_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מָקוֹר וְתַרְגּוּם[1]

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

"אללעס געשייטע איזט שאָן געדאכט ווארצען, מאן מוסס נור ערזוכען, עס נאך איינמאל צו דענקען". –

                                                                                                             גאעטהע

 

1

לא לספר על הוַדָאוֹת שלי אני מבקש:  מעטות הן;  להסיח את הספקות שבלבי אני מבקש:  רבים הם, ויש אשר אינם מניחים לישון.  לא-מתוקה שנת האיש בלילה, אם ספקות יאכלוהו ביום.  אף יש אשר נראה לי, כי הספקות האלה לא לי לבדי הם, כי אם לרבים מבני-דורי. ומי יודע, אם לא בשעה שהם מציקים ללבי מתענים תחת כובד-משאם גם לבות רבים אחרים? –

בני-דורי המה אלה, אשר נולדו לפני שָנִים חמשים בערך.  ודור טרַגי הוא דורי.  בימינו ועל-ידינו נגמר מה שהוחל לעשות שנים-שלוש דורות לפנינו:  בימינו ועל-ידינו נגמרה הריסת צורותיה המיוחדות של יהדות הגלות.  לשנים או לשלשת הדורות, אשר קדמו לנו, המה דורות ההשכלה, היתה הריסה זו הריסה של מצוה ולכן – הריסה של שמחה;  הם ידעו לשם מה ובשם מה הם הורסים, ולכן הריע לבם בקרבם על כל אבן ולבנה, אשר קרעו מתוך החומה.  ואלו אנחנו לא ידענו עוד, לשם מה ובשם מה אנו הורסים, כי על-כן ההשכלה כבר חדלה מהיות מצוה לנו;  לבנו לא שמח ולא יכול לשמוח על מעשה-ידינו, כי גם כונה מפורשת להרוס לא היתה כבר בלבנו.  ובכל-זאת:  בימינו ועל-ידינו נגמרה ההריסה, בימינו ועל-ידינו נחלצו האבנים והלבנים האחרונות. 

ליהדות-הגלות אבדו, – או, לכל-הפחות, אובדות, – צורותיה המיוחדות האחרונות.

לפני ימים מועטים ראיתי את הדבר "עין בעין".  בקיוב נאספו ובאו שלוחיהם של יהודי אוקריינה:  בקשו לתת "קונסטיטוציה" שלימה לצבור הגדול הזה – ולא נתנו כמעט כלום.  לפי אומד הדעת אפשר היה לשער, שעתה, אחרי אשר הורם שבט-הרֶשע מעלינו, תגלה האנרגיה הלאומית שלנו בכל הדר-כחה ותפארת-עוזה.  למעשה – כלעומת שבאנו לקיוב כן יצאנו ובידינו העלינו חרס.  שכינה לא היתה שרויה בינינו.  יצירה ושמחת-יצירה לא נראו במעשינו.  הרבה דברי "אגדה", – לפי הטרמינולוגיה היפה של ביאליק, – נאמרו באותו מעמד:  לכלל "הלכה" לא באנו, לא יכלנו לבוא לכלל "הלכה".  ולא רק משום שהשעה, שאנו עומדים בה עתה, שעת "אגדה" היא בכלל, כי-אם בעיקר וראשונה משום ש"רצונה הניגר והרופס" של יהדות-הגלות, שזה שלשה או ארבעה דורות הוא תועה בחלל התהו, אינו מוצא עוד "דפוסים למטבעוֹת מוצקות וקיימות".  אמנם "אנו כופפים את "צוארנו" ומבקשים, כי ינתן עליו "עול-הברזל".  אבל לשוא היא בקשתנו.  ההויה יש לה רק עול-ברזל אחד – צורות מפורשות, "הלכות קבועות", ואלו מאת יהדות-הגלות כבר ניטל הכח ליצור צורות חדשות, לקבוע "הלכות" חדשות.

כל אותה המחלוקת הידועה שבּין "שוללי-הגלות" ו"מחייבי-הגלות" היא גופה מעידה, שכבר "נשללה" הגלות מתוכה, אלא שהללו צנועים הם עדיין מלהסתכל באמת הערומה הזאת, והללו כבר התירו לעצמם להסתכל בה.  ומי יודע, אם לא סופם של הצנועים שתפקע גם הצניעות שלהם?  אז יסתכלו ויראו גם הם, כי לא די, שליהדות-הגלות אבדו ואובדות צורותיהן המיוחדות האחרונות, אלא שאבד ואובד לה גם הכח ליצור צורות אחרות, חדשות, במקום הישנות.

שמא נשמח על אבידה זו? – מסופקני.  או מוטב שאומר: לאו והן.

לאו למה?  משום שבגולה בשעת גדלותה נתגלו אפשרויות מרובות של יצירה.  לולא יראתי, שמא יובנו דברי שלא כהוגן, הייתי אומר, שהעם, אשר גלה מארצו, היה בגלות לאומה.  אמנם אומה דווּיה וסחופה, רצוצה ונדכאה, אבל – אומה ולא רק עם בלבד.  אמנם העם, אשר ישב בארצו, לא היה זקוק לא להזכרות מבחוץ, אף לא ללמוּדים והוראות מיוחדים מבפנים למען יחוש את עמיוּתו:  תחושה טבעית זו כבר היתה יצוקה לו, – לכל הפחות, זה מאות שנים כבר היתה יצוקה לו, – בכל כלי הכרתו הפנימית.  ואלו האומה שבגולה זקוקה היתה תמיד גם להזכרות קשות מבחוץ וגם ללמודים והוראות שונים מבפנים, כדי שתחוש את עצמה אומה.  ואין ספק, כי כשתשוב האומה לארצה ולמולדתה תצטרך לעקור ולהשכיח מלבה כל ההזכרות, וגם מרבית הלמודים וההוראות האמורים, ולא רק משום שלא תהיה עוד זקוקה להם, כי-אם בעיקר משום שממקור משחת נבעו מלכתחילה.  אבל סוף-סוף את עצם ההכרה, שאומה היא, תעלה עמה מן הגולה.  "אתה מוצא, עד שלא גלו ישראל היו עשויים עדרים-עדרים...וכיון שגלו נעשו עדר אחד".  הגוי, אשר ירד למצרים, יָצא משם עם, והעם, אשר ירד לגלות האחרונה, יֵצא ממנה אומה.

כּח-היצירה של הגולה בתקופות גדלותה מרובה היה כל-כך, עד שגם תורה חדשה נתנה להאומה.  וכל תורה חדשה היא התגלות של אלהים חדשים.  אמנם אנו מכירים את הלולאות, אשר חברו שתי התורות, – זו שבכתב, שניתנה בארץ-ישראל, וזו שבעל-פה, שברובה הגדול ניתנה בגלות, – ועשו אותן לתורה אחת, ובהכרח אנו מודים, ש"האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו".  אבל באמת הלא יודעים אנחנו, שהתורה השניה אחרת היא לגמרי מזו הראשונה, ואבותינו, שהתורה אשר ניתנה בגלות היתה להם העיקר, יפה עשו שנשמעו לעֵרותם הדקה ומנעו את בניהם מן המקרא:  שמא ילמדם המקרא לבעוט בתלמוד. וגדולה גם מזו.  הגולה הגיעה עד עצם הַשִתִּין של יצירה:  היא יצרה גם לשון.  מעשי בראשית יצאו מידי יוצרם אִלמים.  עד ערב שבת בין השמשות היו כולם רק עצמים נפרדים;  אלמים ועגומים תעו בחלל-ההויה:  יחס פנימי לא היה להם בינם לבין עצמם.  את הגדולה שביצירות השאיר אלהים לאדם, ועל-ידו נסתיימו מעשי-בראשית.  "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו".  הוא שקבע יחס פנימי בינו ובין כל העצמים הנפרדים אשר מסביב לו, ומתוך-כך נקבע גם היחס שבינם לבין עצמם:  האדם הוא שדובב את הבריאה כולה.  אז נסתיימה היצירה.  ואף למעמקי יצירה זו – ליצירת לשון – הגיעה הגולה בימי תקפה וגדלותה.

אבל כלום אפשר למנות ולספור, – ואפילו רק בדרך רמז, – את כל היצירות הגדולות, אשר יצרה הגולה?  או כלום אין זה בכלל דבר המובן מאליו, שאלמלא יוצרת היתה הגולה היתה בלה ונפסדת מיד, כשם שהיא הולכת ונפסדת באמת לעינינו משעה שתם כח-היצירה שלה? –

והן למה? – משום שיצירות הגולה אינן טבועות בחותם "רצונה חופשי" של האומה.  משום ש"יצירה חופשית" אין כאן...

הדברים טעונים קצת באור.  רצון חפשי אין ויצירה חפשית אין:  הכל הכרח.  ההודאה ברצון חפשי ויצירה חפשית הכחשה גמורה היא בסדר עולם ידוע.  ורק משום שאנחנו איננו מסוגלים לתפוס את סדר-העולם, לפיכך נדמה לנו בכל רגע ורגע מרגעי ההוה, ש"הרשות נתונה".  באמת "הכל צפוי" והכל – הכרח.  אבל יש הכרח חמרי ויש הכרח נפשי.  הכרח חמרי אינו יוצר כלום, כלומר אינו מוסיף כלום על מה שיש בו.  שאלו את הכימאי ויגדכם:  אם ידע את החוקים, אשר להם משועבדים חמרים ידועים, יוכל גם לכוון מראש בדיוק גמור את הצורות החדשות, שתוולדנה מתוך הרכבת החמרים האלה.  תוספת חדשה אין כאן;  יש כאן רק מעבר מצורה לצורה.  אין במסובב אלא מה שהיה בסבות תחלה, לא יותר.  לא כן הכרח נפשי.  הוא מביא לידי יצירה, כלומר:  הוא מוסיף על מה שיש בו.  שאלו למי שיש לו עסק בעניני-הרוח ויאמר לכם, כי בשום אופן אי-אפשר לו לכוון מראש את תולדותיהם של הכרחים נפשיים.  כאן יש במסובב יותר – במובן האיכותי – מאשר בסבות.  כאן יש תוספת חדשה.  התעַלוּת האנרגּיה.  ולפיכך:  בנוגע לחיי הרוח אנו דנים על רְבִיַת ערכים בשעה שבנוגע לחיי הטבע אנו דנים רק על שמוּר האנרגיה.  ואם נשאל לדעת, מהי הפְּלוּס שבהכרח הנפשי, שבשבילו מתוספת להתגלוּת האנרגיה גם התעלוּת, לא נמצא תשובה אחרת אלא זו:  רגש החופש, – ולוּ גם יהי חופש מדומה, – שיש בנפש המכּרת את עצמה, היא הפלוס המבוקש.  יש רגש החופש – יש לה להאנרגיה הנפשית מלבד התגלות גם התעלוּת;  אין רגש החופש – התגלות יש לה להאנרגיה הנפשית, התעלות אין לה.  משל למה הדבר דומה?  לעבודה מקורית ועבודת-תרגום.  גם העבודה המקורית, כשהיא לעצמה, מתוך הכרח היא נעשית:  יש "מלאך", המכה את העובד ואומר לו:  "עבוד!"  אבל אותו "המלאך" המכה סתר-פנים לו והמוכה גופו רואה את עצמו כאילו הוא חפשי בעבודתו – והאנרגיה שלו מתעלה בדרך התגלותה.  לא כן המתרגם. רגש-החופש אין בנפשו, כל רגע ורגע הכרחו לנגד עיניו – והאנרגיה שלו אמנם מתגלית אבל אינה מתעלה.  תאמרו:  כלום אין תרגומים, העולים באיכותם על המקור?  ודאי יש, אבל דוקא היא הנותנת:  אותו העודף, כלומר אותו העלוי, שיש בתרגום כזה לגבי המקור, בא מתוך כך, שהמתרגם השכיל להשתחרר מהכרח המקור והוא רואה את עצמו כאילו הוא חופשי לנפשו.

ואם כך הוא הדבר, לא קשה להבין, שכדי שהאנרגיה הנפשית תוכל להגיע לא רק לידי התגלות בלבד, כי-אם גם לידי התעלוּת, – אותה התעלות שאנו רגילים לקרוא לה:  יצירה, – היא זקוקה לכך, שהכרח התגלותה כשהוא לעצמו יבוא מתוך האופי המיוחד, אשר ניתן ליוצר מטבע-ברייתו. אמנם מנקודת-הראות היסודית של הכרח סבה ומסובב אין לך סבה יותר מכרחת מזו של האופי הנפשי הטבעי, שהרי הוא, האופי, מכריח ליצור דוקא כך ולא באופן אחר:  הוא "המלאך המכה".  אבל תיתי לו למלאך זה, שסתר-פנים לו, ואין הוא נוטל מאת "המוכה" רגש החופש.  זהו עומק הכונה במה שכתב תיודור ליפס:  "האישיות יכולה להיות חפשית מכל, רק לא מעצמה.  אין שום הגיון בדבר להודיע על האישיות, שמשוחררה היא או שחפשית היא ממנה גופה"[2] ואולם האיש, אשר אין ניתן לו למַצוֹת בחייו ובמפעלו את עומק אפיו המיוחד לו, כלומר:  אין ניתן לו לחיות ולפעול מתוך ההכּרחים המסותרים בו בעצמו, אלא הוא רואה את הכרחיו לנגדו תמיד, הרי הוא חסר רגש החופש וממילא הוא חסר אותו הפּלוּס, המוסיף להתגלוּת האנרגיה שלו גם התעלוּת.  ובמובן זה אנו רשאים להשתמש במושגים "רצון חפשי" ו"יצירה חפשית".  האדם היחיד והאומה השלימה, שיש להם היכולת לחיות את חייהם ולפעול את פעולתם מתוך אופים הטבעי, המיוחד להם, יש להם גם רגש הרצון "החפשי" והיצירה "החפשית" והאנרגיה שלהם מתעלה בדרך התגלותה.  ולעומתם:  האדם היחיד והאומה השלימה, שאין להם יכולת זו, אין להם גם רגש הרצון "החפשי" והיצירה "החפשית", ולפיכך האנרגיה שלהם התגלות יש לה, התעלות אין לה.

ויש אשר אני אומר בלבי:  לעתיד, כשהאומה העברית תשוב לבנות את ביתה בארצה ולחיות את חייה מתוך אופיה העצמי, המיוחד לה מטבע-ברייתה, מי יודע, אם לא יתברר לה, שיצירות הגלות, רובן או כולן, לא היה בהן ממש חשוב מלכתחילה, משום שכל עיקרן לא מתוך ההכרח המסותר של האופי הטבעי נוצרו, אלא מתוך צרופם של הכרחים גלויים, כלומר הכרחים זרים, שאנסו את האומה לגלות את האנרגיה שלה, ומתוך כך נטלו הימנה את הפּלוּס של רגש החופש, שבכחו היתה אנרגיה זו יכולה גם להתעלות?  ומודה אני, שאלמלי לא ספקות היו בלבי, כי אם וודאות, הייתי מנסח שאלה זו גופה באופן אחר, לאמר:  מי יודע, אם לעתיד האמור לא יתברר, שאלפים שנות הגלות לא היו בלתי אם "אלפים שנות תהו", שיצאו לבטלה, משום שאנרגיה נפשית, היורדת למדרגה הנמוכה של אנרגיה חמרית, אשר רק התגלות יש לה והתעלות אין לה, לכל היותר לבטלה היא יוצאת? אני אומר:  "לכל היותר", מפני שבאמת יש מדה פחותה גם מזו של יציאה לבטלה.  אנרגיה נפשית, שבמשך זמן מרובה היא יודעת רק דרך הגִלוי ואינה יודעת דרך העִלוי, סופה שדרך העלוי נגדרת בפניה לגמרי.  ושוב אני משתמש באותו המשל, שכבר השתמשתי בו למעלה:  העבודה המקורית ועבודת-תרגום.  הנסיון מלמד אותנו שכל המזניח, מאיזו סבה שהיא, את העבודה המקורית, הנובעת מתוך ההכרח המסותר של אופיו העצמי, המיוחד לו, ובמשך זמן מרובה הוא משעבד את רוחו להכרח הגָּלוי של תרגום, יש אשר תקנה אין לו עוד ולדרכו הקודמת, לדרכו שלו, לא ישוב עוד:  נסתם מקורו...

 

2

"...ואשר נפשו לא חִיָה, איך יזכה לאור הבוקר? – ואנחנו, האומנם החיינו את נפשנו, את "היחידה, התמה, הנקיה"?  אם החיינו אותה, מדוע זה רוששנו כל-כך, עד כי "צמק הלב, ויהי כאשכול ענבים סחוטים מושלך בפנת-יקב, אשר לא ימָצה ממנה רסיס להחיות לב ולשובב נפש שוקקה"?...

הן אם רק רגע קטן נחשוב את חשבון-עולמנו וראינו, עד כמה צמק לבנו, עד כמה יבשה נפשנו.  אנחנו גאלנו את האדם מעגמת-יתמותו, כי במקום אלהים-אדונים נתַנו לו אלוה-אב, אמנם קנוא ונוקם, אבל גם רחום וצדיק, וכל הימים אשר חיה תחיה נפש האדם וצמא יצמא לאֵל חי, אל אלהינו אבינו שלנו ישא את עיניו ומאתו יבקש רחמים וחנינה, צדק ומשפט.  ואיה הן היצירות האמוניות, אשר יצרנו מאז ואילך?  או שמא צדק הֶגֶל, שראה את יהדות-הגלות כעם, אשר אין לו עוד מיתפיסיקה כלל? – אנחנו, העם, שעוד לפני אלפי שנה נתן לבני-אדם את שירת-הלב והנפש, אשר תעמוד לעד:  כל הימים אשר נפש האדם תחרד ותרנן בקרבו מצער ומצוקה, מישועה ונחמה, מיגון ומרי, מתקוה וחסד, משנאה ונקם, מאהבה וסליחה – בשירי דוד ישפוך שיחו. והיכן היא שירת-האדם, שירת הלב והנפש, אשר שרנו מאז ועד עתה? – אנחנו היינו הראשונים לבקש שחרור לאדם מעול האדם.  העמים הקדמונים האחרים, וביחוד האַריים, ראו כאילו  השמים עצמם מבדילים בין הרודים והמרודים. להם נראה כאילו האלהים עצמם מוסרים את האחרונים בידי ראשונים, ואם יש, אשר העלובים קמו בעולביהם, לא ידעו ראשי העמים ומדריכיהם בלתי אם "חוק ומשפט" אחד – לערוץ את המבקשים משפט.  ואם יש, אשר בעלי-נפש לבם זעק בקרבם לגורל הדלים והרצוצים, ונתנו להם – את מלכות-השמים אשר מעבר לחיים.  הגֶניוס העברי לא ידע ולא יכול להשלים לכך.  ראשית מעשיו של מחוקקנו היתה – לחוק חוקים צדיקים לכל אדם, – לעשיר ולדל, ל"אדון" ול"עבד", – עלי אדמות ולא במלכות-השמים, ונביאנו ידע, כי בחיים ולא מעבר-לחיים תשח גבהות האדם וישפל רוּם-אנשים. ומה היא הדרך החדשה, אשר הורינו מימות המחוקק והנביא לשחרור האדם? – אנחנו היינו מן הראשונים להבין, כי אם כל כחות הטבע יש להם קבע והוה, החיים אין להם לא קבע ולא הוה, כי החיים עומדים בפני כל הסערות, הסוערות עליהם, ומוסיפים להיות את אשר הם – עלִיָה של יצירה, עליה של התהוות מתחלתם ועד סופם.  ולפיכך היינו אנחנו גם מן הראשונים לזכור ימות-עולם, להבין שנות דור ודור ומן היסטוריוגרפיה מתחלת ספרותנו.  שמא יש לנו יצירות היסטוריוגרפיות גדולות גם מאז לכתנו בגולה? – אנחנו הננו מן המעטים, אשר נשמרו בקרבם עדיות קיימות לכל פַסִיסֵי התהוותם הלאומית – ממשפחה לשבט, משבט לגוי, מגוי לעם ומעם לאומה;  אנחנו העם הגולה והנדח היחידי בעולם, אשר זה שנות אלפים על רוחו ועל לא-רוחו, על נפשו ועל לא-נפשו יחיה;  אנחנו העם, אשר לשונות יש לו ולשון אין לו.  מדוע אפוא לא מאתנו יצאה תורת-הלאומיות ותורת-הלשונות לעולם? –

תאמרו:  הנה היצירות של פילון, שקוּי-האלהים;  הנה פלאביוס, שאלפים שנה לא בטלו את ערכו;  הנה שפינוזה, שממנו מתחלת הפילוסופיה החדשה;  הנה שירת-הלב והנפש של היינה;  הנה מאַרכּס, אשר הורה דרך חדשה לשחרור עבודת האדם;  הנה שטינטל ולצרוס, מיסדי תורת הפסיכולוגיה של העמים, שממנה תורת הלאומיות כולה ניזונית;  הנה גייגר (אליעזר), שמחוץ לדרווין בא מתוך תורת-הלשון לתורת-התפתחות של האדם;  והנה עוד שמות מהוללים עד אין מספר ב"קטלוג" הגדול של קאהוט...  אבל הן זה הוא הדבר, כי "אשר יגדל מבנינו נשר ועשה כנף – מקננו נשלחהו לנצח, וגם כי ימריא, צמא-שמש ואדיר, במרום – לא אלינו מהאורות יוריד..., הרחק ממנו על ראש צורים יצריח והד קולו לא יגיע עדינו".  הן זה הוא הדבר, כי בשעה ששפינוזה הכיר את היכולת לשפוך את גאון-רוחו העיוני, היינה – את גאון-רוחו הלירי, אנטוקולסקי ולֶוִויטן – את גאון-רוחם ההסתכלותי – בצורות זרות, לא שלנו, שפכו אותם, או, יותר נכון:  בשעה שהם ודומיהם הכירו את אי-היכולת לשפוך את גאון-רוחם בצורות שלנו, – אותה שעה אולי נמר חורבנה של האומה, כי על-כן אותה שעה הוברר, ש"שר האומה" תש כחו מִתֵּת ליחידי-הסגולה של האומה הכרה ויכולת לגלויי-רוחם...

אפשר שגם הדברים הללו טעונים קצת באור.

החיים נחלקים לשני חלקים, שקולים לערך אף-על-פי שאינם שקולים לכמות: "אני" ו"לא-אני".  ה"אני" הוא משמעותם הפשוטה של החיים, שֶכֵן כל חי, – וגם האדם בכלל, – תופס תפיסה ישרה רק את ההויה שלו.  ולפיכך, רק הויה זו בלבד היא לו ההויה היחידה המוחלטת.  ואולם אם ה"אני" הוא משמעותם של החיים, הנה ה"לא-אני" הוא תכליתם של החיים.  שכן כל חי יש לו רק קיום זמני, עובר, יום-המות שלו מתחיל מיום הִוָלדו, ואלו ה"לא-אני" של כללות החיים נצחי הוא, כליה והפסד אין לו.  ולא עוד, אלא שכל חי וחי מוציא ומפסיד, – באונס או ברצון, מדעת או שלא מדעת, – חלק גדול מחייו, – מכחות גופו ונפשו, – רק כדי לתת חיים ולהשביח את החיים של אחרים, כלומר – של "לא-אני".  וגדולה גם מזו:  אנו יודעים בעלי-חיים כאלה, שבאותה שעה שהם מביאים חיים לאחרים הם מביאים מיתה וחדלון לעצמם.  למשל, הזכרים שבדבורים וכיוצא בהם.  אותה העילה המיתפיסית, שאנו קוראים לה "יוצר-החיים", יותר משהיא דואגת לקיומם של אינדיבידי החיים היא דואגת לכך, שיחיו ויתקיימו החיים בכללותם.  זרם החיים שוטף וזורם בלי שום הפסק ומעצור, והחיים היחידיים אינם בלתי אם גלים קטנים, גלים עוברים בו. זאת אומרת: תכלית המכוון הוא לא ה"אני", כי-אם – ה"לא-אני".

ובכל-זאת, בואו ואמרו לחי:  "רוב מה שאתה חי אין אתה חי אלא בשביל שיחיו אחרים" –  לא ישמע לכם, לא יבין לכם.  מתוך כל היקף החיים מרמזים וקורצים לו רק אלו שלו ומהם אינו יכול לוותר אפילו טפה אחת.  ואם ישמע ויבין לכם – את עסיס-החיים אתם גוזלים ממנו, כי מה טעם יש לחיים טפלים כאלה, שברובם אינם כשהם לעצמם ולא כלום?  ואולם יוצר-החיים סגולה עשה לבריותיו, שאמנם ישעבדו את חייהם שלהם לחיים הכלליים, ואף-על-פי-כן לא תגרע אפילו טפה אחת מעסיסם של הראשונים:  הכרח מסותר ניתן לחי לפלוט ולמצות מתוכו אותו יתרון הכחות, האצור בו ואשר כללות החיים זקוקה לו.  וגם תשלום גמול, שאין למעלה הימנו, ניתן לחי על אבידה זו:  רגעי-האבידה הם הם גם רגעי האושר והגובה.   

יש אשר לגלוייו של הכרח מסותר זה יֵאָמר:  "רעבון". רעבון לעבודה, רעבון לאהבה, רעבון לשירה.  על שם הרעבון למזונות, המציק לחי כל ימיו.  אבל באמת אין זו הַשְאָלָה מוצלחה, שכן הרעבון מביא לידי בליעה, ואותו ההכרח, שעליו אנו דנים, מביא לידי פליטה.  הרעבון רֶצֶפטיבי הוא ביסודו ו"הכרח הגִלוי", – כך נקרא לו, – פרודוקטיבי הוא ביסודו.  הרעבון עושה את שליחותם של יחידי החיים ו"הכרח הגלוי" עושה את שליחותה של כללות החיים.  אמנם גם הרבה נקודות-מגע יש לשניהם, אבל מפני ההבדל היסודי שביניהם מוטב שלא נערבבם זה בזה.  ומנקודה זו נבדיל למשל, גם בין הרעבון לאהבה ובין ההכרח לאהוב, בין הרעבון לשירה ובין ההכרח לָשיר, וכדומה.  בכל אופן, בשעה שהאדם שר "הכרח הגלוי" הוא הממצה ומפליט מתוכו יתרון-נפשו זה, ובאותה שעה גופה כללות החיים כבר מחכה ואורבת לו, ליתרון ההוא, ועושה אותו "מרכבה" לעצמה.  ובדין היא עושה: שלה הוא מלכתחילה...

ודומה שזה, – או, לכל הפחות, מעין-זה, – הוא גם היחס שבין יחידיה של אומה לכללותה.  עצם המשמעות של האומה הוא כל איש ואיש מאישיה כשהוא לעצמו;  תכלית המכוון –  כלל כל האומה.  והא ראיה:  איש ואיש פולט מתוכו הרבה כחות חיוניים ומזין ומשביח בהם חייה של האומה כולה.  ולא עוד, אלא שלא מעטים הם בכל אומה גם היחידים, המוסרים לה את נפשם ממש.  במיתתם הם מביאים חיים לאומתם.  הם הם "הזכרים שבדבורים".  ובכל-זאת, בואו ואמרו לאדם: "רוב מה שאתה חי אין אתה חי אלא בשביל שתחיה אומתך" – לא ישמע ולא יבין לכם.  אדרבה, מתוך כל היקף החיים של האומה מרמזים וקורצים לו רק החיים שלו.  אפילו אותם ד' מאות ילדים וילדות, שקפצו כולם לתוך הים על קדוש שם האומה, שאלו תחלה על עתידם שלהם.  אחרת אי-אפשר להיות.  דוקא ברגעי המות מגיעה שלהבת יצרו הטבעי של החי לבהירותה העליונה...ואולם, "יוצר האומה", "אלהי האומה", "שר האומה", – קראו לו מה שתקראו לו, – סגולה עושה ליחידי האומה:  הכרח מסותר הוא נותן לאיש ואיש מהם לפלוט ולמצות מתוכו אותו יתרון-הכחות, האצור בו ואשר כללות האומה זקוקה ומחכה לו.  יחידי האומה פולטים וכללות האומה קולטת...

ואני שואל: האומנם כללות האומה שלנו קלטה את פליטת גאון-רוחו העיוני של שפינוזה, את פליטת גאון-רוחו הלירי של היינה, את פליטת גאון-רוחם ההסתכלותי של אנטוקולסקי ולוויטן ואת פליטת גאון-רוחם של כל אותם הגדולים והטובים אשר ב"קטלוג" הגדול של קאהוט? ולמה, אחי, רק על פליטת רוחם של עשרות או מאות בחירים יהמה לבנו ולא על פליטת-רוחם של אלפים ורבבות סתם אנשים מישראל?  הן איש איש מהם הביא אתו טפה, גרגיר, שכללות האומה יש לה צורך בהם, וכל גלויי-הרוח האלה, אשר לנו הם, נשפכו להיכן שנשפכו ורק עדינו לא הגיעו. 

ויודע אנכי, שעל דברים שכבר נאמרו אני חוזר.  עוד לפני שש-עשרה שנה עמד האיש, שעינו הבהירה ראתה מבעד ל"צרת-היהודים" גם את "צרת-היהדות", וקבל בכל חום-לבו, כי "האומנים, החכמים והסופרים היותר גדולים מבני-עמנו עוזבים את אהלנו הדל מיד כשמרגישים בנפשם, שכשרונם הגדול יפתח להם שערי היכלות גדולים ויפים"[3].  אבל וכי בשביל שהדברים כבר נאמרו פקעה המרירות שבאמתותם ולא תטרף שנתו של כל מי שחוזר ומהרהר בהם?  ולא עוד, אלא שהלב מהסס ושואל:  האומנם אמת הוא הדבר, שהללו עזבו ועוזבים את "אהלנו הדל" משום ש"שערי היכלות גדולים ויפים" נפתחים לפניהם?  כלום יש ל"אומן ולחכם ולסופר" ולכל אדם, אשר שאר-רוח לו, היכל גדול ויפה מאותו "האוהל הדל" שבו ניתנה לו היכולת – מפני שבו ירד עליו ההכרח – לחשוף ולגלות את יתרון-רוחו?  שמא סבה אחרת יש כאן?  שמא תש כח "שר האומה" שלנו מלהכריח את יחידי אומתנו, כי יחשפו ויגלו את יתרונות-רוחם, ושלא בטובתם רדופים הם להכנס "להיכלות" זרים, למען מצוא הכרח – וממילא גם יכולת – לגלויי-רוחם?  הן אפילו אותו המשורר העברי, אשר במפעלו הגדול רואה אחד-העם – ובצדק – תוכחה היה לכל העוזבים את "אהלנו הדל", – הן אפילו הוא שידו מצאה לו להבהיק ב"אהלנו הדל" אור של "היכל גדול ויפה", מעיד על עצמו:

"עוֹד דִּמְעָה כָּבִּירָה בִּלְבָבִי נִצְפָּנָה,

"שֶׁחָדֵל אָנֹכִי עָרוֹתָהּ...

"וּכְרָקָב בַּעֲצָמוֹת הִיא נְשׂוּאָה בִּלְבָבִי,

"כִּכְאֵב נֶעְכָּר כָּמוּס אֶסְכְּלֶנָּה עַל רוּחִי"...

ובאמת, מהיכן יקח "שר האומה" שלנו אותה הסגולה של "ההכרח-הגלוי", אם כבר הגענו למצב ההוא, שקדמונינו קראו לו שעת "כְּלוֹת הנשמות מן הגוף".  זאת אומרת: כשהצורות הקודמות של חיי היהדות בגלות כבר בלוּ מזוקן וליצור צורות חדשות במקומן אין עוד כח בה....

 

3

אחד-העם שאל בשעתו:  "מה מרויחה האנושות בהפסדנו ומה היתה מפסידה אלו הוצאנו אנחנו, ולא עם זר, תועלת לאומית מן הכשרונות הנולדים לנו?"  על שאלה זו יכולים אנחנו להשיב רק תשובה אחת:  לא די, שהאנושות אינה מרויחה כלום אלא, להיפך, הפסדנו אנו הפסד הוא גם לה.  אחד-העם רק שיער, שיש "הבדל בין עבודתו של אדם בתוך עמו, בתוך אותה סביבה, שממנה נחל ראשית הכרתו האנושית, מושגיו ורגשותיו היסודיים..., ובין עבודת האדם בתוך עם זר ומתנכר לו, בעולם שאינו שלו".  לנו היום אין זו עוד רק השערה בלבד, כי אם ידיעה ברורה.

אנחנו יודעים היום, שיותר משתוודע ותִגָלה מעלת-רוחו של אדם במֻכָּר תודע ותגלה בבלתי-מכר, במה שמכונס ומובלע בקרקע-הנשמה.  המכר אינו עצמוּת יסודית:  בו כבר "הורכבו" השפעות שונות צדדיות, שבאו עליו מן החוץ, קצרוהו והאריכוהו, רִפּוּ וחזקו אותו, אף צמצמו לו צורה ודמות.  אם יש לאדם "אמת" עצמית, יסודית, אמת "שלו", הרי היא זו שמחוברה עדיין בקרקע הכרתו ולא זו שכבר נתלשה מן הקרקע וצפה ועלתה למעלה, עד כדי תוֹדָעָה.  ויפה אמר טולסטוי: "רצונכם שתדעו אמתו ואמונתו של אדם, העירו אותו משנתו ושאלו לו פתאם עליהן".  את הסוד הזה ידעו גם גבורי האינקוויזיציה, שזה היה דרכם להציל דבר אמת מפי מעוּניהם דוקא מתוך שינה באשון לילה ואפלה.  ומנקודה זו החלומות, – אותו הפרוצס הנפלא של הרגשה ומחשבה, שהתוֹדעה מסולקת ממנו, – לא שוא ידברון:  אדרבה, בהם מתבטאות – אמנם בטוי מיוחד במינו – אמתותיו ובקשותיו היותר נאמנות של האדם – כל מה ש"לבא לפומא לא גלי" בהקיץ, בשעה שהתודעה העֵרה פועלת את פעולתה ומסדרת את ההרגשות והבקשות כרצונה.  רק בשעה שהמאורות המפורשים מסתלקים, – רק אז מתגלים רבבי המאורות הגנוזים...

ב"אויר" נשמתו של כל אדם, – ומכל-שכן של אדם גדול, של גאון, – מכונסים ומובלעים המון רסיסי אפשריות, הנמצאים במצב ההעלם.  דוגמת רסיסי האֵד, המכונסים ומובלעים באויר העולם:  תגע בהם הרוח ויצאו מהעלמם וקבלו צורה וכבדו מהיות עוד תלויים באויר והיו לנטפי מטר.  ככה תגע "הרוח", – תגיח ממקום שתגיח, – ברסיסי האפשריות, המובלעים בנשמתו של אדם, וקבלו צורה וכבדו מהיות עוד "תלויים באויר" והיו – לנטפי הכרה ותודעה:  לחרוזי-שיר, לאשכול-תָּוִים של מנגינה, לצרופי-מחשבה, לפרקי-מכונה וכו' וכו'.

ובדרך עלותן של האפשריות היסודיות מן ההעלם אל הגלוי, אבד יאבד להן הרבה משלימות עצמיותן.  אין הבאר נדלית כולה.  "מחשבה הֲגוּיה שקר היא" – קובל המשורר.  כל בטוי, – יהיה מה שיהיה: דבור, צליל, משיחת-מכחול, חגירת-מִפְסוֹלת, הקשת-פטיש, – או שהוא מוסיף על המבוטא, או שהוא גורע ממנו.  תמיד יש פַצים בין הבטוי והמבוטא:  זהו הפצים שבין המקור לתרגום, אשר לא יסתם עד העולם.  ואמנם כאן צפון עיקר ערכה של היצירה.  אם גם הצורה, שהיוצר זקוק לה, כדי להעלות על-ידה את האפשרות היסודית, הנתונה בו, מן ההעלם אל הגלוי, –  אם גם היא גופה עולה לו מתוכו מאליה, – דוגמת משקל-השיר, שנמצא לו למשורר מאליו בשעה שההכרח לָשיר נָד בקרבו, – ונגעו "מקור" ב"מקור" והיו לאחד.  בכל אופן, אפשר לו לפצים המוכרח שביניהם, כי ימעט ויקצר עד קצה גבול היכולת.  אבל אם האפשרות היסודית של היוצר בקרקע נשמתו גָדלה, והצורה, שבכחה נתלשה אפשרות זו מקרקעה ועלתה למעלה, לא שלו היא, כלומר לא מתומו היא עולה, הרי לפנינו – "תרגום" גמור.  סופה של יצירה כזו:  העין הבוחנת תעמוד, – אם לא תיכף, הרי לאחר זמן, כשהיא מסתכלת בה יפה יפה, – על כל חפצימים שבה.  תאמרו:  הן המספֵּר, הצַיר, הפַּסָל משתמש תמיד בצורות, הבאות לו מבחוץ ועליהן הוא מחזר כל ימיו?  טועים אתם. בצורות, הבאות מבחוץ, משתמש ועליהן מחזר המספר, הציר, הפסל ה"מתרגם", ה"פוטוגרף".  האמן המקורי רק בבואה הוא מבקש, בה הוא מסתכל ועומד על הצורה, שכבר ניתנה לו גם היא בלבו, בעמקי-נשמתו.  ואוי לו לאמן, שרק אפשריות יסודיות בלבד נגנזו לו ואין צורות סמוכות להן, ולפיכך נגזר עליו, שהבבואות, הבאות לו מבחוץ, תעמודנה לו במקום צורות, הצריכות לבוא מבפנים:  אם גם יגיע בגלויי-רוחו למדרגת ווירטואָז – ספק אמן, ספק אומן, – למדרגת אמן גמור לא יגיע.

ושוב הגענו לאותה נקודה, שכבר עמדנו עליה למעלה.  יוצר, שהכל – גם עצם האפשרות היסודית וגם צורת גלוייה – עולה לו מתוכו, מתוך ההכרח המסותר, שנגנז לו בו בעצמו, בקרקע-נשמתו, יש לו רגש-החופש, וּפלוּס זה מוסיף לגלוי האנרגיה שלו גם עלוי.  יוצר, הזקוק לבקש את הכרחו ועיניו רואות אותו, אי-אפשר שיהיה לו רגש-החופש, ולכן אם גם יש גלוי לאנרגיה שלו, עלוי אין לה.  מסוגל הוא אמנם להעשות, בתנאים ידועים, עובד מאד נעלה:  יוצר במובנו האמתי איננו.  ורק משום שאין אנו זהירים לתחוֹם כראוי בין העובד ובין היוצר האמתי אנו רגילים לקרוא גם לראשון יוצר.

וכלום אין לבכם אומר לכם, שזהו אסונם הגדול של רוב "האומנים והחכמים והסופרים" שלנו, כי זקוקים הם לעזוב שלא בטובתם את "אהלנו הדל" ולבקש "היכלות גדולים ויפים", למען מצוא בהם הכרח – כלומר יכולת – לגלויי-רוחם?  כלום אין לבכם אומר לכם, שבשביל כך יש אשר הם מגיעים אמנם למדרגת ווריטוּאָזים מצויינים, אבל למדרגת יוצרים כובשי-דרכים אין הם מגיעים עד העולם?

שעות שלימות ישב הילד שחור-העינים ותלול-השער על אדן-החלון ומבטו רדף אחרי עדת-העננים, הנוסעת על פני ים-התכלת.  באותן השעות גנזה לו יד נעלמה בקרקע נשמתו שלא מדעתו געגועים גדולים למכוֹרוּת.  כל ימיו רעדו הגעגועים הגנוזים האלה בלבו ובקשו להם גלוי.  אבל כלום יכול לוויטן למצוא בתוכו גם צורה משלו לגעגועיו הגדולים, שהיו כולם שלו?  מהיכן?  אם לפני דורות רבים ידעה הגלות ליצור מֵעֵין-צורה או, יותר נכון, "במקום" צורה לרגש המכוֹרוּת – את העיירה היהודית, שאבי-אביו של לוויטן, הרב, עדיין "מלך" עליה והיא היתה עדיין "נחלתו", הנה לדורו של לוויטן וגם לו לעצמו כבר מתה גם "במקום"-צורה זו, וליצור אחרת תחתיה לא עצרה עוד הגלות כח.  הנה כן, רעבון לגלוי נתן לו, ללוויטן, "אהלנו הדל", אבל הכרח-הגלוי לא נתן לו.  ובהתעטף עליו נפשו, כי "דמעה כלואה תיקד עד שאול מטה ובכי מתאפק עד שמים עולה ובוקע", יצא לבקש את הכרחו ומצא – את הפֵּיזאַז הרוסי:  "במקום" ל"במקום", סוּרוֹגַט לסורוגט.  זאת אומרת:  לא מאליהן, לא שלא מדעתו, ולא מתוכו עלו לו הצורות לגעגועיו הגדולים, כי אם מדעתו, "בכונה תחלה", אם אפשר לאמר כך, הקליט את עצמו לתוכן.  ואוי לו לאמן, אם כך נגזר עליו.  ובואו וראו:  את לוויטן, שדממת-העץ ורחש-העשב היו שורש נשמתו, שנפשו היתה שקויה זהבם הדוהה ואנחתם החרישית של שמים וארץ, – אותו חשדו תמיד במוטיבים גנובים, ואמנם "גנובים" היו אתו, אבל לא מאת חבריו "גנבם", כי-אם מאת שרה של אומה אחרת, שכחו יפה מכח שרה של האומה שלו...

והנה עוד ילד שחור-עינים ותלול-שער.  ב"אויר"-נשמתו ניתלו לא שלא מדעתו געגועים אחרים – ליתן ממש של מחשבה חיה בשיש המת.  ואף הוא, כשבשלו געגועיו בקרבו והגיעה שעתן להגלות, לא מצא ב"אהלנו הדל" את הצורות להם.  "כדי לתת ליהודים דמויות נאמנות במדה שהן גלויות וידועות לי, – כותב אנטוקולסקי, –  צריך לגור עמהם...כל האומר לעסוק בסוז'טים לאומיים חייב ליצור את יצירותיו במקומם, וָלא – נוח לו שלא יגע בהם כלל"[4]...דומה, שבדבריו אלה בקש האמן היהודי לתת לעצמו תשובה על שאלה, אשר הציקה גם לו:  "למה הוא מבקש מפלט לרוחו בין זרים?"  אבל כלום ממש יש בתשובה זו?  הן בן עשרים ושבע כבר יצא אנטוקולסקי מרוסיה, כל שלשים שנות עבודתו עברו עליו מחוץ לרוסיה, עד יומו האחרון לא הספיק ללמוד את הלשון הרוסית, ובכל-זאת עסק כמעט כל ימיו בסוז'טים "לאומיים" רוסיים, כלומר את רוב גלויי-רוחו, שהעלה לו קרקע נשמתו, תרגם לצורות רוסיות.  אילו לא בקש לפטור את נגעי-לבבו בדברים בעלמא, אילו לא התירא מלהסתכל כראוי במה שבתוכו, היה מוצא פתרון אחר – את הפתרון הנאמן – למצוקת-נפשו.  לוּ גם ר בווילנה ולא ברומי ובפאריז, לא היו רוב מחשבות לבו נשמעות לצורות יהודיות, כי על-כן הצורות, אשר להן זקוקות היו מחשבותיו, כבר מתו, לא בו בלבד מתו, כי-אם בגולה כולה מתו.  "רצה אנטוקולסקי לברוא תבניתו של מושל רגזני ואכזרי, שנורא הוא על כל סביביו, ובכל-זאת לא מת אלהים בלבבו והוא חוטא ומתחרט, חוטא ומתחרט,- וכי יש לך נושא יותר נאות לזה מהורדוס המלך?" כן.  אבל לבו של אנטוקולסקי לא הלך אחרי הפסל המת, הוא לא בקש לתת פסלי-אילוסטרציות להיסטוריה.  כל עיקר געגועיו היו – ליתן ממש של חיים בפסליו.  ואלו הצורה – מושל  יהודי, כשהיא לעצמה, כבר מתה, אין לה חיים עוד, אפילו בנפשו של היהודי אין לה חיים עוד..."כשרצה אנטוקולסקי לברוא טופס של פָּרוש, היושב כלוא בחדרו, בדול מן העולם ואין לו בעולמו אלא ספריו בלבד"...לא, לא חיים-מתים כאלה ראה אנטוקולסקי בחזון-רוחו, לא לפרוש מן החיים, אשר היה לו "תלמודו לקינת-תמרורים" ואשר "כתפלה נדחת ובנפש נודדת בחשכת-הלילה ובדממת-המות, מבלי שתשמָע, אנחתו אובדת" – לא לחי-מת כזה בקש אנטוקולסקי ליתן צורה.  הוא בקש צורה לפרוש מן העולם, אשר מתוך דממת חדרו בכל כחו יקשיב לשירת החיים, ובספריו, אשר יכתוב, ישיר אף הוא שירת עתידם[5]. ואם אולי ידעה גם הגולה לפנים צורה או, לכל-הפחות, מעין-צורה כזו, סוף-סוף עברה ובטלה מלבנו.  עכשו היסטוריה היא בלבד ולא חיים.  ואנטוקולסקי מה שהוא חיים בקש ולא מה שהיה חיים.  ומי כמוהו ידע, כי "אם גם שבעה ראשים יהיו לו לאמן, אף אם עד לשמים יעלה, אם רק אמן הוא באמת לא יוכל ליצור מה שאין.  אדרבה, כל מה שאמן הוא ביותר, כל מה שנשמתו ערה ביותר, ישָמע לנעשה מסביב לו ואותו ייצר באמונה[6]...ואנטוקולסקי, אחד מן הראשונים לגבי אמנות, שב" אהלנו הדל" רק רעבון לגלוי ניתן לו ולא הכרח לגלוי, הוא גם אחד מן הראשונים, אשר את רוב אפשריותיו שלו צמצם שלא בטובתו לתוך צורות שאינן שלו.  הוא אחד מן הראשונים, אשר חטא – בעל כרחו חטא – למקוריות נפשו: היוצר המקורי שבו לא אחת כפף את ראשו בפני הווירטוּאוז "המתרגם".  ואל תתמהו, אם גם עליו יֵאמר מה שאמר פעם אחת פרידריך נוּמאַן על אמן יהודי אחר, על מאַכּס ליברמן: "לא במכחול הוא צר, כי-אם במח-ראשו".  הרבה מן האמת יש במשפט זה.  המתרגם נשמע תמיד להוראות מחו; היוצר, שאת הכל מעלה לו תהום נשמתו, לצווי-לבו הוא נשמע.  ואולם יבוא פסל "ישו" של אנטוקולסקי – צורה יהודית גמורה, שאפילו לבושה היא יהודית – ויעיד, כי בשעה שגם לאנטוקולסקי ניתנה בתוכו צורה משלו לחזון-רוחו שלו יצר הוא את אשר רק יוצר יהודי מקורי יכול ליצור: לא ישו אלהים, אף לא ישו "מוכה-אלהים ומעונה". ש"בחבורתו נרפא" לאדם כולו, כי-אם ישו בר-לבב, נכה-רוח, פסיבי, חסר-תוקף, נטול-מעשה.  ודוקא על ישו זה, של אנטוקולסקי, מעיד מומחה נוצרי, כי הוא "בהחלט המעולה והחשוב שבכל פסלי-ישו מראשית ימי הנצרות ועד עתה[7]...

וברגעי ההתבוננות וחשבון-הנפש אני דן עם לבי, לאמר: הן מקרה אחד לעם כולו ולאמניו וחכמיו וסופריו.  לא רק הם, בחירי- העם, כי אם גם העם כולו אין לו צורות משלו לגלויי-רוחו שלו;  לא רק הם, יחידי-הסגולה שבעם, כי-אם גם העם כולו על רוחו ועל לא-רוחו, על נפשו ועל לא-נפשו יחיה.  ולמה אפוא יפלא בעינינו, כי תחת עם-גאון היינו לעם בעל-כשרון, תחת עם יוצר היינו לעם ווירטוּאוז, לכשתרצו – ל"עם מתרגם"...

 

4

יודעים אתם מהי הסגולה המיוחדת של המתרגם המעולה המובהק?  הסגולה לכבוש את אפיו שלו ולהקליט את עצמו אל תוך כל הצורות והסגנונות שבעולם ולעשות כמתכונתם.  למתרגם המובהק אין דבר, אשר ישגב ממנו: הוא סופג את הכל.  משום שאת שלו, המיוחד לו לבדו, הוא כובש, הרי הכל שלו.  משום שהנעלם, הגנוז, הכבוש ומובלע בקרקע-נשמתו, שם הוא מת ושם הוא נקבר קבורת-עולמים, לפיכך אין לו למתרגם בעולמו אלא הגלוי, הידוע.  זה ש"מח-הראש צר את צורתו".  כל מקום שיש תרגום, שם אין לב ואין נשמת-חיים ואין יצירה;  שם יש רק מח וראש ועבודה.  כל מקום שיש תרגום שם יש רק גלוי לאנרגיה הרוחנית: עלוי אין לה.  ואם יש מקצת יצירה ועלוי גם בתרגום, ישנה לזו רק באותו העודף שבתרגום לגבי המקור, והעודף הזה הלא גם הוא – מקור...

וכשאני מסתכל בסגולתה הנפלאה של אומנתו להקליט את עצמה לתוך כל צורות ההויה, להשכיל אל כל מהלכי החיים, לספוג אל תוכה כל הדעות והשיטות והתנועות שבעולם ולעשות כמתכונתן;  כשאני רואה, שאין דבר אשר ישגב מכחו ויכלתו של היהודי;  כשאני רואה, שאין ארץ ואין מדינה, אשר לא יהיה בה היהודי "תורגמן" לכל דבר;  כשאני רואה שכל-כך שעבדנו מדור דור את כל כח נפשנו ל"תרגום" בכל מקצעות חיינו, עד כי כבר דלל וחרב בנו גם עצם הרצון למקור; כשאני רואה, שככה לנו בעולמנו, – מודה אני לפניכם, – יבהל לבי בקרבי, כי יודע אני גם אחריתו של המתרגם המובהק;  סופו שיסתם מקורו לגמרי ופותח לא יהיה לו עוד...

ויש אשר יֵאמר: כל הימים, אשר חומת הגטו מגן היתה לנו, חיתה נפשנו בקרבנו.  אף יש, אשר לא רק מפי זקנים, כי-אם גם מפי בחורים ישָמע: נשוב ונבנה לנו חַיִץ מבדיל בינינו ובין העולם, אשר מסביב לנו;  לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות, לטלית ולתפילין, לטרפה ולכשרה נשוב – ועָלִינו.  ואפילו איש כביאליק מתפלל: "בואו והעמידו עלינו מצוות!" מאמין הוא אפוא, שעדיין יש כח בגולה להעמיד משלה ומתוכה צורות חדשות לחייה וגלויי-רוחה.  הלואי ותבוא תפלתו.  אבל, אחי, האומנם אין עינכם רואה, שכבר תם כחה זה של הגולה, וכל המתפלל על מה שנמנע במציאות מה תקוה ואחרית יש לתפלתו?  ולא זו בלבד.  האומנם אין עינינו הרואות עתה, כי אותן הצורות, שיצרה הגולה בשעתה, בשעת גדלותה ועוצם-ידה, לא מאבן ומלט, כי-אם מחול וגבבא נוצרו ובנשוב בהן הרוח והיו – ללא-כלום, או כמעט ללא-כלום? – – –

 

משואות 1919

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] תכנו של מאמר זה שמש לי תחלה חוֹמר לשיחת-חברים.  לפיכך נשתמשתי לפעמים גם בכתוב – בסגנון של שיחה.

[2] "דיע עטהישען גרונדפראגען" (1899), עמ' 257.

[3] אחד-העם, "על פרשת דרכים" ב' (תרס"ד), עמ' 122. – וגם בפרויקט בן-יהודה: http://benyehuda.org/ginzburg/Gnz078.html

[4] מ.מ. אנטוקולסקי, בעריכת ב.ב.סטסוב, עמ' 482-93 פטרבורג 1905.

[5] עי' שם, עמ' 712.

[6] שם, עמ' 182.

[7] שם, עמ' 27.