם כשר הוא, ןאלמלא הוא, הייתי זקוק לנעול דלתי ולהסתלק מביתי – - –

יום מן הימים בא מכתב מאת נחציה: הוא עומד לשוב לכאן, לביתאביו, על מנת להשתקע. אשתו ושני ילדיו יבואו הם עמו. קרא נחום טוביה את המכתב, חזר וקרא, ולא האמיןלמראה עיניו: נחמיה יעזוב את העיר הגדולה וישוב לעיירה הקטנה? אשתו תסכים לכך? והוא, נחום טוביה, לא גלמוד יהיה עוד: בנו ישוב אליו, עמו יהיה ואת זקנתו יסעד? ולאחר מאה ועשרים שנה לא לזר, – אמנם אדם כשר הוא דונדה שלו, אבל זר, – יקומו ביתו ופרנסתו, אשר בהם טרח כל ימיו: לעצמו ובשרו, לבנו, יקומו ולא יהיו? אלו זכתה העלובה, מיטה עליה השלום, לראות בשוב בנה אליהם, כמה היתה שמחה!...

ידע נחום טוביה, שנחמיה איננו "בקו הבריאות", ולא ידע עד היכן הדברים מגיעים. כיון שראה אותו, חרד חרדה גדולה ולבו עזבהו – כאלו שמע משק כנפיו של מלאך המות מעל לראשו של בנו, הסב רגע עיניו מנגד נחמיה והסתכל באשתו – ומיד חזרה ונעורה הטינה הגדולה שהיתה רדומה בו: אשה זו היא שהפרידה בינו לבין בנו. נסתכל בצעיף שעל פניה, בכסיות שבידיה ובו ברגע מחצה אותו גם מחשבה קשה אחרת: ודאי היא, בת-הכרך המפונקת, אשמה גם במחלתו; ודאי כדי לספק צרכיה המרובים העביד כחותיו יותר מכפי יכלתם והכשילם.

ובלב קרוע ומורתח הכניס אורחיו לביתו, ולבו זה הגדיל עוד יותר את זריזותו הכושלנית. ועד שנחמיה סיים התקפה של שעול, ועיף וטבול זיעה שכב לנוח, ואשתו מזגה לו טפות להשיב נפשו, הושיב הוא, נחום טוביה, שני נכדיו על ברכיו, החליק בידיו הזקנות תלתליהם השחורים, ושתי דמעות מלאות, כבדות, גלשו מעיניו ונתלו בזקנו הלבן....

 

ה

איני זוכר, אם בו-ביום, או לאחר ימים באה אלינו. אבל אני זוכר שאמרה לאמא בפשטות:

– אני כלתו של רבי נחום טוביה הזקן. שמי בֶּלָה.

תמהה אמא ושאלה כמבקשׁת לתקן:

– בֵּילַה?

רחבו עיניה האמוצות של האורחת, ערעור רשף בהן, ונעים אבל תקיף היה קולה כשהחזירה ואמרה:

– לא, רבנית; בלה ולא בילה. זה שמי.

נבוכה אמא ומהרה לתקן את תקונה:

– בעיירתנו הקטנה קוראים לבלה בילה.

מיד נמס הערעור בעיניה האמוצות של האורחת וחיוך טוב נגה בהן. הניחה ידה על ידה של אמא לשם פיוס והשיבה:

– ובעיירתנו הגדולה קוראים לבילה בלה.

– היינו הך, – הסכימה אמא בפה ולא בלב, ברי היה לה שבת-ישראל צריכה להיות בילה ולא בלה.

ולמחרת שמעתי את אמא מספרת לאבא על האורחת של אתמול:

– פקחית, יפת-תואר, אבל כולה לא לפי המדה שלנו... לא עזר כנגדו, חוששת אני, אלא שעטנז הכניס נחום טוביה לביתו.

– שעטנז? – תהה אבא, וכדרכו סך לו מיד בענן עשנה של הסיגרה, ולא חכה לתשובה.

אותו יום יום-שעור היה לו לדונדה בביתנו. אני וחברי ישבנו לפניו, והוא מודד, כמנהגו, בפסיעותיו המאוששות את החדר מכותל לכותל, מקריא לנו פסוקים בודדים מתוך התנ"ך שבידו, ואנו כותבים אותם מפיו. הוא היה אומר: "מי שאיננו יודע פסוק תנ"ך כצורתו, עם-הארץ הוא. אפילו אם למדן מופלג הוא".

את השיחה של אמא ואבא שמע גם הוא. עצר פתאום פסיעותיו, שלח מבט ארוך באמא. הפך בבת-אחת כמה דפים בתנ"ך והקריא לנו:

– "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדו".

– "שוב שעטנז? – צרבה שאלה את הנער בן השתים-עשרה. – העינים האמוצות האלה שעטנז? – - –

ועיירתנו הביטה אחרי האשה החדשה, שבאה לשבת בה. כובע בראשה, אפילו בחול, כסיות בידיה, אפילו באיטליז, – "פאננקה". קפדנית היא עיירתנו, וכל המשנה ממנהגיה ומנוסחאותיה היא מתנקמת בו. התנקמה גם באשה חדשה זו, ולא היו ימים מרובים ולא ידעה שם אחר לה. אלא – "בלה הפאננקה". פרוש: מפונקת, גדלנית, אבל גם טרזנית מגוחכת...

 

ו

לאחר הרבה שנים, – כתר-זקנה כבר הכסיף בראשה, – ספרה לי:

מילדותי נטעה בי אמי יראה גדולה מפני העיירה הקטנה, שהרוותה אותה לענה. "רחמניה היא העיירה הקטנה, – היתה אומרת, – תמיד מבקשת לרחם ולעשות חסד. וכשהיא חושדת בך, שאין רצונך, כי תגלגל עליך רחמיה וחסדיה, לא תסלח לך, ובחמה ואיבה תתאכזר לך". האמנתי לאמא, גדלתי את היראה בלבי, ואלמלא חליו של נחמיה לא הייתי טועמת טעמה של העיירה הקטנה כל ימי חיי. אני ידעתי, שכבר נפסק דינו ואין עוד תקוה לו. אבל הוא קוה עדין, הוא רצה לקוות, שהעיירה הקטנה תצילהו, ועיניו הדועכות תבעו מאתי את זכותה של תקותו האחרונה. להכחיד את היראה בקרבי לא יכולתי, אבל גם לכבוש אותה לא יכלתי – והסכמתי.

הרבה ירחים ארכה מחלתו של נחמיה שם, בעיר הגדולה, ואם לפעמים לא יחידה הייתי עמו בבית יומם, תמיד יחידה הייתי עמו בבית לילה, והרבה-הרבה לילות עברו עלי כשאני שומרת עליו ליד מטתו עד אור-הבוקר. שרה עם מלאך-המות ומצילו מידיו. שני הילדים הקטנים עלי היו גם הם. איש לא עזרני. אבא ואמא כבר מתו, אח ואחות לא היו לי מעולם. דוד היה לי, אחי אבא, ולא נשא לי, כי שלחתי מעל פני את ארוסי הראשון ולא הלכתי אחריו לעיירתו הקטנה. "אסור לרחם עליה", אמר כשספרו לו על מחלתו של נחמיה ועל סבלי עמו, – ורגלו לא דרכה על מפתני. שוכן עפר הוא זה כבר, ואני סלחתי לעוונו. יסלח לו גם אלהים.

עיפה יצאתי משם, ועיפה עוד יותר באתי הנה, כי קשה טלטול הדרך על נחמיה, ודומה כאילו פולט שארית ריאתו. יגעתי מאד. ופתאום נשבה עלי רוח מנוחה ומרגוע. ביום קיץ באנו הנה, חלונות הבית פתוחים לרוחה, לנגד עיני התלחשו שדות-בר, היער הגדול הרעיף שקט ושלוה – ומנוחה ומרגוע ירדו לא רק עלי, כי-אם גם על נחמיה, וזה כמה לא ידע הוא, וממילא לא ידעתי גם אני, שנת-מנוחה כבאותו לילה. עם בוקר פתח עיניו ו"גן-עדן" לחשו שפתיו: נדמה לו לאומלל שבאמת נפתחו לו שערי גן-עדן. טוב היה גם לי. חלצתי את עצמותי העיפות ושאלתי את נפשי: "למה יראתי? מה היה לי כי יראתי"? –

ראשון החזיר לי תשובה חותני הזקן. נחום-טוביה עליה השלום, וימים רבים היתה התשובה חרותה בלבי. עכשיו כבר קהה הכאב; בשעתו הכאיבה מאד. הוא לא יכול לסלוח לי, שבגללי עזב בנו אותו ואת ביתו. הוא גם חשד שבגללי חלה בנו והגיע עד שערי מות. ואולם, הוא גם עָין אותי, שאין אני נוחה לקבל מרותה של העיירה, את נוסח חייה. מן הרגע הראשון עין אותי על כך. – ממון בעין לא הבאנו אתנו. את מעט העושר, שעשה נחמיה בשנות הטובה המעטות, אכלו קל-מהרה ימי הרעה הרבים, ואת השיירים האחרונים אכלו בכל פה הרופאים והרפואות. אבל הבאנו אתנו מלבושים ולבנים וכלים, הנהוגים בכרך. ולא אכחד: הם היו חביבים עלי, כי הורגלתי בהם, אף הזכירו לי שנות שלותי ואשרי. ואלו לזקן נראו – כולם או, לפחות, מקצתם – כמזכרת עון. ראה ביום בואנו כובע בראשי, צעיף על פני, כסיות בידי – והיו לשכים בעיניו. למחר, – לא שבת ולא מועד היה אותו יום, – ראה את המפה המגוהצת ואת הכלים היפים, שערכתי לעת סעודת הצהרים – ויהי לו הדבר כאלו בושה העטיתי עליו ועל ביתו. ואולי שלא מרצונו, אולי גם לא בכונה להכאיב, אלא שלא יכול עוד לשלוט ברוחו, הפליט פיו: "פריצים לא היו אבותי מעולם, וגם אני אינני פריץ"... והאפקה המשרתת הזקנה שכבר עברו עליה בבית זה יותר משלשים שנה ולשונה יודית כבת-ישראל, – שמעה את הגערה ונחה דעתה: אף היא לא היתה "פריצה" מימיה, והגברת החדשה לא נראית גם לה.

וכחותני הזקן כך גם בתו. ולא היא, אלא הוא – גרשון-וולוול בעלה, שמשעה שנשאה לו שעבודו עליה ומפיו היא חיה. כל אימת שנכנסתי אצלם מדדוני עיניה מכף רגלי עד קדקדי, ובזהירות של הכנעה שאלו אותו: מה דעתו הוא על בריה חדשה משונה זו? והוא, גרשון-וולוול, דעתו היתה ברורה: לא רצה בי ומיותרת הייתי בעיניו. בת-כרך כמוני מה מקומי כאן, בעיירה הקטנה, "ליד הצלם"? ומה ראיתי לשטות זו, שבאתי הנה? ביתו של חתננו, בתור מקור פרנסה, גוסס; עוד מעט ינעלו דלתיו. הזקן מתעקש עדין, אבל... פרוש: זקן כמותו המות כבר אורב לו, וב"נעילת הדלתות" היה רמז, שגם נחמיה עומד למות, ולא יציל את הבית.

שמעתי דבריו ולבי העלה קצף. ומודה אני: לא באמת ובתמים, אלא רק לשם קנטור, כדי להרעימו, נעניתי ואמרתי:

– זהו שראיתי לבוא הנה – להחיות את הבית.

עיני-החתול של גרשון-וולוול ננעצו בי, עוד רגע וגם צפרניו ינעץ בי, וצחוק רֶשע פרץ מפיו:

– אַת? בכסיות שבידיך?...

צחוקו של גרשון-וולוול הרעיד בי מיתר טמיר. מה שאמרתי תחלה לשם קנטור בלבד עורר בי רצון עמום, אשר לא ידעתי שם מפורש לו. על כל-פנים, מאותה שיחה ואילך התחלתי מתבוננת בעסקי הבית ונותנת דעתי עליהם. אלא שלא נתן לי אלהים חני גם בעיני האדון דונדה, שבידיו היו עסקי הבית נתונים. את ילדי חבב, היה מכניסם לחדרו ומשחק בהם, אף התחיל מלמד שם את בני בכורי ראשית הקריאה; בפני היה חדרו סגור ומסוגר. עם נחמיה לא הרבה שיחה; עמי לא דבר כלל, ואם שאלתי אותו דבר בעסקי הבית, היתה מעין רוגזה מציצה אלי מתחת לשפמו. מה עוול מצא בי? הגם הוא סלוח לא יוכל לכסיות שבידי? אן שמא הוא אומר לרשת את הבית, ואני בבואי הנה התיצבתי לו לשטן על דרכו? קשה היה לי לחשוד בכך. פשטות שכנה בפניו; סימני ערמה לא מצאתי בהם. ויהי לי יחסו אלי חידה סתומה, ואף היא הוסיפה טפה של מרורים לתוך כוסי, שגם בלעדיה היתה מרה כלענה.

כך חייתי בבית, וכשהייתי יורדת לעיירה לוו אותי תמיד מימיני ומשמאלי עשרות זוגות עינים, שהביטו אחרי. זרה ומיותרת הייתי גם כאן. "בלה פאננקה" הייתי לכל...

אבל היה לי גם ידיד. אחד אבל נאמן, – היער הגדול, שכני הקרוב. יער גדול ויפה יש גם בתחומה של העיר הגדולה עיר מולדתי. פעמים היינו באות, אני וחברותי לשם לטייל. אף יש אשר הבאנו לו ראשית בכורים של רטטי-לב גנוזים. ידיד לא היה לי מעולם, ודאי משום שלא הייתי זקוקה לידידותו. את ידידותו של היער הגדול בעיירה הקטנה בקשתי כמעט מן היום הראשון לבואי הנה, והוא נענה לי. ולא רמוס שביליו, – לדום ולהקשיב לשיחתו עמי הייתי באה אליו. ובשבתי בסוכת שלומו, על גזע העץ, אשר בחרתי לי, הוא הוא, ידידי-יחידי, פורק מעלי אחד-אחד – ולו רק לשעה קצרה – את רגבי המשא הכבד, שהטיל גורלי על שכמי ועל לבי. שם נפשתי. ושם גם בשל בי הרצון לחדול מהיות זרה ומיותרת. "אֵם את, – סח לי היער – שני ילדים קטנים תלויים בך, ועל מה יש להם להשען? עליך. את אמם, את גם אביהם, ואם לא תדאגי לפרנסם ולכלכלם, מי ידאג להם? בת-ישראל את, ואין דבר אשר יכבד על בת-ישראל לשם ילדיה, אשר נתן לה אלהים"... שמעתי, הקשבתי, נזכרתי עיני החתול וצחוק הרשע של גרשון-וולוול – וראיתי את הדרך, אשר לפני. ופעם אחת, ערב חגא של הקדוש אנטוני...

כך ספרה לי בלה, ומה שהיה מכאן ואילך ידעתי גם קודם, ולא רק מפיה.

 

ז

קטנה היא עיירתנו וארבעה ירידים לה: באמצע קיץ, בתחלת סתיו, באמצע חורף ובסוף חורף, והגדול שבכולם – היריד של אמצע קיץ, ביום חגו של הקדוש אנטוני.

קדוש זה קבור סמוך לתחומה של העיירה, וקבלה בידי מקדשיו: הבא להשתטח על קברו ביום חגו – עוונות של שלשים יום נמחלים לו, והמחמיר על עצמו ומקיף את הקבר אותו יום שבע פעמים, כשהוא מהלך על ברכיו החשופות ודמו שותת – עוונות של תשעים יום נמחלים לו. ושנה-שנה נוהרים לעיירתנו ליום זה אלפי מאמינים – להטהר מעוונותיהם. ולא רק מן הסביבה הסמוכה, – כבדי עוון באים גם ממרחקי מאה פרסאות ויותר. ורבים הם הבאים על-מנת למכור מפרי אדמתם שמביאים מבתיהם, כשם שרבים הם הבאים על-מנת לקנות צרכיהם ולהביא לבתיהם. וכל העם הרב הזה רעב, – הצידה שהצטיד כבר כלה בדרך, – ושמש קיץ מכה על ראשו ומצמיאו, והרי הוא להוט אחרי כל מאכל אשר ייאכל, ועוד יותר אחרי כל משקה אשר יישתה.

ובקצה העיירה, "ליד הצלם", רבה התכונה, כי לא הרחק משם מקום קברו של הקדוש, ולשם בא כל ההמון הגדול, המבקש סליחה ומחילה לחטאתיו, שם הוא חונה כל הלילה שלפני החג, והמהדרים אינם זזים משם עד הערב שמש של החג. וכל אותו לילה וכל אותו יום בתיהם וחצרותיהם של יושבי-הקצו מלאים גויים, וכל בית קונה ומוכר, מאכיל ומוזג ומשקה, ואינו מבחין בין מה שמותר למזוג ובין מה שאסור למזוג בלי הכשר פאטנט, אלא שהראשון נמזג בפרהסיה, והאחרון אינו נמזג אלא בחדר לפנים מחדר. ועיפים מעמל היום והלילה, אבל שמחים וטובי לב על הברכה שהם רואים בעמלם, אומרים יושבי-הקצו: חבל שהיה להם לגויים רק אנטוני אחד; הלוואי והיו להם תריסר כמותו. והעיירה כולה מתקנאה בהם ומוסיפה ואומרת: ארבעה ירידים הם, שלשה נתנו לכל ישראל ואחד ליושב-הקצו בלבד...

ערב יריד דפקה בלה על דלתו של דונדה, ובלי נטילת רשות מפורשת נכנסה לחדרו. דונדה נבוך: חדרו נתמלא מה-שהוא זר מאד, אבל רצוי מאד, ועד שהספיק לשוב ממבוכתו ולהציע לה כסא לשבת הקדימה היא ואמרה, וקר ויבש היה קולה:

– אדון דונדה, לא לשם בקור באתי. רוצה אני לדבר עמך על היריד, שיתחיל מחר.

– פרוש? – שאל דונדה.

– עבודה קשה היא עבודת היריד וזקוקה לידים בריאות וזריזות, ומבלעדיך אין לנו בבית ידים בריאות וזריזות – השיבה בלה, ובדברה שנה מעט קולה, ונעימה חמה יותר היתה לו.

– ובכן? – חזר ושאל דונדה.

– ובכן, – נענתה ואמרה בלה, – נחלק את העבודה. אתה תעבוד בחדר הגדול בעסקי קניה. יעזור לך הזקן; בקי ורגיל הוא בכך ונאמן על הגויים. אולי יוכל לעזור לך גם נחמיה, אם שעולו ירפה ממנו. ואני אעבוד בחדר המזיגה, והאפקה תעזור לי.

– הישיר דונדה עיניו אליה, כאדם שאינו מאמין למשמע אזניו, ושאל:

– את?!

– הן, – החזירה היא, – אני. אף לי ידים בריאות ואולי גם זריזות, – שתקה רגע קל והוסיפה: – לא בכסיות נולדו ידי...

ואמנם לא בכסיות נולדו ידיה. היריד היה לה יום של נסיון, והיא עמדה בנסיון. לא יצא איש מחדר-המזיגה צמא, ובסוף אותו יום כבר ידעו הגויים, שאשה זו, כלתו של נחום הזקן, שקולה כנגד גבר. "אשה כאשר צוה אלהים". וחוודקה וורונקו, מזקני גוייו של נחום טוביה, הציע לנחמיה יד יבלית על שכמו ואמר לו:

– נחמקה, אשה חשובה יש לך; גם למזוג היא יודעת כהלכה, וגם לשונה תלויה לה בפיה כראוי, ואתה – משתעל ומשתעל...

בסוף אותו יום כבד ידע גם גרשון-וולוול שלא לחנם אמרה בלה מה שאמרה: דומה, שכחה יפה באמת לרפא את הבית הגוסס ולהחיותו. ונחום-טוביה הזקן הסתכל בכלתו והתפלל בלבו: "רבונו של עולם, עשה עמי עוד נס אחד ונחמיה בני יחיה לפני"...

 

ח

תפלתו של נחום-טוביה לא נתקבלה. עם ימי הרפש הגדול והטחב הקר של הסתיו התחיל נחמיה גונח דם רב, ולאחר ימים מעטים גמר מלאך-המות את מלאכתו.

בלה ידעה זה כבר, שהונף החרמש על נחמיה, ולא מרצונה הוכן לבה לשעה, שירד החרמש על עליו ויתיז את פתיל חייו. וכשבאה השעה הרעה אבנה בלה כולה, ואלמת-לב עמדה לפני מטת המת. נגש אליה דונדה ואמר לה:

– תנחומים איני יודע. זכרי שני בנים קטנים תלויים בך.

הדברים המעטים והפשוטים היו כמפתח למקור הדמעה, הסגור בקרבה, – ונחל רותח פרץ מעיניה.

– שני בנים קטנים וגם אב זקן, – התמלטו מפיה מלים טבולות דמע.

דונדה הבין לה ונצור-פה יצא מחדר המת.

קדיש על קברו של נחמיה אמר נחום-טוביה. וכשגמר נגעה בלה בידו:

– אבא... ולא יספה, כי כלה בדמעות קולה.

זו הפעם הראשונה קראה לו אבא.

רעדו שפתיו של הזקן והשיב:

– המקום ינחם אותך, בתי, – וזו הפעם הראשונה קרא לה בתי...

 

ט

כשמלאה שנה למותו של נחמיה כבר ידע בנו-בכורו להתפלל ולומר קדיש: כל אותה שנה לא הניח דונדה ידו הימנו וטרח בו ללמדו קריאה ופרוש המלות. חבק הזקן נחום טוביה את נכדו, בכה ואמר לו:

– כשאמות תאמר קדיש גם עלי. מי יודע, אם גדליה יאמר עלי קדיש שם, באמריקה שלו.

בינתיים מָכָה הגדר, שגדר דונדה בינו לבין בלה, ומתחת לשפמו לא הציצה עוד מעין רוגזה כשבקשה ללמוד מפיו עסקי הבית.  עכשיו השיב על שאלותיה תשובות ברורות, שיהיו הדברים מחוורים לה במדה שהם מחוורים לו. ועוד יותר משלמדה מפי דונדה למדה מפי נחום טוביה. כחו של הזקן רפה, בקושי נשמעו לו רגליו, אבל הלכות מקח וממכר שבהן עסק חמשים שנה ויותר, לא זרו לו.

– בתי, – היה אומר לבלה, – כשבאה לידך חבילה של פשתן לקנותה, אל תסתכלי בפניה שמבחוץ, אלא במה שיש מבפנים: חזקה, שהשאיר הגוי את החוטים בבטנה וחפה עליהם באניצים יפים מגבה. כיוצא בזה אגודה של זיפי חזירים. אף היא טעונה בדיקה בעין פקוחה. חשוד הגוי, שהבליט את הזיפים הטובים לחוץ, כדי לכסות על הכָּשׁוּת הרעועה  שהניח בפנים.

ועוד היה אומר לה:

– בתי, כשבא סיטון אצלך לקנות מאתך מה שאת קנית במשך השבוע מן הגויים, אם ברי לך, שהסחורה ברשותך טובה היא, אל תהי אצה למכור: סחורה טובה הרבה קופצים עליה. ואם אין את בטוחה בטיב הסחורה שברשותך, מוטב שתפטרי הימנה אפילו ברווח מועט. סחורה גרועה משולה לשן רעועה: זו אל ישהה אדם בפיו, וזו אל ישהה אדם באמברו.

ושוב היה אומר לה:

– בתי, הבריות אומרים: טעות גוי מותרת, ואני אומר לך: אסורה. הוי זהירה שיהא משאך ומתנך עמו באמונה, ומחמת כך יהא גם משאו ומתנו עמך באמונה. חוודקה וורונקו נאמן עלי, משום שאני נאמן עליו.

ולא רק ידים בריאות וזריזות נתנו לה לבלה; נתנו לה גם אזנים מיטיבות לשמוע ועינים מטיבות לראות, ורוב עסקי הבית העמיסה על שכמה. דונדה לא קנא בה; אדרבה – סייע אותה פעם אחת היא אמרה לו:

– אדון דונדה, אין כוונתי ואין רצוני, שאתה תסתלק מעסקי הבית.

– פקדון הוא בידי. חובתי להחזירו לבעליו.

נענתה היא ואמרה:

– לא אני בעליו, הזקן הוא בעליו.

וכשהיתה יורדת לעיירה לוו אותה גם עכשיו עשרות זוגות עינים והביטו אחריה, אבל לא אלה שלוו אותה והביטו אחריה כשבאה הנה. עכשיו לא לוו אותה עינים לגלגניות אלא עינים משתאות לה: הזאת בלה הפאננקה? – העיירה השלימה עמה.

גרשון-וולוול לא השלים עמה ושמר עברתו לה. ולא עברת חנם היתה זו עתה. ביתה של בלה התחרה בביתו שלו. חוודקה וורנקו קרא לה "דבורה" "пчелка" על שם שהיתה עסוקה תמיד כדבורה ומי מעיז להגיס לבו בה עוקצתו עקיצת דבורה. מפיו של חוודקה דבק בה שם זה, והגויים התחילו פוסחים על ביתו של גרשון-וולוול ונכנסים לביתה של "הדבורה". נאמנת היתה ה"דבורה" עליהם כשם שהיה נחום טוביה נאמן עליהם וביתה גדל והצליח.

נמלך גרשון-וולוול ובא אצל אבא לקבול על גיסתו:

– היא מקפחת פרנסתו וגורמת לו הפסד מרובה. הוא מוציא הרבה ממון לפאטנט, והיא פאטנט אין לה, והגויים כרוכים אחריה ואחרי ביתה.

– ואתה מה רצונך, – אמר לו אבא, – שתגרש את הגויים מביתה?

– לא שתגרש את הגויים מביתה – החזיר גרשון-וולוול, – אלא שתסתלק מן המזיגה. היא אין לה רשות לכך, ואם לא תסתלק מרצון, תסתלק שלא מרצון.

רגז אבא, ינק מן הסיגריה שבפיו שתים-שלש יניקות עמוקות זו אחרי זו ואמר:

– גרשון-וולוול, אדם מישראל האומר "אלך ואמסור" – אין לי עסק בו.

וכשיצא גרשון-וולוול מחדרו של אבא, פגעה בו אמא:

– צדקנית זו עובדת כל היום, מפרנסת את בניה הקטנים ואת נחום טוביה הזקן, במקום אשתך נוהגת היא בו מנהג בת, ואתה בא וקובל עליה ומבקש גם להלשין עליה. בושה וחרפה!

גם אמא השלימה עמה, ולא שעטנז היתה כבר בלה בביתו של נחום טוביה הזקן.

 

י

זה כמה לא פקדה בלה את היער. באחרונה הביאה לו את כובד-לבה למחרת מותו של הזקן נחום-טוביה. מאותו יום כבר עברו שלשה חדשים, ושוב היתה זקוקה לידידה-יחידה זה. דונדה הודיע לה היום, שהוא עוזב את הבית. "עכשיו, – אמר, – היא בעל הפקדון, ולידה הוא מחזיר הכל".

בלה שתקה ולא החזירה דבר. כלום תשיב אותו מרצונו? ומלחצים צבתו את לבה. "הילדים קטנים עדיין, ושוב היא יחידה בעולם. אין קרוב, אין גואל, – אין איש. גם הוא, האיש אשר עמו ולידו יצרה את עולמה החדש, – גם הוא עוזב אותה ואת ביתה. מה דמות תהיה לבית בלעדיו"?

עמדה ונשאה גם היום את כובד לבה אל היער. שמע היער לחש לבה וסח לה: "את יצרת עולמך עד עתה; לבשי עוז ויצרי אותו גם מעתה".

כששבה לביתה מצאה בחדר-המזיגה חבורה של גויים, דונדה עומד עליהם לשרתם. רפרף צל על פניה ושאלה:

– אדון דונדה, על מי אטוש את הבית כשתחזיר לי את הפקדון?

לא החזיר דונדה תשובה על שאלתה ואמר:

– חדר שכרתי לי בעיירה...

ופתאום נפתחה הדלת ונכנסו – איבננקה המוכס של הרשות ושני שוטרים עמו, ומאחריהם הציצו עיני החתול של גרשון-וולוול.

לא היום נתגלה סוד זה לאיבננקה, שכאן, בביתה של "הדבורה", מוזגים שלא ברשות, אלא שמרחמיו עליה ועל הזקן נחום-טוביה עצם עיניו מראות. לא פקחו את עיניו גם לחישותיו של גרשון-וולוול. וכשבא אצלו היום, גרשון-וולוול ובפה מלא דרש, כי ילך עמו לביתה של בלה וימצא אותה בעוונה, לא יכול עוד להתכחש לתפקידו ולחובתו. לקח אתו שני שוטרים, כי יהיו עדים בדבר, ובא.

ראו הגויים את האורחים ונבוכו. גם דונדה, ולא ידע לפתוח פה. בלה כבשה מבוכתה ואמרה:

– שמחה אני, אדון איבננקה, שכבדתני ובאת גם אתה והבאת גם את אנשיך לשמוח אתי בשמחתי, כשם שבאו לשם כך גם אורחי אלה, השותים ושמחים אתי. הכבדו נא, רבותי, ושבו עמנו. הכבד נא גם אתה גיסי יקירי ושבה עמנו.

צחוק פרח בפניו של איבננקה והוא שאל:

– השמחה מה היא?

– שמחת אירוסין לי היום, והנה גם חתני לפניך – האדון דונדה, – ובדברה נסקה אש בעיניה האמוצות והניחה את ידה על שכמו של דונדה.

נסקה אש גם בעיניו של דונדה, הסיר ידה מעל שכמו והגישה לשפתיו הדולקות...

*

אבא ואמא היו המחותנים בחתונתם. אבא גם סדר קדושיהם, ואמא לא זזה מלחבב את הכלה כל אותו היום. ואני – יום שכולו רזי-לב היה לי היום ההוא...

"הארץ" 1936

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] סתם "פאטנט" היתה משמעותו במקומותינו: רשיון לבית מרזח, ודמיו היו מרובים – מאות רובלים. לא שמש "פאטנט" אלא שנה, וכל ראשון ביאנואר צריך היה בעליו לחדשו ולשלם שוב דמיו. – משאסרה המלכות – בראשית שנות השמונים למאה שעברה – עסקי בתי מרזח על היהודים, היו מערימים ו"לוקחים את הפאטנט" על שמו של גוי.

[2] "תראמה" – klafter, Сажень (תרי  ואמה, פרוש: שלוש אמות, על דרך תרקב" – תרי וקב, לפי האתימולוגיה התלמודית).