_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַתַּחְבּוּלָה הַחֲדָשָׁה

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

רבני גרמניה, מן המצביאים את חיל האסימילציה, עדיין אינם יכולים לישון.  לפני כמה שנים החריד את שנתם דברה של הציונות, ועד עתה אין השינה חוזרת אליהם.  כבר עשו דברים הרבה להשיב את המנוחה לנפשם, וכל מעשיהם יצאו לבטלה.  מתחלה אמרו לנעול את הדלתות בפני הקונגרס הציוני.  אחר כך, כשהוברר כמה גדולה היא האִוֶלֶת שבמעשה זה, שלחו בציונות את חבריהם "רבני-המחאה".  כשלא הצליחו גם אלה להשיב את המנוחה לקדמותה, נמנו וגמרו לדון את הציונות לשתיקה, וגם זו לא הועילה.  עכשו הם מנסים את כחה של התחבולה האחרונה: לכפור בעצם מציאותה של הציונות. 

הציונות, מפתה בה"אללגעמ. צייטונג דעס יודענטומס" הד"ר שמואל את עצביו ואת עצבי חבריו, הציונות אינה עוד צפור דרור, הממריאה שחקים, כי אם עוף-הבית, אשר על הארץ יהלך.  עם מותו של הרצל מתה גם הציונות הנלחמת, "אשר מלאה את לבם של היהודים הזיות של לאומיות עברית, הגבירה את הנגודים בינם ובין סביבתם, התותה תו של קלון על כל מעשה תמים של אסימילציה וקראה לו בגידה כלפי היהדות".  ציונות זו תמה מן הארץ. עכשו אין הציונות כי אם עבודת-ישוב, או, לכל היותר, עבודה קולטורית בפלשתינה, ואותה, את העבודה הזאת, אין לירוא.  בעבודה זו מטפלים אפילו מוסדים כשרים כ"האליאנס" ו"העזרה".  שמע מינה שאין בה סכנה, שום חשש "הזיות של לאומיות עברית", אדרבה משובחה היא העבודה בפלשתינה: יש בה תועלת ל"בני אמונתנו", יהודי המזרח גזולי-המשפט, "מעוני-גיטו".  ושלום ושלוה לעצבי ולעצבי כל ישראל.  Amen!

מצד מדת הרחמים ודאי היינו שמחים אלו מצאו הד"ר שמואל ובני לויתו את המנוחה, שנפשם צמאה לה כל-כך.  אבל מה נעשה והם מרמים את עצמם.  בתחבולה החדשה יש ממש לא יותר מאשר בכל התחבולות הישנות, שקדמו לה.  יש ציונות, המתוה תו של קלון על כל מעשה תמים של אסימילציה, יש רעש-מלחמה ויש "הזיות של לאומיות עברית" כשהיו.  ולא כשהיו, כי אם גם הרבה יותר משהיו.  יביטו נא הד"ר שמואל וחבריו מסביב להם ויאמרו: הציונות הגרמנית של לפני חמש-עשרה שנה וזו של עכשו, איזו משתיהן תקיפה היא יותר במובן השקפת-עולם שלימה?  איזו משתיהן מסוכנה יותר לאסימילציה, אם זו של לפני חמש-עשרה שנה, שבקשה תועלת ליהודי מזרח "גזולי-המשפט ומעוני-הגיטו", או זו של עכשו, המבקשת גאולה ליהדות בכל מקום שהיא, המבקשת פדות לנפשו הרצוצה של היהודי בכל מקום שהוא? יבדוק נא הד"ר שמואל בנפשו ויאמר, אם בטוח הוא שלא נתפס גם הוא עצמו תפיסה קלה לציונות, אם אופן הכחשתו את כחה של הציונות היום לא שמש לפני חמש-עשרה שנה במדה מרובה התחלה לציונות?  יבדוק נא בבנו ובבתו ויאמר, אם הם לא צעדו כבר בדרך הציונות עוד צעד אחד, זה שאחרי בקשת התועלת "לבני-האמונה שבמזרח"?  יפקח נא את עיניו לראות את אשר מסביב לו ויאמר: מי מדורות בני הנעורים של יהודי גרמניה נתפס יותר ללאומיות עברית – זה של לפני חמש-עשרה שנה או זה של עכשו?

ברם נִתֵּן לאנשים הללו לרגע אחד את כל חפצם: הציונות נצטמצמה בעבודת הישוב והתרבות בארץ-ישראל.  מה תנחומים יש להם בזה?  הן רק הפונקציה החולה שבגוף ובנשמה מקבלת ואינה מחזרת, או שהיא מחזרת רק ארס ורקבון.  הפונקציות הבריאות במדה שהן מקבלות בה במדה הן חוזרות ונותנות.  עבודת הישוב והתרבות בארץ ישראל – פונקציה בריאה היא הגופה ובנשמתה של האומה.  ואם אנו נותנים לארץ-ישראל משלנו, – ונתינה זו רצויה, כנראה, גם בעיני הד"ר שמואל ואנשי-שלומו, – הרי בהכרח היא חוזרת ונותנת לנו משלה.  וכי אין מצביאי האסימילציה רואים, שעם התחלת עבודת-הישוב והתרבות בארץ-ישראל התחילה זו מספיקה כח חדש לנשמתה של האומה?  וכי סמויות עיניהם מראות, שארץ-ישראל נעשית צנור, שדרכו יורדת תחיה לאומית והכרה לאומית גם לגולה?  כלום חסרים הם כשרון ההסתכלות כל-כך, עד שאינם רואים, כי הרגש החדש שהתגנב ובא בארח-פלא "דרך האויר", גם לתוך לב בניהם ובנותיהם שלהם יש לו שם מפורש: ארץ-ישראל?  כלום אין הם רואים, למשל, שגם עתונים, זורנלים וקובצים, הקרובים ברוחם להם, נוהגים עתה להדפיס תמונות של מושבות עבריות, של בתי-ספר עבריים, של מוסדות עבריים בארץ-ישראל החיה, המתנערת מעפר חורבנה, כבר נעשתה חלק מחייו של העם?  כלום אין הם מרגישים, שגם הם עצמם מסייעים בעל-כרחם ל"באצילה" המסוכנה של הלאומיות, כי תחדור לבית היהודי, שגם עתוניהם וזורנליהם שלהם מסייעים להטיל אל תוך הלבבות ספק כהה: אולי באמת יש שם, בארץ-ישראל, מולדת חיה ולא רק אבנים מתות, ומכאן – רק כמלא-נימא עד ספק שני: שמא בכלל יש יהדות חיה ולא רק פסוקי-"קטחיזס" מתים?  מה ערך יש אפוא לתנחומיהם של מצביאי האסימילציה, כי היתה הציונות לעבודת ישוב בארץ-ישראל?

או אולי כמוסה בלבם של האדונים הללו תקוה זרה: הם יתקרבו לעבודת הישוב בארץ-ישראל והם ינצחו עליה, וממילא תֵעשה פונקציה חולה בנשמתה של האומה.  מודים אנחנו: תקוה זו שלהם, אם באמת ישנה בלב, אזהרה היא לנו.  אבל גם לא דאגה גדולה ביותר עלולה תקותם לעורר בלבנו.  אנחנו קדמנו להם עשרים, עשרים-וחמש שנה; את הדרך כבשנו אנחנו בארץ-ישראל ובה ילכו גם הם.  אם יאבו – מוטב, ואם ימאנו – סופם שתקיא ארץ-ישראל אותם מתוכה.

 

העולם 1912

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה