_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רְשִׁימוֹת

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

I

כי ילכו שני יהודים יחדו בחוצות ירושלים וברחובות תל-אביב, כי ישבו שנים כורמים מפתח-תקוה ומראשון לציון על שולחן אחד, והיה פתח-דבריהם – אנחה.

ולא רק עתה, אחרי חמש שנות "בית לאומי";  מימי לא ראיתי יהודי ארצישראלי, שפניו שוחקות.  עוד לפני עשרים שנה לא ראיתי יהודי ארצישראלי, שמעיניו לא יגביחו צללים.

ולא רק אלה, שיומם כשלון ולילם דאגה:  גם אלה, שיומם טובה ולילה הנאה, – אף המה נאנחים.

אנחה מהלכת הוא היהודי הארצישראלי.  לבו – נֶכֶה ופיו – תלונה.

הפכו – היהודי האורח, הבא לראות את הארץ.  הלה מוצא תמיד "הרבה יותר ממה שקוה למצא" ועין בעין הוא רואה על כל מדרך כף רגלו "את אשר לא פלל לראות".  בבואו ינהרו פניו מתמהון-חדוה ובצאתו – לבו שירה ופיו אמונה.

היהודי הארצישראלי הוא האיש, אשר נכרתה האמונה מלבו;  היהודי האורח הוא המאמין באמונה שלמה.

ואולם, גם זאת ראיתי ונתתי אל לבי :

היהודי הארצישראלי רק אחת ישאל מעם גורלו ואלהיו – כי לו ולבניו תהיה הארץ והוא ובניו יהיו לה.  את הכל ישא וימלט, גם צרה ומשבר, גם עוני ופגע, אפילו את לענת-תלונתו ורעל-אנחתו יבלע דמו, ובלבד שתנתן לו משאת נפשו האחת – להפוך את גלגלו ולהשאר בארץ.  ובהביט היהודי הארצישראלי, איש-הכחש, אל בניו ובנותיו, הגדלים לעיניו, והיתה גם זאת ראשית אנחתו: "מה אעשה לאלה, כי הם לא ינתקו מן הארץ ומעמה לא ילכו?..."  והיהודי האורח, אמנם כנפים גדלו לו בשבתו "שני ימים ולילה אחד" בארץ –  וברכתו המסותרת מלוה את האניה, המחזירה אותו ל"ביתו", אמנם את נפשו לא ידע מהמון געגועיו – ובהם יהגה וינחם, אמנם גדל-אמונה הוא – ואת בניו ואת בנותיו שלו לא יעביר לאמונה זו ולא להם ידאג, כי המה ינטעו בארץ-אמונתו....

ויש אשר אדון עם לבי:  האומנם לא טובים סיגי-אנחתו של היהודי הארצישראלי מכל זהב-אמונתו של היהודי האורח?  האומנם אנחת-תמיד זו היא לא פליטת יסורים וחבלים, אשר לא אליהם יצלחו תנחומי-שוא ורחמי-הבל?  והיסורים והחבלים הללו, האם לא הם הם רגבי-הברזל, אשר ילוקטו יחדו והיו לרצון אחד ולהחלטה אחת, אשר בהם הכל ובלעדיהם אין כל? –

 

 

II

 

בהרצאתה של ממשלת ארץ-ישראל על מצב הארץ בשנה האחרונה יש גם שורה קצרה זו: "שמיטת כספים לא היו".  עדות חשובה.  אנו מקבלים אותה.  אבל – cum grano salis .  ו"גראנו" זה, האמור כאן, בעורו – "כזית" שלם.

כל ממשלה, וביחוד ממשלה שתקיפותה מוטלת בספק, טרודה תמיד – למשול.  על תפקידה העיקרי היא מוסרת את רוב כחה ועיונה.  לעניני החיים הפשוטים, הממשיים, היא מפרישה בהכרח רק שיירים דלים של כח ועיון.  כך עולה לה, כמובן, גם לממשלה שלנו, כי על-כן היא ודאי איננה מן התקיפות ביותר.  וחוץ מזה: לממשלתנו שלנו יש עוד תפקיד אחד קשה – לפלס רגע-רגע את עקבה בצד אגודלה על החבל, המתוח מתחת לרגליה.  מה צדקה יש לנו, אפוא, לדרוש מאתה, כי תהיינה עיניה פקוחות גם על עניני החיים הפשוטים לא רק עד כדי לראותם, כי אם גם עד כדי להבינם?  אסור לו לאקרובט להסיח את דעתו מחבל להטיו המסוכנים ולהפנות את לבו ל"ענינים צדדיים". –  מנקודה זו יכולים אנו רק לשבח את ממשלתנו על שהיא מספיקה לתפוס את העינינים הללו, ה"צדדיים" לכל הפחות מקופיא.  אם עברה שנה שלמה ובתי-הדין לא ידעו משפטים על בנקרוטים גלויים, אם במשך כל השנה לא היתה אף ליקווידציה אחת מפורשת, –  הרי יש לה לממשלה הרשות להודיע: "שמיטות-כספים לא היו".  את הנעשה בחדרי-חדריהם של נותני הכספים  לא יכלה גם לראות, מכל-שכן להבין. 

ושם, בחדרי החדרים ההם, היתה השנה שנת התאבקות קשה, ועדיין לא הוכרע מי המה המנצחים ומי– המנוצחים.  אם אמנם שנת שמיטות לא היתה השנה הזאת, הרי גם שנת-תשלומים לא היתה.  התאבקותם הקשה של הטוענים והנטענים עוד בטרם נגמרה, ומבעד לאבקה אי-אפשר עדיין להסתכל ולהוציא משפט ברור – ידם של מי על העליונה.

ושנת התאבקות זו איננה הראשונה, כשם שאין היא גם האחרונה....

 

III

לעת עתה אין איש, אשר יוכל להגיד בבטחה גמורה, אם דלה או רבת-אוצרות היא ארצנו.  כל מה שהוגד עד עתה אם לצד זה או לצד זה אינו אלא בגדר השערה בלבד.  עד כדי ידיעה ברורה, עד כדי הוכחות מכריעות עוד טרם הגענו.  ואולם זאת אנו יודיעם, כי לפי מצבה ההוה עניה היא ארצנו, – עניה מאד.  ואין כל פלא בדבר.  מאות בשנים רבץ כאן הערבי כרבוץ הגמל במדבר, לא קם ולא זע בלתי אם נחתו בו בעיטות רגליו של מחמריו,  ה"פתא" היתה מטעמיו והכותח – מגדנתו,  האוהל היה טירתו והמחצלת – מרבדו.  בממון לא היה לו צורך ויותר מ"קבק" ומ"סחטוט" – על מנת לקברם בקרקע – לא בקשה נפשו.  האיך יכלה, איפוא, הארץ שלא לרדת מטה מטה ולא להגיע למה שהגיעה?

וכדי שלא ליתן מקום לטעות:  אין כונתי כלל להחליט, כי אבדה יכולת מן הערבי. גם את זאת אין איש מאתנו יודע עדיין.  אפשר, שבאמת כבר נשתה ואבדה יכלתו מרוב ימים ואפשר שישנה עדיין והיא עומדת להגלות.  הן גם יכלתו של הגמל הרובץ במדבר תודע רק לאחר שינחתו בו בעיטות-רגליו של מחמריו, –  ובמדה מרובה הננו גם אנו מחמריו של אדם-גמל זה, ומי יודע אם לא אנחנו נעיר ונעורר, שלא מדעתנו ושלא בטובתנו, את האפשרויות הנרדמות בו?  רק זאת היא כונתי לאמר, שכל אותן מאות השנים, אשר אִהֵל כאן הערבי, השלים עם העוני וגם נסה לא נסה לבקש עושר, הוא לא תבע מאת הארץ מאומה, ואף גם היא לא נענתה לו במאומה – ותאלם.

עכשיו, בשעת צרה ומצוקה, כשבאנו עד משבר בישוב-הארץ, יש אשר מקרבנו יקומו אנשים ויורו גם לנו את "הדרך היחידה, הטובה והישרה": – חיי הפלח הערבי.  ויש אשר עם התלהבות של וכוח יאמר גם כך: "פת ערבי וכותח ערבי ואוהל ערבי – הנה האידיאל שלנו"... המקום ירחם על מורי-הדרך הללו וילח להבל-פיהם.  גם את האמת הפשוטה הזאת לא ידעו ולא יבינו, כי העוני והדחקות הם חטאת החיים וחרפתם, כי העוני והדחקות עקר ועקרה הם מטבעם וכי רק בקשת העושר והרוחה היא הזרע הטוב, המפרה את החיים.

ואמנם זאת היא זכותנו הגדולה, כי אנחנו לא את "האידיאל" של חיי פלח ערבי, אלא בקשת חיים אחרים הבאנו אתנו, ולשמם, לשם חיים טובים ונאים, ידנו שלוחה אל הארץ, כי תענה לנו.

והיא תענה לנו.

ואם לא היום , הרי יש גם יום-מחר, ואם לא תרפינה ידינו היום, הרי המחר לנו הוא...

 

הארץ 1923  

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה