_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר הבדיחה והחידוד:

טפשים שוטים ומשוגעים

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

 

1022  מעשה וישבו החלמאים ארבעים יום וארבעים לילה ודנו:

היכן יבנו עירם?

לסוף נתנו עינם בהר, נימנוּ וגמרוּ:

כאן, ברגלי-ההר, יבנו עירם.

היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם:

חלמאים, שמא תבנו עירכם בראש ההר?

כעסו החלמאים וגערו בו:

טיפש שבטיפשים!  שמא אתה יודע נהר ל"תשליך" בראש ההר?

 

1023  למחר טיפסו החלמאים ועלו ליער שבראש-ההר, כרתו עצים הרבה ועשו אותם קורות לבניין.  וכשנתמלא כל השטח קורות, העמיסו אותן על שכמיהם, טיפסו וירדו עמהן והניחון לרגלי ההר.  עבר עליהם ליטאי אחד וראה כמה הם מזיעים, ואמר להם:

חלמאים בני חלמאים, למה אתם מזיעים זיעה של חינם?

אמר – ודחף קורה ברגליו, והיא התחילה מתגלגלת ומתגלגלת למטה והגיעה מאליה לרגלי-ההר.

תמהו החלמאים:

מהיכן זכה ליטאי לחכמה גדולה כזו?

ומיד חזרו והעלו כל הקורות לראש ההר ודחפוּן ברגליהם וגילגלו אותן למטה...

 

1024  קודם כל החליטו החלמאים לבנות להם בית-מדרש גדול.  אדם בונה לו בית, – אמרו החלמאים, – יש לו מקום לאכילה ולשתייה ביום וללינה בלילה, ואין לו מקום לתפילה לא ביום ולא בלילה.  בית מדרש יפה לאכילה ולשתייה ביום, יפה ללינה בלילה, ויפה לתפילה בין ביום ובין בלילה.

וכהתחילו חופרים בקרקע, כדי להניח אבני-היסוד, עיכב אחד מבני העיר:

אנה תיכנס כל האדמה הזאת, שיוציאו החופרים מן החפירה?

אמר לו ראש-הפרנסים:

תנוח דעתך.  נכרה בור ונכניס לשם כל האדמה, שיוציאו החופרים מן החפירה.

חזר ושאל אותו מקשן:

ואנה תיכנס כל האדמה, שיוציאו החופרים מן הבור?

החזיר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך.  נכרה בור שני, גדול מן הראשון, ונכניס לתוכו גם האדמה שלו וגם האדמה של הבור הראשון.

ומיד נחה דעתו של המקשן.

[נוסח אחר:

לא נחה דעתו של המקשן וחזר ושאל:

היכן נכרה בור?  אם תמצי לומר ברחוב-העיר, חיישינן, שמא

בינתיים יפול הנופל לתוכו, והרי אנו עוברים על "לפני עור לא

תתן מכשול";  ואם תמצי לומר לרגלי-ההר, חיישינן, שמא מחמת

כרייה יפול ההר ויהיו בתינו קברינו?

אמר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך.  לא נכרה בור לא ברחוב-העיר ולא לרגלי-ההר,

אלא נכרה בור בראש ההר.

ומיד נחה דעתו של המקשן.]

 

 1025  לאחר שנגמר בניין בית-המדרש עשו לו החלמאים ארון-קודש יפה.  וכשהגיעה השעה להתקין פרוכת לארון-הקודש, עצם הצעיר שבפרנסים עין אחת מחמת עמקות ושאל:

שמא יגדל ארון-הקודש בהמשך הימים ותקצר לו הפרוכת?

הבריקו עיניו של הזקן שבפרנסים והחזיר:

שאלה גדולה שאלת, אלא שאני יודע עצה טובה: נעשה את הפרוכת קפולה מלמטה...

 

 1026 לא היו ימים מרובים והתחילו החלמאים פרים ורבים ואוכלוסיהם מתרבים והולכים.  ראו שכך, נמלכו ואספו אסיפה רבתי לטכס עצה:

מה יעשו ותישא העיר את כולם?

שקלו וטרו, נימנו וגמרו:

להרחיב שטחה של העיר.

יצאו להרחיב ומצאו:  ההר מעכב.  ראו שכּך, חזרו ואספו אסיפה רבתי לטכס עצה:

מה יעשו ולא יעכב ההר?

שקלו וטרו, נימנו וגמרו:

להרחיק את ההר.

בו ביום יצא השמש והכריז:

יהודים, אל ההר!

מיד סגרו החלמאים בתיהם וחנויותיהם והלכו לשם.  פשטו קאפוטותיהם, היניחוּן לרגלי-ההר והתחילו דוחפים את ההר.  עבר עליהם אדם שאינו מהוגן וראה אותם טרודים בדחיפה ופניהם אל ההר – נטל קאפוטותיהם והלך לו.

וּכשעייפוּ הדוחפים ועמדו לפוּש והפכו את פניהם אל העיר, נסתכלו וראו:  הקאפוטות נתעלמו מן העין.  שמחו שמחה גדולה ואמרו:

ברוך השם!  לא חינם טרחנו. הואיל והקאפוטות נתעלמו מן העין, שמע-מינה מרחק רב הרחקנו את ההר...

 

1027  משרבוּ אוכלוסיהּ של חלם דקוּ הפרנסים ומצאו, שבית-הקברות שטחו צר ואינו מספיק.  יצאו להרחיב – ולא ידעו כמה להרחיב.  נמלכו והלכו ליטול עצה מאת הרב, שחכם גדול היה.  עיין הרב בדבר ואמר לפרנסים:

הרי זו ביעתא בכותח...נצא כוּלנוּ לשם, כל בני-העיר מקטן ועד גדול, ונשתטח על הקרקע זה בצד זה – ויימצא השטח מכוּון מאליו.

 

1028  הרבה רחובות ומבואות היו לה לחלם, ובתי כנסיות ובתי-מדרשות בכוּלם, חוץ ממבוי אחד, שלא היה לו לא בית-כנסת ולא בית-מדרש.  רגנו תושבי המבוי וטענו לפני פרנסי העיר:

למה נפלינו?

נענו להם הפרנסים והחליטו למלא חסרונם.  עלו ליער שבראש-ההר, כרתו עצים ועשו אותם קורות לבניין.  וכשעמדו להכניס את הקורות לאותו מבוי, לא עלה בידם:  הקורות נמצאו ארוכות מכפי מידת רוחבו של המבוי.  שקלו וטרו הפרנסים, יגעו ומצאו עצה טובה:

להרוס את המבוי ולהכניס את הקורות...

 

1029  ראו החלמאים, שימות החורף ממשמשים ובאים, נמלכו והלכו אל החקרן הגדול, פארהּ של חלם, ליטול עצה מפיו:

מה יעשו ולא ימותו מקור?

נמלך החקרן הגדול בדעתו ואמר להם:

צאו וּבנוּ לכם תנורים!

בירכו החלמאים בשם ומלכות "שנתן מחכמתו לבשר-ודם", ומיד יצאו לבנות להם תנורים.  פישפשו ולא מצאו לא טיט ללבנים ולא סיד לטיח. חזרו והלכו אל החקרן הגדול ושאלו:

מורנו ופארנו, מה נעשה וטיט אין וסיד אין?

נמלך החקרן הגדול בדעתו ואמר להם:

צאו ובנוּ תנוריכם חמאה!

שוב בירכו החלמאים בשם ומלכות "שנתן מחכמתו לבשר-ודם", ומיד יצאו לצבור חמאה לשם בניין תנורים. היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם:

חלמאים, שמא תימס החמאה?

נבהלו החלמאים ושוב הלכו אל החקרן הגדול ושאלו:

מורנו ופארנו, שמא תימס החמאה?

הירהר והירהר החקרן הגדול והחזיר:

לא שמא, אלא ברי, שהחמאה תימס. טיבעה כך. אף-על-פי-כן, הואיל וטיט אין וסיד אין, והקור הולך וחזק, אין עצה ואין תבונה אלא שתבנו תנוריכם – חמאה...

 

1030  היה שם, בחלם, עוד חקרן גדול ונתקנא בכבודו של חברו, יצא ואמר לבני-עירו:

מה-לכם תנורים של לבנים ומה-לכם תנורים של חמאה? אלו ואלו אין חוּמם אלא לשעה.  מוטב, שתקיפו כל העיר גדר של חוטי-ברזל, ולא ייכּנס הקור אליכם.

הודו החלמאים, ענו ואמרו:

ברוך אלהינו, שהקים לנו גואל ומושיע!

בו-ביום הקיפו את העיר כּוּלהּ דר של חוטי-ברזל ושבו לבתיהם ששים ושמחים, כי נושעו תשועת עולמים.  ולמחר השכים ראש-הפרנסים, יצא מביתו ופשט ידו אל מחוץ לגדר, ומיד נרתע לאחוריו:

אוי כמה קר שם, בחוץ...

 

1031  תחילה לא היו להם לחלמאים אלא בתים לדירה ולתורה ולתפילה, ולהבדיל דירים לבהמה גסה ולבהמה דקה.  לאחר-זמן דקוּ ומצאו, שאין העולם מתקיים בלי מקח-וממכר, עמדו ותיקנו להם גם חנוּיות.  ומפחד גניבה בלילות העמידו שומר לשמור על החנוּיות. ואדם מהימן היה השומר ועשה שליחותו באמונה:

כל הלילה היה מהלך מחנות לחנות ומסתכל, שמא באו גנבים.  פעם אחת נסתכל וראה:  באו שלושה גנבים, פתחו דלתהּ של חנות והתחילו טומנים את הסחורה בשקים.  צחק השומר בקירבו – ולא השמיע קול.  ולאחר שכּילוּ הגנבים מלאכתם אשר עשו והעמיסו את השקים על שכמיהם והלכו להם, פרץ צחוק גדול מפיו:

טיפשים שכמותם!  דקדקו לבוא דווקא בלילה, שלא יראה אותם אדם, – ואילו אני ראיתי אותם וכל אשר עשוּ...

 

1032  משהגיעו לילי-חורף הקרים, בא שומר-החנויות של חלם וקבל:

צינה אוחזתו בלילה. נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

ילבש השומר פּרווה בלילה וייחם לו.

קיים השומר וקיבל:  לבש פרווה בלילה וחם לו.  ולמחר בא השוטר, שרהּ של חלם, וקבל:

פרווה סימן-שררה היא, וסתם-אדם אינו רשאי ללבוש מה שהשררה לובשת.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא ילבש השומר פרווה שלא כדרכה – כשצידה הפנימי לחוץ, כדי להבדיל בינו ובין השררה.

קיים השומר וקיבל:  לבש פרווה שלא כדרכהּ – כשצידה הפנימי לחוץ.  ולמחר בא וקבל:

בלילה נכנס זאב לעיר וביקש לטרפו, משום שהוא, השומר, נדמה לו כשה, ובדרך נס ניצל מן הסכנה.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יצא השומר רכוב על סוס, ולא יגע בו הזאב לרעה.

קיים השומר וקיבל:  יצא רוכב על סוס. ולמחר בר וקבל:

עם אור-הבוקר לא מצא מקום להכניס את הסוס.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

עם אור-הבוקר יכניס השומר את הסוס לעזרת-הנשים של בית-המדרש הגדול.

קיים השומר וקיבל:  עם אור-הבוקר הכניס את הסוס לעזרת-הנשים. ולמחר בא חשוב אחד מחשובי העיר וקבל:

אשתו מעוברת היתה, וכשנכנסה לעזרת-הנשים של בית המדרש הגדול להתפלל עם "ותיקין" ונתקלה בסוס – נבהלה והפילה.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יכניס השומר עם אור-הבוקר את הסוס לעזרת-האנשים, שהללו אין טבעם לא להתעבר ולא להפיל.

קיים השומר וקיבל:  עם אור-הבוקר הכניס את הסוס לעזרת-האנשים. ולמחר בא וקבל:

כשבאו האנשים להתפלל ומצאו את הסוס, לא פּינה איש מהם מקומו, התחילו דוחפים אותו, ומיד נבהל הסוס וברח.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יעמידו הגבאים את הסוס לפני התיבה, שמקום פנוי הוא זה.

קיימו הגבאים וקיבלו: העמידו את הסוס לפני התיבה. ולמחר בא החזן וקבל:

מעכשיו אין לו מקום לפני התיבה.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יהא החזן רכוב על גבי הסוס לפני התיבה.

קיים החזן וקיבל:  עלה ורכב על הסוס לפני התיבה.  ולמחר בא וקבל:

כשהגיע ל"עושה שלום" לא נשמע לו הסוס ולא פסע שלוש פסיעות לאחוריו.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא כשיגיע החזן ל"עושה שלום" יהיו הגבאים דוחפים את הסוס בראשו, והשמש יהא מושכו בזנבו, שיפסע שלוש פסיעות לאחוריו.

וכך הוא מנהג חלם עד היום הזה...

 

 

1033  בית המדרש הגדול, שבּנוּ החלמאים, בניין מפואר היה, ולחיזוק התקרה החליטו להוסיף לה אמלתרה.  עלו ליער שבראש-ההר, נתנו עיניהם באילן גדול, כרתוּהוּ ועשוהו אמלתרה.  וכשעמדו

להכניסהּ לבניין נחלקו הדעות.  הללו אמרו:

אמלתרה אוחזים בה מצד ימין.

והללו אמרו:

לא כי, אמלתרה אוחזים בה מצד שמאל.

והיו בעלי-הימין ובעלי-השמאל עומדים ומתנצחים כל היום כוּלו, ולא באו לכלל הכרעה.  היה שם פיקח אחד, קם ואמר:

אין עצה, אלא לגזור את האמלתרה לשתיים:  מחצית אחת יאחזו בה הללו מצד ימין, ומחצית אחת יאחזו בה הללו מצד שמאל.

הסכימו המתנצחים וגזרו את האמלתרה לשתיים – ולא הועילו בתקנתם:  הוברר, שמחצית אף היא יש לה שני צדדים: צד ימין וצד שמאל. ושוב נחלקו הדעות. הללו אמרו:

מחצית של אמלתרה אוחזים בה מצד ימין.

והללו אמרו:

לא כי, מחצית של אמלתרה אוחזים בה מצד שמאל.

קם אותו פיקח ואמר:

הואיל וכך, אין עצה, אלא לגזור את המחצית לשתיים:  מחצית אחת של המחצית יאחזו בה הללו מצד ימין, ומחצית אחת של המחצית יאחזו בה הללו מצד שמאל.

הסכימו המתנצחים וגזרו את המחצית לשתיים – ושוב לא הועילו בתקנתם:  הוברר, שמחצית של מחצית אף היא יש לה שני צדדים:

צד ימין וצד שמאל. ושוב נחלקו הדעות...

בו ביום תיקן סופר-הקהל נוצה חדשה הכנף אווז, ועל דעת הרב ועל דעת שבעה טובי-העיר כתב וחתם בפנקס-הקהל:

"להודיע קושט אמרי-אמת מה שבעינינו ראינו ולא זר. אמלתרה לחיזוק התקרה של בית-מדרש יש לה תמיד שני צדדים, צד ימין וצד שמאל, בין שהיא שלימה, בין שהיא מחצית והין שהיא מחצית של מחצית. והלכה חמורה זו, אם אוחזין בה מצד ימין או מצד שמאל, לא הכריעו בה חכמים, ובמחלוקת היא שנוּיה עד שיבוא אליהו".

 

1034  פרנסיה של חלם החליטו לבנות מרחץ בשביל הציבור, ונתקשוּ בדבר אחד:

להקציע קרשי האיצטבה שבמרחץ או לא להקציע?  אם תמצי לומר להקציע – חיישינן, שמא יחליקו המתרחצים ויינזקו? ואם תמצי לומר שלא להקציע, חיישינן, שמא ישרטו המתרחצים שרטת בבשרם?

לסוף נימנו וגמרוּ:

להקציע את הקרשים מצד אחד ולא להקציע אותם מצד שני, ולהניח את הצד החלק למטה...

 

1035 יום מן הימים באו החלמאים לתפילת "ותיקין" ומצאו:

הקופסה של צדקה, שהיתה תלויה מששת ימי-בראשית ליד פתחו של בית-המדרש הגדול – איננה. גנבוּהּ.

כל אותו היום לא שקטה העיר:

נבלה נעשתה בחלם!

בערב נכנסו הרב והפרנסים לישיבה, שקלו וטרו הרבה ולסוף החליטו:

להתקין קופסה חדשה ולתלותה בתקרה של בית-המדרש, שלא תהא ידם של גנבים מגעת אליה.

למחר הוכרז על כך ברבים, והעיר חלם צהלה ושמחה:

לא תיעשה עוד הנבלה הזאת בחלם!

עבר יום, עברו יומיים, בא השמש והודיע להרב:

ברוך השם!  ידם של הגנבים אינה מגעת אל הקופסה, אלא שגם ידם של המבקשים להטיל לתוכה פרוטה לצדקה אינה מגעת אליה.

חזרו הרב והפרנסים לישיבה. שקלו וטרו הרבה ולסוף החליטו:

להציב סוּלם, שיהא מגיע מן הקרקע עד לקופסה התלויה בתקרה...    

 

1036   בו ביום תיקנו הרב והפרנסים עוד תקנה אחת גדולה, ומכאן ואילך היא נהוגה בחלם עד היום הזה:

גנב שנמצא בגניבתו מכניסים אותו לחדר-הקהל, והוא פושט ידיו  לחוץ דרך שני חורים, העשויים לכך בקיר, ונותנים לתוכן שתי מעגילות ארוכות, שלא יוכל להשיב ידיו ולברוח...

 

1037 פרנסי חלם, שכל ימיהם שקודים הם על תקנת עירם, חשבו ודנו:

מה נעשה לעירנו ויהי אור לה גם בלילות האפלים?

עמד הזקן שבהם על רגליו ואמר:

מורי ורבותי, עצה טובה אני יודע.  נצא לרחוב-העיר ונתפוס את הלבנה כשהיא במילוּאהּ ונגנוז אותה ללילות האפלים.

עמדו אחריו הרב וכל הפרנסים על רגליהם, שיבחו ואמרו:

אמן, כן יהי רצון!

מיד יצאו והעמידו ברחוב-העיר פיטוס מלא מים וקלטו את הלבנה לתוכו, פרשו על הפיטוס סדינים על-גבי סדינים ומחצלות על-גבי מחצלות וקשרו את הסדינים ואת המחצלות בחבלים יפה-יפה. ליתר ביטחון חתמו את הקשרים בחותמות של כל בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות והכניסו את הפיטוס לבית-הכנסת הגדול.

וכשהגיע סוף-החודש וחשכוּ הלילות, נתאספו ובאו כל אנשי-העיר להוציא את הלבנה מן הפיטוס ולתלותה בשמים.  שברו את החותמות, התירו את החבלים, הסירו את המחצלות ואת הסדינים וחרדה גדולה נפלה על כל העם, אשר בבית הכנסת:

הלבנה איננה!

הורידו הפרנסים ראשיהם כאבלים, נאנחו ואמרו:

נגנבה הלבנה!...חבל, שלא העמדנו שומרים לשמור עליה...

[נוסח אחר:

...זקף הזקן שבפרנסים אגוּדלו כלפי חוטמו ואמר:

לילות אפלים יפים לגנבים. באו גנבים וגנבו את הלבנה...]

 

1038  ערב-שבת סמוך לחשיכה ירד בחלם שלג ראשון, והעיר נבוכה:

מה נעשה לשלג הלבן והיפה, שלא יטנפוֹ השמש כשייצא להכריז על נעילת החנויות לכבוד שבת?

מיד נכנסו הפרנסים לישיבה והתקינו:

לא יצא השמש ברגליו, אלא יעמוד על שולחן וארבעה אנשים ישאו אותו...

 

1039  משזקן שמשהּ של חלם התחיל קובל:

תש כוחו ורגליו כושלות, ואין הוא מספיק להלך מבית לבית ולהקיש על כל תריס ותריס ולעורר ישנים, שיקומו ל"סליחות".

נענו לו ראשי-העדה ותיקנו:

מכאן ואילך יכנסוּ כל התריסים לחצר בית-הכנסת הגדול והשמש יקיש על כוּלם בבת-אחת...

 

1040  מעשה נורא שאירע בחלם:

פעם אחת נראתה חיה משונה מהלכת ברחובות העיר.  סיכנוּ הפרנסים נפשם לשם תקנת-הציבור, צדו את החיה, חקרו ודרשו עליה מפי מומחים ונודע להם:

מין נמר היא חיה זו ושמה "חתול".

בו-ביום נכנסו הפרנסים לישיבה, דנו כיצד להשבית את החיה הרעה מן העיר והחליטו פה אחד:

השמש הזקן של בית-המדרש הגדול יקדש שם שמים ברבים: יעלה עם החיה לראש הגג של בית-המדרש ויפיל עצמו לארץ, והחיה תיהרג עמו.

קיבל השמש את הדין עליו, נטל את החיה, עלה לראש הגג וקפץ עמהּ למטה.

לא היו רגעים מועטים והוברר:

השמש נהרג – והחתול חי וקיים.

ראו הפרנסים, שעצתם לא הצליחה, נכנסו שוב לישיבה והחליטו פה אחד:

לסגור את החיה בבית-המדרש הגדול ולשלוח בו אש, והחיה תישרף עמו.

אמרו ועשו:  הכניסו את החיה לבית-המדרש הגדול, סגרו את החלונות ונעלו את הדלתות והציתו אותו באש.

לא היתה שעה קלה והוברר:

בית-המדרש הגדול נשרף – והחתול חי וקיים.

נכנעו הפרנסים, כתבו את המעשה הנורא בפנקס הישן זיכרון לדורות וסיימוּ:

"זהו שאמר הכתוב: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'[1]…"

 

1041  רבי צדוק, הפרנס הגדול של חלם, התפלל כל ימיו עם הוותיקין.  פעם אחת, בערב-שבת, יצא תיכף אחרי התפילה לשוק וקנה דג גדול לכבוד שבת.  ומחמת שבאחת ידו נשען על מקלו ואחת החזיקה תיק הטלית והתפילין, הכניס את הדג לתוך הכיס הפנימי של מעילו כשראשו למטה וזנבו למעלה, – והלך לביתו.  ואותו דג כעסן גדול וחצוף גדול היה, כישכש פתאום בזנבוֹ וסטר לו לרבי סטירה יפה על פניו.

ותגעש ותרעש העיר:

חוצפה כזו – לסטור לרבי צדוק על פניו!

מיד נתכנסו כל טובי-העיר, ופה אחד החליטו:

לדון את החצוף בדיני-נפשות ולהטביעו בנהר…

 

1042  שמעו החלמאים, שבכרכים הגדולים נוהגים לכבות דליקות במזרקות, העשויות לכך.  נמלכו וקנו גם הם מזרקה ומסרוּהּ לשמש.

נסתכל השמש וראה, שאין כמותה יפה להטמין בה כל מיני דברים, הטעונים שמירה, כגון טיט לסתימת פי-התנור, חזרת לפסח, שוּם למגיפה וכיוצא באלו, – עמד והטמין.

ויהי היום ובחלם נפלה דליקה.  מיד הביאו את המזרקה לשם, שתעשה שליחותהּ.  מרדה המזרקה ולא פתחה פיהּ.  בדקו אחריה ומצאו: כריסהּ מלאה כל טוּב...

ותיהום העיר.

למחר נתאספו החלמאים לדון, כדת מה לעשות במזרקה.

מיד קפצו הבחורים החצופים בראש ואמרו:

מהיום והלאה אל תהיה לשׁמשׁ שליטה על המזרקה.

רבּוּ עליהם הזקנים המיושבים ואמרו:

חזקה יש לו לשמש על המזרקה.

חזרו הבחוּרים החצופים ואמרו:

ישבע השמש בנקיטת-חפץ, שמכאן ואילך לא יטמין במזרקה לא טיט לסתימת פי-התנור, לא חזרת לפסח, לא שוּם למגיפה ולא כל דבר אחר.

חזרו הזקנים המיושבים ואמרו:

אלא היכן יטמין השמש כל מיני דברים, הטעונים שמירה?

התנצחו אלו עם אלו כל היום כוּלוֹ, ולבסוף באו לידי פשרה:

חזקתו של השמש על המזרקה במקומה עומדת, רשותו להטמין בה כל מיני דברים הטעונים שמירה אף היא במקומה עומדת, אלא ישבע בנקיטת-חפץ, שמכאן ולהבא ינקה את המזרקה ערב-דליקה.

 

1043  על שלושה דברים רגזה חלם והגיעה לידי מחלוקת עצומה:

שהעשירים נוטלים לעצמם כל החזה והשוק של השור, והשאר מניחים לאחרים;  שהחשובים כובשים לעצמם את המזרח כּוּלוֹ של בית-המדרש, והשאר מניחים לאחרים;  ושהיחסנים חולקים לעצמם  כל העליות השמנות, שלישי ושישי, והשאר מניחים לאחרים.

והמחלוקת גדלה ועצמה מיום ליום ומשבת לשבת.  וכשראו החלמאים שעתידה עירם שתיחרב, חלילה, נמלכו והביאו מן החוץ שלושה דיינים מומחים, שידונו ויכריעו.  שמעו הדיינים טענותיהם ותביעותיהם של הצדדים.  נשאו ונתנו בינם לבין עצמם כל היום וכל הלילה, ולמחר הכריזוּ בכל בתי-הכנסיות ובכל בתי-המדרשות שבעיר כרוז בזו הלשון:

"על דעת המקום ועל דעת כל הפוסקים הראשונים והאחרונים אני מודיעים לכל ישראל הדרים בעיר הזאת, שמכאן ולהבא השור כּוּלוֹ חזה ושוק, בית-כנסת כּוּלוֹ מזרח והתורה כוּלהּ שלישי ושישי".

ומיד שקטה העיר.

 

1044  מעשה והביאו לחלם עגלה מלאה גדשים של שחת. עמדו החלמאים ותהו:

כיצד נוריד את הגדשים של מעלה?

היה שם פיקח אחד ואמר:

נביא כלונסאות ארוכים ונוריד.

עיכב הפרנס ואמר:

חס ושלום!  חוששני לשמים, שמא יקבוּ אותם הכלונסאות…

 

1045  חלמאי קנה חלת-לחם ולא ידע, מאיזה צד לבצוֹע אותה.                                  

עד שעמד והירהר בדבר, ניגשה עז, פשטה צווארה למעלה והתחילה אוכלת את החלה.  צהבו פניו של החלמאי ואמר:

הדא הוא דכתיב: "מלפנוּ מבהמות-ארץ"[2].  עכשיו אני יודע, מאיזה צד לבצוע.

 

1046  בחלם נתקלקלו השעונים, ומכאן ואילך לא ידעו החלמאים לדייק בזמנים כהלכה.  נמלכו ושלחו שליח מיוחד שיצא ויכוון את השעות לפי מהלך החמה.  עם חשיכה יצא השליח והיה מהלך כל הלילה, וכשהגיע לתחומהּ של זאמושץ זרחה לה השמש. נתן שבח  והודיה למקום, שהצליח את דרכו והראה לו שעת-זריחה, ומיד פנה לחזור לחלם.  היה מהלך כל היום ועם חשיכה הגיע לשערה של חלם ומצא: טובי-העיר עומדים ומצפים לו.  שמח שמחה גדולה וקרא אליהם:

התבשרוּ רבותי: בזאמושץ האיר עתה היום...

 

1047  בתחומהּ של חלם נמצא הרוּג והכריז הרב שיבואו בני-העיר לראות, שמא יכיר מי שהוא מהם את המת.  באו אנשים ונשים וטף.  עד שעמדו כוּלם והסתכלו במת, ספקה אשה אחת כפיה וצרחה:

אויה לי, רעם הממני! בעלי הוא זה...

אמר לה הרב:

בתי, שמא סימן מובהק יש לך בו?

התייפחה האשה ואמרה:

ודאי, רבי, יש לי סימן מובהק בו: גמגמן היה.

הניע הרב ראשו כאדם שאינו מסכים לדברי חברוֹ ואמר:

טועה את, בתי; אין זה סימן מובהק: הרבה גמגמנים יש בעולם...

 

1048 הגדול של חלם הוזמן לסדר קידושין לחתן וכלה.  בא לחצר בית-הכנסת ומצא: החתן והכלה עומדים תחת החוּפה ופניהם כלפי מערב.  מיחה הרב ואמר:

מנה ישראל, שיהיו חתן וכלה עומדים תחת החוּפה ופניהם כלפי מזרח.

עמדו השמשים והפכו את החופה ממערב למזרח – ולא הועילו.

נמלכו הבחורים, שהחזיקו כלונסאותיה של החופה, ושינוּ הם מקומם: שעמדו במזרח עמדו במערב, ושעמדו במערב עמדו במזרח – ואף הם לא הועילו.  היה שם אורח אחד מן החוץ, ניגש אל החתן והכלה והיטה אותם ממערב למזרח – ומיד הועיל.  תמה הרב ושאל לו:

זו מניין לך?

השיב האורח:

כך נוהגים בעירנו, בווארשה.

נענה הרב ואמר:

עכשיו ניחא. חזקה על ווארשאי, שאין כמותו מסוּגל לחכמה כזו ולחוצפה כזו.

 

1049  שניים באו לרבהּ של חלם לדין: עגלון וסייס.  פתח העגלון וטען:

רבי, הסייס שלפניך רמאי הוא.  קניתי מאתו סוס ולאחר ששילמתי לו הוברר, שהסוס נושך את האבוּס ומכלה בו את שיניו, והרי זה מקח-טעוּת.

נענה הסייס ואמר:

מזלך גרם.  כל-זמן שהסוס היה ברשותי לא נשך את האבוס.

אמר הרב לבעלי הדינין:

לכו ושובו מחר;  הלכה חמורה היא זו וטעונה עיון מרובה.

ולמחר, כשחזרו בעלי הדינין ובאו, אמר הרב לעגלון:

כל הלילה עיינתי בדבר ומצאתי, שאין הדין עמך.  מי מכריח אותך, שתעמיד את האבוּס דווקא כנגד ראשו של הסוס?  צא והעמידוֹ כנגד זנבו של הסוס...

 

1050  ערב ראש-השנה בא בעל-אכסניה לרבהּ של חלם וקבל לפניו:

זה כמה ימים דרים שני ווארשאים באכסניה שלו, ועכשיו הוברר, ששניהם מופקרים: כיוונו את השעה, כשהכל השכימו ל"זכור-ברית", וקילקלו עם השפחה שבבית.

סלסל הרב פיאותיו וּזקנוֹ נענה ואמר:

לאו כל כמינם.  קיימא לן: "איתתא לבי תרי לא חזיא"...[3]

 

1051  מעשה ברבהּ הגדול של חלם, שפרתו המליטה עגל, והיה עומד ומסתכל בברייה החדשה, שבאה לעולם, ולומד מעשה-בראשית:

השגחת הבורא!  אדם ניתנוּ לו שתי רגליים, ואינו יודע להשתמש בהן אלא כמה וכמה זמן לאחר לידה;  בהמה, להבדיל, ניתנוּ לה ארבע רגליים, וכיוון שנולדה מיד היא יודעת להשתמש בהן ועומדת ומהלכת.

פעם אחת יצא הרב לחצר ומצא את העגל רובץ על הקרקע ומנמנם.  הסתכל והסתכל בו, ולסוף השיאו יצרו לבדוק, עד היכן מגיע כוחה של בהמה דקה.  פשט שתי ידיו, תפס לעגל בזנבו והתחיל מושכו אליו.  נבהל העגל ופרץ מתוך החצר לרחוב, והרב תפוּס לו בזנבוֹ בשתי ידיו ונגרר אחריו.  ראה הרב, שאין לו תקנה, וצעק צעקה גדולה:

יהודים, מהרו וקצצו זנבוֹ, שאם לא כן הוא הורגני...

 

1052  מעשה ונעלם רבהּ הגדול של חלם.  מיד יצאו כל בני-העיר לבקשוֹ בבורות, שיחין ומערות.  ביקשו ומצאו: אדם בלי ראש.  ולא ידעו החלמאים, אם היה לרבם ראש, או שלא היה לו ראש.  הלכו

ושאלו את השמש, שהיה משמש את הרב כל יום בבית-המדרש.

אמר להם השמש:

איני יודע.  הוא, עליו השלום, היה תמיד עטוף טלית ומימי לא זכיתי לראותו אלא למטה מטליתו.

הלכו ושאלו את הבּלן, שהיה משמש את הרב כל ערב-שבת וערב יום-טוב במרחץ.  אמר להם הבלן:

איני יודע.  הוא, עליו השלום, היה תמיד עולה לאיצטבה העליונה, המכוסה הבל, ומימי לא זכיתי לראותו אלא למטה מארכובותיו.

הלכו ושאלו את הרבנית. אמר להם הרבנית:

איני יודעת.  הוא, עליו השלום, היה תמיד כאילו כפאו שד, ומימי לא זכיתי לראותו אלא למטה מאבנטו...

ולא הוברר לחלמאים עד היום הזה, אם היה לרבם ראש, או שלא היה לו ראש...

[נוסח אחר:

הלכו ושאלו את השמש.  אמר להם השמש:

בּרי לי, שהיה לו זקן, שכּן כל שערה ושערה, שנשרה לו מזקנו, היה טוֹמנהּ בגמרא. אבל אם היה לו ראש – איני יודע .

הלכו ושאלו את הבלן. אמר להם הבלן:

בּרי לי, שהי לו פיאות, שכּן כל ערב-שבת וכל ערב יום-טוב היה חופפן בחמין.  אבל אם היה לו ראש – איני יודע.

הלכו ושאלו את הרבנית. אמרה להם הרבנית:

בּרי לי, שהיה לו חוטם, שכּן כל ערב-שבת וכל ערב יום-טוב הייתי מכינה לו טבּק להריח.  אבל אם היה לו ראש – איני יודעת.

ולא הוברר להם לחלמאים עד היום הזה, אם היה לו לרבם הגדול ראש, או שלא היה לו ראש...]

 

1053  חזנהּ המפורסם של חלם נסע לעיירה סמוכה להתפלל לפני הציבור בשבת מברכים.  ומשום שאותה עיירה בראש-הר היתה בנויה, הטריחוֹ העגלון, שיירד מן העגלה וילך אחרי הסוסים ברגל.

התפלל החזן בשבת לפני הציבור, והוא נהנה והציבור נהנה.  למחר שב לחלם, ולא הטריחו העגלון אפילו פעם אחת, שיירד מן העגלה וילך אחרי הסוסים ברגל.  תמה החזן תמיהה גדולה ואמר לעגלון:

מעשה אלהינו!  ביום אחד נעלם כל ההר כּוּלוֹ...

 

1054  שלושה טיפשים הם: חלמאי, חזן ותרנגול-הוֹדוּ.

עכשיו צא ולמד: כמה טיפש הוא תרנגול-הודו של החזן החלמאי!

(עיין איגנץ ברנשטיין "יידישע שפריכווערטער און רעדענסארטען", ערך "חעלעם",

סימן 2).

 

1055  אורח בא לחלם, נכנס לבית-המדרש הגדול ומצא כתוב על כותל התנוּר: "זה התנור שייך לבית המדרש הגדול של ק"ק חלם". תמה האורח ושאל את השמש:

כתובת זו למה?

הסביר לו השמש:

חיישינן לגנבים.

 

1056  מצאוּ לסופר-הקהל של חלם, שהוא יושב וכותב מכתב באותיות של "קידוש לבנה". אמרו לו:

אותיות גדולות אלו למה?

הסביר הסופר:

לדודי אני כותב, וחרש הוא, לא עליכם...

 

1057  מלמד זקן היה בחלם, ולו אשה זקנה פוּזמקנית, ועל ידם נתגלגלה זכות לעירם, שתהא מתקנת תקנות גדולות לשעה ולדורות.

ומעשה שהיה כך היה:

פעם אחת אמר המלמד לאשתו הפוּזמקנית:

הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שאוֹכל סוּפגניות של שבועות ממלאות גבינה ומטוגנות בחמאה.

בלעה הפוּזמקנית רוּקהּ, נענתה ואמרה:

אף אני כך!

לעס המלמד זקנוֹ שעה ארוכה ואמר:

עצה טובה אני יודע. ארגז גדול יש לנו, סגור ומסוגר, – זה שהכנסת לי בנדוּנייתך. נסדוק בכיסויו מלמעלה שני סדקים אחד מימין ואחד משמאל, וכל יום ויום אטיל אני לתוך הסדק שמימין פרוטה אחת משכר-המלמדוּת שלי, ואת תטילי כל יום ויום לתוך הסדק שמשמאל פרוטה אחת משכר-הפוּזמקנות שלך. וערב-שבועות נפתח, אם ירצה השם, את הארגז ונוציא את הכסף ונקח קמח וביצים וחמאה וגבינה ונעשה סוּפגניות כמנהג עשירים.

נענתה לו אשתו הפוּזמקנית בראשהּ ואמרה:

אמן, כן יהי רצון!

וכשעמד המלמד מלפני השולחן הערים והירהר בלבו:

תטיל היא פרוטותיה שלה, ואני, שמלאכתי מלאכת-שמים, פטור.

וכשעמדה הפוזמקנית מלפני השולחן העריה והירהרה בלבהּ:

יטיל הוא פרוטותיו שלו, ואני, שמעשה-ידי לפרנסת-הבית, פטורה.

ויהי החורף, ויהי אביב – ערב שבועות.  הביאו המלמד ואשתו הפוזמקנית את המפתח הגדול של הארגז, פתחוּ וסילקוּ את המנעול, הרימו את הכיסוּי – והארגז ריק, אין בו פרוטה!

רתחה הפוזמקנית, תפסה לבעלה המלמד בזקנו וצרחה:

רמאי היכן פרוטותיך?

רתח המלמד, חזר ותפס לה בקפלוטה וצרח:

מכשפה, הכין פרוטותיך?

והיו מתנגחים והולכים עד שהיטיחו בארגז ונפלו לתוכו והכיסוי סגר עליהם.

וביתו של המלמד – ברחוב בית-הכנסת, ופתחוֹ של הבית פתוח, כמנהג חלם בימות-הקיץ, ומפתן אין לו לפתח.  והארגז הגדול מתחילת ברייתו ארבעה אופנים קטנים לו מארבע רוחותיו להזיזו ממקומו לעת הצורך.  ומחמת שהמלמד ואשתו הפוזמקנית היו מתכתשים והולכים בתוֹכוֹ, ניתק הארז ממקומו והתחיל נוסע והולך מן הקיר עד לפתח הפתוח, משם לחצר, מן החצר לאורך הרחוב עד בית-הכנסת, ולסוף נכנס לבית-הכנסת.

ראו החלמאים ארגז גדול נוסע והולך מאליו, נבהלו מאד ויראו לנגוע בו ביד או ברגל, פן יפרוץ בהם פרץ.  וכשנכנס הארגז לבית-הכנסת והוא כוּלוֹ זיע וזיזה, ניעה ונידה – נפלה עליהם אימה ופחד.

באו הרב והדיין וכל שאר שרי-התורה שבחלם והשביעו את השמש,

שימסור נפשו על קידוש-השם ויפתח את הארגז.  קיבּל עליו השמש, ירד וטבל במקווה כשירה, עלה ולבש תכריכים ונתעטף טלית וקידש שׁם שמים ברבים ופתח את הארגז:

המלמד ואשתו הפוּזמקנית, זה תפוס בקפלוטהּ של זו, וזו תפוסה בזקנו של זה...

ואף-על-פי שערב שבועות היה אותו היום, והכל היו טרודים בהכנה ליום-טוב, מכל –מקום נכנסו הפרנסים לישיבה מיד, צירפו אליהם את הרב ואת הדיין וכל שאר שרי-התורה שבעיר ותיקנו:

אלף, ארגז של נדוניה אל יעשו לו אופנים;

בית, פתח טעוּן מפתן;

גימל, מלמד אל ידור ברחוב בית-הכנסת;

דלת, מלמד זקן, שיש לו אשה זקנה פוּזמקנית, אל יהא להוּט אחרי סופגניות של שבועות.

ולזיכרון כתבו את התקנות בפנקס לשעה ולדורות עד בּיאת הגואל במהרה בימינו, אמן!

 

1058  מעשה במלמד חלמאי, שנתנסה ניסיון גדול, ומן השמים נלחמו בו.

בסוף "הזמן" כשנתפנה ממלאכתו עד תחילת "הזמן" הבא, ובכיסו היו לו עשרה זהובים בעין, ישב ודן לפני אשתו:

מה דבר של קיימא יעשה בממונו?

אמרה לו אשתו:

לך למקום פלוני, שעזיו משובחות, וּקנה והבא עז.  יפה אומרים הבריות: עז בבית – פרנסה בבית.

נשמע לה המלמד, הלך וקנה.

בחזירתו החשיך לו היום באמצע הדרך, ומחמת פחד לילך יחידי בלילה נכנס לפונדק ללון, ואת עזוֹ הכניס לדיר שבחצר.  סח עמו הפונדקאי שיחה קלה והכיר בו, שחלמאי הוא, יצא לדיר שבחצר

והחליף את העז בּתישׁ.

למחר השכים המלמד, לקח בהמתו והלך לו.  הגיע לביתו בשלום, ושמח וטוב-לב קרא לאשתו:

מזל-טוב! הבאתי עז.  צאי לחצר וחלבי.

מיד יצאה האשה לחלוב את העז ומצאה – תיש.  התחילה מקללת את התיש ואת המלמד, ואת כל העולם כּוּלוֹ, ולא נתקררה דעתה עד שקיללה גם יוֹלדיו של המלמד בפניו.  ראה המלמד שכלתה אליו הרעה, קפץ ונשבע, שתיכף הוא חוזר למקומו של המוכר וייפרע מן הרמאי, שמכר לו תיש במקום עז.

עלי ועל צווארי! – צעק המלמד, תפס לתיש בחבל שבין קרניו והלך.

בדרך נכנס לאותו פונדק לנוח ולספר עם הפונדקאי על מה שאירע לו, ומצא לו הפונדקאי שעת-כושר יצא לדיר שבחצר והחליף את התיש בעז.

לאחר שהמלמד נח קצת, חזר ולקח את הבהמה והלך.  בא אל המוכר והתחיל צועק אליו:

כיצד אדם מוכר תיש במקום עז?

ליגלג עליו המוכר:

מלמד שוטה! עז היא זו, ולא תיש, תיכף תראה.

קרא לאשתו והביאה ספל וחלבה את העז ונתמלא הספל חלב.

חלשה דעתו של המלמד: לחינם חשד בכשר, לקח את העז והלך לביתו.  בדרך נכנס לאותו פונדק לנוח, – וכשבא לביתו הביא לאשתו תיש.  קיללה אשתו שוב את יולדיו בפניו עד עשרה דורות, וחזר המלמד וקפץ ונשבע, שעכשיו נקה לא ינקה את המוכר הרמאי, תפס לתיש בחבל שבין קרניו והלך לשם.  בדרך נכנס לאותו פונדק, – וכשבא אל המוכר הביא – עז.  ליגלג עליו המוכר שוּב, שמלמד שוטה הוא ואינו מבחין בין עז לתיש, ושוב קרא לאשתו, שתביא ספל ותחלוב את העז לעיניו.  נתעקש המלמד וצעק:

אי אפשי!  בטלה חזקתה!  איני מאמינך, אלא אם-כן יכתבו הרב ובית-דינו, שעז היא זו, ולא תיש.

הלכו אל הרב וּבדקוּ הרב וּבית-דינו את הבהמה בכל מיני בדיקות וכתבו וחתמו וקיימו בעדים ובגוּשפנקה של הרב, שעז היא לכל דבריה.

עכשיו אין לי עליך ולא כלום – התפייס המלמד למוכר לקח את העז ואת הכתב והלך לביתו.

בדרך נכנס לאותו פונדק, – וכשבא לביתו הביא לאשתו – תיש.

ספקה האשה כפיה ובכתה:

אוי לי ואבוי לי, למה לי תיש?

כעס המלמד והתריס:

לאו כל כמינך! כתב יש לי, כתוב וחתום בידי הרב ובית-דינו.

לא היתה שעה מרובה וכל השכונה נתמלאה קולות וּצווחות. הללו צווחים:

צדקה האשה.  תיש הוא זה.  סימניו מעידים עליו.

והללו צווחים:

צדק המלמד.  כתב מפורש יש בידו.

לסוף עמדו המלמד ואשתו וכל הקהל והוליכו את הבהמה לרבּהּ הגדול של חלם, שיבדוק אותה ויפסוק דינהּ. הרכיב הרב משקפיו על חוטמו, בדק וחזר ובדק את הבהמה, קרא וחזר וקרא את הכתב, ולסוף פסק:

הדין עם המלמד: עז היא זו מעצם ברייתה, וכתב בית-דין מעיד עליה. אלא גזירה נגזרה מן השמים: עז כשהיא נכנסת לחלם מיד היא נעשית תיש...

 

1059  חקרן גדול היה בחלם: גימפל בן-טודרוס.  והיה יושב וחוקר כל היום במה שלמעלה ובמה שלמטה, עד שלסוף תקפוּהוּ, לא עלינו, ספיקות בדברים, שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל יהא לו בהם אפילו ספק כל-שהוא.  לא אכל ולא שתה ביום, לא שקט ולא ישׁן בלילה – והירהר והירהר.

ראה, שבאו מים עד נפש, עמד והודיע לאשתו, שהוא נוסע למרחקים – לחקרנים המפורסמים שבמדינות הים, ולפניהם ידון על ספיקותיו.  בכתה האשה – וקיבלה את הגזירה.

ומשום ש"נעלם"[4] היה החקרן הגדול של חלם, ופאספורט לא היה לו, לקח את הפאספורט של שכנו – טודרוס בן-גימפל.  בכתה אשתו ואמרה לו:

זכור ושמור!  מכאן ואילך לא גימפל בן-טודרוס אתה;  טודרוס בן-גימפל אתה.

פשיטא! – השיב החקרן, נשק את המזוזה ויצא מביתו.

והיה מהלך כל אותו יום בדרך לספר ומצמצם מחשבתו לדבר אחד:

לא גימפל בן-טודרוס, לא גימפל בן-טודרוס...

וכשהגיע אל הספר נטל הגוי, הממונה על כך, את הפאספורט בידו ושאל ברוּגזה, כדרכו של עשׂו:

מה שמך?

פרחה נשמתו של החקרן הגדול, רתת בכל גופו והשיב:

מה שמי?...גימפל בן-טודרוס – ודאי לא...

 

1060  עיר מלאה חקרנים היא חלם:  פעם אחת ישבו כולם בחבורה ודנו:

חוּמוֹ של קיץ מהיכן?

קם הגדול שבהם ואמר:

הרי זה דבר פשוט.  חומו של קיץ – מן התנורים המרובים שמסיקים בחורף.  תדע שכך:  בקיץ אין מסיקים את התנורים, לפיכך קר בחורף.

 

1061  ערב-שבת נצנצה מחשבה טרדנית בּמוֹחוֹ של אחד מחריפי חלם:

בשלמא בשוק, מכירים כל אדם לפי בגדיו, אבל במרחץ, שהכל ערומים שם, שמא יקרנו אסון ויחליפוהו באחר?

והיה דואג כל אותו היום כּוּלוֹ:

ללכת למרחץ אינו יכול – שמא יחליפוהו באחר;  לא ללכת למרחץ אינו יכול, – כיצד אדם מישראל מונע עצמו מן המרחץ ערב-שבת?

לסוף תיקן אותו הקדוש ברוך-הוא בעצה טובה:  ביקש ומצא שָׁנִי וקשרו על רגלו הימנית, והלך למרחץ בלב-מנוחה:

עכשיו סימן מובהק יש לו, ולא יחליפוהו באחר.

ישב במרחץ ורחץ כל גופו יפה-יפה ולא הרגיש, שאבד לו השני וּשכנוֹ מצא אותו וקשרו על רגלו הימנית שלו – גם כן לשם סימן.

וכשסיים בעל-האבידה לרחוץ וביקש לקום, נסתכל וראה:

ברגלו אין סימן, וברגל שכנו יש סימן.

הפך פניו כלפי שכנוֹ ואמר לו:

מסתכל אני ברגלך ויודע, מי אתה:  החליפו אותך בי, ואתה – אני.

אבל שמא אתה יודע מי אני?...

 

1062  בחור חלמאי בא אצל בחורה, ששידכו לו.  ראה אותה מסתכלת בו ותמהה, שמכוער הוא ביותר, ואמר לה:

אל תראיני, שאני מכוער.  באמת נולדתי יפה-תואר, אלא שאומנת רשלנית היתה לי בילדותי, והחליפה אותי באחר...

 

1063  חלמאי נכנס אצל שׁען ומטוּטלת בידו. אמר לו השען:

מה לך?

החזיר החלמאי:

שעון יש לי בביתי.  שעון טוב ויפה.  אלא שהמטוטלת אינה מהלכת, והבאתיה לך לשם תיקון...

 

1064  ערב יום-טוב נכנס חשוב אחד מחשובי-חלם אצל כּבען וידיו מפשפשות בכיסיו.  אמר לו הכבען:

רבי ליבּקי, מה אבידה אבדה לך?

החזיר לו רבי ליבּקי:

חבל!  כובע חדש מבקש אני לקנות לכבוד יום-טוב ומחמת טירדה אבדה לי המידה...

 

1065  מלווה בריבית היה רבי ליבּקי, וכל ימיו נהג לכתוב את השטר שתי פעמים:  פעם אחת מצד של הגיליון, ופעם שנייה מצד שני של הגיליון.  אמרו לו:

רבי ליבּקי, למה אתה טורח טירחה של חינם וכותב את השטר שתי פעמים?

החזיר רבי-ליבקי:

"אשרי אדם מפחד תמיד", אמר שלמה המלך[5]. שמא יאבד לי השטר שמצד זה!...

 

1066  שאלו לחלמאי:

אילו מצאת תרפ"ט אלפים בשוק, היית עומד בניסיון ומשיב את האבידה לבעליה, או לאו?

הירהר החלמאי והחזיר:

אילו ידעתי, שהאבידה של רוטשילד היא, חוששני, שלא הייתי עומד בניסיון.  אבל אילו ידעתי, שהשמש שלנו הוא בעל האבידה, מיד הייתי משיב לו הכל, עד הפרוטה האחרונה.

 

1067  ראו לחלמאי, שהוא פוסע פסיעות גסות אל מחוץ לעיר.

אמרו לו:

הרגליים להיכן?

השיב החלמאי:

לבית-הנתיבות אני ממהר, להקביל פני אבא.  מחר יבוא.

אמרו לו:

אם מחר יבוא, למה אתה הולך להקביל פניו היום?

החזיר החלמאי:

מחר יריד, וטרוד אהיה כל היום...

 

1068  חלמאי קיבל מכתב, שאביו מת.  קרא את המכתב ואמר:

איני מאמין.

אמרה לו אשתו:

הרי כתוב בפירוש, שהוא מת!

עמד החלמאי על דעתו והחזיר:

אף-על-פי-כן איני מאמין.  אין זה כתב-ידו של אבא...

 

1069  יהודים ישבו ודנו בחבורה:

יש ממש, או אין ממש בדבריהם של הרופאים, שהעישון מזיק לבריאות?

אמר אחד מן החבורה:

הרופאים שווא ידברו. עישון אינו מעלה ואינו מוריד. והוא ראיה:

אבא, עליו השלום, היה מעשן כל היום. אף-על-פי-כן הגיע לגבורות.

היה שם חלמאי אחד, נענה אף הוא ואמר:

הדין עמך.  עישוּן אינו מעלה ואינו מוריד.  אח קטן היה לי, ולא עישן מימיו.  אף-על-פי-כן מת לתשעה חדשים.

 

1070  אורח בא לחלם ונכנס לפונדק לסעוד.  לאחר שאכל, שאל את הפונדקית:

כמה אני חייב לשלם?

חשבה הפונדקית ואמרה:

לחם, מרק ולביבות – שבע קופיקות, בשר ודגים שוב שבע קופיקות, סך הכל – אחת-עשרה קופיקות.

אמר לה האורח:

טועה את בדבר-החשבון;  שתי פעמים שבע – ארבע-עשרה.

הירהרה האשה ואמרה:

לא כי, שתי פעמים שבע – אחת-עשרה.  תדע, שכך:  אני יש לי מבעלי הראשון ארבעה ילדים, בעלי יש גם לו מאשתו הראשונה ארבעה ילדים, ולאחר שנישׂאתי לו נולדו לנו עוד שלושה ילדים.

הרי, שאני יש לי שבעה וגם הוא יש לו שבעה. אף-על-פי-כן, אין עמנו בבית אלא אחד-עשר ילדים...

 

1071  שעה ארוכה התהלך אורח ברחובותיה של חלם, ולא מצא את האיש, אשר ביקש.  לסוף פגש לזקן אחד ושאל אותו:

סבא, שמא אתה יודע, היכן דירתו של פלוני בן-פלוני?

החליק הזקן בגאווה מרובה את זקנוֹ והשיב:

אני חלמאי ואבותי חלמאים ואבות-אבותי עד עשרה דורות חלמאים.  כּוּלנוּ חלמאים, ברוך-השם, וכל החלמאים אני יודע, אותם ודירותיהם וחדרי-חדריהם אני יודע...רואה אתה אותו בית שבקצה-הרחוב, בית גדול של שתי דיוטות?  לך לשם ותעלה לדיוטה העליונה, ולא תמצא את האיש, אשר אתה מבקש.  בדיוטה העליונה לא היתה דירתו מעולם.  תרד ותכנס לדיוטה התחתונה.  אפשר, ותמצא אותו, ואפשר, לא תמצא אותו, אפשר היתה דירתו שם, ואפשר גם שם לא היתה דירתו מעולם...

 

1072  שני יהודים, אחד ווארשאי ואחד חלמאי:

ווארשאי:  שלום-עליכם!

חלמאי:  עליכם-שלום!

ווארשאי:  כמדומה, שחלמאי אתה?

חלמאי:  הן, חלמאי אני...בחלם נולדתי ובחלם אני גר כל ימי.

ווארשאי:  אם-כן, הגידה נא לי, מ שלומו של רבי הירשל

החלמאי? סימנו – קיטע הוא.

חלמאי:  רבי הירשל החלמאי?  קיטע?...איני יודע אותו.

ווארשאי:  היכי תמצי, שאין אתה יודע אותו?  בחלם הכל יודעים אותו. זבלגן הוא.

חלמאי:  רבי הירשל החלמאי? קיטע וזבלגן?...לא, איני יודע אותו.

ווארשאי:  הא כיצד? חלם כּוּלהּ יודעת אותו...שׁבר לו מימין ומשמאל, וחטוטרת לו מפנים ומאחור!  ודאי אני יודע אותו.  אפילו תינוקות שבחלם יודעים אותו.  יהודי יפה...

 

 

1073  שני חלמאים נסעו יחדיו לווארשה, וכדי לקמץ בהוצאות קנו יחדיו כרטיס אחד לרכבת, והיתנו זה עם זה:

מחלם ועד מחצית הדרך ישׁב אחד מהם בקרון כמנהג כל אדם, והשני יהא מוטל למטה, בשק מתחת לספסל;  ממחצית הדרך ועד ווארשה יעלה תחתון למעלה וירד עליון למטה.

כשזזה הרכבת ממקומהּ ונכנס הקונדוקטור לבדוק את הכרטיסים, דרך ובא לו עד לחלמאים, והושיט לו העליון את הכרטיס שבידו, נסתכל הקונדוקטור בשק שמתחת לספסל ושאל:

ומה יש לך כאן, בשק?

השיב החלמאי:

כלי-נחושת יש לי כאן. לשם מכירה בווארשה.

פיקפק הקונדוקטור ובעט בעיטה יפה בשק.  מיד נענה החלמאי מתוך השק והשמיע קול:

דזין!  דזין!...

 

1074  אורח בא לחלם ונכנס אצל נחתום לקנות כיכר-לחם.

ראה, שהכיכרות קטנות ושאל את הנחתום:

מפני מה הכיכרות שבעירנו גדולות משלכם?

הירהר והירהר הנחתום החלמאי, ולסוף החזיר:

אולי משום שהנחתומים שבעירכם נוטלים מן העיסה לכל כיכר יותר משאנו נוטלים...

 

1075  אורח בא לחלם ונכנס לאכסניה ללון.  אמר לו בעל-האכסניה:

מזוודותיך היכן הן?

השיב האורח:

בבית-הנתיבות הנחתי אותן, שאין דעתי אלא ללון לילה אחד.

אמר לו בעל-האכסניה:

תן פאספורט.

השיב האורח:

אין לי. במזוודתי הנחתיו.

פיקפקה אשתו של בעל-האכסניה ולחשה לבעלה:

שמא גנב הוא?

חייך בעל-האכסניה וחזר ולחש לה:

אני יודע שמירה מעוּלה לוֹ.  לא אכין לו מים לנטילת-ידיים סמוך למיטתו, וכיון שלא יוכל להתהלך יותר מד' אמות, כיצד יגנוב?

 

1076  חלמאי בא לכרך, נכנס לבית-מחיה לסעוד וראה:  באמצע הבית עומד שולחן ארוך, ומימינו ומשמאלו שני לצים מזויינים עצים וּמכּים בביצים[6]. תמה החלמאי בינו לבין עצמו; בשלמא לצים מכים בביצים – מובטח להם, שישלמו נזק שלם.

אבל שולחן זה, שאורכו הרבה יותר מרוחבו של הפתח, כיצד הכניסוהו לכאן?

סילסל פיאותיו ולעס זקנוֹ ולסוף תירץ:

מניין לי, שתחילה בנוּ את הבית ואחר-כך הכניסו את השולחן, – שמא תחילה העמידו את השולחן ואחר-כך בנו את הבית?...

 

1077  חנווני חלמאי ושמו ליזר בא לווארשה ורץ מחנות לחנות לקנות סחורה לחנותו.  עיכבו אדם אחד ואמר לו:

חיים טיפש, למה אתה רץ?  שמא אין היום גדול?

נענה החלמאי ואמר:

רואה אני, שאתה מכיר אותי.  אבל תמה אני, מה ראית לשנות שמי?

[נוסח אחר:

הסתכל בו החלמאי והשיב:

ראשית, מהיכן אתה יודע אותי?  ושנית, לא חיים אני, אלא ליזר אני.]

 

1078  בוא וראה. – סח חלמאי עם חברו, – מה בין עשיר לעני?

סתם עשיר – כפרן, סתם עני – מודה ועוזב.  שלשום הייתי בווארשה, וכל היום חזרתי על המחסנים הגדולים לקנות סחורה לחנותי.  עם ערב שבתי לאכסניה שלי, ומקלי אין בידי.  ישבתי ותהיתי שעה שלימה:  היכן מקלי?  למחר חזרתי שוב על המחסנים הגדולים של אתמול, בכל מקום שאלתי על מקלי, וכולם כפרו.  לסוף נכנסתי למרתף הקטן, שסעדתי בו אתמול, ושאלתי גם שם, ומיד הודה בעל-המרתף ואמר:  "מקלך? הרי הוא לפניך"...

 

1079  חלמאי התהלך בשוק ולבינה בידו. אמרו לו:

לבינה זו בידך מה היא?

החזיר החלמאי:

ביתי אני מבקש למכור, להביא כל הבית לכאן, שיראוהו הבריות, איני יכול. נמלכתי והבאתי לבינה לשם דוגמה...

 

1080  חלמאי חלש. שלחוּהוּ הרופאים למקום-רפואה סמוך

לשפת-הים ואמרו לו:

רפואתך אמבטות של מי-הים.

בא לשם ונכנס למרחץ, שהראו לו.  ראה, שפותחים ברז והאמבטי מתמלאה מים, תהה ושאל:

מי-הים היכן הם?

הסבירו לו:

המים הללו מי-הים הם, ובצינורות הם באים משם עד לכאן.

שמח החלמאי על חכמתם הגדולה של יושבי-כרכים וכתב לאשתו, שתספר לכל החלמאים ויבואו לרחוץ כולם בים שבבית.

למחר יצא לטייל על שפת-הים, ואותו יום יום-שפל היה, וכשראה זוּטו של הים נבהל מאוד, מיהר וכתב לאשתו:

"אל תספרי כלום.  חוששני, שמא יבואו ולא יספיקו המים בים".

 

1081  בחור חלמאי בא לכרך, נכנס אצל משכיל מפורסם והתוודע אליו:

אני רבּם של האפיקורסים בחלם.

אמר לו המשכיל המפורסם:

במה כוחך גדול?

הסביר לו החלמאי:

בתשעה-באב אני נוטל נר של חלב, טובלו בחָלב ומברך עליו בשם ומלכות ואוכלו, ודווקא בגילוי הראש...

 

1082  אורח בא לחלם וסיפר:

אסון קרה את עירו.  הנהר עבר על גדותיו ושטף מחצית העיר.

שמעו החלמאים, נענוּ ואמרו:

ברוך השם, בעירנו לא היו שטפונות מעולם ולא יהיו עד עולם.

שאל האורח:

זו מנין לכם?

הסבירו לו החלמאים:

נהר אין לנו.  אגם יש לנו.  ומרובים בו הדגים, הם שותים תמיד עודף המים.

 

1083  מעשה ופרצה מריבה גדולה בין חלם וזאמושץ שכנתהּ.  כעסו הזאמושציים ועלו על החלמאים למלחמה.  הרגישו בהם החלמאים, מיהרו ונעלו שער העיר בפניהם, אלא שמחמת חיפזון לא מצאו סין-הברזל של הבריח וחסמו חור-הבריח בקלח של כרוב.  באה עז והריחה ריחו הטוב של הקלח היפה, קפצה ונתנה שיניה בו והתיקה אותו מתוך חור-הבריח.  מיד נפתח השער ונכנסו הזאמושציים ועשו שפטים בחלמאים.

אמר גבריאל למיכאל השר הגדול:

כל הימים אתה עומד ומלמד זכות על הבריות, עכשיו בוא וראה מה שהללו עושים לאלו.

החזיר לו מיכאל השר הגדול:

מה אעשה וכבר אמר שלמה: "שוט לסוס, מתג לחמור ושבט לגו-כסילים"...[7]

 

1084  מפני מה זכתה חלם ונעשתה מטרופולין לפתאים?

משום שנאמר: "שומר פתאים ה'"[8], וגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך-הוא, שהפתאים מרובים בעולם, וטירחה יתירה היא לשמור אותם בכל מקום ומקום.  לפיכך כינס כולם למקום אחד, ושם הוא שומרם.

ולמה כינס כולם דווקא לחלם, ולא למקום אחר?

משום שאין כמותה עיר של פתאים...

 

1085  שלושה טיפשים הם: חלמאי, שיקלוֹבי[9]  ודרוּיי[10] , ומה בין שלושתם?

דרוּיי בביתו – אדם ככל האדם; דרוּיי בציבור – טיפש מופלג.

חילופו בשׁקלוֹבי;  בציבור – אדם ככל האדם, בביתו – טיפש מופלג.  חלמאי, בין בביתו ובין בציבור – טיפש שבטיפשים.

 

1086  אמרו עליהם על הדרוּיים שטיפשים הם, על הקרסלביים[11] שכלבים הם, ועל הדינאבורגיים[12] שגנבים הם.

ולמה ניתנה קרסלבה בין דרויה לדינאבורג?

משום שחשש הקדוש ברוך הוא, שמא יבואו גנבי-דינאבורג ויגנבו טיפשי-דרויה, לפיכך הטיל קרסלבה ביניהם, שיהיו הכלבים שומרים את הטיפשים.

 

[ב]

 

1087  שתי שנים ומחצה למד חוזק[13] שחיטה ובדיקה, ולבסוף, כשהלך ליטוֹל "קבלה" והגיע לביתו של הרב, ניצנץ לו פתאום ספק בלבו:

מה קודם למה – שחיטה קודמת לבדיקה, או בדיקה קודמת לשחיטה?

עד שעמד וחשב, שמע אשה מספרת עם חברתה:

בלילה פרצו גנבים לביתה "ושחטוה בלי חלף"[14].

נטפל אליה ואמר לה:

שאלה גדולה יש לי לשאול אותך: כיצד נהגו בך הגנבים, – תחילה שחטוּ ואחר-כך בדקוּ, או להיפך,  תחילה בדקוּ ואחר-כך שחטו?

ליגלגה עליו האשה:

חוזק טיפש!  אילו לא בדקוּ תחילה, כיצד ידעו לשחוט אחר-כך?[15]

שמע חוזק ודן קל-וחומר:

ומה שוחט בלי חלף בודק תחילה, השוחט בחלף לא כל-שכן שהוא

בודר תחילה.

ומיד נשא רגליו והלך אל הרב ליטוֹל "קבלה"...

 

1088  לא עמדה לו לחוזק בקיאותו בהלכות שחיטה ובדיקה, והרב לא נתן לו "קבלה".  נמלך והרכיב אסל על שכמו ונעשה שואב-מים, ומכאן ואילך קראו לו: "חוזק-שר המשקים".

לימים נתעשר חוזק שר-המשקים: מת לוֹ דוֹד חשוּך-בנים והוריש לו כל הונו: חמישים זהובים בעין.  בו ביום הביא חוזק את ממונו אל "הגביר" ואמר לו:

רצוני, שיהא ממוני מילוה בידך, ותמורת ריבית – אביא אביא לך מים כל השנה חינם...

 

1089  חוזק שר-המשקים ירד אל הנהר למלא דלייו מים.  נסתכל וראה: אשתו מכבסת תחתוניו וחובטת אותם בּמזוֹר שבידהּ.  נתמלא חוזק שמחה רבה ואמר:

ברוך המקום, שנתן בי בינה לצאת מן התחתונים האלה תחילה...

 

1090  בלילה נפלה דליקה בעיר.  התחילו הפעמונים מצלצלים, והכל רצו אל הדליקה.  קפץ חוזק שר-המשקים ממיטתו וראה: הבית הסמוך לדירתו דולק.  נהנה הנאה מרובה ואמר לאשתו:

כל היום את משימה עצמך חכמה ומרננת אחרי, שאני טיפש; עכשיו בואי וראי: את ולא אני שׂכרת דירה בסמוך לדליקה...

 

1091  מצאו ליקה-טיפש, שהוא מהלך בלילה במעלה-העיר, פנס בידו וגוחן כל-שעה אל הקרקע ומחפש.  אמרו לו:

יקה, מה אירע לך?

השיב יקה: רובל כסף היה לי ואבד.

היכן אבד?

שן אבד, במורד-העיר.

ליגלגו עליו:

אוי לך, יקה! טיפש מופלג אתה.  אם הרובל אבד לך שם, למה אתה מבקשו כאן?

ליגלג גם יקה:

חכמים! שם הרחוב כוּלוֹ רפש, וכאן הרחוב נקי...

 

1092  יקה הדליק שלושה נרות לנשמת-אביו.  אמרו לו:

יקה טיפש, שלושה נרות בבת-אחת למה?

החזיר יקה:

אני רוצה שיספיקו לכל הלילה, ואילו נר אחד מספיק רק לשליש הלילה...

 

1093  היו לו ליקה מאתיים זוז והלוה אותם בריבית של עשרים וארבעה למאה.  ליגלגו עליו קרוביו:

הלך ממונך, יקה! לווה "בטוּח" אינו משלם ריבית יותר מעשרה למאה.

מיהר יקה אל הלווה ואמר לו:

רצוני שיהא ממוני בידי לווה "בטוּח", ואיני נוטל אלא עשרה למאה...

 

1094  שמש טיפש היה לו לרבי דויד פרידמן הקרליני והיו הבריות מתקלסים בו וקוראים לו "מטנה".  פעם אחת אמרו לו:

מטנה, על חייך אי אתה חס?  סגרו אותך בבית-האסורים ואתה יושב ושותק.

שאל מטנה:

שמא אתם משטים בי?

החזירו לו המשטים: אן עיניך?  הרי בבית-האסורים אתה סגור.

נענה מטנה ואמר:

אם-כן, אני הולך מיד לבעלי-הבתים ואבקש מלפניהם רחמים עלי, שישחררוני...

 

1095  שלחו את בּני לקנות תרנגולת.  הלך והביא – כד מלא מים.

אמרו לו:

בּני טיפש, מה ראית להביא מים במקום תרנגולת?

הסביר בּני:

יצאתי לשוק לקנות תרנגולת. שיבחה לי המוכרת את תרנגולותיה, שכּולן שׁוּמן.  אמרתי: שמע-מינה, שומן יפה מתרנגולת.  מוטב שאביא שׁוּמן.הלכתי לאיטליז לקנות שומן.  שיבח לי הטבח את שׁוּמנוֹ שׁבּהיר הוא כשׁמן.  אמרתי: שמע-מינה, שׁמן יפה משׁוּמן.  מוטב שאביא שמן.  הלכתי לחנות לקנות שמן.  שיבח לי החנווני את שמנוֹ, שצלוּל הוא כמים.  אמרתי: שמע-מינה, מים יפים משמן.  מוטב, שאביא מים.  והרי – כד מלא מים...

 

1096  אמר לו בעליו לבני:

בּני, לך והבא סנדלי מחדר המיטות.

הלך בּני והביא – סנדל אחד ונעל אחת.

גער בו בעליו:

גולם, כלום זוּג הוא זה, סנדל ונעל?

החזיר בּני:

לחינם אתה כועס.  זוג אין לך כלל.  אף שם לא נשארו אלא סנדל אחד ונעל אחת...

 

1097  אמר לו בעליו לבני:

בּני, הרי מכתב.  לך והטילהו אל תיבת-הדואר ואל תשכח לקנות ולהדביק בּוּל תחילה.  כסף לבוּל אני נותן לך.

עשה בני שליחותו וחזר, והכסף הביא בידו. תמה בעליו:

בּני, הכסף מהיכן?

צהבוּ פניו של בּני ואמר:

אף אני חכם להערים.  ראיתי, כי אין איש, ומיד הטלתי את המכתב אל התיבה בלי בוּל...

 

1098  בלילה קודם שינה, אמר בעליו לבני:

בּני, זכור ואל תשכח להעירני בחמש, כדי שלא אאחר אל הרכבת.

שמע בּני ואמר:

לא אשכח.

בשלוש ניגש למיטתו של בעליו והתחיל טורדו משנתו.  הציץ הלה בשעון שלפניו וכעס.

בּני טיפש, עד מתי אתה מצערני? בחמש אמרתי, ולא בשלוש.

החזיר בּני:

איני יודע, למה אתה כועס...בכוונה עוררתיך.  להודיעך שיכול אתה עוד לישון שעתיים...

[נוסח אחר:

איני יודע למה אתה כועס...בכוונה עוררתיך.  להזהירך, שתמהר

לישון, משום שלא נשארו לך אלא עוד שעתיים...]

 

1099  אמרה הברת לבני:

בּני, צא לחנות וטול גפרורים.  אבל תן דעתך לבחון אותם תחילה

ולראות, אם הם ניצתים.

הלך בּני והביא גפרורים.  ביקשה הגברת להצית אחד מהם – ולא ניצת.  שני, שלישי, רביעי – ולא ניצתו.  כעסה הגברת:

בּני טיפש, לא כך אמרתי לך, שתבחן את הגפרורים תחילה?

החזיר בּני:

וכך עשיתי, כוּלם בחנתי – וכולם ניצתו...

 

1100  הגברת נכנסה למטבח ומצאה: כלב-הבית מלקק חלק מתוך קיתוֹן וּבני יושב ומסתכל.  רגזה וצעקה:

גולם!  למה אין אתה מבריח את הכלב?  נענה בני ואמר:

טינה יש לי בלבי עליו.  שלשום קרע לי מכנסי, ומכאן ואילך איני מדבר עמו...

 

1101  עם ערב יצא בני מן הבית ואמר למשרתת:

כשאשוב תפתחי לי?

הן – השיבה המשרתת. – אפתח לך.

לאחר שעה נשמע קול דופק בדלת.  שאלה המשרתת:

האתה זה, בני?

אין קול.

בּני?

אין עונה.

נסתלקה המשרתת ולא פתחה.  ולמחר בבוקר מצאה את בּני יושב על המפתן מבחוץ ומנמנם.  צחקה ואמרה לו:

בּני טיפש, מדוע קראתיך ולא ענית?

התרעם בּני והשיב:

חמתי עלייך, שלא פתחת לי...הלא נעניתי לך בראשי...

 

1102  הגברת אמרה למבשׁלתהּ:

צאי לאיטליז וראי, אם יש לטבּח כף-רגל-עגל.

יצאה המבשלת, חזרה ואמרה:

אי-אפשר לראות;  הטבּח נעוּל מגפיים עד לארכּוּבּוֹתיו...

 

1103  הגברת הביאה שלוש ליטרות בשר מן האיטליז, הניחה על השולחן במטבח והלכה לה.  לאחר שעה חזרה אל המטבח:  הבשר איננו.

היכן הבשר? – שאלה את המבשלת.

החתול אכלוֹ, – השיבה המבשלת.

שקר! – צרחה הגברת. – אין חתול אוכל שלוש ליטרות בשר בבת-אחת.

עתה תראי, – עמדה המבשלת, תפסה לחתול, הניחה אותו בכף המאזניים, ונמצא משקלוֹ שלוש ליטרות.

נענתה הגברת ואמרה:

הרי הבשר.  אבל היכן הוא החתול?...

 

1104  מלמד הלך בגזירת אשתו לקנות עז.  קודם שיצא מביתו אמרה לו אשתו:

נקוט כלל זה בידך.  עז שחלבהּ מרובה יש לה סימנים מוּבהקים:

דדים לה רכים, זנבהּ ארוך, קרניהּ מגוּדלוֹת, ולא פחות משני טפחים שטח בין קרן לחברתהּ.  עז שאין לה סימנים אלוּ אל תקנה.

שאל המלמד:

ומה דינהּ של עז, שחסר לה סימן אחד מן הסימנים?

השיבה האשה:

סימן אחד אינו מעכב.

הלך המלמד, קנה והביא לביתו – תיש.  ראתה אשתו את מקחו וספקה כפיה: מה צורך יש לי בתיש?

תמה המלמד:

מניין לך, שתיש הוא זה, ולא עז?

צרחה האשה:

מלמד שוטה!  הלא דדים אין לה.

חזר ותמה המלמד:

מה בכך? וכי לא בפירוש אמרת, שסימן אחד אינו מעכב?

 

1105  מלמד היה חוסך משכר-המלמדוּת שלו ומצניע כל "זמן" עשרה רובלים.  פעם אחת שמע מפליגים בעושרו של "הגביר" ומספרים עליו, שיש לו במזוּמנים לא פחות מעשרת אלפים.

נענה המלמד ואמר:

מה רבותה היא זו? בסוף אלף "זמנים" יהיו גם לי עשרת אלפים...

 

1106  ראש-דוכנא נשא אשה ונעשה מלמד.  פעם אחת, כשישבו הוא ואשתו לאכול סעודה של צהריים, רמזה היא לו, שמחר ליל-טבילה לה.

מחר – אמרה – תפטור את התלמידים בתחילת הערב, ותשוב מן "החדר" לשמור על הבית.

נבוך המלמד ושאל:

מה אמתלה אוֹמר להם?

השיאה לו האשה עצה:

תאמר להם, שחש אתה בראשך.

שמח המלמד על חכמתהּ של אשתו, שב ל"חדרו" ואמר לתלמידיו:

התבשרוּ ילדים!  מחר יכאב עלי ראשי...

 

1107  ערב-שבת אחרי חצות הניחה חנוונית את בעלה המלמד לשמור על החנות, והיא פרשה לביתה להכין צורכי-שבת.  כשחזרה שאלה לבעלה:

היו קונים?

הן, – השיב המלמד – מכרתי בוּל של הדואר, והרי תשעה-עשר גדולים.

נאנחה האשה:

אוי, בטלן!  הלא אני עצמי משלמת לדואר עשרים גדולים.

ליגלג עליה המלמד:

יפה אמרוּ: "אין חכמה לאשה אלא בפלך"[16].  אם עשרים, את למה לו?  כלום הדואר נעוּל בפניו?...

 

1108  ערב-שבת ירד מלמד אל הנהר לרחוץ וּשטפוֹ גל.  מיד קפץ אחריו שחיין לתוך הנהר, תפס לו בזקנוֹ ומשׁה אותו מן המים.

למחר בּירך המלמד ברכת-הגומל ונדר נדר:

מכאן ולהבא לא ירחץ בנהר אלא אם-כן ילמד לשׂחוֹת תחילה...

 

1109  בסוף "הזמן" גבה מלמד שיירי שכר-הלימוד וישב ודן עם אשתו:

מה סגוּלה יעשו לממונם, שלא יתבזבז?

נקנה עז, – חרצה האשה.

יפה אמרת, – הסכים המלמד.

למחר השכים ויצא לבקש עז.  הגיע לכפר וחזר על בתי-הכפר:

אין עז.  פרש מכפר זה ויצא, כדי ללכת לכפר שני.  שהה שהייה קלה לצורך קטן, ומחמת טירדה נתחלף לו מזרח במערב ושב בדרך, אשר בהּ בא.  והיה מהלך ותמה:

הנה האילן, הנה השלולית, שפגעתי בלכתי לכאן...

לסוף הגיע עד סמוך לביתו.  נשא עיניו לשמים ואמר:

כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: "סדנא דארעא חד הוא"[17]. 

אילו לא ידעתי בבירור שאני הולך לכפר, הייתי חושש שמא לביתי אני שב...

 

1110  אסון קרה למלמד: אשתו מתה עליו מיתה חטופה.  נכנסו אצלו תלמידיו לנחמו, קיבּל תנחומיהם ואמר להם:

נחמתוּני, בני, כדרך שבני-אדם מנחמים...יפה אמרתם: הכל בידי שמים.  בלילה אדם עולה על מיטתו חי וקיים, ולמחר הוא קם מת...

 

1111  מלמדים טיילוּ בחבורה על שפת-הנהר וראו: פועלים גושרים גשר על-פני הנהר.  נענה אחד מן החבורה ואמר:

יפה עושים הללוּ, שהם גושרים את הגשר לרוחב-הנהר.  אילמלי גשרוּהוּ  לאורך-הנהר, חוששני, שלא היו מספיקים...

 

1112  כל "זמן" ו"זמן" חשׂך מלמד קימעה משכר-המלמדוּת, עד שלסוף השיגה ידו לבנות לו בית קטן.  לימים נכנס אצלו גוי, עוג מלך הבשן, הוציא מתוך ילקוּטוֹ גליון-נייר, פתח וקרא בקול אדיר וחזק, כמנהגוֹ של גוי:

בפקודת הוד-מלכותו אתה, משה-יענקל, חייב לשלם רובל מס-הבית.

נבהל המלמד, פישפש ומצא רובל מוצנע במקום-סמוּי מן העין – ושילם.  שילשל הגוי את הרובל לתוך כיסו והלך לו.  מיד יצא אחריו גם המלמד והלך לחברו בן-אוּמנוּתוֹ, חריף ועמקן מפורסם, ודן

לפניו על מה שאירע לו:

מילא, רובל – דינא דמלכותא דינא. אבל שלוש שאלות בדבר:

ראשית, מהיכן יודע הקיסר שמי?  שנית, הקיסר שלנו, שמלך בכיפּה הוא וכוּלוֹ ממן, מה צורך יש לו ברובל שלי?  ושלישית, הקיסר, שפיקח הוא, מה ראה לשטות זו – לשלוח מעיר-הבירה גוי מיוחד לגבות רובל אחד ולהפסיד להוצאות-הנסיעה משם לכאן ומכאן לשם כמה וכמה רובלים?

החזיר לו חברו העמקן המפורסם:

שלוש שאלות שאלת, ושלוש תשובות בדבר, ששאלת, מהיכן יודע הקיסר שמך?  אין כאן מן התימה כל-עיקר.  אשתקד, כשבא הקיסר לעיירתנו, ויצאנו, אני ואתה, לראותו ולברך "ברוך שחלק", נפנית לקרן-זווית מחמת צורך.  אותו רגע עברה עלינו פתאום מרכבתו של הקיסר.  מיד טפחתי לך במרפקי וקראתי:  "משה יענקל, הקיסר נוסע!" – שמע הוא את שמך ורשם בפנקס שלפניו. – ששאלת, מה צורך יש לו לקיסר ברובל שלך?  אף זה דבר פשוט.  מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע.  מה הקדוש ברוך-הוא, שׁכּוּלוֹ קדוּשה, יושב ומצפה ל"קדוֹש קדוֹש" שלך, אף הקיסר, להבדיל, שׁכּוּלוֹ ממוֹן, יושב ומצפה לרוּבל שלך. – וששאלת, כלום כדאי לו לקיסר לשלוח גוי מיוחד מעיר-הבירה, כדי לגבות רובל אחד, ולהפסיד כמה וכמה רובלים להוצאות הנסיעה?  הרי זה סימן, שאין אתה בקי בתכסיסי-מלוכה.  בוא ואסביר לך.  אותו גוי לאו שליח מיוחד הוא, אלא שׁימש חייל בעיר הבירה, וּכשׁכּלוּ לו חמש שנות שימושוֹ נכנס אצל הקיסר ליטוֹל הימנו ברכה לדרך.  שמע הקיסר מפיו, שלעיירתנו הוא נוסע, ואמר לו: "עשה עמדי טובה.

באותה עיירה יש מלמד אחד ומשה-יענקל שמו, והוא חייב לי רובל.  בבקשה ממך, כשתבוא לשׁם תלך אליו ותגבה את הרובל ותשלחהו לי".  והרי עשה הגוי שליחותו.

שמע משה-יענקל המלמד דברי חברו, העמקן המפורסם, נענה ואמר:

תנוח דעתך, שהנחת דעתי.  עכשיו הכל מחוּור...

 

1113  מלמד שמע, שהבריות מרננים אחריו ואומרים עליו, שטיפש הוא.  נתן שתי אצבעות לתוך חוטמו ואמר:

אעלה לגג ואקפוץ למטה.  לא אינזק, משמע שבאמת טיפש אני ונתקיים בי "שומר פתאים ה'"[18] ;  אינזק – סימן, ששקר בפי הבריות.

אמר ועשה...וכששבה רוחו אליו והוברר, שהגיע לכלל ריסוּק-אברים, בּיקשׁ שיתנו לו מים ליטוֹל ידיו.  נטל וּבירך:

"ברוך שעשני חכם!"

[נוסח אחר:

אמר ועשה...וכשפקח עיניו וראה, שנשברו לו יד ורגל, נהנה ואמר:

כל ימי ידעתי, שהבריות שווא ידברו, ואני חכם.  אבל לא ידעתי,

שחכם מחוּכּם אני עד כדי כך...]

 

1114  עבדקן ישב ולמד בלילה מסכתא סנהדרין לאור הנר.  למד ולמד והגיע למה שאמרו:

"עבדקן – סכסן".

עיין ברש"י ומצא:

מי שזקנו עבה שוטה הוא[19].

חלשה דעתו: מה תקנה יש לו? לגזוז את הזקן – אסור, להניחו כמו שהוא – הרי הוא מעיד עליו...

נמלך ומדד שני טפחים זקן, והשאר הגיש לנר הדולק.  מיד נשתלהבה האש, שרפה כל זקנו וגם חרכה פניו.  עמד "הנשרף" וכתב בגמרא מן הצד:

"בדוּק וּמנוּסה"...

 

1115  חסיד עני הסיח צערו לפני צדיקו:

רבי, אסון קרני.  פלוני קרובי נתן לי חמישים זוז להכנסת בתי הכלה, ועד שהגעתי לביתי אבד לי הכסף.  עכשיו אוי לי מצרת בתי העלובה, ואוי לי מקללת אשתי הארורה.

אמר לו הצדיק:

לך והקף חצרך שבע פעמים, ועל כל הקפה והקפה תאמר "איזהוּ".

למחר חזר החסיד ובא אל הצדיק:

רבי, עשיתי כדבריך, וכסף איננו.

אמר לו הצדיק:

איזה "איזהו" אמרת?

תמה החסיד:

רבי, כלום יש "איזהו" אחר חוץ מ"איזהו מקומן של זבחים"?

החזיר לו הצדיק:

הן, יש "איזהוּ" אחר: "איזהו שוטה? המאבד כל מה שנותנים לו"[20].

 

1116  ב"שבת שירה" אירע בּטלנא דבר גדול: הרבי שר "ישמח משה" בניגון חדש.  כל אותו היום ועד שעה מאוחרת בלילה חזרו וחזרו החסידים על הניגון החדש עד להתלהבות שבהתלהבות.

וּכשׁעייף הרבי, והחסידים התחילו נפטרים הימנו, ראו לחסיד אחד, שהוא עומד וקושר קשרים במטפחתו.  אמרו לו:

הקשרים על שום מה?

השיב החסיד:

סימנים אני עושה לניגון החדש...

 

1117  חסיד מופלג ביראה בא לכרך ונתארח בבית אחיו הסוחר.

ראה, שבני אחיו רווקים כּוּלם, ואמר לו:

מסתכל אני בבניך ותמה עליך.  שכחת, אחי, מה שאמרוּ חכמים:

"בן שמונה-עשרה לחופה"?[21]

החזיר לו אחיו:

מסתכל אני בזקנך ותמה עליך. שכחת, אחי, מה שאמרו חכמים:

"בן ארבעים לבינה"?... (ראה הערה 21)

 

1118  בין שחרית ל"חוֹק-ישראל" ישבו בטלנים בבית-המדרש וסיפרו נפלאות על עניים, ששיחקה להם השעה ונעשו עשירים.  פתחו במאיר-אנשיל רוטשילד וסיימו ב"גביר" שלהם.

לפני שלושים שנה בא לכאן והיה לו זוג מכנסיים בּלים. עכשיו יש לו מיליון.

מיליון?! – השתאה אחד מן החבורה. – מה צוֹרך יש לו במיליון זוּג מכנסיים בּלים?...

 

1119  יהודי מן "המעיינים" מצא כתוב בספר: מים, כשהם מגיעים למאה מעלות חום, מרתיחים.  תמה "המעיין":

השגחת הבורא: מהיכן יודעים המים, שהם הגיעו למאה מעלות?...

 

1120 בחור משכיל קרא ספר-לימוד לפיסיקה ומצא כתוב:

"חום מרחיב את הגופים;  קור מקצר את הגופים".

לקח עט, טבלוֹ בדיו והוסיף הערה מן הצד:

"ראיה לדבר: בקיץ הימים ארוכים, בחורף – קצרים"...

 

1121  בחור משכיל טייל בשבת במקומות רחוקים מן העיר.  ראה, כי אין איש, הוציא סיגריה מכיסו והציתהּ.  והיה מעשׁן והולך עד שהגיע למחסני הצבא.  הרגיש בו חייל מן המשמר וקרא:

בחור, אסור לעשׁן!

אה! – התריס הבחור. – אין אני נזקק כבר לשטויות אלו...

 

1122  היה לו למלך בן-יחיד טיפש, והיה המלך מיצר ודואג תמיד:

כיצד יצלח זה למלוכה?

אמרו לו שריו:

בעיר פלונית במדינת-הים יש אוניברסיטה מפורסמת, מלאה מורים חכמים ונבונים. אם על המלך טוב, ישלח את בנו לשם ויקבל תורה מפיהם ויחכם גם הוא.

וייטב הדבר בעיני המלך, ויעש כדבר השרים.

מקץ כמה שנים שב בן-המלך לבית-אביו מלא וגדוש חכמה.  שמח עליו המלך שמחה גדולה, ולכבודו עשה משתה לכל הפרתמים ושרי-המדינות, הנמצאים בעיר-הבירה.  וכטוב לב המסוּבים ביין,

שאל אחד מהם את בן-המלך החכם:

רצונך, שתאמר לנו, במה כוחך גדול?

השיב בן-המלך:

כל שבע החכמות למדתי, אבל בייחוד גדול כוחי בחכמת-המדידה.

שאלו המסוּבים:

מה אות?

החזיר בן המלך:

יניח איש מכם שלא בפני מה שהוא לתוך ידו ויקפוץ אותה, ועל-פי מדידת-היד מבחוץ אדע, מה יש לה בפנים.

עשה כך אחד מן המסובים, הניח טבעת לתוך ידו, ואמר לבן-המלך:  עכשיו תואיל נא לקום ולמדוד.

קם בן-המלך ומדד את היד מכל רוחותיה ואמר:

חכמתי מגידה לי, שיש לך בידך דבר עגול וחור לו באמצע.

התפלא השר על חכמתו הגדולה של בן-המלך ואמר:

רואה אני, שכל רז לא אנס לך, ויהי רצון מלפניך, שתאמר לנו גם מה הוא אותו דבר עגול שבידי ואשר חור לו באמצע?

החזיר בן-המלך:

לפי החכמה, שלמדתי מרבותי, לא נתגלה לי יותר ממה שאמרתי.

אבל מסברה דנפשי יודע אני ומבין, שאותו דבר עגול שבידך ואשר חור לו באמצע הוא – אבן-ריחיים...

 

1123  בחור שהגיע פירקוֹ לעבודת-מלך עמד לבדיקה. טפח לו הרופא על גבו וקרא:

בחור כארזים! חילך לצבא.

לא נהנה הבחור ואמר:

אדוני הדוקטור, ראייתי קצרה.

פיקפק הרופא:

שמא אתה משקר?

חס ושלום! – החזיר הבחור, – איני משקר.

נשא עיניו לתקרה, זקף אצבע ואמר:

הרואה אתה, אדוני הדוקטור, את הזבוב, המהלך על-פני התקרה?

הן, – השיב הרופא, – אני רואה.

ואני, – אמר הבחור, – איני רואה...

 

1124  בחור טיפש הוזמן לביתהּ של בחורה לשם שידוך, והלך גם השדכן עמו.  כשהגיעו לשם הקדים השדכן ואמר לו:

זכור מה שאמר שלמה: "גם אויל מחריש חכם יחשב"[22].  עצתי, שתמעט בשיחה ותעמיד פנים כאדם שרבות מחשבות עמוּקוֹת בלבו.

נשמע לו הבחור, שתק ולא רע שיחה, התחילו המחותנים דנים עליו בחשאי:

בחור שתקן זה מה טיבו?

אמר אחד מן המחותנים:

חזותו מוכיחה עליו, שפילוסוף גדול הוא וכוּלוֹ  מחשבה.

נענה מחותן שני ואמר:

לא כי, משורר גדול הוא וכוּלוֹ רוח-הקודש.

פיהק מחותן שלישי ואמר:

לא זה ולא זה, אלא פשוט טיפש מופלג הוא.

מיד קפץ הבחור ואמר לשדכן:

רבי ליזר, הבה ונלך.  כבר הכירו אותנו...

 

1125  שאלו לבחורה כלה:

מאימתי את כלה?

החזירה הבחורה:

מלפני הפסח עד מאה ועשרים שנה...

 

1126  חתן עמד לנסוע לחתוּנתוֹ ואיחר אל הרכבת. מיהר ושלח

טלגרמה לכּלה:

"איחרתי אל הרכבת. אבוא מחר. בבקשה לדחות את החופה".

 

1127  מילדותו התנכר פּסח, שטיפש הוא, והיו אביו ואמו מצטערים ונאנחים:

מה יהיה סופו של ילד זה, שבינת-אדם אין לו?

פעם אחת עמד על הגזוּזטרה למעלה והטיל מים אל תוך הרחוב למטה.  פתאום ראה בני-אדם עוברים ברחוב, ומיד הפסיק וברח.

הרגיש אביו בדבר ונהנה:

דומה, שמחמת בושה ברח, והרי סימן, שבינת-אדם מתחילה מנצנצת לו במוחו.

קרא לו האב ושאל אותו:

פסח, למה הפסקת וברחת כשראית בני-אדם עוברים ברחוב?

החזיר פסח:

יראתי, שמא יתפסו לי בקילוח ויפילוני מן הגזוזטרה למטה...

 

1128  כשגדל פסח השיאוּ לו אביו ואמו אשה מחנדריקיבה. אמרו לו מכריו:

פסח, אשתך מה היא בעיניך?

החזיר פסח:

יפה היא בעיני. כל ימי לא אשר אשה אלא מחנדריקיבה...

 

1129  איש ואשה באו אל הרב.

רבי, – אמרה האשה, – לפני חמש שנים נישׂאתי לו. עכשיו אני מבקשת להתגרש ממנו.

שאל הרב:

מה דבר רע מצאת בו?

השיבה האשה:

מצאתי, שטיפש הוא.

תמה הרב:

חמש שנים את דרה עמו בכפיפה אחת, ורק עכשיו נודע לך שטיפש הוא?

קפץ הבעל הבעל, נענה ואמר:

רבי, שקרנית היא...חייך, שהיא ידעה גם קודם...

 

1130  אשה באה אל הרב וקבלה:

רבי, חיים אין לי עם בעלי ומוכרחת אני להתגרש ממנו.

מה טעם? – שאל הרב.

רבי, – השיבה האשה, – מושלם הוא, לא עלינו, בכל המעלות:

למדן מופלג, ספרא רבה, יודע נגן...

תמה הרב:

בשביל מעלותיו את מבקשת להתגרש ממנו?

החזירה האשה:

מעלותיו, רבי, הן אסונותיו, משום שגם טיפש הוא.  אילו לא היה למדן, לא היו הלמדנים יודעים, שטיפש הוא; אילו לא היה סופר, לא היו הסופרים יודעים, ואילו לא היה יודע נגן, הכל יודעים, שטיפש הוא.

[נוסח אחר:

מה טעם? – שאל הרב.

רבי, – השיבה האשה, – כוהן הוא.

תמה הרב:

מה בכך?

החזירה האשה:

רבי, אילו לא היה כהן, לא היו יודעים לכל-הפחות הכוהנים שטיפש הוא: עכשיו, שהוא כוהן ועולה לדוכן, גם הכוהנים יודעים שטיפש הוא.]

 

1131  שמעון סנדלר היה אומר:

בנערוּתי התקוטטו אבא ואמא עלי.  אבא ביקש לעשות אותי סנדלר, ואמא ביקשה לעשות אותי חייט.  ברוך המקום, שניצח אבא.  אילו ניצחה, חלילה, אמא, הייתי גווע ברעב אני וביתי.  זה לי שלושים

שנה אני עוסק במלאכתי ועדיין לא אירע לי, שיהא אדם בא אצלי להזמין בגד.  הכל מזמינים נעליים...

 

1132  עמד אדם ליד באר וטרח למשׁוֹת חבל שנפל לתוך הבאר.

משה וּמשה ולא הגיע עד הקצה.  רגז ורקק:

טפו! ודאי כאת מי-שהוא את הקצה של החבל...

 

1133  אשה השתטחה על קבר אביה, וכשפתח השׁמשׁ והתחיל אומר "אל מלא רחמים" משכה לו בשרווּלוֹ:

רבי שׁמשׁ, הרם קולך;  אבא, עליו השלום, היה כבד-אוזן...

 

1134  ערב תשעה-באב באו שלושה אל הרב: חולה, זקן וסומא. נכנס החולה ראשון ואמר:

רבי, באתי להישאל על התענית של מחר, משום שאני חולה.

החזיר לו הרב:

חולה פטור מתענית, אבל אינו פטור ממידת דרך-ארץ.  חולה המספר על מחלתו עם חברו נוהג להוסיף: "לא עליך".

שמע הזקן מה שאמר הרב, נכנס הוא שני ואמר:

רבי, באתי להישאל על התענית של מחר, משום שאני זקן, לא עליך.

החזיר לו הרב:

זקן פטור מתענית, אבל אינו פטור ממידת דרך-ארץ.  זקן המספר על זקנתו עם חברו נוהג להוסיף: "עליך ועל בניך".

שמע הסומא מה שאמר הרב, נכנס הוא שלישי ואמר:

רבי, באתי להישאל על התענית של מחר, משום שאני סומא, עליך ועל בניך...

 

1135  יהודים ישבו וסיפרו בחבורה על גדולים, שנולדו בעיירותיהם.  אחד מן החבורה שתק ולא סיפר כלום.  אמרו לו:

רבי יהודי, בעיירתך לא נולדו גדולים כלל?

הירהר השותק והשיב:

לא;  בעיירתי נולדו רק קטנים...

 

1136  שניים סיפרוּ זה עם זה בפסח:

כמה כוּפתוֹת יכול אדם לאכול בבת-אחת?

אחד אמר:

יותר מעשר אין קיבתוֹ קולטת.

נענה השני ואמר:

הוא יכול לאכול שלושים בבת-אחת.

פיקפק הראשון והימרוּ זה את זה.  נכנסו לבית-מחייה כשר וישבו לאכול.  הלה הזמין עשר כוּפתוֹת, והלה הזמין שלושים.  עשרים אכל כדרכו, חמש בּלע על השובע בעל-כורחו, וחמש נותרו.  נעץ בהן האכלן עיניים תרעומניות ואמר:

אילו ידעתי שכּךְ אתן, הייתי אוכל אתכן תחילה...

 

1137  ההוא שהסיח דאגה שבלבו לחברו: 

הפרנסה פוֹחתת והולכת, הבנות בגרו ואין בידי להשיאן, הבנים נקראו לעבודת-המלך ואין בידי להושיעם...

נאנח חברו:

לא לחינם נימנוּ וגמרוּ: "נוח לו לאדם, שלא נברא"[23].

נאנח אחריו גם הראשון:

אבל מי זוכה לכך?  אולי אחד מני אלף...

 

1138  עגלה מלאה אדם, וּכשזזה ממקומה הרגיש אחד מן הנוסעים, שרגל זרה דוֹחקתוֹ.  נתכעס וצעק:

רגל זו למי?

נענה קול מאחוריו:

אם מפוּזמקת פוּזמק כּחוֹל – שלי היא...

 

1139  יהודי וגלח נזדמנו ללינת-לילה בחדר אחד של פונדק.

קודם שינה אמר היהודי למשרת:

בבקשה ממך, שתעירני בטרם בוקר, לרכבת הראשונה.

עשה המשרת כאשר צוּוה והיהודי קם, לא העלה נר, כדי שלא לנדר שנתו של הגלח, לבש את הבגדים שבאו לידו בחשיכה וּמיהר אל הרכבת.  וכשנכנס לבית-התחנה  וּמבטוֹ נתקל בּמראה אשר על הקיר קפא במקומו: אדם לבוש גלחוּת נשקף אליו מתוך המראה.

חיטט בראשו ונהם:

תיפח רוחו של אותו משרת שוטה! אמרתי לו, שיעיר אותי והוא העיר את הגלח...

 

1140  כּלוּ כל השׂיחות בקרונהּ של הרכבת, והחבורה התחילה משתעממת ומפהקת. קם אחד מן החבורה ואמר:

שמעו, רבותי, אחודה נא לכם חידה.

בבקשה, – השיבה כל החבורה כּוּלהּ.

פתח הלה ושאל:

שניים, פעמים שחורים ופעמים צהובים ומצויים אצל כל אדם, מי יודע?

אין איש יודע. ליגלג בעל-החידה:

התבּיישׁוּ יהודים.  הרי זה דבר פשוט, – זוג נעליים.

גז שיעמומה של החבורה ואמרה:

חודה נא עוד!

מסכּים...   ארבעה, פעמים שחורים ופעמים צהובים ואינם מצויים אצל כל אדם, מי יודע?

אין איש יודע.  גיחך בעל-החידות:

אן חכמתכם, יהודים! שני זוגות נעליים.

צחקה כל החבורה וחזרה ואמרה:

חודה נא עוד!

מסכים...תשעה, לא שחורים ולא צהובים ומצויים אצל הרבנית ואינם מצויים אצל הרב, מי יודע?

קפץ אחד מן החבורה:

אני יודע! שלושה זוגות נעליים!...

 

1141  הרכבת קרבה אל התחנה ועמדה.  נסתכלו הנוסעים וראו:

אדם פוסע פסיעות גסות, מציץ אל תוך כל חלון וחלון של הקרונות וצועק:

"רובינשטיין! רובינשטיין!"

אחד מן הנוסעים פתח חלונוֹ והוציא ראשו לחוץ.  מיד קפץ עליו אותו אדם וסטר לו אחת ושתיים.  צחק כל הקרון וצחק גם הנסטר.

אמרו לו:

בשלמא אנו צוחקים, שסטרו לך ולא לנו, אתה למה צוחק?

חילחל הנסטר:

חה-חה-חה! כלום רובינשטיין אני?...

 

1142  ההוא שניגש לחברו מאחוריו, טפח לו בשכמו וקרא:

אפשטין!

היפנה הלה ראשו אל הטופח ואמר:

לא אפשטין אני, אלא גינזבורג אני.

הסתכל בו הטופח יפה-יפה ואמר:

שׁומוּ שמים, כמה נשתנית! אפילו שמך נשתנה...

 

1143  זקן ישב בקרונהּ של רכבת ונימנם.  נטפל אליו אחד מן הנוסעים והתחיל מספר לפניו דברי-הבאי והטרידוֹ מן הנימנום.

קיפחוֹ הזקן ואמר לו:

לא נאה לאדם בן ארבעים, שימלא פיו דברי-שטות.

נעלב הפטפטן ואמר:

שמא בנבואה נתגלה לך, שבן ארבעים אני?

החזיר לו הזקן:

נבואה למה? חשבון הוא זה. יודע אני בחור אידיוט למחצה והוא בן עשרים...

 

1144  ההוא שהביא מכתב לדואר וביקש לשלחוֹ באחריות.  שקל הפקיד את המכתב ואמר למשׁלח:

עוד בּוּל אתה צריך להוסיף: יש בו במכתב יותר מכפי המשקל הקצוּב.

תמה המשׁלח:

כלום על-ידי זה שאוסיף עוד בּוּל ייקל המכתב?...

 

1145  סיטוני ווילנאי קרא לסוכנוֹ החדש ושלח אותו לעיירה הסמוכה, לבולטרימנץ, לגבות חוב מלקוח, שהעביר זמן השטר ולא פרע.

קודם שיצא הסוכן לשם אמר לו בעליו:

תן דעתך, שלא תהיה בהול יותר מדי.  כשתבוא לבולטרימנץ תשתה קהווה תחילה, כאדם שדעתו זחה עליו.  אחר-כך תצא לשוק,

תחקור ותדרוש כמסיח לפי תומו על לקוחנו זה שמא אפשר להיפּרע ממנו בעל-כורחו.  לסוף תסור אליו ותשתדל להוציא מפיו מה שטמון לו בלבו.  וכשיתברר לך כמה הוא אומר לשלם, תשלח לי טלגרמה.

נסע הסוכן, ולמחר באה טלגרמה מאתו:

"בבולטרימנץ אין קהווה. מה לעשות?"

 

1146  בחבורה של יהודים נשאלה שאלה:

מה ראה שמשון לקשור את השועלים דווקא זנב אל זנב ולשים לפיד בּתווך? מוטב שהיה קושר אותם גב אל גב והיה מקום מרווח יותר בשביל הלפיד בתווך.

קם אחד מן החבורה ואמר:

חכם גדול היה שמשון ויפה עשה. זנב כשמתלקח הוא מחריב עולם מלא...

 

1147  בשעת סעודה של צהריים סיפר סוחר לאשתו:

שתי טלגרמות נתקבלו היום: אחת מפטרבורג, כי אבוא לשׁם, ואחת מווארשה, כי אבוא תיכף לשם...

הפסיקה אותו אשתו ושאלה:

שמא ציפור אתה, שתוכל להיות בשני מקומות בזמן אחד?...

 

1148  רב מפורסם בא לעיר.  בשבת דרש ברבים דרוּש של הלכה ואגדה והסיק, ששוטה, היודע בעצמו שהוא שוטה, איננו בגדר שוטה.

תוך כדי דיבור קפץ אדם אחד על הבימה והפסיק את הדורש:

רבי, הרי אני יודע בעצמי, ששוטה אני.  אם-כן, למה אני שוטה?

השיב לו הרב:

אתה טועה.  הואיל ואתה יודע, ששוטה אתה, אין אתה שוטה.

התלהב אותו אדם וקרא:

לדבריך, רבי, תובע אני לדין כל בני עירי, בשביל שחינם הם דנים אותי כשוטה.

חזר הרב והשיב לו:

תנוח דעתך, בני.  עכשיו אני רואה, שאני טעיתי ובאמת שוטה אתה...

 

1149  שאלו לרבי אייזל חריף:

ילמדנו רבנו, מה טעם סידר רבי במשנה "חרשׁ, שוטה וקטן", ולא סידר את השוטה בתחילה או בסוף?

השיב רבי אייזל:

ללמדנו, שכל מקום שמצויים שניים, נכנס השוטה באמצע...

 

1150  ראו לאדם, שפניו מיוגעים ונשימתו קצרה.  אמרו לו:

מה אירע לך, שעייפת כל-כך?

החזיר העייף:

נתווכּחתי עם שוטה...

 

1151  כשהגיעו בהגדה של פסח ל"ארבעה בנים: אחד חכם ואחד רשע", היקשה מי-שהוא מן המסוּבים:

מה עניין רשע לחכם? ודאי נוּסח משוּבש הוא זה וצריך להיות:

"אחד חכם ואחד שוטה".

היה שם זקן אחד והחזיר לו:

טועה אתה.  נוסח זה עיקר.  אמר החכם לקדוש ברוך-הוא: "ריבונו של עולם, מוטב שתעמידני כנגד רשע ואל תעמידני כנגד שוטה".

 

1152  רבי נפתלי מרופשיץ היה אומר:

מדינהּ של גיהנום איני מתיירא.  אלא מה אני ירא? שמא יושיבוני בגן-עדן במדור אחד עם שוטה...

 

1153  שד"ר בא לעיר.  אחרי מעריב אמר דברי חסידות לפני הציבור, ואחרי חסידות – שיחוֹת של צדיקים, ובין שיחה לשיחה – "תיקון".

עייף וּצמא-שינה שב השד"ר לאכסניה שלו בשעה מאוחרת בלילה.

ביקש ליתן שינה לעיניו, ולא יכול: בעל-האכסניה, שהיה ישׁן מתחילת הלילה ועד עתה, קם ואמר תהילים בקול רם עד אור-הבוקר.

אמר לו השד"ר:

כל ימי הייתי תוהה על מה שאומרים הבריות: "קשה שוטה מרשע"[24].

הרי זה הפך ממה שאמר עקביא בן מהללאל: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע"[25].  עכשיו אני רואה, שבאמת הדין עם הבריות.  כלום ישב רשע ויאמר תהלים ולא יניח לעייף לישון?...

 

1154  הירש-ליב בדחן היה אומר:

 שני טיפשים הם: טיפש-קיץ וטיפש-חורף.  טיפש-קיץ כיצד? – אדם נכנס לביתך, פותח את הדלת – וטיפש לפניך. טיפש-חורף כיצד? – אדם נכנס לביתך, פותח את הדלת, מנער את השלג, מקנח את הכפור מעל שפמוֹ, פושט אדרתוֹ, חולץ ערדליו, משיל סוּדרוֹ, מצחצח משקפיו – וטיפש לפניך...

 

1155  הוא היה אומר:

שני טיפשים הם: טיפש על-תנאי וטיפש שלא על תנאי.  טיפש על-תנאי כיצד? – כשמגיעה שעתו לצאת לאוויר-העולם ומשביעים אותו "תהי טיפש, ואל תהי חכם", הוא מסרב וטוען: "אי-אפשי; הבריות ילגלגו עלי".  בא מלאך ומשדלו: "אל תסרב; בשכר זה עתיד אתה להיות עשיר, והכל יודוּך והכל ישבחוּך והכל יאמרו:

"אין חכם מחוכם כמוך", ועל-תנאי זה הוא יורד טיפש לעולם. – טיפש שלא על-תנאי כיצד? – בשעה שהלה מגיעה שעתו לצאת לאוויר-העולם, מגיעה גם שעתו של אחר לצאת לאוויר-העולם,

וכיון שרואה עשירות מלווה את הטיפש, מיד הוא קופץ ונשבע מאליו "אהיה טיפש, ולא אהיה חכם".  והרי זה טיפש שלא על-תנאי...

 

1156  ראובן אשר ברוידס היה אומר:

מה בין חכם לשוטה? – חכם, לכשירצה ידע להיות שוטה; שוטה, אם גם אלף פעמים ירצה, לא ידע להיות חכם...

 

1157  שאלו לחכם:

לדברי רבי אליעזר, ש"שערי דמעות לא ננעלו"[26], למה התקינוּם?

שערים שאינם ננעלים, מה צורך יש בהם?

השיב החכם:

אף שערי דמעות יש בהם צוֹרך כיון שבא שוטה ומוריד דמעות, מיד הם ננעלים...

 

[ג]

 

1158  פוּרים, אחרי קריאת המילה, עלה המשוגע של העיר לבימה, טפח בידו על השוּלחן והכריז:

רבותי, הרוצה שׁימוּת בניסן שעתו שיחלה...

 

1159  היתה שנת בצורת.  גזרו תענית, אמרו סליחות – והשמים ברזל.  פתאום מת השׁמש הזקן של הקהילה ובא כל הקהל ללווֹתו.

העמידו ארונו על "הגבול"[27] והפרנסים הכריזו, שכל הקהל הקדוש עושה אותו שליח לבקש גשמים מאת המקום.  ניגש המשוגע של העיר אל הארון והכריז אף הוא:

ריבונו של עולם! אנו עושים את השׁמש שליח אליך.  תיענה לנו –

מוטב, ואם לאו – נשלח אליך גם את הפרנסים...

[נוסח אחר:

למחרת התענית מת תינוק, שלא טעם טעם חטא.  באו הפרנסים

והניחו לו פיתקה לבין אצבעותיו, שהם עושים אותו שליח לבקש

גשמים מאת המקום.  ניגש המשוגע של העיר, הוציא את הפיתקה מבין

אצבעותיו של התינוק המת ואמר לפרנסים:

פראים! תינוק קטן הם עושים שליח למעשה גדול כזה, מוטב,

שתטרחו ותיעשוּ שליחים בעצמכם...]

 

1160  משוגע נכנס לביתו של צדיק, פנה כה וכה ושאל:

בן-זוגי היכן הוא?

צחקו החסידים:

בן-זוגך מי הוא?

הרבי יחיה, – השיב המשוגע.

רתחו החסידים ובקשו להיפּרע ממנו.  אמר להם המשוגע:

אל תגעו בי; אני והוא – זוג מן השמים: אחרי רצים השפוּיים, ואחריו רצים המשוגעים, ונמצא כל העולם כּוּלוֹ רץ אחרינו...

 

1161  הקצבים של העיר נעשו אגודה אחת וּבנוּ להם בית-כנסת.

ראה המשוגע של העיר את הבניין החדש וקרא עליו:

"וכל בני-בשר יקראו בשמך"...[28]

 

1162  אמר העשיר של העיר למשוגע של העיר:

רואה אני שאתם, המשוגעים, מתרבים והולכים.  והואיל וכך, דין הוא, שתבנו לכם בית-כנסת מיוחד למשוגעים.

החזיר לו המשוגע:

הדין עמך, אלא שעדיין אנו חסרים עשירים בשביל המזרח...

 

1163  פעם אחת אמר העשיר של העיר למשוגע של העיר:

דומני, שאין כמותך מאושר.  הכל מותר לך, הכל מחול לך, והכל מאכילים ומשקים אותך.

החזיר לו המשוגע:

יפה אמרת, אלא שילדי-הרחוב מצערים אותי.  אם לעצתי תשמע, תמלא אתה מקומי.  אותך לא יטרידוּ הילדים, – מפני הכבוד.

 

 

1164  בנוהג שבעולם, – שיסה זגג את המשוגע של העיר, – משוגעים מנפצים את החלונות, ומתוך כך יש רווח לזגגים.  ואילו אתה ידיך חבוקות כל היום, וניהום-כריסך אין אתה שווה.

נסתלק המשוגע והלך וניפץ את החלונות – בביתו של הזג.  רדף אחריו הזגג וביקש להכותו:

לתיקוני אמרתי מה שאמרתי ולא לעוותתי.

החזיר לו המשוגע:

אף אני לתיקונך עשיתי מה שעשיתי.  אילו בביתו של אחר ניפצתי את החלונות, שמא לא אותך היו מזמינים לחזור ולזגג אותם.  עכשיו, שבביתך ניפצתי את החלונות ודאי אתה ולא זגג אחר תזגג אותם.

 

1165  שאלו למשוגע:   

מה גרם לך להיות מובדל מן העולם ונתון בבית-המשוגעים?

החזיר המשוגע:

מחמת חילוקי-דעות הגעתי לכך.  אני הייתי אומר לבני-עירי, שהם משוגעים ואני שׁפוּי; חלקו הם עלי ואמרו, שהם שפויים ואני משוגע.

ולפי שהם המרובים ואני היחיד נפסקה הלכה כמותם.

 

1166  ההוא שיצא מדעתו והכניסוהו לבית-משוגעים.  כל ימות-השבוע אכל מה שנתנו לו, וכשהגיעה שבת נתעקש, שלא יאכל אלא מאכלי-שבת.

יהודי אני ככל היהודים שבעולם, – טען המשוגע.

נענה לו הרופא וציווה, שיביאו לו חמין של שבת.  אכל המשוגע וּבירך, ואחר-כך הוציא סיגריה מחפיסתו והציתה.

אמר לו הרופא:

וכי כך עושים כל היהודים שבעולם?

לא הניח המשוגע ידו מן הסיגריה, נענה ואמר:

וכי לחינם משוגע אני?

 

1167  הרב של העיר ישב בחדרו וגרס.  פתאום פרץ אליו קצב שיצא מדעתו וקופיץ בידו.

רבי, – צעק המטורף וכיוון את הקופיץ כלפי הרב, – אם חפץ חיים אתה, עלה תיכף לאדן-החלון וּקפוֹץ לחוץ.

היסה אותו הרב:

מטורף! מה רבותה היא זו לקפוץ מלמעלה למטה? הנח לי לצאת תחילה לחוץ, ואקפוץ מלמטה למעלה.

יפה אתה אומר, רבי, – הסכים המשוגע והניח לו לצאת.

 

1168  משוגע טיפס ועלה לראש גג והתחיל הורס ארובת-העשן וזורק את הלבנים לרחוב.

את הבית כּוּלוֹ אהרוס! – צעק המשוגע מעל ראש-הגג וזרק את הלבנים אחת-אחת.

נטל בעל-הבית משׂור, יצא לחוץ וקרא אל המשוגע:

מהר ורד, ואם לאו – מיד אני גוזר את הבית לשניים.

נתחלחל המשוגע וירד.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] משלי  כ"א, ל.

[2] איוב ל"ה, י"א.

[3] השווה קדושין ז, א.

[4] לשעבר נקרא "נעלם" מי שלא נרשם בספרי-הפקידים, ורבים היו ה"נעלמים", כדי

להיפטר מעבודת המלך.

[5] משלי כ"ח, י"ד.

[6] שניים משחקים בביליארד.

[7] משלי כ"ו, ג.

[8] תהלים קט"ז, ו.

[9] שקלוב – עיר ידועה ברוסיה הלבנה.  עליה אומרים הבריות: "בשקלוב גדלים הטיפשים".

[10] "דרויה" – עיירה בקצה פלך ווילנה, ועליה ייאמר: "מפתחי פיו של דרויי ניכר מיד, שטיפש הוא".

[11] "קרסלבה" – עיירה בין דרויה לדינאבורג; לשעבר – פלך וויטבסק, עכשיו – לטבייה.

 

[12] דינאבורג (= דווינסק, דאוגובפילס) – סמוכה לקרסלבה.

[13] "חוזק" – כינוי עממי לטיפש.  ועיין אינץ ברנשטיין "יידישע שפריכווערטער און רעדענסארטען", ערך "חוזק".

[14] "שחוט בלי חלף" (וגם "שחוט" סתם) – ביטוי עממי, ופירושו: עשה עם מי-שהוא רעה גדולה.

[15] פירוש: אילו לא בדקו הגנבים תחילה, מה יש בבית, כיצד יכלו לגנוב?

[16] יומא ס"ו, ב.

[17] בבא קמא י"ב, ב.

[18] תהלים קט"ז, ו.

[19] סנהדרין ק, ב.

[20] חגיגה ג, ב.

[21] אבות ה, כ"א.

[22] משלי י"ז, כ"ח.

[23] ערובין י"ג,ב.

[24] "אנאר איז ערגער ווי א רשע" – פתגם עממי

[25] עדיות, ה, ו.

[26] בבא מציעא נ"ט, א.

[27] "גבול" קוראים למקום, שמשם פורשת הדרך לבית-הקברות.

[28] השווה תפילת "עלינו".