_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ערב הקונגרס התשיעי

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

1

ערב קונגרס-ובמקום התרוממות הרוח הגות-רוח, קשרי הציונות, בתור חזון-עם, במה הוא נכרת עכשו? מי יודע, אם עולה הוא למעלה ואם יורדת היא למטה מדוע ריקה היא מתוכן חדש אין התלהבות, אין התמכרות, אין סערת רוח? "כחותינו היוצרים, – אלו שיש לנו, מדוע עומדים הם מנגד לציונות? מדוע אין היא נעשית חזון-לבם ומדוע אין הם נעשים נביאיה-מבשריה? ועוד ועוד שאלות ותמיהות, שמשמעותן היחידה היא: שמא הגיעה שעת סלוק-שכינה?

ונפלא הדבר.  הגות-רוח קשה זו באה לידי גלוי דוקא עתה, בשעה שישרי-הלב ונקיי הדעת שבמתנגדינו מרכינים את ראשם בכבוד כלפי הציונות, הנה כן, זה עתה שמענו אחד מן המעולים שבמתנגדי-הציונות מודה ב"אפשרות לברוא שם (בארץ-ישראל) מרכז עברי חפשי עם תרבות לאומית נקיה וחשובה יותר מאשר בגולה", והוא מוסיף: אף כי רוב האומה ישאר בגולה, ובארץ-ישראל יתערה רק מעוט, אשר ילך ויגדל, נשאף שם-ובלי ספק בהצלחה מרובה יותר מאשר בגולה-למדרגה עליונה של חרות לאומית ותרבותית", ולא עוד, אלא שהמעוט הארצישראלי, שמתוכו יינק את טהרתו הלאומית ולא יהיה זקוק לחזוק מן החוץ, הוא העתיד להעשות אחד הגורמים, אשר ישמרו על קיומו הלאומי של הרוב בגולה[1]...  אלו לא ידענו...  מי הוא בעל-הדברים האלה , רשאים היינו לחשוב, כי פיו של ציוני מדבר אלינו, ושוב שמענו לפני ימים אחדים לסופר אחד, שודאי לא יבוא בטרוניא עלינו אם לא נחשיד אותו בציונות, "מגלה בלחישה שאין הוא יודע בחיים היהודים בימים האחרונים לקרוא בשם עוד רעיון אחד יפה ומקורי, כאותו הרעיון החדש- ישן לבנות את חרבות ארצנו, להקים ישוב של יהודים בארץ-אבותינו"[2]...

מתנגדי הציונות רואים את השכינה שרויה עליה ומרכינים לה את ראשה בכבוד, ואנחנו-רוחנו חובלה בקרבנו ואל לבנו מתגנב פחד נורא של סלוק-שכינה!  ולמראה החזיון המוזר הזה נשמעת תלונה: "אנחנו הציונים, הננו באמת בכיינים ובעלי מרה שחורה.  אנו מחטטים ומנקרים יותר מדי, אין דבר משמחנו, אין דבר מספק אותנו, וכל מה שיש לנו הוא כל-כך קטן, כל-כך פעוט בעינינו...  רעבתנים רוחניים אנחנו"[3]...

מעין אמת יש בתלונה זו, – אבל רק מעין אמת.  גם אנו הציונים, אין אנו יכולים להיות "רעבתנים רוחניים".  גם אנו, ככל המון בית-ישראל, רגלינו עומדות ברקק המכוער, ששמו: "המציאות היהודית", ותמיהני, אם רקק זה עשוי לגדל רעבתניים רוחניים.  אמנם יש אשר תגלה בו "שארית הפליטה" של הרעב לרוח, ואם אומרים להלביש גם אותה צורה של חולין מגושמים, אין כל פלא, כי "מרה שחורה" יורדת עלינו: אותה שעה נדמה, כי נתרוקן הלב ואין תחלה ואין סוף ל"חלל הפנוי"... 

 

2

שתים הן הדרכים להשלטת השקפת-עולם חדשה: אחת ארוכה ואחת קצרה.  הארוכה היא שירה שלימה של הכרות והארות זעירות, מתונות.  לכתחילה הן דורשות לעצמן בענוה גדולה רק פינה קטנה בלב.  ומכיון שבכר כבשו את הפינה הקטנה הזאת הן דוחות לאט לאט את ההכרות הקודמות, עד שלבסוף נשארות לאלו רק קרן-זוית קטנה.  מי שאמתיותיו החדשות נקנות לו בדרך זו אינו יודע אתסערת החורבן המחרידה רגע אחד את הנפש כולה, אבל אינו זוכה גם לסערת-היצירה, הממלאת את הנפש חדות-עולמים.  והדרך השניה, הקצרה, היא – מִכְוַת-נפש פתאם.  ברגע זה יכיר האדם את אלהיו פתאום.  ואלהים אדירים אלה, שמתוך הסערה נשמע קולם, אלהים  הם! כהרף-עין אינם משאירים שם ושארית לאלהים אחרים על פניהם וסימן אחד מובהק יש לאמתיות, הנקנות בדרך זו: אין הן נזקקות לראיות והוכחות הגיוניות: עצם ישותן הוא הוא הכרח אמתותן.  ברגעים אלה נוצרות לא דרכי-הגיון חדשות, אלא-רוח חדשה, מוסר חדש, שירה חדשה. 

ברגע של סערת-ברכה כזו נולדה גם הציונות.  עד ש"צלפחד בר-חושם" התוהה תעה בדרך חייו עשרות שנים ולבו אכול-הכפירה נלאה לבקש את אלהיו קפצה עליו פתאם הזועה, ומתוכה שמע רק אחת: "הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש ואת כל הארץ ההיא היא –ואתה תבקש לך גדולות?-אל תבקש!".  ובו ברגע הכיר את אלהיו: "נשגב, הרום הרעיון, -הנה יש תשועה לישראל!"...  ו"אבן המעמסה, שהכבידה על לבו, נפלה לגמרי ברגע אחד – ויהי לאיש אחר"[4]...  כל נולדה הציונות: שירת-נפש חדשה באה פתאם לעולם! –

ואל תטעינה אותנו התורות הידועות, המלמדות, שהציונות יצירה עממית היא: העם, במובנו הפשוט, לא יצר ולא יכל ליצור יצירה מופלאה זו " המציאות היהודית" אינה יכולה גם לתפוס את הציונות.  משירדה האומה מנכסיה "ואין היא אוכלת מפתה ואין היא שותה מיינה וגלותה-גלות" הגיעה בהכרח לידי כך, שתהא מטלת ספק בעצם שויה האנושי.  אדם מישראל אפילו בשעה שהוא תובע את עלבונו, אפילו בשעה שחרפת מחרפיו אינה מניחה לו על שפתיו חיוך מנוול של שפלות והכנעה, אלא ממלאה את לבו רעל-שנאה וחמת-נקם, -אפילו ב"שעה חצופה" כזו הוא משפיל את עיניו לקרקע, מפשפש במעשיו ומהרהר: "שמא יש להם לאלו על מה שיסמכו?" מאת העם היהודי נטלה, או, לכל-הפחות, נפגמה בו אמונתו בעצמו, בשויו האנושי והלאומי המוחלט.  עם פגום-נפש כזה די לו, שעדיין נשתמרה בו תקוה סתומה, מעורפלת, לעתיד אחר, שיביא לא ב"היסח-הדעת", כלומר: שלא בזכותו.  אבל אי-אפשר היה לו ליצור מתוכו ועד עתה אין הוא תופס את הציונות, המעמידה את העתיד המקווה ההוא על הזכות האנושית והלאומית המוחלטת.  הציונות לא היתה מעולם "יצירה עממית" אלא אמת חדשה שנגלתה ליחידי סגולה מתוך סערת-נפש שירדה עליהם. 

ואולם אם לא העם יצר את הציונות, ברצונו של העם היא תלויה.  והרצון מאין ימצא בלבו של עם קשה-יום ושפל-ברך? כלום הוא, הרצון, נוצר כלאחר-יד, יש מאין, כשמגיעה, על-פי חשבון, השעה לרצות? אל יפלא בעינינו, אם לאחר שתים-עשרה שנה של ציונות "עממית" אנשים דעתנים מקשיבים בחרדה לחות-דעתו של עסקן  טורקי זה או אחר של הציונות, כאלו רק בו בלבד תלוי גורלה, אם לשבט או לחסד.  הציונות היא אמנם הקריאה הגדולה, שנשמעה ראשונה בבזיליאה: " עם-ישראל עודנו חי ורוצה לחיות!", - אותה הקריאה , "שאנו צריכים לקרוא השכם וקרוא, לא למען ישמעו העמים ויתנו לנו את מבוקשנו, כי-אם, קודם כל, למען נשמע אנחנו את הד-קולנו זה בעמקי-נפשנו, אולי תתעורר ותתנער משפלותה"[5].  אבל אל נא נלמד חובה: אפשר, שהעם שומע כבר את הקריאה, אלא שאין הוא קולטה עדיין, אפשר, שהוא רוצה כבר לרצות, אלא שעדיין חסרה לו סגולת הרצון, ולפיכך אין בו לעת-עתה אלא רצון אחד-שירצו אחרים... 

 

3

זו היא, אפוא, הציונות: אמונה ורצון.  ולמען הקל על העם, העומד ותוהה, את המשא הכבד הזה, אשר לא נוסה בו, עושים לה , לציונות, "נתוח קל": נוטלים את נשמתה, את רוחניותה, ממנה ומשאירים לה את מעשיותה בלבד, גונזים את כל מה שאינו מובן תיכף ומשאירים רק את "המובן והפשוט" ודוקא בשביל כך תוהה בעם עוד יותר מבראשונה, נראה כמבין הכל ובאמת אינו מבין כלום, אין כל צורך בחכמה יתרה, כדי להודות גם בערך "מעשיותה" של הציונות.  אבל בשעה שהשירה והנפשיות שבציונות נגנזות ומשאירים לה רק את העסקנות והמעשיות, בשעה שהללו, העסקנות והמעשיות, אינן מכוונות בעיקרן, למען הרים את העם עד כדי הבנת הציונות, אלא להיפך-למען הוריד את הציונות עד כדי השגתו של העם, -מה פלא, כי ידוה הלב ויהמה: שמא זו היא שעת סלוק-שכינה?---

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ש. דובנוב, "חיוב הגלות", "ייבר. מיר" חוב' מאי לש"ז.

[2] "הבקר" נומר 170 לש"ז.

[3] "השלח" כרך כ' עמ' 495

[4] ליליינבלום, "דרך תשובה", 45, 47.

[5] אחד העם, "על פרשת דרכים" ג', 59.