_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הֶרְצֵל

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

א

יחידי נברא האדם הגדול.  בראש צוקו הוא יושב, מסביב לו דומית הבדידות ושאון ים-הראשים אשר מתחת אליו לא יגיע.

אין אחוד בין הגדול ובין ההמון.  יחיד הוא הגדול וכל מראות-הקשת מתגלים בו;  מרובה הוא ההמון ואין לו כי אם צבע אחד, גֶוֶן אחד.  יחיד הוא הגדול ואין מספר למחשבות, הרוחשות במחו;  מרובה הוא ההמון ומחשבה לא ידע אף אחת.  יחיד הוא הגדול ובלבו רועדת גַמָה שלימה של רצונות ומאוויים;  מרובה הוא ההמון ואין בלבו אלא רצון מגושם אחד – זה שיצָרו ועשה אותו המון.  יחיד הוא הגדול ושר ככנור, שכל מיתריו מתוחים ומנגנים;  מרובה הוא ההמון והומה כפנדורה, שפקעו כל מיתריה ונשאר לה רק אחד מהם.

כך אנו אומרים כל עוד אנו חושבים על הגדול היחיד וההמון המרובה ואין אנו רואים אותם.  כיון שראינום מיד אנו אומרים אחרת:

לא יחידה נברה הנפש הגאונית. חידת-עולמים היא נפשו של כל אדם;  חידה לפנים מחידה היא נפשו של הגדול: היא היא צרופן של המון נשמות הכלולות בתוכה.  הקדוש-ברוך-הוא צובר את עפרם של חלשים וממנו הוא עושה נשמה לגדל-כח, עפרם של קדושים וממנו הוא עושה נשמה לגבור.  בראש צוק מושיבו יוצרו, ועד מהרה נעשה הרו צר לו והוא יורד אל העמק, אל תוך צללי הַשְפֵלָה.  דומית הבדידות פורשת את רשתה עליו, ממנה לא ינצל כל עוד רוחו בו, וממנה הוא בורח, לשאונו של ים-הראשים יקשיב ובו ירוה את אזנו.  וכשבאה השעה המוכשרת לכך, והנה הוא, הגדול היחיד, נתון בתוך ההמון המרובה, נבלע בתוכו ועומד ממעל לו, חולק להמון מכחו וגבורתו וחוזר וסופג אל תוכו את כחו וגבורתו של ההמון והוא עצמו חי וְגָדֵל עליהם.  אותה שעה אי אתה יודע, מי משניהם הוא המושפע ומי המשפיע, מי הוא היצור ומי היוצר: שניהם משפיעים ושניהם מושפעים, שניהם יצורים ושניהם יוצרים.

אשרי השעה הזאת: שעת ברכה היא, שעת יצירה, שעת בנין עולמות חדשים.  לא רבות הן השעות הללו בדברי ימי עם ועם, והן הן גופי דברי-הימים, עליהן הכל עומד.

שעה כזאת היתה לנו שעת בואו של הרצל אלינו.  לא הרצל הוא אביה של מחשבת הציונות, לא הוא מחוללה של תקוות התחיה.  אחרים קדמו לו והכשירו את הדרך לפניו.  בא הוא ונתן לנו – את הכל.  בהרבה מיצירותיו הספרותיות חוזר הרצל על רעיון אחד החביב לו: נוח לו לאדם לשלוט בצבור, להכניע את הצבור לרצונו, מלשוט בעצמו, מלהכניע את עצמו לרצונו.  הוא היה האיש, אשר ידע לא רק לשפוך את רצונו על הצבור, כי-אם ידע גם לנגוע נגיעת האלקטרון בצבור ולהביא לידי גלוי את הכחות הטמונים בו.  והוא, הרצל, חזר וקלט את הכחות, שנתגלו בצבור אל תוך עצמו, ועליהם חי, עליהם גדל.  "שמא תאמר – כתב לבארון הירש ערב צאתו אל העם, – כשרון הדבור חסר לי– עתיד הוא להנתן לי: כנפים אין לי – עתידות הן לצמוח לי"...

אותה שעה שבא הרצל אלינו היתה לנו שעת ברכה, שעת יצירה, שעת בנין עולם חדש.  אבל קצרה היתה השעה הזאת.  ושנה שנה בזכרנו את אשר לוקח מאתנו אנו שואלים את נפשנו: מי יודע, מתי נזכה שוב לשעה גדולה מעין זו, שהיתה שעת בוא הרצל.  

 

ב

(על-פי פרנץ אופנהימר)

על גבעות הגליל גדל דור חדש – אולי זרע עם חדש: אנשים חזקים ואמיצים.  יושבי כרכים היו לפנים, אומנים, גמנזיסטים, סטודנטים, מורים, יצורים חלשים חורים, שעצביהם רפוים ופסיעתם טפח.  ואולם הם מצאו את הדרך לשוב אל האדמה, אֶם כל חי, המשביעה כח ואון את הנע והנד – והנה מבטם נשקף מתוך עינים שלוות, נועזות, ופסיעתם נעשתה גסה ובטוחה כפסיעת הנמר.

עיני ראום בעבודתם;  הניפו והרימו את מעדרם וזרועותיהם לא עיפו; ראיתים צועדים ביום שרב ליד מחרשתם ומכונת-זריעתם; מעל מצחם השחרחר טפטפה הזיעה. ראיתי את השומרים צמודים אל גבי סוסים ורודפים באשון לילה, רוביהם בידיהם ואשפתם במתניהם;  ראיתים רוכבים על פרדותיהם וטובלים במימי-כנרת, ערומים, שופעים הוד וגבורה, גופם הזקוף כאלו עשוי ברונזה, גידיהם שורגו כאלו חושלו עשת – ופחד ורחב לבי בקרבי. אם שנים מועטות של אכרות עֲמֵלָה דַיָן להכחיד את עקבות העבדות והקלון בני האלפים – מה יוכל ומה עתיד גזע זה להיות?!

מה  דמות תהיה לדור, הצומח ופורח עתה בכפרים?  ראיתים, את ילדי המושבות, ילדי השמש והחרות: עינים מבריקות מתוך פנים צהובות, גופים זקופים ונשאים בגאון על רגלים יפות ערומות, הזריזות לקפוץ, גבעולי-קנים, המתמרים והעולים כַּנֵרוֹת, כי על כן שרשם מאדמת מולדת יינק, כי על כן דור חפשים, דור אדונים הם, הצועדים בבטחה על אדמתם הם.  לא ילמדו להכפף ולכרוע יושבי הגבול הרעננים האלה.  לרכוב הם לומדים עוד בטרם ילמדו ללכת.  ויודעת יד הילד את פי-הרובה. ראיתי ילדים דוהרים בדרכים ובמשעולים ורק רגליהם הערומות חובקות את צוארי הסוס.  וכבר יש שובבים אחדים, המתחרים עם הבדואי הגא, אזרח המדבר, – קשתים ופרשיפ אמנים הם!

ומה בכך, אם לפעמים ינקום הערבי את נקמת דמו באחד מבני הדור הזה? – זהוּ גורל חייהם של יושבי-גבולין.  הנותרים מוסיפים עוד כח להגן על עצמם.  ומה יחסר לגזע, אם לא הכח להגן על עצמו?

בכל בית, אשר על מִפְתָּנוֹ דרכתי, תלויה תמונת תיאודור הרצל. לא הושם הכתר בראשו, והוא מלכו של עם נולד זה, מלכו, אשר נפח בו את הרצון להולד, להגלות, אשר בשבילו מת ואשר בשלו הוא חי וקים, –  מפרה את רוח העם, מַשְרֶה עליו את דמותו הכבירה והנהדרה.

מרובים הם הפרחים, עשירי הצבעים ונותני ריח הניחוח, הגדלים על גבעות הגליל;  יפים מכולם המה אלה, המקשטים את קברו של זה אשר לא ישכח, לא אבד...

 

העולם 1912-1914

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה