_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מנהיגים ואלילים

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

– לא באה המלחמה אלא להשכין שלום בעולם, ולא באו המהפכות שלאחריה אלא להצמיח אמת בעולם.  את השלום, שהשכינה המלחמה אנו יודעים, והאמת, שהצמיכו המהפכות, אף אותה אנו יודעים: אלילים ועובדי-אלילים ודת עובדי-אלילים...

– אל תחטא בלשונך ואל נא תשת על המהפכות חטאת-חנם.  עובד-אלילים היה האדם מעולם, ועובד-אלילים יהיה עד העולם.  אלהים יבקש רגע ואלילים לנגדו תמיד.  מלאה כל הארץ אלילים.  המלך הוא האליל, הגבור הוא האליל, האמן הוא האליל, והמשורר הוא אליל-האלילים.  גם בנשוא האדם מרום עיניו, יושב לו האליל בלבו.  אשר על-כן צורה יבקש לאלהיו, צורה בדמות אלילו, ועוד לפני שעשה אהרן את עגל-המסכה, כבר היה עשוי בלבו של העם.

– יודע אני ואיני חולק.  אף יודע אני, שלחנם יתגאו האלילים, אשר אמרת, ולחנם יגבה לבם בכבוד, שיתן להם האדם.  גאוה של הבל גאותם.  גם השוער של כדור-הרגל הוא האליל, גם מרדף האבטומוביל הוא האליל, גם הגברתן כבד-המשקל הוא אליל האלילים.  אבל גם זאת אני יודע, שהמהפכות פותחות תמיד והן פתחו גם עתה מקור חדש לאלילות, ומקור זה לא במהרה ייבש.  בזמנים כתקונם זקוק אדם לכח וגבורה מיוחדים, לכשרונות וסגולות מופלאים למען ייראה אדם עליון וייעשה אליל לרבים.  בזמנים מעוותים של עווית-מהפכות, כשראש-המדברים נעשה ההמון, האמבוהה, כשעינם של הבריות מסתנוורת מלהבת-אודם ושכלם ויושר-דעתם נחבשים בפנת-אלם, דיה גסות צינית של מרט צמא דם, דיה גרגרת רחבה של דנטון צמא-פוזה, דיה שפלות-נפש של רובספייר צמא-נקמה, דיה נשיכה של אדם-סוס כדי להיראות אדם עליון ולהעשות אליל, אשר לו המונים יכרעו ברך ולו ישבעו שבועת עבדים נאמנים.

כל שעה שאני פותח את העתונים, הבאים מחוץ-לארץ, מיד אני נכנס לבית-עבדים.  לשלשה בתי-עבדים אני נכנס, ואין בין אחד לשני ובין שניהם לשלישי ולא-כלום.  העבדים – עבדים: עיניהם עמקו בחוריהן.  כי גדול הסבל, עורם צפד על עצמם, כי חסרה בטנם, ובמיליוניהם יכרעו וישתחוו לאלילם ושיר-מזמור בפיהם: "אתה הוא אלהינו ועמך מקור חיים!" – האליל – אליל: "ראשה די דהב, רגלוהי די חסף" ולשונו – אש אוכלה, ומכאן מוראו וחתו על כל עבדיו-עובדיו.  והדת – דת עובדי אלילים: קרבנות-אדם לאלפים ולרבבות, כי לא ידעו שבעה "מעוהי די נחש".  והאלילים, הגדולים עם הקטנים המתנשאים להיות גדולים כמוהם, ומיליוני עובדיהם, אשר התפרקו את נשמתם וצלמם, נשמת-אדם וצלם-אלהים, ולא נותרה בהם בלתי אם תולעת רומשת על הארץ, – כל אלו מידי עווית המהפכות שלאחרי המלחמה היו לנו.  וזוהי האמת שהצמיחו בעולם.

ואל תתניני, ידידתי, עם אלה, שמשקפים שחורים מצומדים על עיניהם מתחלת ברייתם, או מחמת חולשת זקנתם, וכל העולם כולו הם רואים קודר בלא חמה.  אין חלקי עמהם.  מנעורי ועד עתה, לעת זקנה, מבקש אני את נחומיו של האור הזורח ואותם אני מוצא.  אף בסדיני-העתונים, הבאים יום-יום מחוץ לארץ, מוצא אני פנת-נחומים.  קורא אני על מפעלו של טומאש מאסאריק, קורא אני על פרשת הערב-שמשו של זקן זה ורואה, כי עוד לא גמר איש ועוד לא פסו מנהיגים מבני-אדם, – מנהיגים ולא אלילים.

ומדגיש אני: מנהיגים ולא אלילים, כי רבים הם, אשר לא ידעו להבחין ולהבדיל בין מנהיג לאליל.  למעשה מה רב הוא המרחק בין זה לזה, ולא רק רב המרחק ביניהם, כי אם גם לא שורה אחת שורתם.

לאמונה ינהג המנהיג את מונהגיו, והיא, האמונה, מעוזו.  רצון לאמונה ידרוש האליל מאת עובדיו, ובו, ברצון לאמונה, מבצר לו.  ואל ייראו דברי תמוהים בעיניך.  אמונה יש לה גבול. עד כא יכול אני להאמין – ואני מאמין;  מכאן ואילך איני יכול להאמין – ואין אני מאמין.  רצון לאמונה אין לו גבול: כיון שאני רוצה להאמין, אין מעצור ואין סייג לאמונתי, ואני מאמין בכל.  גם לאחר שכבר נהרג דוד אלרואי האמינו "המנחמיים", שעוד מעט ישוב וייגלה וייראה משיחם זה ויביא דת הגאולה במהרה בימיהם, כי רצו להאמין.  כשהמיר שבתי-צבי ונעשה גוי נערו חצנם ממנו מאמיניו, כי לא יכלו להאמין עוד, ולא נערו חצנם ממנו אלה שרצו להאמין, כי לא מת בלבם הרצון לאמונה.  ולא רק קטני-ארץ היו הללו;  היו בהם אנשי-מדות, בעלי קומה גבוהה.  עי' רבי יהודה חסיד, עי' רבי יהונתן איבשיץ.  יש והאליל יכניע גם את שכמותם והרצון לאמונה ינטע גם בלבם הם.

האליל מכניע.  כניעת עובדיו-עבדיו – סוד קיומו ובה איילותו.  אם אין כניעה אין אליל.  בו ברגע שתחדל הכניעה יחדל הוא מהיות.  בו ברגע ישוב דהב ראשו להיות מה שהוא באמת – חסף-שקר, חסף מוזהב, וחסף רגליו יתפורר ויהיה לאבק מכאיב עינים, בו ברגע יפרשו מאמיניו ויבושו ויכלמו, כי האמינו, והרוצים להאמין יבדלו ויהיו לכת-עגונים, אשר אליו ייעגנו ובעגונם יתמו ויאבדו.  – המנהיג אינו מכניע: הוא מורה, הוא מגדל, הוא מרומם, הוא מחנך.  מה לו ולבהמה בבקעה אשר תלך אחריו?  אדם, אשר ילך עמו בשפלה ובהר, במעלות ובמורדות, – אותו הוא מבקש והוא ייקר לו.  זכורני: לפני שנים לא מעטות קראתי דברים על "המורה והמנהיג" זה לעומת זה, – ולא הבינותי.  האומנם יש, או כלום יכול להיות לא מורה, מנהיג שאינו יודע ואינו מבקש להיות מורה? מנהיג ואליל זה לעומת זה – אני מבין;  מנהיג ועסקן זה לעומת זה – אני מבין;  מנהיג ומורה זה לעומת זה – איני מבין.  לגדול שבמנהיגים, אשר לא קם כמוהו, למשה, לא מצא העם ולא היה יכול למצוא אלא תואר אחד – משה רבנו...

האליל בז למאליליו וכאין וכאפס הם בעיניו.  כיצד לא יבוז להם והם רק גב רחב להם כפוף לרצונו, לרגליו, והוא עליהם ידרוך? – המנהיג מאמין במאמיניו ובכבודם ייכבד, כי מכוחם כח לו ומידם לו העוז והיכולת.

שקרן הוא האליל.  על ימין ועל שמאל ישקר, הוא ואפסו עוד, ומה לו כי ייגע וישא ויביא למעליליו-עובדיו את האמת שכבדה היא כעופרת? די לו ודי להם בשקר שקל הוא מסובין.  שקרו – אמתו.  אחרת אין לו. – המנהיג אמת בלבו ואמת בפיו, ואף אם ייגע וייעף אותה יביא למונהגיו, כי אדם המה ואין כמותה מגדלת ומחנכת את האדם, אין כמותה מחשלת רוחו ואוזרת נפשו בגבורה.

גדלן הוא האליל וכאלהים, להבדיל, יתן את לבו.  ראש אחד וכתר אחד, ולא נשר בן שני ראשים.  וערירי ילך ויורש אין לו.  גדול הוא, מרום הוא ואין דומה לו, פטר הראשון, אליל זמנו ומקומו, הסגיר למות גם את בנו-בכורו, לבל ירום לבו להיות יורשו.  יורש לא ראה לו גם לנין, אליל-האלילים של דור שלם, ואלמלא הרקב, אשר שלח שנו בו ואכלו בעודו חי, אולי היה גם הוא עושה לזה, שהתנשא להיות יורשו, מה שעושה פטר לבנו-בכורו. 

על כל פנים.  בצוואתו הזהיר והזהיר: "אל תמליכוהו עליכם, לא תשתחוו לו ולא תעבדוהו".  הוא, ההולך למות, היחידי ואין כמותו.  בלי יורשים ימותו גם סטאלין וגם היטלר.  מי ידמה להם ומי ישוה להם, כי יירשם?  – המנהיג ישא ליורש נפשו, ליורש אשר יקח את מקומו כשתגיע שעתו;  הוא גם יגדל ויחנך את יורשו, את ידו יסמוך עליו, כי לא תהיה עדתו כצאן אשר אין להם רועה.  טומאש מאסאריק המנהיג ראה יורש לו.  ובעודו חי הושיבו על כסאו.  "לרועה נאמן, שאמר בעל צאנו: הסתלק מצאני. אמר: איני מסתלק עד שתודיעני את מי אתה ממנה תחתי".

אוי לו לעם, שמנהיגיו אלילים;  אשרי העם שמנהיגיו רועים נאמנים...

"הבקר" 1935

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה