_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הֶעָרוֹת

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

הרבה חובה מלמד משה סמילנסקי ב"הפועל הצעיר" (נו' 30-31) על המורים בארץ-ישראל.  ואין לכחד: יותר ממקצת אמת יש בקטרוגו.  המורה שלנו ירד ממדרגתו, כמה וכמה תביעות שלממש יש לנו עליו.  בשעתו היה הוא מראשי גבוריה – וגם מראשוני גבוריה – של עבודת-התחיה בארץ;  עכשיו הוא עושה את מלאכתו לפי מדת כחו והרגלו, – גבורה אין בו.  בשעתו יצר הוא – הוא ולא אחר – את בית-הספר העברי בארץ, ובידו אין אף צבת ראשונה ליצרה גדולה זו, גם אותה – את הצבת הראשונה – יצר, והוא לא כרע תחת סבל-המשא, אשר הטיל על שכמו: שמחת-היצירה בִרזלה את רוחו, חשלה את כח-סבלו.  עכשיו נשתה בו שמחת-היצירה, והנה עיפה נפשו לנטל-סבלו.  בשעתו קצר לו יומו וגם ערבו לעשות את חובתו באמונה:  עד שלִמֵד לָמַד, עד שהורה בקש חכמה ודעת איך ומה להורות.  עכשיו ימצא לו ערבו וגם יומו אפילו לכל עבודה שמחוץ לעבודת בית-בפרו, ולא משום שכבר מצא את החכמה ואת הדעת, אשר בקש.... בשעתם היו מורי ארץ-ישראל מתכנסים לדון על עניניהם, ומה יפו ימי-הכניסה ההם.  אני זוכר אותם:  שם חקרו ודרשו תחלה על עיקרי-החנוך, שם שקלו וטרו לראשונה על דרכי-ההוראה, ולאחרונה דנו גם על תקון חייו של המורה, כי יוכל לעבוד במנוחה את עבודתו.   עכשיו מתרבים משנה לשנה י מי כנסיותיהם של מורי ארץ-ישראל, אבל יש אשר גם לפני נעילה לא יזכור שם איש מהם ולא יעלה על הלב, כי לא רק עובדים נושאי-משא הם, שאסור לקפח את שכרם, ובושה וחרפה היא למרר את לחמם, אלא שגם מורים ומחנכים הם, עובדי עבודת-הקודש, ולהם הבושה הוחרפה, כי תִּמָּך עבודת-הקודש הזאת וחדלה מהיות את אשר היא צריכה  רוחה ונשמתה של עבודת-התחיה כלה.

כל זה אמת.  אבל משום שכל זה אמת, הלא תהיה השאלה: מדוע ירד המורה העברי מארץ-ישראל ממדרגתו?  סמילנסקי משיב שתי תשובות.  האחת אינה ענין לכאן, השניה אינה אומרת כלום.  "קהל-המורים ארץ נתדלדל".  אמת.  אבל – מדוע נתדלדל?  ואם תמימים נהיה עם לבנו להחזיר על שאלה זו תשובה של ממש, דומה שמיד יהפך הסדר:  המורה העברי בארץ הוא יהיה התובע ואנחנו כלנו, על ראשינו ומנהיגינו – הנתבעים. 

אין חלקי עם אלה, הרגילים לשבח ולפאר תמיד מה שכבר היה ולראות בו תוכחה למה שהוא עכשיו, טעות-הראות יש בזה:  העין מטיבה לראות את המרוחק ממנה קצת, ואין היא מטיבה לראות את הקרוב אליה ביותר.  וברי הדבר: כשירחק קצת מן העין דורנו שלנו אז יֵראו הטוב והיפה, שיש גם בו.  ואולם יהיו מה שיהיו הטוב והיפה, שתראה העין בדורנו שלנו לאחר שירחק ממנה, – נאמנות לעבודת-התרבות ואמונת-אמת, שעבודה זו היא יסוד כל היסודות, לא תראה בו עד העולם.  וזהו פתרון החידה:  משום שאנחנו ירדנו ממדרגתנו בהכרח נגרר אחרינו גם המורה שלנו בארץ, ואף הוא ירד ממדרגתו שלו.

לשעבר לא היה המורה עברי בארץ יחידי במלחמתו הקשה.  יחידי – או כמעט יחידי – היה ליצור את בית-הספר העברי בארץ, אבל הוא לא היה היחידי, שנלחם ליצירתו זו, לגדולה, לשפורה:  אחרים עזבו עמו.  ולא רק עזבו עמו, כי-אם גם שכם אחת נלחמו אתו יחדו.  מזקני חובבי-ציון אנכי, ואני זוכר את אספותיהם של חובבי-ציון, שבהן דובר על עבודתו של המורה עברי בארץ.  היה באספות הסוערות ההן אחד מראשי המדברים בחבת-ציון, שנסה להעמיד עבודה זו בשורה שניה ולקפח את תקציבה: –  ליליינבלום.  ואף כי רבה מאד היתה השפעתו, ורבים מאתנו יראו גם להשמיע קולם עמו, כי ידענו מה היא חבת-ציון לו ומה הוא לה, בכל זאת נוצח הוא:  אחד-העם, אוסישקין ואחרים עמהם הכריעו אותו.  יאמרו:  מה היה אז תקציבה של עבודת-החנוך?  פרוטות.  אמת.  אבל מה היה אז כל כספם של חובבי-ציון?  גם-כן פרוטות.  וכל פרוטה ופרוטה צריך היה לחזור ולפרוט – לקנית קרקע, להכשרת-העובדה, לצרכי-הצבור, לנסיונות שהצליחו ולנסיונות שלא הצליחו.  הרובים, לפי הערך, היו צרכיהם של חובבי-ציון, ומעטים שלא לפי הערך, היו כספיהם, ואף-על-פי-כן נצח תקציבו של המורה בארץ: לא פחות משליש הכנסותיהם של חובב-ציון נתן לעבודתו שלו.  ואי אפשר היה כלל, שתקציבו שלו לא ינצח:  היו אנשים גדולים וקטנים, שמנהיגים ומונהגים, היו גם חבורות שלימות, שלא מן השפה ולחוץ, לא לתפארת המליצה, אף גם לא לשם מנהג מקובל בלבד, כי-אם מתוך עמקי-נפשם ממש קראו לעבודת-התרבות:  ברי היה להם, שבלעדיהם לא יבנה עם-חורבה, לא ירפא לעם הרוס, שכל עוד נשמתו בו.  והם נלחמו בכל כחם למורה העברי ולעבודתו בארץ, הם שמרו עליו ועל עבודתו לבל יקופח חלקם ולא תגרע יכלתם לגדול ולעלות, כי ידעו והכירו, שעבודת-התרבות הנאמנה, זו המחיה גם עצמות יבשות, שמתחילה בעיקר וראשונה מעבודתו ומיצירתו של המורה.

ואמנם הימים ההם היו ימי גבורה ומאמצי-כח למורה שלנו בארץ.  כל מה שנשאר בו גם עד עתה מן

הסגולות האלה – שיירי אותם הימים הם.  ולא רק משום שבימים ההם חיתה בו, כדברי סמילנסקי, רוח "החלוציות", כי-אם גם משום שאחרים חִיו בו את הרוח הזאת.  לא רק משום שהוא האמין בכחו ובגבורתו, כי-אם גם משום שאחרים בטחו באמונתו זו.   ולא רק משום שיפה וקדושה היתה עבודתו לו, כי-אם גם משום שאחרים קדשו וייפו אותה לו, ככל אשר יכלו, ליפות לו את עבודתו, בכל אופן שלא לכער אותה לו, זהיר היה ליליינבלום.  הן לא משום שלא ידע את ערך עבודתו של המורה נסה ליליינבלום להעמיד אותה בשורה שניה, אלא משום שגאולתה וישובה של אמת-קרקע בארץ יקרו לו מכל.  אבל מכיון שנצח תקציבה של עבודת-החנוך, לא עלה גם על דעתו לגרוע ממנו אפילו בשעת דלדול קופתם של חובבי-ציון.  ידע ליליינבלום גם בערך עבודתו של המורה וגם בצערה, וזהיר היה שלא יחסר לו למורה לכל-הפחות מינימום של מנוחת-לב, פן תקצר נפשו וייעף רוחו בעמלו, כי על-כן גם המורה רק אדם הוא ולא מלאך, ששירת-אראלים לחמו וזיו-השכינה מזונו.  ורשות היתה אז לכל לוחמי מלחמת-הישוב לדרוש מאת המורה, כי יהיה כדאי להגון למשלחתו, כי לא ישכח שהוא "החלוץ" לתחית-הרוח בארץ, ולא תהיה הבושה והחרפה, אם הוא יפגר אחרי יתר חלוצי-התחיה, ועליו תרבץ החטאת אם תחיינה רק האבנים המתות ולא תחיינה גם העצמות היבשות.

והיום? – דומה, שהיום אין לנו רשות זו.  הנה זכינו סוף-סוף למה שלא זכינו עד עתה, במשך ארבעים וחמש שנות חבת-ציון וציונות.  "היום הגדול, אשר קוינו לו, בא.  העם הולך ובא אל הארץ, לאלפיו ורבבותיו".  ברוכה תהיה לנו העליה הגדולה הזאת.  אשרינו, שעינינו רואות אותה.  אבל אל נא תהיינה עינינו למודות לראות רק את הרצוי לנו בלבד.  אם בעין פקוחה נסתכל בעליה הגדולה האחרונה נראה, שלא "העם" הולך ובא אל הארץ.  שבכלל אין אנו עדיין עם אחד.  שבטים, שבטים עולים לעיניו בני אברהם, יצחק ויעקב אל הארץ.  שבט רוסיה, שבט פולין שבט גרמניה, שבט אמריקה, שבט תימן וכו' וכו'.  המעט הן הארצות והמדינות, אשר נדחנו ואשר בהן נשברנו לשברי-שברים?  ואל נא נרמה את עצמנו:  כל שבט מישראל, הבא אל הארץ. בצורתו שלו, בתרבותו שלו, בלשונו שלו הוא בא, בהן יחיו העולים את שארית חייהם ובהן ימותו, אם יאבו ואם ימאנו.  אי-אפשר שתהיה אחרת.  בפי רבים מאתנו שגורה מליצה יפה:  אדם מישראל, העולה אל הארץ, חיב לחלוץ. לחלה את הנפש, אשר עשתה לו ארץ-גלותו.  אבל רק מליצה היא זו, לא יותר.  אין אדם חולץ את נפשו, אין הוא מקיא את תרבותו ואין הוא עוקר את לשונו מתוכו.  אין לו יכולת, אפילו אם יש לו רצון לכך.  מי יאחד, אפוא, את כל שברי-שברינו, מה הוא הכּוּר, אשר בו יותכו כל שבטינו והיו לעם אחד?  מדינה אין לנו עדיין, גם הארץ, אשר עליה מתיצבות רגלינו, לא שלנו היא עדיין.  אף גם מסכת-חיים, אשר בה נבטח בהיותה כלה שלנו, אין לנו עוד.  לעת-עתה יש לנו רק כור אחד להתיך בו את שבטינו – בית-הספר.  האבות יתמו ב"שבטיותם", להם אין תקנה עוד;  בניהם ובני-בניהם יגדלו ויהיו לעם אחד, – אם את כלום יכבוש בית-הספר שלנו לכל תכניו ולכל מדרגותיו.  ונשמת-נשמתו של בית-הס]ר המה לא בניניו ולא כליו, לא ספריו ולא מכשיריו, כי-אם – מוריו.

ובשעה כזו, שלא היתה לנו דוגמתה לברכה, אבל גם לסכנת אסון, אשר עליה נאמנו מאד דברי סמילנסקי, כי "אם נכשל, חס וחלילה, ולא נעמוד בנסיון – אבדנו", – דוקא בשעה זו לא ידענו להעריך כראוי את עבודתו של המורה, ליפותה לו ולתת את שמחת-העבודה בלבו.  אנחנו אחרת ידענו: לנמך לו את ערך עבודתו, לקצות בה לעיניו ולהוביש לו בלבו את שמחת-העבודה עד טפתה האחרונה  ולא על שבטנו האמריקני, שהיה המתחיל בעבירה, יזעף הלב.  שבטנו זה שם לו אות מיוחד במצחו: "אנשי-המעשה".  אחת היא, אם באמת כבר טבוע לו האות הזה גם בנפשו, או שעדיין הוא פורח לו רק במצחו, למען יראו הרואים ויבהלו.  קשה מכשף מעושה ממכשף אמתי.  ואין כל פלא, אם "אנשי-המעשה" המעושים שלנו אמרו – וגם יאמרו – לאו לכל נֶטע, אשר לא בין רגע יבשיל פרי.  על מי יזעף הלב?  על אלה, שמעולם לא חשבו שכר מפעלנו לעתיד לבוא בהפסדן של הפרוטות, שבהכרח אנו מוציאים עליו היום.  מדוע נאלמו הם בשעה שלעיניהם קצו בעבודת-החנוך גבוי-התקציבים ההם, שמימיהם לא הבינו ועד העולם לא יבינו – אם מאין יכולת, או מאין רצון להבין – מה תתן ומה צריכה ליתן לנו עבודת החנוך העברי בארץ?  מדוע לעו דבריהם בפיהם בשעה שהורידו את העבודה הזאת ממדרגה למדרגה, עד כי עשוה מדרס לכל עבודה אחרת, אשר עליה יאמר – אם ביושר ובצדק, או שלא ביושר ושלא בצדק – שממנה אין לגרוע ועליה יש רק להוסיף?  שני קונגרסים היו לנו בארבע השנים האחרונות.  הגידו נא:  הנמצא בהם איש – אם מבין המנהיגים, או מבין המונהגים – שבכל כח דבריו ובכל אש אמתו, – לא במליצות תחוחות ולא בשלהבת-קש, – נלחם לתקציבה של עבודת-החנוך והגן עליה מפני חרמש הכוסחים והקוצצים?  שתי אספות היו לנבחרינו בארץ-ישראל גופה במשך חמש השנים האחרונות.  ההיה בהן איש, אשר מפיו שמענו דברי אמת ואמונה על קדוש החנוך בארץ, על גדולת-יכלתו של בית-הספר העברי בארץ, על תעודתו ומצות-נפשו של המורה העברי בארץ?  ובהחל הקוצצים למרר את לחמו של המורה-העובד, האומנם קמה הסתדרות-העובדים שלנו להיות מגן לו?  הנמצא איש בפנתם של ציונינו הכלליים לתבוע את עלבונו?  הפצה מכל קהל-מזרחינו איש את פיו לבקש את דינו?  הגידו נא, אם תדעו....

אחרת אנו יודעים ויודעים:  באו מנהיגים וסמכו את ידם על הקוצצים.  באו מונהגים והסבירו פנים ל"אנשי-המעשה" מן השבט האמריקני – למחות את עבודת-החנוך לגמרי מתקציבנו.  באו סופרים וספרו את הגריסים בקדירתו של המורה, אולי אפשר לחסרה עוד גריס אחד.  באו עסקנים ונתנו את המורה לעוכר-ישראל, כי עשה דין לנפשו ונכשל.  ולבסוף בא סמילנסקי – גם סופר וגם עסקן – והציע:  המורים של עכשיו – אלה, שכבר נתנו לנו ולבנינו עשר, עשרים, שלשים שנה משנות חייהם – יגורשו מעבודתם (או בלשון נקיה: "יטריחו את עצמם לבקש להם מקום במקצעות-חיים אחרים"), ואחרים יבואו במקומם.... אוי לאזנים, שכך שומעות, אף כי באמת כבר הורגלו אזנינו שתהיינה כך שומעות.  לפני שלשים ושמונה שנים היה מי שהציע לגרש את הבילו"יים מגדרה, כי על-כן הם "בונים להם היכלות" ו"מפנקים את נפשם", ולהושיב אחרים במקומם.  אחר כך היה מי שהציע לגרש את העקרונים ממושבתם, כי "מורדים" הם, ולהושיב אחרים במקומם.  לפני ימים מועטים בערך שמעו אזני הצעה – לגרש את בני "עין-חרוד", את בני "תל-יוסף", את בני "בית-אלפא" וכו', וכו', כי סוציאליסטים ו"בולשביקים" הם, ולהושיב אחרים במקומם.  עכשיו מציע איש טוב וישר כסמילנסקי לגרש את המורים מעבודתם, כי על-כן "פרופסיונלים"  גמורים הם ומבקשים – לפי חשבונו – יותר מדי גריסים לקדירתם, ולהעמיד אחרים במקומם....

ובבוא אלינו אורח הגון מן החוץ, והוצאנו לכבודו אל הרחוב את אלפי ילדינו וילדותינו ואת מאות מורינו ומורותינו, ואמרנו לו:  

– הנה  תקותנו – בני דור התחיה, והנה גאותנו – מגדליהם ומחנכיהם של בני דור-התחיה.

ופנינו לא יאדמו ואת עינינו לא נכבוש בקרקע...

 

"הארץ", י"ח סיון, תרפ"ה"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה