_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משיחותיו של סבא

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

לפנות ערב אני נכנס אליו. הוא עומד ליד החלון הפתוח. תלתלי שיבתו נענים לרוח, המלטפת אותם.  שמש-ערב שופכת את שירי-זהבה עליו והוא סופג את האור ולבו מברך עליו.  שני מאורות שוקעים מסתכלים זה בזה ונהנים זה מזה.

כשאני נכנס סבא פונה אלי.  קמטי פניו שקויים נהרת-שקיעה, קומתו, המתמרת ועולה, כשהיא מגיעה למעלה מחציה שוחה שחיה קלה;  יש בה בשחיה קלה זו קבלת אונס ברצון.  דומה, כאלו הוא אומר: טפסו ועלו שנות-זקנה;  כבדות אתן, אבל חביבות.

סבא יושב בכסאו הרך, סמוך לחלון.  אני צונח על השרפרף הקטן, אשר לרגליו, מניח את ידי על ברכו, והוא מניח את ידו על ידי.  זהו הרגע המבורך, אשר אליו אני מחכה.  אי אתם יודעים מה נפלאה היא ידו של סבא.  רכה, ארוכה, חורת.  כשהוא מספר האצבעות מבארות.  אני שב הלום-שוק, טרוף-שאונו.  כל היום אני פולט אל תוך פקעת-האנשים קטעי- נשמה, הכל פולטים, ואין קולט. והוא, הסבא, ספוג שירת-בוקר ודממת-ערב.  הוא מכון את נפשו אל תחת שפע-החיים וקולט את הכל.  ובנוח ידו על ידי קטעי נשמתי האבודים חוזרים אלי – עד יום מחר.

"סבא, – שואל אנכי, – כמה ימי שני חייך?"

אין הוא נמהר להשיב.  הוא נמלך תחלה בנפשו ומקשיב לתשובה, שהיא משיבה.  אחרי-כן יזלו דבריו.  אי אתם יודעים, היאך הוא מדבר.  כל דבור ודבור נעקר תחלה מתוך מקור המיוחד לו.  וכשהוא נעקר ויוצא הוא עושה חריץ.  בנחת, אבל בבטחה.  תפוש-קסם אני יושב ומאזין, מאזין ומתירא, שמא יסתם המקור ויפסק הדבור.

"כמה ימי שני חיי אתה שואל, – פותח הסבא, – איני יודע.  אולי שמונים ואולי ארבעים.  לא רק על פי מה שכבר עבר ימודו החיים, כי אם על פי מה שנשאר עוד.  אם אנו אומרים "חיה" הרי זה כאלו אמרנו פתוח דלתות עצמותנו והוצא את כל האוצרות, שהאלהים נתן לנו בהביאו אותנו לעולם, וגם את אלו שאנחנו בעצמנו מוסיפים להכניס ולאסוף כל-זמן שהנשמה בקרבנו.  פתוח את הדלתות והוציא את הכל.  הדבר, אשר אליו יתפלל, אליו ישא את נפשו כל אדם, הוא – שיצא מן העולם עני ודל.  כלי ריק, שאין בו עוד טפה, שלא יקדמנו המות בעודנו עשיר.  כשכחות החיים עדיין הומים ומפעפעים בתוכו.  צריך, שהמות ישיב אל העפר רק את העפר בלבד.  אז ימות האדם מיתת נשיקה והגדול שבצער, צער המות, יעבור מן העולם.  עכשיו אין אדם נפטר מן העולם אלא מתוך צער, משום שכל מיתה משיבה אל העפר את שהוא עדיין יותר מעפר.  הדלתות נסגרות שלא בשעתן ואוצרות נפש, שלא נעשתה בהם מצותם, צועקים אלינו מן האדמה ופולחים את לבנו.  ואני, בני, החיים נעימים לי כשהיו, ערב ובוקר נפשי פתוחה לקראתם, האוצרות, אשר נתן אלהים עמדי, עוד טרם נתרוקנו, ואוצרות חדשים עדיין אני מכניס יום-יום.  ומה אדע, אם כבר עברו עלי שמונים שנה או רק ארבעים.

"אם אתה רגיל, בני, לראות לא רק לעיניהם של בני-אדם, כי-אם גם ללבם, תפגוש על דרכך לבבות נשברים, שאי אתה יודע וגם הם עצמם אינם יודעים מי ומה שברם, מהיכן צערם בא, שברון-לב וצער של חנם.  ואתה אל תתמה.  אין צער של חנם בעולם.  כל צער כאב קודם לו.  הבאר, אשר מתוכה מקיר צערם של אלו, עמוקה היא ואבן גדולה על פיה.  בתוך עמקי נפשם נסתרו להם כשרון, יכולת, ואין הם מספיקים להעלותם מתוך העומק, לגלותם – ולהשתחרר מהם.  עושר שמור להם בתוכם ואין הם מספיקים להוציאו ולהעני.  זהו מקור צערם ושברון-לבם.  הנה הם עובדים, פועלים, רותחים, והאבן השקועה בתוך העומק מעיקה: האוצרות הגנוזים תחתיה אין נתנים להוצאה.  הללו נפטרים מן העולם וקללה לחיים בפיהם.  קיטור מחניק של זפת בוערה היא שעתם האחרונה.  הכחות האצורים בתוכם, האסירים שלא נפדו, החיים ששבים אל העפר בטרם היו לעפר הם הנעשים זפת בוערה, אש שחורה".

 – "ומה יעשה אדם ולא ישוב לעפרו בטרם היה לעפר?" סבא שותק.  אצבעות ידו הנחה על ידי שובתות.  לא ניד ולא זיע.  סבא מקשיב לתשובה, הנשמעת לו מתוכו.  הנה היא.  ערוגות פניו מתמלאות כובד.  אמת קשה נאמרה לו.  הוא אומר:

"איני יודע, בני.  רז זה לא נתגלה לשום בריה בעולם.  סתם אלהים את חידת-החיים ואין הוא נותן, אף לא יתן למצוא אותה.  לו מצא האדם את חידת החיים והיה הוא האלהים.  רק אחת אני יודע.  רצונו של האדם צריך שיהיה מכוון לכך, כי ימצא ויגלה את כל אוצרותיו, יעלה את כלם מתוך העומק, ישחררם ויוציאם.  אבל – יוציאם ולא יאבדם.  כשם שאסור לאדם לכבוש את אוצרותיו בתוכו, כך אסור לבזבז אותם ולזרקם שלא לצורך.  הגונז את אוצרותיו אבנים הוא טומן מעמקי נפשו;  המבזבז את אוצרותיו חורים הוא עושה לנפשו, ורק זה שמוציא את אוצרותיו דלתות הוא פותח לנפשו.  בתוך היקף החיים יש הרבה מיני אמנות;  במרכזם עומדת אמנות אחת: – האמנות לחיות.

"אין איש מאתנו יודע את סוד הגלגולים, הבאים רגע-רגע על גופו של האדם – היאך נעשה הלחם, אשר הוא אוכל, עור ובשר, גידים ועצמות, דם ומח.  ומה תקותנו כי נדע את סוד הגלגולים, הבאים רגע-רגע על נפשו של האדם  – האיך נעשה הלחם, אשר הוא אוכל, רוח ונשמה, הרהור ורגש.  דיה לנו ידיעתנו, כי כשם שיש מדה וגבול ליכלתו של הגוף, כך יש מדה וגבול גם ליכלתה של הנפש.  אלו לא הייתי חושש שמא תיחס לדברי כונה זרה, הייתי אומר: אף הנפש גוף היא.  כל מה שהיא מוציאה אינו עוד שלה.  אבוד הוא לה עד העולם.  תשלומים יש לו;  הוא גופו איננו עוד.  ופרק יש לו לכל אדם, שממנו ואילך הוא מכניס פחות ממה שהוא מוציא, שבכל התשלומים שהוא משתלם כרוך הפסד.

"השמת את לבך לשכננו, הבא אלינו תמיד בימי סגריר לשתות את כוסו ולשתוק את שתיקתו הארוכה? השמת את לבך לחסנו, לסנטרו האמיץ לנחיריו הדקים והחרדים? הכל תעיד עליו כי נוצר האיש להיות רב-פעלים, והוא – כאלו כפותות ידיו. כאל גדרו החיים גדר בינו ובינם. מדוע אין כחו בו לפרוץ גדר זו? להיכן יורדים כל אוצרותיו?  אל תהום החלומות.  הלומותיו ודמיונותיו בולעים את הכל, ואין הם משאירים לו לעצמו כי-אם פרורים בלבד.  לא לחנם קוראה לשונם של בני אדם "חולם" לאיש, אשר אין לחיים תקוה ותועלת ממנו.  החלום גופו הוא מעשה רב, הנוטל מאת הנפש כח ואון במדה גדולה ואינו משאיר לה כי אם גרגרים קטנים למעשים אחרים, הנעשים בהקיץ. ואם אי אתה יודע ספוקו הפנימי של מי גדול יותר, אם של זה המוציא את אוצרותיו בהקיץ, או של זה המבזבז אותם בחלום, שאל את עיניהם ותאמרנה לך: עיניו של זה אור בוקע מתוכן ועיניו של זה צל פרוש עליהן.  המעשה בהקיץ גולל את האבן מעל פי הבאר ופותחה;  המעשה בחלום מנסה דבר אל האבן, דוחפה, מטלטלה ואינו יכול לה, והבאר נשארת סתומה וחתומה כשהיתה.

"הנתת את דעתך לדרך גדולם של הילדים בימינו?  בימי היו הילדים הקטנים אטומי-מח, עמומי רגש.  כמה עניה וחסרת-גונים היתה שיחתם!  עלוי אחד מני אלף היה נמצא בתוכם וקראו לו "עלוי".  וכשגדלו הילדים היו הבנתם והרגשתם גדלות ועולות עמהם.  עתה כשאני מטיל בגן ומזין את עיני הילדים, הממלאים אותו צוחה ושירת חיים, עלויים סביב לי.  ילד בן חמש יודע ומרגיש את אשר לא ידע והרגיש אבי אביו בהיותו בן-עשר.  ובגדלם פוסקת פתאם עליתם.  עליתם צולעת אחרי גדולם, צולעת ומפגרת.  חוששני, שזו היא חטאת בית-הספר, הלש ומעסה את הילד.  הוא מבזבז אוצרות רוחו של הילד ומבלה את כחו להבל ולריק, נוקב חורים בנשמתו ומחלישה.  כמה אוצרות-רוח גוזלים האבות והאמהות מאת ילדיהם, כמה הם אונסים את הנפש הרכה לבזבז מאוצרותיה לדברים שלה לעצמה אין צורך בהם.  החנוך הלש והמעסה סותם את הבאר ואינה פותחה, מסתיר את החיים מעיני הילד ואינו מגלה אותם לו.  רק לאחר שהוא נפטר משעבודו של המורה, המלמד דעת כרצונו, משעבודו של האב, המדריך ככל אשר ייטב בעינו, משעבודה של האם, הכופה על הטוב בעיניה ערב ובוקר וצהרים, – רק אז הוא שב לנפשו, לגול בידיו את האבן מעל בארו.

"לפני שנים מצאתי לי מנוחה בהררי-אלף.  בין ברכה על זריחת-שמש לברכה על שקיעת-שמש הייתי יורד לעיר ונטפל לתלמידי-החכמים, אשר שכנו בה.  כל שעה, שישיבתי עמם, היתה שמחה מפעפעת בלבי.  נדמה לי, כאלו שבו ימי עלומים גם לי.  אמרתי: על סלעו של עתיד יפה אני עומד.  את נשימתה הקודחת של יצירה חדשה אני סופג.  הללו עתידים להביא תורה חדשה ואור חדש לעולם.  הכל יש להם לכך.  אוצרות-נפש גדולים, כשרון, אהבה לתורה, תאוה לחיים, לב טהור, רוח נכונה וחרות אין-קץ.  ובשובי בערב בערב אל פנת הרי, אשר בה עברו עלי לילות-כספי ובקרי-זהבי, הייתי שכור-חלומות על האנשים החדשים, אשר אני רואה נוצרים לעיני.  לבי חרד מאושר... לשוא, בני, היו חלומותי;  חרדה של חנם חרד לבי בקרבי.  האנשים החדשים, אשר להם קויתי, לא נוצרו, תורה חדשה ואור חדש לא הביאו.  המעולים שבהם נעשו כותבי רשימות, והנותרים אפילו לכך לא הגיעו.  מדוע?  הם לא ידעו להוציא את אוצרות נפשם, כי אם בזבזו אותם – לוכוחים, לפלפולים, לדברי-ריבות, לקליפתם של החיים, לפסלתה של תורה.  לחיים עצמם, לתורה גופה לא נשאר בהם עוד כלום.  ים אורה היה בלבם וייבש נטפים-נטפים".

סבא נאלם.  אצבעות ידו המונחת על ידי מרתתות חרש-חרש יודע אני מה שבנפשו עתה;  גם היא מרתתת מצער, מכאב תקוה לא-באה.

"סבא", מתחנן אנכי, "למה כה תתרגש? ההתרגשות קשה לך".

"חדל לך, בני", עונה הסבא, – "אל תאמין במה שבדו מלבם הקר זקנים שלא ידעו עלומים מימיהם, זקנים בני-עשרים.  ההתרגשות יפה לאדם.  היא הפותחת דלתות נפשו ומשמרתו מן הצורך לחתור בה ולהטיל בה מומים.  אוצרות רוחנו לא נתנו לנו בלתי אם להוציאם, ואשרי מי שיודע להוציאם כראוי.  אז הוא יוצר יצירות חדשות.  ויוצרת היא רק הסופה, הסערה.  הרוח הגדולה והרעש והאש הם המפנים דרך לה'.  אני יודע: גם האוצרות, הנדחקים ויוצאים דרך המחתרת, אינם אובדים.  אין אבדה בעולם.  אבל הללו נבלעים טפה, טפה בים-המציאות, נבלעים ונעלמים.  הם נעשים מזון ליצירות;  ליצור אין אתם.

"נפלאה היא דרך היצירה.  הכל מתאוים לה ורק מעטים, יחידי-סגולה, ילכו בה.  היצירה היא חידת-החיים ואותה סתם האלהים מעינינו.  בשבעה חותמות חתומה נשמת האדם, בשבעים ושבעה – נשמת הגאון היוצר, שבמצולתה העמוקה מני תהום רוחשות המון נשמות של דורות שלמים, לפעמים של גוי כלו.  אין אנו יודעים האיך יוצר היוצר.  אף הוא עצמו אינו יודע. רק אחת יודעים גם אנו, יודע גם הוא.  בשעת יצירה פתוחה נפשו לרוחה, אין בריחים לה, נגולה האבן מעל פי בארו ומימיה נובעים, שוטפים, הומים, רועשים, עולים ומעצור אין להם.  ואם חדלה הבאר מהעלות את מימיה והיא מחכה לדלי, כי תרד אל תוכה לנקש בקרקעה ולתבוע מים – חדלה היצירה.  אשרי, בני, אשרי האיש, היודע לפתוח את נפשו ולהוציא את אוצרותיה;  אוי לו לאיש, שאבנים כבדות נשקעות לו במצולת נפשו ואין להן עליה ואין להן גאולה ופדות.

"סבא, ומה יעשה אדם וימצא את הדרך לנפשו ויפתחה לרוחה"?

"איני יודע, בני.  ברוך-האלהים, שרגלו עומדת במרחב על הארץ וקומתו זקופה בבטחה לשמים, דרכו, דרך-החיים, נכונה לפניו מאליה.  וארור-האלהים, שהארץ רועדת לו מתחת לרגליו והשמים נטויים לו כעופרת על ראשו, דרכו, דרך-החיים, גדורה בפניו מאליה... איני יודע בני".

הבהרת המאירה, המטפסת על הקיר, התחילה לכהות.  הסבא מזדרז וקם מתוך כסאו ופונה אל החלון, מתירא הוא שלא תאבד לו טפת זהבה האחרונה של שמש-ערב. –

 

"העולם" 1913

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה