_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המנגן העִוֵר

ולדימיר קורולנקו

תרגם: אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

פרק ראשון

א.

הילד נולד בדממת חצות לילה, בבית אחד האצילים העשירים אשר בנוף הדרומי מערבי.  האֵם הצעירה שכבה על מטתה כנדהמה ותהי כמו שכחה תבל ומלואה.  אפס כי בהשָּׁמע בחדר קול גניחתו הראשונה של הנולד התנודדה היולדת על משכבה, מבלי לפקוח את עיניה העצומות.  שפתיה נעו, כמו לוּ חפצה להגיד דבר, אך קולה נחבא ולא נשמע.  פניה השחרחורים, המלאים רוך ונעימות, שעוד טרם נמחקו מעליהם רשמי הילדות, נעוו ויביעו קצר-רוח וענות-לב, כילד מפונק החש פתאם איזה מכאוב שאינו רגיל בו.

המילדת הרכינה את ראשה ותט את אזנה לשפתי היולדת הלוחשות.

– מדוע...  למה הוא זה?  – שאלה החולָה בלחישה.

המילדת לא הבינה את שאלתה.  הילד השמיע קול בוכים שנית.  בפני החולָה התרוצץ רגש כאב אנוש ועמוק ומבין עיניה הסגורות התגלגלה דמעה.

– מדוע...  למה?  – כבראשונה לחשו שפתיה.

הפעם הבינה המילדת את שאלתה ותשיב במנוחת לב:

– הרי את שואלת, גברתי, מדוע יבכה הילד?  הרגעי נא, – כך מנהגו של עולם.

אולם המענה הזה לא הניח את דעת האם, ותחרד ותתחלחל מדי פעם בפעם בהשמע קול בכי הילד, ותוסף לשאול בדאגה וקצר-רוח: מדוע...  כך...  משונה בכיתו?

ואולם המילדת לא האזינה שום דבר בלתי רגיל בקול בכיתו של הילד, ובראותה כי האם מדברת את דבריה כנבוכה ודבריה נאמרים, כנראה, מתוך חום הקדחת נסתלקה ממנה ותשים את לבה אל הילד.

האם הצעירה נאלמה דומיה, ורק לפרקים מצץ איזה רגש כאב אנוש, שלא יכל לבקוע החוצה באויר ותנועה, דמעות חמות ומלאות מעיניה.  הדמעות הבקיעו מבין העפעפים השחורים ותתגלגלנה אשה אחרי רעותה על פני הלחיים הלבָנוֹת כשיש.

אפשר הדבר, כי לב האם הרגיש מאליו, כי יחד עם הנולד גח מרחם גם אסון נורא ואיום שעתיד להקדיר את עננו על פני עריסת הילד וּלְלַוֹת את החיים החדשים הללו כל הימים עדי שובם לעפרם.

ויכֹל, אמנם, להיות, כי באמת לא נאמרו הדברים אלא מתוך אש הקדחת ולא היה בהם שום ממש.  יהיה איך שיהיה – הילד נולד עִוֵּר. –

 

ב.

בראשונה לא הרגישו את הדבר.  הילד הביט אל כל דבר באותו המבט העמום ובלתי מכֻוָּן הרגיל אצל כל הילדים עד פרק ידוע.  הימים חלפו ועברו כסדרם וכבר החלו למנות את ימי חיי האדם החדש לשבועות.  עיניו נטהרו ויסר מעליהן הריר הדלוח ותראה בבת העין בדמותה הרגילה.  אפס כי לא הפנה הילד את ראשו אל קוי האור המזהירים, שהגיחו אל החדר יחד עם צפצופם העלז של הצפרים וקול שאונם של עצי התדהר הירוקים, שהניעו את ראשיהם על יד החלונות בגן.  האם, שהספיקה להחליף כח אחרי קומה ממטתה, היתה הראשונה ששמה לבה בחרדה אל מראה פני הילד המוזרים, שנשארו תמיד במנוחה בלי נוע ויביעו איזו רצינות גמורה שאינה מצויה אצל כל הילדים בני גילו.

האשה הצעירה הביטה אל אנשי ביתה הסובבים אותה ותשאל בחרדת לב: הגידו נא לי, מדוע משונה הוא הילד כל כך?

ובמה?  – השיבו אנשי הבית בקרירות לב: – אין הילד משונה כלל מכל הילדים האחרים.

הביטו אל הילד והוא כמו יחפש דבר בידיו...

הילד אינו יכֹל עוד לזַוֵּג את תנועות ידיו עם רגשותיו החדשות של חוש ראותו, – השיב הדוקטור.

ומדוע יביט תמיד וִיכַוֵּן את עיניו רק למקום אחד?  – הוא...  עִוֵּר?  – התפרץ פתאם מלב האם פתרון נורא לחידתה, ואיש לא יכֹל עוד לנחמה ולהניח את דעתה.

הדוקטור לקח את הילד על זרועותיו, ויפן אותו במהירות אל עבר פני האור ויציץ אל תוך עיניו.  הוא נבוך מעט ואחרי פטרו את עצמו במלים אחדות המשתמעות לתרי אפי נסע לדרכו ויבטיח לשוב בעוד ימים שנים.

האם בכתה ותתמוטט כצפור שנגעה בה יד הרובה ותלחץ את הנער אל לבה, בעוד אשר עיני הנער לא חדלו מלהביט במבטו הקָּם והעמום כבראשונה.

והדוקטור שמר את הבטחתו, ויבוא בעוד ימים שנים והאופתלמוסקוף בידו, וידליק את הנר ויקריבו אל עין הילד וירחיקו ממנה ויביט אל תוך עין הילד וסוף סוף הגיד במבוכה:

– לדאבון לב, גברתי, לא שגית...  הילד – עור, ונוסף לזה גם בלי כל תקוה להֵרִפא...

האם שמעה את הדברים בלב עצב ושאנן...

– אנכי ידעתי את הדבר זה כבר, – השיבה בקול נמוך.

 

ג.

בני הבית שבו נולד הילד העור היו מעטים.  אל האנשים שכבר ידועים לנו צריך להוסיף עוד את האב ואת "הדוד מַקְסִים", כמו שקראו לו כל אנשי הבית וגם האנשים הזרים.  האב היה דומה בערכו ומהותו לאלפי בעלי אחוזה אחרים שבנוף ההוא.  הוא היה בעל רוח נדיבה ואפשר לאמר גם איש טוב, השגיח תמיד בעין פקוחה על עושי דבריו ויאהב לבנות בתי-רחים ולחזור ולתקנם תמיד.  הדבר הזה אכל את רבי עתותיו וממילא נשמע קולו בביתו רק לעתים מזומנות בלבד, כמו בשעת האכילה והשתיה וכדומה.  בבואו הביתה היה רגיל לשאול מדי פעם בפעם: "השלום לך, יונתי?", ואחרי השאלה התדירה הזאת היה קרב אל השלחן וכמעט שהיה גורע שיחה כלל, רק זעיר שם היה מספר דבר וחצי דבר על אדות בנין בית-הרחים, האופנים וגליליהם.  ונקל להבין, כי הויתו הפשוטה והמצומצמת הזאת לא יכלה להשפיע על נפש הילד במדה מרובה ולהטביעה בחותם ידוע.

אולם הדוד מקסים היה איש אחר לגמרי.  כעשר שנה לפני התחלת ספורנו היה הדוד מקסים ידוע לבעל האגרופין היותר מסֻכן לא רק בסביבות אחוזתו בלבד, כי אם גם בקיוב העיר "בימי השטרות", המה ימי השוקים הגדולים.  כל יודעיו התפלאו איכה נהיה כדבר הזה, כי במשפחת הגברת פופילסקה, ילידת יַצֶנְקה, ההגונה בכל האופנים, יצא לאויר העולם אח נורא כזה האיום על כל סביבותיו.  קשה היה עד מאד לעמוד על אופיו של האיש ולכַוֵּן את דעתו.  על דברי החן והחבה של חבריו האצילים היה עונה תמיד בדברים קשים וחוצפא יתירה, בעוד שהיה סולח להאכרים דברי עזות וגדל-לבב כאלה, שגם האציל היותר נוח לבריות היה עונה עליהם במכת לחי.  אולם, לבסוף, לשמחת לב כל אנשי דעה ובינה, קצף הדוד מקסים קצף גדול על עם אוסטריה וישם את פניו ארצה איטליה.  שם מצא מין את מינו ויתחבר מקסים אל כופר ובעל אגרופין אחד כמהו, הוא גַרִיבַּלדִי, הוא האיש, אשר לפי דברי האצילים, כרת ברית אחוה עם השטן והנהו נכון למכור את האפיפיור בכבודו ובעצמו בעד נזיד עדשים.  הנה כן אבד מקסים לדעת את נשמתו "הפרוצה", אבל תחת זה רבתה המנוחה בקיוב בימי השוק ואמות כבודות רבות חדלו מלדאוג לגורל בניהן.

והאוסטרים קצפו, כנראה, גם הם קצף גדול על הדוד מקסים.  כפעם בפעם בא ב"הרץ", – עתונם החביב של האצילים בעלי האחוזות, – בחלק הידיעות משדה המלחמה, זכרו של מקסים לחרפה ולקללה כאחד מגבורי גריבלדי היותר מצוינים, עד כי לבסוף הביא "הרץ" את הבשורה להאצילים, כי נפל מקסים במלחמה הוא וסוסו אתו, והאוסטרים, שאפם חרה בם ועברתם היתה שמורה להוַּליני קשה העורף הזה, בִּתקוהו בחרבותיהם ועשו את בשרו ככברה.

– מרה היתה אחרית מקסים, – אמרו האצילים ויראו בזה את אצבעו של פטר הקדוש שנלחם מן השמים בעד היושב על כסאו.  ויתחשב מקסים בין המתים.

ואולם ברבות הימים הוברר הדבר ויוָּדע, כי לא הצליחו חרבות האוסטרים להכחיד כליל את נשמת מקסים הסוררה ותשאר תלויה ועומדת בגוף שבור והרוס.  גבורי גריבלדי הוציאו את חברם מתוך ההרגה ויתנוהו אל אחד מבתי החולים.  ויהי אחרי רפאו מעט את הריסות גופו שב מקסים פתאם אל בית אחותו וישתקע שם.

עתה לא הלך עוד לבו אחרי מלחמת השנים, שהיה רגיל בה בימים עברו.  רגלו הימנית נקטעה כלה ויצא בקַבו וגם ידו השמאלית נשחתה ותעצור כח רק להחזיק משענת.  ובכלל נשתנה האיש הרבה מאד;  רוחו הסוערת נחה, שקטה;  בכל הליכותיו נראו רצינות וכֹבד ראש.  ורק לעתים רחוקות השתמש עוד בלשונו החדה, שפצעיה עתה היו אנושים כפצעי חרבו בימים עברו.  ויחדל מקסים מרדת עוד לירידי קיוב, ויבוא בחברת אנשים רק לעתים רחוקות ואת רבי עתותיו בלה בחדר ספריו.  שם היה קורא בספרים כאלה אשר איש לא ידע את תכנם ומהותם ורק עפ"י אומדנא ידעו, כי ספרי מינות וכפירה המה.  הוא עסק גם בכתיבת איזה דבר בספר, אבל משום שכתביו לא ראו אור ב"הרץ" לא היה ערכם גדול בעיני הסובבים אותו.

בימים ההם, בשעה שבבית האחוזה יצא לאויר העולם היצור החדש וילך הלוך וגדול, החלו נקודות הכסף להזהיר בשערותיו הקצרות של הדוד מקסים.  מרוב השתמשותו במשענתו הורמו כתפיו וכל גופו קבל צורת רִבוע.  חזות פניו המוזרה, גבות עיניו הסבוכות יחד ומפיקות רוח סרה, קול משענותיו ועמודי עשן מקטרתו שעמדו תמיד מסביב לו כענן, – כל הדברים האלה הטילו אימה יתירה על רואיו ורק האנשים שידעו היטב את האינבַליד הזקן ידעו, כי בגוף ההרוס הזה דופק לב חם וטוב, ובראשו הגדול והמרובע, המכוסה ביער שערות קצרות, ישכון מֹח אשר יעבוד את עבודתו בלי הרף.

אולם גם האנשים הקרובים אליו לא ידעו את מהות השאלה שנקרה במחו בימים ההם.  המה ראו רק, כי הדוד מקסים החתול תמיד בערפלי עשן מקטרתו יושב לפעמים על מושבו שעות שלימות בלי נוע, מבט עיניו עמום וכהה, גבות עיניו סבוכות כבזעם ורוחו סרה.  ובאותן השעות חשב האינבליד, כי החיים כלם אינם אלא מלחמה ארוכה מראשם ועד סופם ושאין בהם מקום לבעלי מומים כמותו.  הוא דק ואשכח, כי לו אין כבר מקום במחנה והויתו נופלת רק למשא על גבורי החיל הלוחמים.  בעיניו נראה הדבר, כי הוא איננו אלא אחד האבירים שדחפוהו החיים מעל האוכף וישפתוהו עדי עפר.  האם לא מורך לב הוא לכרוע ברך לפני הדום רגלי המנצח וללקוט את הפרורים הנותרים מעל שלחנו? 

ובעוד שהדוד מקסים עושה את חשבון נפשו ברוח גבורה ואמץ הלב, בעוד שהוא חושב את מחשבתו העצורה כאש בעצמותיו ושוקל ומונה את כל השאלות והתשובות, והנה נפגשו עיניו ביצור החדש שמזלו גרם לו להיות אינבליד מתחלת בריתו.  מתחלה לא שם מקסים את לבו אל הילד, ואולם אחר כך לקחו את לבו הדמיון הנפלא והצד השוה שבשניהם.

– המ...  אמנם כן!  – אמר מקסים אל לבו באחד הימים, בהיותו צולל בתהום מחשבותיו ובהעיפו את עינו אל הילד: – גם הוא אינבליד.  ולוּ היתה איזו יכלת לזַוֵּג אותנו יחד כי אז אולי היינו שנינו לאדם אחד שיש בו ממש.

ומן הוא והלאה החל להתבונן אל הילד יותר ויותר.

 

ד.

הילד נולד עור.  ומי אשם באסונו?  אין איש.  הנה מלבד שאי אפשר לראות בזה אף צל של "רצון להרע", אלא שגם סבתו הראשונה של האסון חבויה בצל וטמונה בעמק מסתרי הבריאה הסבוכים ומכוסים מעין כל.  ובכל זאת, מדי הביטה האם האמללה אל ילדה העִוֵּר והנה כאב אנוש לחץ את לבבה ובשרה נעשה חדודין.  ממילא מובן, כי פה נראו רגשות אם הרואה לפניה את אסון ילדה בהוה ויודעת לשוות דמות וערך גם להעתיד הנורא והאיום המחכה לו.  ואולם מלבד הרגשות הללו נקרה בעמק לבה של האשה הצעירה ותנסר גם ההכרה, כי סבת האסון תלויה באלה אשר הביאו את החיים הללו לאויר העולם...  הדבר הזה היה די לעשות את הילד הקטן בעל העינים השחורות אבל סתומות לנקודת המרכז של כל בני הבית, ויהי הילד שלא מדעתו לאדון נגיד ומצוה, אשר כל רצונותיו ותביעותיו היו קודש לכל אנשי הבית.

אי אפשר להגיד מה היה סופו של הנער שהיה מסוגל מתחלת בריתו, בסבת אסונו, להתרגז על לא דבר ולמצוא תואנות, ומה גם אחרי אשר כל הסובבים אותו הועילו רק להחזיק ולהגביר את מדת האניות בקרבו, לולא מסבות החיים וחרבות האוסטרים שהכריחו את הדוד מקסים להשתקע בכפר, בבית אחותו.

הויתו של הילד העור עמו בבית אחד התותה לאט לאט למחשבת מקסים דרך אחרת ומסלה חדשה.  הוא הוסיף גם עתה לשבת על מקומו כדרכו שעות שלמות ולהעלות את ענן הקטורת, אבל תחת עקת לב ומרירות נפש הביעו עיניו עתה אחרת, איזו מחשבה עמוקה והתבוננות חדה ונמרצה.  וכל מה שהוסיף הדוד מקסים להביט ולהתבונן, כן הוסיפו גבות עיניו להסתבך, פניו רעמו ויתאבכו גאות עשן מקטרתו, עד כי לבסוף גמר בנפשו להתערב בדבר גם הוא.

– זה הקטן, – אמר מקסים, בהוציאו מפיו טבעות עשן תכופות זו אחרי זו: – זה הקטן גדול יהיה ואמלל יהיה בחיים עוד יותר ממני.  אמנם נוח לו שלא נברא משנברא.

האשה הצעירה השפילה את ראשה ודמעה התגלגלה מבין עיניה ותפול על מעשי ידיה.

אכזריות נוראה היא להזכיר לי את הדבר, מַקס, – השיבה היא בקול נמוך: – להזכיר את הדבר בלי כל מטרה ותכלית.

אנכי רק אמת יהגה חכי, – השיב מקסים: – לי תחסרנה יד ורגל, אבל יש לי עינים, ולילד אין עינים וברבות הימים תחסרנה לו גם ידים ורגלים, גם רצון לא יהיה לו עוד...

– ומדוע?

– הלא תביני לרעי, אַנַּה, – אמר מקסים בקול יותר רך מבתחלה: – הן לא להדאיב את רוחך רצוני ולא להיות אכזרי כונתי.  לילד נתנה מערכת עצבים דקה ומחודדה.  לעת עתה יש עוד לאל ידו לפַתח את כל יתר כשרונותיו וחושיו במדה גדולה כזו עד שימלאו לו כמה שאפשר את חסרון כח ראותו.  אבל לדבר הזה דרושים הרגל והתפתחות, והדברים האלה נקנים רק בעזרת ההכרח.  ההשתדלות האוילית להרחיק ממנו את ההכרח לחגור בעצמו את כחו חוסמת בפניו את הדרך היכולה להובילו לחיים יותר רחבים ומלאים.

חכמת לב האם עמדה לה להבין את אמתות דברי אחיה, והיא שעמדה לה גם לנצח בקרבה את הדחיפה הטבעית לחוש מבלי משים ולרוץ לכל קול גניחתו של הילד, וכעבור ירחים אחדים אחרי השיחה האמורה כבר למד הילד לזחול במהירות על פני הקרקע בכל חדרי הבית בהקשיבו את אזניו לקראת כל שאון וצלצול, ובעמקות והתבוננות נפלאה שאינה מצויה אצל ילדים אחרים משש את כל דבר שבא לידו.

 

ה.

את אמו למד הילד קל מהרה להכיר על פי הליכתה, קול שריקת בגדיה ועל פי סמנים אחרים שהיו מיוחדים רק לו לבדו מבלי שירגיש בהם אחר, מבלי הבט אל מספר האנשים שהיו בחדר, מבלי הבט אל אופני העתיקם את מקומות מושבותיהם, הכיר הילד את האם וישם את פעמיו ישר אליה;  גם בקחתה אותו פתאם על זרעותיה הכיר תכף, כי בחיק אמו הוא יושב.  ובקחת אותו איש אחר מאנשי הבית על זרעותיו היה הילד ממשש במהירות בידיו הקטנות את פני האיש, וככה למד להכיר את אומנתו, את הדוד מקסים ואת האב.  אולם בגעת בו איש זר החלו תנועות הידים הקטנות להתמהמה ולהתנהל בכבדות;  הילד היה מעביר אותן בשים לב וזהירות על פני הזר וכל יצורי פניו הביעו התבוננות עמוקה, כמו לוּ "הסתכל" באמצעות ראשי אצבעותיו.

מטבעו היה הילד מהיר ועֵר לכל דבר, אפס כי רבו הימים וינקפו שבועות וירחים והעורון העמיק הרחיב את השפעתו על תכונת הילד, שכבר החלה להראות בצביונה הקַּיָּם.  מהירות תנועותיו חדלה לאט לאט;  הוא החל לבַכֵּר את זויות הבית הרחוקות וישב שמה דומם שעות שלמות, יצורי פניו קמים בלי נוע וכלו כמו מקשיב לאיזה דבר.  בשעה שדממה שררה בבית וחליפת קולות שונים לא השביתה את מנוחתו ולא הטרידה את הקשבתו ישב הילד כמו צולל בתהום של מחשבות, ותמהון והתפלאות יצוקים על פניו היפים, המפיקים תום ושימת לב של גדול.

הדוד מקסים הבין מראשית אחרית: מערכת עצבי הילד הדקה והמחודדה עשתה את שלה, ובחדדה את חושי השמיעה והמשוש כמו השתדלה למלא בזה במדה ידועה אותה ההשפעה שהיתה הנפש צריכה לקבל מחוש אחר.  כל רואיו התפלאו על עומק חוש משושו וחדודו, עד כי לפרקים היה דומה כאלו לא חסרה לו גם הבנת הגונים: בבוא לידו מטליות בעלות גונים בהירים היה ממשש אותן במתינות ופניו הפיקו התבוננות עמוקה.  אולם ברבות הימים הוברר הדבר, כי עיקר כחו וגבורתו מתפתחים בחוש השמיעה.

קל מהרה למד להכיר את חדרי הבית על פי קול שאונם המיוחד, ויכיר את אופני הליכות אנשי הבית, קול חריקת כסא הדוד מקסים, שריקתו המדודה של חוט התפירה בידי האֵם ודפיקתו הישרה של שעון הקיר.  לפעמים, בזחלו על פני קרקע הבית על יד הכתלים, היה מקשיב פתאם אל קול ההמולה הדקה שלא נשמעה לאחרים, ובהגביהו את ידו היה נמשך אל הזבוב המתהלך על פני הקיר, ובעזוב פתאם הזבוב הנבהל את מקומו ויתעופף, חרדו יצורי פני העור ויביעו תמהון ומרירות לב.  הוא לא יכל להבין את דבר העלם הזבוב פתאם.  אולם באחרונה סר התמהון מעל פניו גם במקרים כאלה ורק היה פונה את ראשו אל העבר אשר שמה התעופף  הזבוב ויעלם, – חוש שמיעתו שנתפתח עוד יותר הרגיש את קול צלצול הכנפים המתרחק והולך.

כל העולם כלו, מבריק, מזהיר, מתנועע וסואן מסביב חדר אל תוך מח העור בדמות קולות ואת הדמות הזאת ערך לכל מערכי לבו ומוחשיו.  גם פניו נשאו עליהם חותם ההתבוננות העמוקה אל חליפות הקולות: המתלעה התחתונה נמשכה כמעט, גבות עיניו הסתבכו ותקרבנה אשה אל רעותה, הראש נטה מעט הצדה וירום על פני הצואר הדק והארוך.  יחד עם זה הוסיפו להעור העינים היפות אבל קמות פנים זעומים ומעוררים חמלה גם יחד.

 

ו.

החֹרף השני לימי חייו קרב אל קצו.  השלג נמס ויהי ליבלי מים השוֹטפים וזורמים בכח, ויחד עם זה, בהקיץ כל הטבע כֻּלו לתחיה, נתחזקה בריאות הילד, שהיתה רופפת כל ימות החרף, שהיה כלוא בחדרו מבלי צאת החוצה.

הוציאו את לוחות החלונות המִּשְׁנִים ויתפרץ האביב החדרה ברב כח ועוז.  מבעד לַחלונות המלאים אורה נשקפו פני שמש אביב השוחקים;  ענפי עצי התדהר הערומים התנועעו;  מרחוק נשקפו מרחבי השדמות, המכוסות עודנה בהרות שלג לבָנות, בעוד שבמקומות אחרים כבר החל להציץ ירק עשב.  ויאצל האביב מהודו והדרו על היקום אשר שב לתחיה בכחות מחודשים.

אל חדר הילד העור הגיח האביב רק בקול שאונו והמונו.  הילד הקשיב ויאזין את שאון יבלי המים השוטפים וזורמים במרוצה, כמו לוּ ידחקו איש את רעהו, בהחפזם לעבור על פני האבנים אשר על דרכם ובסללם להם נתיב אל תוך האדמה הרכוכה;  ענפי התדהר התלחשו בקול חרישי מאחורי הַחלון בהסתבכם איש ברעהו, וידפקו בחשאי על פני שמשות החלונות;  ונטפי הדלף הדולפים מעל פתילי הקרח, שֶׁתָּלה קֹר-בוקר מסביב לגג וימסו מחֹם שמש-צהרים, טפטפו גם המה במהירות וישמיעו קול צלצול בנפלם לארץ.  והקולות האלה חָדרו אל תוך החדר, כמו לוּ הָשלך אל תוכו המון אבני קלע קטנות היורדות כברק;  ולפעמים הבריח את המון הקולות הללו קול צפצופו של העגור היורד ממרומי מעל והולך ונספה לאט לאט, כאילו מתמסמס באויר...

פני הילד העור הביעו תמהון ועקת-לב.  בכח הקריב את גבות עיניו אשה לרעותה, פשט את צוארו ויקשיב רב קשב.  ומבלי הבין מה טיבם של הקולות וההמיה החדשה שסבבֻהו מכל עבר ופנה שלח פתאם את ידיו הקטנות, בבקשן את אמו, ובמצאו אותה חש אליה וַיִלָּחץ אל לבה.

– מה זאת, מה יעשה בילד? – שאלה האם גם את נפשה וגם את האחרים.

הדוד מקסים הביט ויתבונן אל הילד ולא הבין את פחדו ומבוכת לבו הסתומה.

– הוא... הוא איננו יכל להבין, – פתרה לבסוף האם, בראותה את פני בנה מביעים תמהון מכאיב לב ושאלה.

ואמנם כך היה הדבר. הילד היה נבוך ולבו חרד בקרבו;  רגע אחד הקשיב אל ההמיה החדשה אשר סביביו ורגע שני נתעוררה בקרבו פליאה נשגבה: אנה פנו, אנה הלכו ואיך אבדו פתאם אותם הקולות שהיתה אזנו רגילה בהם עד עתה.

 

ז.

עוד מעט ויעבור האביב ותצא חמה בוערת מנרתיקה להחיש את מעשי הטבע, ותגבר התחיה הלוך וגבור ותפסע פסיעות גסות, ותכס האדמה ירק דשא והאויר ימלא ריח ציצי עצי לִבנה.  ויגמרו להוליך את הילד אל השדה, אל הנהר הקרוב.

האם הוליכה אותו בהחזיקה בידו.  על ידה הדוד מקסים נשען על משענותיו, ומגמת פניהם אל הגבעה אשר על יד החוף, שכבר הספיקו השמש והרוח ליַבשה  כראוי.  הגבעה היתה מכוסה כלה בירקרק חרוץ ולרגליה השתרעה מרחביה.

היום הבהיר הפיח בפני האם והדוד מַקסים, קרני השמש החמו את פניהם, ואחריהם מִלא רוח האביב ויַּשב בכנפיו הנסתרים ויביא תחת החם רוח צח משיב נפש.  האויר כֻּלו היה מלא איזה שכרון רֹך ועדן המעדן את הנפש ומטעימה ענג נפלא.

האם הרגישה והנה נקפצה בכפה יד הילד הקטנה בכח;  אולם נֹעם שכרון האביב לא נתנה להרגיש את חרדת הילד.  היא שאפה רוח מלא-החזה ותלך לבטח דרכה מבלי הבט לאחריה;  אפס לוּ עשתה כדבר הזה כי אז התפלאה למראה פני הילד המוזרים.  הוא הטה את עיניו כלפי השמש בתמיה סתומה;  שפתיו נפתחו וישאף רוח בכל כחו, לגימה אחר לגימה, כדג זה שמוציאים אותו מן המים.  רגע אחד האירו פניו ויעבור עליהם ברק ההתפעלות ועליצות הנפש, והברק הזה חלף הלך לו תכף ויבואו תחתיו תמהון, חרדת-לב ופִּזוּר-הנפש.  רק העינים קמו בחוריהן ומבטן העור לא נשתנה אף רגע.

בהגיעם אל הגבעה ישבו שלשתם.  ותקח האם את הילד ותגביהו כדי להושיבו כראוי, ויחרד הילד שנית ויחזק עוד הפעם בכנף מעיל אמו.  דומה היה, שפחד הילד פן יצלול תהומות, כמו לא הרגיש את הקרקע אשר מתחת לרגליו.  אפס כי גם הפעם לא שמה האם את לבה לתנועת הילד המשונה, כי היו עיניה וכל חושיה בה כפותים אל הדר התמונה הנפלאה, מעשי ידי האביב ופעולתו.

שעת-הצהרים.  השמש סבבה את מהלכה על פני שמי התכלת.  מעל הגבעה, שעליה ישבה הכנופיה הקטנה, נראה הנהר שמימיו גאו עד למאד;  הנהר כבר נטהר מגזרי הקרח ורק זעיר שם, זעיר שם התראו האחרונים שבהם ההולכים ומתמסמסים, ודמות בהרות לבנות קטנות להם מרחוק;  השדמות היו מכוסות ושטופות בנהרי נחלי מים;  העננים הקלים, שנראו במים יחד עם כפת השמים ההפוכה, התנועעו בעצלתים בתוך העומק וימסו גם כן כגזרי הקרח;  לפעמים עבר רוח קל על פני המים ויכה בהם גלים נוצצים ומזהירים אל עבר פני השמש.  ולהלן, מאחורי הנהר נשקפו השדות המתמוגגים בלחלוחיוּתם, וכמו אד יעלה מהם ויסך כבעשן קל על האהלים הרחוקים, המכוסים תבן, ועל היער הנראה למרחוק בשרטוטיו המטושטשים.  האדמה כלה כמו השיבה את נפשה ומקרבה התרומם אל מרומי השמים איזה דבר כעתר ענן הקטורת.

הטבע הנהדר התפשט על כל סביביו כמקדש אל שהוכן ונתקדש לימי החג.  אך העור הרגיש את עצמו כמו מוטל בים של חֹשך ואפלה, אפלה מתנועעת, שואגת והומה;  והאפלה הזאת הולכת ומתפשטת, חובקת אותו, נוגעת בכל בתי נפשו וממלאה אותם הרגשות חדשות וזרות, בלתי רגילות, ולבו הולם פעם.

תכף בצאתו החוצה, בגעת קרני השמש החמים בפניו ובחממם את עורו הרך, הפנה מבלי משים את עיניו הסתומות אל עבר פני השמש, כמו הרגיש את המרכז ההוא אשר אליו ישאף כל היקום הסובב אותו.  בשבילו כמו לא היו במציאות כלל לא המרחביה השקופה הזאת, אף לא השמים הבהירים וכפתם הרחבה.  הוא הרגיש רק איזו ממשות נעימה , חמה ומשעשעת נוגעת בפניו נגיעה נעימה וחמה.  ואחרי הנגיעה הראשונה הזאת והנה איזו ממשות אחרת, איזה דבר מֵקֵר וקל, אם כי איננו קל כל כך כחם קרני השמש, מרים מעל פניו את הנגיעה המשעשעת הראשונה ומטעימו טעם קרירות רעננה.  בחדרו היה הילד רגיל להתהלך חפשי כרצונו, בהרגישו תמיד איזה מקום פנוי, ריקות סביביו;  ופה הקיפוהו פתאם מכל העברים המון גלים משונים, חולפים, עוברים, רגע אחד משעשעים אותו, ומשנהו – מגרים את עצביו ונוסכים עליו שכרון.  הנה נגיעות-השמש החמות, והנה איזה דבר אחר מפיח בהן ומגרשן קל מהרה, וזרם הרוח, העובר בהמולה, המקיף את הפנים, הצדעים, הראש עד העורף, הולך, סובב מסביב, כמו לוּ יחפוץ להרים את הילד, לטלטלהו טלטלה אל המרחביה ההיא שאיננו יכל לראותה בעיניו, מחליש את הכרתו ונוסך עליו רוח שכרון עד כדי אפיסת הכחות...  ובאותו הרגע נקפצה יד הילד בכף אמו, לבו פג בקרבו, עוד מעט וכמו יחדל לדפוק עוד.

כשהושיבו אותו על הקרקע כמו נחה, שקטה מעט סערת לבו.  הפעם, מבלי הבט אל הרגשות הזרות שתקפוהו בעזוז כחן וירעידו את כל חושיו בו, החל הילד כמו להפריד בין הקולות הדבקים.  הגלים המשעשעים נִשָּׂאו עוד בלי הפוגות ונדמה לו כאלו יחדרו אל תוכו פנימה, יען כי דפיקת דמיו הסוערים עלתה וירדה בערך שוה אל דפיקת הגלים ההם.  אולם הפעם לוו את הגלים הנסתרים גם קולות מצויים: קול צפצוף העגור, לחישת עצי הלִּבנה והמית זרמתו של הנהר.  הדרור שרקה בכנפיה, בהתעופפה באויר חפשיה לנפשה, היתושים זמזמו גם הם, וכמו מעל להמון הקולות הללו רחף באויר קולו הנוגה והממושך של החורש המחמר אחר בהמתו.

ואולם הילד לא יכל לכלול את כל חליפות הקולות הללו, לאַחדן יחד, לחברן בחוברת.  המה כמו נפלו, חדרו אל תוך מחו, החתול בערפלי חשך, איש אחרי רעהו, פעם חלושים, בלתי ברורים, ופעם אדירים וחזקים, מרעידים ומחרידים, ולפרקים התערבו יחד לתערובה אחת בלתי נעימה ובלתי מובנה.  והרוח אשר בשדה לא חדל לנשב ולצלצל באזני הילד ונדמה לו כאלו הגלים מכים במהירות יותר גדולה מבראשונה וקול שאונם ישתיק, יַדְבֵּר תחתיו את כל הקולות האחרים, הבאים עתה כמו מעולם אחר, כמו לוּ היו רק הֵד קול זכרון היום העבר. ובמדה שהוּעמו הקולות בה במדה התעוררו בקרב לב הילד איזה רֹך ואפיסת-הכחות.  שרירי פניו רחפו חליפות, עיניו נפתחו ונסגרו רגע אחר רגע, וכל יציריו הביעו שאלה, תמהון, עבודה קשה של מחשבה ודמיון.  ההכרה החלושה, ששטפוה הרגשות החדשות, כשלה תחת כבד משאה;  היא לחמה מלחמה כבדה עם שטף ההשפעות החדשות שהקיפוה מכל צד ותחגור שארית כחה כדי להחזיק מעמד, לכלול את כל חליפות הזרות בכלל אחד, לערכן במערכה ולנצחן.  אך העבודה הזאת עברה את גבול יכלת מחו האפל של הילד, שהיה צריך באותה שעה למושגי חוש הראיה.

והקולות עודם פורחים ויורדים איש אחרי אחיו, עודם שואגים, מצלצלים ומעורבים יותר מדי...   הגלים שתקפו את הילד התרוממו עוד ביתר כח ועוז;  הנם עולים מים החשך והאפלה הסואן והומה מסביב ויורדים אל תוך הים ההוא, ותחתיהם באים גלים אחרים, קולות חדשים...  במהירות, בכח, בגבורה הם מרימים את הילד אל עָל, הלאה הלאה, מטלטלים ומישנים אותו...  עוד הפעם רפרף על פני התהו-ובהו המטושטשים הללו קול אדם נוגה וממושך, והכל נאלם פתאם דומיה.

הילד הוציא אנחה חרישית ויפול לאחוריו על העשב.  האם פנתה אליו במהירות ותתחלחל: הוא שכב על העשב, חִוֵּר ומתעלף.

 

ח.

המקרה הזה החריד את הדוד מקסים עד מאד.  בימים האחרונים החל האחרון לקנות ספרים הנושאים ונותנים בעניני פיזיולוגיה, פסיכולוגיה ופדגוגיה ויתן את לבו ללמוד בחריצות, שלא חסרה לו מעודו, את כל הדברים אשר תגיד לנו החכמה על דבר גִּדוּלה והתפתחותה הנפלאים של נפש הילד.

העבודה הזאת העסיקה אותו בכל יום ויום יותר ויותר ומחשבותיו השחורות ע"ד אי-נחיצותו בחיים, על "התולעת המתפתלת באבק דרכים" ו"המשא היתר במחנה הלוחמים" החלו מבלי משים לפנות את מקומן בראשו הרבוע להתבוננות עמוקה אחרת, למחשבות מבריקות שגם הוד ויפעה להן.  בלב הדוד מקסים נחלט בהכרה ברורה, כי הטבע שלקח מאת הילד את מאור עיניו לא עשה לו עול בנוגע להכחות האחרים, כי נתן לו הכשרון לקבל את ההשפעות החיצוניות האחרות שהוא מוכשר אליהן בכל תקפן ומלואן.  ותבוא מחשבה בלב מקסים, כי אותו הכין הטבע כדי לפַתח את כשרונות הילד וסגולותיו הטבעיות, כי אותו צוה הטבע להשתמש בכח שכלו והשפעתו ולהקטין עד כמה שאפשר את רעת החטא שחטא הטבע לַילד, כדי להציב תחתיו בשדה המערכה לוחם אחר שילחם בעד הטוב והישר שבחיים ושבלעדו, בלעדי השפעת חנוכו, אי אפשר יהיה ללוחם החדש הזה שיצא למלחמה.

"מי יודע, – חשב בלבו גבור הגריבַּלדים הזקן, – הן ללחום אפשר לא רק בקרב ובחנית.  יכל להיות שהעשוק הזה, שעשקו הטבע שלא בצדק, ירים בזמן מן הזמנים, כשתגיע שעתו, את כלי-זינו הוא כדי להגין על חבריו העשוקים האחרים שבחיים או אז הן לא לשוא חייתי גם אני, האינבליד הזקן!"...

בשנת הארבעים והחמשים למֵאָתנו האמינו גם החפשים בדעותיהם בדבר הזר, כי יש לו להטבע "כונות סתומות".  ולא נפלא אם כן הדבר, כי בהחל הילד להתפתח לאט לאט ובהראותו, כי כשרונותיו בלתי מצויים המה נחלט בלב הדוד מקסים, כי גם כל עיקר עורון הילד אינו אלא אחת ההתגלות של "הכונות הסתומות".  "העשוק בעד הנכלמים! – זהו הפתגם שכתב הדוד מקסים מראש על הנס שעתיד להיות בידי חניכו.

 

ט.

אחרי טיול האביב הראשון שכב הילד בערשו ימים אחדים אחוז בחם הקדחת.  פעם שכב בלי נוע ובלי אֹמר ומלה ופעם רחשו שפתיו בדממה וכמו הקשיב לאיזה דבר.  ובכל הימים הללו הביעה חזות פניו תמהון.

– ראו נא, הילד מביט במבט כזה, כמו יחפוץ להבין דבר ששגב מבינתו, – אמרה האם הצעירה.

מקסים התפוש במחשבותיו הניע את ראשו.  הוא הבין, כי חרדתו המשונה של הילד והתעלפותו היו רק פרי רבוי ההשפעות החדשות שאי-אפשר היה להכרתו לקבלן פעם אחת, ויגמור בלבו לתת לההשפעות הללו לגשת אל הילד אחת אחת בהדרגה, כלומר: בהיותן נפרדות לחלקיהן.  חלונות החדר שבו שכב החולה היו סגורים היטב.  אולם בהחלו לשוב לאיתנו פתחו אותם לפרקים;  אח"כ הובילו אותו אל יתר החדרים ויוציאוהו אל מסדרון הבית, אל החצר ואל הגן.  ומדי התראה איזה תמהון על פני העור בארה לו אמו את פרשת הקולות המפליאים אותו.

– קול תרועת הרועה מאחורי היער, – בארה האם: – והקול הזה צפצופה של צפור הקנה הוא הנשמע בערבוביה עם קולות הצפרים האחרות...  החסידה מנהמת בדפקה על האופן אשר בקִנָּהּ.  היא שבה ימים אחדים ממסעותיה בארצות רחוקות לבנות לה קן על מקומה הישן.

והילד היה פונה אליה ופניו מביעים הכרת טובה, היה לוקח את ידה ומניע בראשו, בהוסיפו להקשיב בהתבוננות ודעת. –

 

י.

הוא החל לשאול על אדות כל הדברים שעמדה עליהם התבוננותו, והאם או, לעתים יותר קרובות, הדוד מַקסים ספרו לו את פרשת כל הדברים והיצורים המשמיעים קול זה או אחר.  ספורי האם, הבולטים ובהירים יותר, עשו על הילד רושם יותר עמוק, אך לפעמים קשה היה לו להלום את ספוריה ולבו כאב עליו.  האשה הצעירה, שסבלה בעצמה הרבה מאד, פניה העידו על נדנודי לבה ועיניה הביטו נכחן בתלונה והתאוננות, השתדלה לתת לילדה איזה מושגים על דבר התארים והגונים.  הילד חגר שארית כחו, הקריב את גבות עיניו אשה לרעותה ועל מצחו נראו גם שרטוטי קמטים דקים.  נראה היה שמֹּח הילד עובד עבודה קשה, הדמיון האפל משתדל בכל יכלתו לברוא מושג חדש על פי השמועה, על פי הציורים שאינם מובַנים, אבל כל עמלו היה לשוא.  הדוד מקסים היה מביט במקרים כאלה בפנים זעומים, ובהראות דמעות בעיני האם ופני הילד נחורו מהתעמקות ועבודה לבטָלה היה מתערב גם הוא בהשיחה, מטה את אחותו הצדה ומתחיל את ספוריו שהיו ברֻבם ויסודם רק ציורי מושגי המקום והקולות, ופני העור נחים ושקטים.

– ואיזו היא?  הגדולה היא? – שואל העור על אדות החסידה, הדופקת על אופנה דפיקה עצלה, ויחד עם זה מפריד הילד את ידיו.  הוא היה עושה כדבר הזה תמיד בשאלו שאלות כאלה, והדוד מקסים הראה לו בכל פעם עד כמה עליו להפריד את ידיו.  הפעם הפריד הילד את ידיו לכל ארכן, אבל הדוד מקסים אמר: "לא, היא גדולה עוד הרבה יותר גם מזה.  לוּ הביאוה החדרה והעמידוה על הקרקע כי אז הגיע ראשה למעלה מגב הכסא.

– גדולה...  חזר הילד, תפוש במחשבתו.  – וצפור הקנה – כזה!  – וישים רֶוח קטן בין כפות ידיו הדבוקות.

– כן, כן.  אבל אין העופות הגדולים יודעים לשיר כקטנים שבהם.  צפור הקנה משתדלת, כי תנעם לכל שירתה, והחסידה – עוף שכֻּלו רצינות, עומדת לה על רגלה האחת, מבטת סביביה כאדון רע-עין המביט על עבדיו ונוהמת בקול, מבלי שום לב כי יכולים העוברים לשמוע שקולה צרוד...

הילד שחק בשמעו את הציורים האלה וישכח כרגע את נסיונותיו הקשים להבין את ספורי האם.  ובכל זאת לִבבו אותו ספורי האם יותר והיה בוחר לפנות בשאלותיו אליה מלפנות אל הדוד מקסים.

 

פרק שני

א.

מֹח הילד האפל התעשר מעט מעט במושגים וצרופים חדשים;  בעזרת חוש שמיעתו המחודד מאד חדר הילד יותר ויותר אל הטבע הסובב אותו.  כמאז כן עתה היה הילד מעולף חשך ואפלה, אפלה שהיתה נטויה עליו כערפל כבד.  ואם כי הערפל היה נטוי עליו מיום הוָּלדו והילד היה מוכרח להתרגל באפלתו ואסונו, בכל זאת כעין רגש טבעי דחפו תמיד וכמו האיץ בו לחגור את כל כחו להשתחרר מאפלתו, לקרוע בחזקת היד את מסך החושך הפרוש עליו ועוטה אותו כשלמה.  וההתאמצות הפנימית הזאת לצאת למרחביה, למקום האור הנעלם, שלא הניחה את הילד האמלל אף רגע, העמיקה את עקבותיה יותר ויותר בפניו העגומים ותחתום עליהם חותם התאבקות מדאבת לב ונפש.

ובכל זאת היו גם לו רגעים מזהירים של נחת רוח והתפעלות הנפש.  רגעים כאלה קרו לו בשעה שרשמים כבירים חדשים, שנפשו מסוגלת אליהם, נתנו לו את היכלת להכיר חזיונות חדשים בעולם הנעלם ממנו וירעישו את כל נפשו המתפעלת.  הטבע הכביר והנשגב לא נשאר מכוסה ונעלם כלו מבינת הילד.  הנה כן: בשעה שהובילֻהו בפעם הראשונה אל כֵּף הנהר הגבוה רעד הילד תחתיו ויקשב רב קשב בהתרגשות מוזרה אל גלי הנהר המתרוממים והומים המיה חרישית ומתגלגלים לאטם שם הרחק, הרחק מתחת לרגליו, ובלב חרד ומפרכס אחז בכנף מעיל אמו בהקשיבו לקול התרוצצות אבני החוף הנעקרות מבין רגליו ומתגלגלות ונופלות הלאה, הלאה.   מן היום ההוא צִיֵּר לעצמו את העמק בדמות שיא גלים לרגלי מורד-הר, או בדמות התרוצצות נבהלה של אבנים נמעדות ממקומן ונופלות מטה.

בצלצול קול השירה הנשמעת למרחוק והולכת ומתמוגגת באויר הבין הילד כמעט את מושג המרחק, ובהתגלגל רעם האביב בגלגל ומקול רעשו כמו יחרד הרקיע וירעשו מוסדות תבל – והקשיב הילד העור אל הקולות הננערים מלמעלה וממלאים את כל האויר חרדת קודש, ופחד ורחב לבבו ובמחו יוָּלד מושג על רום שמי עד, על עמקו ורחבו של החלל הפנוי שאין לו קץ וגבול.

ככה נתגלה לו העולם החיצוני בעזרת ממלכת הקולות;  הרשמים האחרים באו רק כמלואים לרשמי חוש השמיעה, שהוא נתן לצרופי מושגיו צורה ודמות.

ובגבֹר חֹם הצהרים וכל היקום מסביב ישתתק, ינוח, גם תנועת האדם והחי תחדל ובכל הטבע תשרור אותה הדומיה החיה, אשר מבעדה נרגשת רק מרוצת החיים השלֵוָה שאינה נפסקת אף רגע, אז יֵרָאו בפני הילד עקבות עבודה פנימית והתעמקות נפלאה.  דומה היה, כאלו הדומיה השאננה משפעת על נפש הילד להוליד בקרבה זרמי קולות מיוחדים הנשמעים ומובנים רק לו לבדו, ולהקולות הללו הנובעים מתוכו הקשיב רב קשב בחגרו את כל חושיו בו.  ובהבט אל הילד ברגעים ההם אפשר היה לחשוב, כי המחשבה הכֵּהה החדשה הנולדת בקרבו מתפתחת כעין שירה סבוכה ובלתי בהירה.

 

ב.

הילד הגיע לשנתו החמישית.  הוא היה ילד רזה ורפה-כח, אולם התהלך וירוץ במהירות בכל חדרי הבית.  האיש הזר, אשר לא ידע כי הילד עור וראה את התהלכו בבית בבטחה ומנוחת לב ואת מהירות תנועותיו בקחתו כל דבר הדרוש לו, היה יכֹל לטעות על נקל ולחשוב, כי לפניו ילד בריא זר בדמותו ותארו, ילד התפוש תמיד בהמון מחשבות סבוכות, שעיניו, המביעות תשומת לב וכוָנה, מכֻוָנות תמיד לאיזו נקודה רחוקה.  ואולם בחצר אשר לפני הבית התהלך הילד בעמל וכבדות, מטהו אשר בידו הלך תמיד לפניו לתור לו את הדרך, ובשעה שמטה לא היה לו היה זוחל על ארבעתיו וידיו הקטנות בודקות וממשמשות במהירות את כל דבר הנפגש לו על דרכו.

 

ג.

אחד מערבי קיץ החמים;  דומיה מסביב;  הדוד מַקסים ישב בגן.  האב היה טרוד כדרכו באחד משדותיו הרחוקים.  בחצר ובכל הסביבה הָשלך הס;  הכפר נרדם, בבית המשרתים לא תשמענה עוד שיחות העבדים והשפחות.  את הילד הניחו זה כחצי שעה בעריסתו לישון.

הוא שכב בעריסתו אחוז בחבלי תנומה קלה.  זה ימים אחדים היו הרגעים השקטים האלה קשורים ודבוקים במחו בזכרון איזה רגש נעים ונפלא.  הוא, כמובן, לא יכל לראות איך יחשכו ויכהו בערוב השמש פני שמי התכלת, איך ינועו תנועה קלה העצים הגבוהים רמי הקומה, שראשיהם השחורים יחוקו על פני מפת הכוכבים המזהרת, איך יתערבו הצללים ויעטפו באדרת כהה את שולי גגות הבתים אשר מסביב לחצר, איך ישתפך על הארץ אפל כחול יחד עם קוי זהבה הדקים של הלבנה ומשרתיה המרובים.  ובכל זאת לילות אחדים  תקפתהו השֵּׁנה בהיותו אחוז בחבלי איזה קסם נפלא שלא יכל לא להביעו לאחרים ולא לבררו לעצמו למחר.

בשעה שכלי הכרתו היו נרדמים יותר ויותר, בשעה ששאון עצי האוג חדל כליל והוא כבר חדל להבחין גם נביחת כלבי הכפר הרחוקה, גם צפצוף הזמיר אשר בעבר הנהר, גם צלצול מצִלוֹת הסיח הרועה באחו, – בשעה שכל המון הקולות הנפרדים היו נמחים ואובדים אחד אחד, אז יראה לו והנה כמו כל הקולות השונים האלה נשלבים יחד, נעשים חטיבה אחת שלימה ובוקעים אליו חרש דרך החלון, סובבים אותו ומתרוצצים על פני ערשו וממלאים את מחו דמיונות סבוכים אבל נעימים עד להפליא.  בבקר היה נעור משנתו, בלבו ונפשו שפוכים רֹך ונעימות, ושואל את האֵם:

– מה הוא הדבר?...

האֵם לא ידעה אל מה ירמזון מליו ותחשוב בלבבה, כי חלומות לילה יבהלו את הילד.  היא בעצמה היתה מניחה אותו בערשו לישון, מעברת עליו אות הצלב כדי לשמרו מן המזיקים ויוצאת מחדרו, בשעה שהוא כבר נרדם, ואף פעם לא ראתה שום דבר בחדר משכבו.

– האח!  מה טוב, מַמַּה, מה נעים!  ומה זאת?

הפעם גמרה האם בנפשה לשבת שעה יתירה על יד ערש הילד, כדי למצוא את החידה ולהבין פשר הדברים.  היא ישבה על הכסא בשורה אחת עם מטתו, ידיה אורגות ושוזרות מבלי משים את חרצובות הארג ותקשב לנשימת פֶטְרוּס הישרה.  דומה היה, כי הילד כבר ישן והנה פתאם נשמע בחשׁך קולו הרפה:

– מַמַּה, האת הנך פה?

– כן, כן, בני.

– צאי נא מזה, מַמַּה;  הוא יָרֵא אותך ועד עתה איננו עוד;  הנה כמעט כבר ישנתי והוא איננו עוד...

האם שמעה באיזה רגש זר את לחשו המתחנן של הילד...  הוא מדבר על חזיונות שנתו בבטחה כזו כמו לוּ היה הדבר באמת איזה דבר שיש בו ממש.  ובכל זאת קמה האם ממושבה ותגש ותשק לילד ותצא מן החדר חרש, בגמרה בנפשה לכנוס אל הגן ולהביט מבעד החלון הפתוח אל חדר הילד ולראות מה יעשה שם.

ואולם בטרם הספיקה לעשות את הקפנדריה והנה נפתרה לה החידה מאליה.  לאזניה הגיעו פתאם חליפות קולות חליל חרישים הנִּשאים ועולים מתוך האֻרוה ונשלבים יחד עם המית הערב הדרומי החלשה.  ותבן האשה, כי המנגינה הפשוטה הזאת, המתאמת לרגעי התנומה הערֵבים, היא שהיתה בזה להנעים את חזיונותיו ודמיונותיו.

גם היא עמדה על מקומה רגעים אחדים לשמוע את קולות הנגון הנפשיים, ובלב שקט נכנסה אל השדרה האפלה אל הדוד מקסים.

– "יָכִים מטיב לנגן!" – חשבה בלבבה בדרך הִלוכה, – "נפלא הדבר!  כמה רגש ענוג ודק ב"עבד" הזה הגס כל כך למראית עין"...

 

ד.

ויָכִים הטיב באמת לנגן.  גם הכנור בכבודו ובעצמו לא שגב ממנו, והיו ימים אשר בימי השבתות והמועדים היה הוא המנגן הראשון בבית המרזח ואיש לא התחרה עמו בנגוני המחולות.  יש אשר יָכים, בשבתו בפנת בית המרזח ובהצעידו את כובעו לאחורי ראשו כמנהג המקום, שם את הכנור מתחת לסנטרו המגולח וַיַּךְ על מיתריו בשרביט העקום אשר בידו, ולא עמד אז רוח באיש לשבת במנוחה על מקומו.  גם היהודי הזקן שתום העין, שעזר ליכים בפנדורה, התרגש ברגעים ההם עד המדרגה העליונה.  דומה היה, כאלו "הכלי" הגס אשר לו יחגור שארית כחו לבל יפגרו קולותיו העמוקים והכבדים בלכתם אחרי הקולות הענוגים, הרכים והמפזזים היוצאים מכנור יכים;  ויענקל הזקן מניף את כתפיו למעלה בהתרגשות עמוקה, מניע בראשו הקֵּרח, המכוסה מצנפת, וכל יצוריו מפזזים ומכרכרים אל קולות המנגינה המלאה הוד-קסם.  ואם יענקל היהודי התפעל כל כך, המון השומעים בני הברית, אשר רגליהם מתוקנות מתחלת יצירתן באופן כזה שתהיינה מתרוצצות ומתנועעות מאליהן בשמוע בעליהן קול זמר ונגון צוהלים, על אחת כמה וכמה...

אולם למן היום אשר התגנבה אל לב יָכים האהבה אל מַרִיָּה, שפחת הבית אשר להאדון הקרוב, ירד ערך הכנור בעיניו וכמו טינה היתה לו בלבו עליו.  ובאמת לא עמד לו כנורו בעת הצֹרך ולא הועיל לו במאומה לקנות על ידו את לב מריה העקוב, אשר הלך שבי לפני פניו החלקים והמגולחים אשר לשומר סף האדון, ותבז בלבה את שפם יָכים וציצת ראשו.  ומן העת ההיא נשתתק קול כנור יכים ולא נשמע עוד, כי תלהו יכים בארוה על היתד, ולא שם על לב, כי מלֵּחַ האויר וחֹסר השגחה נפסקו מיתרי כֶּלְיו האהוב בימים מקדם אחד אחד.  והמיתרים האמללים והעזובים השמיעו בהפסקם קול עצוב וגוסס מחריד לב, עד כי גם הסוסים צהלו לקראתם בחמלה והפנו את ראשיהם אל פני בעליהם ואלופם אביר הלב.

ויקן לו יכים במקום הכנור חליל עץ מאת אחד הקַּרְפַתים החוזרים בעיר ובכפר וחבילת סחורתם על שכמם.  יכים גמר, כנראה, בלבו כי אותן חליפות הקולות החרישים והנוגים היוצאים מן החליל ונוגעים עד הנפש מסוגלים יותר לבטא על ידם את מזלו הגרוע, מעמד נפשו הנהלאה ולבו השכול.  אולם החליל הזה הכזיב את תוחלתו.  הוא קנה חלילים אחרים, היה בודקם ומתקנם פעם בכה ופעם בכה, כורתם, שורה אותם במים, מיַבשם בחמה, תולה אותם מתחת לגג על פתיל דק למען יפוח עליהם הרוח, וכל עמלו עלה בתהו: החליל הנעשה בידי אחרים לא אבה לדעת ולהבין את אשר לבו הוא הוגה.  הוא היה משמיע קול שריקה במקום קול שיר וצפצוף זר – בשעה שקוה לשמוע קול רתת ענוג, ובכלל לא עלתה בידו לשפוך את ממשלתו על חלילו.  ויקצוף יכים קצף על כל הקרפתים החוזרים בכפרים, המרמים את הבריות ואינם יודעים לעשות אף חליל אחד הגון, ויגמור בלבו לעשות בעצמו חליל.  ימים אחדים התהלך יכים בשדה על יד הנחלים וגבות עיניו הסבוכות העידו בו, כי מחשבה אחת מנקרת במחו;  בדק את כל הצפצפות שנפגשו לו על דרכו, כרת אחדות מהן, אך, כנראה, לא מצא את אשר בקשה נפשו.  גבות עיניו היו סבוכות כבראשונה ויוסיף לבקר את כל סבכי הצפצפה ולבקש את אשר יחסר לו, עד כי לבסוף הובילוהו רגליו אל הנחל הקטן הגורף את מימיו העצלים לאט לאט.  מי ערוץ הנחל סלסלו במנוחה את ראשי הצאלים הלבנים.  שלות השקט שררה במקום מנוחה זה, גם הרוח כי יפוח לא יגע עדיו כי עמדו בפניו סבכי הצפצפות, שהרכינו חרש את ראשיהן על העמק השָּׁלו והאפל הזה.  יכים נכנס אל תוך הסבכים, נגש אל הנחל ואחרי עמדו רגע אחד על מקומו בלי נוע אורו עיניו פתאם, כמו לוּ ראה עין בעין כי פה ימצא את מאויי לבו;  קמטי מצחו שֻוו.  ויוציא מתוך נעלו את סכינו הקשור בפתילת עור, ויסקור בסקירה חדה את סבכי הצפצפה, ויגש אל אחד הקנים הדקים, המתנועע על פני שפת הנחל ויך עליו יכים באצבעו, ויביט אליו בחן וענג נפש בראותו את תנועותיו המדודות והקלות, ויקשב רב קשב אל סוד שיח עליו, ויניע בראשו במהירות.

– הנה הנהו!  – לחשו שפתי יכים בענג נפש וישלך המימה את כל הקנים שהיו בידו.

ויצא החליל מצוין ונפלא במינו.  אחרי יַבשו את הצפצפה שרף מתוכה במטיל ברזל קלוי באש את לבה, ויעש לה ששה פיות ובאלכסונה עוד פה שביעי, ויהדק היטב את קצתה האחת בכפיס עץ, בהשאירו בה רק בדק אחד צר ועקום.  ויקשור יכים החליל בפתיל דק ויתלהו ויהי תלוי שבוע ימים כדי שתחממהו השמש ותיבשהו הרוח.  ויקציע אותו יכים היטב בסכינו, ויישרהו בזכוכית וינקהו במטלית עבה.  ראש החליל היה עגול ומאמצעיתו והלאה עשה בו יכים זויות ישרות וחלקות כממורטות, ויחרות בהן ציורים שונים.  ויבחנהו יכים בחינה, בהוציאו ממנו כלאחר יד קולות פשוטים אחדים, ויניע בראשו  לאות רצון ויכעכע בכח, ויטמון את החליל במקום סתר על יד מטתו באֻרוה.  הוא לא חפץ לעשות את נסיונו הראשון בעצם היום.  ואולם תכף בערוב השמש נשמעו מתוך האֻרוה קולות שירה רכים וענוגים, רועדים ומלאים הגות לב והשתפכות הנפש.  יָכים היה מלא רצון מחלילו זה שעשו ידיו.  דומה היה, כאלו היה החליל לחלק מגופו ונפשו.  ויהי כמו לא מן החליל יצאו הקולות כי אם מנפשו הרחבה והחמה;  כל אחד מנדנודי רגשותיו, כל אחד מהרהורי לבו הפצוע ומלא עצב השתפכו וימצאו להם מוצא דרך החליל, שקולותיו מלאו את דומית הערב איזה קסם מיוחד.

 

ה.

וידבק לב יָכים בחלילו וישמח עליו שמחה גדולה.  ביום עשה את מלאכתו באמונה כדרכו, נהג את סוסיו אל הנהר, רתם אותם במרכבה ויניף עליהם את שוטו בנסעו עם הגברת או עם הדוד מקסים.  לפעמים, בהעיפו עין אל עבר הכפר הסמוך אשר שם גרה מַרִיָּה נצורת הלב תקפתו עקת לבו.  אך כערוב השמש שכח תבל ומלואה וגם תמונת העלמה שחורת העפעפים היתה מתכסה כבענן קל.  התמונה הזאת אבדה ברגעים ההם את תויה הבולטים והמלהיבים ותתיצב לפני עיני רוחו בשרטוטיה המטושטשים רק באותה מדה שהיתה צריכה השתפכות עצבון רוחו דרך החליל הנפלא.

בלילה ההוא ויָכים שוכב על משכבו בארוה אחוז בחבלי התפעלות שירית ונפשו משתפכת ומתמוגגת כלה בנֹעם קולות מֶלוֹדִיָה רועדת ומתוקה.  המנגן הספיק לשכוח לא רק את יָפָתו אבירת הלב, כי אם גם עצמותו וישותו הוא נתקו מלבו וזכרונו, ופתאם ויחרד האיש וילפת ויתרומם מעל משכבו.  בעוד כל חושיו בו היו משועבדים לנֹעם מנגינתו, ויחוש והנה איזו יד קטנה שלוחה אליו ואצבעותיה הקלות עוברות במהירות על פניו, ותצנח היד הקטנה על ידו ותחל למשש בחפזון את החליל.  ויחד עם זה הרגיש על ידו איזה נשימה זרה, נמהרה, טרופה ונפסקת.

– לך לך, ברח לך...  דובבו שפתיו את הלחש הידוע ויחד עם זה הוסיף לשאול: – אם שד לשדים או איש לאנשים? בחפצו לדעת אם אין לו עסק עם כחות הטמאה.

אך קו אור הלבנה שפרץ אל הארוה דרך השער הפתוח הראהו לדעת כי טעה.  על יד משכבו עמד בן אדונו העור וידיו פרושות אליו.

ברצות האֵם, כעבור שעה, להביט אל פֶּטרוס הישן, לא מצאה אותו במטתו.  מראש חרדה האם ותתחלחל, אך לבה, לב אם, הגיד לה תכף איפוה לבקש את הילד האובד.  יכים נבוך מאד בהפסיקו את מנגינתו כדי לנוח מעט וישא את עיניו והנה "הגברת הנדיבה" עומדת בפתח הארוה.  היא, כנראה, כבר עמדה פה זה רגעים אחדים ותקשב אל מנגינת העבד ותבט אל הילד, אשר ישב על המטה, עטוף באדרת שער יכים הקצרה ומכוֵּן את לבו כבראשונה אל המנגינה שנפסקה באמצע.

 

ו.

ומן אז והלאה היה הילד בא אל יָכים אל הארוה מדי ערב בערב.  מעולם לא עלה על לבו לבקש את יכים כי ינגן לפניו ביום.  דומה היה, שהעור לא יכל לציר לעצמו שאפשר להם לאותם הקולות הנעימים שיבואו לעולם ביום, בשעה שכל החי נע ונד ואין מנוחה מסביב.  ואולם כבוא השמש ותקצר נפש פֶּטרוס מיחל לרגעים המאֻשרים ההם.  התֵּה של בין הערבים והארוחה שלאחריו היו לו רק למזכרת, כי הרגע המקֻוה הולך ובא, והאם, אשר שעורי המוזיקה האלה לא מצאו חן בעיניה מבלי דעת נפשה מדוע ולמה, לא יכלה בכל זאת למנוע מבנה את ענג נפשו זה ולא כהתה באהוב לבה במהרו אל יכים לשבת אתו בארוה שעות שתים קודם השינה.  השעות האלה היו עתה להילד היותר טובות ומאושרות בעולמו, והאם ראתה ותוָּכח בלב מלא קנאה בוערת, כי רשמי הערב מושלים בילד כל היום כלו, כי על אותות החבה שהיא רגילה להראות לו תמיד אין הילד משיב עתה באותה התמימות כאשר עד עתה, כי בשבתו על ברכיה וידיו חובקות אותה הוא מזכיר כפעם בפעם את נגינת יכים האחרונה.

אז תזכור האם את ימי נערותה, כי לפני שנים אחדות, בהתגוררה בקיוב העיר, בפנסִיוֹנה של הגברת רַדֶצְקה, למדה, בין יתר החכמות היפות, גם את חכמת המוזיקה.  כשהוא לעצמו לא נעים היה לה זכר הדבר הזה, כי היה קשור ודבוק עם זכר המורָה קְלַפס, בתולה אשכנזית זקנה, צנומה ורזה, בעלת נפש פרזית עד מאד ומהירת חמה.  הבתולה הזאת שידעה "לעַבֵּד" כראוי את אצבעות חניכותיה כדי לסגל להן החריצות הדרושה, ידעה יחד עם זה גם להמית ולהכחיד בקרבן את עקבות רגש האהבה למוזיקה של האחרונים.  הרגש הענוג והרך הזה לא יכל לדור בכפיפה אחת עם "העלמה" קְלַפס ומה גם להכָּנע תחת תגרת יד כללי למודה ואופני חנוכה.  ויהי הדבר לסבה, כי בעזוב אַנַּה מיכאלובנה את בית החנוך ובהיותה לאשה לא עלתה מעולם במחשבה לפניה לחדש ולהרחיב את ידיעותיה במוזיקה שרכשה לה.  ואולם עתה בהקשיבה בערב בערב את השתפכות נפש יכים חשה בנפשה, כי יחד עם הקנאה אליו על קנותו את לב בנה האהוב הסוערת בחֻבה הולכים ומתרוממים בקרבה צרופי מֶלוֹדִיָה חיה ומשיבת נפש, ותמונת הבתולה הבלה הולכת ונשכחת.  תוצאות הדברים היו, כי בקשה הגברת פוֹפילסקה את אישה להביא פסנתר מן העיר.

– רצונך – רצוני, יונתי, – ענה האיש שהיה רגיל לעשות את רצון אשתו: – אך כמדומה לי, כי לבך לא הלך אחרי המוזיקה.

ובעצם היום ההוא שלחו מכתב העירה להביא את הפסנתר, אשר עד בואו יעברו עוד שנים שלשה שבועות.

ובין כה וכה נשמעו מן האֻרוה מדי ערב בערב קולות החליל הערֵבים, והילד חרד לקראתם מבלי שאול עוד את פי האם.

ריח האֻרוה המיוחד התערב בריח העשב היבש וריח כלי הסוסים החזק.   הסוסים לעסו בעצלתים את המספוא אשר גררו בהמולה חרישית מבין השבכה.  בהפסיק יכים רגע אחד את נגינתו כדי לנוח מעט היה מגיע לאזני היושבים בארוה קול לחישת עצי התדהר הירוקים אשר בגן.  ופֶטרוס הקטן יושב על יד יכים אחוז כבחבלי קסם ומקשיב רב קשב...

הוא לא הפסיק מעולם את המנגן, ורק בהפסיק יכים מאליו את נגינתו כדי להחליף כח או אז תעביר הדומיה השוררת מסביב את הקסם האִלֵם מעל הילד ותמלא אותו איזה חפץ לב, חשק נמהר ושובב.  ברגעי ההפסקה ההם היה נמשך הילד אחרי החליל, לוקחו בידיו הרועדות ושם אותו בפיו.  מרוב התפעלות הנפש היתה מתחנקת נשימתו בקרבו והקולות הראשונים היו יוצאים חלושים, רועדים.  ואולם לאט לאט הבליג על סערת רוחו ויעלה בידו לנַצֵח את הכלי.  יָכים שִׂכֵּל את ידי הילד ויסדר את אצבעותיו על פני הפיות, ואם כי היד הקטנה לא יכלה עוד להשתרע על פני כל הפיות, בכל זאת הבין הילד קל מהרה להוציא מן החליל את מערכת הקולות הפשוטה.  דמיון הילד נתן לכל קול וקול תמונה מיוחדה, אופי מיוחד.  הוא כבר ידע באיזו פֵיָה חי כל אחד מן הקולות ומאיזו מהן הוא בוקע ויוצא.  ולפרקים בנגן יכים בדממה איזו נגינה פשוטה התנועעו אחריו גם אצבעות הילד.  הוא סדר לעצמו סדור ברור את חלופי הקולות על פי מקום משכנם הרגיל.

 

ז.

ויעברו עוד שלשה שבועות ויביאו את הפסנתר מן העיר: פֶּטרוס עמד בחצר ויקשב אל תנועות הפועלים, אשר הכינו את עצמם להכניס הביתה את "המוזיקה" הקנויה.  היא היתה, כנראה, כבדה עד מאד, כי בהרים אותה רעשה ותגעש העגלה מתחתה והאנשים הנושאים אותה התאנחו וישאפו רוח בכבדות.  והנה נתקו האנשים ממקומם וילכו בצעדים מדודים הלוך וקרוב אל הבית, ועל כל צעד וצעד השמיע הכלי איזה קול שאון, המיה וצלצול.  ובהעמידה את "המוזיקה" המוזרה על הרצפה בחדר האורחים רעשה גם פה ותנהם, כמו לוּ רגזה תחתיה מכעס ותפל אימתה ופחד על כל הסובבים אותה.

וכל זה מִלא את לב הילד רגש הקרוב לאימה וחרדה ולא הקריב את לבבו לאהבה את האֹרח הרגזן החדש.  ויפן וילך הגנה, ולא שמע איך העמידו את הכלי על מכונו ואיך עשה את מלאכתו עורך-המיתרים שבא מן העיר ויסדר את המַּדָּפִים כראוי במפתח אשר בידו, ורק בהיות הכל מוכן ומסודר כהוגן צותה האם לקרא לפטרוס לבוא החדרה.

עתה, בהיות לה כלי-שיר של אחד האמנים היותר טובים שבוִינה, הריעה אַנה מיכאלובנה מראש תרועת נצחון בלבה על החליל הכפרי.  לבה היה סמוך ובטוח כי עתה ישכח פטרוס פעם אחת את האֻרוה והמחלל גם יחד וכל שמחת לבו וענג נפשו מידה יהיו לו.  ותבט בעינים שוחקות אל הילד שנכנס במֹרך לב יחד עם מַקסים ויָכים, שבקש רשות גם הוא לשמוע את המוזיקה הבאה מכרכי הים, ויעמוד בפתח בענוה וראש כפוף.  וכשישבו הדוד מַקסים ופֶטרוס על הכסא וַתַּךְ אנה מיכאלובנה פתאם על מדפי פסנתרה.

ותנגן את המנגינה ההיא שלמדה על בוריה בנערותה בבית חנוכה של הגברת רַדֶצקה, תחת יד הבתולה קְלַפְּס.  המנגינה לא היתה שואגת והומיה ביותר, רק צרופי קולותיה היו סבוכים עד למדי וידרשו חריצות האצבעות במדה מרובה.  אז בימי הבחינות של פומבי פרטה אנה מיכאלובנה את המנגינה הזאת על הפסנתר ותנחל כבוד מעברים ותנחיל כבוד רב גם להמורה.  אין איש אשר יכל להוכיח את הדבר בראיות ברורות, אבל רבים המה היודעים, כי אמנם באותה רביעית השעה שנגנה העלמה יַצֶּנְקה את המנגינה הסבוכה הזאת, שבתה שבי את לב האדון פוֹפילסקי, ועתה נגנה האשה הצעירה אותה המנגינה בדעת וכונה תחלה, ברצותה לנצח נצחון אחר: היא קותה לנצח את לב בנה הקטן, שדבק לאהבה את חליל העבד.

אך הפעם לא עשתה תקותה פרי: הכלי שבא מכרכי הים לא עצר כח להכניע תחתיו את הצפצפה האוקרינית.  אמנם אמת הדבר, כי היו להפסנתר הוִּינאי יתרונות הרבה:  עצו היקר, מיתריו הנפלאים, מלאכתו המצוינה של האמן עושה הכלי ומערכת קולותיו הרחבה;  אבל לעמת זה היו מעלות טובות ויקרות גם להחליל הכפרי: הוא היה בן ארצו, יליד אותו הטבע האוקריני הקרוב ללב הילד ונפשו.

עוד בטרם שחתכה יכים משרשיה בסכינו וישרוף את לבה מתוכה התנועעה הצפצפה ימים רבים פה על יד הנחל הידוע להילד, שמש אחת ורוח אחד שעשעו ויחממו את שניהם גם יחד, עד אשר באה הצפצפה לידי יכים שמצאה בערוץ הנחל.  ולא נפלא הוא הדבר, כי לא עצר הכלי הזר כח להתחרות עם החליל המקומי הפשוט, אחרי אשר האחרון נתגלה להילד העור ברגעי התנומה השאננים, בהמולת הליל החרישית, על יד עצי התדהר הדופקים על שמשות חלון החדר דפיקה עצלה, כמו מתוך השינה, בתוך אותה הסביבה הקרובה כל כך ללב ולנפש.

ונוסף לזה רב היה המרחק שבין הגברת פוֹפילסקה ובין יכים עבדה.  אמנם אמת הדבר, כי אצבעותיה היו מהירות וחרוצות, "מעובדות" כראוי;  המנגינה אשר נגנה – סבוכה ועשירה, ובעמל רב עלה להעלמה קלפס הדבר להרגיל את חניכתה, כי תשלוט שלטת בכלי-השיר רב האברים.  אבל ליכים היה תחת זה רגש פיוטי טבעי, הוא אהב ולבו היה מלא צער, ואת אהבתו ואת צערו השיח לפני הטבע הקרוב ללבו.  מורהו היחיד שלמדו לנגן את נגוניו הפשוטים היה הטבע בכבודו ובעצמו: שאון היער, המולת דשא הערבה החרישית ואותו השיר הנוגה, שיר-העם, ששמעהו בעודנו חתול בחתוליו ומונח בעריסתו.

הנה כן, לא עצר הכלי הוינאי כח לנצח את החליל האוקרַיני, וכעבור רגעים אחדים הכה הדוד מקסים פתאם במשענתו על רצפת החדר.  ותפן אַנה מיכאלובנה את פניה אל העבר ההוא ותתחלחל, כי הכירה בפני פֶטרוס החִורים אותה החזות, שהביעו פניו ביום הזכרון ההוא של טיול האביב הראשון, בהתעלפו ונפלו על הארץ.

יָכים הביט ברחמים וחמלה אל הילד, ויעיף את עיניו בבוז וקלסה במוזיקה "האשכנזית" ויצא מן החדר, הלוך והשמיע קול בסנדליו המסומרים.

 

ח.

בהרבה דמעות עלה לה להאם העלובה הנסיון הראשון שלא עלה יפה, – בהרבה דמעות ובֹשת הפנים.  היא, הגברת פוֹפילסקה, אשר "הפובליקה הגבוהה" כִּבדה ברעם מחיאות כפים, נאלצה להודות, כי היא הפעם המנוצחה, ומי הוא המנצח?  "העבד" הגס שומר הסוסים וחלילו המנֻוול.  אֹדם חכלילי כסה את לחייה בזכרה את מבט הבוז של יכים ותשנא בלבה את "העבד הנבזה" הזה.

ובכל זאת, בערב בערב, בברוח בנה הקטן אל יכים האֻרְוָתָה, פתחה אנה מיכאלובנה את החלון ותסמך עליו ותקשב בהלך-נפש.  בראשונה היו מפרכסים בלבה רגשי כעס ובוז, וכל עמלה היה רק למצוא את הצדדים המגוחכים "בצפצוף האוילי" הזה.  ואולם לאט לאט, – היא לא יכלה לתת גם לעצמה דין וחשבון איך קרה ויאת הדבר, – החל הצפצוף האוילי הזה לחתור חתירה עמוקה בלבה ותהי מקשבת בחפץ לב אל הנגונים העצבים האלה.  ובשוב נפשה למנוחתה שאלה את עצמה ותחקור לדעת במה כח הקולות האלה גדול, ומה הוא סוד יפים והדרם, ואת החידה הזאת פתרו לה ערבי התכלת, צללי הערב המטושטשים וההרמוניה הנפלאה שבנִגוני יכים הפשוטים, המקבילה להטבע אשר סביבה.

– כן, כן הדבר, – חשבה בלבה מנוצחה ונכנעה: – פה יש מקום לרגש טבעי, מיוחד במינו...  פה יש איזה פיוט קוסם, שאי אפשר ללמדו על פי חוקים וכללים ידועים...

הפעם הבינה את הדבר כראוי.  סוד יפיו ותפארתו של הפיוט הזה היה באותו הקשר החי שבין העבר שכבר מת ועבר מן העולם ובין הטבע החי, הנצחי, המדבר תמיד אל לב האדם ועומד כעֵד חי לאות על העבר המת.  והוא, האכר הגס, בסנדליו המסומרים וידיו הגסות, נשא בנפשו, ברוחו, בלבבו את השירה ההרמונית הזאת, אותו רגש הטבע החי...

ותכיר האשה הצעירה, כי הגברת הגאה נכנעת בקרבה לפני העבד שומר הסוסים.  היא שכחה את בגדיו הגסים, את ריח הזפת העולה מסנדליו;  ובהקשיבה אל נגינתו זכרה את חזות פניו המביעה טוב לב, את אור עיניו האמוצות המשׁעשע ואת צחוק החן, תערובת בושה והִתול, המתפתל על שפתיו מתחת לשפמו הארוך.  ובכל זאת התאדמו פניה לעתים קרובות מבֹשת: היא חשה בנפשה, כי על ידי המלחמה לקנות את לב ילדה, הציגה את עצמה במערכה, במדרגה אחת, עם העבד, והוא, "העבד", המנצח.

והעצים אשר בגן התלחשו ממעל לראשה.  הלילה השתפך בחשכו הכחול על פני הארץ;  בשמי התכלת התנוצצו כוכביהם המאירים ויחד עם אורם שפכה נגינת יָכים אל לב האשה הצעירה עצבון, עצבון בוער ורותח.  רוח גאותה הוסיף להכָּנע יותר ויותר ותלמוד להבין יותר ויותר את הסוד הפשוט של הפיוט החי, הטבעי והטהור.

 

ט.

אמנם כן, בלב יָכים, האכר הגס, ישכון רגש חי, טבעי;  ובלבה היא?  האם לא חלק הטבע גם לה נטפים אחדים מהרגש הזה?  ומדוע יחם לבבה בקרבה כל כך, מדוע יפרכס לבה ודמעות ממלאות את עיניה מבלי משים?  האם לא רגש הנהו הדבר הזה, רגש אהבה בוערת לבנה האמלל, העִור, הבורח ממנה להתרפק על שירת יכים באהבה, יען כי היא לא תעצור כח לתת לו את הענג המעדן הזה?

ותזכור את הצער, צער של כאב משונה שנראה בפני הילד בשעת נגינתה ודמעות רותחות התגלגלו מתוך עיניה;  והדמעות מתוך עמק נפשה הרתיחוה כמרקחה, עד כי הוכרחה לחגור את כל כחות רצונה לבל תפרוצנה בכל עזוז כֹּחן והיו לנחל שוטף, לנאקה השמה מחנק לנפש.

אֵם אמללה!  עִורון בנה היה לאסונה גם היא, אסון כל חייה, למכה אנושה שלא קרם עליה עור.  ובַכֹּל, בַּכֹּל נראו נדנודי לבה, באהבתה הנפרזה להילד שלא ידעה כל קץ וגבול, באותו רגש הכאב האנוש שקשר את לבה הנמחץ באלפי נימים דקים ונסתרים לכל אופני התגלות צער הילד ויסוריו.  ותהיה האחרית לסבה, כי הדבר שהיה מוליד באיש אחר רק קצף עובר, – ההתחרות המוזרה עם יָכים, – היה לה להאם, למקור יסורים וסבל כבד מנשוא.

עבר יום אחרי יום מבלי להביא מרפא למחץ לבה, אך גם לא לבלי-תועלת:  היא החלה לחוש בנפשה אותו רגש ההשתפכות, רגש פיוטי חי וחודר, שהקשיבו אזניה בנגינות העבד, ותחי רוחה, ותעלה תקותה אבר כנשרים.  אז יבואו לה רגעי דעת נפש ובטחון בכחותיה, ותגש פעמים אחדות אל הפסנתר ותרים את כסויו, בגמרה בנפשה, סוף סוף, להכריע בקול הפסנתר את קולות החליל החרישים.  אך מֹרך לב ובשת הפנים עצרוה כפעם בפעם מנסיונותיה אלה.  היא לא יכלה לבלי לזכור פתאם את פני פֶטרוס המפיקים צער ומבט-הבוז של העבד;  בלחייה נשקה אש הבושה וידה הרועדת רפרפה באויר בכליון נפש ממעל למערכת המַּדָּפים.

ובכל זאת גדלו בקרבה מיום ליום הבטחון והאמונה בכחותיה ותבחר את שעות הערב, אשר הילד היה משתעשע אז בשדרה הרחוקה או יוצא לשוח, לעשות את נסיונותיה הראשונים.  הנסיונות הראשונים לא הרגיעו את רוחה:  אצבעותיה עוד טרם סרו למשמעת הכרתה הפנימית, הקולות שהוציא הפסנתר כמו זרים היו למערכי לבה.  ואולם לאט לאט קרבה אל מטרתה:  שעורי המוזיקה שלקחה מפי העבד לא עלו בתהו;  אהבת אם חמה והרגשתה החדה להבין את אשר יחסר לבנה עשו את שלהם ויקילו את העבודה עליה לסגל במהירות את התורה הגדולה שלמדה מפי יָכים.  עתה יצאו מתחת אצבעותיה הפורטות על הפסנתר לא "מנגינות" סבוכות, כי אם שירה חרישית, "מחשבה" אוקרַינית נוגָה צלצלה ותבך בחדרים האפלים ותרכך את לב האם הנמוג.

ולבסוף, אחרי כל הנסיונות הללו, מצאה די און בנפשה לצאת בגלוי המערכה.  ומן הוא והלאה, בערב בערב, החלה התחרות נפלאה בין בית האחוזה ובין אֻרות יָכים.  כמו מתחת גג התבן אשר על הארוה התפרצו צפצופי החליל הענוגים, ולעמתם, מחלונות בית האחוזה הפתוחים, העוטה אור הלבנה, המתפרץ מבעד לענפי התדהר, התנשאו קולות הפסנתר הרחבים ומלאים הוד ויפעה.

בראשונה לא שמו יָכים והילד את לבם להמוזיקה אשר בבית האחוזה, שנפשם געלה בה מיום בואה הֵנה.  והילד רעם את פניו ובכליון נפש האיץ ביָכים באותם הרגעים שפסק מלנגן:

– הוי, נַגֵּן נא, נַגֵּן!

אבל לא עברו שלשה ימים וההפסקות החלו להיות תדירות יותר.  יָכים הוציא כפעם בפעם את החליל מבין שפתיו ויקשב בתשומת לב אל הקולות היוצאים מבית האחוזה.  ויקשב גם הילד ויחדל להאיץ בידידו ורעו. ולבסוף לא התאפק יכים ויאמר:

האח, מה יפה...  סור נא, הנה מה נפלא!...

פני יכים לא חדלו להביע הלך-נפש איש מקשיב ומאזין, ויקח את הילד על זרועותיו וישאהו, דרך הגן, אל החלון הפתוח.

הוא חשב בנפשו, כי "הגברת הנדיבה" מנגנת לתענוג נפשה בלבד ואינה משימה את לבה אליהם.  ואולם אנַּה מיכאלובנה שמעה בהֵאלם דומיה החליל המתחרה אתה.  היא ראתה את נצחונה ולבה הולם פעם משמחה.

ויחד עם זה נח בקרבה רגש הכעס ליכים.  היא היתה עתה מאושרה ותכיר ותודה, כי מידי יכים בא לה אשרה זה: הוא לִמדה את הדרך לקנות את לב הילד שנית, ואם עתה יקח ילדה האמלל מידה המון רגשות והשפעות חדשות – שניהם מחויבים בשביל זה תודה לו, להאכר המנגן, מורם ומדריכם.

 

י.

הקרח נשבר ונמס.  למחרת היום ההוא נכנס הילד ראשונה לחדר האורחים, שלא היה שם למן היום ששם בו את משכנו הארח הנפלא, שהתראה בעיניו כרגזן נורא.  השירה ששמע אתמול קנתה את לבבו ותתן לו מושג חדש על אדות כלי השיר הזה שגעלה נפשו בו בתחלה.  עקבות חרדה ומֹרך לא סרו עוד כליל מלבו, ובכל זאת נגש אל המקום אשר שם הפסנתר ויעמוד מרחוק להקשיב רב קשב.  איש לא היה בחדר.  האֵם ישבה בחדר אחר על הסַּפָּה ותעש את מלאכתה ובעצרה את נשמת אפה הביטה אליו ותחמוד בלבה את כל תנועות גוו, ותשמור עקבות כל תנועה ונדנוד בפניו.

וישלח הילד את ידו ויגע בפני הפסנתר החלקים ומגוהצים וירתע תכף לאחוריו בחרדה.  ואחרי עשותו את נסיונו זה פעמַים ושלש נגש אל הפסנתר ויחל לחקרו, לבדקו ולבוא עד תכונתו.  כפף את קומתו עד הקרקע, כדי למשש את הרגלים ויסב אותו סביב סביב בצעדים מדודים.  לבסוף מצאה ידו את המדָּפים החלקים ותנח ידו עליהם.

וַיִשָּׁמע קול צלצל מיתר רועד ומרפרף באויר.  הילד הקשיב זמן רב לרטט הקול ההולך וכלה.  ואחר נגע בהתבוננות עמוקה במדף השני והשלישי עד תום כל מערכת המדפים ותנח ידו לבסוף על המדף האחרון אשר לקול היותר רם וצלול.  הילד שם רֶוח בין הקולות ויתן לכל אחד מהם די זמן לכלות צלצלו, והקולות, שיצאו מתחת אצבעוֹתיו בזה אחר זה, רעדו, רחפו, התמוגגו ויגועו באויר.  יחד עם התבוננות עמוקה ותשומת לב הביעו פני העור משוש לב וענג נפש;  נראה היה, שכל קול וקול משַׂמחו, משביע את נפשו השוקקה, ובאותו רגע כבר נראו בהתבוננותו העמוקה, בהקשבתו החדה להקולות היסודים, אשר מהם תבּנה השירה כֻלה, עקבות חוש מנגן אמן.

ואולם דומה היה, כי העור מאריך את כל קול וקול על פי ערך ותכונה ידועה: בהתפרץ מתחת אצבעותיו קול רם, צלול ומבריק של המערכה הרמה, אז ירים העור את ראשו, כמו ילַוה את הקול בעלותו מעלה מעלה.  ולהפך, בנהם קול הבַּס העב והאטום יטה את אזנו למטה;  נדמה היה לו כאלו הקול הכבד הזה משתטח על פני הארץ, מתפוצץ לרסיסים על פני רצפת הבית והולך וכלה בזויות הרחוקות.

 

יא.

הדוד מַקסים הביט אל כל נסיונות השירה האלה רק בסבלנות.  איך שלא יפלא הדבר ונטית הילד לשירה שהובררה באופן בהיר כזה הולידה בלב האינבַליד הזקן רגש משונה.  מצד האחד, הראתה תשוקת הילד לשירה כבאצבע על כשרונותיו המיוחדים וסגולת נפשו וכמו גלתה מראש את עתידותיו.  ואולם מצד השני נלוה לההכרה הזאת בלב איש החיל הזקן גם איזה רגש של תקוה נכזבה.

"באמת, – חשב מַקסים בלבו, – גם השירה כח גדול הנהו, הנותן יכֹלת ועוז לשפוך את ממשלתו על המון אדם רב.  אליו, אל העור, יאספו לאספה גברים וגברות למאות, הדורים בלבושם, והוא ינגן לפניהם איזה...  איזה נגוני רקודים ומחולות מחנים (האמת נִתנה להאמר, כי ידיעות מקסים במוזיקה הגיעו רק עד נגוני הרִקודים ומחולות המחנים).  והם ינגבו את דמעותיהם...  הוי, לא כך היה רצוני, לא זאת היתה תקותי, אבל הנעשה אין להשיב!  הילד – עִוֵּר, יגדל נא וילך באותה המסלה שסלל הטבע לפניו, יהיה נא את אשר הוא יכֹל להיות.  ואולם אם כך הוא הדבר ואין לשנותו, האם לא טוב הוא השיר בפה מן הנגינה בכלי?  השיר בפה שיש בו גם נגון גם דברים יַדבר תחתיו לא רק את חוש השמע המפונק; הוא נותן גם תמונות חיות, הוא מעורר את המחשבה במח ואת הגבורה בלב..."

 – הוי יָכים, – אמר מקסים פעם אחת בערב, בבואו אחר הילד האֻרְוָתָה: – חדל לך הפעם ממשרוקיתך!  טובה היא המשרוקית הזאת לנער שובב המתהולל בחוץ או לשוליה דרועה, ואתה הלא איש הנך, אם כי מַריה זו מצצה את שכלך האחרון ממוחך ותעש אותך לעגל ממש.  הוי עליך, בושה להגיד!  הנערה הזאת, הסכלה כמותך, השליכתך אחרי גוה ותהיה ללא-איש, וכל היום הנך שורק ומצפצף כשְׂלָו הנאחז בפח...

יכים שמע במנוחה את החזות הקשה של האדון וישחק בחשאי לכעסו, שלא הבין את סבתו.  ורק הדבר הזה, כי הציגו האדון במדרגה אחת עם הנערים השובבים ושוליה דרועה עורר בו רגש כלמה וקלון.

– אל נא ידבר האדון כדבר הזה, – ענה יכים לאמר: – חליל מצוין ונפלא כזה לא ימצא בידי כל רועי אוקרינה ומה גם בידי שוליה דרועה...  כלם, כל החלילים, המה באמת משרוקיות בעלמא, בעוד שזה אשר לי...  ישמע נא האדון וישפוט.

ויסגור באצבעותיו את כל פיות החליל ויוציא קול אחד מקולות האוֹקְטַוָּה, שיצא בכל רחבו ומלואו.  ויירק מקסים:

– טפו, יסלח נא ה'!  נשתטה האיש ותו לא.  מה לי ולחלילך?  כלם כאחד המה, גם החלילים, גם הנערות הבתולות, וגם מַריה יפתך בכלל.  ואתה, אם רק תוכל, שירה לנו שיר משירי העם, משירי "האבות" "והזקנים" ונשמעה.

מַקסים יַצנקה, יליד רוסיה הקטנה, התנהג עם העבדים וכל ילידי הבית בהתגלות לב.  חרפות וגדופים נשמעו מפיו לעתים קרובות, אבל בגדופיו לא נראה הרצון להכלים, אשר על כן פנו אליו ברגשי כבוד אבל גם בהתגלות לב.

– ומה בכך? – ענה יכים: – היו ימים שידעתי גם אני פרק בשיר...  אבל, אפשר הדבר שלא ימצא גם שירנו הגס חן בעיני האדון? – עקץ את האיש הדובר בו.

– נצור לשונך!  – השיב מקסים: – לא הרי שיר יפה כהרי חליל, אם רק יודע האיש לשיר כראוי.  הבה, פֶּטרוס, נשמעה את אשר ישיר לנו יכים.  אך התבין לרעו, קטן?

– האם ישיר את "שיר העבדים"?  – שאל הילד: – אנכי הנני שומע את שפת העבדים.

מקסים נאנח.

– הוי, קטן, השירים הללו לא שירי עבדים המה...  השירים הללו המה של עם גדול, חפשי, גדל-עליליה ורב האֹנים.  זקניך מצד אמך שרו את השירים בערבות הדנֵיפר, הדָּנוי והים השחור.  אבל...  אבל יבוא יום וגם אתה תבין את הדברים, ועתה אחרת אירא.

ובאמת היה ירא מקסים אחרת.  הוא חשב בנפשו, כי התמונות המבריקות והבולטות של החזיון השירי דורשות השפעת חוש הראות כדי שתתקבלנה על הלב.  הוא היה ירא פן לא ישיג מח הילד האפל את שפת השיר העממי רבת הצבעים.  מקסים שכח, כי המשוררים העתיקים, יוצרי השיר העממי באוקרינה היו על פי רוב עורים מלידה ומבטן.  אמת הדבר, כי המזל הרע, האסון שגח עמם מרחם הכריחו את כבירי הרוח האלה לתפוש כנור ונבל, לסבב על פתחי נדיבים ולתור אחרי פת לחם.  העורון אמנם מכסה את הטבע הגלוי הנראה לעין בענן כבד, הפורש מסך מבדיל על המח ומחליש את כח עבודתו, אבל את ההשפעות והרשמים האחרים, הבאים וחודרים אל הנפש בדרכים אחרים, מצרף המח החשוך לעולם מיוחד בפני עצמו, לעולם מלא תוגה, עצבון עולמים וטובע בגלי אֹפל, אבל גם העולם הזה לא יחסר את פיוטו הכהה והמיוחד...

 

יב.

מקסים והילד התישבו כראוי על השַּׁחַת אשר בארוה ויכים השתרע מעט על מושבו (אופן ישיבתו זה התאים יותר לחלק נפשו האמנית) ואחרי חשבו רגעים אחדים החל לשיר.  על פי מקרה או על פי חושו הטבעי בחר יכים בשיר-עם המקביל עד מאד לצרכי שומעיו והגות רוחם.

"הוי, שם בראש, שם בהר קוצרים יקצרו..."

מי ששמע את השיר העממי היפה הזה מפי מזמר בעל נפש, היודע לתת קצב ומדה לקולו, לא ישכח עוד את המֶּלוֹדִיָה הזאת הזרה, הממושכה וכמו מעולפה עצבון-חרש, הֵד זכרון העבר הרחוק.  אין פה לא געגועי הקוזק הנפרד מאהובתו, לא קול ענות מלחמה ולא קול תרועת שַׁיָּרה עוברת על פני הים והדנוי.  בשיר הזה אין כל מקרים בודדים מצוינים, אף לא זכר גבורות ונצחונות גדולי העליליה.  כל השיר אינו אלא תמונה אחת בולטת, נסֹרת אחת קטנה ממקרי ימים עברו.  לפני עיני רוח המשורר, אשר ההוה הכהה והדל לא ימלא את נפשו השוקקה לעבודה, למעשים כבירים, קמה פתאם התמונה הזאת, אשר על שרטוטיה הבולטים הספיקה להטיל את צללי תוגתה אותה הזקנה השָּׂבָה שחלפה, עברה, אבל עקבותיה עוד טרם נמחו כליל;  עקבותיה נודעים בתלולי-ההר, מקום מנוחת עצמות הקוזַקים, אשר שם יאיר פתאם אור בחצות הלילה, אשר שם תשמענה בלילות אנחות כבדות;  עקבותיה נודעו גם בהגדת העם, גם בשיר העממי ההולך ונשכח, הולך ונספה לאט לאט:

"הוי, שם בראש, שם בהר קוצרים יקצרו

"ולרגליו, בעמק הירוק

"קוזקים הולכים

"הולכים, עוברים!..."

ויצא לב מקסים בשמעו את השיר הנוגה הזאת.  המלודיה המתאֶמת עד מאד לתֹכן השיר ומשולבת אתו יחד הלהיבה את דמיונו, וכל התמונה כֻלה קמה לנגד עיניו כמו חיה וכמו מוזהבה בזהב אור השמש השוקעת.  הנה הנם שדי חמד, המשתרעים על ההר;  פה חביון השלום והמנוחה; הקוצרים כופפים את קומתם, כורעים ומשתחוים בדממה.  ומתחת – עוברים בלי כל שאון והמולה, איש אחרי רעהו, לגיונות החיל הטובעים ונבלעים בצללי הערב המכסים את העמק, מתחת – "עובר דוֹרוֹשֶׁנְקה בראש חילו, חיל פּוֹרוֹזיה"...

וקול השיר, שיר העבר, רועד, מצלצל וגוֵֹע באויר, מצלצל וגוע, גוע ומצלצל ומעורר רפאים, מקים מתהום הנשיה תמונות ותבניות חדשות.

 

יג.

פני הילד היו עגומים ועצובים;  כל מלה ומלה שיצאה מפי יכים חתרה חתירה בנפשו, ודמיונו עזר לו להבין ולקלוט אל תוכו את התמונות החדשות.  הוא יודע את ההר, הוא יודע אותו בדמות הכֵּף אשר על פני הנהר, שהכירו תכף על פי המולת הגלים העוברים ושוטפים על פני האבנים.  הוא יודע גם מה דמות יערוך לקוצרים, הנה הוא שומע את צליל החרמש אשר בידיהם ורחש השבלים הנופלות מאחוריהם.

הוא יודע גם את הנעשה מתחת להר: דמיון העור מורידו כרגע מראש ההר אל הגיא המשתרע לרגליו...  הנה צליל החרמש לא ישמע עוד, אבל הילד יודע, כי הקוצרים עודם שמה על ההר, כי על עמדם יעמדו, ורק קולם לא יגיע אליו יען כי גבוהים המה, כגבוה עצי הארן אשר שמע את רחש עליהם, בעמדו מתחת לַכֵּף.  ופה מתחת, על פני הנהר, ישמע קול שעטות, קול פרסות סוסים...  רבים, רבים המה, מהֵדם ושאונם ימלא הגיא.  הנה הנם – "קוזקים הולכים".

הוא יודע גם מה הוא קוזק.  ל"חְוֶדְקא" הישיש, הבא אל ביתם לפרקים, קוראים כל בני הבית "קוזק זקן".  חוֶדקא לוקח, מדי בואו אל בית האחוזה, את פֶּטרוס על ברכיו, מחליק את שערותיו בידו הרועדת, ובמשש הילד, כדרכו, את פניו, הרגישו אצבעותיו החרוצות בפני הזקן קמטים עמוקים, שפם ארוך זקוף למטה, לחיים צנומות ודמעות זֹקֶן עליהן.  וקוזקים כאלה הולכים שם מתחת להר.  הם רוכבים על סוסיהם, שפמם ארוך כשפם "חוֶדקא", זקנים וכפופים כמהו.  הם מתנועעים בגיא כסבכי צללים וכחוֶדקא הם בוכים, דמעות עיניהם נגרות מבלי הפוגות;  הם בוכים אולי לקול שיר יכים העצוב והנוגה הממלא את הגיא ועוטה את ההר מסביב;  הם אולי בוכים לקול אותו השיר אשר ישיר על הקוזק הנאדרי בכח, שהחליף את חברתו, אשת בריתו, במקטרתו, שהוא יונקה מן הבקר ועד הערב, ופגעי ימי מלחמה ומחסוריהם המרובים...

די היה למקסים מעוף עין אחד כדי להבין, כי מבלי הבט לעורונו, מסוגלת נפש הילד העֵרה לקלוט אל תוכה תמונות השיר וציוריו הפיוטים.

 

פרק שלישי

א.

הדוד מקסים שם עין פקוחה על העור, כי יהיה מסור, בכל מקום שאפשר, לכחותיו ולא יצטרך לעזרת אחרים, והדבר הזה עשה פרי ישוה לו.  בהיותו בבית לא התראה כאיש אין אונים, התהלך בבטחה בכל חדרי הבית, היה מפנה את חדרו, חפציו וכלי שעשועיו.  וישתדל מקסים להרגיל את חניכו בעבודת הגוף עד כמה שידו מגעת, וילמדהו את תורת חלוץ העצמות, ובמלאת להילד שש שנים נתן לו מקסים במתנה סוס קטן לרכוב עליו.  מראש היה הדבר זר עד מאד בעיני האם, כי ירכב בנה העור על סוס.  אבל הפעם חזר מקסים את כל כח השפעתו על אחותו לבל תפר את עצתו, וכעבור שנים-שלשה ירחים למד הילד לרכוב בלב בטוח על סוסו בשורה אחת עם יכים, ששמר את הדבר לבל יטה העור מני אֹרח בהגיעו לפרשת דרכים.

ובאופן כזה לא יכל העורון להשפיע לרעה על התפתחות גוף הילד, וגם השפעתו על התפתחות נפש הילד נחלשה עד כמה שאפשר היה הדבר.  הוא היה ילד רם ויפה הקומה, פניו היו חורים מעט, ותליהם היו דקים וברורים.  מבין השערות השחורות הזהיר לֹבֶן הפנים, והעינים הגדולות, השחורות, שכמו עמדו תמיד בחוריהן בלי נוע, משכו עליהן תכף את עיני הרואה.  הכֶּפֶל הקטן אשר על פני גבות העין, ההרגל לפשט מעט את הצואר, וצללי התוגה שרפרפו לפרקים כענן קל על הפנים היפים, – אלה המה האותות אשר על ידם התנכר העורון.  תנועות גוו, ידיו ורגליו במקומות ידועים לו היו בטוחות, ובכל זאת נראה היה הדבר, כי הזריזות הטבעית נדכאה בקרב נפש הילד ורק לפרקים, כמו שצף פתאם, תּגָּלה בכל עזוז כחה.

 

ב.

רשמי חוש השמיעה היו הרשמים היותר כבירים בכל מעלות רוחו, והם היו למרכז לכל עבודת רוחו ונפשו.  בזכרונו נחרתו היטב כל השירים ששמע ואשר לקחו את לבבו בהוד קסם יפים והדרם.  בעמקות נפלאה הקשיב לקולות שירת הטבע הסובב אותו, וידע להבליט את הרהורי לבו הכהים בקולות השיר ולתת להאחרונים דמות ואופי מיוחד, ולפרקים שפך את נפשו באימפְּרוֹביזַצִיה חפשיה, אשר אי אפשר היה להפרידה לחלקיה ולהגיד נכונה איפה יכלו קולות השיר העממי שהיתה אזנו רגילה בהם ואיפה יתחיל פרי רוחו הוא, וגם הוא בעצמו לא ידע לתת קצב וגבול לשני היסודות האלה בנגוניו, כי נבלעו ונשלבו איש ברעהו לבלי הפרד עוד.  הוא למד קל מהרה לפרוט על הפסנתר, אך האהבה לחליל יכים לא פסקה מלבו.  שירת הפסנתר היתה עשירה ומלאה יותר, אבל הפסנתר עמד בבית כלוא בחדר, בעוד אשר את החליל אפשר היה לטמון בצלחת הבגד, לצאת אתו השדה, וקולותיו הענוגים מקבילים כל כך לאנחות הערבה החלושות, עד כי ישכח פֶּטרוס את נפשו ולא ידע לתת לעצמו דין וחשבון, אם הרוח המסלסל את שערותיו מוליד את הגיונות לבו הנוגים, או מפיות חלילו האהוב המה בוקעים.

תשוקתו למוזיקה הלכה וגברה בקרבו ותהי למקור אשר ממנו נפשו יונקת ונזונית. היא מלאה את כל לבו ותתן פנים שונים להויתו המצומצמת.  ומקסים השתמש בתשוקתו זאת כדי ללמדו על ידה את דברי ימי ארצו, שעברו כלם לפני עין רוח הילד ארוגים ושזורים בהמון קולות.   השירים שלבבוהו עד מאד שחדו את לבבו ללמוד גם את גבורי השיר, המה גבורי ארץ מולדתו, ואת אשר עבר עליהם.  וככה נולדה בקרב לבו גם התשוקה לספר, לדעת, ובהגיע הילד לשנתו התשיעית החל מקסים ללמדו כתב, לשון וספר.  שעוריו החרוצים של מקסים (שלמד מתחלה, כמובן, את תורות הלמוד וההסברה לעורים) מצאו חן בעיני הילד.  הם נתנו למערכי לבו יסוד חדש – בהירות נכונה שנתנה מדה ומשקל גם לרגשותיו השיריים הכהים.

ובאופן כזה היה כל היום נתון לעבודה ולא היה הילד עני בהשפעות ורשמים.  דומה היה שהוא חי חיים רחבים ומלאים ככל הילדים הפקחים בני גילו;  דומה היה, כי לא יכיר ולא ירגיש גם הוא את עורונו.

ובכל זאת התגלתה תמיד באופי הילד איזו תוגה זרה וַתַּךְ כפעם בפעם גלים ברוחו.  מקסים חשב בלבו, כי סבת הדבר הוא חסרון חברת ילדים בני גילו להשתעשע עמהם ויבקש למלא גם את החסרון הזה.

ילדי הכפר, שהזמינו אותם לבוא אל בית האחוזה, לא יכלו להשתעשע בחברת העור כרוחם ונפשם.  מלבד מעמד הבית הבלתי רגיל הביאם במבוכה גם עורון ה"פַּנִּיץ".  הם הביטו אליו כבחרדה, התחברו לחבורה וישתקו או התלחשו איש אל רעהו.  בגן או בשדה היו הילדים מרגישים יותר את חופשתם ויתהוללו כנפשם שבעם, אבל העור כמו נשכח מלבם, לא נספח אל חברתם וישאר תמיד עזוב לנפשו, בודד בזויותו ומקשיב אל שאון החבורה הצוהלת.

לפרקים אסף יכים את הילדים לאספה סביבותיו ויספר להם אגדות וספורי התולים משמחים לב ונפש.  ילדי הכפר, היודעים גם את השד הטפש, גם את המכשפות הערומות, מצאו קורת רוח בספורי יכים ותהיינה להם שיחותיו מלאות חיים ורגש, ויצהלו בקולם, וישחקו מטוב לב ויתהוללו.  גם העור שמע את הספורים בקשבת לב נמרצה, אבל שחוק כמעט לא נראה על שפתיו.  כנראה שגבו מבינתו ההִתול החד ונֹגה האור אשר בשיחה חיה.  ולא נפלא הדבר: הוא לא יכל לראות לא את שביבי האש שהתרוצצו בעיני המספר, ולא את קמטי פניו ותנועות שפמו המעוררים שחוק.

 

ג.

זה ימים לא כבירים בא חוכר חדש לגור באחוזה הקטנה הקרובה.  תחת החוכר הראשון, שלא היה איש מנוחה ויאהב לבקש תנואות כל הימים עד כי יצאה מריבה בינו ובין האדון פופילסקי, שהיה איש טוב לב ומעביר על מדותיו תמיד, באו לגור עתה באחוזה הקרובה הזקנים יַסְקוּלסְקי ואשתו.  אם כי שנות חיי הזוג לא היו פחות ממאת שנה, בכל זאת לא רבים המה הימים שנִּשאו איש לרעהו, אחרי אשר ימים רבים לא עלה בידי האדון "יַקוב" לאסוף את מכסת הכסף הדרושה לצרכי חכירת אחוזה ואשר על כן נאלץ להתגורר כל אותם הימים בבית זרים בתור סוכן, והגברת אַגְנֶשְׁקה, בחכותה לרגע המאושר, התגוררה בין כה וכה בתור סוכנת בבית הגרפה N.  ובהגיע הרגע המאושר והחתן והכלה עמדו בבית התפלה לפני הכהן שלובי זרוע, כבר הזהירו נקודות הכסף בשפם החתן וציצת ראשו וגם את פני הכלה שאדמו מבשת עטרו קוצות לבָנות ומזהירות.

ובכל זאת לא עצר הדבר ולא היה למפגע לאֹשר ברית נשואיהם, ופרי אהבתם המאוחרה היתה בתם היחידה, שהיתה כמעט בת גילו של העור.  בבנותם להם בערב ימיהם בית חיו האדונים יסקולסקי בנְוֵהֶם השאנן חיי שלוה והשקט, בחפצם למצוא פה את המנוחה והמרגוע שחסרו להם כל הימים אשר חיו בבית זרים.  החכירה הראשונה לא עלתה להם יפה, ועתה הקטינו את ערך מעשיהם, ופה במקומם החדש מצאו את אשר בקשה נפשם וישתקעו פה לארך ימים, כמו לוּ היתה האחוזה מקנת כספם.  בזוית, אשר שם תלויים האיקונין הקדושים, שמרה הזקנה מלבד ערבי הנחל והנר של מצוה גם עשבים ועלי תרופה שונים, שהיתה נותנת אותם לרפואה גם לאישה להאכרים והאכרות שבאו אליה לשאול בעצתה.  העשבים ועלי התרופה היבשים מלאו את כל הבית ריח טוב, שנשאר לזכרון תמיד בלב כל הבא אל הבית הקטן והנקי הזה, אשר בו יבלו את ימיהם הזקנים השאננים ויחיו חיי שלוה ואהבה.

ובחברת הזקנים גדלה ונתחנכה בתם היחידה, ילדה קטנה בעלת מחלפה אדמדמת כהה ועיני תכלת, שהפליאה את כל רואיה תכף בפגישה הראשונה במתינות רוחה וישוב דעתה, שלא התנכרו אותותיהם בכל יצורי פניה.  דומה היה שמנוחת אהבת ההורים המאוחרת התעצמה כֻלה באופי הבת, בישוב דעתה, במנוחת תנועות גוה ובעמק עיניה התכלת אשר נשקפו מהן הגות לב והלך-נפש.  היא לא התרחקה מאנשים זרים וגם לא נמנעה מלבוא בחברת ילדים ולקחת חבל בשעשועיהם.  אבל היא עשתה את הדבר בהסברת פנים כזו, כמו לה לעצמה לא היה כל צורך בדבר.  ובאמת לא הרגישה בנפשה שום תשוקה לחברה, ותהי רגילה ללכת יחידה לשוח בשדה, ללקוט שושנים ולאגדם לאגודה, לשוחח עם פסלה;  וכל מעשיה אלה היו נעשים בכבד ראש ומתינות כזו, עד כי לפרקים אפשר היה לטעות ולחשוב, כי לא ילדה קטנה לפניהם, כי אם אשה צעירה קטנת הקומה.

 

ד.

ויהי באחד הימים ופֶטרוס יושב יחידי על הגבעה אשר על יד הנהר.  השמש נטתה לערוב, דומיה שררה מסביב, ורק געית העדרים השבים הכפרה הגיעה הלום.  הילד אך פסק מלחלל בחלילו וישתרע על דשא העשב ומנוחת ערב הקיץ השאננה תקפה אותו.  רגע אחד שכח תבל ומלואה, ופתאם העירוהו מתנומתו הקלה צעדי חרש הולכים וקרבים.  הוא הקיץ בלי חמדה וישען על זרועו ויקשב.  הצעדים הזרים לו פסקו לרגלי הגבעה.

– עלם!  – נשמע לו פתאם קול ילד, בקראו אליו.  – אולי תדע מי האיש אשר חלל בחליל?

העור לא אהב, כי יפסיקו את בדידותו, אשר על כן השיב על השאלה בקול בלתי נעים:

– אני האיש...

קריאת תמהון קלה היתה התשובה על דבריו אלה, ותכף הוסיף קול הילד בהתגלות לב:

– האח, מה טוב!

העור לא השיב דבר.

– ומה לך פה? – שאל העור ברגזה, בהרגישו והנה האורחה הלא קרואה על עמדה תעמוד.

– ומדוע תגרשני מזה? – שאלה הילדה בתמהון.

קול הילדה הצלול עשה רושם נעים על העור, ובכל זאת הוסיף ברגזה כבתחלה:

– אנכי לא אהב כי יבואו אלי...

ותשחק הילדה.

האם לך נתנה כל הארץ והרשות בידך לבלי תת לאיש להתהלך עלי אדמות?

– אמי צותה במפגיע על כל אנשי הבית לבל יבוא איש אלי הלום.

– אמך? – השיבה הילדה בקול שאלה: – ואמי אָני נתנה לי רשות להתהלך פה על יד הנהר...

קשה היה לו להילד העור, שלא היה רגיל, כי ימרה איש את פיו, לשמוע את דברי הילדה הקשים;  ויקצוף קצף גדול ויתרומם מעט מעל מושבו ויקרא בקול רגז:

– סורי נא מזה, גשי הלאה!...

אי אפשר לדעת מה היה סוף החזיון הזה, לולא נשמע באותו רגע קול יכים שקרא את הילד אל משתה התֵּה.

– ילד מגונה ורע הלבב!  – נשמע לו מאחוריו קול קלסה ואי-רצון.

 

ה.

למחרת היום ההוא בשבת העור כדרכו על הגבעה בא לפניו זכר הפגישה של אתמול.  זכר הילדה לא עורר בלבו כעס ורגז, ונהפוך הוא, כי התאוה תאוה, כי בוא תבוא גם היום הילדה אשר קולה היה צלול ונעים כל כך.  כל ילדי הכפר הידועים לו לא ידעו מנוחה אף רגע, וכל היום הם שוחקים, הומים ומתאבקים איש את רעהו ובוכים, ואין איש מהם אשר ידבר בנחת וקולו יהיה נעים כקול הילדה.  וייצר לו הדבר, כי הכלים את הילדה אשר, בלי ספק, לא תבוא עוד הלום.

ובאמת לא באה הילדה שלשה ימים.  ויהי ביום הרביעי וישמע פֶּטרוס פתאם את צעדיה שם בעמק, על חוף הנהר.  היא התהלכה לאטה ותשורר בקול דממה דקה שיר פולַני, והחצץ אשר על החוף השמיע קול שריקה מתחת לרגליה.

– שמעי נא!  – קרא אליה העור, בקרבה אליו: – האת הנך פה גם הפעם?

הילדה לא השיבה דבר.  אבני החצץ שרקו כבראשונה מתחת לרגליה.  במנוחת קול שירה הכיר הילד את הכלימה שלא נשכחה מלבה.

ואולם בעשותה עוד צעדים אחדים עמדה הילדה ותעצור מלכת.  רגעים אחדים עברו בשתיקה.  היא אגדה לאגודה את פרחי השדה אשר בידיה והוא חכה למענה פיה.  העור ראה בשתיקתה זו כעין כונה ללעוג לו ולבזותו.

– האם לא תראה, כי אני הנני העומדת פה?  – שאלה לבסוף בגאות לב, אחרי אשר כלתה את מעשיה.

השאלה הפשוטה הזאת הכאיבה את לב העור עד מאד.  הוא לא השיב דבר ורק ידיו, אשר נשען בהן אל הקרקע, תפסו ויעכו בכח את גבעולי העשב.  והילדה עמדה על מקומה ותסדר כראוי את אגודת פרחיה ותוסיף לשאול:

– מי לִמדך לחלל בחליל?

– יכים למדני,  – השיב פֶּטרוס.

– הנך מטיב לנגן!  אבל מדוע הנך רגזן ומהיר חמה?

– אנכי...  אנכי...  חמה אין לי עליך...  השיב הילד חרש.

– אם כן, לא אכעוס גם אני...  הבה ונשתעשעה יחד...

– אין אני יכל להשתעשע אתך, – השיב העור ויסתיר את פניו.

– להשתעשע אין אתה יכֹל? ... מדוע?

– כך.

– הבינני נא באמת מדוע?

– כך, – השיב הילד בלחש קולו ויסתיר את פניו עוד יותר.

עד עתה לא הביא עוד המקרה לידו לדבר עם איש על אדות עורונו, ושאלה הילדה שנשאלה בתם לב החרידה אל כל לבו ויכאב לו עד מאד.

הילדה עלתה על הגבעה.

– נער זר ונפלא הנך – אמרה הילדה ותסביר לו פנים, ותשב אצלו על ירק הדשא: – אתה לא תדעני, ואולם לוּ ידעתני כי אז חדלת מלירוא אותי.  אנכי לא אירא איש.

היא דברה את דבריה בבטחה ובמנוחת לב, והעור שמע והנה זרקה את אגודת הפרחים אל תוך סִנורה.

איה איפוא לקחת את הפרחים? שאל אותה הילד.

– שם, – ותנע בראשה לאחוריה.

– על הכר הנרחב?

– לא, שם.

– הנה כי כן אספת אותם שם בחרשה.  ואיזה המה הפרחים אשר בידיך?

– האם לא תדע את הפרחים?  אמנם נער זר ומוזר...  מוזר עד מאד הנך.

ויקח הילד פרח אחד, וימושהו באצבעותיו החרוצות ויקרא את הפרח בשם.

ויחפוץ הילד לדעת גם את דמות הילדה הדוברת בו ותארה ויסמוך את ידו השמאלית על כתפה ובהימנית החל למשש את שערותיה וגבות עיניה, ויעבור קל מהרה על פניה בעצרו זעיר שם, זעיר שם את אצבעותיו בדרך משושן, בחפצו לצמצם במחו היטב את תוי הפנים הזרים.

הדבר נעשה פתאם ובמהירות גדולה כזו, עד כי הילדה, שנבהלה עד מאד, לא הספיקה להגיד אף מלה;  היא רק הביטה אליו בכל מלוא עיניה, שהביעו פחד וחלחלה.  רק עתה הרגישה ותכיר בפני מכרה החדש איזה דבר בלתי רגיל.  תוי הפנים הדקים והחורים הביעו איזו התבוננות נמרצה, שלא התאימה עם המבט הקם.  עיניו הביטו באיזה מבט נפלא, שלא היתה לו שום שַׁיכות עם מעשיו ותנועותיו, והשמש השוקעת נשקפה בהן באופן זר ומבהיל.  ותחשוב בלבה, כי אחוזה היא בחבלי חלום נורא, מחריד לב ונפש.

ותוציא את כתפה מידי הילד, ותקם על רגליה פתאם ותתן בבכי קולה.

– מה לי ולך, נער פוחז, כי תפיל עלי אימתה ופחד?  – קראה בבכי: – מה עשיתי לך? מדוע, למה? ...

הוא ישב על מקומו כהלום רעם, ראשו כפוף ואיזה רגש של שברון לב והכנעה לחץ את לבבו כבמלקחים.  בפעם הראשונה בחייו חש קלון בעל מום ושפלותו;  בפעם הראשונה ראה והכיר, כי יש בכח מומו למלא את לב רואיו לא רק רחמים וחמלה, כי אם גם אימה ופחד.  באמת לא ידע גם הוא לכנות בשם את הרגש שמלא את רוחו ולבו ברגע ההוא, אבל משום שהכרתו לא היתה בהירה וברורה לא נתמעטו צערו וכאבו.

רגש קלון וכאב אנוש שם מחנק לנפשו.  ויפול על העשב וירים קול בוכים.  גאות לבו הטבעית האיצה בו לבלוע את דמעותיו ולכלוא אותן בקרבו, ותהי התאמצותו זאת רק לסבה, כי קול בכיו רק הלך הלוך וגבֹר, ונאקתו שהתפרצה מקרב לבו החרידה ותרגיז את כל גופו הקטן.

הילדה שברחה מעל הגבעה הפכה את פניה אל עבר הילד אחרי הגיע לאזנה קול יללתו, ובראותה כי מכרה החדש שוכב על הארץ, פניו למטה ובוכה במרירות וירך לבה בקרבה ותמלא חמלה רבה ותשב אל הגבעה ותעמוד על הבוכה.

– שמע נא, – אמרה בקול נמוך, – למה תבך?  הנך חושב, בלי ספק, כי אתאונן עליך?  הנה, שמע נא, חדל נא מבכי ואנכי לא אגיד לאיש מכל אשר עשית לי.

דברי החמלה האלה וצלצול קולה הרך ומלא רחמים הכאיבו עוד יותר לב הילד, הרעש אשר נרעשה נפשו הלך וגבר ויללתו לא ידעה כל גבול.  ותקרב אליו הילדה ותכרע על ברכיה, ואחרי השארה רגע קטן במצב כזה, נגעה נגיעה קלה בשערותיו ותעביר את ידיה הרכות והענוגות על ראשו ובתוקף לב אם, המרגיעה ומפַיסת את ילדה הנענש, הרימה את ראשו ותחל לנגב את דמעותיו במטפחתה.

– אבל הרגע נא, חדל נא!  – דברה בקול אשה באה בשנים: – אנכי כבר חדלתי מכעוס עליך.  הנני רואה, כי אתה מתחרט על מעשיך...

– אנכי לא חפצתי להפחידך, – השיב הוא ויאנח בכבדות, בעצרו בעד שצף דמעותיו.

– יהי כן, טוב הדבר!  אין בלבי טינה עליך!  הן אתה לא תוסיף עוד...  ותרים אותו מעל הארץ ותשתדל להושיבהו על ידה.

הוא שמע בקולה, וישב על מקומו כבראשונה, פניו מָפנים לעבר השמש השוקעת, ובהבט הילדה אל פניו המוזהבים בקוי האור האדמדמים הרגישה בהם עוד הפעם איזו זרות נפלאה.  עיני הילד היו עוד מלאות דמע, ובכל זאת קמו העינים האלה וגם נצבו בלי נוע;  תוי פניו נעוו כפעם בפעם, בחגרו את שארית כחו לעצור בעד דמעותיו, ויחד עם זה נשקף בהם צער עמוק וכבד, שאיננו מצוי אצל ילדים קטנים כמותו.

– ובכל זאת זר ונפלא הנך, – אמרה הילדה בהלך נפש ורחמים רבים.

– לא, לא זר הנני, – השיב הילד בקרץ שפתים מר: – לא, לא זר הנני...  עִוֵּר אנכי.

 – עִוֵּר?  – קראה הילדה בקול חרדה וכאב אנוש, כמו לוּא נתקעה חרב בלבה: – עור?  – חזרה עוד הפעם בקול חרד ורועד עוד יותר מבתחלה ותפול על צואר הילד ותלחץ אליו, כמו לוּ בקשה מגן ומחסה ממכאובי רגש החמלה, אשר תקפה בכל עזוז כחו.

ותקצר יד הילדה, ההלומה ונדכאה, למשול עוד ברוחה ותהי בין רגע לילד מר נפש אשר לא ידע הִנָּחֵם, ותרים קול בוכים ותבך במרירות גדולה עד מאד...

 

ו.

עברו רגעי דומיה אחדים.

הילדה חדלה לבכות ורק נאנקה לרגעים בהבליגה על דמעותיה.  בעינים מלאות דמעות הביטה אל השמש השוקעת מתחת להאופק הכהה.  עוד הפעם השקיף כדור האש מבעד כנפי הצל הסוככים עליו, עוד שנים-שלשה שביבי אור בוערים התנוצצו באויר, ויתאבכו הצללים ומרחוק נתגלו ויֵּרָאו שרטוטי היער הכחולים.

רוח קל וקריר הפיח מן הנהר ושקט שלות הערב נשקף בפני העור;  הוא ישב על מקומו וראשו כפוף;  נראה היה שהחמלה הגדולה שחמלה עליו הילדה הפליאה אותו עד מאד.

– לבי ינוד לך...   אמרה לבסוף הילדה מתוך אנקה.

ותכף, בהבליגה על סערת רוחה הנגרש, נסתה לסבב את השיחה לדברים אחרים, אשר יקל לשניהם לדבר עליהם...

– השמש שקעה, – אמרה בהלך נפש.

– אנכי לא אדע מה דמות אערוך לה, – היה המענה המר, – אנכי רק ארגיש ואחוש אותה...

– את דמות השמש לא תדע?

– לא.

– זאת...  ואת אמך...  גם כן לא תדע.

– את אמי אדע. הנני מכיר אותה תמיד מרחוק על פי הליכתה.

– כדבריך כן הוא, גם אנכי אדע ואכיר את אמי בעינים סגורות.

השיחה החלה להיות שְׁלֵוָה יותר.

– התדעי, – אמר העור בהתרגשות קלה, הן מרגיש אנכי את השמש והנני יודע לכון את שקיעתה.

– ואיך תוכל לדעת את הדבר?

– אנכי...  הנני...  גם אנכי לא אבין...

– אַה!  קראה הילדה, כמו לוּ הספיקה לה התשובה הזאת, וישתקו שניהם פעם אחת.

– אנכי הנני יודע לקרוא בספר, – הפסיק פטרוס את השתיקה: – ובעוד ימים אחדים אדע גם לכתוב בעט.

– ואיך, באיזה אופן...?  החלה הילדה ולא גמרה את שאלתה ותדום בבשת פנים, כי קשה היה לה להוסיף לחקור את הילד.  אבל הוא הבין לרֵעָה כרגע.

– הנני קורא בספרי, – באר לה העור, – באצבעותי.

באצבעותיך?  אנכי לא יכלתי ללמוד את הקריאה באצבעות.  אין אני יודעת לקרוא היטב גם בהיותי שולטת בעיני...  אבי אומר, כי אין הנשים מסוגלות לחכמה ודעת.

– ואני הנני יודע לקרוא גם צרפתית!

– מה רבה היא חכמתך!  – התפלאה הילדה בלב תמים – אבל יראה אני לבל תתקרר, הנה איד עולה מן הנהר.

– ואת?

– אנכי לא אירא את הקור.

– וגם אנכי לא אירא אותו.  האפשר הדבר, כי יתקרר הגבר יותר מן האשה?  הדוד מקסים אומר, כי אין הגבר צריך לִירוא ולפחוד דבר: לא את הקור ולא את הרעב, לא את הרעם ולא את ענן הערפל.

– מקסים?  הזה הוא אשר יצא בקַבו?  אנכי ראיתיו.  הוא איום ונורא.

– לא, הוא איננו איום כלל.  הוא – איש טוב.

– לא, הוא איום ומוזר – עמדה הילדה על דעתה בבטחה: – אתה לא תדע את הדבר יען כי לא תראה אותו.

– אנכי הנני יודע אותו.  הוא מורי ומדריכי.

– האִם יכה אותך?

– מעולם לא הכני, וגם לא יתן עלי בקולו...  מעולם...

– טוב הדבר.  האם אפשר ליסר ולהכות ילד עור?  דבר זה היה נחשב לעון.

– אבל הוא הן לא יכה שום אדם בעולם, – אמר פֶּטרוס נבוך מעט, כי שמעה אזנו החרוצה את צעדי יכים הקרובים.

ואמנם בעוד רגעים אחדים נראתה קומת יכים הגבוהה על פני רכסי הגבעה, שהבדילו בין האחוזה ובין החוף, וקולו הקורא נשמע למרחוק בדומית הערב.

– "פַּ – נִּי – ץ!"

– לך יקראו, – אמרה הילדה ותקם ממושבה.

– כן, אבל אין אני חפץ ללכת מזה.

– לך, לך נא, ואנכי אבוא אליך מחר, ועתה מחכים גם לך גם לי.

 

ז.

הילדה שמרה את הבטחתה ותבוא.  למחרת היום ההוא, בשבתו בחדרו ושומע לקח מפי מַקסים, הרים פֶּטרוס פתאם את ראשו ויטה את אזנו רגע ויאמר בהתרגשות:

– עזבני נא רגע אחד.  הילדה באה שמה.

– איזו ילדה?  – התפלא מקסים וילך אחריו עד פתח הבית.

ואמנם ברגע ההוא נכנסה מכרת פֶּטרוס בשערי בית האחוזה ותפגוש את אַנַּה מִיכַאלוֹבְנָה ותגש אליה במנוחת לב.

– בשל מה את, ילדה נעימה?  – שאלה הגברת, בחשבה בלבה, כי דבר להילדה אליה.

האשה הקטנה הושיטה לה את ידה במתינות ותשאל:

– האם בביתך הוא הילד העור?  הלא כן?

– כן, כן, חמדתי, בביתי, – השיבה הגברת פופילסקה ותחמוד בלבה את עיני הילדה הבהירות ומתינות רוחה.

– אמי נתנה אותי ללכת אליו.  האוכל לראותו?

ברגע זה נקרב אליה פֶּטרוס בחפזון ומַקסים יצא על היציע אשר לפני הבית.

– זו היא הילדה שפגשתי אתמול, מַמַּה!  אנכי הגדתי לך, – אמר הילד אחרי ברכו את הילדה בשלום, – ואולם עתה הנני עסוק בשעורי.

– הפעם הזאת יקרא לך הדוד מקסים דרור, – אמרה אנה מיכאלובנה, – אנכי אבקשו.

ובין כה וכה ותקרב האשה הקטנה, שהרגישה את עצמה כמו יושבת בביתה, אל מקסים ההולך וקרב אליה ותושיט לו את ידה ותאמר בהסברת-פנים של שבח:

– טוב הדבר אשר אתה, אדוני, עושה לבלתי הכות את הילד העור.  הוא הגיד לי את הדבר.

– האמנם, גברתי?  שאל מקסים בלצון קל, בקחתו בידו הגדולה את כף הילדה הקטנה.  – מה רבה היא התודה אשר ירחש לבי לחניכי, אשר השתדל לרכוש לי לב אשה כבודה כמוך.

וישחק מקסים, ויחליק בחבה את כף ידה שאחז בידו.  והילדה הביטה אליו בעיניה הפקוחות, שמשכו אליהן את לב מקסים שונא הנשים.

– הרואה את, אַנַּה, – פנה מקסים אל אחותו בצחוק מוזר: – הנה פֶטר שלנו קונה לו גם מבלעדינו מכרות חדשות.  ואת הלא תודי, אַנַּה, כי...  הפעם בחר כבעין חרוצה.  הלא כן?

– אל מה ירמזון מליך, מַקס?  – שאלה האשה הצעירה קשה ותתאדם.

– משטה אני!  – השיב האח בקצרה, בראותו כי מהתלותו זאת נגעה במכה ישנה ותגל רעיון נסתר שהחל לפרכס בלב האם, הרגיל לחוש ולהרגיש מראשית אחרית.

פני אנה מיכאלובנה נתאדמו עוד יותר, ותשח ותחבק את הילדה בחבה יתירה, והילדה, אם כי החבה הזאת הפליאה אותה, קבלה את הדבר בסבר פנים יפות ורוח שוקט.

 

ח.

ומן היום ההוא נהיה יחש תמידי בין בית החוכר ובין בית האחוזה.  אֶיבֶילִינָה, כך היה שם הילדה, באה מדי יום ביומו אל בית האחוזה, ובעוד ימים מועטים ותחל גם לשמוע לקח מפי מקסים.  ראשונה אמנם לא מצא הדבר חן בעיני האדון יַסְקולסקי.  ראשית דבר חשב הוא בלבו, שֶׁדַּי לאשה, כי תדע לרשום בפנקס את מספר בגדי הלבן הנתנים לכובס ולנהל את ספר הוצאות הבית.  ושנית, כי היֹה היה האדון יסקולסקי קתולי הגון אדוק באמונתו ויחשוב בלבבו, כי לא טוב הדבר אשר עשה מקסים להלָּחם עם האוסטרים למרות רצונו הגלוי של האב הקדוש שברומי.  הוא עמד על דעתו, כי יש אלהים שופטים בשמים ממעל וכי וָלְטֵר וחבריו נדונים בזפת רותחת, העומדת, לפי דעת רבים, מוכנה ומזומנה גם בשביל האדון מקסים בבוא יומו.  ואולם בהכירו לדעת את מקסים יותר, נאלץ להודות, כי הכופר ובעל האגרופין הזה הנהו איש בעל לב טוב ושכל בריא, אשר על כן לא מנע את בתו מקחת לקח מפיו.

ובכל זאת עוד לא סר החשד מקרב לב הזקן, ובהביאו את בתו למַקסים אל השעור הראשון חשב לנכון להטיף לה דברי כבושין אחדים, אשר נכונו גם בשביל מקסים.

– הנה כן, וֶלְיָה, – הגיד האיש, באחזו בכתף אֶיבֶילינה ובהביטו בפני מוֹרָהּ החדש: – זכרי נא תמיד, כי שם בשמים אלהים יושב על כסאו ופּה, ברומי, האפיפיור הקדוש.  את הדברים האלה יגיד לך וַּלֶנְטִין יסקולסקי, ואת הנך מחויבת להאמין בדברי, כי על כן אביך הנני.  זהו – primo

ויביט האדון יסקולסקי בפני מקסים בעין נמרצה.  הוא הדגיש בכונה את ידיעותיו בשפה הלַּטינית בחפצו להוכיח, כי גם לו חלק ונחלה בחכמה ודעת וכבד יהיה הדבר להטעותו.

Secundo – אציל הנני מחורי הארץ ובגושפנקה שלי לא לחנם נחקק הצלב על שדה התכלת יחד עם "הערמה והעורב".  כל בני בית יסקולסקי היו בשכבר הימים אבירים ידועים, שמצאו את ידיהם ורגליהם בכל הדברים הנוגעים לממלכת השמים, ולכן עליך להאמין בדברי.  ואולם בכל יתר הדברים שיש להם עסק עם Terarum, כלומר: עניני החיים פה עלי אדמות, עליך לשמוע אל כל אשר יורך האדון מקסים יַצֶּנְקָה ולהיות תלמידה מקשיבה.

– אל נא יפול עליך לבך, אדוני וַלֶּנְטִין, – ענה מקסים בצחוק על הנאום הזה, – אין אנו מבקשים "פַּנֶּנְקוֹת" אשר תצאנה לצבוא בצבא גַרִיבַּלדִי.

 

ט.

הלמוד בצַותה חדא הביא טובה ותועלת גדולה לשני הילדים גם יחד.  כמובן, העביר פֶּטרוס את חברתו בלמודיו, אך בכל זאת הביאה אותו הילדה לידי קנאת סופרים במדה ידועה.  הוא עזר על ידה לשנן היטב את השעורים והיא מצאה אופנים שונים לברר לו ולהבינו את הדברים שהיו סתומים לו בסבת עורונו.  ונוסף לזה הביאה לו חברתו קורת רוח, ותתן לעבודת מֹחו איזו התרגשות חדשה והתפעלות נעימה.

בכלל היתה חברת איבילינה להעור כעין מתנה טובה של ההשגחה.  עתה חדל הילד להתבודד בזויותיו, הוא מצא, סוף סוף, אותה קרבת הרוח והנפש שלא נתנה לו חברת הגדולים, וברגע זעזועי הנפש החרישים יקרה היתה לו קרבת הנפש הזאת.  אל הכֵּף או אל חוף הנהר הלכו תמיד שניהם יחדו.  בהכותו בחלילו לפניה שמעה איבילינה ותקשב בהתפעלות ועליצות נפש, ובהניחו את החליל מידו היתה מבארת לו את הרשמים החיים שהטבע הסובב עושה על נפשה.  כמובן, לא ידעה הילדה לבטא את כל רגשותיה כראוי, בכל מלואן, ואולם ספוריה הפשוטים וצלצלי קולה הטבעים התפיסו במחו באופן בהיר ומוחשי אופי ודמות החזיונות המצוירים.  הנה כן בספרה לו, למשל, על אדות החשך המכסה ארץ והלילה האפל והקריר חדר האפל הזה אל תוך לב העור, הוא כמו האזין אותו בצלצל קולה החרד ורועד לרגעים;  ובהרימה את פניה, המפיקים הגות לב, השמימה ותגיד לאמר: "הוי, מה שחורה היא העננה ההולכת וקרֵבה, שחורה וכבדה עד מאד!" הרגיש העור תכף כעין נשמת רוח קרה וישמע בקולה כעין משק מטיל אימה ופחד, היוצאת מבין כנפי הבריאה האיומה הזוחלת על פני רקיע השמים!...

 

פרק רביעי

א.

ישנן בעולם נשמות כאלה אשר הטבע כמו הועידן מתחלת בריתן למצוא ספוקן היחידי בהאהבה והדאגה לאחרים.  צער אחרים – צערן, והדאגה לאחרים הוא האויר אשר בו הן חיות וממנו הן נזונות.  הטבע חלק מראש להאנשים ההם מנוחת לב, שבלעדיה אי אפשר להם שיעמדו הכן על מרום פסגת תעודתם;  הוא, הטבע, השתדל מראש להחליש את תביעות רוחם הפרטיות, צרכי חייהם הם, וַיַּדְבֵּר ויכניע את כל התביעות והצרכים הללו תחת רגלי תכונת רוחם המיוחדה.  האנשים הללו יתראו לעתים לא רחוקות כבעלי נפשות קרות ובלתי מתפעלות, כבעלי חשבון ומזמה, כחסרי רגש חי וחם.  אזניהם כמו אטומות משמוע את שאונם של חיי החטא והעון, אשר המיתם צודדת לב ונפש, והם מתהלכים במסלתם, אשר סללה להם החובה העצובה, במנוחת לב כזו, כמו לוּ היו פניהם מועדות להשגת אשרם הפרטי היותר בהיר ומבריק.  המה נראים כקפואי קור, כראשי ההרים המכוסים שלג עולמים, והנם רוממים ונשאים כמוהם.  שקוצי החיים ותועבותיהם ישתרעו לרגליהם ואליהם לא יגיעו;  גם הדבה הנמבזה ודברי הדופי הבדוים מתגלגלים ונופלים מעל בגדיהם הלבָנים, כנטפי הרפש מעל כנפי הברבור הצחורים.

במודעתו הקטנה של פֶּטר נקבצו ובאו כְתֻמָּם כל השרטוטים והקוים של הטיפוס המצוין הזה, אשר לא החיים ולא החנוך יולידֻהו: ככשרון, כרוח כביר ממעל, הוא נִתן במתנה לשרידים יחידים ופעלו והדרו מתגלים כעלות שחר ימי הילדות.  אֵם הנער הבינה היטב את האֹשר הרב שֶׁצָּפַן המקרה לבנה במודעתו זאת.  את הדבר הזה הבין היטב גם מקסים הזקן, ויתברך בלבבו לאמר, כי מעתה לא תחסר עוד נפש חניכו דבר והתפתחות רוחו תצעד מן הוא והלאה בצעדים מדודים, אשר לא יֵעָצרו עוד...

אבל הוא שגה ברואה עד מאד.

 

ב.

בשנות חיי הילד הראשונות התברך מקסים בלבבו לאמר, כי עלתה בידו לשפוך את ממשלתו על נפש הילד ואופני התפתחותה, כי אם לא השפעתו על הילד היה הגורם היחידי שסלל מסלה לגדולו והתפתחותו, הנה לא הסתפק אף רגע בזה, כי כל הופעות התפתחות חניכו וקניני רוחו לא ילוזו מנגד עין בקורתו הנמרצה.  ואולם בהגיע הילד לאותו התור המפסיק בין השחרות ובין הילדות, אז נוכח מקסים לדעת עד כמה לא היתה לגאותו, גאות פדגוג חרוץ, על מה שתסמוך.  כמעט מדי שבוע בשבוע נולדה איזו חדשה בקרב לב הילד, שאי אפשר היה לשערה מראש;  ובתת מקסים את לבו להערות את מקור הרעיונות והמושגים החדשים הללו, שנצנצו פתאם בקרב לב הילד, עמד נבוך ומשתומם ולא מצא את ידיו ורגליו.  איזה כח טמיר ונעלם עבד את עבודתו התמידית בעומק נפש הילד ויעיר ויעורר מתוך העומק הזה מיני תגליות גִּדוּל והתפתחות חפשיות ועומדות ברשותן, ולמקסים לא נשאר אלא להרכין את ראשו בהכנעה ולהכיר ברגשי כבוד את כחן ואילותן הרב של עלילות החיים הספונות וטמונות, שלקחו גם הן, בלי ידיעתו חלק גדול בעבודתו הפדגוגית.

מתחילה הפחיד הדבר את מקסים.  בראותו, כי הוא איננו השליט היחידי בהתפתחות רוח הילד, כי בהתפתחות הזאת מתגלה כח נסתר שאינו נשמע לו ואינו נכנע מפני ממשלתו, באה אימה בלבו ויירא יראה גדולה.  הוא ירא לבל יפרצו אל תוך לב הילד תביעות וצרכים כאלה אשר יהיו לו רק למקור מכאוב לב ויסורי הנפש רצופים.  ויתן את לבו לבקש, להערות את המקורות החדשים האלה, הנובעים מתוך איזה עומק זר, הוא בקש למצוא אותם כדי... כדי לסתמם לטובת הילד העור.

ההופעות החדשות האלה לא נעלמו גם מעיני האם החרוצות.  באחד הימים בבקר נגש אליה פֶּטרוס נבהל ונרעש.

– מַמַּה, מַמַּה! – קרא הילד בקול רם: – חלום חלמתי הלילה הזה ואראה...

– ומה ראית, מחמדי? שאלה האם בשפק ועצב.

– חלמתי והנה... והנה... אני רואה אותך, את מקסים, וגם...

– ומה עוד?

– לא אזכור עוד.

– ואותי תזכור?

– לא, – השיב הילד, צולל בתהום מחשבותיו.  – שכחתי, הכל...  ובכל זאת ראיתי, אמנם ראיתי...  הוסיף אחרי דומית רגע.

מקרים כאלה קרו פעמים אחדות, ומדי פעם בפעם גבר עצבון הילד ורוחו נבהלה עד מאד.

 

ג.

ויהי היום, ויתהלך מקסים בחצר וישמע והנה מתוך חדר האורחים, אשר שם היתה אַנַּה מיכאלובנה מלמדת את בנה לנגן על הפסנתר, בוקעת ועולה איזו הרכבת קולות שיר מוזרה.  ההרכבה היתה משני קולות.  הקול האחד רם, מפזז ומבריק, הקול היותר רם ומצלצל של המעלה העליונה, ואחריו תכף קול הבַּס העמום, העמוק והכהה.  בחפצו לדעת את פרשת האֶקזֶרְציציה המוזרה הזאת, עבר מקסים מהרה את החצר ויכנוס אל תוך הבית ובהגיעו אל פתח חדר האורחים עמד פתאם כנדהם לפני המחזה הזר שראו עיניו.

הילד העור, שכבר הגיע לשנתו העשירית, ישב על כסאו הנמוך לרגלי אמו.  בשורה אחת עם הילד עמדה החסידה הבַּיתית, שנתן יָכִים להילד במתנה, צוארה משוך וחרטומה הארוך משוטט אנה ואנה.  הילד היה מאכיל את החסידה יום יום מידו, ויאהבהו העוף עד מאד וילוה אליו תמיד.  הפעם הזאת אחז פֶּטרוס בידו האחת את החסידה ואת השניה העביר בעצלתים על חלקת צוארה ועל פני כל גופה, ופניו מפיקים התבוננות עמוקה ונמרצה.  ובאותה שעה ישבה האֵם על מושבה, פניה להבים מהתרגשות הנפש ועיניה מלאות עצבון, ותך במהירות באצבעה על פני המדָּפים ותוציא מן הכלי קול רם, מבריק ומצלצל בלי הרף.  ויחד עם זה, בהרכינה את עצמה על כסאה, נשקפה בעיון חודר אל פני הילד.  ובהגיע יד הילד, המחליקה את נוצות העוף הצחורות כשלג, עד המקום אשר שם תבאנה תחתיהן בקצה הכנפים נוצות שחורות, שִׂכְּלה אַנַּה מיכאלובנה פתאם את ידיה ותך בחזקה על פני מדף אחר, וקול אחר, עמום ועב, קול הבַּס, התרוצץ פתאם מתחת אצבעותיה ויתגלגל על פני כל החדר.

שניהם, האם והילד גם יחד, היו טרודים כל כך בעיונם, עד כי לא הרגישו כניסת מקסים, עד אשר הוא בעצמו התעורר מתמהונו ויפסיקם בשאלתו:

– אַנַּה, מה זאת? –

האשה הצעירה, שפגשה את מבט אחיה הבוחן, נתבישה עד מאד, כילד זה שמורהו מוצאו בשעת קלקלתו.

– הרואה אתה, מקסים, אמרה האשה כנכלמה, – הוא אומר, כי ירגיש איזה שנוי בצבע החסידה, ואולם להשיג את מהות השנוי איננו יכל...  האמינה, כי הוא היה הראשון המתחיל בדבר, ולי נראה כי כדבריו כן הוא...

– ולכן, היוצא מזה?

– הנה כן...  חפצתי...  לברר לו את השנוי הזה ע"י שנוי הקולות וחלופיהם...  ואתה, מַקס, אל תכעוס, אנכי הנני חושבת, כי יש בזה איזה חבור וקשר...

הרעיון הזה הפליא ברגע הראשון את מקסים כל כך עד כי לא ידע להשיב דבר לאחותו.  הוא בקשה לשנות את נסיונה ובהתבוננו אל חזות פני העור הניע את ראשו.

– שמעי נא לעצתי, אַנַּה, – אמר אליה אחרי צאת הילד מן החדר וישארו לבדם: – אין אנחנו רשאים להעיר ולעורר בקרב הילד שאלות כאלה, אשר לעולם, לעולם לא תוכל להשיב עליהן תשובה כהלכה.

– אבל הן הוא היה הראשון שהתחיל בדבר...  – הפסיקה אותו אנה מיכאלובנה.

– אחת היא.  הילד צריך להתרגל בעורונו, ועלינו להשתדל לבל תולדנה בקרבו שאלות ע"ד האור...  אנכי הנני חוגר את כל כחי, לבל יחדרו אל מחו רשמים חיצונים כאלה שיעירו בקרבו שאלות מתמיהות אשר לא תעשינה פרי, ולוּ עלה הדבר בידינו להרחיק הלאה את כל הרשמים הללו, כי אז לא הכיר הילד כל חסרון ומגרעת בחושיו, כשם שאנחנו, בחמשת חושינו, לא נתעצב אל לבנו על כי אין לנו גם חוש ששי.

האחות הודתה, כדרכה תמיד, לדברי אחיה והוכחותיו, ואולם הפעם שגו שניהם ברואה: בדאגו לילד להרחיק ממנו כל התעוררות חיצונית שכח מקסים להביא בחשבון אותם התשוקות והגעגועים שזרקם לתוך נפש הילד הטבע בכבודו ובעצמו.

 

ד.

אמרי אינשי: "העינים ראי הנפש הֵנה".  אפשר הדבר שהיה יותר נכון להמשילן אל החלונות, אשר דרכם יחדרו אל תוך הנפש רשמי העולם המזהיר, המבריק ומרובה הגונין.  מי יאמר לנו איזה חלק מסגלותינו הנפשיות תלוי בחוש ראוּתנו?

האדם הנהו טבעת אחת בשלשלת החיים שאין לה קץ ותכלית, המתפתלת דרכו מעמק תהום העבר אל העתיד שאין לו מדה וקצב.  והנה, באחת מן הטבעות הללו, בילד העור, סתם המקרה את חלונותיה: כל חייו מָכרחים להיות טובעים בים של חשך ואפלה.   ואולם האם זאת אומרת, כי נקרעו בקרב הלב אותם הנימים הדקים, אשר על ידיהם תענה הנפש לקול קריאת רשמי האור והופעותיו?  לא, גם דרך ההויה החשוכה והאפלה הזאת תתפתל ותעבור לבטח דרכה אל הדורות הבאים ההסתגלות הפנימית לאור מזהיר ומבריק.  נפש הילד יצאה מתחת ידי יוצרה שלימה ובריאה כנפש כל אדם, בכל כשרונותיה וסגולותיה, ואחרי אשר כל כשרון וסגולה נבראו כדי למלא ולהספיק את תשוקותיהם, אין כל פלא בדבר, כי גם בקרב נפש הילד לא נחה ולא שקטה התשוקה לאור.

כאבן זו, בלי תנועה וחיים, שכבו למעצבה באיזה תהום עמוק, טמון ומכוסה, כחות שבאו בירושה ושנרדמו על ברכי "האפשרות" הכהה, כחות שהיו עומדים מוכנים ומזומנים להתנער בזרוח עליהם קו אור אחד.  אבל החלונות נשארו סתומים;  גורל הילד נחרץ מראש: הוא לא יראה עוד את אור פני השמש, וכל ימי חייו יעברו בחשך ואפלה מנדח!...

אבל החשך הזה היה מלא חזיונות ודמיונות.

לוּ היה הילד ילד עני והיה סובל מחסור וכפן, כי אז אולי העסיקו יותר את מחו סבות יסוריו ואסונו החיצונים.  אבל עתה, אחרי אשר האנשים הקרובים אליו הרחיקו ממנו כל דבר שהיה יכֹל למרר את חייו ויתנו לו את היכלת להתענג על רב טוב, לחיות חיי מנוחה ושלות השקט, לא נפלא הדבר שאותה השלוה עצמה, ששררה בכל בתי נפשו, עשתה את שלה להרגיש יותר ויותר את אי-ההסתפקות הפנימית.  מתוך השלוה והאפלה, הסובבות אותו, קמה וגם נצבה הכרת איזה צורך בלתי מושג, ותִּגָּלה איזו תשוקה לתת דמות וחיים להכחות הנרדמים, שאינם מוצאים להם מקום לצאת לפעולה.

ומזה – תוצאות למיני זעזועי נפש והתעוררות סבוכות, כעין אותה ההתעוררות לטיסה, ועפיפה באויר, שהרגיש כל אחד מאתנו בילדותו ושעוררה בקרבנו בימים ההם חלומות נעימים ונפלאים עד מאד.

מזה – תוצאות להתגברות מחשבות הילד ודמיונותיו שהטביעו את חותמם בתוי פני הילד, שהיו מרוכָזים תמיד באיזו מחשבה נוקרת ותמהון לבב.  אותה "האפשרות" לקבל רשמי האור, שבאה בירושה אבל נשארה בקרב לב הילד בהעלם, קמה וגם נצבה במח הילד כצללים תועים, אבל לא התגַלמה בשום דמות ותאר, ותעורר בקרבו רק עבודת רוח מצערת ומדאבת לב.

כל הטבע כלו התקומם במחאה נסתרה ובלתי ברורה נגד "המקרה" הפרטי לנקום את נקמת החוק הכללי שהופר בחזקת היד.

 

ה.

הנה כן, למרות כל עמל מקסים לעצור בעד כל הופעה מבחוץ שיכלה להדאיב את לב הילד, לא עלתה בידו להכניע בקרב לב הילד את תביעות רוחו, שאי אפשר היה להן שתמלאינה.  הדבר היחידי שעלה בידו הוא לבלי להעיר את התביעות והצרכים האלה בטרם באה עתם ולבלי להוסיף מכאוב על מכאוביו.  זוהי התועלת היחידה שיכלה להביא להעור השגחת מקסים ועינו הפקוחה, בעוד שכל הפגעים, שהכין לו מזלו הגרוע, לא סרו מן המסלה שסלל להם המקרה העור ויסולו על הילד האמלל ארחות אידם.

והאיד, הפגעים האיומים כסו את שמי חיי הילד כבעננה כבדה.  זריזות הילד הטבעית חדלה לאט לאט, בעוד אשר העצבון שקנן בלבו תמיד השפיע השפעה עמוקה על תכונות רוחו ואפיו.  שחוק העור, שהיה נשמע תמיד בימי ילדותו כשקבלה נפשו המתפעלת איזה רושם אדיר ובהיר, חדל עתה לאט לאט וישמע רק לעתים רחוקות.  השחוק, השמחה, ההִתול שבחיים היו זרים לרוחו, ותחת זה למד להרגיש ולהשיג קל מהרה את העצב, היגון הבלתי ברור והדאבה הקודרת הנסוכים בטבע הדרומי ומתנוצצים מתוך השירה העממית.  בעיניו התנוצצו תמיד דמעות מדי שמעו את השיר המספר איך "ישיח הקבר עם הרוח אשר בשדה", והוא גם הוא אהב לשוח בשדה ולהקשיב אל קול השיחה הזאת.  התשוקה לבדידות הלכה וגברה בקרבו, ובצאתו בשעותיו הפנויות מלמודים ושעורים לשוח יחידי, שמו בני הבית את הדבר את לב לבל יצאו גם הם לשוח במקום ההוא, כדי שלא להפריעו ממנוחתו ובדידותו.  והוא היה הולך ונח על איזו גבעה אשר בערבה, או על ההר אשר על יד חוף הנהר, או על הכֵּף שהיה ידוע לו היטב, וכלו מקשיב אל משק עלי העצים, אל שריקת העשבים, או אל אנחות הערבה הנפלאות.  הבדידות והצלצולים החרישים האלה התאימו עד מאד אל הרת רוחו העמוקה.  פה הבין העור את הטבע כל כמה שהיה אפשר לו הדבר.  פה לא החרידו הטבע ולא הרעיש את לבבו בשום שאלות וספקות עולמים;  פה השתפך הרוח ושר אל נפשו פנימה, והעשב כמו לחש לו חרש דברי חן וחמלה;  ובהרך לבב הילד בקרבו מחבת הטבע, שהכשירתו לקבל את נֹעם השירה, את כל הדר ההרמוניה הנפלאה השפוכה סביב, או אז היה מרגיש והנה מקרבו מתרומם איזה דבר, מתרומם ומשתפך וממלא את כל תאי נפשו.  אז יפול מלוא קומתו על מצע הדשא הקריר ורטוב ויבך חרש, בדממה, אבל כל מרירות לא היתה בדמעותיו אלה.  ולפעמים היה לוקח ברגעים ההם את חלילו, נותנו אל תוך פיו ומוציא ממנו קולות מֶלוֹדִיָה כזו, המבעת את מערכי לבו ומתאמת לשירת הערבה החרישית.  אז ישכח הילד העור תבל ומלואה ואת כל היקום אשר סביביו.

ממילא מובן, כי באותם הרגעים שרט שרטת בנפשו כל קול אדם אשר הפריע פתאם את השתפכותו.  ברגעים כאלה אפשרה היא רק קרבת נפש קרובה וחביבה עד מאד, ולנער היתה רק נפש אחת בת גילו קרובה אליו, והיא – הנערה הצהובה אשר באחוזה החוכר...

ורגשי הידידות הלכו וגברו מיום ליום בקרב לב הילדים.  אם הביאה איבילינה בהופעתה ותחלוק להעור את מנוחת לבה ועליצותה השאננה ותגל לפניו פנים חדשים בחיים הסובבים, הנה הביא גם הוא ויחלוק לה את... אסונו.  דומה היה שפגישתם הראשונה פצעה את לבה הרגש של האשה הקטנה פצע אנוש;  אבל נסו נא והוציאו מתוך הלב הפצוע את החרב התקועה שם, או אז ישטוף פתאם הדם ויזרום בכח.  בפגשה ראשונה על הגבעה אשר בערבה את הילד העור הרגישה האשה הזאת כאב החמלה החד, ומני אז הלך וגבר בקרבה הצורך להיות תמיד קרובה אליו.  בהיותה רחוקה ממנו כמו חזר ונעור כאב הפצע החד וכל לבה נמלא געגועים לידידה הקטן, ולא היתה לה תקנה אלא להיות תמיד בקרבתו ולהשכיח בדאגתה לו את מחץ לבה...

 

ו.

באחד מערבי הסתָו החמים ישבו שתי המשפחות על הספסל אשר לפני הבית ותתפלאנה על הדר תפארת שמי התכלת הזרועים כוכבי אור מתנוצצים ומזהירים.  העור ישב כדרכו בשורה אחת עם חברתו על יד אמו.

השיחה נפסקה רגע אחד.  דומית השקט שררה סביב האחוזה, רק העלים התעוררו לפרקים פתאם ויתלחשו חרש רגע אחד וישתקו גם הם.

ברגע זה נקרע מתוך עמק התכלת כוכב מזהיר ויתעופף, ויסול על פני רקיע השמים מסלת אש מאירה, ויעלם.  האם שישבה על יד פֶּטרוס הרגישה והנה רחפו כל יצוריו בו.

– מה זאת...  מה היה שם?  – פנה אליה בהשתוממות.

– כוכב נפל, בני מחמדי.

 – כן, כוכב, – השיב הוא טרוד במחשבותיו.  – אנכי ידעתי את הדבר.

– ואיכה ידעת את הדבר, בני?  – שאלה האֵם בשפק ועצב.

– כן, כן, אמת יהגה חכו, – נכנסה איבילינה לתוך השיחה: – הרבה דברים הוא יודע...  יודע "כך".

אותה ההרגשה הדקה והאוגדת הזאת כבר היתה לעדה, כי הגיע העור לאותו התור המסוכן שבין השחרות והבחרות.  ואולם לעת עתה עבר גדולו במנוחה.  דומה היה, שכבר התרגל בגורלו המר;  והעצבון, הצער העמוק בלי שביב אור, אבל גם בלי תערובת אש זרה, שנעשה, סוף סוף, ליסוד חייו, כמו החלו לרפות מעט, ואולם המנוחה הזאת היתה רק לשעה.  את המנוחה והמרגוע האלה נותן הטבע כבכונה מיוחדת לאסוף כח ועֹז הדרושים כדי לקבל את פני הסערות ההולכות וקרובות.  בימי המנוחה האלה נולדים ומתבררים תביעות ורצונות חדשים.  דחיפה אחת – והנה מנוחת הלב ושלותו מתנועעות פתאֹם וִיטֻלטלו טלטלה נוראה, כמי הים בהתחולל פתאֹם סופה וסער.

 

פרק חמישי

א.

עברו שנים אחדות.

בבית האחוזה לא נשתנה דבר.  כבראשונה התלחשו עצי התדהר בגן ורק פני עליהם כמו כהו מעט וירבו ויתלכדו יחד;  כבראשונה הזהירו כותלי הבתים הצחורים, ורק נתעמקו וימוכו מעט מזעיר;  כבראשונה כסו הצללים את גגות התבן וגם קול חליל יכים בוקע ועולה מתוך האֻרות באותן השעות כבראשונה, ואולם עתה יאהב יכים, הפנוי הזה שכבר הלבינו שערותיו, יותר לשמוע אל נגינת "הפַּנִּיץ" העור.  ולו אחת היא אם יכה העור בחליל או ינגן על הפסנתר.

שערות מקסים הלבינו עוד יותר.  הגברת פופילסקה לא ילדה לאישה בנים אחרים חוץ מן העור, אשר על כן נשאר העור כמקדם אותו המרכז, אשר אליו יסבו כל חיי בית האחוזה.  פה, בבית האחוזה, בעגול הצר הזה, הצטמצמו כל חייו, ויסתפק בחייו הזורמים ושוטפים לאט, שחוברו אליהם בחוברת גם חיי השקט והשלוה אשר בבית החוכר.  ובאופן כזה גדל פֶּטר, שכבר נתבגר, כפרח זה הגדל בגנת הביתן, מסוכך וגדור מכל עבריו לבל תגענה אליו השאיפות הצדדיות של החיים הרחוקים.

הוא עמד כמקדם במרכז החושך והעולם האפל.  החושך שפך את כל ממשלתו, ממשלה בלי מצרים, מלפניו ומאחוריו ועל כל סביבותיו.  רוחו העֵרה והרגשתו החדה היו מתנשאות ומתרוממות תמיד, כמיתר מתוח, לקראת כל רושם חדש ויהיו נכונות בכל עת ובכל שעה להזדעזע עד יסודן.  בלבו ונפשו של העור מפרכסת תמיד כעין תוחלת ממושכת: הוא היה צופה ומקוה, כי הנה יבא יום והחושך הזה ילפתהו פתאם בידיו, בכנפיו הנסתרים וירעיד בקרבו איזו ממשות, איזו ישות חדשה, הנרדמה ומנמנמת בנפשו פנימה והנכונה להקיץ בכל רגע ורגע.

אבל לשוא היתה תקותו, היא לא באה.  האפלה התדירה והשוממה לא חדשה דבר וכאז כן עתה עורר משק עצי הגן רק מחשבות תוגה, מרככות לב.  החיים הרחוקים לא פרצו הלום בזרמיהם השואנים ורועשים כמרקחה.  העור ידע אותם רק על פי השירים ודברי הימים.  סופות החיים הרחוקים וסערותיהם נתגלו לו רק על פי הספורים ששמע מפי אנשי הבית, וכל הסופות, הסערות והשאיפות הללו קמו וגם נצבו לפניו כמו מתוך עננה קלה, כדברי שיר, כאגדה ישנה.

דומה היה, שמצב הדבר איתן ובל ימוט עוד לעולם.  האֵם ראתה והנה נפש בנה, הגדורה כבגדר, כמו נאחזת בחבלי תנומה קלה ומלאכותית, אבל שלֵוָה ונותנת מנוחה, ותמאן להפריע את שווי המשקל הזה, כי יראה פן תשלח יד במנוחת לב בנה.

ובין כה וכה גדלה וַתִּבָּגר גם איבילינה שהביטה אל הדומיה הזאת, דומית קסם, בעיניה הבהירות, שאפשר היה לראות בהן לפרקים כעין תמהון, שאלה על העתיד.  אבל לעולם לא נראה בהן אפילו צל של קצר רוח.  פופילסקי-האב כונן ויבצר את מעמדו כראוי וישכלל את אחוזתו, אבל דבר לא היה לאיש הטוב הזה עם השאלות על דבר עתידות בנו.  רק מקסים היה היחידי אשר על פי תכונת רוחו המיוחדת כלכל לא יכל את הדומיה השאננה הזאת, ולבו נבא לו, כי ימיה לא ימשכו עוד אחרי אשר לא יהיה עוד כל צורך בה.  הוא חשב את הדבר למכרח לתת ידים לנפש העלם להתאמץ, להתישב כראוי, למען תהי לאל ידו לפגוש את נגיעת החיים החודרת בבוא עתו.

והחיים אשר מעבר למעגל הקסם הזה זרמו ושטפו בכח כדרכם.  ולבסוף הגיעה העת אשר גמר מקסים, המורה הזקן, בנפשו לקרוע את מעגל-הקסם, לפתוח את דלת גנת הביתן, כדי שיזרום אל תוכה זרם חיים חדשים.

 

ב.

בגמרו בנפשו לעשות את הנסיון הראשון הזמין מקסים לבוא אליו את חברו מימי הנֹּער שגר במרחק שבעים פרסה מאחוזת פופילסקי.  מקסים בקר את חברו ואיש בריתו זה בביתו פעמים אחדות, ואולם הפעם נודע לו, כי באו בני סְטַברוּטשֶׁנקָה לבקר את אביהם בימי החֹפש וישלח מקסים מכתב ויועיד את כל הכנופיה לבוא אל אחוזת אחותו.  ההזמנה נתקבלה בסבר פנים יפות.  הזקנים היו קשורים איש אל רעהו בקשר ידידות ישנה, ובני הנעורים ידעו גם הם להוקיר את שם מקסים יַצֶנְקָה, שהיה שם תפארה בימים עברו.  אחד מבני סטברוטשנקה היה תלמיד האוניברסיטה בקיוב לתורת הפילולוגיה, שהיתה חביבה בימים ההם על בני הנעורים;  השני למד את חכמת המוזיקה בפטרבורג, ועמהם יחד בא גם קַדֶּט אחד, בן אחד האצילים הקרובים.

סטברוטשנקה היה זקן איתן וחזק.  שפמו הארוך עשוי כמנהג הקוזקים, ועוטה מכנסים רחבות גם כן כמנהג הקוזקים.  כיס הטַּבַּק היה תלוי לו על חגורו, בדברו השתמש רק בשפת בני רוסיה הקטנה ובעמדו בשורה אחת עם שני בניו, שהיו גם כן לבושים בגדים כמנהג המקום, דמתה הכנופיה הקטנה הזאת לגבורי גוֹגוֹל הידועים "טַרַס בּוּלְבָּה ונעריו".  ואולם רוח הרומַנתיקה, הממלא את לב גבור גוגול, לא נוססה בסטברוטשנקה, ונהפוך הוא, כי היה האחרון איש בקי בנסיונות החיים, בעל אחוזה היודע פרק בהויות העולם, שידע לנהל את עסקיו כהוגן גם בימי שעבוד האכרים וגם בצאתם לחפשי מתחת עול האדונים ויבאו תנאים חדשים בחיי האצילים.  הוא ידע את העם כאשר ידעֻהו יתר בעלי האחוזה, כלומר: הוא ידע את כל אכר בכפרו, ידע את פרתו של כל אכר ואכר ויסקור בסקירה את כל הנעשה בכיס האכר.

ואמנם, אם הוא לא התגר מלחמת אגרוף בבניו, כבוּלבָּה בשעתו, אבל התגר בהם תמיד מלחמת שפתים, וּוִכוחיהם לא חדלו בכל עת ובכל מקום.  ובכל מקום, גם בביתם וגם בהתארחם בבית אחרים, התעוררו תמיד, לרגלי כל סבה קלה, בין הזקן ובין בני הנעורים וכוחים שלא היה להם קץ וגבול.  הזקן אהב להקל ראשו כנגד "הזיות" בני הנעורים וישחק תמיד על דרכיהם ומעלליהם;  הבנים התלהבו ויתלהב גם הזקן ויריבו איש את רעהו, ויהי כל הבית בגללם לחרדה.

הוכוחים התמידים האלה היו פליטת מחלוקת "האבות" ו"הבנים" הכללית שרחבה ונסבה למעלה ראש, ורק משום שתכונת רוח אנשי הנגב רכה ומעונגה יותר לא התלקחה שם גם המלחמה הזאת לאש גדולה.  בני הנעורים, שלמדו בבתי הספר אשר בעיר מימי ילדותם, ראו את חיי הכפר רק בימי החֹפש המועטים, אשר על כן לא ידעו את העם ידיעה ברורה כידיעת האב אותו.  ובהתעורר אז בחברה השאיפה לעממיות שמצאה את בני סְטַברוּטשֶׁנקָה יושבים על ספסלי מחלקות הגמנזיה הגבוהות, החלו גם הם להתבונן אל אופני חיי העם  וללמוד את דרכיו, אך למדו את הדבר לא על פי תורת החיים, כי אם על פי ספרים וסופרים.  ההתקרבות אל העם, לבישת בגדי המקום, היו אז דבר בעתו בנוף הדרומי-מערבי.  ואולם לחיי העם הכלכליים ותנאיהם לא שמו לב כלל, ה"פַּנִּיצִים" כתבו בספר שירי עם ונגוניהם, למדו את האגדות העתיקות, המתהלכות בקרב העם, ויחקרו לדעת איך ועד כמה נשמרו במֹח העם העוּבדות של דברי ימיו.  במלה אחת, הם מדדו את האכר במדתם הם, במדת חזיוני לבבם, שהושתתו על יסוד תורת העממיות.  ולא נפלא הדבר, כי בוכוחי הזקן ובניו התנגשו שתי השקפות שונות אשה מרעותה, שונות עד יסודן, ואי אפשר היה להזקן ובניו לבוא לידי איזו אחדות.  ואולם אמת הדבר, כי יש אשר נהה לב הזקן בכבודו ובעצמו אחרי שיחותיהם היפות ונאומיהם הנמלצים של בניו.

– שמע נא את אשר ידבר, – הגיד סטברוטשנקה אל מקסים, בנגעו בעקבה בזרועו ובקרצו בעיניו אל מול פני בנו תלמיד האוניברסיטה, שהתלהב מאד בדברו ופניו פני להבים, – שמע נא איך ינאם ראש כלב זה את נאומו ככותב דברים בספר!...  אפשר באמת לחשוב, כי חכמה רבה תנוב בראשו.  אולם לוּ יאבה נא לספר לנו האדם גדל הדעה הזה איך רִמָהו נֶצִיפוֹר שלי...

הזקן הניע בשפמו הארוך וישחק בספרו את אשר קרה לבנו.  העלם התאדם, אבל דבריו לא לעו בפיו.  אם "הם" לא ידעו בפרטיות את נֶצִיפוֹר וּחְוֶדְקָה מכפר זה או אחר אין כל רע בזה, יען כי "הם" חוקרים ולומדים את כל חיי העם בכל התגלותם והופעותיהם.  "הם" מביטים מנקודה יותר גבוהה, מנקודה אשר רק היא תתן את היכלת לכַיֵּל את הדברים, את ההשקפות ולעשות מהן תוצאות ידועות.  "הם" סוקרים בסקירה אופנים רחוקים, בעוד אשר הזקנים, העומדים על עמדם כנציבי שיש, מרוב עצים לא יראו את היער...

ולהזקן לא היו דברי החכמה של בנו בלתי נעימים.

– נראה הדבר, כי לא לחנם למדו בבית ספר, – היה הזקן אומר: – ובכל זאת לבי אומר לי, כי חְוֶדְקָה שלי ירמה אתכם אלף פעמים ויוביל אתכם אחריו כעגלים לא למודים.  אתכם, אבל לא אותי, אדונַי.  אנכי גם אותו, את חְוֶדְקָה, בכיסי אטמנהו ואל תוך צלחתי אתנהו...  ואתם יונקי שדים הנכם, כסילים, ותו לא.

 

ג.

ברגע זה נפסק אחד הוכוחים הרגילים.  הדור הישן נכנס אל הבית ודרך החלונות הפתוחים היה נשמע לפרקים קול סטברוטשנקה המספר מקרי התולים שונים, ושומעיו שחקו לדבריו וספוריו מלאו חזיהם.

והכנופיה הצעירה נשארה על מקומה בגן.  הסטודֶנט רפד תחתיו את מעילו, הגביה את כובעו השעיר על ראשו וישתרע תחתיו מלא קומתו על הדשא.  אחיו הבכור ישב בשורה אחת עם איבילינה על המרצפת אשר לפני הבית.  והקַּדֶּט, לבוש כראוי בגדי השרת אשר לו, ישב על ידו, ולא הרחק מהם ישב העור, ראשו כפוף ונשען על אדן החלון;  הוא הביא חשבון כל הדברים והוכוחים שנפסקו זה לא כבר.

– ומה תחשוב פַּנַּה איבילינה על אדות כל הדברים שנדברו בזה, – פָנה אל שכנתו סטברוטשנקה הצעיר: – הנה את גברתי, כמדומה לי גרעת שיחה כלל כל העת הזאת.

– ראה, אדוני, כל דבריך אשר דברת טובים ונכוחים, אבל...

– אבל... אבל מה? –

העלמה לא השיבה כרגע.  היא הניחה על ברכיה את הרקמה אשר עסקה בה ותחליקה בידיה, ובהשפילה את ראשה מעט בחנה את מעשי ידיה בעיון נמרץ.  אי אפשר היה להגיד אם חשבה באותה שעה איזה מיני צמר עליה לבחור לצֹרך הרקמה או סדרה בלבה את התשובה אשר תשיב על השאלה שנשאלה.

והצעירים חכו בכליון עינים למענה פיה.  הסטודנט התרומם מעט מעל מקומו ויפן את פניו את העלמה, ושכנה, אשר ישב על ידה, שלח בה את מבטו החודר והשוקט.  העור התרומם גם הוא מעל מושבו מעט, זקף את ראשו ויסב את פניו מאת הסובבים אותו.

– אבל, – הגידה סוף סוף איבילינה, בהוסיפה להחליק את הרקמה בידיה: – לכל אדם ואדם, אדוני, מסלה אחרת בחיים.

– אל אלהים!  – קרא הסטודנט בקול עז: – אכן זו היא עצה מחוכמה ושכל טוב!  ואולם כמה ימי חייך, גברתי, באמת?

– שבע-עשרה שנה, – השיבה איבילינה בפשטות, ותוסף בתמימות צוהלת: – ואתה, אדוני, הן חשבתני לגדולה יותר בשנים.  האין זאת?

שחוק פרץ מפי הצעירים.

– לוּ שאלני איש על אדות מספר שנותיך, – אמר שכנה: – כי אז הסתפקתי ספק גדול למצוא את המספר הנכון בין שלש-עשרה ועשרים ושלש.  ובאמת יש אשר פני ילדה קטנה לך בעוד אשר תחשבי מחשבות ותדברי דברים כזקנה חכמה.

– בדברים נכבדים ורמי הערך דרוש להוציא משפט בכבד ראש, – השיבה האשה הקטנה בקול מטיפה ומורה ותשוב למעשי ידיה.

כל הכנופיה נאלמה דומיה רגע אחד.  מחט איבילינה החל לטַיֵּל כבראשונה על פני הרקמה, והצעירים הביטו בחשק לב אל האשה הקטנה טובת השכל הזאת.

 

ד.

איבילינה נתפתחה, כמובן, ותגדל במדה נכונה למן היום שפגשה פטר ראשונה ועד היום הזה, ואולם דברי הסטודנט על אדות מספר שנותיה המסופק היו נכונים ואמתים.  לפי ההשקפה הראשונה על גופה הקטן והרזה, אפשר היה לחשבה לילדה קטנה, ואולם בתנועותיה המדודות והמתונות נשקפו לעתים קרובות ישוב הדעת ותשומת לב של אשה באה בימים.  רושם כזה עשתה גם חזות פניה;  פנים כאלה מצוים רק אצל בנות הסלַוִים: ברשמי הפנים היפים, המחוקקים בדיוק ערבים תוים ישרים ומביעים דעה מתונה;  עיני התכלת מביטות ישר ובמנוחה;  הלחיים החִוְרִים יכֻסו באֹדם חכלילי רק זעיר שם, ואולם חִורון פנים זה איננו אותו החורון הנכוֹן להתלהט בכל רגע באֹדם התאוה והתשוקה, כי אם לבנת השלג הקרה.  השערות הישרות והצהובות הצלילו רק מעט את צדעי-השיש ויתלקטו מאחורי העורף למחלפה כבדה, אשר כמו הכבידה מעט את משאה על ראש העלמה ותמשכהו כמעט לאחוריה בלכתה.

והעור גדל ויהי לאיש גם הוא.  את כל איש אשר היה מביט אליו באותה שעה, שישב לא הרחק מאיבילינה, חור-פנים, יפה תאר ולבו כים נגרש, היתה מפליאה חזות הפנים הנפלאים האלה, אשר כל נדנוד והרהור הלב נשקף בהם כבראי.  שערותיו השחורות כעורב התרוממו כגל נהדר על פני מצחו הבולטת, שנמלאה קמטים בלא עת.  בלחייו נשקה רגע אחד אש יוקדת, ומשנהו – חפרו עד מאד.  שפתו התחתונה, שנמשכה מעט במקצעותיה אל תָּחת, רעדה ותחרד לרגעים, והעינים הגדולות, היפות והמביטות במבט קם ושוקט הוסיפו לפני העלם איזו לוית חן מלאה עצבת נפלאה ובלתי רגילה.

– ובכן, – הגיד הסטודנט בשחוק קל אחרי רגעי דומיה אחדים: – הגברת איבילינה חושבת למשפט, כי אין מח האשה מסגל להבין אותם הדברים שנדברו בזה, יען כי חוג האשה מגבל בחדר הילדים והמבשלות.

בקול המדבר צלצל הִתול מעורר למלחמה.  כל הכנופיה נשתתקה לרגעים אחדים;  עצבי איבילינה הגרוים שפכו אֹדם על לחייה.

– הנך נחפז מעט, אדוני, במסקנותיך, – השיבה היא: – אנכי אבינה היטב את הדברים שנדברו בזה;  יוצא מזה, כי מח האשה בכלל מסֻגל אליהם, ואנכי רק על אדותי ביחוד אדברה.

היא נאלמה ותרכין את ראשה אל הרקמה בהתבוננות נמרצה כזו, עד כי לא מצא הדובר בה און בנפשו להוסיף דבר.

– נפלא הדבר, – הגיד כעבור רגע בלחישה: – אפשר לחשוב, כי את, גברתי, כבר קבעת גבולות לכל מפעלות ימי חייך עד בוא חליפתך.

– ומה פלא יש בדבר, גבריאל פֶּטרָוִיץ?  – שאלה העלמה בקול נמוך: – אנכי הנני חושבת למשפט, כי גם אֵליָה איבַנֹּוִיץ (שם הקַּדֶּט) כבר סלל לו במחשבתו מסלה בחיים והוא הן צעיר לימים ממני.

– אמנם אמת הדבר, – השיב האחרון ופניו צהבו: – אנכי קראתי זה לא כבר תולדות N N.  גם הוא הלך לבטח דרכו בחיים על פי תכלית ידועה וברורה: נשא אשה בשנת העשרים ויהי למפקד חיל צבא בשנת העשרים וחמש לימי חייו.

שפתי הסטודנט התפתלו בשחוק ערמה ופני העלמה אדמו.

– הוא הדבר אשר דברתי, – אמרה כעבור רגע אחד בקול קשה ועז, – איש איש במסלתו ילך.

איש לא השיב עוד דבר.  דומיה נצחת שפכה את ממשלתה על הכנופיה הצעירה, דומיה אשר מבעדה מרגש כעין פחד פתאם ומרך לב;  כל המסובים הבינו רגע אחד, כי השיחה נסבה אל ענינים פרטים המסורים ללב, כי מבעד למלים שאין בהם ממש יצלצל איזה מיתר דק, נימה שבנפש...

ומתוך הדומיה נשמע רק משק העצים אשר בגן, העוטה חשך ואפלה, וכמו יתאונן על איזה דבר.

 

ה.

כל השיחות והוכוחים האלה, צבורי השאלות, השאיפות, התקות והדעות הנלהבות והחדשות התפרצו אל תוך לב העור פתאם כגלים הומים ושואגים ברעש.  מתחלה הקשיב אל הדברים בהתפעלות והשתוממות, ואולם הוא לא יכל לבלי להבין ולהכיר תכף, כי הגלים האלה, המלאים הוד וחיים, מתרוצצים הרחק, הרחק ממנו, ממנו והלאה ולו אין כל חלק ונחלה בהם.  איש לא שאל את דעתו הוא, וכל המסובים הבינו קל מהרה, כי הוא עומד באיזו פנה בודדה, כלוא בחוג צר וסגור, שהצר לו יותר בה במדה שהיו החיים אשר סביבותיו רועשים והומים ביותר.

ובכל זאת הוסיף להקשיב אל כל הנעשה סביביו, אל כל המעשים והתנועות החדשים המקיפים אותו, וגבות עיניו הסבוכות ופניו החורים הביעו את התבוננותו העמוקה.  וההתבוננות הזאת היתה עטויה מעטה כהה, מבעדה נשקפה עבודת המח הכבדה והנוקרת.

האם הביטה אל בנה בעינים עצובות ולב נמס.  עיני איבילינה הפיקו חמלה ואי-מנוחה.  רק מקסים היה היחידי אשר כמו לא ראה ולא הבין את אשר לפניו, את הרושם העז והחודר אשר תעשה הכנופיה ההומָה על העור, ויזמין בסבר פנים יפות את כל האורחים לבקר את בית האחוזה לעתים קרובות, גם הבטח הבטיח להצעירים להכין להם למועד שובם הנה חמר אֵיטנוֹגרפי עשיר.

האורחים הבטיחו לבוא ויסעו.  בהפרדם מעל אדוני הבית עִסו את כף פֶּטר בלב מלא רצון.  הוא השיב בשטף רוח על תקיעות הכפים ויקשב זמן רב אל קול אופני הכרכרה שנתרחקה מן האחוזה, ואחר פנה את שכמו במהירות וילך הגנה.

בצאת האורחים מבית האחוזה פסקו ההמיה והשאון, ותבוא תחתם שלות השקט כבראשונה, אבל הפעם נראתה להעור השלוה הזאת כזרה ובלתי רגילה.  הדומיה הזאת כמו רמז רמזה לו, כי איזה מקרים נפלאים באו ויאתיו לביתו, לחומת אפלתו.  בשדרות הגן, המתלחשות לחישה קלה ועצלה, חש העור כעין הֵד קול השיחות והוִּכוחים שנפסקו.  דרך החלון הפתוח הגיעו אליו קולות האם ואֶיבילינה שהתוכחו בחדר האורחים בהתלהבות עם מקסים.  בקול האם שמע כעין צער ותחנה, איבילינה דברה בזעם וקצף, ומקסים, כנראה, השיב אחור בכח ועוז את התנפלות הנשים עליו.  ובקרוב פֶּטר אל המשוחחים נפסקו הוכוחים תכף.

מקסים פרץ בידים חרוצות ובדעת נפש פרץ נבעה כחומה, אשר סבבה וסגרה את העור.  הגל ההומה הראשון זרם בכח ויפרוץ אל תוך הפרצה, ושווי משקל רוח העור נרעד ויקרוס תחת כבד משא ההרעשה הראשונה.

עתה כבר צר היה לו במעגל-הקסם.  השלוה המחלטה אשר בבית האחוזה דכאה אותו, לחישת עצי הגן העצלה דכאה את הכחות הנרדמים במנוחה בַנֶּפש העלומה.  האפלה הנטויה עליו החלה להתלחש אליו בהמון הברות ומשק קולות חדשים מלאים קסם והוד, וינוע ים החשך, שהוא טובע בו, וינוע, ויתרוממו גליו, ויפחד, וירחב לבב העור בקרבו.

והיא, אפלתו בתמונתה החדשה והחיה, קראה לו בכל המון פליאותיה, ותפַתֵּהו, ותעיר ותעורר את התביעות הנרדמות, ותתנכרנה התשוקות הראשונות בפניו, כי חורו עד מאד, ובנפשו – ברגשי צער ומכאוב עמום ובלתי בהיר עדין.

מעיני הנשים לא נגרעו האותות הרעות האלה.  הן ראו, כי גם מקסים יראה בעיניו את האותות האלה, אבל יחד עם זה הוברר להן, כי קלט מקסים את האותות האלה אל תכניתו אשר התוה לו, וממנה לא יסור.  שתיהן חשבו את הדבר לאכזריות-לב, ותחפוץ האֵם ברחמיה הרבים לגדור את בנה מן הרעה הנשקפה לו.  "גנת הביתן? – ומה בכך.  אם רק טובים היו ימי הנער עד עתה בגנתו זאת?  ומדוע ישתנה מצב הדברים גם מן הוא והלאה?"  איבילינה לא הגידה, כנראה, את כל אשר בלבה, אבל זה ימים לא כבירים החלה להתנגד לפרקים בכח ועוז לאיזה מהצעות מקסים, אם גם היו קלות הערך.

הזקן הביט אליה מתחת גבותיו הסבוכות ועיניו הבוחנות פגשו לפרקים את מבטי העלמה המבריקים וכועסים.  מקסים הניע ברגעים ההם בראשו ויגמגם בלשונו דברים בלתי ברורים ויסך לו בעתר ענן מקטרתו, ויהי הדבר לאות, כי מחו עבד עבודה גדולה.  ואולם הוא עמד על דעתו ביד חזקה ומפיו נזרקו לפעמים, כמדבר לעצמו, מליצות ומשלים קצרים על אהבתן של הנשים האויליות, דעתן הקלה ושכלן הקצר, – הקצר, כידוע, משאר ראשן, ואשר על כן לא ישיג דבר בלתי צער ושמחת הרגע.

– תרנגולת יושבת על ביציה!  – קרא לפרקים לאחותו, בהכותו בחרי אף במשענתו על הקרקע.  ואולם אפו חרה בו רק לעתים רחוקות;  על פי רוב היה משיב על דברי אחותו והוכחותיה בקול רך וחמלה רבה, ומה גם כי היא היתה תמיד המנוצחה בוכוחיהם, בהשארם לבדם בחדר ואין איש אתם.  אך בקחת איבילינה חבל בוכוחיהם נשתנו פני הדבר;  במקרים כאלה חשב הזקן לטוב לפניו לשתוק ולחדול מדבר.  דומה היה, שבין הזקן ובין העלמה מתגרת מלחמה כבדה, ואיש איש מהם חוקר ובוחן את לוחמו ומכסה את תכסיסיו עד עת קץ.

 

ו.

עברו עוד שני שבועות וישובו האורחים, הצעירים והאב, ותפגשם איבילינה ברוח קרה.  ובכל זאת קשה היה לה לשלוט ברוחה, לבל תשלוט גם עליה רוח החיים שהביאה אתה עוד הפעם הכנופיה העליזה הזאת.  כל היום התהלכו האנשים הצעירים בכפר ובשדה, היו יוצאים לצוד ציד, כותבים בספר שירי הקוצרים והקוצרות ושבים בערב הגנה, לשבת על המרצפת אשר לפני הבית.

באחד הערבים לא הספיקה איבילינה לעצור בעד השיחה החיה, לבל תשרך עוד הפעם את דרכה ולא תגע בנימי הלב.  איך קרה הדבר, מי היה המתחיל בדבר, – זאת לא יכלה להגיד לא היא ולא איש אחר מן המסובים.  הדבר נעשה מאליו, באפס יד, בלי כונה מיוחדת, כמו שֶׁכבה פתאם, באפס יד; נֹגה הערב והצללים נטיו על פני הגן, והזמיר אשר בסבכים הרים את קול שירתו.

וסטברוטשנקה הצעיר התלהב עד מאד, וידבר גבוהה גבוהה, מפיו התמלטו זיקי אש ולבו מלא אש כח העלומים, אותה האש אשר תגיה נתיב החיים, מבלי דעת וחשבון אנה יוביל הדרך הזה ואיה מקום קצו.  באמונתו ותשוקתו נרגש אותו הקסם המיוחד, השולט בכל ואיש לא יעצור כח לעמוד בפניו...

והאש נשקה גם באיבילינה, אשר הרגישה, כי כל דברי סטברוטשנקה הלוהטים בשבילה נאמרים, אם כי לא בדעת נפש וכַוָנה תחלה.

היא שמעה לדברי המדבר וראשה נטוי על הרקמה אשר בידיה.  מבין עיניה התמלטו נצוצי אש, אֹדם חכלילי כסה את לחייה, ולבה הלם פעם...  ופתאם נדעך הברק שבעיניה, פניה חורו, שפתיה קרבו בכח אשה אל רעותה, לבה דפק בקרבה ביתר כח מבראשונה ובפניה נראו כעין פחד וחרדה...

היא נבהלה ותחרד בהרגישה בנפשה, כי דברי הצעיר, המלאים כח עלומים, פורצים בכח ונותצים את החומה אשר סביבה, ולפני עיני רוחה יתגלו ויראו אופקים רחוקים של חיים רחבים, הומים ומלאים עבודה רבה וכבירה.

כן, היא מרגשת בנפשה, כי החיים הרחבים והמלאים האלה קוראים אליה זה כבר.  בראשונה לא הבינה את הקריאה הזאת ובלי דעת נפש אחרה לשבת דומם שעות שלימות על הספסל הבודד אשר בצל עצי הגן הזקן, תפושה ושקועה בתהום מחשבות ודמיונות חדשים מקרוב באו.  כח דמיונה הציב לנגד עיניה תמונות חדשות מבהיקות ומזהירות, מלאות אור ונֹגה, תמונות אשר להעור לא היה בהן מקום כלל...

וברגע זה מתקרבים אליה, מחבקים אותה החיים ההם בזרֹעותיהם;  הם לא יקראו אליה, כי אם כמו נושים בה את חובם.

היא העיפה עין אל עבר פֶּטר ותרגש דקירה חדה בלבה.  הוא ישב בלי נוע, צולל בתהום מחשבותיו;  כל דמות תבניתו קבלה צורת נטל החול, צורת משא כבד לעיפה, וַתּוּחק ככתם שחור על לוח הלב.  "הוא יודע ומבין...  מבין הכל", – עברה כחץ פתאם מחשבה בלבה ותרעד כמִקֹּר.  דמיה השתפכו כזרם כביר אל לבה ותרגש, כי חורו פניה עד מאד.  היא צִירה לעצמה רגע אחד, כי השאיפות החדשות כבר העתיקוה ממקומה והִנֶּהָ עתה שם, בתוך החיים ההומים והסוערים ההם, והוא נשאר פה לבדו, בודד ועזוב לנפשו וראשו כפוף ושחוח, או... לא, הוא יושב שם, על הגבעה הקטנה, על יד הנהר;  שם הוא, הנער העור הזה, אשר הורידה על אסונו כנחל דמעה בערב ההוא...

ותתחלחל ותחרד.  נדמה לה הדבר כאלו יד שלוחה להוציא את החרב, התקועה במכת לבה הישנה...

אז תזכור פתאם את מבטי מקסים הממושכים והבוחנים.  הנה הנו פשר המבטים החרישים ההם!  הוא הבין את מערכי לבה יותר ממנה, הוא ידע מראש, כי בלבה תתלקח עוד מלחמת הבחירה הכבדה, כי היא עוד טרם תשלוט ברוחה שלטת...  אבל לא, לא, הוא, הזקן הזה, טועה.  היא מכרת ויודעת את ערך צעדה הראשון, היא יודעת את חובותיה, ועוד יבוא יום אשר אולי אפשר יהיה לדרוש מאת החיים גם זכיות...

היא נאנחה אנחה כבדה ועמוקה, כאיש המשיב את נפשו אחרי עבודה קשה, ותבט סביבותיה.  היא לא יכלה להגיד כמה ארכה הדומיה, מתי עצר סטברוטשנקה הצעיר בדבריו, ואם הוסיף עוד דבר על דבריו הראשונים...  ותבט אל המקום אשר שם ישב פטר...

ויפקד מקומו.

 

ז.

ותנח במנוחה את הרקמה ותקם.

– סלחו נא לי, אדוני, – אמרה בפנותה אל האורחים, – הנני נאלצה לעזוב אתכם לזמן-מה.

ותלך לארך השדרה האפלה.

הערב הזה היה ערב של זעזועי הלב וצרת הנפש לא רק לאיבילינה בלבד.  על פרשת הדרך בשדרה, מקום שם עמד ספסל לנפוש, הגיעו לאזני העלמה קולות נבוכים, ותכר את קול מקסים המספר עם אחותו.

– כן, אַנַּה, אנכי חשבתי על אדותה באותה מדה שחשבתי גם על אדותו, – דבר הזקן בקול עז.  – הגעי נא בעצמך, הן היא ילדה רפה עודנה, אשר לא תבין ולא תדע את החיים!  אין אני חפץ להאמין, כי את תמצאי חפץ בחסר הבנתה ומעוט ידיעותיה של הילדה..

בקול אנה מיכאלובנה, בהשיבה את אמריה לאחיה, נשמע קול דמעות עצורות.

– ומה יהיה, מַקס, מה יהיה אם היא...  מה יהיה סוף בני?...

– ויהי מה!  – השיב קשה הלוחם הזקן.  – ימים יודיעו.  בכל אופן אל תהי לנו השחתת חיי איש זר לפוקה ולמכשול לב...  אל תרבץ החטאת הזאת לפתחנו...  ואת, אַנַּה, הביני נא את הדבר, – הוסיף בקול יותר רך מבתחלה.

ויקח הזקן את יד האשה וישקה.  אנה מיכאלובנה כפפה את ראשה.

– בני, בני האמלל...

העלמה הבינה את המלים האחרונות הרבה יותר מאשר שמעתן: כל כך נמוכה אבל עמוקה היתה האנחה שנעקרה מלב האם.

אֹדם מבהיק כסה את פני איבילינה, ותעצור מבלי משים בלכתה...  בהופיעה עתה מבין העצים הלא יבינו, כי נגלו לה מחשבות לבם הנסתרות...

ואולם אחרי רגעים אחדים הרימה את ראשה בגאון.  הן היא לא כִונה לשמוע סוד אחר, ובכל זאת לא הבשת המדומה תוכל לעצרה בדרכה.  ונוסף לזה, הנה הזקן הזה לוקח לעצמו גדולה יותר מדאי.  היא תדע בעצמה לסול לה מסלה בחיים.

ותעבור לפני המשתוחחים במנוחת לב וקומה זקופה.  מקסים פנה מבלי משים את משענתו מן הדרך, ואנה מיכאלובנה הביטה בה במבט אהבה עצורה, במבט של יראת הרוממות והעונש גם יחד.

האם כמו הרגישה, כי העלמה הצהובה הגאה הזאת, שעברה לפניה ברגע זה בעינים מפיקות כעס ובטחה, נושאת הפעם בידיה לבנה את אשרו או אסונו.

 

ח.

בגן עמד בית-רחים ישן ועזוב, האופנים חדלו זה ימים רבים להתגלגל, הגלילים עטפו חציר ואזוב מרוב זקנה ומבעד להשערים הישנים והבלים שטפו בהמיה קלה זרמי המים.  את המקום הבודד הזה חבב העור חבה יתירה.  פה היה יושב שעות שלימות על יד שֶׂכֶר המים, מקשיב אל הֲמֻלת המים הזורמים בנחת וילמוד היטב להוציא את ההמולה החרישית הזאת ממדפי הפסנתר.  אבל הפעם לא עת קשוב היתה לו...  הוא התהלך במסלת הגן בצעדים נמהרים, בלב מלא מרירות ופניו בטאו את מכאובו הפנימי החודר כליות ולב.

ובשמעו מרחוק את קול צעדי העלמה הקלים עמד בלכתו.  איבילינה קרבה אליו ותנח את ידה על שכמו ותשאל ברצינות:

– הגידה נא לי, פֶּטר, מה היה לך, כי נפלו פניך ורוחך סרה?  מדוע הנך עצוב-רוח?

ויפן הנשאל את שכמו במהירות, וילך הלאה, ותלך אתו גם העלמה בשורה אחת.

היא הבינה את תנועתו הנמהרה ואת שתיקתו ותכפוף את קומתה רגע אחד.  מבית האחוזה נשמע קול שיר.  רועד ומתמוגג באויר, שר הקול החזק ומלא כח עלומים על האהבה והאֹשר, הצלצולים הנעימים מלאו את דומית הלילה וַיַּדְבֵרו תחתיהם את משק הגן העצל...

שם היו אנשים מאושרים, שדברו על החיים הרחבים והמלאים.  עוד לפני רגעים אחדים ישבה גם היא בחברתם, שכֻרַת הדמיונות הללו על אדות החיים ההם, אשר לו לא היה מקום בהם.  היא לא הרגישה גם את צאתו מן הבית, ומי יודע כמה ארכו בעיניו הרגעים המרים האלה, רגעי אסון נורא, אשר איש לא יקח חבל בו...

המחשבות האלה עברו בקרב לב העלמה הצעירה, בהתהלכה יחד עם פֶּטר בשדרה.  מעולמה לא היה קשה לה כבשעה זו לבוא עמו בדברים, לשפוך את ממשלתה על הגות רוחו ומערכי לבו.  ובכל זאת חשה בנפשה, כי קרבתו אליה מחממת את נפשו ומרככת את מכת לבו.

ובאמת לבשו פניו מנוחה וצעדיו החלו להיות מדודים ביותר.  הוא שמע את צעדיה, חש את קרבתה ולאט לאט נשתתק הכאב החד אשר בלבו, ויפנה את מקומו לרגש אחר.  הוא לא ירד עד עומק הרגש ההוא ותכונתו, אבל הרגש הזה היה רגש ידוע לו, שפעל על רוחו פעולה טובה ונעימה.

– מה היה לך?  – חזרה העלמה את שאלתה.

– אין דבר, – השיב הוא במרירות: – ואולם הנני חושב למשפט, כי סרח העודף הנני לגמרי בחיים.

השיר אשר נשמע למרחוק נפסק רגע אחד, וַיִּשָּׁמע קול שיר אחר.  הקול נשמע רק זעיר שם;  הצעיר המשורר שר "מחשבה" עתיקה, ויחקה בקולו את נגוני הפנדוריסתים החרישים.  יש אשר הקול כמו היה נפסק באמצע והדומיה הפתאומית מקיצה ומעוררת את הדמיון לפעולה, והנה קול השיר מתפרץ מחדש מבעד למשק העצים...

ויעצור העור מבלי משים בלכתו, ויט את אזנו להקשיב.

– התדעי, – אמר בקול עצוב: – לי יֵרָאה לפרקים, כי אמת יהגה חיך הזקנים האומרים, כי החיים  הולכים ורעים מיום ליום.  בשכבר הימים היה טוב יותר גם גורל העורים.  במקום הפסנתר הייתי יודע לנגן על הפנדורה והייתי עובר בעיר ובכפר...  אנשים רבים היו סובבים אותי ופנדורתי היתה מספרת להם גבורת אבותיהם, כחם ועוזם.  אז הייתי גם אני תופס איזה מקום בחיים.  ועתה?  – הנער הקַּדֶּט הזה, בעל הקול הקשה, גם זה, – הלא שמעת?  – מתברך בלבבו לאמר, כי כבר סלל את מסלתו בחיים: לישא אשה ולפקד חיל צבא.  לדבריו אלה שחקו, ואנכי... לי גם הדבר הזה אי אפשר.

עיני התכלת של העלמה נפקחו בכל מלוא רחבן ותפיקינה רגש פחד.

– הסטודנט דובר מגרונך, פטר, – אמרה נבוכה, ותשתדל לתת לדבריה צורת מהתלה צוהלת.

– כן, – ענה פטר בהלך-נפש, – והאיש הזה...  מה נחמד הוא...  קולו נעים כל כך.

– כן, הוא איש נחמד, – אמרה איבילינה בקול ענוג ורך, ותתעשת תכף ותוסף בקול עז וקשה: – לא, הוא לא ימצא בעיני חן כלל!  הוא מאמין בעצמו יותר מדי, וגם קולו קשה ובלתי נעים כלל.

הוא שמע את השתפכותה הרותחת הזאת בהשתוממות.  העלמה רקעה ברגלה ותוסף:

– וכל זה הבל הבלים!  כל המעשים הללו מעשה ידי מקסים המה.  הוי, עד כמה געלה עתה נפשי במקסים זה!

– מה היה לך, וֶלִיָה!  – שאל העור.  – וכי במה אשר מקסים וחטא לך?

– אה, הוא חושב את עצמו לחכם גדול ובחשבונותיו שהוא עושה תמיד השחית בקרבו כל רגש לב...  אל תדבר עמדי עוד באיש הזה...  ומי נתן להם את הרשות להַתות דרך לאנשים זרים?

ותעמוד פתאם בשצף, ותקפוץ את ידיה הדקות בחזקה, עד כי התפרקו פרקי האצבעות, ותרם קול בוכים כילד.

העור תפסה בידה בתמהון וחמלה.  השצף הזה ברוח העלמה, שהיתה תמיד מתונה ומיושבה בדעתה, היה מתמיה ובלתי מובן.  הוא הקשיב בפעם אחת אל קול בכי העלמה, ואל ההֵד הנפלא שהשמיעה בכיתה בלבו הוא.

והנה הוציאה פתאם את ידה מתוך ידו, והעור התפלא עוד הפעם: העלמה שחקה.

– הוי, מה טפש לבי, למה זה אני בוכה?

ותנגב את עיניה ותוסף בקול רך ומעדן:

– לא.  צריך לדבר נכוחה: שניהם אנשים טובים וישרים.  גם הדברים אשר דבר – טובים וישרים המה.  אבל אינם כוללים את כל בני האדם.

– הם כוללים את כל מי שהיכולת בידו, – הגיד העור בקול עמום.

– הבל הבלים!  – השיבה היא בקול ברור, שעדין רעדו בו הדמעות: – הן גם זה האיש מקסים לחם כל עוד כחו היה במתניו, ועתה הוא חי על פי כחותיו ויכלתו בהוה.  וגם אנחנו...

– אל תאמרי: אנחנו! אני ואת – לא דרך אחת לשנינו.

– לא, דרך אחת.

– מדוע?

– יען כי... יען כי הן אתה תשאני לאשה, אשר על כן דרך אחת לשנינו.

העור עמד כנדהם.

– אנכי?...  אותך לאשה?...  זאת אומרת, כי את תלך אחרי?...

– ממילא מובן!  – השיבה במהירות: – מה זר ונפלא הנך!  האם מעולמך לא עלתה מחשבה זו בלבך?  הלא הדבר מובן מאליו!  ואת מי תשא לאשה אם לא אותי?

– אמנם כן, הסכים העור באיזה אֶגואיזם זר, ואולם התעשת תכף.

– שמעי נא, וֶלִיָּה!  – החל העור, בקחתו את ידה: – הנה שם בגן ספרו, כי בערים הגדולות לומדות הנשים ומשתלמות הרבה, הרי דרך רחבה לפניך.  ואני...

– ואתה?  מה אתה?

אני... אני עור הנני, סִיֵּם הוא את דבריו בלי סדר הגיוני.

ותצחק העלמה ותאמר:

– ומה בכך, כי עור הנך?  אם תאהב עלמה איש עור והלכה אחרי העור...  כך מנהגו של עולם, ומה נעשה?...

ויצחק גם הוא, וירכין את ראשו אל מול חזהו, כמו לוּ הקשיב אל הנעשה בקרב לבו.  דומיה שררה מסביב, רק המים השוטפים המו וישוחחו בהמולה קלה.  לרגעים דומה היה, כי ההמולה הקלה הזאת הולכת ופוסקת, עוד מעט ותפָּסֵק לגמרי;  אך ההמולה לא נפסקה והמים הלכו הלוך והמה, הלוך ושקק בלי הרף.  עלי העצים הכהים התלחשו חרש;  השיר שנשמע מבית האחוזה נפסק, ותחתיו החל הזמיר את שירתו...

העננה הכבדה ששכנה על לב העור נפזרה מפני תנופת יד איבילינה החרוצה.  אותו הרגש, שנוצר, מבלי דעת מתי, בלבו וינוח שם מנוחה שלימה כל הימים בלי נוע ובלי דעת נפש, התעורר פתאם ויתגַלם בתמונה ברורה ומבהקת, ויגבר וימלא ברגע אחד את כל הפנות האפלות שבנפשו.  ואיך קרה הדבר באמת, כי לא הבין הדבר הפשוט הזה עד עתה?

הוא עמד על עמדו רגעים אחדים בלי נוע, ואחר הרים את ראשו ויפשיל את שערותיו ויקפץ בחזקה את יד איבילינה הקטנה.  ויתמה על הדבר, כי בהשיבה לו בעסוי יד קל היה העסוי הזה זר ובלתי רגיל: נדנוד אצבעותיה הענוגות חדר עתה אל תוך נפשו.  ובכלל ראה הפעם באיבילינה, מלבד חברתו מימי ילדותו, איזו נפש אחרת, איזו אשה חדשה אשר לא ידעה בלתי היום.

ויזכור את דמעותיה לפני רגעים אחדים, ויתראה בעיניו כגבור גדל העליליה ורב הכח, בעוד אשר היא אשה חלושה הִנֶּהָ ואינה שולטת ברוחה.  ויגבר בקרבו רֹך לבו ויקרב אותה אליו בידו האחת ובשניה החל להחליק שערותיה, שערות המשי.

וידמה לו והנה נדמה נדמה בקרב לבו כל אסונו האיום והנורא, כי אין לו כל שאיפות ותשוקות, וכל ישותו כלולה ברגע ההוה.

הזמיר, שכבר בחן וינסה את קולו, השתפך פתאם בשירה מלאה הוד וקסם.  העלמה התנערה ותסר בבושת פנים את יד פֶּטר מעליה.

– הרף נא, יקירי, – הגידה בהסירה את זרועותיו החובקות אותה.

הוא לא התנגד לה, ובעזבו אותה לנפשה שאף רוח מלוא חזהו.  הוא שמע איך תסלסל ותסדר את שערותיה הפרועות.  לבו דפק בקרבו בחזקה, אבל הדפיקות היו מדודות ונעימות.  הוא חש בנפשו והנה דמים חמים מוליכים ומביאים בכל גופו איזה כחות חדשים, ובהגד לו איבילינה בקול הרגיל: "נלכה ונשובה עתה אל האורחים" הקשיב בתמהון אל הקול הזה, שצלצל באזניו בנעימות נפלאה.

 

ט.

האורחים ואדוני הבית ישבו בחדר האורחים הקטן, וַיִּפָּקד רק מקום העור ואיבילינה.  מקסים דבר עם חברו מנֹּער והצעירים ישבו דומם על יד החלונות הפתוחים.  בלבות המסובים נקר איזה רעיון, כי איזו דרַמַה קרובה להתחולל.  מקסים שלח מתוך שיחתו לא אחת ושתים מבטים קצרים ומלאים תוחלת אל עבר פתח החדר.  הגברת פופילסקה, שפניה היו עגומים והביעו כמו תודה עלי פשע, השתדלה לעשות את חובתה, חובת בעלת הבית מכנסת אורחים, ורק אדון פופילסקי, שגופו נתעגל במדה נכונה, השלו ושלאנן כדרכו, נרדם על כסאו, בחכותו לסעודת הערב.

בהשמע בַּמִּלוֹא, היוצא מן הגן אל חדר האורחים, קול צעדים מתקרבים והולכים, פנו מאליהן כל העינים אל העבר ההוא.  ברבוּע האפל של הפתח הרחבה נראתה איבילינה, ואחריה עלה העור במנוחה על המעלות.

העלמה הצעירה הרגישה תכף, כי עינים בוחנות ומתבוננות נטויות אליה ומסתכלות בה, אך ההסתכלות הזאת לא הביאה אותה במבוכה.  ותעבור את החדר בצעדיה המדודים כדרכה תמיד, ורק בפגשה רגע אחד את מבט מקסים החטוף שהתנוצץ מתחת גבותיו הסבוכות, רפרף צחוק קל על פניה ובעיניה התרוצצו כברק קלסה ותביעה למלחמה.  וישתקע מקסים במחשבותיו וישיב באותו רגע שלא כהלכה על השאלה שנשאל.  הגברת פופילסקה הסתכלה בפני בנה הסתכלות נמרצה.

דומה היה, שהעור הולך אחרי העלמה, מבלי דעת לאן תובילהו.  כשנראו פניו החורים וגופו הרזה עמד פתאם רגע אחד, כצולל בהמון מחשבות על סף החדר המוּאר ומלא אנשים הזה.  ואחר עבר את המפתן ויגש במהירות, אם כי עוד טרם סרו מעל פניו עקבות המבוכה וההתבוננות, אל הפסנתר וירם את כסויו.

כנראה שכח איה איפה הנהו, שכח כי אנשים זרים יושבים בחדר;  רגש טבעי דחפו אל הכלי האהוב כדי לתת על ידו דרך ומוצא לרגשות לבו שתקפוהו בעים רוחם.

ויסר את הכִּסוי ויגע נגיעה קלה במדפי הפסנתר, ויעבור עליהם ברחיפה בעלמא.  מערכות קולות קלות אחדות, פצורות ובלתי ברורות, נזרקו מתחת ידו.  דומה היה, שהוא שואל את כֶּלְיוֹ או את עצמו פתרון מעמד נפשו הנפלא.

ואחר מתח את אצבעותיו על פני המַּדָּפים ויתעמק במחשבותיו, ובחדר האורחים הקטן הָשלך הס.

הלילה השחור הביט דרך החלונות.  זעיר שם נשקפו צבורי עלים ירוקים, מוארים באור המנורה.  האורחים, אשר המית הפסנתר הזרה הכינה את לבבם לחוש מראש את הרוח הכבירה המרחפת על פני העור החורים, ישבו דומם וְיַחֵל.

ופֶּטר שתק עדין גם הוא, עיניו נשואות למעלה, כמו מאזין ומקשיב לאיזה דבר.  בנפשו התנשאו, כגלים מפזזים, הרגשות שונות ובלתי צרופות.  זרם חיים חדשים, בלתי ידועים, הרימהו אל עָל, כגלי ים המנשאים אל החוף את סירת הדוגה, שעמדה ימים רבים במנוחה תקועה בחול...  בפניו נראו תמהון ושאלה, ועוד איזו התעוררות מיוחדה שטפה ותעבור עליהם כצללים עוברים, העינים העורות התרחבו, התנוצצו ותכהינה כבראשונה.

רגע אחד אפשר היה לחשוב, כי לא ימצא בנפשו אותו הדבר, אשר אליו יקשיב בהתבוננות נמרצה וחשק נבהל כזה.  ואולם אחר כך, אם כי אותו התמהון לא נמח עוד מעל פניו וכמו עוד טרם בא הדבר אשר אליו קותה נפשו, רעד ויחרד כלו, ויגע במדפים, וכמו מועף ביעף על כנפי הרגש החדש שפרץ לפתע פתאם אל תוכו כזרם מים כבירים, התמכר כלו אל מערכות הקולות המשתפכים, מצלצלים, מפזזים והומים...

 

י.

פה היה כל מה שהתרוצץ בזכרונו, כשכפף לפני רגע את ראשו ויקשב אל הרשמים שהשאיר העבר הקרוב בקרבו.  פה היו גם קולות הטבע, גם המית הרוח, משק עצי היער, המולת הנהר, סוד שיח המרחביה.  וכל זה צלצל, הסתבך יחד ויפזז על אשיות אותו הרגש העמוק המיוחד, המרחיב את הלב, אותו הרגש המשתפך אל הנפש, המלאה הוד שיח הטבע, ואשר אי אפשר לקראו בשם.  עצבת?...  אבל מדוע הוא נעים כל כך?...  שמחה?  עליצות נפש?  – אבל מדוע הוא עמוק ומלא תוגה כל כך?...

בראשונה יצאו הקולות מידי העור שֶׁפי, בלי בטחה, כמעורבבים.  דומה היה, שדמיון העור חוגר לשוא שארית כחו להתרומם על התֹּהו ובֹהו, על זרם הרגשות והרשמים הסבוכים.  נראה היה הדבר, שכחות אדירים, אבל כהים, בלתי ברורים ומדכאים את הנפש שופכים את ממשלתם על המנגן, בעוד אשר קצרה ידו לשפוך את ממשלתו הוא עליהם.

לפרקים התנשאו הקולות, גברו, חזקו.  הנה, הנה עוד תנופת יד אחת והמה יאֻגדו לאגודה אחת, יחוברו להרמוניה אחת שלימה ונהדרה.  לב השומעים מת בקרבם ברגעים הללו וימלא תוחלת ותקוה, ומקסים ישב משתאה ומשתומם לדעת מאין באו להעור הרגשות הכבירים והמלאים האלה.  ואולם שטף הקולות הפתאומי, עוד בטרם שהספיק להגביה עוף, נפל וירד לפתע תהומות חסר אונים, כגל מים מרום ונשא המתפוצץ פתאם לרסיסים דקים ומזהירים, ויביאו תחתיהם קולות נוגים, צלצולי שאלה ותמהון לב מר ונדכה.

העור הפסיק ממנגינתו לרגע אחד, בבית קמה דומיה, אין קול ואין קשב, בלתי משק עלי העצים אשר בגן.  הקסם, אשר שפך את ממשלתו רגע אחד על השומעים ויטלטלם טלטלה גבר, ויוציאם לרוחה מתוך חוגם הצר, חלף הלך לו;  קירות החדר הקטן התנגשו עד הפעם כבראשונה איש אל רעהו ויכלאום בחוגם הצר, הלילה הביט אליהם דרך החלונות האפלים, עד אשר אסף העור כח וַיַּךְ מחדש על מדפי הפסנתר.

והקולות גברו, חזקו מחדש וכבראשונה כמו בקשו דבר, התרוממו התנשאו גבוה, גבוה, מלאים גבורה והוד...  ובחליפּות קולות המנגינה התערבו ויסתבכו כמו באפס יד צלצולי נֹעם של שירי עם נפלאים, אשר יִשָּׁמעו בהם גם אהבה ויגון לב, גם זכרון ימים עברו, זכרון היסורים, הצרות שעברו לבלי שוב עוד, גם תקוה מפזזת וצוהלת, גם תגבורת כחות העלומים...  נראה היה, שנסה העור לשפוך את כל הגות רוחו בתמונות מוכנות וידועות לו.

ותחרד גם השירה הזאת ותִּפָּסק, והחדר ימלא רעד קול שאלת עולמים ותמהון נצח...

ובפעם השלישית עמד העור על אחת המנגינות שלמדה על פי תוי הזמרה הקבועים;  אפשר הדבר כי קוה שסוף סוף תמצא ידו לו לצרף את רגשות לבו הוא אל יצירות רגשי לב.  גאון השירה...

 

יא.

עבודה קשה הוא להעורים להשתמש בתוי הזמרה הקבועים.  כידוע, מבליטים אותם על הניר, כאותיות הכתב, וסמנים מיוחדים מחלקים את שורותיהם כשורות הספר.  כדי לסמֵּן את הקולות המצטרפים למערכה אחת מציגים ביניהם אותות הקריאה.  ממילא מובן, כי על העור ללמוד את כל תוי הקולות על פה, ובשביל כל יד ויד.  באופן כזה מביא הלמוד לידי עמל רב ועבודה קשה.  ואולם לפֶטר הקילה את עבודתו אהבתו הרבה לכל חלק וחלק מחלקי השירה.  אחרי שננו לעצמו מערכות אחדות לכל יד ויד היה נגש אל הפסנתר, ובהצרף אותות החרטומים האלה פתאם לפתע למערכת-קולות הרמונית אחת היה הדבר מלבבהו ומענגהו כל כך, עד כי עבודתו היבשה הזאת היתה מלאה לו ענין וספוק-הנפש.

ואולם הנגינה על פי תוי הזמרה הקבועים היתה עוברת דרך עקלתון.  עד אשר יתגלם הַתָּו בדמות שיר, היה צריך לעבור דרך האצבעות ולהקבע בזכרון, ולעבור אח"כ על עקביו בדרך, אשר הלך: מן הראש אל ראשי האצבעות.  ולא נפלא הדבר, כי דמיון השיר העז והמחודד של העור, שכבר הספיק לקבל תמונה והרכבה ידועה, התערב מאליו גם הוא בעבודה הזאת, בהוסיפו נֹפך משלו בהמנגינה הנלמדה.  הצביון אשר קבל רגש השיר של העור היה אותו צביון השיר ששמעו אזניו ויעוררו את חושיו בו ראשונה, צביון שיר העם, שצלצוליו והגיונו היו מפרכסים תמיד בנפש המרגשת והאפלה הזאת.

וגם עתה, בנגנו את המנגינה הקבועה בלב חרד ונפש מלאה על כל גדותיה, נשמעה בה תכף במערכותיה הראשונות עצמיוּת מזהירה ומבריקה כל כך, עד כי חרדו השומעים ופניהם הפיקו איזו תערובת תמהון והתפעלות גם יחד.  ואולם, כעבור רגעים אחדים, שב הקסם הנפלא לשפוך את ממשלתו על כל המסובים, ורק סטברוטשנקה הבן הבכור, מנגן שכל עסקו בזה, הקשיב רב קשב אל אופן הנגינה, בהשתדלו להכיר את הנגינה הידועה לו מכבר והמקבלת תחת ידי העור איזו צורה חדשה.

המוזיקה עומדת מעל כל סכסוכי המפלגות והדעות.  עיני בני הנעורים הבריקו ויאירו באור חיים, הפנים התלהבו ומחשבות חדשות עשויות לבלי חת על חיים נעלמים, על אֹשר נעלם, חלפו כברקים במח ולב.  גם עיני הסַּפקן הזקן בערו באש פלדות של תקוה והתרוממות הרוח.  בראשונה ישב סטברוטשנקה הזקן בלי נוע על מקומו, ראשו כפוף, ויקשב דומם, ומדי הוסיפו להקשיב התרוממה בו הרוח ותתלקח האש בקרבו ויהדוף בזרועו את מקסים וילחש לו:

– הנה, הנה זאת היא נגינה, זו היא מוזיקה.  אפשר להגיד...  נפלא...  חי ה'!

הקולות גברו, חזקו ובה במדה קמו זכרונות הזקן לתחיה בקרבו.  ויזכור, כנראה, את ימי עלומיו, כי מעיניו התמלטו נצוצי אש, אֹדם כסה את פניו, קומתו נזקפה וירם את ידו ויחפוץ להכות באגרופו על השלחן, אך הבליג על רוחו הסוער ויוריד את אגרופו במנוחה, מבלי השמיע כל קול.  בסקרו בסקירה את בניו, החליק את שפמו ויט אל מקסים ויאמר:

– רוצים הם, ראשי כלב אלה, לבטל את הזקנים לגמרי...  ינבחו להם!  בימים ההם היינו גם אנחנו, אני ואתה, רחימאי דנפשאי...  ועדין הננו גם עתה...  האין זאת?

אנה מיכאלובנה הביטה בשאלה את איבילינה.  העלמה הניחה את מעשי ידיה על ברכיה ותבט אל המנגן העור, ואולם בעיניה נשקפו רק קֶשֶׁב ועליצות נפש.  היא הבינה היטב את הקולות הללו: היא שמעה בהם את משק המים, המקלחים דרך השערים הבלים, וקול המולת העצים אשר בשדרה האפלה...

 

יב.

בפני העור עצמו לא נראתה אותה ההתפעלות שתקפה בעים רוחה את כל שומעיו.  כנראה, לא נתנה לו גם המנגינה הזאת אותו שבע-הנפש שבִּקש.  קולות המנגינה האחרונים צללו וירעדו באויר כבראשונה כקול שאלה תמוהה, כקול תלונה מכאבת לב, ובהעיף האֵם את עינה בפני בנה הרגישה בהם איזו חזות קשה הידועה לה כבר: כמו חי עמד לפני עיני רוחה אותו יום האורה של האביב הרחוק, ששכב בו העור מתעלף על חוף הנהר, נדכה ושחוח תחת סבל המשא הכבד של רשמי הטבע המבריקים.

אמנם עתה עמדה החזות הזאת בפני העור ותתמהמה רק רגע אחד.  בחדר האורחים קם שאון.  סטברוטשנקה-האב חבק את המנגן בזרעותיו החזקות.

– מנגן נפלא הנך, נער!  חי ה', הנך מנגן כאשר אהבנו אנחנו, טוב מאד!...

הצעירים, שלבם  עוד טרם נח בקרבם מהתעוררות והתפעלות, עִסו את ידיו.  הסטודנט נבא לו עתידות אַרטיסט גדולות וטובות.

– אמנם כן!  – נתן אחיו הבכור תוקף לדבריו: – בידך, אדוני, עלה הדבר לסַגֵּל לך באופן נפלא את אופי שיר העם.  הוא נארג ונטוה עם עורקיך והנך שולט בו שלטת בלי מצרים.  אבל הגידה נא לי מה שם המנגינה האחרונה.

פֶּטר קרא בשם מנגינה איטלקית.

– אנכי הבנתי את הדבר, – השיב הצעיר: – מנגינה זו ידועה לי מעט...  אופן נגונך, סגנונך נפלא ויחיד במינו.  רבים ייטיבו לנגן ממך, אבל איש לא נגן עוד את המנגינה הזאת כמוך.

– ומדוע אתה חושב, כי אחרים מטיבים יותר לנגן את המנגינה הזאת?  – שאלהו אחיו.

– הרואה אתה, אנכי שמעתי את המנגינה הזאת יוצאת מתחת ידי המנגנים אותה בדיוק נמרץ המתאים אל המקור...  ואולם הסגנון החדש הזה הוא כעין תרגום משפת הנגינה האיטלקית לשפת בני רוסיה הקטנה.

העור שמע את הדברים בלב מקשיב.  זו היא הפעם הראשונה שהוא הנהו מרכז השיחות החיות האלה, ובלבו נתעוררה גאות הכרת כחו, כי על כן הבין שגם הוא יכל לעשות דבר בחיים.  הוא ישב על כסאו, ידו פשוטה על העמוד, ומתוך השיחה ההומה אשר בבית הרגיש פתאם נגיעה חמה בידו.  איבילינה נגשה אליו, ובקפצה את אצבעותיו בידה, לחשה לו בהתעוררות גיל:

– השמעת?  עבודה מוכנה גם בשבילך...  לוּ יכלת לראות את אשר יש לאל ידך לפעול ולעשות בכחך!...

העור רעד כלו ויזדקף.

איש לא ראה את המחזה הקטן הזה, חוץ מן האם.  בלחייה נשקה האש, כמו לוּ נפלה לה למנה נשיקת אהבת עלומים הראשונה והכבירה הזאת.

והעור יסף לשבת על מקומו חור-פנים.  הוא לחם מלחמה כבדה עם זרם רגשות אֹשר חדש שפרץ אל תוכו, או אולי כבר חש באותו הרגע קרבת הסופה החדשה, העתידה להתחולל שם, שם בעֹמק חביון לבו ומחו.

 

פרק ששי

א.

למחרת היום ההוא השכים העור לקום משנתו.  בחדרו שררה דומיה, וגם בכל הבית עוד טרם החלה התנועה.  דרך החלון, שהיה פתוח כל הלילה, חדר אל החדר קֹר בֹּקר.  בזכרון פֶּטר עוד טרם קמו בצביונם מקרי אתמול, אבל נפשו היתה מלאה על כל גדותיה איזה רגש חדש, בִלתי נודע לו עד עתה.

רגעים אחדים שכב על משכבו ויקשב אל צפצופה החלש של הצפור אשר בגן ואל הרגש הזר, ההולך וגדול בלבו.

"מה זה היה לי אתמול בלילה?"  – חשב בלבו, ובאותו רגע הבריקו בזכרונו הדברים שהגידה לו איבילינה בשעה שעמדו על יד בית הרחים הישן: "האמנם לא עלתה מעולם המחשבה הזאת בלבך? אמנם זר ונפלא הנך!"...

אמנם כן, המחשבה הזאת לא עלתה מעולם על לבו.  הוא התענג תמיד על קרבתה אליו, אולם עד יום אתמול לא הכיר ולא חש את הדבר, כשם שאין אנו יודעים ומרגישים את האויר הסובב אותנו ואשר עליו אנו חיים.  המלים הפשוטות האלה נפלו וירדו אל תוך נפשו, כנפול האבן על פני ראי המים: לפני רגע היו שקטים, שלוים ומוּארים באור פני השמש ושמי התכלת, והנה אבן אחת, תנופת יד אחת, – ויתנועעו, ויתגעשו עד התהום.

עתה התעורר משנתו בנפש ורוח חדשה, והיא, חברתו מימים רבים, התיצבה לפניו עטויה אור חדש.  בזכרו את כל מקרי יום אתמול צלצל באזניו קולה "החדש", שהחיה דמיונו בקרבו: "אמנם זר ונפלא הנך!"...

ויקפוץ במהירות מעל מטתו, וילבש את בגדיו וירץ אל בית הרחים דרך משעולי הגן המכוסים טל בֹּקר.  המים המו כביום אתמול, גם העצים השמיעו את המולתם התדירה כביום אתמול, רק כי אתמול, בעמדו פה, היה חשך על פני הארץ ועתה הבריקה השמש ותאיר בכל כחה.  ומעולם לא "הרגיש" את האור בבהירות כזו.  דומה היה, שיחד עם רטיבת האויר המעלה ריח ניחוח, יחד עם קֹר הבוקר חדרו אל תוכו גם קוי אור היום הצוהלים ומגרים את העצבים.

 

ב.

ואולם יחד עם רגש השמחה ושבע-הנפש התנער בחביון נפשו גם איזה רגש אחר, רגש בלי דמות וצביון מיוחד.  בראשונה לא הרגיש גם את מציאות הרגש הזר הזה, אך הדבר הזה לא עצר בעד האורח החדש להתערב ולקחת חלק במערכי לבו, כצלצול עצב ונוגה המתערב מבלי משים בקולות שירה צוהלת ועליזה.  הוא, הרגש החדש הזה, התלקט מתוך עֹמק נפשו כעננה קלה המתלקטת לאט על פני תכלת השמים לענן כבד, וכמלאת הערפל נטפי גשם, ככה נמלאה גם נפשו דמעות על כל גדותיה.  וילך הרגש החדש הלוך וגבור, הלוך וגדול מרגע לרגע עד כי לבסוף כסה בכנפיו השחורים את כל רגשות הלב האחרים.

הן זה לא כבר צלצל באזניו קול דבריה, לפניו קמו ויתיצבו כמו חיים כל פרטי התגלות הנפש הראשונה, הוא הרגיש את שערותיה של משי בידיו, שמע את דפיקת לבה.  וכל זה השתפך לתמונה אחת נהדרה ורוממה, שהאיצה את לבו לדפוק בחזקה ושמחה רבה.  ועתה בא איזה דבר, איזה הגיון בלתי ברור, כאותם החזיונות ששכנו ותעו תמיד בדמיונו העור, ויפיח באותה התמונה הנהדרה ברוח קטב ותעלם, ותתעופף כחלום חזיון לילה.  לשוא עמד שעות שלמות על יד בית הרחים כדי להחיות בזכרונו את קול דבריה ותנועות גוה, – לשוא היה עמלו!  ידר קצרה מלאגוד את כל הפרטים הבודדים בחוברת, המה שטו עברו ולא נבראה מהם אותה ההרמוניה השלֵמה שמלאה את כל לבו בימים הראשונים.  עוד בתחלת יצירת רגשו המשמח לב ונפש נח בתחתיתו גרעין נסתר של איזה רגש אחר, ועתה השתרע עליו הרגש האחרון הזה ויכסהו, כאשר ישתרע הערפל ויכסה את אופק השמים.

צלצולי קולה נדמו, הרשמים המאירים של הערב המאושר ההוא כבו, ותמלא הנפש איזו ריקות נוראה.  ומתוך חביון הלב פרצה נאקה, כבדות נוראה, כדי למלא את הריקות האיומה ההיא.

הוא חפץ לראותה!

הדחיפה העצומה, שעוררה מתרדמתם השלוה את כחות העלומים, העירה יחד עם זה גם אותו שברון הנפש גדל הכח, אשר בו התגַלם סוד כל מרירות יסוריו וצערו הנורא.

הוא אהב אותה ויחפוץ לראותה!...

 

ג.

האורחים נסעו, ובבית אחוזת האדון פופילסקי שבו הדברים לקדמותם, רק מעמד נפש העור נשתנה שנוי גדול.  מנוחת לבו עזבתו ועצביו התגרו עד מאד.  לרגעים, בחיות בזכרונו רגעי אשרו בכל יפעת הוֹדם, חלפה עברה כמעט גם העננה שרבצה על פניו.  אך חדות לבו זו ארכה כפעם בפעם רק רגעי מספר, ויש אשר גם רגעי האֹשר האלה החרידוהו וידריכוהו מנוחה: נראה היה, שהעור מתירא יראה גדולה לבל יחלפו הרגעים המאושרים האלה כצל לבלי שוב עוד.  ויהי הדבר לסבה, כי היה מנהגו בבית זר ומוזר: אהבה, רוך והתרוממות הרוח, עצבון לב, רוח נדכה ושחוח השתמשו אצלו בערבוביה.  ולבסוף פחד פחדה האם ויאת: את רוח העור החלו לדכא ולהציק חלומות ימי ילדותו.

בבקר אחד נכנסה האם אל חדר משכבו.  הוא ישן עוד, אבל שנתו היתה מלאה נדודים וחרדות.  עיניו היו פקוחות עד חצין ותביטנה במבט כהה ועמום מתחת גבותיו, פניו היו חורים ויפיקו איזה סער פנימי.

האם עמדה על מקומה ותבט בתמהון אל פני בנה ותחקור לדעת את סבת נדודי לבו הזרים.  אבל היא יכלה רק להבין, כי חרדת לבו הולכת וגוברת בקרבו, ובפני הישן התעצמו יותר ויותר עקבות עמל רוח ונפש.

פתאם חשה איזו תנועה דקה מן הדקה מרחפת ועוברת על פני מטת הישן.  קו אור מבהיק, הבוקע ועולה אל הקיר ממעל למראשותי פטר, כמו רעד רעידה קלה ויצנח למטה.  שנית, שלישית התגנב פס האור אל העינים הפקוחות עד מחציתן, וכל אשר הלכה וקרבה בה במדה גדלה חרדת הישן שנשקפה בפניו.

אנה מיכאלובנה עמדה נדהמה על עמדה בלי נוע כאחוזה בחבלי קסם ולא עצרה כח לגרוע את מבט תמהונה מאת פַּס האור המתנוצץ ומבריק, אשר, כפי שנדמה לה, קרב ויכס כבנקוּדות מבהיקות את פני בנה.  והפנים האלה חורו, נתחדדו יותר ויותר ויגיעת רוח נתאַבנה בהם.  ופתאם והנה איזה זֹהַר צהוב סלסל את שערותיו ויתרוצץ על פני מצח העלם.  האם שלחה את ידה, כנדחפה מרגש טבעי לסוכך על בנה, אך רגליה לא התנועעו, כמו לוּ הגיש אותן הקסם לנחשתים.  ובין כה וכה נפקחו עיני הישן לכל רחבן, נצוצי אש התרוצצו בבבותיהן הקמות והראש התרומם מעט מעל הכר לעמת אור הבוקר.  כעין צחוק או בכי התרוצץ בחרדה על פני השפתים, והפנים קבלו עוד הפעם כראשונה דמות שצף רוח מאוּבן.

סוף סוף חגרה האם את שארית כחה, הסירה את הכבלים אשר על רגליה ותקרב אל המטה ותנח את ידיה על ראש הישן ויחרד וייקץ.

– האת הנך פה, מַמַּה? 

– אני.

ויקם וישב על מטתו.  דומה היה, שאיזה ערפל כבד מאפיל את הכרתו, אך כעבור רגע אמר:

– הנה עוד הפעם חלמתי חלום...  הנני חולם עתה לעתים קרובות, אבל מאומה... מאומה לא אזכור...

 

ד.

עברה עוד שנה.  העצבון התמידי כמעט פנה את מקומו במערכי לב העור ויבוא גרוי עצבים תחתיו.  הוא היה למהיר חמה, ויחד עם זה רחבה ונסבה למעלה ראש דקות הרגשתו וזריזותה.  חוש שמיעתו התחדד עד מאד, את האור היה מרגיש בכל יצורי גופו;  את הדבר הזה אפשר היה לראות גם בלילה: הוא ידע להבדיל בין לילות מוארים באור הירח לבין לילות אפל וחשך.  לפרקים ישב מבלי כל תנועה שעות שלימות בּחצר, בשעה שכל בני הבית כבר נמו את שנתם, וכלו נתון לרשמי אור הירח הנּוּגֶה, השופך את קסמו הנפלא בַלֵּב ונפש.  ובאותן השעות היו פניו החורים מכֻונים תמיד אל כדור האור השט על פני תכלת השמים ובעיניו הפקוחות בכל מלואן הזהירו קוי אורו הקרים.

ובקרוב הכדור אל הארץ יותר ויותר ופניו היו מתקדרים בערפל אדמדם קל, והוא הולך ושוקע מתחת לאופק השמים, אז נחו גם יצורי פני העור.  אז היה קם ממקומו ועוזב את החצר.

אי אפשר היה להגיד מה היו מחשבותיו באותם הלילות הארוכים.  בפרק ידוע בחיים, נפש האדם, היודע גם את השמחה וגם את הצער של חיי הכרה ודעת נפש, עולָה ויורדת וחשה איזו מהפכה.  בעמדו על גבול חיי העבודה, משתדל האדם לבאר לעצמו את המקום שהוא תופס בכל הבריאה כלה, ערכו ויחוסו אל העולם הסובב ומקיף אותו.  הפרק ההוא הוא כעין "נקודת הקפאון", ואשרי מי שזכה שיטלטלֻהו החיים אל העבר האחר של הנקודה המסוכנה הזאת מבלי פרוץ בנפשו פרצה גדולה יותר מדי.  בנפש העור נסתבכה ותשגשג המהפכה הזאת עוד יותר: אל השאלה הכללית "מה היא תכלית החיים בכלל?" נתוספה אצלו עוד שאלה אחרת: "ומה היא תכלית חיי העור בפרט?"  – את רוחו דכאו תמיד איזו תביעות, איזו שאיפה לצרכים בלתי מגבלים, וכל זה שנה את אופיו ואופן התהלכו עם בני ביתו.  הוא החל להתבודד יותר ויותר, התרחק מכל אנשי הבית, עד כי לפרקים לא ידעה גם איבילינה את הדרך תבחר, אם לבוא עמו בדברים או לעזבו לנפשו באותם הרגעים של התעמקותו בתהום מחשבות יגון ודאבה.

– התחשבי כי הנני אוהב אותך?  – שאל פעם אחת את איבילינה קשה.

– מחמדי, הנני יודעת את הדבר, – ענתה הנערה.

– ואנכי טרם אדע את הדבר, – השיב העור בקול זועם: – כן, אנכי לא אדע.  היו ימים שהיה לבי סמוך ובטוח, כי הנני אוהב אותך יותר מכֹּל בחיים, אבל עתה לא אדע.  עזביני נא, השליכיני נא אחרי גוך, ולכי לך אחרי האנשים ההם אשר יקראוך לחיים רחבים, לכי לך בטרם עברה העת.

– מדוע תענה אותי?  – התפרצה תלונה חרישית מלבה.

– האנכי אענה אותכה?  – חזר הוא על דבריה וחזות פניו הביעה עקשות אניות וצער נורא – כן, כן, הנני מענה ומצער אותך.  ועוד ידי נטויה לצערך, לענות את נפשך כל הימים, יען כי אחרת לא אוכל.  עליך לדעת את הדבר...  עזביני נא...  השליכו נא כלכם אותי אחרי גוכם, יען כי אין לאל ידי לתת לכם במחיר אהבתכם דבר חוץ מצער ויגון עולמים...  הנני חפץ לפקוח את עיני ולראות, – הוסיף כעבור רגע, בהרך לבבו בקרבו מעט: – הנני חפץ לראות ואין אני יכֹל להשתחרר מחפצי זה.  לו יכלתי רק פעם אחת, לו יהי בחלום חזיון לילה, לראות את השמים ואת הארץ ואת אור פני השמש...  לראותם ולשמור את זכרונם בלבבי עד העולם.  לוּ יכלתי לראות את אמי, את אבי... אותך ואת מקסים, לוּ יכלתי כי אז הייתי מאושר ורוחי לא התענה עוד...

ויוסף להחזיק בעקשות לב נפלאה במחשבתו זאת.  בהיותו לבדד היה לוקח בידיו כלים שונים, ממשש אותם בהתבוננות בלתי מצויה, ואחר, בהניחם מידיו, היה משתדל לבוא עד חקר השרטוטים והתמונות שנשארו במחו.  כמו כן חגר את שארית כחו להבין את הצבעים והגונים המבריקים, אשר השיגם כמעט השגה ברורה בחוש משושו המחודד.  אבל כל זה חדר אל הכרתו רק כעין הבנת יחוסו הוא אל הדברים הסובבים אותו, מבלי תת לרגשותיו תֹּכן פנימי.  עתה ידע להבדיל גם בין אור היום לחשכת הלילה רק משום שהאור המבריק, שחדר אל מחו האפל באיזה דרכים נעלמים, עורר בקרבו בכח יותר גדול ענות נפש ומצוקת לב.

 

ה.

פעם אחת נכנס מקסים אל חדר האורחים וימצא שם את איבילינה ואת פטר.  הנערה היתה נבוכה.  פני העור קבצו פארור והזקן הכיר בהם עקבות אותו רגז העצבון שהיה מצוי אצלו בימים האחרונים.  דומה היה, שנעשה לו הדבר כצֹרך הכרחי לבקש תמיד סבות צער וענות נפש חדשות להציק בהן גם את עצמו וגם את האנשים הקרובים אליו.

– הנה הוא שואל, – פנתה איבילינה אל מקסים, – מה הוא פרוש המבטא "צלצול אדום?"  אנכי לא אדע לבאר לו את הדבר.

– מה הוא עיקר שאלתך?  – פנה מקסים אל פטר במלים רכות.

– אין דבר.  אך באמת אם יש גם להקולות מראה ודמות ואנכי לא אדעם הלא יצא מזה, כי אין נפשי מסוגלת להבין אפילו את הקולות בכל מלואם.

– הבל ורעות רוח, – ענה מקסים קשה.  – הלא בעצמך תדע כי לא כדבריך כן הוא.  נפשך מסוגלת להבנת הקולות הרבה יותר ממנו.

– ואם כן מה הוא פרוש המבטא הזה?... הן לא לחנם הוּנח בלשון ויש לו איזו משמעות.

מקסים השתקע במחשבותיו רגע אחד.

– המבטא הזה אינו אלא משל בעלמא, – השיב הזקן.  – אחרי אשר התנועה היא היסוד היחידי להקול והאור גם יחד, הלא אי אפשר הדבר שלא תהיינה להם תכונות מיוחדות לשניהם.

– ומה הנה התכונות הללו המיוחדות לשניהם, – הוסיף העור לחקור את מקסים, – קול צלצול אדום...  מה זאת?

מקסים נשתקע עוד הפעם במחשבותיו.

בראשונה אמר לבאר לו את הדבר על פי חוקי אותיות המספר המתיחשים, אך הבין, כי בזה לא יתן להעור די סִפוקו.  ונוסף לזה, הן הראשון שנתן לצלצל הקול שם תאר המתיחש להאור לא ידע כלל את תורת חוקי הטבע, ובכל זאת הבין את הדמיון והצד השוה שבשניהם.  ובמה אפוא ישתוו שניהם באמת זה לזה? –

ופתאם נפקחו עיני הזקן להבין את הדבר.

– חכה נא כמעט רגע, – אמר הזקן.  – ואולם אין אני יודע אם יעלה הדבר בידי לבאר לך את הענין כראוי...  מה הוא "צלצול אדום" יכֹל אתה להבין לא פחות ממני: אתה שמעת אותו לא אחת ושתים בעיר, בימי החג הגדולים, אלא שבמקומותינו אינם משתמשים במבטא הזה...

– כן, כן, חכה נא, – שסע אותו פטר וירם את כסוי הפסנתר.

ויך בידו החרוצה על המדפים, ויחקה כרגע את קול צלצול הפעמונים בימי החג.  האילוזיה היתה נכונה ומלאה עד מאד.  מערכה אחת של קולות נמוכים הונחה כמו ליסוד בעמק ועליה כרכרו ויפזזו המון קולות אחרים רמים, מצלצלים ומבריקים.  וימלא החדר אותו ההֵד ושאון הקולות של שמחה והתעוררות, הממלא את האויר.

כן, – אמר מקסים, – היטבת לחקות את הקול, ואנחנו בעינינו הפקוחות לא יכֹלנו להבין את הדבר ולסגלו יותר ממך.  הרואה אתה...  בשעה שאני מסתכל באיזה שטח אדום גדול ורחב הוא עושה על עיני רושם בלתי נעים של איזה רִקוּעַ המתגעש תמיד.  לי יראה כמו ישתנה האֹדם תמיד: בהשאר פה בקרקעיתו כמו איזה יסוד כהה ועמוק יתגלה פתאם במקום אחר בדמות גלים יותר מאירים, המתגלגלים במהירות ונופלים אחור לבסוף גם הם, והגלים האלה מרגיזים עד מאד את העין, לכל הפחות את עיני אני.

– אמנם כן, כן, מלאה איבילינה אחרי דבריו בזריזות: – גם אנכי הנני מרגשת אותו הרגש עצמו ואין אני יכֹלה להסתכל זמן רב במפה אדומה...

– כשם שיש אנשים אשר כלכל לא יוכלו את שאון ימי החג.  כמדומה לי כי הדמיון שמצאתי בין הקול ובין הגַּוָּן נכון עד מאד, ובמחי עדין הולך הדמיון הזה ומקבל צורה עוד יותר מסוימה: הנה יש גם קול, גם צבע שָׁנִי.  שניהם קרובים אל האֹדם, אבל רכים, נוחים, ישרים ועמוקים יותר.  בעבוד הפעמון ימים רבים את עבודתו אומרים עליו כי הוא מתפעם.  מצלצולו נטולים אותה הזרות והמעקשים הצורמים את האֹזן, והצלצול הזה הוא קול-שָנִי.  על ידי הקול הזה אפשר לברוא חבור קולות מִשְׁנִים חרוץ.

הפסנתר הוציא תחת ידי פטר קול צלצולי פעמוני בית הדואר.

לא, – אמר מקסים, – לי יראה, כי הקול הזה הוא אדום ביותר...

– הנה, הנה, זכור אזכור! –

והפסנתר השמיע פתאם חליפת-קולות ישרה.  ראשונה יצאו קולות בוקעים ומבריקים ולאט לאט התעמקו ויתרככו: זהו צלצול הפעמונים אשר ברִתְמָה הרוסית המשֻׁלשת, ההולכת ומתרחקת בדממת הערב, והצלצול הולך ונמוג, הולך ומתמסמס, עד אשר יבלע כלו בדממת שדי מנוחה.

–כן, כן, – הגיד מקסים, – יודע הנך את ההבדל היטב.  זה ימים רבים, עוד בימי ילדותך, נסתה אמך לבאר לך מושג הגונים בעזרת הקולות.

– הנני זוכר את הדבר, ומדוע מנעת אותה אז לחזור על נסיונותיה אלה?  מי יודע אולי עלה אז הדבר בידי להבין המושגים.

– לא, – השיב הזקן בהלך-נפש, – כל עמלה היה עולה בתֹהו.  ואולם, הנני חושב למשפט, כי במדרגה ידועה ובעֹמק נפש ידוע מתאימים רשמי הקול לרשמי הגַּוָּן, שניהם מביאים את הנפש לידי זעזוע שוה.  הנה אנחנו אומרים: "הוא רואה את הדבר בצבעים בהירים", זאת אומרת, כי לבו מלא שמחה וגיל.  מעמד נפש כזה יכולה להוליד גם התחברות קולות וצרופי צלצולים ידועים.  ובכלל הקול והגַּוָּן באים כסמלי נדנודי נפש דומים זה לזה.

הזקן העלה אש במקטרתו ויביט בעינים בוחנות על פֶּטר.  העור ישב על מקומו בלי נוע ונראה היה שהוא שואף אל תוכו באות נפש את כל דברי מקסים.  "האוסיף?"  שאל הזקן את נפשו, וכעבור רגע החל עוד הפעם את שיחתו, כמו לו התמכר מבלי משים לקִלוח מחשבותיו הזר:

– כן, כן, מחשבות והגיונות נפלאים מתרוצצים במחי...  האם רק מקרה הוא הדבר כי הדם הנוזל בעורקינו צבע אדום לו.  הרואה אתה...  בשעה שבמחך נולדת מחשבה חדשה, בשעה שהנך חולם חלום, ובהקיצך הנך רועד ובוכה, בשעה שתתקפך פתאם איזו תשוקה, איזו תאוה, – זאת אומרת, כי דמיך מקלחים ושוטפים במהירות מן הלב אל המח, כיבלים אדומים.  והוא, הדם אדום הנהו...

– אדום...  רותח...  הגיד העלם התפוש במחשבותיו.

– כן, כן, אדום ורותח.  והנה הצבע האדום, כאותו "הקול האדום", משאיר אחריו בנפשנו פנימה התעוררות, תאוה, כֹּסף, וזה שמם אשר נקרא להן "תאות רותחות".  וכך הדבר נוהג גם בנוגע להגונים האחרים...  השמים המה מצבע התכלת והמה מעוררים בקרבנו מושג הטֹּהר הבלתי נעכּר.

מקסים שאף אל תוכו את עשן מקטרתו ויתאבכו מסביב לו גאות העשן ויוסף לאמר:

– בהניפך את ידך ממעל לראשך הנך מתוה באויר תָּו כחצי העגול.  ועתה שער נא בנפשך, כי לידך אין כל גבול ותכלה.  לוּ יכלת אז להניפה באויר, כי אז היית יכֹל להתות את חצי העגול במרחק שאין לו סוף וגבול...  חצי עגול כזה אנו רואים תמיד על ראשינו, המה השמים.  ישרים המה, בלי קץ וגבול ועינם כעין התכלת...  בשעה שאנו רואים את השמים בצביונם זה תמלא נפשנו רגש מנוחה וטהר;  ואולם בכסות העבים את רקיע השמים בשרטוטים כלולים וכהים, אז תבוא מבוכה בלתי מובנה גם בקרב לבנו, והטֹּהר, המנוחה יחלפו כצל.  הן אתה תרגיש קרבת הערפל הכבד...

– כן, כן, הנני מרגיש והנה נפשי נבוכה...

– אמנם כן.  אנחנו הננו מחכים לאותו הרגע אשר תכלת הרקיע העמוקה תשקיף עוד הפעם מבין חתולי הערפל.  השואה הן תחלוף והשמים אשר ממעל לה ישארו תמיד בצביונם.  אנחנו יודעים את הדבר ולכן נחכה במנוחה עד יעבור זעם.  הנה כן, השמים המה מצבע התכלת.  הים בשעה שהוא שוקט גם כן מצבע התכלת הנהו.  עיני אמך – עיני תכלת, וכעיניה – עיני איבילינה.

– כטהר השמים...  הגיד העור ברֹך ונֹעם.

– הן.  עיני תכלת מעידות על טהר הלב ותֻמת הנפש.  ועתה אגידה לך דבר על אדות הצבע הירוק.  הנה זה לא כבר חלף הלך האביב ויבוא הקיץ, ופני האדמה כֻסו ירק דשא.  האדמה כשהיא לעצמה שחורה היא, שחורים ורטובים הם בימי האביב שרשי העצים.  ואולם אך יחממו אותם קוי האור החמים יזחול מקרבם העשב הירוק, העלים הירוקים.  לירק הדשא דרושים האור והחֹם, אבל לא במדה גדושה, אשר על כן נעים הוא ירק הדשא לעין.  ירק הדשא והעץ הוא כעין תערובת החום והקרירות גם יחד.  הוא יערוך לעינינו את סמל ההסתפקות, הבריאות, אבל לא יספר לנו מאומה על התאוה והחשק ולא על כל מה שבני האדם רואים בו אֹשר...  התבין לרעי?

– ל-לא...  הדברים אינם ברורים...  אבל בכל זאת דבר נא, דבר.

– מה אוכל עשה!... שמע נא עוד.  בגבור חום הקיץ יותר ויותר, רוח ירק הדשא כמו תתעטף בו מעתרת כח החיים אשר בו, העלים נכפפים כמתעלפים, ובצאת השמש כלה מנרתיקה יש אשר גם יבֹּל הדשא ופניו יחורו.  ובימי הסתו, עטוף עלים יגיעי כח, יתאדם ויתבשל הפרי.  הפרי אדום ביותר בצדו זה אשר שם השמש;  בו, בהאור, כמו מתעצמים כל החיים, כל חשקו של הטבע הצומח.  הנך רואה כי גם פה הצבע האדום – צבע התאוה והחשק הנהו, והוא, האדֹם, סמל להם.  הוא צבע שכרון הנפש ורוִיָתה, צבע החטא, הכעס וחרון האף, הוא סמל הענש הקנא ונוקם.  ולא לחנם יבקשו המוני עם, שכורי התאוה וההתעוררות, דרך לבטא את רגשותיהם הסוערות בדגלים אדומים, המתנפנפים על ראשיהם כלהבת אש...  אבל אתה הן לא תבין אותי גם הפעם?

– אחת היא לך.  דבר נא, דבר.

– הנה באים ימי הסתו האחרונים.  הפרי שכבר נגמר בִּשולו נעשה למשא כבד להעץ;  הוא נתלש ממקומו ונופל על הארץ...  הוא מת, אבל בתוכו חי הגרעין, ובגרעין הזה טמונה וחבויה חִיּוּנָתו של הצמח העתיד לבוא, בכל יפי עליו המרובים ופריו העתיד לבוא.  הגרעין נופל לארץ;  ועל פני האדמה נזרקים קוי אור השמש שכבר הספיקו להתקרר, הרוח הקר משיב בחזקה, ועננות קרות מדכאות נפש טסות, עפות באויר...  התאות, התשוקות גועות, מתות לאט לאט...  מבין ירק הדשא תתראה האדמה השחורה.  והנה יבוא היום אשר על פני האדמה, שנשתתקה ונחלשה וכמו נתאלמנה, נופלים אלפי רבבות אגלי שלג והיא נעשית כֻּלָּה ישרה כמישור, בעלת גון אחד, קרה וגם...  וגם לבנה.  הגון הלבן – הוא צבע השלג הקר, הוא גם צבע העננים היותר גבוהים הטסים במרומי מעל הקרים, אשר לא תשורם עין, הוא גם צבע הררי-עד הרמים והנשאים.  הוא – סמל העדר התאוה, קדש הקדשים, סמל חיי הרוח העתידים.  ובנוגע להגון השחור...

– הנני יודע,  – שסע אותו העור, – אין קול, אין תנועה...  לילה...

– כן, אשר על כן הוא סמל המות...

פֶּטר רעד ויאמר חרש:

– הנה אמרת סמל המות, ולי הן הכל שחור...  שחור בכל עבר ופנה!

– לא נכון הדבר, – השיב מקסים בזריזות, – יש לך קולות, צלצולים, תנועה, חום...

– כן, – ענה העור בהלך-נפש: – אמנם כן, הנני יודע עתה כמעט קולות אדומים, קולי תכלת וקולות לבנים, רמים ומתנשאים, הטסים ברומי עד.  ואולם קרובים יותר יראו לי קולות האסון השחורים, הנופלים ומשתרעים פה בעמק על פני האדמה.  הן אתה יודע כי לא אשמח בנגני...  הנני בוכה.

– שמע נא לדברי, פטר, – אמר הזקן ברצינות, בקומו מעל מושבו.  – ברדפך אחרי המופלא ומכוסה ממך הנך שוכח לגמרי ומאבד בידים את אשר יש לך ואשר צריך להיות יקר לך מכל.  זכור נא כי האהבה תסך לך...  אבל אתה לא תחפוץ לדעת את הדבר ונטל סבלך גדול וכבד כל כך משום שכל חושיך בך נתונים, נתונים המה לאסונך הפרטי...

– כן, –קרא פטר בקול עז: - הנני נתון כֻּלּי, הנני דבוק לאסוני למרות רצוני, כי אנה מפניו אלך ואנה מפניו אברח אם הוא מלַוה אותי תמיד בכל פנה אשר אני פונה?

– הוי, יקירי, לו יכלת להבין כי יש בעולם מיני צער ואסון גדולים מאה פעמים מאסונך, – לו ידעת כי יש אסון כזה בחיים, אשר לעמתו חייך המרֻוָחים, בנחת, בחברת אנשים הדואגים לך, ראוים להקרא חיים מאושרים, – כי אז...

– שקר, שקר הדבר!  – שסע אותו העור בכעס והתעוררות נמרצה.  – הנני נכון להחליף את גורלי בגורל העני שבעניים, יען כי הוא מאושר הרבה יותר ממני.  ובאמת אין כל דרך כלל לדאוג תמיד להעורים, זו היא שגיאה גדולה.  יש אשר אחשוב לפרקים על אדות השגיאה הזאת.  את העורים צריך להוציא על אֵם הדרך ולהניחם שם לבקש נדבה וחסד מאת העוברים...  לו הייתי עני פשוט, כי אז לא היה אסוני גדול כל כך.  בבקר, בבקר הייתי דואג מי יאכילני לחם ומי ישקני מים, הייתי מונה וסופר את המטבעות הנִּתנות לי והייתי מצטער על מעוטן.  ואחר הייתי שמח לוּ אספתי אגורות נחשת די מחסורי היום, והייתי דואג למצוא מנוחה בלילה.  ולוּ לא היה עולה הדבר בידי לאסוף די מחסורי הייתי סובל חרפה וזלעפות קֹר, והדאגות התכופות האלה היו ממלאות את לבבי מבלי השאיר מקום פנוי בקרבו, או אז לא היו צערי ויסורי נפשי גדולים ועמוקים כל כך...

– כך דעתך?  – שאל מקסים בקרירות ויבט אל עבר פני איבילינה.  במבט הזקן התרוצצו חמלה רבה ורך לך.  הנערה ישבה על מקומה חורת פנים ועגומת לב.

– לבי סמוך ובטוח!  – השיב פטר קשה בעקשות לב.

– לא אתוכח עמך, – אמר מקסים בקרירות כבראשונה.  – אולי הצדק אתך.  בכל אופן שיהיה, הנה נכון הדבר כנכון היום, כי לוּ היו ימי חייך רעים יותר כי אז היית אתה טוב ביותר.  ועתה הנך פשוט אֶגואיסט ותו לא.

הזקן העיף עוד הפעם מבט מלא חמלה ורחמים רבים בפני הנערה ויצא מן החדר בקשקשו במשענותיו.

 

ו.

אחרי השיחה הזאת הוּרע עוד יותר מעמד נפש העור.  דומה היה, כי ספורי מקסים וציוריו, אשר הוא בעצמו לא נתן להם שום ערך, נגעו נגיעה עמוקה בנפש פטר;  ויתעמק עוד יותר בעבודתו המיגעת ומצערת.

יש אשר עלה בידו להתעמק, לצלול בתהום נפשו, ואז מצא לרגע אחד את הרגשות ההם, אשר מקסים דבר עליהם ויספח גם אותם אל מושגי המקום אשר היו לו.  האדמה השחורה והעטויה עצבון נמעדה מתחת רגליו, הוא מדדה ולא מצא קץ וגבול לה.  על פניה התעופף איזה דבר זר ומיוחד...  קול הרעם הנאדרי בכח חי לפניו בזכרונו, ויחשוב בנפשו, כי ידע לערוך דמות לרֹחב שמים ועומקם.  קול הרעם נדמה, אבל שם במרומי מעל נשאר איזה דבר תלוי ועומד, – איזו ישות אשר הולידה בנפשו רגש ההוד והטֹּהר.  לפעמים היה צר צורה מיוחדת לרגש הזה: אליו נתוסף קול איבילינה והאם, "אשר צבע עיניהן כצבע תכלת השמים", והנה הצורה, התמונה הזאת שאך החלה להתגלות מעמק חביון דמיונו, אבדה תכף ותחלוף כצל אל גבול אחר.

כל התמונות הכהות האלה רק צערו אותו, ענו את נפשו, אבל לא השביעֻהו רצון פנימי.  הן עלו לו ביגיעות רוח הרבה ובכל זאת היו כהות ובלתי מסוימות כל כך, עד כי סוף סוף הרגיש רק ריקות הנפש ומכאוב קהה, שלוה את כל זעזועי נפשו החולה, אשר לשוא חגרה שארית כחה כדי למצוא דרך אל הרגשות המלאים והרחבים.

 

ז.

הרחק כששים פרסה מבית אחוזת פופילסקי עמדה עיר קטנה, אשר שם נמצא איקון אחד הקדושים הקתולים עושה פלא.  הבקיאים בדבר ידעו לכַוֵּן היטב את כח האיקון הקדוש: כל איש אשר בא רגלי להשתחוות להאיקון ביום חגו נתנו לו "עשרים ימי כִפֻּרִים", כלומר: כל העברות שדש בעקבו במשך עשרים יום נמחלו לו ולא עלו לו בחשבון בעלמא דקשוט.  אשר על כן מדי שנה בשנה, באחד מימי הסתו, באו חיים חדשים אל העיר ההיא ותלבש צורה חדשה.  בית התפלה העתיק יומין היה מפואר ומקושט לימי החג בירק דשא, פרחים ושושנים, קול הפעמונים המה כל היום, ברחובות השתקשקו מרכבות עשירות, והבאים להתפלל שכנו המונים המונים בחוצות העיר, בקרפיפותיה וגם בשדה אשר מחוץ לעיר.  פה לא היו קתולים בלבד.  שמעו הטוב וכח מעשיו של האיקון הקדוש אשר בנ. הלך למרחוק, ויבואו אליו חולים ומרי נפש גם מבני האמונה הפרבסלוית, וביחוד ממפלגת העירונים.

בעצם יום החג הזה עמד העם משני עברי "הקַּפְלִיצָה" בשורה ארוכה נקודה וברודה.  לוּ התיצב איש על ראש אחד ההרים הסובבים את העיר והביט אל המחזה הנפלא הזה, היה יכֹל לחשוב, כי שם בעמק מונח במנוחה נחש עקלתון ענקי, אשר לפרקים יניע את קשקשתו מרובת הגונים.  משני צדי הדרך, המלאה אדם רב, עמדה שורה ארוכה של עניים, הפושטים יד לבקש נדבה.

מקסים הנשען על משענותיו ועמו בשורה אחת פטר שלוב יד עם יָכים עברו בלי מהירות לאֹרך הדרך.  הם באו ליום השוק ועתה, אחרי קנותם את כל הנחוץ להם, שבו אל בית מלונם.  פתאם התמלט כידוד אש מעיני מקסים, כמו לו ראה איזה דבר, שהוליד מחשבה בלבו ויט אל הרחוב המוביל אל השדה.

שאון הקהל הגדול רב הקולות, השתקשקות המרכבות, – כל ההמולה הכבדה הזאת, המתגלגלת כגל עצום ונורא, נשארה מאחריהם.  ואולם גם פה, אם כי הקהל לא היה גדול כל כך, נשמעו צעדי ההולכים רגלי, שאון מרכבות עוברות והמית שיחת בני אדם.  ארחת משרתי בתי מרזח יצאה מעבר השדה, העגלות חרקו מדי עברן ותפנינה אל המבוא הקרוב.

נפוץ מחשבות הקשיב פטר אל קול השאון הסואן ברעש וילך כשבוי אחרי מקסים.  הוא עטף כפעם בפעם את כנפות בגדו העליון, כי היה האויר קר, ויוסף לצלול בתהום מחשבותיו.

והנה פתאם לפתע נִגף לבבו בקרבו ויחרד, ויבהל, ויעמוד.

שורות הבתים האחרונות כלו פה ודרך המלך הרחבה נכנסה ותתעלם בין הגדרים והקרפיפות.  על אֵם הדרך, על יד השדה, העמידו ידי נדיבים עמוד אבן ועליו איקון ופַנָּס, אשר לא העלה בו אור מימיו ויהי רק משחק לרוח.  לרגלי העמוד הזה שכנו כדור עניים עורים, אשר העניים הפקחים המתחרים בהם לא נתנו להם לכבוש המקומות היותר טובים.  הם ישבו על הארץ ופנכָאות עץ בידיהם;  לרגעים הוציא איזה מהם קול שיר מתחנן ונוגה:

– רחמים יבקשו העורים...  בשם ה'...

היום היה יום קר, העניים ישבו פה מאז הבקר והרוח החזק הבא מן השדה  נשב בהם.  הם לא יכלו להניד בתוך הקהל הגדול הזה גם יד ורגל לחמם את גֵּוָם הנקפא;  בקול שירם הממושך נשמעה תלונה חרישית חודרת כליות ולב, תלונת נפש עזובה ונדכאה.  ההברות הראשונות נשמעו ברור, אך לאט לאט חרגו מחזיהם הנלחצים רק תלונה והתאוננות הרועדות מקור וקפאון.  ובכל זאת גם הברות השיר האחרונות, שכמעט לא נשמעו בשאון הגדול הזה, אם הגיעו אפילו במקצת לאזני השומעים החרידו את הלב בגֹדל הצער ויסורי הנפש הבוקעים ויוצאים מהן.

פטר עצר פתאם בלכתו, ופניו נעוו מכאב עמוק, כמו לוּ הולידה נאקת חללים זו חזון בלהות במחו.

– מה החרדה אשר חרדת?  – שאלהו מקסים: – הלא אלה המה המאושרים ההם אשר קנאת באשרם קנאה גדולה, אלה המה העניים העורים הפורשים יד לבקש לחם...  אמנם קר להם מעט, אבל מה בכך.  הדבר הזה, לפי דעתך, ייטיב גורלם.

– נלכה ונסורה מזה!  – אמר פטר בתפסו את כפו.

– אַה, ללכת, לסור מזה אתה רוצה!  חפץ אחר ורצון אחר אין בלבבך בהרגישך יסורי אחרים וצערם!  לוּ נתת להם לכל הפחות אגורת נחשת כיתר העוברים, כי אז היה נחשב לך גם הדבר הזה לצדקה.  ואולם אתה ידעת רק לחלל בקנאתך, קנאת שבע לחם, את קדושת יסורי אחרים ואסונם, ועתה הנך בורח מהם כאשה רכת לב.

פטר כפף את קומתו, הוציא את כיסו מצלחתו ויגש אל העורים.  במששו במטהו אשר בידו את הראשון חפש ומצא את הפנכה אשר בידו, שעל קרקעיתה שכבו איזה אגורות נחשת, וינח עליה במנוחה את כספו.  עוברים אחדים עמדו ויתבוננו אל המחזה המוזר הזה: עלם יפה תאר ולבוש מחלצות נותן את נדבתו במשוש לעני המקבלה גם כן במשוש יד.  מקסים הביט אליו  מתחת גבות עיניו, ויכים מחה דמעה בזעף.

– רב לך, אדון, להתעולל בילד, – לחש יכים בתלונה, בפנותו אל הזקן.  ובין כה וכה נגש אליהם פטר בפנים חורים ורוח נבוכה.

– הנוכל עתה ללכת מזה?  – שאל העור בלשון של בקשה: – בשם ה', נלכה!...

ויפן מקסים את שכמו במהירות וילך אל עבר הרחוב.  חזות פני חניכו המוזרה הביאה אותו במבוכה ובסקרו אותו בסקירה חדה, שאל את נפשו אם באמת לא התנהג עמדו הפעם במדה קשה יותר מדי.

פטר הלך אחריו, רועד וחרד לרגעים וראשו כפוף.  הרוח הקר הרים עמודי אבק על פני חוצות העיר.

 

ח.

אי אפשר להגיד נכונה אם היה הדבר תוצאות ההתקררות או פרי מהפכת הרוח הארוכה, או אולי שניהם יחד גרמו לזה, אך למחרת היום ההוא שכב פטר במטתו אחוז חֹם קדחת העצבים.  הוא התנודד על מטתו, פניו נשחתו, לרגעים הקשיב את אזניו וחגר שארית כחו לקום, לנוס מן המטה.  הרופא הזקן, שהובא מן העיר הקרובה, משש את דופקו, וידבר על הסתו הקר.  מקסים נבוך.

המחלה הקשתה את ערפה, מאנה הרפא.  וכשהגיע הקריזיס שכב החולה ימים אחדים על מטתו כנדהם בלי נוע, אך לבסוף גברו כחות העלומים וינצחו.

בבקר-אביב מאיר אחד והנה קו אור מבריק פרץ אל תוך החדר וירד למראשותי החולה.  אנה מיכאלובנה הרגישה את הדבר ותפן לאיבילינה ותאמר:

–הורידי נא את הוילון...  יראה אנכי את האור הזה...

הנערה קמה ממושבה לעשות את רצון אנה מיכאלובנה, אבל פתאם נתעורר החולה בפעם הראשונה וילחש בדממה:

– לא, הניחי נא...

שתי הנשים נגשו אליו בעליצות גיל.

– האם עֵר הנך?  אנכי הנני פה, – אמרה האם.

– הן, – השיב החולה וידום כזוכר נשכחות.

– הוי, –החל עוד הפעם לדבר בלחישה: – מה נורא ואיום הדבר!...

איבילינה חסמה את פיו בידה.

– הרגע, הרגע נא! אל תדבר;  הדבור קשה לך.

ויתפוש העור את ידה ויכסֶּהָ בנשיקות פיו.  בעיניו נראו דמעות, ויבך ויגול את המשא הכבד מעל לבו.

– אנכי, – פנה אל מקסים שנכנס באותה שעה החדרה: – אנכי לא אשכח את הלקח הטוב אשר נתת לי.  הנני מודה לך...  יחד עם הכרת אסון אחרים למדתני להכיר את אָשרי אני.  מי יתן ולא אשכח את הדברים עד עולם.

הגו, המלא כח עלומים, שנּצח את המחלה, שב בקרוב לאיתנו, וכעבור שני שבועות קם פטר מעל מטתו ויתהלך בחדר.

הוא השתנה שנוי נמרץ.  הרעדת נפשו עד היסוד בה חוללה בקרבו עצבון חדש ומנוחת לב.  וישתנו גם תוי פניו, עתה לא נראה עוד בהם כבראשונה שצף יסורי נפש פנימים.

ויפחד מקסים בלבו פן יהי השנוי הזה שנוי עובר.  אבל עברו שבועות וירחים שלמים ומעמד נפש העור לא נשתנה עוד לרעה.

נראה היה שעברה בקרבו מהפכה לטובה: הכרת אסונו הפרטי שהוחדה ותדכא את כחו ותחליש את כל אילותו נפלה ותקרוס, ותפנה מקום להבנת אסון אחרים.  ההכרה החדשה הזאת החלימה את רוחו, ותעורר בקרבו מחשבות וכחות חדשים, חמלה גדולה ורחמים רבים.  הוא החל לחשב מחשבות רבות על אחרים, הציב לו מטרה ויתוה את דרכו אשר לפניו.  חיים חדשים הוצקו אל תוכו, הנפש הנדכאה שלחה יונקותיה, כעץ נשחת אשר האביב יפוח בו בנשמת אפו המחיה ומבריאה.

 

פרק שביעי

א.

בהגד איבילינה להוריה הזקנים, כי גמרה בנפשה להיות לאשה להעור אשר "בבית האחוזה" נתנה האם הזקנה בבכי קולה, והאב, אחרי התפללו ושפכו את שיחו לפני האיקונין הקדושים, הודיע כי, לפי דעתו, כך גזרה החכמה העליונה ואין להרהר אחריה.

וישא פטר את איבילינה לאשה.  ויבאו לפטר ימים טובים, ימי אֹשר ומנוחה: אך מבעד להאֹשר שעשעה את שפתיו בת-צחוק זרה כזו, שמבעדה נראה ספק מעציב לב ונפש, כמו לו לא חשב העור את אשרו לטבעי וקים.  וכשהגידו לו, כי אפשר הדבר שבעוד ימים מועטים יהי לאב שמע את הבשורה הזאת בפנים מפיקים פחד.

ואולם מחשבותיו הרבות, שחשב על אשתו והילד העתיד לבוא, ודאגותיו המרובות שדאג להן לא נתנו לו להתעמק במחשבותיו על אדות אסונו כמקדם.  ולרגעים, מתוך הדאגות והמחשבות האלה, התעוררה בזכרונו גם אנקת העורים העניים, לבו נלחץ בקרבו מחמלה ורחמים רבים ומהלך מחשבותיו התוה לו דרך אחרת.

ובאופן כזה חדל להרגיש את פעולת רשמי האור החיצונים, ועבודת רוחו הפנימית, שמררה אותו עד מאד, רפתה מעליו.  הכחות הנסתרים שדרשו את תפקידם לצאת לרוחה מבית כלאם הצר התנמנמו, והוא לא העירם ברצון וכונה;  לא האיץ, כבימים עברו, בהרשמים והרגשות השונים לאגדם לאגודה ולעשותם לחטיבה אחת.  ואולם מי יודע, אולי מנוחת הנפש הזו הועילה רק למהר את בשול פרי העבודה הפנימית, והרשמים המפֹזרים והמפֹרדים סללו להם מעצמם בעתות המרגוע מסלות חדשות לקרוב איש אל רעהו.  הן באופן כזה בורא המֹּח ברגעי השֵּׁנה ויוצר צרופי מחשבות ודמיונות כאלה, אשר לא יברא אותם בעזרת הרצון וההכרה.

 

ב.

באותו החדר, שבו נולד פטר לפני שנים מספר, שררה דומיה חרישית, שרק קול גניחת ילד הפריע אותה.  מיום לידתו כבר עברו ימים אחדים ואיבילינה כבר הספיקה להחליף כח.  ואולם פטר התהלך כל היום קודר שחוח כמו חש איזה אסון חדש הולך וקרוב.

הרופא לקח את הילד על ידיו וישכיבהו במקום אחר, קרוב יותר אל החלון.  וירם במהירות את וילון החלון ויתן לקו אור מזהיר לחדור החדרה, ויגהר בכליו אשר בידו על הילד.  פטר ישב דומם בראש כפוף, קודר שחוח כבראשונה.  דומה היה, שהוא לא יתן שום ערך לכל מעשי הרופא, כמו לוא יראה מראש תוצאות הדבר.

– הוא עִוֵּר בלי ספק, – דבר כמו לנפשו, – הוא לא היה צריך להוָּלד.

הרופא הצעיר לא השיב דבר, ויעסוק בנסיונותיו.  ולבסוף הניח את האופתלמוסקוף מידו ויאמר בקולו השוקט והבטוח:

– בָּבַת העין מתכוצת.  הילד – פקח.

פטר רעד רעידה גדולה ויקם על רגליו.  תנועתו זאת הוכיחה לדעת, כי שמע את דברי הרופא, אבל על פי חזות פניו אפשר היה להוציא משפט, כי לא הבין את משמעותם.  בהשענו בידו הרועדת על אדן החלון נשאר על עמדו כמאוּבן, יצורי פניו המּפנים למעלה לא התנודדו אף תנודה קלה.

עד הרגע הזה היה מעמד נפשו זר, ההתעוררות הגיעה עד מרום קצה.  הוא כמו לא ידע את נפשו, ויחד עם זה כל עורקיו, כל חושיו חיו בקרבו, רחפו ורעדו מתוחלת ותקוה.

הוא ידע והכיר את האפלה העוטה אותו.  הוא יחד לה מקום, כמו הרגישה מחוץ לנפשו, בכל מלוא רחבה ועמקה.  היא התנגשה אתו והוא חבקה בדמיונו, כמו יערוך  אתה קרבות.  הוא התיצב לנגדה בחפצו להגן על ילדו לבל יגע אליו ים האפלה הזה, שאין לו קץ וגבול.

וכל זמן שעשה הרופא את נסיונותיו נמצא העור במעמד נפש כזה.  הפחד אשר פחד לא חדש היה מקרוב בא, אבל עד עתה חיו בקרבו גם אותות תקוה.  ועתה הגיע הפחד, האיום ומדכא את הנפש, עד רום קצו וישלוט שלטת בכל מערכת עצביו, והתקוה מתה, נחבאה בסתר חביון נפשו.  ופתאם והנה באו המלים "הילד – פקח!" ויעשו מהפכה ברוחו ונפשו.  הפחד הנושן חלף כצל והתקוה היתה לידיעה ברורה להצית אור גדול בחרכי הנפש האפלה.  המהפכה היתה מהפכת פתאם, הלומה רבה, שהתפרצה אל תוך הנפש האפלה והאטומה בקוי אורה המזהירים ומבריקים כחזיזי אש.  שתי מלות הרופא סללו נתיב אש במחו...  כמו שביב אור, כנגה הברק התרוצץ פתאם בקרבו ויאר את זויות נפשו הנעלמות...  כל חושיו בו נרעדו וירעד גם הוא, כרעוד מיתר מתוח תחת כֹּבד השרביט המַּכה עליו בכח...

ואחרי בְרַק הברק, שחלף ועבר במחו ולבו, התרוממו ויתנשאו לפני עיניו הכבויות מתחלת  בריאתן איזה מיני חזיונות זרים ומאירים.  אם היו החזיונות האלה ארוגים מצלצולי קולות או מקוי אור לא ידעה נפשו גם הוא.  צרופי קולות היו החזיונות הללו, צרופי קולות שחיו והתנועעו בדמות קרני אור.  המה הזהירו ככפת השמים, המה סבבו את מהלכם כשמש המבריק במרומי רקיע, המה התגלגלו כסוד שיח ירק דשא הערבה, המה התנועעו כענפי התדהר.

כל זה היה ברגע הראשון, ורק אותן הרגשות הסבוכות של הרגע הראשון נחקקו בזכרונו.  את כל רגשותיו האחרות שכח.  ויעמוד על דעתו, כי באותו רגע נטל ממנו עורונו ותפקחנה עיניו לראות.

מה ראה, איך ראה, ואם ראה בכלל – לא נודע.  רבים אמרו לו, כי הדבר הזה אי אפשר הוא, אבל הוא על דעתו עמד, כי ראה את השמים ואת הארץ, את אמו, את אשתו ואת מקסים...

במשך רגעי מספר עמד על עמדו ופניו המאירים מָפנים כלפי מעלה.  הוא היה במעמד נפשי זר כל כך, עד כי כל אנשי הבית שהיו אתו באותה שעה הפנו את עיניהם אליו, ובחדר הָשלך הָס.  לכל הסובבים אותו נדמה, כי אותו האיש העומד לפניהם איננו אותו פטר הידוע להם, כי אם איזה איש זר.  ואותו פטר הידוע איננו, כי הליטו אותו ערפלי הסוד שירדו עליו ממרום.

הוא חי בעולם הסוד הנעלם הזה רגעים אחדים...  לאחר שעה נשארו מאותם הרגעים המועטים רק רגש של שבע-נפש ואיזו בטחה נפלאה, כי באותם הרגעים נפקחו עיניו לראות.

האמנם אפשר הדבר?

האפשר הדבר, כי הרגשׁות האור הכהות והמסוכסכות, שחתרו תמיד לחדור אל המֹּח האפל בדרכים נסתרים באותן השעות שהיה העור נרעש ומכַוֵּן את כל חושיו לקליטת אור פני השמש, – האפשר הדבר כי הרגשות ההן נצנצו פתאם, ברגע של התפעלות קצונית, במחו, כאותן הדמויות החלשות שעל זכוכית הַצַּלְמָן? –

ולפני העינים הכבויות קמו אף התיצבו גם שמי התכלת, גם השמש המאירה, גם הגבעה על יד הנהר, אשר תפסה מקום גדול כל כך במהלך חייו ועליה הוריד דמעות בעודנו ילד –

או אולי התעופפו במחו רק בתמונות דמיוניות ההרים המוזרים, וישתרעו במרחביה המישורים המוזרים, ועצים נהדרים התנועעו על יד נהרות מוזרים, ואת כל המחזה הנהדר הזה הזהיבה השמש בזהב אורה, – אותה השמש שאליה הביטו ומאורה נהנו המון הדורות שקדמוהו? –

או אולי התעופפו כל הדברים האלה בדמות רגשות כהות בתוך אותו העומק שבמח האפל, אשר אליו כִּון מקסים באמרו, כי גם קרני האור, גם צלצולי הקול מקבלים שם דמות אחת ומתאימים איש לרעהו? –

וכעבור ההרעדה נשארה בזכרונו רק פליטת מערכת קולות ישרה, שמלאה את ישותו ברגע אחד צלצול נפלא, – אותה המערכה אשר בה נקבצו ובאו יחדו כל רשמי חייו, רשמי הטבע שהיה מסוגל להשפעתם ורשמי האהבה העמוקה להאנשים הקרובים אל לבו!...

מי יודע?!...

הוא זכר רק איך השתרעו עליו ערפלי הסוד ואיך נפרדו ממנו אחר כך.  ברגע זה נקלעו יחד התמונות-הקולות, נקלעו ונסתבכו יחד בצלצלם, בהתנועעם ובהשתקם ברעדה, כאשר ישתתק המיתר המתוח הרועד: צלצול רם ובוקע מתחלה, ומרגע לרגע ילך הקול הלוך ונמוג, עד אשר לא תתפוס עוד האזן בו... דומה היה, כי איזה דבר מתגלגל והולך על פני קו-סובב ענקי, הולך ומתגלגל אל חשכת התהום...

וישתתק אותו הדבר.

חשך ודממה.  איזה חזיונות כהים מנסים עוד להתנער, לקום לתחיה מתוך חשכת התהום, אבל כל דמות, כל תמונה וכל גַּוָּן אין להם...  רק שם, הרחק, בעמק, צלצלה חליפת הקולות ותבריח את החשך בשורות אור נקודות וטלואות ותצללנה תהומות גם הן...

ואז נתגלו צלצולי העולם החיצוני בצביונם הרגיל.  הוא כמו נעור משנתו בנפש מלאה אורה וטוב לב, ויתפוש את ידי האם ומקסים.

– מה זה היה לך – שאלה האם בקול חרדה.

– אין דבר...  נראה לי כי אנכי...  כי ראיתי את כלכם...  הן לא יָשֵׁן אנכי?

– ועתה?  – שאלה האם במבוכה, – הזוכר אתה, התזכור את אשר ראית?

העור נאנח מעמק הלב.

– לא, – השיב הוא ברב עמל: – אבל אחת היא...  את כֹּל , את כֹּל מסרתי, נתתי לו...  לילד.  הוא התמוטט ועשתונותיו אבדו.  פניו חורו, אבל עליהם עדין תעה ברק אור שבעון נפש, משמח לב.

 

אֶפּילוֹג.

הדבר היה בימי "שוק השטרות", בקיוב העיר.  המון אדם רב בא לשמוע אל נגינת המנגן הזר.  הוא היה עור, אבל על אדות כשרונו סִפרו נפלאות, אשר על כן היה "אולם השטרות" מלא אנשים מפה אל פה, וכסף הפדיום (שהיה קֹדש לאיזו צדקה בלתי ידועה), שהתנהל על ידי זקן פסח, שארו של המנגן, היה רב.

באולם הגדול הָשלך הס, כשעלה על הבימה איש צעיר לימים בעל עינים יפות וגדולות ופנים חורים.  איש לא הכיר את עורונו לוּ לא היו עיניו קמות כל כך ולוּ לא אחזה אותו בידו אשה צעירה שהיתה, לפי דברי היודעים, אשת המנגן.

– לא נפלא הדבר, כי הוא עושה רושם כביר כזה, – אמר אחד מפושקי השפתים אשר בתוך ההמון לשכנו: – חצוניותו דרַמַּטִּית כל כך.

ובאמת גם הפנים החורים האלה המפיקים תשומת לב, גם העינים הקמות וכל דמות תבניתו הכינו את לבב הנאספים לקראת איזה דבר מיוחד, בלתי רגיל.

וסגנון נגינתו התאים עד מאד עם הרושם שעשה על הנאספים בהופעתו.

בני נגב רוסיה אוהבים ומוקירים בכלל את שיריהם ונגוניהם המקומים, אבל הזרם השירי הרותח הזה שפך את ממשלתו על כל השומעים, שבאו קיובה ממקומות שונים ולא היו אנשים בעלי אופי מיוחד.  רגש העצמיות החי והדבקות העמוקה ברוח השיר העממי נשלבו יחד בהאימפרוֹביזַצִּיה הנפלאה, שנשתפכה מתחת ידי המנגן העור.  עשירת גונים, רכה וענוגה, התרוצצה כזרם מצלצל, פעם כקול הִמנוֹן חוגג ופעם כהשתפכות נפש עצובה.  רגע אחד, והנה סופת סער תרעם ותתגלגל במרחביה שאין לה סוף וגבול, ומשנהו – והנה רק רוח הערבה מצלצלת בירק הדשא, על מרום התל התלול, ותספר לדור חזון מעשים שכבר עברו ובטלו מן העולם.

ובעמדו מלנגן נמלא פתאם האולם הגדול קול מחיאת כפים אדיר וחזק, עד כי נעו אמות הספים.  והעור ישב וראשו כפוף, מקשיב ומאזין בתמהון אל הרעם המוזר הזה.  אך עברו רגעים אחדים ויתנער, וירם מחדש את ידו וַיַּךְ על המדפים.  האולם המלא אנשים נשתתק כרגע.

ברגע זה נכנס מקסים.  הוא התבונן בעין פקוחה אל ההמון הגדול הזה, שתקפו רגש אחד, והנה כל העינים נטויות בהתלהבות אל העור.

הזקן הקשיב ויחכה.  לו נדמה הדבר, כי עתידה האימפרוביזַציה רבת הכח הזאת, המשתפכת מקרב לב המנגן, להִפָּסק באמצע, כבימים עברו, בקול שאלה מזעזע לב ונפש, אשר תגלה מכה חדשה בקרב לב העור.  אך נבואתו לא נתקימה;  הקולות גדלו, גברו, הלוך ומלא, הלוך ונצוח, וַיִּשבו שבי את לבות ההמון הגדול הזה שלא עמד רוח בו, ויהי לרוח אחת, לנפש אחת.

וכל מה שהוסיף מקסים להקשיב, בה במדה הוסיף להכיר ולחוש במנגינת העור איזה דבר כמו ידוע ורגיל.

אמנם כן, הנה הנהו, הרחוב ההומה מאדם רב.  הנה הגל המאיר, כביר הכח, הומה, סואן ומתגלגל, מתגלגל ומתפוצץ לרסיסים, מתפוצץ ומבריק ומזהיר באלפי קולות וצלצולים.  רגע אחד הוא מתרומם, מתנשא, ומשנהו – והנה הוא יורד תהומות, עולה ויורד ונופל אל תוך ההמיה התדירה, – הנה הוא עולה ויורד ונשאר במנוחתו, יפה בקרירותו ומרומם במנוחתו.

פתאם מת לב מקסים בקרבו.  מתחת ידי העור חרגה, כבימים עברו, אנחה.

חרגה, נקרעה, ותצלצל, ותמת.

אבל לא.  אנחה זו לא אנחת אסון עצמי היא, לא אותה האנחה שהיתה הֵד קול מכאובי נפשו הוא.  בעיני הזקן נראו דמעות;  דמעות הצהירו גם בעיני שכניו אשר מסביב לו.

מרוממת ונשאה, כרוחפת מעל לשאון אותם חיי הרחוב הנהדרים בקרירותם, נמלא עתה האולם אנחה חרישית, אבל רבת כח ומנצחת, בוכה, מיללת וחודרת לב.

מקסים הכיר אותה, את אנקת העורים העניים המרה:

– רחמו את העורים...  בשם...  בשם ה'!...

כבהלת פתאם, כחלחלה נוראה, התעופפה באולם, על ראשי השומעים, וירעד וימס כל לב מקול היללה הנתזת באויר...  המנגן כבר פסק מלנגן, האנחה נשתתקה, אבל ההמון הגדול תפוס-אמת-החיים האיומה, שם מחסום למו פיו, וַיִדֹּם כמת.

הזקן כפף את ראשו ויהגה בלבו, לאמר:

"אמנם כן, הוא נתפקח...  במקום צער עִוֵּר ועצמי הוא נושא עתה בנפשו צער אחרים, אסון אחרים, הוא חש ומרגיש אותם, הוא רואה אותם, והוא האיש הנועד להזכיר להמאושרים את צער האמללים..."

והלוחם הזקן הרכין את ראשו יותר ויותר.  הוא עשה את שלו, לא לחנם חי פה עלי אדמות;  את הדבר הזה הגידו לו הקולות כבירי הכח, הקולות המנצחים שמלאו את האולם וימשלו ממשל רב בההמון הרב.

*

כך עלה לו נסיונו הראשון להמנגן העור.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה