_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"הגל התשיעי"

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

הגל הזה, שקם עכשיו "לבלוע" את הציונות, מעין "הגל התשיעי" הוא, אבל לא האחרון. כשישקוט יבואו גלים אחרים במקומו, קטנים וגם גדולים ממנו.  וגם הם לא יבלעו את הציונות.  רק לחכך ילחכו את הצור, רק הָמה יהמו, רעש ירעשו ­­­– וישקטו. 

ולא גל אחד הוא זה של עכשיו, כי אם שני גלים המתקרבים איש אל רעהו, עוד מעט ויתחברו יחד, כי מצולה אחת הולידה אותם.

הגל האחד קם במערב אירופה, ביתר דיוק ­­­­– בגרמניה.  עוד בראשית מלחמתנו בה"עזרה" ברי היה לנו, כי מלחמתנו זו עתידה להרבות את ההתנגדות אלינו בגרמניה[i]. ההתנגדות לציונות עשתה שם בימים האחרונים "חיל רב" וכבר לבשה צורה של שנאה מפורשה.  גילוּיה האחרון של שנאה זו היא ה"מחאה", שנתפרסמה בסוף השבוע שעבר באחת "החצרות הנדחות" של ה"בערלינער טאגעבלאטט".  "הציונים, ­­­­– כך נאמר במחאה, ­­­– מבקשים להקים בקרב היהדות שוביניסמוס יהודי-לאומי, העתיד להביאנו לידי נגוד קשה כלפי יתר בני הארץ, אחינו לאזרחות גרמנית, שאין דבר מבדיל בינינו וביניהם בלתי אם הדת בלבד...  לעבוד במחיצה אחת עם הציונים הללו, ואפילו באותם המקצועות, שבהם היינו רגילים לגונן יחדיו על זכיותינו, על עינינו הרוחניים והדתיים ועל בני-אמונתנו הנתונים במצוקה ­­­– אין אנו יכולים עוד...  לטובת עניניו של הצבור היהודי אין אנו רשאים להמנע עוד מלהעביר קו מבדיל בינינו ובין אלו"...  דברים פשוטים, השקולים כנגד כל מיני הסברות חריפות ונמוקים עמוקים.  וחתומים על הדברים הפשוטים האלה כשלש מאות איש, בהם גם אנשים מפורסמים.

מחאה זו היא, כאמור, תולדה ישרה של המלחמה הכבדה, שפרצה בין הציונות וילד-טפוחן של היהדות הגרמנית והאזרחות הגרמנית – ה"עזרה". ראיה לדבר: דז'מס סימון ופאול נתן, שעד עתה היו נזהרים שלא יתיחד שמם על מעשה, המכוון בפרהסיה כנגד הציונות, וב"אפיסטולה", ששלח בראשית הקיץ שעבר "הועד של הנלחמים בציונות", לא נזכר שמם אפילו ברמז – גם הם חתמו עתה על המחאה, שהרי מי כמוהם יודע עד כמה "אי-אפשר" לעבוד יחדיו עם הציונים אפילו עבודה שאין בה כלום חוץ מפילנטרופיה טהורה.

הגל השני קם במזרח, אלא שהוא מבקש לכבוש לו מקום, ולו גם פנה קטנה, אף במערב.  ה"אידישיזם" החדש הוא הגל.  אם ה"אידישיזם" הישן טמן בתוכו, – ודומה, שאף הוא גופו לא חש במטמונו זה, – שנאה טבעית, הכרחית, לציונות, כלומר להשקפת-עולמה של הציונות, הנה ה"אידישיזם" החדש כבר גלה את מטמונו, גלה אותו גם לעצמו וגם לאחרים, והמלחמה בציונות היתה לו למלחמת-מצוה ל"עיקר פרוגרמתי".  הדבר הגיע לידי כך, עד שאחד מן הדַבָּרים, ה' קויפמאן בעל ה"פריישטאט", שגם הוא, כמובן, קושר בכל שורה ושורה כתרים ללאומיות הטהורה והעליונה שבאידישיזם, הדפיס את דבריו נגד הציונות בקובצו של ועד האסימילטורים, הנלחמים גם בציונות וגם בלאומיות, גם ב"אידישיזם" וגם ב"העבראיזם", גם בתרבות המיוחדה ליהדות בגלות וגם בנצני התרבות, שהיהדות יוצרת בארץ-ישראל, משום שהם מודים רק בלשון אחת ובתרבות אחת – בגרמנית.  ואם אתם מצויים אצל ה"מניפסטים" של ה"אידישיסטים החדשים", – הללו אינם כותבים ואינם מדברים בימים האחרונים אלא בטון של "מניפסטים", – ושמעתם גם אותם מוסרים מודעה: "לעמוד במחיצה אחת עם הציונים – אין אנו יכולים... להעביר קו מבדיל בינינו ובין אלו – אנו חיבים".  חסרה במודעתם רק הפשטות והבהירות, אשר אנו מוצאים במחאה, שנדפסה ב"האנדעלס-צייטונג" של ה"בערלינער טאגעבלאטט".  ואם תבקשו תמצאו סבה נראית וגלויה לכעסם ומרי-שיחם של המוחים הברלינים.

ואולם, הסבות "הנראות והגלויות" אל תטעינה אותנו.  לא הן האמתיות והנכונות. את הסבות הראשוניות, היסודיות, לכל מיני צוחות כנגד הציונות עלינו לבקש מרחוק ולא מקרוב.  ואם נעמוד עליהן נדע מראש, שגם "הגל התשיעי" איננו האחרון, אלא שעוד הרבה-הרבה גלים אחרים קטנים וגדולים ממנו, מחכים לנו בדרכנו הארוכה והקשה.  אין זאת אומרת, שהגלים הללו אינם קשים לנו ואינם מצערים אותנו.  קשים הם וגם מצערים.  הן הציונות מבקשת להיות משא-נפש לא רק לכתה אחת, למעמד או לציבור ידוע בישראל.  היא מבקשת להיות משא-נפש לעם.  המעשה, שהציונות מבקשת לעשות – להפוך את עולנו כולו – זקוק לחבתו של רוב העם, לכל-הפחות, ולעזרתם של כל בחור וטוב בעם.  וכשבאים אנשים, שבשום אופן אין אנו רשאים ואין אנו רוצים לזלזל בערכם וכחם, ומשניאים את הציונות על הבריות ומרחיקים את הלבבות ממנה.  – ולוּ גם לשעה קלה בלבד, – ייצר לנו מאד, כי הם עצמם, כחות שיש לציונות צורך בהם, מתרחקים ממנה, וכי הם גורמים לה זיק בהרחיקם ממנה גם את האחרים, – ייצר לנו מאד על השעה הקלה, שיוצאת בעונם ובחטאתם לבטלה. כן, הגלים קשים ומצערים.  אבל מה נעשה והם "מחויבי-המציאות" מתוך עצם מהותה של הציונות, מתוך עצם המעשה שהיא באה לעשות בעולמנו. והרי אנו צריכים לדעת מראש, כי בוא יבוא.

 

II

הציונות לא נולדה שלימה ומתוקנת די צרכה. היא גְדֵלה, משתלמת ונתקנת בלי הפסק. וכל מה שהיא גדלה ומשתלמת היא  מוסיפה לחשוף את מצפוני הלבבות.  כך דרכו וזה כחו של כל רעיון גדול, הבא לברוא רוח חדשה והשקפת-עולם חדשה לבני-אדם.  עם גידוּלה והשתלמותה של הציונות גדלות, מתארכות ומשתלמות גם קרני-מִשוּשה, אם אפשר לומר כך, והן נעשות תפסניות ובדקניות יותר ויותר.  מתחילה, כשנשמעה קריאתה הראשונה של הציונות: "שובו אליכם, הֱיוּ את אשר הנכם – יהודים", היו קרני-משושה קצרות וגסות.  אז הספיקו לתפוס רק את המכה הגלויה, את "אי-היות יהודי" המפורשה, הבולטת.  אז הספיקה הציונות להחריד מרבצה רק את האסימילציה הגסה, לכשתרצו – התמימה.  הלבבות, שמכת "אי-היות יהודי" מתחלת בעמקם, בקרקעיתם, הללו, שגם הם עצמם אינם חשים במכה, הקבורה להם בתחתית נשמתם, לא חרדו ומנוחתם לא נשבתה.  אחת משתי אלה אירעה להם: או שקריאתה של הציונות לא חידשה להם כלום, שהרי הם הם היהודים השלמים, הגמורים, בעלי הנפש הבריאה ואין להם שום צורך ב"שיבה אל עצמם" (עי', למשל, האורתודוכסים, שבימי הציונות הראשונים היו מושכים בכתפיהם ולא יכלו להבין, מה זו באה ללמד אותם), או שהציונות נראתה להם כדבר, שיש בו חדוש – לאחרים.  אנו יודעים, שגם השקפת עולמו הציונית של הרצל, זה שהציונות תהא נקראת על שמו עד העולם, קרני-משושה היו קצרות ולא תפסו אלא בלבבות, הנושאים את מכת אי-היהדות "ברמה".

ואולם הציונות גדלה, השתלמה.  היא גדלה, השתלמה מתוכה, משום שחדלה להיות רק ענין מפשט ונעשתה יוצרת ערכים ממשיים.  היא הלכה ונתבררה, משום שהלכה ועברה דרך מעשים ומפעלים, שפלטו את הפסולת וקלטו את הבר.  ומתוך כך נתארכו ונתחדדו גם קרני-משושה של הציונות עד כדי בדוק את הלבבות גם בעמקם ותפוס גם את המכות שבסתר, הנסתרות גם מעין בעליהן.  ביתר דיוק: היצירות, אשר יצרה הציונות, הערכים החדשים שהביאה לעולם, הרעבונות החדשים שהטילה אל תוכנו, הן הם שנעשו קרני-משוש ארוכות וחדות, בדקניות ותפסניות. והרשו נא להשתמש גם בצורה רטורית זו: הציונות היוצרת נעשתה נר, החושף כל חדרי לבו של היהודי ומוצא את כל מיני בשר-המכוה, המרמה ואומר להיות בשר בריא, את כל מֵאוּנֵי ה"אני" היהודי, המתאמרים להיות הִיוּנָיו.  וזוהי סבת הגלים, המתחדשים וקמים על הציונות מזמן לזמן: כל גל וגל הוא מרד חדש מצד צרבת, שעד עתה היתה נסתרה ועכשו נגלתה.

צאו ובדקו בגל, שקם עכשיו בגרמניה, ותראו שכך הוא הדבר.  הנה, לדוגמא, אותה המחאה, שנדפסה ב"בערל. טאגע-בלאטט".  את רוב האנשים שחתמו עליה אין אני יודע מי ומה המה.  אבל ברי לי, כי לא כולם, ואולי גם לא רובם, הם אסימילטורים גמורים, אסימילטורים במובן הגס של מושג זה. הן לא כלודביג גיגר הרמן כהן, לא כרודולף מוֹסה פאוּל נתן, אף לא כפייט סימון דז'מס סימון.  ומהיכן בא לכולם הקצף על שפתותיהם?  למה מוכרחים הם כולם להעביר קו מבדיל ביניהם ובין הציונים, כלומר ביניהם ובין הציונות?  הדבר מובן וברור.  קרני-המשוש של הציונות כבר נתארכו ונתחדדו עד כדי תפוס את הצרבת הנסתרה שבנפש המעולים והטובים שבהם.  משהתחילה הציונות יוצרת ערכי תרבות עברית ממשיים, משחדלה להסתפק בקטנות והתחילה לפנות דרך גם לגדולות במובן התרבות, השיגה ידה לנגוע גם במקום הפצע של אלו. אין אנו מרמים את עצמנו, אין אנו מגדילים את ערך מעשינו כלל וכלל.  אנו יודעים, שקיומם של שנים-שלושה בתי-ספר עבריים תיכונים בארץ-ישראל, שהרצון ליסד שם אוניברסיטה עברית אינם מצטרפים עוד לחשבון גדול ביותר.  אבל יפה כתב אחד=העם: "השאיפה הזאת ("לשחרר את החנוך העברי בארץ-ישראל מהשפעת רוח זרה, הבאה בהכרח על-ידי שלטון שפה זרה") כשהיא לעצמה, היא היא הקנין היותר יקר שרכשנו לנו בארץ-ישראל".  שאיפה זו פירושה: יהודי נאור, יהודי שלם הוא רק זה שינק את תרבותו היסודית מתוך מעינה העברי.  היהודי שינק את תרבותו היסודית מתוך מעין אחר, ודאי יכול הוא להיות יהודי גדול, רב כח ורב-ערך, אבל לא יהודי שלם.  ואם השאיפה לפתיחת מעין זה כבר קיימת בעולם, אף איננה עוֹד שאיפה מופשטה בלבד, אלא היא לובשת צורה מוחשית, ולו גם דלה ומועטה היא עדיין.  הצורה – הרי בעצם מציאותה היא מגלה את החסר בנפשם הם, את לקוי נשמתם של אלה שמעין אחר הוא מעינם. אל תראו את הדברים כפרדוכס בעלמא אם יאָמר, שחניך בית-הספר העברי בארץ-ישראל משמש "מכשול-לב", "קרן-משוש" בדקנית להרמן כהן היהודי הגדול בברלין.  ומכאן – הגל ההומה ורועש, מכאן הקצף אשר על שפתים, מכאן הכרחם (כן, הכרחם!) של הקוצפים להעביר קו-מבדיל בינם ובין "הציונים האלו".

צאו והסתכלו בקצף, העולה על שפתי האידישיסטים החדשים בשעה שהם מזכירים את שמה של ארץ-ישראל, הקמה לתחיה, ושוב תראו שכך הוא הדבר.  עכשיו אין אדם נעשה ראש ומנהיג לאידישיסטים אלא אם כן הוא בועט בארץ-ישראל תחלה.  אין שלום אש נעשה רבן אלא מתוך ספור על מעשי "פלגש בגבעה", הנעשים במושבות ארץ-ישראל, אין ש. ניגר[ii]  נעשה מנהיג אלא מתוך מסירת-מודעה, שעניני ארץ-ישראל הם עניניהם הפרטיים של הציונים, אין קויפמאן נעשה דַבָּר אלא מתוך הוראה, שארץ-ישראל היא ארץ שבחרוה הציונים, ואין ליטבקוב נעשה מה שהוא נעשה אלא מתוך שמחה ורקוד לצרה הקרובה לבוא על החנוך העברי בארץ-ישראל.  מה חרי האף הגדול הזה?  למה רגש גַלם של האידישיסטים תיכף כשהתחילה ההסתדרות הציונית דנה מתוך כובד-ראש על יסוד אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל?  הדבר ברור ומובן.  הלשון העברית, השבה להיות בארץ-ישראל לשון-החיים, היא שנעשתה קרן-משוש חדה לתפוס גם את אותה המכה של "אי-היות יהודי", הקבורה עמוק-עמוק בנפשו של האידישיסט, המבכר, מדעת או שלא מדעת, את הגלות על הגאולה, את החלק על השלם. לבו של אידישיסט זה אומר לו, שהשעור העברי הראשון באוניברסיטה העברית הראשונה יסתום את גוללו של האידישיזם, המתאמר להיות תרבות לאומית לעם.  והלב העלוב הומה, רועש, קוצף ומבקש להטביע בקצפו את הציונות כולה, וביחוד את יצירתה הגדולה – את ארץ-ישראל החיה, העברית.

הנה דברתי על המכה הנסתרה של "אי-היות יהודי". מובטחני שאיש לא יחשדני, כי היתה כונתי להעליב בדבור זה את מי שהוא.  כולנו עלובים, כי את כולנו עולבת הגלות ואל תוך כולנו היא מטילה מכה זו במדה ידועה.  כולנו יונקים ממעינות זרים את תרבותנו היסודית, ולפיכך אין איש בתוכנו, אשר יאָמר עליו, כי יהודי גמור ושלם הוא.  כולנו נגועים, אלא שנגעו של האחד גדול ונגעו של השני קטן, נגעו של זה גלוי ומבהיק לעין כל ונגעו של זה טמון ומדמדם בעומק. והציונות, שבאה להפוך את עולמנו כולו ולברוא רוח חדשה ולב חדש לכולנו, בודקת לאט-לאט את כולנו. קצתנו מקבלים יסורי הבדיקה באהבה, פותחים נפשם לבודקת והולכים אחריה, אחרי הרוח החדשה הצרורה בכנפיה.  וקצתנו אינם מספיקים כדי להתגבר על יסורי הבדיקה והרי הם חורקים שן על הבודקת, שולחים אגרוף למולה ומבקשים את נפשה לספותה.

ורפיון זה היא המצולה, שמתוכה גחים כל הגלים הקמים על הציונות לבלעה.

 

III

ובכל השעות הקשות יש לה לציונות בת-ברית נאמנה – ארץ-ישראל.  בבריתה עמה צור-החלמיש היא הציונות; הגלים ינהמו אף ישתרעו עליו – ואל חזו הרחב ינופצו.

אל נשכח: כשדם שכל יהודי גולֶה, ואפילו לאומי נאמן, יש בו קורט אסימילציה, כך כל יהודי גולה, ואפילו אסימילטור גמור, יש בו קורט לאומיות.  "אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם". זכורני: בבילֶפֶלד, המטרופולין של וֶסטפַליה בא ידי יהודי לא-יהודי, שמימי לא ראיתי אכסמפלר "שלם בתכלית" כמותו. אף רמז קל, אף זכרון כהה ליהדות לא נשאר בו.  אלפי שנות היסטוריה נשמדו מתוכו עד בלי היות להם שריד. פעם אחת טיילנו יחד ברחובות העיר.  נשקף לנו מרחוק בנין נהדר.  הניף האיש את ידו ואמר: "זהו בית-התפלה אשר ליהודים. הוא היפה שבכל בתי-התפלה אשר בעיר". ונעימה מיוחדת נשמעה לי מתוך הפראַזה האחרונה.   יהדות, גאוה לאומית היתה אותה נעימה...

ואת כל הניצוצות, את כל הקורטים אנו צריכים לצוד, להעלות, לגלות. איה הרשת אשר תצודם? מה הכח אשר יגַלֵם? הדבור, הרעיון? הן. ציידים יפים הם.  אבל בהיותם ערטילאים, רק דבור ורעיון, הם נעשים פחות מאשר הנם.  ובהיותם למעשה, למפעל, הם גדלים מתוכם ונעשים יותר מאשר היו בראשונה.  רשתם נפרשת מאליה.  ארץ-ישראל הממשית, החיה, היא הרשת הצדה ומלקטת אחד-אחד את כל הניצוצות הפורחים באוויר; היצירה הלאומית הנוצרת בארץ-ישראל היא הכח, המגלה את כל פרפורי הנפש הנסתרים, המתלבטים כצפרים כרותות גַפַּיִם ומבקשים את תקונם.

הנה ראינו, שכל יצירה חדשה שהציונות יוצרת מקימה עליה בהכרח גל של איבה ושנאה.  אבל היא מקימה לעומתו גם גל אחר – של הערצה וקִדוּש.  היצירה החדשה נעשית לא רק קרן-משוש טרדנית, התופסת את המדולדל והלָקוי, שמרקיבים סתר, כי אם גם מפתח, המשחרר מכלאה את הכְּמִיָה הגדולה להויה שלמה.  כל כבוש חדש בארץ-ישראל מכשיר מחדש הרבה לבבות להרהורי גאולה.  אם, למשל, המלחמה בגלל שחרור החנוך העברי בארץ-ישראל מהשפעה זרה הציפה את הציונות שנאה ואיבה מצד זה, כמה אהבה ומסירות-נפש הביאה לה מצד אחר.  אם ארץ-ישראל, החוצבת מאדמתה הויה ויצירה עברית, מרתיחה את דמם של הנבדלים, לרגלי גורמים שונים, מעל בקשת הויה ויצירה זו, כמה כח היא מוסיפה לאלו הרואים בה, ורק בה, את פדות רוחה של היהדות.

ברשימה קצרה אי-אפשר להציב אפילו ציונים קלים להשפעתה של ארץ-ישראל על הגולה – לא רק להשפעה העתידה, המקווה, כי אם גם להשפעה של עכשיו, שכבר ישנה. לו נמצא איש, אשר כבר היה נותן את לבו ללקוט את כל נקודות ההשפעה הזאת, שהולכות ומתרבות יום-יום, היו מצטרפות בידו לקו רחב ובהיר.  ואולם לנו ברי גם בלי לקוט זה, שגלי ההערצה והקדוּש, שארץ ישראל החיה, היוצרת, מקימה לציונות לא פחותים הם, למצער, מגלי השנאה והאיבה, שהיא מקימה לה. והבדל יש בין אלה לאלו: הגלים הראשונים גלים עולים הם והאחרונים – גלים יורדים. 

גל השנאה והאיבה של עכשיו מעין "הגל התשיעי" הוא, אבל לא האחרון. כשינופץ ונהמו יסוף יקומו אחרים במקומו, קטנים וגדולים ממנו. ולכולם תשחק הציונות אם תרחיב את צעדיה ותרבה את צבא יצירותיה בארץ-ישראל.

 

העולם 1914

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] עי' הרשימה הקודמת "בדידות מזהירה".

[ii] קויפמאן הוא המודיע בפירוש במחברת ינואר של ה"פריישטאט" ש"א. ווילנר" ניגר הוא.