_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ראיות ותמיהות

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

(מתוך פנקסו של דב שמש)

א

פיו של שמש סגור כל-ימיו.  במקום שבעלי-בתים חשובים עומדים אסור לו לעמוד, מכל-שכן להשמיע קולו עמהם.  להם הדבור, ולו – השתיקה.  אלא שאם פיו סגור, עינו פקוחה ואזנו פתוחה.  מימינו ומשמאלו עוסקים בוכוח, בפצוח ובנצוח, והוא – הואיל ואינו טרוד לפלוט בולע הכל – רואה הכל ושומע הכל.

אף על פי כן מוטב שלא תתקנאו בו.  שאלו אותי ואגידכם.  ממשפחת השמשים אנכי, שמש בן-שמש.  אבא עליו-השלום שמש חמשים שנה ומשהו, ומרגלא היתה בפיו: טובה צפרנם של הזרזירים לדבר מכרסם של הזרזירים לראות ולשמוע, שכן הראשונים הכל ברי להם, הכל נהיר להם, ואלו האחרונים מלאים תמיהות ופקפוקים כרמון.  אף אני עומד ברוך-השם בשמשות זה שלשים שנה פחות משהו.  ומעיד אני, שיפה אמר אבא עליו השלום: לא טוב היות האדם פקח ופתח יותר מן המדה.

ואם תרשוני, רבותי, אספר לפעמים גם לכם על מה שעיני רואה ואזני שומעת, אבל בתנאי – שלא תפסיקוני באמצע, ואפילו אם תהא תמיהה סמוכה לראיה ושמיעה, שכן, מודה, אני, לא רק להנאתכם שלכם, אלא גם לטובתי שלי אני מתכוון – לפרוק מעלי את כובד התמיהה ולהעמיסו עליכם. –

*

ראיתי בעלי-בתים חשובים, גבאים ואמרכלים, חכמים ונבונים, מרנן ורבנן, סופרים ומשוררים מקהילים קהלות ועורכים שולחנות לכבודם של קרוצי-חומר, אנשים ונשים, בין כוס לכוס ובין תבשיל לחברו פותחים בשיר ושבחה לחתן-הסעודה ולכלת-המשתה.  וכיון שפותחים שוב אין מפסיקים עד שיגמרו את ההלל הגדול על אותו חתן ואותה כלה ויסיימו לכל ההללויות שבתהלים ולכל הקלוסים של אומרי שירה כלפי מעלה.  וזקוקין די-נור נתזים מפיהם, וגדולה ההתלהבות ועצומה השמחה, כי נתן להם הקדוש-ברוך-הוא את האושר והכבוד לחיות בדורם של דרי-מעלה וכבירי-מעשים אלה, לעמוד במחיצתם ולדור אתם בכפיפה אחת.

ואני, השמש – אל יחרה אפכם בי, רבותי, – תמיהה גדולה אני תמה:

כמה וכמה פעמים ראיתי את ההתלהבות, שאין לה גבול, ושמעתי את הקלוסים, שאין להם סוף – כשהם נאמרים בעל-פה, ואף פעם אחת לא בא לידי לראות איש מן המקלסים, שטרח וכתב והדפיס את קלוסיו וחתם את שמו המפורש עליהם.  כלום דברים שבעל-פה אסור לאמרם בכתב?  או שמא אין המקלסים חוששים לדבור-פה, משום שהוא כלה ונשכח מיד, אבל חוששים לראות את דבורם שמור בכתב, כדי שלא יתבדו על עצמם?

ועוד: אם רמי-מעלה וכבירי-מעשים מרובים הם בקרבנו כל כך, עד שכל יום ויום מכריזים עליהם בכל שולחן ושולחן – היכן הם חבויים ולמה אין איש מוצא אותם קודם לשולחן, ולהיכן הם נעלמים פתאום ושוב אין איש מוצא אותם תיכף לאחר שולחן?

וכשסחתי פעם אחת את תמיהתי לחברי, שמש כמוני, בקש לפייס את דעתי, נענה ואמר:

– ולא יהיו אנשים חיים כגופות מתים, שעליהן כבר נהגו בכל הזמנים ובכל הדורות להרבות בשבחים ובהלולים.

ומודה אני: דעתי לא נתפייסה, אלא שבתי ותמהתי:

בשלמא מת – מי יראהו עוד, עפר יכסהו ורמה תאכלהו אבל אדם חי – למחר יפגוש אותו בעל-ההללויה בשוק, והאיך ישא את עיניו אליו מבושה?

ועוד: בשלמא מת – בושה לא ידע לכל אשר תאמר לו בפניו, אבל אדם חי – כלום לא יכבוש הוא גופו את עיניו בקרקע כשיאמרו לו בפניו תהלות-שוא ותשבחות לא-לו?

כמה תמוהים בני-האדם וכמה תמוהים מעשיהן...

 

ב

לאחר שיצא כל הקהל ונשארתי יחידי בבית-המדרש שבתי לעיין בספר הקטן, מדרשו של רבי פנחס, שנתחבב עלי עוד מאתמול, ומצאתי כתוב בו:

– כח נתן לדבורו של אדם, שהוא עושה חריץ באויר עד עשרה דורות.

שמחה ירדה עלי, נשאתי עיני לשמים וברכתי:

– ברוך, שחלק מכחו לכח בשר ודם!

שמחה של מצוה היתה זו.  שמחתי על מפלתם של אפיקורוסים, החכמים בעיניהם.  זה כמה נוהגים הם לזלזל בכבודו של אדם, שנעשה בצלם אלהים, מבקשים להסיר את העטרה מעל ראשו ומתקלסים בו:

– יתוש קדמך!  אין אתה בן-אדם, אלא חי ככל החי, אשר על פני האדמה;  אין בינך ובין הכלב, להבדיל, ולא כלום.

עכשיו יבואו וישמעו מה בפיו של אדם גדול כרבי פנחס, שראה חכמה ברגע אחד של בין השמשות מה שלא ראו הם כלם כל ימי חייהם.  כלום עושה חריץ דבורו של כלב?  או שמא עושה חריץ דבורו של חמור?  את האוזן הם צורמים וטורדים שעה קלה מן השינה, ומיד יגועו והיו כלא היו, והשינה תשוב כשהיתה.  ואלו דבורו של אדם, כח מיוחד נתן לו: הוא נוקב, רוצע, קודח – חריץ הוא עושה ולעשרה דורות אין הוא מניח לישון...

ומודה אני: נסתכלתי בעצמי.  ולא רק שמחה ירדה עלי, אלא גם גאוה מלאתי.  אף אני, דב שמש, אדם הנני ואף לדבורי שלי ניתן אותו כח, מעין כח שלמעלה.  כך כתוב בפירוש במדרשו של רבי פנחס.

ועד שאני יושב ושמח ומתגאה על רז זה, שנתגלה לי, התחילה מרתתת בי, שלא מדעתי, נימא אחרת, נימא של תימה:

– הא כיצד?  בית-המדרש שלנו הומה מדבור כל היום, בכל פנותיו, מן המזרח ועד הכותל המערבי, לא ישבתו פיות מפיקים מרגליות מן הבקר עד הערב.  והיכן הם החריצים, שעשו ועושים דבוריהם של אלה, ולו רק לדור אחד?  היכן הם?

מתחלה תמהתי, ולסוף כבש אותי צער גדול.

– שמא טעות היתה בידי רבי פנחס?  אולי צדקו, חלילה, האפיקורוסים, ובאמת אין בין דבורנו שלנו לדבורם של הכלב והחמור, להבדיל ולא כלום?

בטלה שמחתי, פגה גאותי, וככלי מלא בושה וכלמה סלקתי ידי מן הספר הקטן, מדרשו של רבי פנחס, שעוד לפני שעה קלה לטפה אותו עיני.

מלא צער קמתי לצאת, ופתאם נגש אלי איש זקן, ואור-עיניו עברני כחסד-אלהים.  ודאי אתם יודעים כמוני: יש עינים, אשר בלי דעת יזלו נהרה, ולהן יצוה אלהים חסדו עד זקנה ועד שיבה.  מהיכן בא האיש, כיצד נכנס – איני יודע.  הדלת סגורה כשהיתה, ולא סבבה על צירה.  נסתכלתי בו ומיד ידעתי: רבי פנחס בכבודו ובעצמו הוא האיש.  הניח לי את ידו על ראשי, הציף עלי את נהור עיניו, פתח את פיו ואמר:

– לא אני טעיתי, בני, אלא אתה טעית.  אין הקדוש-ברוך הוא משרה שכינתו על סתם דבור, על פליטת פה ולשון, אלא הוא משרה שכינתו על דבור, הבוקע ועולה מתוך מעמקי-השתין.  אין הוא חולק מכחו וגבורתו לדבור, שאפשר לאמרו ואפשר גם שלא לאמרו אלא הוא חולק מכחו וגבורתו לצבור, שאין שום יכולת לנפש שלא לאמרו.  אין הקדוש-ברוך-הוא מיחד את כבודו על כבדי-הפה, הדולים בשעת ברכה את יין-נפשם מתוך עמקי-מעמקיהם ומשקים כוס מלאה לכל הראוי ליין-ברכה זה.  ודבורם של אלה – אבל רק של אלה – עשה ועושה ויעשה חריץ עד עשרה דורות גם באויר בית-מדרשנו, אשר לעתים רחוקות, ברדת עליהם הרוח, שאין ממנו מנוס ומפלט, כבשו ביסורים רבים את שתיקתם, ומתוך מצויי-נפש קשים דברו את דבריהם – וידעת, שכך הוא...

רבי פנחס נעלם, ועד אשר יבשה הטפה האחרונה מנהור עיניו, שהשאיר אחריו, לא זזתי ממקומי, ולבי תמה ושאל בקרבי:

– מתי נשוב ונזכה לברוכי-אלהים אשר עליהם דבר?

"הארץ"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה