_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר הבדיחה והחידוד:

עניים ועשירים, קבצנים וקמצנים

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

 

[א]

 

179         יקא-בדחן היה אומר:

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.  וכולם ישנם בי.  חכם מה הוא אומר? – "לא לחכמים לחם"[1]; רשע מה הוא אומר? – "לווה רשע ולא ישלם"[2]; תם מה הוא אומר? – "כי-אם תם הכסף"[3]; ושאינו יודע לשאול, – מי פתי ישאיל לעני כמותי?

 

180         הירשל אוסטרופולר נכנס אצל עשיר מפורסם לבקש נדבה.

אמר לו העשיר:

הירשל, שפיקח אתה, שמא תפרש לי פרשה סתומה, הרבה עניים מתפרנסים מאת העשירים, ואף-על-פי-כן הכל שונאים אותנו.  מה סיבה יש לזה?

החזיר לו הירשל:

אף מלאך-המוות כך: רבים מתפרנסים ממנו, ואף-על-פי-כן הכל שונאים אותו.

 

181         אמר קבצן לקמצן:

בתי בגרה ואין בידי להשיאה.  אל מי אפנה אם לא אליך? "שני בשני" אני לך.

החזיר לו הקמצן:

יודע אני, ש"שני בשני" אתה לי, מיהו ממוני – "ראשון בראשון" הוא לי...

 

182         היו לו למלמד עני עשרה זהובים, הלך וקנה עז.  גילגלה אשתו עמה כמה ימים, האכילה אותה, השקתה אותה – והעז חלב אין לה.  כעסה האשה ואמרה לבעלה:

מלמד שוטה אתה: הלכת לקנות עז וקנית תייש.

קיבל המלמד את הדין עליו ושתק.  לא היו ימים מרובים ופרצה מגפה בעזים ומתה גם עזו שלו.  תלה המלמד עיניו לשמים ונאנח: השופט צדק לא יעשה משפט!... לגבי חלב עשית עזי – תייש, ולגבי מגפה עשית תייש – עז.

 

183         פרצה מגפה בעזים ואמר מלמד לאשתו:

כשתמות, אם ירצה השם, עזנו שלנו, ניתן את עורה נדבה לעניים.

בכתה האשה וקיללה אותו:

הלוואי ותיבש לשונך!

החזיר לה המלמד:

שטיא, למה את מקללת? הואיל ואנו מנדבים את עורה לעניים, הרי זו סגולה יפה שעזנו לא תמות...

 

184         יחסן ביש-גדא היה בעיר.  כל אשר עשה לא הצליח ה' בידו, ולסוף הגיע עד כיכר-לחם.  ריחמוהו מכריו וביקשו לעזור לו בדרך-כבוד.  ואף הם לא הצליחו: תמיד היה בא שטן וטורף להם כוונתם הטובה בפניהם.  נמלך אחד הנדבנים ואמר:

אני אעשה ואצליח.

עמד והלך חרש אחרי אותו ביש-גדא, וכשראה שדעתו לעבור את הגשה שעל הנהר, הקדימו וכלאחר-יד איבד לפניו בכוונה ארנקי מליאה דינרים על הגשר, והתייצב מרחוק לראות מה ייעשה לה לארנקי.

בו ברגע הגיע אותו יחסן עני לראשו של הגשר עמד רגע אחד ואמר: גשר זה כבר עברתי מאות פעמים, ועדיין איני יודע, אם אוכל לעבור אותו בעיניים עצומות; עכשיו אנסה.  ומיד עצם עיניו ועבר את הגשר כולו מראשו לסופו, ואת הארנקי המוטלת לפניו לא ראה.°

 

185         מדרש-עניים:

"יפה אמר שלמה: 'כל ימי-עני רעים'[4]: יש לו לעני מכה – אין לו בצל לשים על פיה, יש לו בצל – אין לו מכה".

 

186         שאלו לרבי ברוך-מרדכי ליבשיץ:

מה טעם קוראים לעני שבעניים, שאין לו כלום, "עני בריא"[5]?

השיב רבי ברוך-מרדכי:

שנינו: "כל ימי עני רעים – והאיכא שבתות וימים טובים? כדשמואל, דאמר שמואל: שינוי-וסת תחילת חולי-מעיים"[6].  פירוש: הואיל ובשבת ויום-טוב אוכל העני סעודה שמנה, שאינו רגיל בה בימות-החול, מעיו לוקים.  במה דברים אמורים? עני, שיש לו סעודה שמנה לכל-הפחות לשבת ויום-טוב.  אבל עני שבעניים, שאף זו אין לו, מעיו אינם לוקים גם בשבת ויום-טוב, ונמצא הוא בריא כל ימיו.°

 

187         בבקשה ממך, – אמר עני לאשתו, – עשי לי חביתה.

רוצה אני לטעום טעם מאכל זה, שהעשירים רדופים אחריו.

אמרה לו האשה:

ביצים אין לנו.

החזיר הבעל:

מה בכך? אפשר לעשות חביתה בלי-ביצים.

חמאה אין לנו.

חמאה לאו דווקא.

מחבת אין לנו.

גחלים יש לנו.

הביאה האשה קמח וקישקשה במים, עשתה עיסה והניחה על-גבי הגחלים.  נחרכה העיסה מלמטה ולא נאפתה מלמעלה.

אכל העני, רקק ואמר:

תמה אני: מה ראו העשירים, שהם רדופים אחרי חביתה?

 

188         שאלו לחכם:

מפני מה עני אסור בשמנת?

השיב החכם:

משום שיש קוּם בעולם...

 

189         תנא רבי שמריל:

פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד ואמר לי:

"רבי, מפני מה עניים של ישראל אינם נעצרים על בנים ויש להם בנים ובנות הרבה"? – אמרתי לו: "בני, משום שעניים של ישראל אינם שותים אלא מים, והרי הם רגילים ב'בורא נפשות'"...

 

190         שאלו לשמריל שניטקבר:

מפני מה עני מטופל בבנים ובנות, ועשיר מטופל בממון?

החזיר שמריל:

שניהם משל גבוה זוכים.  עני, הדואג לפרנסת-השבוע, מזדרז לגמור זמירות של מוצאי-שבת, כדי להקדים ולהתחיל בעבודה של חול, וכשמגיע ל"זרענו וכספנו ירבה כחול", מחזירים לו מן השמים: "כסף אין לנו עדיין: בפמליה של מעלה עוד לא הבדילו; קח לך זרע".  עשיר, שאינו דואג לפרנסת-השבוע, מאריך בזמירות של מוצאי-שבת, וכשהוא מגיע ל"זרענו וכספנו ירבה כחול".  מחזירים לו מן השמים: "זרע כבר אין לנו; בא אחיך העני ולקח; קח לך כסף"...

 

191         אשה קבלה לפני בעלה:

שישה כבר ילדה: עכשיו, כמדומה, שוב מעוברת היא.

פייסה הבעל:

צער של חינם היא מצטערת.  כתוב בתורה: כשנולד ללאה הבן השביעי אמרה: "בא גד", ומפרש רש"י: "בא מזל טוב"[7].

נאנחה האשה:

אוי לי.   אשה אני ואיני יודעת מה שכתוב בתורה.  אבל מה שנעשה בביתי אני יודעת: יותר שמתרבים "המזלות" יותר מתמעט הלחם...°

 

192         רבי, – קבל חסיד לפני רבו, – מה אעשה ובני-ביתי מרובים ודירתי צרה?

אמר לו הרבי:

לך והכנס עזך לדירתך!

תמה החסיד – ואת מצות הרבי קיים.

לאחר ימים מועטים חזר ובא החסיד:

רבי, מקום אין בדירתי להניח ראשי.

אמר לו הרבי:

לך כנוס את כל התרנגולים והתרנגולות לדירתך!

כפף החסיד את ראשו – ואת מאמר הרבי עשה.

ושוב חזר ובא החסיד:

רבי, כלה כוחי... אין עוד בדירתי מקום לשבת.

אמר לו הרבי:

לך וגרש את העז מן הבית!

ולמחר פרץ החסיד לחדרו של הרבי ופניו מבהיקים:

רבי, החייתני... רווח לי...

 

193         דייר עני לא היה בידו לשלם שכר-דירה.  עמד בעל-הבית והשליך כליו לחוץ.  ישב העני ושמר עליהם.  אמרו לו:

דירתך החדשה מהי בעיניך?

החזיר העני:

ברוך-השם, דירה יפה ומרווחה, אף שיפעה של אוויר, אלא שאין מקום לתלות את המנורה...

 

194         אמרו לו לעני, שיש בדירה של דל"ת על דל"ת:

רצונך, שיהיה לך ארמון כארמונו של המלך, שיש בו מאה ועשרים ושבעה חדרים?

החזיר העני:

חס וחלילה! מהיכן אקח "מזוזות" לכולם?

 

195         שאלו לבחור עני, "אוכל-ימים"[8]:

על מה אתה עתיד להתפלל בליל הושענא רבה, כשייבקעו שערי-שמים?

השיב הבחור:

תיכף כשייבקעו שערי-שמים אתפלל לפני המקום, שיתן לי שבעה בתים יפים, ואשכיר אותם לשבעה אנשים חשובים, ותנאי אתנה עם כל אחד ואחד מהם, שיפרנסני יום אחד בשבוע, ונמצא אני רואה עולמי בחיי.

 

196         עני צם כל היום כדי שייכנס רעב לסעודת-נישואים בביתו של קרוב עשיר.  כל שעה היה מסתכל בחלון, שמא בא השמש להזמינו – והשמש איננו.  החשיך היום – והשמש איננו.

כפף העני את ראשו, מילא כריסו לחם וצנון ועלה על משכבו.

פתאום – קול דופק בדלת:

פתח!

הנה השמש! – התנער העני, נתן אצבע לתוך גרונו, הקיא את הלחם ואת הצנון, כדי שיהא שוב מוכן לסעודה, ופתח את הדלת.

נכנס שכנו ואמר לו:

רצונך, שתילווה אלי לקידוש-לבנה?

 

197         מצאו לעני, שהוא עומד בשוק ומתייפח:

רובל היה לו ואבד.

אמרו לו:

בדוק כיסיך, שמא תמצאנו.

השיב העני:

כבר בדקתי ולא מצאתי.

אמרו לו:

שמא יש לך עוד כיס אחד, שלא בדקת?

החזיר העני:

יש לי עוד כיס אחד, אבל אותו אני מתיירא לבדוק – שמא לא אמצא גם שם...

 

198         ראו לעני, שהוא עומד ועיניו תלויות לשמים.  אמרו לו:

מה טענה טענת לפני המקום?

השיב העני:

לא טענה, חלילה, טענתי, אלא שאלה שאלתי למקום ברוך-הוא.

אמרתי: ריבונו של עולם, הואיל ואלף שנים חשובים בעיניך יום אחד, ודאי אלף דינרים חשובים בעיניך דינר אחד.  ומה איכפת לך אם תלוה לי דינה אחד לשעה אחת?

חזרו ואמרו לו:

ומה תשובה החזירו לך?

השיב העני:

החזירו לי: המתן שעה אחת...

 

199         מלמד עני היה אומר:

אילו נתן לי הקדוש ברוך-הוא עשרת אלפים רובל, מיד הייתי מפריש אלף אחד מעשר לעניים.  שמא אין הקדוש ברוך-הוא מאמינני, יפריש בכבודו ובעצמו אלף אחד מלכתחילה ויתן לי רק תשעה אלפים.°

 

200         אמרו לו לעני:

לא גנאי הוא לך, שאתה יוצא בבגד שכולו טלאי?

השיב העני:

אין בכך כלום, הכל יודעים, שיש לי בגד אחר בביתי.

חזרו ואמרו לו:

אם כן, למה אין אתה יוצא בו?

החזיר העני:

משום שאותו בגד כולו טלאי על-גבי טלאי.

 

201         מקובלנותיו של עני:

אתם אומרים: "כל מה שעושה הקדוש ברוך-הוא, הכל לטובה"[9], ואני אומר: הכל לרעה.  ניקבו הנעליים שברגלי – מיד נכנסים המים לתוכן; ניקבה החבית שבביתי – מיד יוצאים המים מתוכה...

 

202         אבל תוך י"ב חודש ירד לפני התיבה על-מנת להתפלל בתורת ש"ץ.  ניגש אליו אחד ואמר לו:

אני קודם, שאני אבל תוך שלושים.

נסתלק הראשון והלך לו.  ניגש שלישי ואמר לשני:

אני קודם, שאני חייב-"יאהרצייט".

נסתלק השני והלך לו.  ניגש רביעי ואמר לשלישי:

אני קודם, שאני אבל תוך שבעה.

נסתלק השלישי והלך לו.  ניגש חמישי ואמר לרביעי:

אני קודם, שאני הוא המת עצמו[10]...

 

203         מרדכי חבד היה אומר:

למה אמרו "עני חשוב כמת"?[11] – משום שגם זה וגם זה אסור להניחו יחידי בבית...

 

204         אף הוא היה אומר:

עני חשוב כמת, ומכל-מקום אין מבקשים ממנוּ סליחה...

 

205         האחים הקדושים רבי זוסי מהאנופוליה ורבי אלימלך מליזנסק קיבלו עליהם עוֹל גלות, וחמש שנים רצופות התהלכו שניהם יחדיו מעיר לעיר ומכפר לכפר, לבושים בגדי-עניים, תרמיליהם על שכמיהם ומקלותיהם בידיהם.  בדרך עסקו בתורה, בנגלה ובנסתר, ושכינה היתה שרויה ביניהם, אבל לא נודעו לשום אדם בשמותיהם, ואיש לא הכירם.

פעם אחת ביום-חורף לפנות ערב הגיעו לכפר, נכנסו לפונדק של ישראל.  שאלו לאכול וביקשו מקום ללון.  נענה להם הפונדקי: האכיל והשקה אותם והקצה להם מקום יפה ללינה – על התנור החם.  עלו שניהם לשם ושכבו: רבי זוסי אחוריו כלפי פנים ורבי אלימלך אחוריו כלפי חוץ.

בלילה ההוא היתה חתונה באותו בית, וכטוב לב המסובים ביין ויצאו לרקוד אמרו איש לחברו:

הנה שם, על התנור, שוכבים שני עניים-הלכים, ואחד מהם אחוריו אלינו.  בואו ונטפח לו טפיחה יפה על כל ריקוד וריקוד.

אמרו ועשו – ורבי אלימלך ספק כמה וכמה טפיחות יפות.

וכשעייפו המרקדים וישבו לנוח לחש רבי אלימלך לרבי זוסי ואמר לו:

זוסי אחי, רצונך שנחליף מקומותינו, ומעתה אשכב אני כלפי פנים ואתה כלפי חוץ?

מיד הסכים רבי זוסי והם החליפו זה עם זה מקומותיהם: רבי אלימלך אחוריו כלפי פנים ורבי זוסי אחוריו כלפי חוץ.

ולאחר שנחו המרקדים ושבו לרקוד נמלכו ואמרו זה לזה:

מה פשעוֹ ומה חטאתו של אותו הלך, השוכב כלפי חוץ, שהוא יספוג כל הטפיחות? בואו ונטפח מעכשיו לשני, השוכב כלפי פנים.

אמרו ועשו – ושוב ספג רבי אלימלך כמה וכמה טפיחות יפות.

תמה רבי אלימלך ולחש לרבי זוסי:

זוסי אחי, למה אמרו: "משנה מקום, משנה מזל"?[12].

חזר רבי זוסי ולחש לו:

אלימלך אחי, זהו שאמרו: "אין מזל לישראל"[13]...°

 

[ב]

 

206         שאלו לאדם אחד:

מה מצבו?

השיב הנשאל:

דומני שאני נעשה עשיר.

אמרו לו

מה משמע: "דומה אתה"? יש לך ממון – עשיר אתה, אין לך ממון – עני אתה.

החזיר הלה:

ממון אין לי עדיין, אבל כבר נעשיתי חזיר[14]...

 

207         צורב בא לעשיר מפורסם וביקש מאתו סגולה לעשירות.

אמר לו העשיר:

לך והיה שתים-עשרה שנה חזיר.

תמה הצורב:

ואחר-כך?

החזיר לו העשיר:

תנוח דעתך.  אחר-כך כבר תהיה חזיר כל ימיך.

 

208         עשיר "דבר-אחר" התפאר לפני חברו:

מעולם לא השתכר אדם פרוטה על ידו.

תמה חברו:

היכי תמצי? פעמים אתה נכנס למרחץ ומשלם לבלן דמי-מרחץ.

החזיר לו הלה:

ושאין איש רואני שם, מיד אני פושט ידי ומנפץ שמשה של חלון.

 

209         ישבו יהודים בחבורה ואמדו הונו של "הגביר".  זה אמר כך וזה אמר כך.  קם אחד מן החבורה ואמר:

לדעתי, חסרים לו מאתיים אלף.

ליגלגה עליו כל החבורה:

אם-כן, לדעתך, הוא ערב שמיטה.

החזיר הלה:

הלוואי והיו כל ישראל ערב שמיטה כמותו.  אלא שהחזיר הוא כאילו היה לו חצי-מיליון, ולמעשה יש לו רק שלוש מאות אלף...

 

210         שאלו לרבי-רבי השיל:

אמרו: "כסף מטהר ממזרים"[15].  היכי תמצי, שיהא כוחו של כסף יפה מכוחה של תורה, שטימאה ממזרים?

הסביר רבי-רבי השיל:

קיימא לן: "מדחציף כולי האי, שמע-מינה ממזר הוא"[16].  במה דברים אמורים? סתם חצוף.  אבל חצוף עשיר, בטלה חזקה זו לגביו, משום ש"עשיר יענה עזות"[17] ואפילו אם אינו ממזר.  וזהו שאמרו: "כסף מטהר ממזרים": חוצפה של עשיר אנו רשאים לתלות בעשירות, ולאו דווקא בממזרות.

 

211         שאלו לחריף:

"רבי מכבד עשירים"[18] היכן מצינו שכיבדם?

החזיר החריף:

במשנה מפרט רבי שלושה שפגיעתם רעה: "חרש, שוטה וקטן – החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין"[19].  וקשה: היה לו להוסיף גם עשיר, שוודאי פגיעתו רעה: החובל בו חייב, והוא שחבל באחרים פטור.  אלא לאו, כאן כיבד רבי עשירים – ולא מנה אותם עם חרש, שוטה וקטן.

 

212         "רבי מכבד עשירים, ורבי עקיבא מכבד עשירים, כדדריש רבה בר מרי: ישב עולם לפני אלהים, חסד ואמת מן ינצרוהו"[20].

וקשה: מאי משמע, שבעשירים משתעי קרא? – אלא "חסד" זה "נגיד"[21], העושה חסד עם הבריות; "אמת" זה "מגיד", המדריך את הבריות בדרך אמת.  ו"נגיד" ו"מגיד" מ"ם ונו"ן ("מן") נוצרים אותם: טול מ"ם מ"מגיד" ונו"ן מ"נגיד" – מה ישאר להם?...

 

213         שאלו לחכם:

עושר וחכמה מה מהם עדיף?

השיב החכם:

חכמה עדיפה.

אמרו לו:

אם-כן, למה דופקים החכמים על פתחי העשירים ואין העשירים דופקים על פתחי החכמים?

השיב החכם:

לא קשיה! החכמים יודעים את ערכו של העושר ואין העשירים יודעים את ערכה של חכמה.°

 

214         שאלו לרבי מאיר פישלס, רבה של פראג:

ראינו עשירים מתקנאים בחכמים, וראינו חכמים מתקנאים בעשירים.

מי משניהם קנאתו גדולה משל חברו?

החזיר רבי מאיר:

ודאי קנאתם של עשירים גדולה, שהרי ראינו חכמים שנעשו עשירים ולא ראינו עשירים שנעשו חכמים.

 

215         שאלו לרבי אייזל חריף:

מפני מה עשירים מקדימים נדבה לעני בעל-מום ואינם מקדימים נדבה לעני תלמיד-חכם?

השיב רבי אייזל:

הדין עמהם, משום שכל עשיר יכול לחשוש, שמא ייעשה גם הוא עני בעל-מום, ואינו יכול לחשוש, שמא ייעשה עני תלמיד-חכם.

 

216         מעשה בעני, ששכחוהו קרוביו ולא היו נכנסים אצלו אפילו פעם אחת בשנה.  לימים נתעשר, ומיד נעשו הכל קרוביו והתחילו משכימים ומעריבים לביתו כל-יום.  ראה שכך, נמלך והעמיד לפניהם על השלחן קופה של ברזל, והוא גופו הפך פניו אל הקיר ועמד ושתק.  תמהו אורחיו, ובעל-לשון שבהם אמר לו:

שמא מן הנימוס היא עמידתך זו, כאילו אי-איפשך שאיש מאתנו ידבר אליך וישאל בשלומך?

החזיר הוא:

שמא אלי באתם? לזו שעל השולחן באתם.  דברו אליה ושאלו בשלומה.°

 

217         עשיר אחד נכנס אצל רבי משה סופר לבקרוֹ.  ביקש רבי משה לנהוג בו כבוד ואמר לו:

יישר כוחך, שטרחת לבוא אלי.

הגיס העשיר את לבו ברבי משה והחזיר:

אין בכך כלום.  מתכוון הייתי לבקר פלוני קרובי שבשכונה זו, ודרך אגב סרתי גם למר.

וכשעמד העשיר לצאת קם רבי משה ללוותו.  אמר לו העשיר:

יישר כוחך, רבי, שאתה טורח ללווֹת אותי.

החזיר לו רבי משה:

אין בכך כלום.  מתכוון אני לצאת לנקבים, ודרך אגב אלווה אותך.

[טנדלוי מספר בדיחה מפורסמת זו בנוסח אחר[22]:

בחור בן-ישיבה בא לעיר, וכמה זמן לא בא להקביל פני הרב.

לסוף נכנס אצל הרב ופתח ואמר:

נזדמנתי לשכונה זו, ודרך-אגב נכנסתי להקביל פני מר.

שתק הרב ולא אמר כלום, וכשעמד הבחור לצאת, קם הרב ופסע פסיעות אחדות כמבקש ללוותו.  אמר הבחור:

חס ושלום, שמר יטרח ללוות אותי!

החזיר לו הרב:

לבית-הכיסא אני זקוק, ודרך-אגב אלווה אותך.]

 

218         אשה באה לרבי אייזל חריף ולבה עגום עליה:

חלום חלמה, שבנה יחידה נשתגע.

פתר לה רבי אייזל:

בנך יתעשר, שכל העשירים משוגעים הם.

 

219         שאלו לרבי ברוך-מרדכי ליבשיץ:

מה טעם אומרים הבריות: "עשיר כקורח"? הלא מכיוון שרכושו של קורח נקבר עמו ונתעלם מן העין[23] אין איש יודע כמה היה.

השיב רבי ברוך-מרדכי:

היא הנותנת… בנוהג שבעולם, עשיר כל-זמן שהוא חי אומדים אותו ברבבי-רבבות, כיוון שמת, מיד מתברר, שלא היה לו אפילו מחצה.  אבל קורח, הואיל ורכושו נקבר עמו ונתעלם מן העין, בחזקתו הוא עומד, שעשיר מופלג היה.

 

220         חסיד עשיר בא לטלנא, נכנס ל"יחידות" אצל רבי דוד'ל ושהה בחדרו שעה שלימה.  לאחר שיצא נכנס "ליחידות" חסיד עני, והשהה אותו רבי דוד'ל רגעים מוטעים ופטרו.  נאנח החסיד העני:

רבי, שמא, חס ושלום, משוא-פנים יש לפניך?

גער בו רבי דוד'ל:

טיפש!... אתה – כיוון שפתחת פיך, מיד שמעתי, שעני אתה, ואילו הוא – שעה שלימה הוצרכתי לספר עמו עד ששמעתי, שעני הוא כמותך.

 

221         עני קבצן נכנס אצל סוחר לבקש נדבה ומצא אותו מעיין בפנקסיו, רמז לו הסוחר בידו ואמר:

חכה לי רגע אחד.

עמד העני וחיכה שעה ארוכה, והסוחר לא פרש מפנקסיו.  נמלך העני והתחיל משתעל, כדי להפנות את דעתו של הסוחר אליו.

עקר הסוחר עיניו מתוך הפנקסים ואמר לו:

חכה לי עוד רגע אחד ואדע, אם בידי ליתן לך נדבה הגונה, או שגם אני לתרמיל אני זקוק ולצאת אחריך להחזיר על הפתחים...

 

222         מקובלנותיו של עשיר:

אתם אומרים: ברכה אחת מבטלת מאה קללות.  ואני אומר: אפילו ברכה של יהודי קללה היא.  מניין? מיצחק, שבירך את יעקב ואמר לו: "הווה גביר לאחיך"[24], פירוש: לא "גביר" ממש, בעל-ממון, אלא שאחיך ל"גביר יחשבוך וימררו את חייך.

 

223         עשיר עמד ליד ביתו והורה לכיירים, כיצד לכייר את הבית.

ניגש יהודי מן השוק ומיחה:

לא כך, אלא כך צריך לכייר.

רגז בעל-הבית:

רבי יהודי, מה ענייך לכאן?

השיב היהודי:

ואתה מה עניינך לכאן?

תמה בעל-הבית:

אני?... בית זה שלי הוא.  לפני חודשיים קניתיו.

החזיר לו היהודי:

ומניין לך.  שלאחר חודשיים לא אקנהו אני?...

 

 

224         "אדם עצב, אל תאנח, כי אחרי טירחא יבוא אתנח, אל תתהדר, אדם גביר, כי אחרי דרגא יבוא תביר"...

(של"ה דפוס אמשטרדם תנ"ח דף רמג, א)

 

225         בחבורה של יהודים סיפרו על עניים, ששיחקה להם השעה ונעשו עשירים.  סיפרו וסיפרו עד שהגיעו לרוטשילד:

חלפן עני היה מאיר-אנשיל בנערותו, ובזקנותו השכימו מלכים ושרים לפתחו.

נענה אחד מן החבורה ואמר:

רוטשילד למה לנו? מוטב שאספר לכם מה שראיתי בעיני.  בחור עני ובחורה ענייה היו בבית-אבא – משרת ומשרתת.  לימים נשתדכו זה לזו.  וכשהגיע יום-החתונה נכנס החתן לחופה במעילו של אבא.  והכלה – בסודרה של אמא.  משל עצמם לא היה להם ולא כלום.  עברו עשר שנים, – לא יותר.  נזדמנתי לרחוב-היהודים שבווילנה, ומצאתי אותו בחור ואותה בחורה – מחזירים על הפתחים בעשרה...

 

226         ישבו התלמידים והרהרו אחרי מידותיו של הקדוש ברוך-הוא:

עשרה קבין ממון ירדו לעולם, תשעה נטל רוטשילד ואחד – כל העולם כולו.  מה דין ומה יושר הוא זה?

גער בהם הרב:

שוטים שבעולם.  ואם תשעה קבין ממון נטל רוטשילד, כלום נטל גם תשעה פיות לאכילה ותשעה גרונות לשתייה?

 

227         בבוקר הביאו טלגרמה לרוטשילד:

"מוריץ הירש מת והניח אחריו ארבע מאות מיליון".

תמה רוטשילד ואמר למזכירו:

שיערתי, שהוא אמיד יותר...

 

228         יועץ-המסחר הזקן נסע באבטומוביל שלו, וכשהגיע לראש-הגבעה הפך הנהג את ראשו ושאל:

שמא רצונו של כבוד יועץ-המסחר שנעמוד קצת, כדי להסתכל במראה היפה שמעל הגבעה?

קיפחו הזקן:

שטות!... כשאני מבקש להסתכל במראה יפה, אני נכנס לקונטורה שלי ופותח את הקופה הגדולה...

 

229         רצונך, רבי יהודה, שתחיה עולמית? – אמר מדכי חבד ליודל אופאטוב. – קוּם ועקור דירתך מווילנה לבולטרימנץ[25].

ליגלג עליו יודל:

מדכי, כלום מלאך-המוות אין לו שליטה בבולטרימנץ שלך?

החזיר לו מדכי:

מלאך-המוות יש לו שליטה בכל מקום, אבל קבלה היא בידי מאבותי ומאבות-אבותי, שמששת ימי בראשית ועד היום לא מת יהודי עשיר בבולטרימנץ...°

 

[ג]

 

230         אמר רבי ברוך-מרדכי:

עולם הפוך אני רואה: עשירים, שכל שעה יש להם ממון בעין, מוכרים להם הכל בהקפה, ועניים, שאין בידם פרוטה לפורטה, אין מוכרים להם כלום אלא במזומנים.  אילו חכמוּ הבריות, היו מהפכים הסדר – לעשירים במזומנים ולעניים בהקפה.  תאמרו: כל המקיף לעניים מניח מעותיו על קרן-הצבי וסופו שיעני גם הוא.  מה בכך? אדרבה, נוח לו שייעני ואף הוא יטול הכל בהקפה.

 

231         בבית-המדרש של סוחרי-היערות העשירים היו מסיחים ונאנחים על עצירת-שלגים ועל עצירת-גשמים.

שלג אין, ואי-אפשר להסיע את העצים מן היער; גשם אין והנהר איננו מלא, ואי-אפשר להשיט את הרפסודות.

שמע השמש של בית-המדרש את השיחות והאנחות, נענה ואמר:

תמיהה גדולה אני תמה.  העלובים הללו גשם אין להם ושלג אין להם – וכסף יש להם, ואני המוצלח גשם יש לי דיי ושלג יש לי יותר מדי – וכסף אין לי...

 

232         שאלו לליצן:

מפני-מה עני אסור בכל הלאווים שבתורה, ועשיר מותר בכולם?

השיב הליצן:

שניהם מזלם גרם להם.  בשעה ששבר משה את הלוחות, מיהר כל העם אשר במחנה ללקוט את השברים היקרים[26].  עשירים, שהשעה משחקת להם תדיר, מצאו את השברים הגדולים: "תגנב", תנאף", "תחמד"; עניים, שאין השעה מסייעתם מימיהם, לא מצאו אלא את הרסיסים הקטנים: "לא", "לא", "לא"...

 

233         אמרו לו לבר-אבהן ובר אוריין:

כיצד אדם חשוב כמוך ממיך עצמו בפני פלוני, שבּוּר בן-בּוּר הוא ואינו אלא חמת מלא מטבע?

השיב החשוב:

זהו רצונו של בורא-העולם.  תדע שכך: אין לך ברייה חשובה במעשה-בראשית מן האדם, ואין לך ברייה שפלה במעשה-בראשית מן הבהמר.  אף-על-פי-כן נגזרה גזרה על האדם, שיהא ממיך ומכניע עצמו בפני הבהמה – כשהוא מבקש לחלוב אותה...

 

234         מלמד עני היה רגיל לבוא לביתו של עשיר.  פעם אחת שמע שיחתן של בריות:

"ממון מתדבק בממון"[27].

נהנה ואמר:

עכשיו יודע אני סגולה להתעשר.

ולמחר, כשנכנס לביתו של העשיר, נטל מטבע של כסף והתחיל שורט ומחטט בה את הדפנות של קופת-הברזל, בשביל שהממון שבתוכה יתדבק במטבע שבידו.  שרט וחיטט עד שלבסוף פגע בסדר ונעקרה המטבע מידו ונפלה לתוך הקופה.  נאנח ואמר:

יפה שיחתן של בריות: ממון מתדבק בממון...

 

235         רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה, בא אצל עשיר תלמיד-חכם לבקש נדבה לפדיון-שבויים, וכדי להיכנס עמו בדברים פתח רבי יעקב בחידושי-תורה בהלכות-צדקה.  השיב לו העשיר חידושי-תורה באתה הלכה.  נמלך רבי יעקב והתחיל אומר לפניו דברי-אגדה בעניין פדיון-שבויים.  חזר העשיר והשיב לו גם הוא דברי-אגדה באותו עניין.  אמר לו רבי יעקב:

אמשול לך משל, למה הדבר דומה.  לאחד שהלך לכרך גדול מכרכי-הים וראה, שאין הבצלים ידועים שם.  הוציא מצקלונו מחרוזת של בצלים ונתן לאנשי-המקום.  וכשראו הללו, כמה יפים בצלים לתבל בהם את התבשיל, נתנו לו משקל כסף וזהב כנגדם.  לימים בא אחר לאותו כרך וראה, שאין השומים ידועים שם.  הוציא מצקלונו אגודה של שומים ונתן לאנשי-המקום.  ושראו הללו, כמה יפים שומים ללפת בהם את הפת, נתנו לו – משקל בצלים כנגדם... אף אתה כך: בצלים אני נותן לך, שומים אתה מחזיר לי, שומים אני נותן לך –בצלים אתה מחזיר לי.  ואילו אני – לכסף וזהב כנגד הבצלים והשומים אני זקוק. °

 

236         שאל עשיר לרב:

רבי, יש לי חלק בלוייתן?

השיב לו הרב:

לאו!

ואתה, רבי, יש לך חלק בלוייתן?

הן!

רבי, – חזר ושאל העשיר, – מה טעם אני אין לי חלק בלוייתן ואתה יש לך חלק בו?

השיב לו הרב:

כשתגיע שעתך להיפטר מן העולם ישאלו עליך בבית-דין שלמעלה "מה הניח זה שם"? וישיבו: "כסף וזהב ואבנים טובות הניח זה שם".  ועוד ישאלו עליך: "מה הביא זה לכאן"? וישיבו: "קדחת[28] הביא זה לכאן".  ואנו קיימא לן: "קודח אסור בדגים"...[29] ואילו אני, כשתגיע שעתי להיפטר מן העולם, ישאלו עלי בבית-דין שלמעלה: "מה הביא זה לכאן"? וישיבו: "כסף וזהב ואבנים טובות[30] הביא זה לכאן".  ועוד ישאלו עלי: "מה הניח זה שם"? וישיבו: "קדחת הניח זה שם".  ואנו קיימא לן: מי שחלצתו קדחת – דגים יפים לו.

 

237         בליל סופת-שלג נשמע קול דופק בדלתו של מוכסן עשיר:

פיתחו לי! אני קופא מקור...

הקיץ המוכסן, נאנח ואמר לאשתו:

כמה אני מרחם עליו!

אמרה לו אשתו:

אם אתה מרחם עליו, קוּם פתח לו.

גער בה המוכסן:

טיפשה! אם אפתח לו וייחם לו, ייפסקו, חלילה, רחמי...

 

238         באחד מימי ניסן יצאה "הגבירה" לשוק ונתקלה בלוויה של גוי.  נאנחה ואמרה:

מה היה איכפת לו לקדוש ברוך-הוא, אילו במקומו של עשו היה זוכה למות בניסן – יהודי עני?...

(כידוע, אין אור הגיהנום שולט בניסן).

 

239         אמרה אשה עשירה לבעלה:

אין מנוס ואין מפלט מן העניים.  יש לנו שמחה במעוננו – פשוט ידך ותן להם; יש להם שמחה במעונם – פשוט ידך ותן להם.

פייסה הבעל והחזיר לה:

הניחי להם לעניים.  אם אשריהם וטוב להם בעולם הזה, אנו אשרינו וטוב לנו, אם ירצה השם, בעולם הבא.

 

240         כשמזגו כוס שנייה ב"סדר" של פסח, פתח הבן ושאל:

אבא, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, כשבכל הלילות אין אתה פותח דלת לעני, הלילה הזה אתה עומד וקורא: "כל דכפין ייתי וייכול"?

קם האב על רגליו והשיב:

"עבדים היינו לפרעה במצרים" ודרכיו דרכי – מה פרעה גוזר ואינו מקיים, אף אני קורא ואיני מקיים.

 

241         עשיר השיא את בתו.  עשה סעודה כיד-המלך והזמין גם קרוב עני לסעודה.  שמח העני ופטר את עצמו כל היום בפרוסת-לחם וקלח-צנון, כדי שיאכל סעודה עשירה לתיאבון.  וכשבא אל הסעודה אכל אכילה גסה ואכילתו לא נתברכה בתוך מעיו – הקיא את הכל: פתח בבשר ודגים וסיים בלחם וצנון.  הציץ עליו בעל-הסעודה ואמר לו:

חביבי, כל-זמן שהקיאות משלי – לא היה לי עליך ולא כלום; עכשיו, שאתה מקיא משלך – טרח ושוב לביתך בשלום.

 

242         עני בא לקרוב עשיר, ישב בביתו כמה שבועות, אכל ושתה ולא נתן דעתו לצאת.  ראה העשיר, שאורחו נעשה תושב עמו, נמלך באשתו ושניהם יחדיו מצאו עצה טובה להיפטר ממנו:

מחר בשעת-סעודה יריבו זה עם זו: הבעל יטען, שהתבשיל ממולח יותר מדי, והאשה תטען, להיפך שהתבשיל ממולח פחות מדי, וכיוון שהאורח יסכים לדעתו של צד אחד, מיד ייעלב הצד השני ויגרשוֹ מן הבית.

ויהי ערב, ויהי בוקר – יום מחר.  ישבו לאכול, המריבה החלה – והאורח שותק ולוגם.  פקעה סבלנותו של בעל-הבית ואמר לו:

אתה, מה דעתך, – הדין עם מי?

חזר האורח ולגם לגימה יפה, נענה ואמר:

וכי בשביל שלושת-ארבעת השבועות, שאני עתיד לשהות בביתך, אכניס ראשי בינך לבין אשתך?°

 

243         אורח עני עשה כמה זמן בביתו של קרוב עשיר.  לסוף צרה בו עינה של בעלת-הבית ואמרה לו:

תמהה אני עליך, שאין לך געגועים על אשתך, אשר הנחת בביתך.

הבריקו עיניו של האורח העני, נענה ואמר:

יפה אמרת, אלך ואכתוב לה מיד, שתבוא לכאן.

 

244         עני בא מעיירתו הקטנה לכרך גדול וקנה לו שביתה בביתו של קרוב עשיר.  פעם אחת, בשעת-סעודה, התחילה בעלת-הבית קובלת:

בכרך מאמיר היוקר מיום ליום.  לשעבר היתה סעודה עולה בסלע אחד, עכשיו היא עולה בשניים.

נאנח האורח העני:

קשים מזונותיהם של יושבי-כרכים!... בעיירתנו הקטנה עולה סעודה יפה בשני זוזים.

מיד נענתה בעלת-הבית ושאלה:

אם הזול בעיירתך גדול כל-כך, למה אין אתה חוזר לשם?

נאנח האורח העני אנחה שנייה והשיב:

שמא את יודעת בעיירתנו אדם, שיש לו שני זוזים?

 

245         עני בא אצל קרוב עשיר לבקש מאתו עזרה.  מתחילה לא נענה לו השיר, ולסוף, כשראה שהאורח קבע לו דירה בביתו, נתן לו מה שביקש ואמר לו:

מעכשיו אל תבוא אלי, אלא אם תהיה שמחה בביתי.

הסכים העני, נטל מה שנתנו לו – ויצא.

לא היו שעות מועטות – חזר ובא.  כעס העשיר:

לא אמרתי לך, שלא תבוא אלי, אלא אם תהיה שמחה בביתי?

החזיר לו העני:

בדרך נמלכתי ואמרתי: ודאי שמחה רבה היא בביתך שנפטרת הימני, ועל שמחה זו באתי.

 

246         עני בא עצל קרוב עשיר וביקש, שיתן לו אלף רובל לעסק.

סירב העשיר ואמר לו:

לא-יצלח שכמותך חוששים לו, שמא יאבד הכל בבת-אחת.  מוטב, שאפסוק לך כל-שנה מאה רובל לפרנסה.

סירב העני והחזיר:

אי-איפשי... מוצלח שכמותך חוששים לו, שמא ימות תיכף בשנה הראשונה.

[נוסח אחר:

עני בא אצל קרוב עשיר וביקש שיתן לו אלף רובל נדוניה לבנותיו.

סירב העשיר ואמר לו:

לא-יצלח שכמותך חוששים לו, שמא יאבד מה שנותנים לו.  מוטב, שאכתוב בצוואתי אלף רובל נדוניה לבנותיך.

סירב העני והחזיר:

אי-אפשי... מוצלח שכמותך חוששים לו, שמא יחיה מאה ועשרים שנה.]

 

247         אשה באה אצל רוטשילד וביקשה מאתו עזרה:

כל ימיה עשתה צדקה עם אחרים; עכשיו נהפך עליה הגלגל והיא עצמה צריכה למתנת בשר ודם.

ליכסן רוטשילד את עינו אליה וכתב לה המחאה: חמישים מארק.

נסתכלה האשה במה שכתב ואמרה:

אדוני הבארון, ממשפחה מיוחסת אני…

קרע רוטשילד את ההמחאה וכתב לה המחאה אחרת: מאה מארק.

חזרה האשה ואמרה:

משפחתי ידועה בפראנקפורט…

חזר רוטשילד וקרע את ההמחאה השנייה וכתב לה המחאה שלישית מאתיים מארק.  סיימה האשה ואמרה:

… וקרובה למשפחתו של אדוני הבארון.

קרע רוטשילד את ההמחאה השלישית, כתב המחאה רביעית: חמש מאות מארק, ואמר לה:

ועכשיו, אם לא תזהרי, גברתי, ותאמרי שבתי את – יכריע השוטר בינינו…

 

248         יהודי קנה שטר-גורל וזכה במאתיים אלף.  מכאן ואילך התחילו באים אליו קרובים עניים מכל ארבע פינות-העולם לבקש עזרה.  ראה, שאין לדבר סוף והתחיל לבקש אמתלאות לסרב.  פעם אחת בא אליו קרוב עני וביקש סכום הגון להכנסת בתו הכלה.

אמר לו העשיר:

קודם-כל רוצה אני לדעת, מי ומה הוא החתן.  בעל-מלאכה?

לא.

חנווני?

לא.

מלמד, חזן, שוחט?

לא.

אלא מה אפשרות יש בידו לפרנס אשה?

כמה אפשרויות יש בידו לכך.

לא הסתפק העשיר בתשובה סתמית זו ושאל:

למשל?

החזיר לו הקרוב העני:

הוא יכול, למשל, לקנות שטר-גורל ולזכות במאתיים אלף…

 

249         עני בא אצל קרוב עשיר לבקש משרה.  אמר לו העשיר:

הנהלת-פנקסים אתה יודע?

הודה הלה ואמר:

לא, איני יודע.

ולכתוב מכתבים אתה יודע?

לא, איני יודע.

אלא מה אתה יודע?

לייעץ עצות טובות אני יודע.

הירהר העשיר ואמר:

אף זה דבר יפה… הא לך עשרה רובלים ועוצה נא לי עצה טובה, כיצד להיפטר ממך תיכף ומיד…

[נוסח אחד:

הירהר העשיר ואמר:

אף זה דבר יפה… הא לך עשרה רובלים והשמיעני נא אחת מעצותיך הטובות.

נטל הלה את הכסף והחזיר:

כשאתה ניגש אל הכיור לרחוץ, עצתי לך שתוריד ידיך למטה, שאם אתה מגביהן למעלה, חוששני, שיזובו לך המים לתוך שרווליך.

נוסח שלישי:

אמר לו העשיר:

אם אין אתה יודע כלום, לא בפנקסנות ולא בכתיבת מכתבים, מה משרה אתה מבקש?

השיב העני:

חריף גדול אני וידע גם לחשב כל מיני חשבונות בעל-פה.

הירהר העשיר ואמר:

אף זה דבר יפה… הא לך עשרה רובלים ואמור נא לי מיד, בכמה תעלה לי חליפה חדשה, שצריכה ארבע אמות וחצי אריג, ומחיר האריג שלושה רובלים ושלושים ושלוש קופיקות וחצי האמה?

נטל העני עשרת הרובלים ואמר:

אני החריף אומר: אדם הגון קונה לו חליפה מן המוכן.]°

 

250         שמחת-תורה נכנס יהודי לביתו מבושם כהלכה ובישר לאשתו:

יד ביד, כשני אחים, רקד עם "הגביר" בבית-הכנסת...

למחר אמרה לו האשה:

ימות-הגשמים ממשמשים ובאים, והילדים יחפים וערומים, אין להם לא בגד ללבוש ולא נעליים לנעול.  שמא תלך אל "הגביר" ותבקש מאתו גמילות-חסד? אתמול רקדת עמו יד ביד, כשני אחים.

גירד הבעל את ראשו בשתי ידיו – והלך לעשות רצון-אשתו.

כשנכנס מצא את "הגביר" עסוק בפרקמטיה ועמד מן הצד והמתין לו עד שייפנה.  הרגיש בו "הגביר" ואמר לו:

לרקוד באת? הרי אתה רואה, שאין שעתי פנויה לך...

 

251         מעשה בעשיר, שהשאיל לשכנו העני קדירה ולמחר החזיר לו העני את הקדירה ופך עמה.  אמר לו העשיר:

הפך למה?

השיב העני:

שלך הוא.  מעוברת היתה קדירתך ובביתי ילדה פך זה.

שמח העשיר על הרווח ונטל גם את הפך.

לאחר שבוע שאל מאתו אותו שכן עני קערה ולמחר החזיר לו את הקערה ושתי פנכות עמה.  אמר לו העשיר:

הפנכות למה?

השיב העני:

שלך הן.  מעוברת היתה קערתך ובביתי ילדה תאומים אלו.

שמח העשיר ונטל גם את הפנכות.

לימים חזר ובא השכן העני אל העשיר:

יהיה רצון מלפניך, שתשאיל לי אדרתך החדשה.  את בתי אני נותן לאיש וגנאי הוא לי להכניסה לחופה כשאני לבוש אדרתי שלי, שכולה טלאי.

השאיל לו העשיר בסבר פנים יפות את אדרתו החדשה ואמר בלבו:

חזקה, שבביתו תלד גם זו.

עבר יום, עבר שבוע – ואין השכן העני מחזיר את האדרת.  הלך אליו העשיר ושאל:

אדרתי היהן?

נאנח העני והשיב:

מקשה לילד היתה ובביתי מתה.

התחיל העשיר צועק:

שקרן, רמאי! שמא ראית מימיך אדרת מקשה לילד ומתה?

החזיר לו העני:

ואתה שמא ראית מימיך קדירה וקערה מעוברות ויולדות?°

 

252         בעל-בית עשיר הזמין אורח עני לסעודה.  כשישבו לאכול הסתכל בעל-הבית בכלים הנאים הסדורים על השולחן ונהנה.  הסתכל בהם גם האורח העני וגם הוא נהנה.  אמר לו בעל-הבית:

בשלמא אני נהנה, שלי הם, אלא אתה למה נהנה?

השיב האורח:

מה הבדל יש בינך וביני? אתה מסתכל ועינך נהנית, אף אני מסתכל ועיני נהנית.

אמר לו בעל-הבית:

יש הבדל בינך וביני.  אני יכול להצניעם אתה אינך יכול להצניעם.

השיב האורח:

אם אתה מצניעם, גם אתה וגם אני לא נהנה.

אמר לו בעל-הבית:

אני יכול למוכרם, אתה אינך יכול מוכרם.

השיב האורח:

אם אתה מוכרם, נמצא אני בלבד נהנה...

[נוסח אחר:

אמר לו בעל-הבית:

בשלמא אני נהנה, שהם כאן ואני כאן, אלא אתה מה תעשה כשתצא מכאן ותשוב למקומך?

השיב האורח:

ואתה מה תעשה כשתצא מכאן ותשוב למקומך?...]

 

253         "הגביר" של העיר היה עושה סחורה בזיף של חזירים.  פעם אחת פגש ברחוב את המורה שלקח לבניו, והלה עבר עליו ולא נתן לו שלום.  זעף הגביר ואמר לו:

שמא מידת דרך-ארץ היא, שלא לנהוג כבוד במי שפרנסתך הימנו?

החזיר לו המורה:

ואתה נוהג כבוד במי שפרנסתך הימנו?...

 

254         שאלו להירשל אוסטרופולר:

ברית-מילה בביתו של עשיר ולוויה של עשיר – איזו מהן חביבה עליך יותר?

השיב הירשל:

ברית-מילה חביבה עלי יותר.

אמרו לו:

מה טעם?

הסביר הירשל:

משום שכל ברית-מילה סופה – לוויה...

 

255         עשיר חלה והזמין "מניין" עניים, שיאמרו תהילים לרפואתו.

לאחר שסיימו חילקו להם עשרים גדולים לכל איש.  כל החבורה לקחה ושתקה.  הצעיר שבחבורה לקח ורגן:

חזירים! ממון קורח יש להם, ולעניים הם נותנים עשרים גדולים.

היסה אותו הזקן שבחבורה ואמר לו:

תנוח דעתך, בשעת הקבורה, אם ירצה השם, יחלקו כהנה וכהנה.

 

256         הזמינו עני זקן, שיאמר תהילים על הסדר לרפואתו של עשיר.

אמר והתנמנם, אמר והתנמנם.  ראה, ששינה חוטפתו, קם על רגליו, הריח מתוך קופסת-הטבק אחת ושתיים, להבריח את היצר של שינה, הרים קולו וסיים:

"מתי ימות ואבד שמו... ואשר שכב לא יוסיף לקום... אמן ואמן"[31]!°

 

257         ליוו עשיר מפורסם לבית-עולמו והלכו קרוביו אחרי מיטתו ובכו.  נגרר אחריהם אדם זר, ואף הוא בכה.  אמר לו אחד מן המלווים:

על מה אתה בוכה? אין אתה קרובו של המת.

השיב הלה:

על זה אני בוכה...

 

258         שאלו לבעל-מוח:

תרנגולת נתינתה ביצה קטנה, אף-על-פי-כן נודעת לה חיבה יתירה מאת הגוי: מכניסה לבית וגם סולח לעונה כשהיא עולה על השולחן ומשאירה אחריה רושם שאינו מהוגן; חזיר נתינתו שומן הרבה ובשר הרבה, ואף-על-פי-כן מגרשו הגוי מן הבית ובועט בו כל שעה.  מה טעם יש בדבר?

החזיר בעל-המוח:

כך נאה לה לתרנגולת, וכך נאה לו לחזיר.  תרנגולת נתינתה מועטת, אבל מיד, כל-יום; חזיר נתינתו מרובה, אבל – לאחר מיתה...

 

259         שאלו לעני:

מה היית עושה, אילו נתן לך הקדוש ברוך-הוא עושרו של רוטשילד?

החזיר העני:

עד שאתם שואלים כך, שואל אני גדולה מזו: מה היה רוטשילד עושה, אילו נתן לו הקדוש ברוך-הוא דלותי שלי?

 

260         שלושה אנארכיסטים באו אצל רוטשילד ללמדו תורתם.

לאחר ששמע את התורה כולה, נענה ואמר:

אם לחלק את ממוני במידה שווה לכל, יעלה בחלקו של כל אדם לא יותר משני פרנקים, והרי לכם שישה פרנקים ולכו לכם לשלום.

(עמ' 28 A. v. Gleichen.  Russwurm, "Weltgeschichte in Anekdoten und Querschnitten", 1929,)

 

261         סוציאליסטים באו אצל רבי אליעזר רבינוביץ, רבה של מינסק, הסבירו לו תורתם והציעו לו שיסייע ידיהם.  אמר להם רבי אליעזר:

אני מסכים, אלא שנחלק את העבודה בינינו: אתם לכו והשפיעו על העשירים שיתנו, ואני אלך ואשפיע על העניים שיקחו...

 

[ד]

 

262         תלמיד-חכם עני נכנס אצל עשיר ומצא אותו שותה טה.

קיבלו העשיר בסבר פנים יפות, מזג לו כוס-טה והקריב אליו קופסת-הסוכר.

אל נא תטרח, – אמר האורח והוציא סוכר מכיסו.

נתכרכמו פניו של בעל-הבית.  אמר לו האורח:

אני רגיל להטיל סוכר הרבה לתוך הטה; לפיכך איני שותה אלא בסוכר שלי, וממנהגי איני משנה בשום מקום.

קיבל בעל-הבית ואמר:

רצונו של אדם הוא כבודו.

ישב האורח ושתה אחת ושתיים ושלוש.  וכשעמד להיפטר – נטל קופסת-הסוכר מעל השולחן והריק כולה לתוך כיסו.  ראש שבעל-הבית נתן בו עיניים תמיהות והסביר לו:

טה איני שותה אלא בבתיהם של אחרים, אבל תמיד בסוכר שלי, משום שאני רגיל להטיל סוכר הרבה לתוך הטה, וממנהגי איני משנה בשום מקום.

 

263         שמעיה בטלן היה קובל ואומר:

ארבע וחמש פעמים אני שותה טה כל יום.  ומימי לא עלה בידי לשתות כוס טה יפה כזו, שרגילים בה הבריות.

אמרו לו:

היכי תמצי?

החזיר שמעיה:

כשאני שותה בביתי, אני נזהר שלא להטיל לתוך הכוס יותר מחתיכה את סוכר, וכשאני שותה בבתיהם של אחרים אני מדייק שלא להטיל לתוך הכוס פחות משלוש חתיכות סוכר.  נמצא, שמימי לא עלה בידי לשתות כוס טה יפה עם שתי חתיכות סוכר כזו שרגילים בה הבריות.

 

264         כשעלה משה מונטיפיורי עלייה אחרונה לארץ-ישראל ובא לירושלים פיזר נתן בשביל כל החכמים שם, חוץ מחכם אחד, ששכח ולא נתן בשבילו כלום.  למחר בא אליו אותו חכם וקבל לפניו:

רבי משה, למה גרעת עיניך ממני?

התנצל לפניו מונטיפיורי:

שיכחה שלטה בו וכבר הוציא כל כספו ואין עוד בידו כלום.

אמר לו החכם:

רבי משה, שמא תפרש כמה – ואלווה לך...

 

265         קבצן נכנס אצל סוחר לבקש נדבה.  אמר לו הסוחר:

עכשיו טרוד אני בענייני-עסק ואין דעתי פנויה.

אמר לו הקבצן:

אף אני על ענייני-עסק באתי אליך.

תמה הסוחר:

על ענייני-עסק? לא קבצן אתה?

החזיר לו הקבצן:

ודאי קבצן אני, והקבצנות היא עסקי שלי.

[נוסח אחר:

בשעה מאוחרת בלילה נכנס קבצן אצל חנווני לבקש נדבה.  אמר לו החנווני:

בשעה מאוחרת כזו אתה מחזיר על הפתחים?

השיב הקבצן:

ואתה למה יושב בחנותך בשעה מאוחרת כזו?

תמה החנוני:

מה שאלה היא זו? החנוונות עסקי היא.

החזיר לו הקבצן: והקבצנות עסקי שלי היא.]

 

266         בעשר בלילה נכנס קבצן אצל בעל-בית לבקש נדבה.  תמה בעל-הבית:

עכשיו? בעשר בלילה?

החזיר לו הקבצן:

תנוח דעתך.  אני מחזיר על הפתחים גם ביום.

 

267         בשבע בבוקר נשמע קול דופק בדלתו של בנקאי מפורסם.

ירד הבנקאי ופתח את הדלת: – עני-קבצן לפניו.  כעס הבנקאי:

חוצפה! בשבע בבוקר כבר מטרידים הם את הבריות.

החזיר לו הקבצן:

מודה אני לפניך, שבעסקי-בנק מומחה אתה הרבה יותר ממני, אבל להווי ידוע למעלתך, שבעסקי-קבצנות מומחה אני הרבה יותר ממך...

 

268         קבצן נכנס אצל בעל-בית לבקש נדבה, ולא ניפנה עליו בעל-הבית.  רגז הקבצן והתחיל תובע נדבה.  רגז גם בעל-הבית ואמר לו:

רבי יהודי, הרוצה שיקבל נדבה, יבקש ואל יתבע...

הפסיקו הקבצן...

רבי בעל-הבית, זה לי שלושים שנה אני עוסק, ברוך השם, באומנות זו, ואיני זקוק לך, שתלמדני הלכות קבצנות.

[נוסח אחר:

הפסיקו הקבצן:

רבי בעל-הבית, אם אתה בקי ממני בהלכות קבצנות – לך וחזור אתה על הפתחים.

נוסח שלישי:

הפסיקו הקבצן ואמר לו:

רבי בעל-הבית אם אתה בקי כל-כך בעסקי-קבצנות, שמא תקנה מאתי עסקי שלי?...]

 

269         בימי היטלר בגרמניה.

קבצן עמד בפינת-רחוב בברלין וטבלית תלויה לו בצווארו:

"סומא בשתי עיניו, מאת יהודים אינו נוטל צדקה".

עבר עליו אדם אחד ולחש לו:

"טול חמישה מארקים והסירה טבלית זו מעל צווארך".

חזר ולחש לו גם הקבצן:

בבקשה ממך, רבי יהודי, אל תלמדני הלכות קבצנות!...

 

270         ערב ראש-חודש נכנס קבצן אצל "גביר" לקבל את קצבתו – חמישה זהובים.  יצא אליו משרתו של "הגביר" והביא לו שלושה זהובים.

שלושה ולא חמישה, – אמר המשרת, – משום שבחודש זה הוצאותיו של "הגביר" מרובות: את בתו הוא משיא.

כעס הקבצן ואמר למשרת:

לך ואמור לאדוניך: אם את בתו הוא משיא, יתן לה משלו ולא משלי.

 

271         עני הגון היה בא שנה-שנה לבנקאי מפורסם ומקבל מאתו נדבה יפה: חמש מאות כתר.  פעם אחת קיצץ הבנקאי את נדבתו ונתן לו רק שלוש מאות כתר:

השנה הוצאותיו מרובות שלא כדרך הרגיל.  בנו יחידו נזדווג לשחקנית אחת והוציא עליה ממון הרבה.

נתרגז העני ואמר לו:

תמה אני, שאדם חשוב כמוך יש לו בן הולל כזה.  תינח ממונו שלו, מי יאמר לו: מה תעשה? אבל לקחת ממוני שלי ולהוציאו לשמה של שחקנית – מעשה-הוללות כזה אין לו כפרה.

 

272         קבצן מן המכובדים נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ולא הצליח: הלה פיטרו בשתיים-שלוש פרוטות.  נסתלק הקבצן בפנים זעומות, נכנס אצל עשיר אחר, בבית הסמוך, ואמר לו:

פלוני שכנך שלחני אליך.  הוא עצמו נתן לי חמישה רובלים.

עכשיו הצליח והעשיר שלשל לידו נדבה הגונה.  לקח הקבצן את הנדבה, שב אל ביתו של הראשון ודפק בדלת.

וכשיצא אליו בעל-הבית אמר לו:

כך וכך אמרתי לשכנך, ולא שהיתה, חלילה, כוונתי לשקר אלא חס הייתי על כבודך…

 

273         עני-קבצן עמד לפני עשיר וקבל על גורלו:

עשיר היה גם הוא, בית מלא כל-טוב היה לו, ונפלה אש מן השמים ושרפה הכל…

שיטה בו העשיר:

אתה בעצמך הכשרת את נזקך.  ודאי לא היה לך "ספר רזיאל" בביתך[32].

התנצל הקבצן:

היה לי והוא נשרף תחילה…

 

274         קבצן בא לעשיר וביקש נדבה להכנסת-כלה: את בתו היחידה הוא נותן לאיש.  תמה העשיר:

היכי תמצי? אשתקד בכית לפני ואמרת שבתך היחידה מתה קודם חופה.

החזיר לו הקבצן:

ואם מתה מה בכך? כלום אתה יורשהּ ולא אני יורשהּ?…

 

275         שני קבצנים נכנסו יחדיו לביתו של עשיר – אחד סתם קבצן, ואחד קבצן מן המכובדים.  פתח הראשון ואמר לבעל-הבית:

אדם זה בן-טובים הוא וראוי לנדבה הגונה.

שיבחו בעל-הבית, שהוא מתפלל על חבירו, והוציא מכיסו מטבע יפה על-מנת ליתן לאותו בן-טובים.  הקדים הראשון ופשט את ידו ונטל את הנדבה לעצמו.  כעס הנותן ואמר לו:

כלום אליך התכוונתי?

שילשל הלה את הנדבה לתוך כיסו והחזיר:

ודאי אלי התכוונת, שכך שנינו: "המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה[33]

 

276         שני קבצנים עמדו לפני עשיר.  פתח אחד מהם וביקש על חברו:

אדם זה בנם של קדושים הוא ולמתנת בשר-ודם הוא צריך, לא עלינו.

נשמע לו העשיר ותקע נדבה הגונה לתוך ידו של אותו נצרך.

ושכר-טירחה שלי? – שאל הקבצן הראשון.

שכר-טירחה? – תמה העשיר.

הן, – השיב הקבצן, – כלום לא אני טרחתי והבאתי אדם זה אליך?

 

277         קבצן עמד וטען לפני קרוב עשיר:

השעה דחוקה לי... אל מי אפנה, אם לא אליך? עצמי ובשרי אתה.

טוב, טוב, – ביקש העשיר להיפטר ממנו. – הרי עשרה זהובים.

נטל הקבצן את הנדבה ואמר:

עשרה זהובים בשביל הקרוב – יישר כוח! אבל חוץ מזה הלוא גם קבצן אני...

 

278         ערב-שבת נכנס הירשל אוסטרופולר אצל עשיר.  אמר לו המשרת:

"הגביר" ירד למכפלה התחתונה מחמת חום-היום.

ירד גם הירשל לשם ומצא את העשיר לבוש לבנים וסרוח על דרגש.

כיוון שהרגיש בו העשיר.  אמר לו:

הירשל, למה ירדת אלי?

השיב הירשל:

צורכי-שבת אני חסר.

אמר לו העשיר:

הנה נדבה, ובשכר זה הגידה נא לי, מה אני חסר?

הסתכל הירשל בנדבה וראה.  שמטבע קטנה נתן לו העשיר, נענה ואמר:

מסתכל אני בך ורואה, שתכריכים אתה לבוש ובאדמה אתה קבור, הרי שאין אתה חסר – אלא שתאכלך רימה...

 

279         ראו לעני פושט-יד שהוא פוסח על פתחי עשירים ואינו מחזיר אלא על פתחיהם של סתם בעלי-בתים. אמרו לו:

שמא פרוטתם של עשירים טריפה בעיניך?

החזיר העני-הקבצן:

לא פרוטתם של עשירים טריפה בעיני, אלא הם גופם טריפה בעיני, ומקרא מפורש הוא: "רווח והצלה יעמוד ממקום אחר"[34] – ולא מדבר אחר…

 

280         ב"הקדש"[35].

קבצן ראשון: בעל-שמחה אני היום; את בתי הבכירה שידכתי.

קבצן שני: מזל טוב! מי הוא החתן?

קבצן ראשון: איציקל הגיבן שלנו.

קבצן שני: שידוך יפה.  בעל-שפע הוא איציקל שלנו… ומה נדוניה פסקת לו?

קבצן ראשון: ידע ממזר זה לפשוט עורי מעלי.  ליטה וז'אמוט נתתי לו: מעכשיו שלו הן ואני אסור לחזור על הפתחים בשתיהן.

 

281         בליל-שבת אחרי מעריב ניגש בעל-בית לאורחים הקבצנים, שעמדו ליד הפתח, והזמין אחד מהם לביתו לסעודה.  וכשיצאו שניהם נסרך אחריהם עוד קבצן אחד, ואף הוא הלך עמהם.  הציץ עליו בעל-הבית ושאל:

הגם אותך הזמנתי?

נענה הקבצן הראשון והשיב:

הנח לו: חתני הוא ואני חייב במזונותיו…

 

282         בבית-הכנסת עמדו ליד הפתח שני אורחים קבצנים, אחד לבוש קצרות ואחד לבוש ארוכות.  אחרי מעריב נגש הפרנס והזמין את בעל-הקצרות לביתו לסעודה.  את בעל-הארוכות לא הזמין.

מיד הפשיל הלה את "קאפוטתו" למעלה ואמר לפרנס:

שמא אתה חושש, שאני כולי בטן? הביטה וראה: גם רגליים יש לי…°

 

283         קבצן גוץ נטל פייס לשבת בביתו של עשיר.  בשעת-סעודה ראהו בעל-הבית, שהוא אוכל כנגד שלושה, ואמר לו:

תמה אני, שגוץ כמוך ניתנה לו, בלי עין רעה, קיבה קבלנית כזו.

השיב לו הקבצן:

אל תראני, שאני גוץ: כולי בטן...

[נוסח אחר:

השיב לו הקבצן:

לחינם אתה תמה: דווקא משום שגוץ אני קיבתי גדולה משל גיבח...

בשעה שאדם עומד לצאת לאוויר העולם בא מלאך ותולה לפניו כמה וכמה קיבות, מהן קצרות ומהן ארוכות, ואומר לו: "טול את שלך!" – גיבח ידו מגעת עד לקצרה, גוץ אין ידו מגעת אלא עד לארוכה, ונמצא קיבתו שלו גדולה משל גיבח.]

 

284         בעל-בית הכניס אורח קבצן לסעודה של ליל-שבת.  אחרי הדגים הגישו מרק-אטריות, ומחמת רוב שומן לא הפיק המרק הבל.

תקע בעל-הבית ראשון את הכף לתוך הקערה, לגם מלוא-פיו ונכווה עד כדי כך, שהתחילו עיניו זולגות דמעות.  אמר לו האורח הקבצן:

רבי בעל-הבית, על מה אתה בוכה?

בלע בעל-הבית מה שבפיו והשיב:

נזכרתי, שאשתקד הלך אבא בדרך כל הארץ.

תקע גם אורח את הכף לתוך הקערה, לגם לגימה יפה ואף הוא נכווה עד כדי דמעות. אמר לו בעל-הבית:

רבי אורח, אתה למה בוכה?

בלע האורח מה שבפיו והחזיר:

אני בוכה, שהלך אביך יחידה בדרך רחוקה כזו, ולא נתלווה גם בנו עמו.°

 

285         קבצן נטל פייס לשבת בביתו של עשיר.  בשעת-סעודה אכל הקבצן בכל כוחו, עד שהתחילו פניו שופעים זיעה.  אמר לו בעל-הבית:

רבי יהודי, למה אתה טורח כל-כך?

החזיר לו הקבצן:

כל ימי אני טורח כך, לקיים מה שנאמר: "בזעת אפך תאכל"[36]...

 

286         בעל-בית הזמין אורח קבצן לסעודה.  מתחילה הגישו מלפפונים כבושים ואכל מהם האורח הקבצן אכילה גסה.

אחר-כך הביאו חלב ומיד פשט האורח הקבצן את ידו גם לחלב.

כיהה בו בעל-הבית ואמר לו:

היזהר! השותה חלב אחרי מלפפונים כבושים אכילתו נעשית גבינה.

אין בכך כלום, – השיב האורח הקבצן, – אף גבינה אני אוכל.

 

287         בעל-בית הזמין אורח קבצן לסעודה.  כשישבו לאכול הגישו לשולחן לחם שחור ולחם לבן.  הניח האורח את ידו מן השחור ולא אכל אלא את הלבן.  אמר לו בעל-הבית:

רבי אורח, שמא תאכל לחם שחור? הלבן דמיו מרובים.

נטל האורח עוד פרוסה מהלחם הלבן והחזיר:

אבל הוא שווה דמיו...°

 

288         קבצן נכנס אצל עשיר ומצא אותו ואת בני-ביתו מתחילים בסעודה.  אמר לו בעל-הבית:

היכבד ואכול גם אתה עמנו.

לא סרב הקבצן ותפס לו מקום בשולחן.  וכשנסתכל וראה את המאכלים היפים שלפניו, התחיל מגרד ראשו מחמת תיאבון.  אמר לו בעל-הבית:

אם-כן, אתה מטיל כינה בסעודה[37]...

 

289         כשישבו לאכול הרגיש בעל-הבית, שהאורח הקבצן העלים מעל השולחן כף של כסף והסתירה בכיסו.  שתק ולא אמר כלום.

לאחר שעה, כשגמרו לאכול, הרגיש בעל-הבית, שהקבצן חזר והעלים כף של כסף לתוך כיסו.  וכשעמד הקבצן להיפרד, טפח לו בעל-הבית בכיסו ואמר לו:

רבי יהודי, מה לכפות שלי בכיסך שלך?

נבוך הקבצן והחזיר:

לפני כמה זמן חליתי, ומכאן ואילך אני מצוּוה ועומד מפי הרופא ליקח כף אחת כל שעה...

 

290         עשיר נתקל בעני קבצן.  פשט הקבצן את ידו ונתן העשיר רובל לתוכה.  לאחר שעה נכנס העשיר לבית-מחיה ומצא לאותו קבצן, שהוא יושב ואוכל מאיונזה יפה.  זעף העשיר וגער בו:

לכך אדם עומד בשוק ופושט יד לבריות?

זעף גם הקבצן והחזיר גערה:

הגידה נא: עד שלא היה רובל בידי אי-אפשר היה לי לאכול מאיונזה; עכשיו, שיש לי רובל בידי, איני רשאי לאכול מאיונזה; אם-כן, אימתי אוכל אנוכי מאיונזה?

 

291         עשיר עשה משתה לכבוד בנו ששב מכרכי-הים מוכתר בכתר-חכמה.  נדחק גם עני מחזיר על הפתחים לתוך הבית, והושיבוהו בקצה-השולחן.

בין תבשיל לתבשיל פתח הבן, חתן-המשתה, בדברי-חכמה:

לשעבר היו אומרים: ארץ לעולם עומדת; בא קופרניקוס והוכיח, שהארץ סובבת על צירה...

שקר! – קפץ העני והפסיקו. – אילו כך, היתה הפשטידה שבראש-השולחן מגיעה גם אלי.

 

292         עני-קבצן בא אצל גבאי ליטול פייס לסעודה.  אמר לו הגבאי:

נסתחפה שדך.  כבר חילקתי כל הפייסות לעניים שקדמוך, ולא נשאר אלא פייס אחד – לביתו של עשיר רע-עין.

נטל העני את הפייס והלך לשם.  כשישבו לסעוד הגישו לבני-הבית מכל טוב, ולאורח-העני הגישו מרק-קלוש: מים הרבה וגריסים מעטים בתחתית הפינכה.  קם העני והתחיל פושט מכנסיו.  נבהלו בני-הבית:

מה הלה עושה?

השיב העני:

אומר אני לצלול אל תוך המים ולדלות את הגריסים...°

 

293         שאלו לעני מחזיר על הפתחים:

שבע קערות דייסה וארבע-עשרה קערות נזיד-גריסים – מה עדיף?

השיב העני:

מה שאלה היא זו? ארבע-עשרה קערות נזיד-גריסים כיון שמגיעים למעיים, מיד הן נעשות מאליהן שבע קערות דייסה, והמרק – כולו רווח.

 

294         בחנוכת-בית בעיירות הקטנות הבנויות עץ נוהגים לברך את בעל-השמחה, שהבית ירקיב במקומו, פירוש: שלא תשלוט בו אש.

שמע עני, שכך מברכים, ושמר את הדבר.

לא היו ימים מועטים ואחד מטובי-העיירה חנך את ביתו החדש ובא גם אותו עני לשמחה זו.  טיפלו בו בעל-הבית ואשתו והאכילוהו והשקוהו בעין יפה.  נהנה העני ונתבסם עמד ובירך:

רבי פלוני בן-פלוני, יהיה רצון, שאתה ואשתך תרקיבו במקומכם; והלוואי, שגם המשרתת שלכם תרקיב במקומה – אף היא נתנה לי כוס מלאה ועוגה שמנה.

 

295         קבצן מחזיר על הפתחים בא לכפר, נכנס לפונדק של ישראל ושאל מה-שהוא לאכול.  אמרה לו הפונדקית:

אין אתי בבית כלום.

נתמלא הקבצן רוגזה והתחיל פוסע פסיעות גסות מכותל לכותל ומדבר זעומות בינו לבין עצמו:

הואיל וכך, הרי גם אני מוכרח לעשות מה שהיה אבא עושה.

ראתה הפונדקית את זעמו של הקבצן ונפל פחדו עליה.  מיד פייסה אותו והגישה לו סעודה יפה.  ולאחר שאכל ושבע ונח רוגזו אמרה לו:

שמא תגלה לי, מה היה אביך עושה?

החזיר לה הקבצן:

אבא, עליו השלום, אף הוא היה קבצן מחזיר על הפתחים, ויום שלא נמצא לו דבר לאכול – חייך, שהיה הולך לישון רעב.°

 

296         עני הזמין קבצן לסעודת-הערב.  כשנכנסו, פתחה אשתו של העני במליצה:

מת ובר-מינן מפרנסים זה את זה… מכות וחליים רעים תאכלו שניכם יחדיו.

שמע העני ואמר לאורחו הקבצן:

בבקשה ממך, ידידי, אל תשגיח בקולנית זו… אתה עשה את שלך – פרוש שקך ושכב…

 

297         עני הביא מבית-הכנסת שני אורחים קבצנים לסעודה.  רגזה אשתו:

דלפון מזמין אורחים לקדירה ריקה!

היסה אותה הבעל:

שתקי, אשה, הלכה כחכמים, שאמרו: "בין שניים ישבע שלישי"…

 

298         שני קבצנים-שותפים, זקן וצעיר, באו לכפר.  אותו יום השיא המוכסן את בתו, וכטוב לבו בשמחה האכיל והשקה את שניהם ביד רחבה וגם חצי אווז צלוי נתן להם צידה לדרך.  נטל הקבצן הזקן את הצלי היפה והניחו לתוך תרמילו, והוא ושותפו עלו על העלייה ללון.

שבעים ורווים, נרדמו שניהם מיד.  ובאמצע הלילה נעור יצרו של הקבצן הצעיר והריחו ריח-הצלי.  התהפך הבחור על צידו פעמיים ושלוש ולא יכול לכבוש את יצרו.  קם חרש, פשט את ידיו בחשיכה ומצא את תרמילו של הזקן:

הצלי איננו!…

קדח הבחור:

הקדמתני, זקן אשמאי?… יאור הבוקר ותבוא על שכרך!

וכשנצנצה החמה התחיל טורד את הזקן:

זקן רמאי, הצלי היכן הוא?

פיהק הזקן, שיפשף בשתי ידיו את עיניו והחזיר:

בחור טיפש, עד שביקשת בתרמילי שלי, היה לך לבקש בתרמילך שלך…

 

299         שני קבצנים, זקן וצעיר, הלכו לרוטשילד לבקש נדבה.

כשהגיעו אל הבית, אמר הזקן לצעיר:

אתה חכה לי כאן, בחוץ, ואני אעלה אליו לפנים.  אני זקן ומומחה לבריות אלו.

הסכים הצעיר ונשאר מבחוץ.  והזקן עלה ובא לו אל רוטשילד, והמחהו רוטשילד אצל הגזבר.  הלך אל הגזבר, והמחהו הגזבר אצל הסגן.  הלך אל הסגן, והמחהו הסגן אצל הסוכן אשר על הבית.  הלך אל הסוכן – ותפס לו הלה בצווארונו והשליכו מעל המדרגות.

קם הזקן מעל הקרקע, גירד את ראשו יפה-יפה, יצא אל חברו הצעיר, המחכה לו בחוץ, ואמר לו:

יודע אתה? רשע מרושע הוא רוטשילד זה, אבל סדר יש לו בביתו הפלא ופלא…

 

300         אמר קבצן לרוטשילד:

אדוני הבארון, יודע אני בך, שאין אתה אוהב קבצנים, אבל עסק?

גיחך רוטשילד והשיב:

עסק? מסכים.

חזר הקבצן ואמר:

בוא ונתערב במאה מארק, שאתה המיליונר לא תוכל להמציא לך מה שאני הקבצן יכול להמציא לי.

נענה לו רוטשילד והניח מאה מארק על השולחן.  גרף הקבצן את הכסף לתוך כיסו ואמר:

אדוני הבארון, שמא אתה יכול להמציא לך תעודת-עניות מאת הקהילה? אני יכול.

 

301         קבצן פוחח נכנס לבית וביקש שיתנו לו מכנסיים, נתנו לו.

נטל את המכנסיים והוסיף לעמוד במקומו, ליד הדלת.  אמר לו בעל-הבית:

מה בקשתך עוד?

החזיר הקבצן:

עכשיו אני מבקש, שתקנה מאתי את המכנסיים.

 

302         שבת קודם מנחה דרש הרב דרוש גדול בשבח הצדקה.  ובו ביום, תיכף אחרי הבדלה, נכנסו אצלו שניים מחשובי-הקהילה.

פתח אחד מהם ואמר:

רבי, שמענו מה שדרשת היום בשבח-הצדקה...

נהנה הרב בלבו: "ודאי הביאו ממון לצדקה", ואמר להם:

תיתי לי, שחשובים כמותכם באים לשמוע דברי.

סיים אותו חשוב ואמר:

שמענו, רבי, מה שאמרת על מעלת הצדקה, ובאנו לבקש מאתך – כתב-קבצנות...

 

303         בדקו לקבצן המחזיר על הפתחים ומצאו מאות אדומים גנוזים לו בסתרי-סתרים.  הביאוהו לרב ואמר לו הרב:

כל המקבל צדקה ואינו צריך לכך, הריהו מלסטם את הבריות...

מעכשיו הקבצנות אסורה לך, אלא אם-כן תסתלק מממונך תחילה ותיעשה עני ממש.

נטל הקבצן מאת הרב רשות ליישוב-הדעת שלושה ימים, והלך לו.  לסוף שלושה ימים חזר ובא:

רבי, אני מסתלק מממוני, ובלבד שתהא הקבצנות מותרת לי.

תמה הרב:

כיצד אדם מוותר על ממון מרובה שלו בשביל שיהא רשאי לבקש פרוטה מאחרים?

הסביר לו הקבצן:

רבי, "מלח ממון חסר"[38], היום הממון ישנו ומחר איננו, ואילו פרנסה יפה כקבצנות לעולם עומדת.°

 

304         קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה.  כעס העשיר:

כל הנותן פרוטה לשכמותכם כזורק אבן למרקוּליס... אתמול מת ב"הקדש" אחד מבני-אומנותך, וכשבדקו צרוריו, מצאו בהם כסף וזהב ואבנים טובות.

נאנח הקבצן ואמר:

בוא וראה, כמה גרוע מזלם של בני-אומנותי!... מעשים בכל-יום, שעניים עושים עצמם עשירים, יושבים בדירות נאות ומשתמשים בכלים נאים, והכל מחול להם.

ואילו פעם אחת אירע, שעשיר עשה עצמו עני – ושוב אין כפרה ואין סליחה ומחילה לכל העניים שבעולם.

 

305         קבצן: נדבה אני מבקש.

עשיר: איני נענה לך עד שתנחש תחילה ותאמר, אם עתיד אני ליתן לך נדבה, או לאו? תכוון אל האמת – אתן, ואם לאו – לא אתן.

קבצן: ניחשתי ומצאתי, שלא תיתן.

עשיר: עכשיו ממה נפשך פטור אני מליתן לך נדבה: כיוונת אל האמת – הרי פיך ענה בי, שלא אתן; לא כיוונת אל האמת – הרי לא קיימת את התנאי, ואין לך עלי ולא כלום.

קבצן: היפך הדברים.  עכשיו ממה נפשך חייב אתה ליתן לי נדבה.  כיוונתי אל האמת – הרי קיימתי את התנאי, ואתה חייב לקיים הבטחתך; לא כיוונתי אל האמת – הרי שקר ענה פי בך כשאמרתי, שלא תיתן.

עשיר: רואה אני, שאתה ערום כמוני, ואף-על-פי-כן יש הבדל גדול ביני ובינך.  אני – עורמתי עומדת לי להיות עשיר, ואתה – עורמתך עומדת לך להיות קבצן; אמור מעתה, שהלכה כמותי.°

 

306         קבצן נוסח חדש: שפמו עשוי כהלכה, עניבה יפה לו על חזהו, צילינדר מגוהץ בידו, ולפני עשיר מוקיר אמנות הוא יושב וקובל על גורלו:

כל ימיו שטן כרוך אחריו לשיטנו.

מה מעשיך? – שאל העשיר.

נגן אמן אני, ולכל-מקום שאני בא, מקדימני השטן תחילה.

כלייך מהו? – ביקש העשיר לדעת.

אבוב.

אבוב? יפה בחרת.  גם בני בחר לו כלי זה. היום קניתי לו אבוב יקר.  שמא תנגן לפני מה שהוא?

נאנח הקבצן והניד ידו כמתייאש:

הנה עיניך הרואות.  גם הפעם הקדימני השטן.  מה היה בנך חסר, אילו קנית לו את האבוב – מחר?

 

307         עני עמד ברחוב והתחכך בכותלו של בית.  ראהו בעל-הבית ואמר לו:

למה אתה מתחכך כל-כך?

השיב העני:

זה כמה לא החלפתי כותנתי וגם למרחץ לא נכנסתי.

הכניסו בעל-הבית לביתו, נתן לו כותונת נקייה וגם נדבה הגונה העניק לו.

למחר יצא בעל-הבית לרחוב וראה: שני עניים מתחככים בכותל-ביתו.  גער בהם להבריחם.  אמרו לו העניים:

במה נפלנו מאותו עני של אתמול? לא די, שלא גערת בו, אלא גם קיבל שכר על החיכוך.

החזיר להם בעל-הבית:

טיפשים אתם! אותו עני יחידי היה וזקוק היה לכותל-ביתי כדי להתחכך.  אתם, ששניים אתם, כותל-ביתי למה לכם? לכו והתחככו זה בזה.

 

308         בקרונה של רכבת נטפל קבצן לחבורת-נוסעים:

רבותי, אחודה נא לכם חידה, ואם לא תוכלו להגיד לי ונתתם איש-איש זהוב אחד קנס.

הסכימה החבורה.

פתח הקבצן ושאל:

כיצד מבשלים שני דגים בשלוש קדירות והדגים נשארים שלמים כשהיו?

אין איש יודע.  ואיש-איש מן החבורה זורק זהובו לתוך ידו של הקבצן.  לסוף אמר לו אחד מן החבורה:

עכשיו הגידה נא אתה.

נענה הקבצן ואמר:

אף אני איני יודע, והרי גם הזהוב שלי.

[נוסח אחר:

יהודי ו"פריץ" הפליגו בספינה אחת.  התחיל "הפריץ" משתעמם ואמר ליהודי:

שמא אתה יודע סגולה לשיעמום?

החזיר לו היהודי:

אין לך סגולה בדוקה לשיעמום מן החידות.

יפה אמרת, – נענה "הפריץ". – בוא ונחוד זה לזה, ומי שלא ימצא את החידה של חברו ישלם קנס עשרה זהובים.

איני מסכים, – השיב היהודי, – אלא אם אני לא אמצא את החידה שלך, אשלם קנס זהוב אחד, ואם אתה לא תמצא את החידה שלי, תשלם קנס עשרה זהובים.  לא לחינם "פריץ" אתה.

הסכים "הפריץ".  פתח היהודי וחד לו:

שישה בתלייה, ארבעה בעמידה ושניים בשכיבה, – מי הם?

לא ידע "הפריץ", הניח לתוך ידו של היהודי עשרה זהובים קנס ואמר:

עכשיו אמור אתה מי הם?

החזיר לו היהודי זהוב אחד ואמר:

אף אני איני יודע והרי הקנס שלי…]°

 

309         קבצן זקן היה אומר:

אילו מלך אני, הייתי מצווה להוריד כל הדיוטות העליונות למטה, ולא הייתי זקוק לטפס ולעלות במדריגות כשאני מחזיר על הפתחים.

 

310         בחור עמד ברחוב ושאל צדקה.  עבר עליו אדם אחד ואמר לו:

עד שאתה מתבזה על הבריות ומבקש נדבה, מוטב שהיית עובד ואוכל יגיע כפיך... לי יש צורך בפועלים.  לפועל גוי אני משלם כתר ליום.  אתה, שיהודי אתה, אשלם לך כתר וחצי ליום.

החזיר לו הבחור:

אם נא מצאתי חן בעיניך, מוטב שתיתן לי חצי-כתר ליום, ולעבודתך תיקח לך גוי.

 

311         בחור קבצן עמד בפרשת-רחובות ופשט ידו לעוברים ושבים.

גער בו אחד מהם:

בחור גברתן כמוך אסור לו לבקש נדבות.  לך ועבוד בבית-חרושת ותקבל שכר שלושה רובלים לשבוע.

נעץ בו הבחור עיניים זעומות והחזיר:

שלושה רובלים לשבוע? שמא רוטשילד אני, שאוכל לעמוד בהפסד מרובה כזה?

 

312         עשיר (לקבצן פושט-יד): בושה וחרפה! בעל ידיים ורגליים כמוך מבקש נדבה.  לך עבוד!

קבצן: כבר ניסיתי.  אין שום ממש בעבודה.  אדרבה…

עשיר: פירוש?

קבצן: אחרי העבודה גדל רעבוני עוד יותר.

 

313         עני-קבצן עמד בפתח-עיניים אשר על דרך גן-העיר ופשט ידו לבריות.  עבר עליו אדם אחד ואמר לו:

סלח נא, אין לי בכיסי כלום.

גער בו הקבצן:

דלפון שכמותך, מה לך ולגן-העיר? לך עבוד!

 

314         שני קבצנים-שותפים הטרידו את הבריות בשוק.  בא עליהם שוטר ותפסם.

שמך ושם-אביך ושם-משפחתך? – קרא השוטר לאחד מהם והוציא את פנקסו לכתוב פרוטוקול.

גמליאל בן-פדהצור מררי.

ודירתך היכן?

אין לי דירה.

ואתה? – שאל השוטר לתפוס השני.

נחבי בן-ופסי קהתי.

ודירתך היכן?

שוּתפוֹ אני, – השיב התפוּס, – ובדירתו שלו אני יושב...

 

315         נדבה אני מבקש.

לבעל ידיים ורגליים כמוך איני נותן נדבות.

אלא מה רצונך, שבשכר הפרוטה שלך אלך ואקצץ ידי ורגלי?

 

316         סבא, – פשט קבצן את ידו לזקן, שעבר עליו, – תן נדבה לסומא, והמקום ירחם אותך.

אם סומא אתה, – תמה הלה, – כיצד אתה יודע, שזקן אני?

טעיתי, סבא, – התנצל הקבצן. – רציתי לאמר: תן נדבה לאילם.°

 

317         להיכן אתה רץ? – שאל קבצן לחברו.

לביתי אני רץ, – השיב חברו. – את קבי שכחתי…

 

[ה]

 

318         מעשה בעשיר קמצן, שמימיו לא נתן פרוטה לצדקה, וכשהגיעה שעתו להיפטר מן העולם שלח לקרוא את הרב על-מנת למסור כל הונו לרשותו.  שמע הרב ואמר לתלמידיו:

כמה גדולים דברי-חכמים, שהיו אומרים: "והווי דן את כל-האדם לכף-זכות"[39].  סופו של קמצן זה מוכיח על תחילתו.  כל ימיו קימץ, כדי שיהא סיפק בידו לעשות דבר גדול קודם מותו.  אילמלא כך, לשם מה הוא מבקש למסור הונו לרשותי?

וכשבא הרב, אמר לו החולה:

רבי, כל ממוני אני מפקיד בידך.  בבקשה ממך, שתהא זהיר בו כאדם הזהיר בשלו: אל תלוה מממוני אלא למהימנים ובריבית יפה.  ולאחר מאה ועשרים שנה תצווה, שגם הרב שימלא מקומך יעשה כך.  ואף הוא, כשתגיע שעתו יצווה, כך על העתידים לבוא אחריו…

תמה הרב:

ומה יהיה סופו של דבר?

תמה גם החולה:

רבי, שמא אין אתה מאמין, חלילה, בתחיית-המתים? לעתיד לבוא, אמצא, אם ירצה השם, מיליון שלם.

 

319         זקן קמצן חלה.  הזמין את הרב אליו, כתב צוואה והפריש מהונו ממון הרבה לדברים שבצדקה.  תמהו הכל:

קמצן שכמותו נדבנות מופלגה זו מניין לו?

היה שם פיקח אחד ואמר:

מה תימה יש כאן? כלום משלו הוא נותן? משל יורשיו הוא נותן.

 

320         עשיר קמצן חלה.  בא הרופא, כתב רצפט ואמר:

רפואה זו תשתה כף לשעה, כף לשעה.  אם תזיע – תבריא, ואם, חלילה, לאו – הכל בידי-שמים...

שתה החולה ולא הזיעה.  והברה נפלה בעיר:

פלוני העשיר – קרב קיצו.

נמלכו פרנסי-הקהילה והלכו לבקר את החולה בחבורה.

"מי יודע" – אמרו הפרנסים – "שמא בשעה זו יפשפש במעשיו ויעשה דבר של ממש לטובת הקהילה".

וכך הווה: כיוון שנכנסו הפרנסים אצלו אמר להם לכתוב ולחתום בפניו, שהוא מקדיש ביתו ל"תלמוד-תורה".  מיד נטל הזקן שבהם נייר ודיו והתחיל כותב שטר-מתנה של שכיב-מרע.  עד שישב וכתב הרים פתאום החולה את ראשו ואמר:

הנח! אין צורך...

תמה הפרנס:

מפני מה אין צורך?

החזיר החולה:

כמדומה, שאני מזיע...

 

321         רבי אייזל חריף נכנס אצל עשיר קמצן לבקש נדבה לצורכי-הציבור.  אמר לו העשיר:

רבי, למה טרחת טירחה של-חינם? שמא אין אתה יודע ש"בן-נח"[40] אני?

החזיר לו רבי אייזל:

ודאי יודע אני, ש"בן-נח" אתה.  אף-על-פי-כן, תמה אני עליך: הן שלושה בנים היו לו לנח, ולמה זה בחרת אתה להיות דווקא חם?

 

322         ערב-פסח נכנס רבי אייזל אצל עשיר קמצן לבקש נדבה בשביל עניים לצורכי-החג.  סירב הקמצן ולא נענה לו, ובשעת-מעשה עמד ובדק כיסיו משום חשש של פירורי-חמץ.

אמר לו רבי אייזל:

רבי פלוני כיסיך שלך אינם טעונים בדיקה.

תמה הלה:

רבי, מה בין כיסי שלי לכיסיהם של אחרים?

החזיר לו רבי אייזל:

זה עתה ענה פיך בך, שאין אתה יהודי אלא עד הכיס...

 

323         רבי אייזל הלך לקמצן מובהק לבקש נדבה לצורכי-הציבור.

משראה הקמצן את הרב, מיהר ויצא מן הבית.  וכשנכנס רבי אייזל מצא על השולחן ספר "חובת-הלבבות" פתוח ב"שער-הכניעה".

גיחך רבי אייזל ואמר:

מוטב שהיה אדם זה קורא ספר מוסר אחר, שיש בו "שער-הגאווה", ולא היה בא לידי שפלות כזו...

 

324         שניים נכנסו אצל עשיר קמצן לבקש נדבה להכנסת-כלה ומצאו אותו כשהוא עומד בתפילה, ורמז להם, שאסור לו להפסיק.

אמרו לו המעשים:

לדבר אסור לך, אבל לשמוע מותר.  על עסקי הכנסת-כלה באנו...

מיד הפסיק המתפלל ואמר:

אם-כן, הרי זה דבר-מצוה ומותר להפסיק... להכנסת-כלה איני נותן.

 

325         באו לעשיר קמצן לבקש נדבה בשביל לגדור גדר לבית-הקברות.  סירב הקמצן ואמר:

איני נותן לדברים שאין בהם צורך.  המתים אינם יכולים לצאת מתוך הקברים, והחיים אינם רוצים להיכנס לתוך הקברים.  אם-כן, גדר למה?

 

326         עשיר קמצן מת, ועמד בנו ליד מיטתו ולא בכה.  וכשבאו הקברנים והוציאו את המת מן הבית והשמשים התחילו מקשקשים בקופסאות, פרץ הבן בבכי. אמרו לו:

מה נמלכת עתה לבכות?

החזיר הבן:

עתה אני יודע שאבא מת: הנה קופסאות של צדקה מקשקשות, והוא אינו בורח...

 

327         שניים נכנסו אצל עשיר לבקש נדבה לצורכי-העדה.  הוציא העשיר נדבה מועטת מכיסו והניחה לפניהם.  נעלבו המעשים ואמרו לו:

נדבה מועטת כזו אין אנו נוטלים... בנך נתן לנו הרבה יותר.

החזיר להם העשיר:

בני שאני.  הוא יש לו, ברוך השם, אב עשיר, ואילו אני – יתום אני.

[נוסח אחר:

החזיר להם העשיר:

בני שאני.  הוא יש לו על מי שיסמוך – על אביו הקמצן, ואילו אני – בן בזבזן יש לי.]

 

328         שני מעשים נכנסו אצל עשיר קמצן לבקש תרומה לדבר שבצדקה.  מתחילה סירב הקמצן, ולבסוף נתן להם המחאה לבנק.

לאחר שעה קלה חזרו ובאו המעשים:

שכחת, במחילת-כבודך, לחתום על ההמחאה.

החזיר להם הלה:

חס ושלום! לא שכחתי, אלא בכוונה לא חתמתי, משום שחביבה עלי מצוות מתן-בסתר, ואין רצוני לפרסם שמי...

 

329         גבאי-צדקה באו לעשיר קמצן לבקש נדבה ל"מעות-חיטים".

סירב ואמר להם:

אני פטור.  אח עני יש לי...

ולמחר בא אותו אח ליטול מן הקופה של "מעות-חיטים".

אמרו לו הגבאים:

אין אתה זקוק לכך; פלוני העשיר אחיך הוא.

נאנח העני:

אחי הוא, ואפילו פרוטה אחת אינו נותן לי.

חזרו הגבאים אל העשיר הקמצן ואמרו לו:

למה רימיתנו? אמרת: אח עני יש לך.  עכשיו הוברר שאתה מתעלם ממנו ואין אתה נותן לו כלום לצורכי-פסח.

החזיר להם העשיר הקמצן:

לחינם אתם קובלים עלי, שרימיתי אתכם.  כלום אמרתי, שאני נותן לאחי? לא אמרתי אלא שיש לי אח עני, ואם לאחי איני נותן, אתן לזרים?

 

330         המגיד מדייצה נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, וכשראה תמונתו של העשיר תלויה על הקיר – עגמו פניו.  הציץ עליו העשיר ואמר לו דומה, שתמונתי אינה יפה בעיניך.  מה פגם אתה מוצא בה?

החזיר לו המגיד:

מסתכל אני בתמונתך ורואה, שידיך כפותות על לבך ואין הן מגיעות עד הכיס...

 

331         המגיד מדייצה בא אצל עשיר לבקש נדבה.  סירב העשיר ולא נתן לו ולא כלום.  אמר לו המגיד:

חבל, שלא היית בימי התנאים.  אילו בימיהם היית, מובטחני, שהיה חלב של עכו"ם נעשה היתר על-ידך.

תמה העשיר:

מה ענייני לכך?

הסביר לו המגיד:

למה אסרו חלב של עכו"ם? גזירה שמא עירב בו העכו"ם חלב של בהמה טמאה[41].  ואילו ממך ראיה, שבהמה טמאה אינה נחלבת כלל...

 

332         עני נכנס אצל עשיר לבקש נדבה.  פשט העשיר את ידו – ונתן לו שלום.  אמר לו העני:

לחינם אתה נותן לי שלום.  בן עיר זו אני.

החזיר לו העשיר:

אם-כן, למה באת אלי? כאן, בעירנו, הכל יודעים, שאיני נותן צדקה לעניים.

[נוסח אחר:

החזיר לו העשיר:

איני מאמין.  כאן, בעירנו, הכל יודעים, שאיני נותן צדקה לעניים. 

אלא לאו, בן עיר אחרת אתה, והרי זה דין מפורש: עניי עירך קודמים[42]].

 

333         עני נכנס אצל עשיר.  קיבלו העשיר בפנים חמורות ושאל:

מה בקשתך, רבי יהודי?

נתכרכמו פניו של העני:

שמא אין אתה מכירני? שלמה המלמד אני... מפי למדת תורה בנעוריך.

התגסה העשיר והחזיר:

פטור אני מתורתך.  כבר שכחתי את כולה.

נענה העני ואמר:

אם-כך, אין תימה, שלא הכרתני.  רבותינו אמרו: "דרך-ארץ קדמה לתורה"[43], ואם תורה כבר שכחת – דרך-ארץ לא כל-שכן...

 

334         אמר הירשל לעשיר קמצן:

תן לי נדבה הגונה ואביא לך ראיה ברורה, שתשלוט בממונך כל ימיך.

נתגרה בו בעשיר יצר הסקרנות ונתן להירשל שני זהובים שלמים.

הניח הירשל שני הזהובים לתוך כיסו ואמר לו:

הט אוזנך ושמע.  אני עני שבעניים; אף-על-פי-כן, אילו אבדה לי פרוטה במקום-טינופת לא הייתי מטנף ידי להוציאה משם.  רוטשילד עשיר שבעשירים הוא, ולא יטנף ידו גם בשביל אלף דינרים, והמלך, שכל המלכות שלו – אפילו בשביל עשרת אלפים.

אמור מעתה, שמלך-מלכי-המלכים הקדוש ברוך-הוא, שהכל שלו, לא יטנף ידו עולמית להוציא את ממונו, שאבד לו במקום-טינופת כמוך...

 

335         קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ופטרו העשיר בלא כלום.

פנה הקבצן לצאת ואמר לו:

יהי רצון, שאתה וכל חבריך העשירים תחיו מאה ועשרים שנה.

החזירו העשיר ואמר לו:

הרי נדבה שביקשת, ובשכר זה תסביר לי, שמא בשביל שסירבתי לך ברכתני.

נטל הקבצן את הנדבה והסביר לו:

דברים שאמרתי כך אמרתי.  הלואי ואתה וכל חבריך השירים תחיו מאה ועשרים שנה.  עכשיו צא וחשוב, כמה יעלה בחלקך שלך?...

 

336         קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ופטרו העשיר בלא-כלום.  פנה הקבצן לצאת ואמר לו לעשיר:

ישימך אלהים כאברהם וכיצחק וכיעקב.

עיכבו העשיר ושאל:

בשביל שלא נתתי לך נדבה אתה מברכני ברכה יפה כזו? החזיר לו הקבצן:

לא היתה כוונתי אלא לאמר: ישימך אלהים נע-ונד כאברהם, עיוור כיצחק וּכאוּב-רגליים כיעקב...

 

337         קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה וסילקו העשיר בלא-כלום.  אמר לו הקבצן:

עצה, ברכה ובקשה יש לי בפי אליך.  עצה – שתרצף חצרך; ברכה – שלא תמות; ובקשה – שאם תמות, יהא קברך סמוך לקברי.

אמר לו העשיר:

חוזרני בי ואני נותן לך נדבה הגונה, ובלבד שתפרש דבריך.

נטל הקבצן את הנדבה ופירש:

עצה, שתרצף חצרך, משום שאין אתה כדאי שתישאך האדמה; ברכה, שלא תמות, אלא תיפּקע; ובקשה, שיהא קברך סמוך לקברי, משום שאתה שמן כחזיר ותסתלק הרימה מעלי ותאכל אותך.

 

338         קבצן עמד לפני עשיר והזכיר לו ראשונות:

בילדותם היו שניהם חברים זה לזה; ב"חדר" אחד למדו.

כּפר העשיר:

איני מכירך.

פנה הקבצן לצאת ואמר:

הרי זה סימן מובהק, שמחר תמות.

נבהל העשיר, פייס את הקבצן בנדבה הגונה ואמר לו:

בבקשה ממך, שתפרש דבריך.

נענה לו הקבצן ופירש:

סימן מובהק זה קבלה הוא בידי מרופא מומחה.

אשתקד הייתי מוטל בבית-חולים, ופעם אחת ראיתי את הרופא מסתלק ממיטתו של חולה ואומר לחובש: "הלה לא הכירני, סימן, שמחר ימות".  וכך הווה – למחר מת...

 

339         קבצן נכנס אצל עשיר לבקש נדבה, ודחה אותו העשיר בלא-כלום.  הזעים הקבצן את פניו ואמר לו:

אם אתה נענה לי – מוטב...

ואם לאו? – הפסיקו העשיר.

אם לאו – אלך ואמסור למי ששלחני אליך שיטרח בכבודו ובעצמו לאדם קשה כמוך.

תמה העשיר תמיהה של מורא:

מי הוא זה, ששלחך אלי?

החזיר לו העני:

אין אתה יודע, מי הוא זה, ששלחני אליך? הדלות.

 

340         קבצן ביקש להיכנס אצל עשיר.  הקדימוֹ הלה ונעל את הדלת בפניו.  דפק הקבצן והיתרה בו:

אם אתה פותח לי – מוטב, ואם לאו – אשלח גיסי אליך.

פתח לו העשיר ושאל:

מי גיסך, אשר אירא אותו?

החזיר לו הקבצן:

את גיסי הכל יראים... שתיים בנות היו לו לחותני.  אחת לקחתי אני, ואת השנייה לקח – מלאך המוות...

 

341         עשיר קמצן סגר דלתות-ביתו מצד הרחוב ומצד החצר, שלא יכנסו קבצנים אצלו.  למחר פגשו קבצן אחד ואמר לו:

צו לביתך, כי בעוד שלושה ימים אתה מת.

נתחלחל הקמצן, נתן לקבצן נדבה הגונה ושאל:

זו מניין לך?

החזיר לו הקבצן:

קבלה היא בידי מרופא מפורסם: מי שסגור מפנים ומאחור אינו חי יותר משלושה ימים...

 

342         משולח של ישיבה מפורסמת בא לעיר ואמרו לו:

לפלוני בן-פלוני אל ילך מר.  עשיר מופלג הוא, אבל חזיר שבחזירים.

לא נשמע המשולח והלך אליו.  קיבלו העשיר בפנים חמורות ואמר לו:

לחינם באת אלי.  ממוני חביב עלי מכל הישיבות שבעולם.  הכל שונאים ומקללים אותי בשביל שקמצן אני, ואני לועג להם ולקללותיהם.  הם מקללים ואני מתעשר מיום ליום.

ראה המשולח, שאין לו שום תקווה ממנו, קם לצאת ובירכו באריכות-ימים.  תמה הקמצן:

וכי בשביל שאיני נותן לצדקה נשכרתי ואתה מברכני?

הסביר לו המשולח:

אם קללות מתקיימות בך להיפך, שמא גם ברכות יתקיימו בך להיפך...

 

343         קבצן נכנס אצל עשיר קמצן וביקש נדבה.  ענה העשיר גסות וביקש להוציאו מביתו.  אמר לו הקבצן:

כל ימי הייתי מבקש אדם לגלות לו סוד גדול ונורא, שקיבלתי מאת אבא עליו השלום, ולא מצאתי ראוי לכך אלא אותך בלבד.

תמה העשיר הקמצן ושאל:

אותו סוד גדול ונורא מהו?

החזיר לו הקבצן:

סוד זה נתגלה תחילה לאבא עליו השלום, מפיו נתגלה לי, ועכשיו אני מגלה אותו לך.  כלב המתגרה בחזיר, למה הוא תופס לו דווקא באזנו ולא באבר אחר מאבריו? אלא שהוא לוחש לו באזנו ואומר לו: "אתה, שאין כמוך עשיר[44], למה חזיר אתה"?...

[נוסח אחר:

נסתכל הקבצן בעשיר הקמצן וראה, שבעל-בשר הוא ואמר לו:

כל ימי הייתי מבקש אדם לגלות לו סוד גדול ונורא, ולא מצאתי ראוי לכך אלא אותך בלבד.

תמה העשיר הקמצן ושאל:

אותו סוד גדול ונורא מהו?

החזיר לו הקבצן:

אותו סוד גדול ונורא, שאני מבקש לגלות לך, שיחה היא בין כלב לחזיר.  הכלב תופס לחזיר באזנו ולוחש לו: "מפני מה אתה שמן כל-כך וגס כל-כך?" מחזיר לו החזיר: "אילו לא הייתי שמן כל-כך וגס כל-כך, לא הייתי חזיר"....]

 

344         קבצן נכנס לבית ושאל מה-שהוא לאכול, אמר לו בעל-הבית:

אין אתנו בבית כלום, חוץ מאטריות צוננות.

הסכים הקבצן:

בשעת הדחק אדם יוצא ידי קיבתו גם באטריות צוננות.

החזיר לו בעל-הבית:

אם-כך, טרח ושוב לערב: לעת-עתה חמות הן עדיין.

 

345         עם חשיכה הגיע קבצן נווד לכפר, נכנס לפונדק ושאל לאכול.  אמרה לו הפונדקית:

בעלי לא שב עדיין מן העיר, ובביתי אין כלום, לא לחם ולא תבשיל.

תמה הקבצן:

הרי הבל עולה מן התנור.

כיחשה לו הפונדקית והשיבה:

לבנים צואים הכנסתי לתנור, כדי לטהרם.

שתק הקבצן ועלה על התנור לישון.  וכשראה, שהפונדקית נסתלקה לחדר אחר, חזר וירד ופתח פי-התנור ומצא – קדירה מלאה תבשיל חם.  אכל את התבשיל, פשט תחתוניו ושם אותם בקדירה, החזיר את הקדירה לתוך התנור ושוב עלה על משכבו.

לא היתה שעה מועטת והפונדקי שב מן העיר.  יצאה אליו האשה ואמרה לו:

אל תשמע קולך... הקבצן נווד ישן על התנור.

נכנס הפונדקי אל הבית וישב אל השולחן לאכול.  מיד הביאה הפונדקית את הקדירה מן התנור והפכה אותה לתוך הקערה ונתמלאה כל הקערה – תחתונים.

ימח שמו של אותו ממזר! – צרחה האשה ורמזה כלפי הקבצן שעל התנור. – ודאי שלו הם.

עלה הפונדקי לשם, טפח לו לקבצן טפיחה יפה באחוריו ושאל:

רבי יהודי, מה להם לתחתוניך בקדירתי?

שיפשף הקבצן את עיניו והחזיר:

אשתך אמרה, שהכניסה לבנים לתנור, כדי לטהר אותם.  נמלכתי והוספתי את התחתונים שלי... חייך, שגם הם טעונים טהרה...°

 

346         קבצן נטל פייס לשבת בביתו של רע-עין.  כשישבו לאכול היגישו לבעל-הבית דג שלם, ולאורח – כזית.  אחרי הדגים הגישו לבעל-הבית מרק פינכה מלאה, ולאורח – כדי לטבול את הכף.  וכשגמרו את המרק ופתח בעל-הבית בזמירות של שבת, לא סייע האורח עמו.  אמר לו בעל-הבית:

שמא שכחת, שזמירות של שבת גדולים תיקנו, והם אמרו: "בזמיר ושבחה שבת-מנוחה"[45]?

החזיר לו האורח:

ואתה שמא שכחת, שתפילה לשבת גדולים שבגדולים תיקנו, והם אמרו: "אילו פינו מלא – שירה"[46]?...

 

347         ערב-שבת סמוך לחשיכה בא עני-קבצן לגבאי-הקהילה ליטול פייס לשבת.  אמר לו הגבאי:

איחרת.  כל אנשי-הקהילה כבר יש להם אורחים לשבת.  לא נשאר אלא אחד, הזהבי שברחוב פלוני, אבל קמצן הוא ועינו צרה באורחים.

תנוח דעתך, – החזיר הקבצן. – אורח כמוני יכניס בעין יפה.

נטל הקבצן לבינה, והצניעה מתחת לבגדו ובא לו אל הזהבי:

דבר סתר לי אליך.

קם הזהבי ונכנס עמו חדר לפנים מחדר.  הוציא הקבצן את הלבינה מתחת לבגדו ואמר לו:

שמעתי עליך, שאתה קונה גרוטאות של כסף וזהב... גרוטה כזו של זהב כמה היא יפה לך?

צהבו פניו של הזהבי ואמר לבעל-הלבינה:

עכשיו כבר מחשיך היום ואין השעה פנויה לעסק.  מוטב, שתשבות עמי בביתי, ובמוצאי-שבת נדבר את דברינו.

הסכים הקבצן.

כל אותו יום-שבת שקוד היה הזהבי להתחבב על אורחו – האכילהו, השקהו ולא זזה ידו מתוך ידו. ובמוצאי-שבת, תיכף אחרי הבדלה, אמר לו:

עכשיו פנוי אני לעסק.  לך והבא את הזהב.

העמיד בו הקבצן עיניים תמיהות:

זהב? מהיכן יש לי זהב?

תמה גם הזהבי:

לא אמרת, שיש לך גרוטה של זהב כאותה לבינה?

החזיר לו הקבצן:

חלילה! מימי לא אמרתי.  ביקשתי רק לדעת, אילו היתה לי גרוטה כזו של זהב.  כמה היתה יפה לך?°                   

348         רבי יעקב המגיד מדובנה נכנס אצל עשיר קמצן לבקש נדבה לפדיון-שבויים.  סירב העשיר ולא נתן לו.  אמר לו רבי יעקב:

דע לך, שמזומן אתה לחיי עולם-הבא.

תמה העשיר:

רבי, בשביל שאני מסרב ליתן צדקה אני מזומן לחיי עולם-הבא?

החזיר לו רבי יעקב:

אספר לך מעשה שהיה.  לפני הרבה שנים מת קמצן אחד, וקודם מותו ציווה, שיקברו כל ממונו עמו.  וכשבא לפני בית-דין שלמעלה ושאלוהו, אם קיים מצות צדקה, השיב, שכל ימיו חשש, שמא ייכשל בבני-אדם שאינם מהוגנים ונמצא מאבד ממונו לבטלה.  לפיכך הביא כל ממונו עמו, על-מנת לחלקו בעולם-האמת, שאין בו רמאות ורמאים.  עיין בית-דין שלמעלה בדינו ופסק: אם יימצאו עוד שניים שעשו כמותו, הדין עמו.  בדקו ולא מצאו אלא אחד – את קורח, שגם הוא ממונו נקבר עמו.  והיה הדבר תלוי ועומד עד היום.  עכשיו אני רואה שאתה עתיד להיות השלישי לחבורה...

 

349         מת עשיר קמצן, שלא נתן מימיו פרוטה לצדקה, ומיד תפסוהו מלאכי-חבלה והתחילו דוחפים אותו לפתחה של גיהנום.  התעקש הקמצן וצעק:

מיורשי גן-עדן אני, ולא מיורשי גיהנום.  מצוה גדולה יש בידי.  לפני ארבעים שנה קיימתי נפש מישראל: נתתי פרוטה לעני וקנה לחם ואכל וחייתה נפשו.

עיינו מלאכי-החבלה בפנקסים ומצאו: אמת, נכון הדבר.  מיד פרש אחד מהם את כנפיו ובטיסה אחת הגיע לכיסא-הכבוד:

מה דינו של אדם זה?

נמלך הקדוש ברוך-הוא בפמליה שלו והשיב:

החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל.

 

350         רבי אפרים-זלמן מרגליות היה מגדולי-התורה וגם מגדולי העושר בברודי, אבל קמצן היה ואמרו עליו:

רבי אפרים-זלמן עושה צדקה בכל-עת – בדברי-תורה, ולא בממון.

פעם אחת בא אצלו רב מפורסם.  התפלפל עמו רבי אפרים-זלמן שעה ארוכה בדברי-תורה, ולסוף שאל את הרב:

מה דעתו של מר על ספרי?[47]

כולם יפים בעיני, חוץ מאחד שאינו נראה לי.

אמר לו רבי אפרים-זלמן:

איזו מהם אינו נראה לו למר?

החזיר לו הרב:

"יד אפרים"...

 

351         עשיר קמצן אחד היה מחסידיו של רבי יצחק מווארקי, והיה רבי יצחק מצווה עליו, שיהא מרבה באכילת בשר ודגים ובשתיית יין וכל מיני משקאות טובים.  אמרו לו מקורביו:

רבי, לכריסו של זה אתה דואג?

החזיר להם רבי יצחק:

לא לכריסו שלו אני דואג, אלא לכריסם של עניים אני דואג.  אם הוא יאכל הרבה בשר ודגים וישתה הרבה יין ומשקאות טובים, אפשר שיתן לעניים לכל-הפחות לחם ומים. מה שאין כן, אם הוא עצמו לא יאכל אלא לחם ולא ישתה אלא מים – ודאי לא יתן לעניים ולא כלום.

 

352         אחד מבני-בניו של רבי אברהם אבלי גומבינר, בעל "מגן-אברהם", היה עשיר-קמצן, וכל ימיו היה מרבה להתפאר בייחוסו.

פעם אחת בא אצלו שד"ר לבקש נדבה.  לא נענה לו היחסן הקמצן והיסיחו לגדולתו של ה"מגן-אברהם".  אמר לו השד"ר:

מה יתרון ל"מגן-אברהם" כשאין עמו "מחצית-השקל"?[48]...

 

353         רחל, אשתו של רבי שלמה-זלמן קווטש מלייפניק, היתה צייקנית ולא ראתה בצערם של תלמידי בעלה העניים.  והיו הללו מתפללים עליה ואומרים:

ריבונו של-עולם, אימתי נזכה לעלות לקבר-רחל?...

 

354         ערב יום-כיפור ראה רבי יוסי-בר סולוביציג לעשיר-קמצן, שהוא שוהה שעה ארוכה בשמונה-עשרה של מנחה ומרבה בבכיות ובווידויים.  נתן בו רבי יוסי-בר עין זועמת ואמר:

שנואים עלי הבורחים.

אמרו לו:

רבי, פרש דבריך.

החזיר רבי יוסי-בר:

אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, לחייל בשדה-המלחמה, הבורח בשעת סכנה מלגיונו שלו ללגיון שאינו שלו.  אף-על-פי שבשדה-המלחמה הוא עומד, דינו דין בורח.  ואף הלה כך.  מקומו בלגיונם של המרבים בצדקה.  ומחמת סכנה עמד וברח ללגיונם של המרבים בתפילה ובתחנונים.  והרי דינו דין בורח...

 

355         אמר נכד לסבו:

סבא, בוא ונלך לראות את השוורים שבקירקס, העושים נפלאות גדולות עד כדי סכנת-נפשות ממש.

החזיר לו הזקן:

בני, השמע לאוזניך מה שפיך מדבר.  גדולה מטבע, שהללו מוסרים את נפשם עליה, כדי להכניסה לרשותם.  עכשיו, שאני כבר הכנסתיה לרשותי שלי, אלך ואוציאה לרשותם שלהם?...

 

356         שיחה בין אב לבן, שעמד לנסוע מעירו לעיר אחרת.

האב: בני, הרי לפניך מעטפה כתובה אלי ובוּל עמה.  כשתגיע, אם ירצה השם, למקומך תשלחנה מיד, וכשאקבלה אדע שבאת בשלום.  לכתוב אין אתה צריך כלום.  על זמנך אני חס.

הבן: אבא, מוטב שתתן לי את המעטפה בלי בול.  כשאגיע, אם ירצה השם, למקומי אשלחנה מיד, וכשיביאוה לך תדע שבאתי בשלום.  לקבלה ולשלם קנס אינך צריך.  על ממונך אני חס.

 

357         קמצן נצטער צער גדול על כיסא שנשבר לו.  אמרה לו אשתו:

אדם מן היישוב אינו מצטער כל-כך על הפסד מועט כזה.

כעס הקמצן:

לא הפסד אחד הוא זה, אלא שלושה הפסדות כאחת.  ראשית, הכיסא נשבר; שנית, חמישה זוזים היה שוויו; ושלישית – עכשיו אני צריך לקנות כיסא אחר במקומו.

 

358         בזבזן, בנו יחידו של עשיר קמצן, בנה בית והתקין לו אולם לאורחים יפה ומרוּוח.  וכשבא האב הקמצן לראות את הבית ונכנס לאולם-האורחים נבהל למראה-עיניו וקפא במקומו.  הסתיר הבן הבזבזן את ליגלוגו בתוך לבו ואמר לו:

אבא, אולם זה מה הוא בעיניך?

גימגם האב והחזיר:

יפה, יפה מאוד... סבורני, שאולם זה יש בו, חס-ושלום מקום למאה אורחים...

 

359         אמרו לו לעשיר קמצן:

ממון קורח יש לך, ומה הנאה לך ממנו? אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה רביעית, המיוחדת לבהמות.

החזיר הקמצן:

מה אני אשם בדבר? כלום אני תיקנתי, שלא תהא מחלקה חמישית?

 

360         קמצן שמע, שבכרך פלוני יושב קמצן מופלג, רבם של הקמצנים, והלך אליו ללמוד הלכות קמצנות.  עם הערב-שמש הגיע לשם, וכשנכנס לביתו של "הרב" לא מצא אור בבית.  הירהר ואמר: לשם הלכה זו לא הייתי זקוק לכתת את רגלי וללכת אליו.  אף אני איני מעלה נר בביתי בלילה.

וכשישבו לספר זה עם זה קלטה פתאום אוזנו של האורח צליל פּוּרפה של מכנסיים. הקשיב ושאל:

צליל זה מהו? תורה היא וללמוד אני צריך.

החזיר לו "הרב":

הואיל ובחושך אנו יושבים, דין הוא שנוריד את המכנסיים, כדי שלא ישתפשפו.

מיד עמד האורח ונשקו על ראשו ואמר לו:

רבי, אילו לא באתי אלא ללמוד דבר זה – דייני...°

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] קהלת ט, יא.

[2] תהלים לז, כא.

[3] בראשית מז, יח.

[4] משלי טו, טו.

[5] "אגזונטער ארעמאן" בלשון-העם.

[6] כתובות קי, ב.

[7] בראשית ל, יא.

[8] לשעבר, כשהיו ישיבות מצויות ברוב קהילות, הוצרך כל בן-ישיבה עני למצוא לו שבעה אנשים, שיאכילוהו על שולחנם איש-איש יום אחד בשבוע, ועל שם זה קראו להם לבני-הישיבה "אוכלי-ימים".

[9] "כל דעביד רחמנא – לטב עביד", ברכות ס, ב.

[10] "עני חשוב כמת" – שיגרת-העם; ועיין ההערה הסמוכה.

[11] שיגרת-העם, הנובעת מתוך מאמרם "ארבעה חשובים כמת: עני, מצורע וסומא ומי שאין לו בנים" (נדרים סד, ב).  והשווה "פנטשטנטרה", ספר חמישי, סימן 23: "הוא (מי שאין לו כסף) חשוב כמת בעולמם של בני-האדם".

[12] מימרה מפורסמת.  ועיין י' ח' טביוב, "אוצר המשלים והפתגמים", אודיסה תרע"ט, סי' 2526.

[13] שבת קנו, א.

[14] "אמר רב פפא: לית דעני מכלבא ולית דעתיר מחזירא", שבת קנה, ב.

[15] קדושין עא, א.

[16] כך היא שיגרת-העם; גירסת-הש"ס היא: "שמע-מינה רשיעא הוא", בבא מציעא פג, ב.

[17] משלי יח, כג.

[18] ערובין פו, א.

[19] משנה בבא קמא ח, ד.

[20] ערובין פו, א.

[21] "נגיד" בפי-העם פירושו – עשיר.

[22] "שפריכווארטער אונד רעדענסארטען דייטש-יידישער פארצייט", עמ' 363, סי' 1014.

[23] במדבר טז, לב.

[24] בראשית כז, כט.

[25] בולטרימנץ – עיירה יהודית, קטנה וענייה, סמוכה לווילנה.

[26] "הלוחות משקל ארבעים סאה היו ושל סמפירינון היו", תנחומא, תשא.

[27] משל עממי אומר: "צו געלד קלעבט געלד".  ועיין ברנשטיין, "יידידע שפריכווערטער און רעדענסארטען", עמוד 61, סימן 21.

[28] "קדחת" – שם נרדף בפי-העם לאפס שבאפס.  לדוגמה: אדם שואל לחבירו, הבא מאת הרופא: "מה התיר לך הרופא לאכול"? והלה משיב: "קדחת התיר לי".  פירוש: הרופא החמיר בדיאטה כל-כך, עד שלא התיר ולא כלום.

[29] כך מקובל בעם.

[30] כלומר: תורה ומצוות ומעשים טובים.

[31] תהלים מא, ו, ט, יד.

[32] בית שיש בו "ספר רזיאל" אין האש שולט בו.

[33] בבא קמא צב, א.

[34] השווה: אסתר ד, יד.

[35] בקצת מקומות – בייחוד בליטה – קוראים "הקדש" לבית שהציבור מייחד אם בשביל חולים עניים, או בשביל אורחים קבצנים.

[36] בראשית ג, יט.

[37] השווה: "אמר רבי נחמיה: אם-כן, אתה מטיל קנאה בסעודה", מגילה יב, ב.

[38] דומה, שאותו קבצן פירש מימרה עממית זו לא כרש"י (כתובות סו, ב), אלא כמפרשים אחרים, שאין בעולם מלח למלוח את הממון בשביל לקיימו ימים מרובים.

[39] אבות א, ו.

[40] השיגרה העממית "דורשת" את המימרה של רבי יוחנן "בן-נח נהרג על פחות משווה-פרוטה" (עירובין סב, א) במובן זה: קמצן, "בן-נח" נוח לו "שייהרג" ולא יוציא פחות משווה-פרוטה.

[41] משנה עבודה זרה ב, ג (וגמרא שם לה, ב).

[42] בבא מציעא עא, ב.

[43] כך היא השיגרה.  ועיין ויקרא רבה פ"ט, פ"ג: תנא דבי אליהו ראש פרק א'.

[44] "לית עתיר מחזיר", שבת קנה, ב.

[45] סוף זמירות לליל-שבת.

[46] שחרית לשבת.

[47] רבי אפרים-זלמן מרגליות חיבר: "בית-אפרים", "זרע-אפרים", "יד-אפרים", "מטה-אפרים" ו"שם-אפרים".

[48] כידוע, תפס בעל "מגן-אברהם" לשון קצרה כל-כך, שפעמים קשה לרדת לסוף דעתו, ורבי שמואל הלוי קולין חיבר פירוש לו בשם "מחצית-השקל".