_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר הבדיחה והחידוד:

צדיקים ורביים, חסידים ומתנגדים

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 



589      קטיגוריה היה רבי מנשה מאיליה מלמד גם על החסידים וגם על המתנגדים.  הוא היה אומר:

חסיד ומתנגד שניהם יורשים גיהנום.  חסיד, על שום שהוא אומר: "כיוון שיש לי רבי – ספר למה לי?"; מתנגד, על שום שהוא אומר: "כיוון שיש לי ספר – רבי למה לי?"

[נוסח אחר:

מתנגד וחסיד שניהם יורשים גיהנום.  מתנגד, על שום שהוא אומר, שאין לו צורך ברבי; חסיד, על שום שהוא אומר, שיש לו רבי].

 

590      בחבורה של חסידים.  פתח אחד מן החבורה וסיפר:

פעם אחת הוציא הקדוש ברוך-הוא חמה מנרתיקה ויבשו כל הנהרות.  וכשהגיע ערב-שבת נכנסה הצדקת אצלו יחיה ואמרה:

"רבי, דגים לכבוד-שבת אין.  יבש הנהר..."

מיד פשט טליתו, חלץ תפיליו וירד אל הנהר.  כשבא לשם נטה ידו על הנהר ואמר:

"גוזרני עליך, שתוציא דגים!"

לא היתה שעה קלה ומקרקע הנהר צף ועלה דג... אחריו צפוּ ועלו שני דגים... חמישה דגים... חמישים דגים... מאה דגים... אלף-אלפי-אלפים ורבבי-רבבות דגים...

נענה שני מן החבורה ואמר:

שלי גדול משלך... מעשה וירדו גשמים מרובים והיו השמים מעוננים מראש חודש חשוון עד סוף זמן קידוש לבנה.  וכשהגיעה שעה אחרונה שבאחרונות נכנס הגבאי אצלו יחיה ואמר:

"רבי, עמך ישראל צריכים לבנה!"

מיד נהם כארי ויצא לשוק.  כשבא לשם התיר אבנטו, נפנפוֹ כלפי שמים ואמר:

"גוזרני עליכם, שתוציאו מאורות!"

לא היתה שעה קלה ומבין העננים צפה ועלתה לבנה.. אחריה צפו ועלו שתי לבנות... חמש לבנות... חמישים לבנות, מאה לבנות... אלף-אלפי-אלפים ורבבי-רבבות לבנות...

 

591      מתחילה אכלו מעט ושתו הרבה, ולסוף הגיעו לשבחי-צדיקים.  פתח אחד מן החבורה וסיפר:

פעם אחת היה הוא יחיה מהלך בדרך ומקורביו עמו.  פתאום נתקדרו השמים בעבים, ויהי קולות וברקים ומטר סוחף ניתך ארצה.  אמרו לו המקורבים:

"רבי, מה תהא עלינו?"

תלה עיניו לשמיים, פרש ידיו לימין ולשמאל, ומיד נעשה נס: מימין ענן וערפל וגשמי-זעף, משמאל ענן וערפל וגשמי-זעף, ובתווך – חום ואור כליבנת הספיר.

נענה שני מן החבורה ואמר:

דבר קטן לגבי הרבי שלי יחיה.  מעשה ונסע בערב-שבת, הוא ומקורביו עמו, לכפר לברית-מילה.  וכשחזרו – החשיך היום פתאום.  אמרו לו המקורבים:

"רבי, מה תהא עלינו?"

תלה עיניו לשמים, פרש ידיו לימין ולשמאל, ומיד נעשה נס: מימין שבת, משמאל שבת, ובתווך – חול...

 

592      מסיפוריו של חסיד:

פעם אחת נשתהינו בביתו עד לפנות ערב.  עמדנו להתפלל מנחה, וחסר היה עשירי למניין.  הסתכל הוא יחיה לצדדים וראה, בפינה עומד מקלו, וכאילו מחכה לו.  טפח לו ברגלו ואמר: "לך להתפלל מנחה!" – ומיד נזדקף המקל ועמד עמנו לתפילה.

תהה אחד מן החבורה:

כיצד מקל עומד להתפלל מנחה?

החזיר המספר:

הרי אתה רואה!...

 

593      סח חסיד אחד:

פעם אחת היינו עומדים לפניו ברחמיסטרובקה ושותים בצמא דבריו הקדושים.  פתאום קפץ מעל הכיסא, ספק כפיו ומפיו פרצה אנחה איומה, מעין יללה רחמנא ליצלן: "אש מן השמים! אש מן השמים!" – רעדה אחזה אותנו... לא היו רגעים מועטים חזר וצנח על הכיסא ושוב יללה רחמנא ליצלן: "לישטשין, לישטשין!"...

קישקשו השומעים בלשונם ושאלו:

ואותה שעה ממש היתה השריפה בלישטשין?

השיב המספר:

לא... לא היתה כלל שריפה בלישטשין.

אם-כן, – תמהו השומעים, – מה מופת הוא זה?

החזיר המספר:

מופת לאו דווקא, אבל הראייה[1] – מרחמיסטרובקה עד לישטשין!...

 

594      מעשה בזקן, עליו השלום, שהוא וגבאיו ומשמשיו הלכו בדרך והגיעו לפונדק של ישראל, ולא יצא הפונדקי להקביל פניו ולהכניסו לביתו.  חלשה דעתו של הזקן, עליו השלום, ואמר:

קורה זו, שלא זכתה שיתלונן צדיק בצילה, תיעשה נחש-עקלתון!

מיד נזדעזעו כל העומדים שם, והפונדקי והפונדקית נפלו לרגליו, שיעביר את רוע-הגזירה מעליהם ומעל ביתם.  נתמלא הזקן, עליו השלום, רחמים רבים, מחל על כבודו וחזר ואמר:

יהי רצון, שהקורה תישאר קורה כשהיתה!

ומכאן ואילך באים מכל ארבע פינות העולם לראות אותה קורה, שנשארה קורה בכוח-רחמיו של צדיק...

 

595      תמה אני, – אמר חסיד לחברו. – גלוי וידוע לפנינו, שהוא שיחיה כל יכול, וכל מה שהוא גוזר הקדוש ברוך-הוא מקיים, ואף-על-פי-כן, כשם שאנו באים אליו שנה-שנה דלים ורשים, כך אנו שבים מאתו דלים ורשים.

גער בו חברו:

טיפש! הן הן גבורותיו.  יכול להושיע ורוצה להושיע, ובכל-זאת אינו מושיע...

 

596      חסיד סיפר לחבריו:

כל שעה שהרבי מבקש לראות מה שנעשה בשמים, הוא עולה לאיגרה ומסתכל.

הקשה אחד מן החבורה:

כיוון שעינו מגעת עד לשמים – עלייה לאיגרה למה?

נתכעס המספר:

טיפש! אני מבקש לקרב את הדבר אל השכל, ואתה דווקא ניסים תבקש!...

 

597      אתמול, – סיפר חסיד, – נסע הרבי דרך כפר של גויים.  יצאו "שקצים" וביקשו ליידות בו אבנים.  אמר הרבי את הפסוק "בגדול זרועך ידמו כאבן"[2], ומיד נידמו ידיהם של "השקצים" כאבנים.

תמה אחד מן החבורה:

אם-כן, למה חזר הרבי משם ועינו נפוחה?

החזיר המספר:

היה שם "שקץ" אחד חרש, ולא שמע את הפסוק.

 

598      כשמת הזקן, עליו השלום, הניח אחריו בן יחיד, ינוקא קדישא, והמליכוהו החסידים עליהם.  למחר באו אליו חסידים, שיתפלל על הגשמים.  התפלל ונענה.  ומשנפתחו ארובות השמיים והתחילו גשמים יורדים, שוב לא פסקו.  חזרו אותם החסידים ובאו אל הרבי, שיתפלל וייעצרו השמים.  התפלל ולא נענה.  תמהו החסידים.  הסביר להם הגבאי:

יניק הוא עדיין.  לפתוח כבר למד, לסגור עדיין לא למד.

 

599      בחבורה של חסידים סיפרו על מופתים של רביים.  נענה אחד מן החבורה ואמר:

באזנינו שמענו ובעינינו לא ראינו.  מוטב, שאספר לכם מה שראיתי בעיני ממש…  בקיץ של אשתקד היה מעשה.  בעצם היום יצא אחד מאנ"ש מביתו, בריא ושלם כאחד-האדם, ופתאום מעד ונפל לארץ.  רצנו והודענו לרבי יחיה.  מיד הפסיק ממשנתו, יצא אל הנופל, הניח ידו על ראשו ולחש לו: "מה-לך? קום!"…

ותיכף קם? – נתלהבה החבורה.

לא… לא קם… כבר פרחה נשמתו.

רגנה החבורה:

מה מופת הוא זה?

החזיר המספר:

מופת?... איני יודע… אבל דבר זה ראיתי בעיני ממש…

 

600      אשתו של חסיד חלתה ונסתכנה.  מיד מיהר בעלה אל הצדיק, שיציל אותה ממוות.  נכנס הצדיק למקום שנכנס, שהה במקום ששהה, חזר ויצא אל החסיד ואמר לו:

שוּב לביתך בשלום.  שריתי עם מלאך-המוות וגזלתי את החרב מידו.

עד שהחסיד פנה לצאת פרצה בתו אל הבית:

אבא, אמא מתה!...

נאנח הצדיק:

אוי לו לאותו רשע!  בידיו חנקה...

 

601      ארבע בנות כבר נולדו לו לחסיד ובן, "קדיש", אין לו.

עלה אל הרבי, נתן "פדיון" כמניין "בן" וביקש, שהרבי יתפלל עליו, שיהיו לו בנים זכרים.  נטל הרבי את "הפדיון" ואמר לו:

לך לשלום ואלהים יתן את שאלתך.  מן השמים הראו לי: "לפלוני בן-פלוני בן".

ותהר אשתו של החסיד ותלד – שתי בנות.  חזר החסיד ועלה שנית אל הרבי, בכה לפניו ואמר:

רבי, אותה ראייה שראית היכן היא?

החזיר לו הרבי:

מקצת לא דיקדקתי... לא השגחתי בדבר, שהיו שני תגים קטנים למעלה מן ה"בן", פירוש: "ב' נקבות".

 

602      רבי, – עמד חסיד עני לפני רבו כפוף-ראש וקבל, – עסקי רעים: ביתי הוכרחתי למכור, כדי לסלק בעלי-חובות קשים, חנותי נתרוקנה, – ואשתי יולדת שנה-שנה.  רבי, מה עצתך ואעשה?

נמלך הרבי בפמליה של מעלה ואמר לחסיד:

אם לעצתי תשמע – שוב ואל תעשה כלום...

 

603      חסיד סוחר-יערות בא אל צדיקו, נתן "פדיון" שלוש מאות ושלושים ושלושה זהובים כמניין "שלג" וביקש, שהרבי יתפלל על השלגים, כדי שהדרכים ייעשו יפות להוציא את העצים מן היערות.  נענה לו הצדיק והתפלל.  לא היו ימים מועטים והסוחר חזר ובא:

רבי, גשם יורד, ושלג אין...

החמיר הרבי את פניו והחזיר לו:

ידי מסולקות.  אני אמרתי לתקן ואתה קלקלת.  כשיצאת מלפני נתת לגבאי עשרה זהובים, ונמצא ש"פדיונך" עלה לא כמניין "שלג", אלא כמניין "גשם".

 

604      פרתו של חסיד עני חדלה את חלבהּ.  עמד החסיד והלך אל הרבי.  גער בו הרבי ואמר לו:

איני רואה לך תקנה.  מן השמים הראו לי, שפגמת ב"הא" העליון; לפיכך נמצאה פרתך חסרה "הא" ונעשתה "פר".

נאנח החסיד ויצא מאת הרבי בפחי-נפש.  היש שם אדם אחד, קל שבקלים, נטפל לאותו חסיד ואמר לו:

אני רואה לך תקנה.  לא ותקן מה שפגמת ב"הא" התחתון, וישוב הפר שלך להיות פרה...

(יסודה של בדיחה נאה זו – מדרש-מלים, שיש לו ביאור ואין לו תרגום.  "הא" התחתון פירושו – "Heu" (חשש).  ומשמעות הדברים: החסיד הרעיב את פרתו ולא היטה אליה מספוא דייה.  לפיכך חדלה את חלבה ונעשתה "פר"; ילך ויאכילנה כהלכה – וישוב "הפר" להיות "פרה").

 

605      חסיד עני קבל לפני רבו:

אשתו חולה, בניו קרואים לעבודת-המלך, בנותיו בגרו והעניוּת מנוולתן... באו מים עד נפש.

רחמו הרבי וניחם אותו:

"בטחו בה' עדי-עד" אמר הכתוב.[3]

נאנח החסיד:

רבי, ומה אעשה עד "עדי-עד"?

 

606      שלושה חסידים, שנזדמנו לפונדק אחד, ישבו לספר בשבחיהם של רביהם.  פתח אחד מהם ואמר:

רבי יחיה זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שציווה להעמיד בביתו שתי מבשלות – לבשר לחוד ולחלב לחוד.

[נוסח אחד: רבי יחיה זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שיש לו שתי "שיקצות" – אחת של בשר, ואחת של חלב].

ורבי יחיה, – אמר השני, – זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שהוא מפסיק בין אכילת בשר לאכילת חלב לא פחות מעת-לעת.

נענה השלישי ואמר:

ורבי יחיה זהיר בבשר וחלב עד כדי כך, שבהלכות בשר וחלב הוא מפסיק בלימודו בין "בשר" "לחלב" לא פחות ממעת-לעת...

 

607      שלושה חסידים סיפרו זה עם זה על צדקוּת רביהם.  אמר אחד מהם:

רבי כשיוצא לדרך, הוא לוקח עמו חזן ושוחט שלו.

אמר השני:

ורבי כשיוצא לדרך, הוא לוקח עמו גם ספר-תורה שלו.

נענה השלישי ואמר:

ורבי כשיוצא לדרך, הוא לוקח עמו גם מיקווה שלו.

 

608      שני חסידים סיפרו זה עם זה על גדולת רביהם.  התלהב אחד מהם ואמר:

רבי אינו זקוק לתפילה.

מה טעם? – שאל חברו.

הסביר הלה:

משום שהוא כולו צלותא.

נענה חברו ואמר:

ורבי אינו זקוק לנקיוּת.

מה טעם? – שאל הראשון.

הסביר השני:

משום שהוא כולו נקיות...

 

609      חסיד ספר על רבו:

כל היום הוא עוסק בתורה וכל הלילה הוא מייחד ייחודים.

אמרו לו:

ואימתי הוא ישן?

השיב החסיד:

שעה אחת קודם תפילה הוא ישן.

חזרו ואמרו לו:

שמא ראית אדם, שדייה לו שעה אחת שינה ליום?

נתכעס אותו חסיד והחזיר:

שוטים שבעולם! הוא יחיה ישן בשעה אחת יותר משאחרים ישנים כל הלילה.

 

610      בחבורה של חסידים ומתנגדים הפליט מתנגד דברים חריפים מפיו ואמר:

כל המופתים, שאתם מספרים עליהם, לא היו ולא נבראו.  הכל שמעו ואיש לא ראה.

רגז חסיד אחד מן החבורה והחזיר:

מתנגד שוטה! שם מופתים נעשים כל שעה.  בעיני ראיתי... פעם אחת זכיתי להתגנב לחדרו קודם "יחידוּת".  עמדתי בקרן-זווית אפלה והסתכלתי.  הוא יחיה היה יחידי בחדר.  ישב על כיסאו וקנקן של זכוכית לפניו על השולחן... עמדתי והסתכלתי, וכמעט שפרחה נשמתי... תחילה היה הוא חיוור והקנקן אדום.  לא היתה שעה קלה ונעשה הקנקן חיוור והוא יחיה – אדום...

 

611      מקובלנו:

הזקן, עליו השלום, היה זהיר כל ימיו, שלא לשתות מכוס, אלא דווקא מפך.

מה טעם?

קבלה היתה בידו מרבותיו, ויש אומרים – מאבותיו: קטן שבּפכּים גדול מגדולה שבכוסות...

 

612      "נכד" בא לעיר ונכנסו אצלו חשובי-הקהילה להקביל פניו.  וכשעמדו לצאת ביקשו ברכה מפיו.  אמר להם:

רבותי, טועים אתם.  לא צדיק אנוכי ולא רבי אנוכי; "נכד" אנוכי ורק שתי ברכות לי: "שהכל" ו"בורא פרי-הגפן", ושתיהן אני גופי יש לי צורך בהן...

 

613      חסיד שיבח את רבו לפני מתנגד:

הרבי יחיה יושב בתענית כל יום.

כפר המתנגד:

בעיני ראיתיו אוכל ושותה.

ליגלג עליו החסיד:

מתנגד שוטה! אפילו דבר פשוט כזה אין מוחך משיג... בכוונה הוא אוכל ושותה, כדי שלא ירגישו בו הבריות, שהוא יושב בתענית.

 

614      אמר מתנגד לחבורה של חסידים:

עד שאתם יושבים ומספרים מופתים, ששמועה שמעתם עליהם ובעיניכם לא ראיתם, מוטב שאספר לכם מה שעיני ראו ולא זר.  יודעים אתם בי, שמתנגד בן-מתנגד אנוכי.  אף-על-פי-כן הלכתי פעם אחת אל הזקן, עליו השלום, ליטול עצה הימנו.  כשבאתי היתה דלתו סגורה, ולא הניחוני להיכנס אצלו עד שיפתח את הדלת.  כל אותה שעה הייתי יושב ומציץ דרך חור המנעול, ובעיני ראיתי: הוא, עליו השלום, רחץ את ידיו ובירך בכוונה עצומה.  תחילה – "על נטילת-ידיים", ואחר-כך – "המוציא לחם מן הארץ".  ולאחר שבירך וטבל את הפת במלח הגישו לו תרנגולת פטומה.  נתן עין בהּ – ומיד נעשתה גל של-עצמות...

 

615      חסיד טעה ונכנס לחדר-משכבו של הרבי.  נבהל ונרתע לאחוריו:

גדולים מעשי-אלהינו! הנה מיטתו שלו – מלאכים שיעשעו עליה, והנה מיטתה שלה – סוסים מיוזעים, רחמנה ליצלן, הילכו בה...

 

616      מתנגד נכנס אצל צדיק ומצא: פינכה גדושה סופגניות מהבילה לפניו.  וכשהרגיש בו הצדיק, נטל את הממלחה מעל השולחן והריק את כולה לתוך הסופגניות.  תמה המתנגד:

למה הוא עושה כך?

לחש לו הגבאי:

כך הוא עושה תמיד, כדי שלא תהא לו הנאה מן הסופגניות.

וכשנפטר המתנגד מלפני הצדיק ויצא, נתקל בצדקת – אשה יפה, בריאה ומקושטת כמה תכשיטים.  מיד רכן אל הגבאי ולחש לו:

כמה מלח הוא מטיל לתוך זו?...

 

617      מעשה בצדיק, שחשדוהו בארמית, והיו המתנגדים מקנתרים את החסידים ופוקדים את עוונו של אותו צדיק עליהם.  כעס חסיד אחד ואמר להם:

תיפח רוחכם, מתנגדים-חמורים, שהכל אתם מפרשים על-דרך הפשט.  כלום הוא למלא תאוותו, חלילה, התכוון?  לא התכוון אלא לעשות נקמה בגויים – שמא תתעבר ותמות.

 

618      בחבורה של חסידים נימנו וגמרו:

גדולים צדיקים אחרונים מצדיקים ראשונים.  ביעקב נאמר: "ולא ידע, כי רחל גנבתם"[4].  ובמשה נאמר: "לא ידע, כי קרן עור-פניו"[5].  כלום יצוייר, שהרבי שלנו לא היה יודע?

נטפל אליהם מתנגד אחד והוסיף:

אף אני כיהודה ועוד לקרא.  בלוט נאמר: "ולא ידע בשכבה ובקומהּ"[6].  כלום יצוייר שהרבי שלכם לא היה יודע?

 

619      חסיד היה רגיל לעלות לצדיקו כל שנה לימים נוראים.  פעם אחת נאנס ולא עלה.  לימים בטל אונסו ועלה.  נתן לו הצדיק שלום ושאל:

מה ראית לשנות ממנהגך ולא באת לימים נוראים.  התנצל החסיד:

רבי, תכפוּ עלי עסקים קשים ולא היה בידי לבוא.

נאנח הצדיק:

אוי!... "ובכן תן פחדך" גם-כן ממון?

נאנח אחריו החסיד:

אוי!... "ובכן צדיקים" גם כן ממון...

 

620      צדיק מפורסם הלך לפקוד את חסידיו, והלכה הפמליה שלו עמו.  עם בוקר הגיעו לכפר.  מיד יצא המוכסן להקביל את פניו ובקשה בפיו, כי יסור הצדיק לביתו להתפלל שחרית, למען יבורך הבית בגללו.  אמר לו הגבאי:

ומה "פדיון" תתן?

השיב המוכסן:

שלוש פעמים ח"י אתן.

גער בו הגבאי:

בשכר "פדיון" מועט כזה דייך, שהוא יחיה יעשה בביתך "הכנות" לתפילה...

 

621      חסידים ישבו בחבורה ודנו:

מי גדול ממי?

דנו ודנו, נימנו וגמרו:

מוזג גדול, שהמוזג עושה סחורה בכל הגויים שבכפר.  דוכס גדול ממוזג, שהדוכס עושה סחורה בכל המוזגים שבאיפרכייה.  מלך גדול מדוכס, שהמלך עושה סחורה בכל הדוכסים שבממלכות.  מלך בכיפה גדול מסתם מלך, שהמלך בכיפה עושה סחורה בכל המלכים שבכיפה.  צדיק גדול ממלך בכיפה, שהצדיק עושה סחורה – במלך-מלכי-המלכים...

 

622      חסיד בא לצדיק ונתן ח"י זהובים "פדיון".  לאחר שיצא הרגיש השמש בזהוב אחד, שהוא מזוייף, וביקש להחזירו.

אמר לו הגבאי:

הנח לו!  הוא רימה אותנו בזהוב אחד, ואילו אנחנו רימינו אותו בשבעה-עשר זהובים...

 

623      בשעה של בדיחות-הדעת שאל צדיק את הגבאי שלו:

שמא יכול אתה להיות כמותי?

השיב הגבאי:

הן, רבי.  הכל הייתי יכול לעשות כמותך, חוץ מדבר אחד.

אמר לו הצדיק:

אותו דבר אחד מהו?

החזיר לו הגבאי:

רבי, יכול הייתי להאנח כמותך, לפקוד עקרות כמותך, להתפלל על החולים כמותך, – הכל הייתי יכול.  אבל לחפון בערב את "הפדיונות" מעל השולחן ולשלשלם לתוך הכיס בלי חיוך כל-שהוא לא הייתי יכול.

 

624      שאל חסיד לחברו:

מה היינו עושים, אילו לא היה, חלילה, ממון בעולם?

מה "פדיון" היינו נותנים לצדיק?

החזיר לו חברו:

חכם!  אילו לא היה ממון בעולם, לא היו גם צדיקים בעולם...

 

625      מוֹסר נכנס אצל צדיק ודרש מאתו ממון – שכר שתיקה.  אם לאו – ילך וימסור.  חרד הצדיק חרדה גדולה והתחיל מדבר על לבו, שיעשה תשובה וישוב מדרכו הרעה.  אמר לו המוסר:

רבי, טועה אתה.  דרכי שלי ודרכך שלך שתיהן שוות.

נתרגש הצדיק וצעק:

רשע!  עכו"ם!

היסה אותו המוסר ואמר לו:

רבי, לחינם אתה כועס.  בדוק ותוכח, שיפה אמרתי.  כידוע, נחלקו רבותינו בפירוש הכתוב "ויאבק איש עמו"[7]; חד אמר: "כמלאך נדמה לו", וחד אמר: "כעכו"ם נדמה לו".  ולכאורה קשה: פלוגתא רחוקה כזו, מלאך ועכו"ם, מניין?  אלא, שעל אותו כתוב עצמו דרשו רבותינו ואמרו: "על עסקי ממון בא", "להונות את יעקב בא".  וכשאדם בא להונות את יעקב ומתכוון לממונו, שתי דרכים טובות לפניו: אם להיות דומה למלאך, או להיות דומה לעכו"ם...

 

626      שאלו למתנגד:

למה נהגו החסידים לקרוא למיתת אדמו"ריהם "הסתלקות"?

החזיר המתנגד:

הדין עמהם, שהרי שנינו: "גזל אחד מחמישה ואינו יודע מאיזה גזל – מניח גזילה ביניהם ומסתלק"...[8]

 

627      צדיק מפורסם בא לשדליץ, ומיד התחיל העם מביא לו פקדונות ומבקש עצות וברכות מפיו.  למחר נכנס אצלו הרב רבי ברוך-מרדכי, וכשראהו הצדיק נתמלא קורת-רוח, שאדם גדול כזה בא להקביל את פניו, ומפני הנימוס התענו ושאל:

למה טרח מר?

החזיר לו רבי ברוך-מרדכי:

רציתי לראות בעיני ממש, כיצד יהודי ירא-שמים לוקח כסף חינם?

 

628      חסידים סיפרו במעמדו של רבי דוד גרודנה על חכמתו ואור-פניו של צדיק אחד מצדיקי-הדור.  נענה רבי דוד ואמר:

שימעו ואספר לכם מעשה, שהיה בי.  פעם אחת, כשהייתי נער, יצאתי מן הבית וראיתי קהל גדול בקצה הרחוב.  מיד רצתי לשם ושאלתי: "מה אירע"?  החזירו לי: "כאן מראים חתול אנגלי".  ביקשתי להסתכל בחתול האנגלי ואמרו לי: "צריך לשלם קופיקה תחילה".  בן-עניים הייתי וחסתי על הקופיקה, אלא שלא יכולתי לכבוש את יצרי, פישפשתי ומצאתי קופיקה בכיסי – ושילמתי.  כיוון ששילמתי קם אדם אחד, בעל החתול, ונתן לי להציץ לתוך חרך של קיטון, עשוי כמין ארון.  הצצתי וראיתי – חייכם, רבותי, חתול ככל החתולים שבעולם...  אותה שעה למדתי: מקום שקהל רב, והכל מבקשים להסתכל, ואין נותנים לשום אדם להסתכל, אלא אם-כן משלם קופיקה תחילה, ולאחר שמשלם מציץ לתוך חרך – נעשה כל חתול פשוט חתול אנגלי...

 

629      רבי מאיר-שמחה כהנא היה אומר:

יכול אדם להתחפש עד כדי שיהא נראה גנרל, ואפילו עד כדי שיהא נראה דוכס או מלך.  אבל אין אדם יכול להתחפש עד כדי שיהא נראה רבי של חסידים, משום שכיוון שהוא לובש משי וחובש "שטריימל" ומעמיד לו גבאי ונוטל "פדיונות" – הרי הוא כבר רבי ממש...

 

630      שאל חסיד לרבו:

רבי, מה טעם אנו מתאבלים על גלות השכינה, ואין אנו מתאבלים על גלות המקום ברוך-הוא בכבודו ובעצמו?

החזיר לו הרבי:

כבר הסבירו חכמים ואמרו: "טלטולי דאיתתא קשין מדגברא"...[9]

 

631      פעם אחת נזרקה מימרה מפיו של הרבי:

פשטידה של שבת ממתיקה את הדינים.

תמה הזקן שבמקורביו ושאל:

רבי, לא תקיעת-שופר ממתיקה את הדינים?

הסביר לו הרבי:

איתא להא ואיתא להא.  תקיעת-שופר ממתיקה את הדינים בראש-השנה, ופשטידה – כל שבת ושבת.  והא ראיה: ראש-השנה, שחל להיות בשבת, אין תוקעים.

[נוסח אחר, שאינו עניין כלל לצדיקים וחסידים:

שאלו לליצן:

שמשיאל, הדרניאל וטרטיאל, הממונים על התקיעות של ראש-השנה, במה הם עסוקים כל השנה?

החזיר הליצן:

כל השנה הם משגיחים על הפשטידה של שבת, שלא תארע לה שום תקלה.  תדע לך שכך: ראש-השנה, שחל להיות בשבת, כששמשיאל, הדרניאל וטרטיאל טרודים בפשטידה, אין תוקעים.]

 

632      מתורתו של הזקן, עליו השלום:

"ארבעה אבות נזיקין: השור והבּוֹר והמבעה וההבער"[10].  היינו נזיקין, היינו מזיקין.  השור זה עשו, שנאמר: "שור אוכל עשב"[11]; "הבור זה בלעם, שנאמר: בלעם בן-בעור"[12]; המבעה זה לבן, שנאמר: "לבן שנים מחלב"[13], וההבער זה אחשורוש, שנאמר: וחמתו בערה בו"[14].

 

633      אמרו עליו על הזקן:

עשר בנות היו לו, ואפילו אחת מהן לא היתה בת תלמיד-חכם.

 

634      אדמו"ר מפורסם, גדול בנגלה ובנסתר, הוריש את כיסאו לבנו, שלא היה לא בנגלה ולא בנסתר.  ליגלגו המתנגדים ואמרו על אותו בן, שהוא בבחינת בנות-לוט:

מה בנות-לוט מילאו כריסן מאביהן, אף הוא מילא כריסו מאביו, אלא שבנות-לוט הן ידעו ואביהן לא ידע, ואילו הוא – אביו ידע, והוא אינו יודע...

 

635      משכיל הערים ותפס מקום בשולחנו של צדיק.  נתן בו הצדיק עין בוחנת והכיר בו, שלא כאן מקומו.  נמלך ושאל אותו:

מה שמך?

קלמן שמי, – השיב המשכיל.

נאנח הצדיק:

"וי, וי, "קלמן" ראשי-תיבות": "כיזבנו, לצנו, מרדנו, ניאצנו".

גיחך המשכיל:

רבי, טעית, "קלמן" כותבים בקו"ף ו"כיזבנו" – בכ"ף.

החזיר לו הרבי:

אם למדת דקדוק, לא למדת רש"י.  דוק ותשכח, שרש"י הקדוש כתב בפירוש: "בת קו"ף כבת כ"ף"[15].

 

636      כל ימיו היה רבי אייזל חריף מקנתר את החסידים ואת אדמו"ריהם, אף-על-פי שהוא גופו בנו של חסיד היה.  פעם אחת קינתרו החסידים אותו ואמרו לו:

בוא וראה, שכוחו של אדמו"רנו גדול מכוחך שלך.  אתה רב בסלונים ואין אתה בעל-מופת, ואילו רבי אברהם אדמו"ר הוא בסלונים ובעל-מופת הוא.

החזיר להם רבי אייזל:

כך נאה לי וכך נאה לו.  כתוב בתורה: "כי יקום מקרבך נביא או חולם חלום, ונתן לך אות או מופת"[16].  וקשה: היה לו לכתוב "אות ומופת", ולא "אות או מופת".  אלא ללמדך: כל שיודע אות אינו יודע מופת, וכל שיודע מופת אינו יודע אות...

 

637      שני חסידים התווכחו:

רבו של מי גדול?

זה אמר:

רבי שלי גדול, שכן הוא לומד תורה כל היום, עד שאין שעתו פנויה לתפילה.

וזה אמר:

רבי שלי גדול, שכן הוא מתפלל כל היום, עד שאין שעתו פנויה לתורה.

שאל הראשון:

ומה יעשה רבך, אם יבוא משיח ויאמר, שתלמוד גדול?

השיב השני:

אם כך יאמר משיח, ישב רבי וילמד עשר שנים רצופות עד שייעשה גדול בתורה.  אבל מה יעשה רבך, אם יבוא משיח ויאמר, שתפילה גדולה?

השיב הראשון:

אם כך יאמר משיח, יפרוש רבי מן התורה עשר שנים רצופות עד שייעשה עם-הארץ גמור כרבך שלך.

הבל-הבלים! – קרא השני מתוך חדווה של ניצחון. – עם-הארץ כרבי שלי לא יהיה רבך שלך עד העולם.

 

638      זייפן עשה עצמו צדיק ובא להתארח בביתו של מוכסן עם-הארץ.  תחילה עמד המוכסן לפניו ברתת ובזיע, ולסוף נתמלא רוח-גבורה ואמר לאורחו:

רבי, שמא כדאי והגון אני בעיניך לדעת, מי אתה?

החזיר לו הלה:

רואה אני, שאתה כדאי והגון לכך, ואגלה לך סוד זה.  אני נכדו של הדובר שקרים.

ראה הגבאי, כמה נהרו פניו של המוכסן, שזכה לאכסן בביתו אורח כזה, וביקש להנותו עוד יותר.  רכן אליו ולחש לו:

מחמת ענווה הוא אומר כך.  לפי האמת הוא הדובר שקרים עצמו.

 

639      מתנגד נכנס אצל צדיק וראה אותו מעווה פניו ומלכסן עיניו כלפי מעלה.  עשה גם המתנגד כך.  זעף הצדיק ואמר לו:

עוויות משונות אלו למה?

השיב המתנגד:

אף אני שואל, עוויות משונות אלו למה?

אני, – אמר הצדיק, – מלאכים אני רואה.

ואני, – החזיר המתנגד, – אלוּפים[17] אני רואה...

 

640      צדיק ומתנגד נזדמנו לקרון אחד של המחלקה השלישית.

ביקש המתנגד לקנתר את הצדיק ואמר לו:

תמה אני, כיצד צדיק גדול כמותו מוחל על כבודו ונוסע במחלקה השלישית כאדם מן השוק.

החזיר לו הצדיק:

לא כל הצדיקים שווים למדריגה.  יש צדיק ממדריגה ראשונה, ויש צדיק ממדריגה שלישית.  אני מן המדריגה השלישית ומקומי נאה לי כאן.  אבל עליך אני תמה.  אתה, שחצוף אתה מן המדריגה הראשונה, מה לך כאן, במחלקה השלישית?

 

641      בעל-שם בא לעיירה ומן הבוקר עד הערב עמד העם עליו לבקש מאתו רפואות וסגולות לכל מיני מיחושים ומרעין בישין.  היה שם אפיקורס אחד, לבש גבורה ואמר:

עתה תראו: אלך אליו ואשטה בו לעין-כל, ושום רעה לא תאונה לי.

נכנס אצל בעל-השם ואמר לו:

אליך באתי, איש-האלהים, כי תאסוף אותי ממיחושי.

שאל לו בעל-השם:

מיחושיך מה הם?

החזיר האפיקורס:

זה כמה נטלו ממני חוש-הטעם, חוש-האמת וכוח-הזיכרון.

יצא בעל-השם למקום שיצא והביא בידו מה שהביא, ניגש אל האפיקורס והרעים עליו:

פתח פיך!

נבהל האפיקורס ופתח פיו, ומיד הטיל בעל-השם לתוכו מה שהיה בידו.

טפו! ­– צעק האפיקורס ורקק רקיקה גדולה. – טינופת!

אמר לו בעל-השם:

מה תצעק?  חולה באת אלי ורפואה היתה לך: טעם טעמת, אמת אמרת וגם זכור תזכור, שטינופת אכלת...

 

642      ערב ראש-השנה נתגברוּ הדינים ועצבות תקפה את הצדיק: נתייחד בחדרו ולא נתן לשום אדם להיכנס אצלו.  שמים לבשו קדרות והיה העולם שמם... וכשהגיעה שעת ערבית והצדיק יצא מחדרו להתפלל עם הציבור וראה, כמה מרובים החסידים, שבאו אליו לימים נוראים, נתמלא פתאום צחוק פיו.  נזדעזעו החסידים:

על מה הוא צוחק?

היה שם פיקח אחד מאנ"ש ואמר להם:

יפה הוא צוחק.  קל-וחומר מדויד המלך, עליו השלום.  מה דויד, כשנכנס למרחץ וראה "ראייה" אחת, מיד היתה דעתו מתיישבת עליו ושוחק, הרבי יחיה, שרואה לפניו כמה וכמה "ראייות", אינו דין שתתיישב עליו דעתו וישחק...

(להבנת הבדיחה החריפה הזאת עי' מנחות מג, ב, מה שאמרו שם על דויד).

 

643      היה יריד גדול של סוסים ומוכרי-בהמות, וירדו לשם הרבנים של הסביבה לדון ולתקן תקנות, שהשעה היתה צריכה להם.  האדמו"ר של החסידים לא נצטרף לרבנים וישב בביתו.  אמרו לו:

רבי, מה טעם אין אתה יורד אל היריד?

השיב הוא:

עלי שורה ברכה של אבא, עליו השלום, והסוסים והבהמות עולים אלי...

 

644      רבי משה-מרדכי, בנו ויורש-כסאו של האדמו"ר הזקן ממקארוב, לא נהג סילסול בעצמו: מלבושיו היו תמיד מלבושי סוחר, וכשהלך בדרך לא היתה פמליה הולכת עמו.

פעם אחת נסע ברכבת.  נטפל אליו יהודי אחד, שלא ידע אותו, ומעניין לעניין סיפר לו עסקי מסחרו, וקבל לפניו שעסקיו אינם מצליחים.  לאחר שסיים, שאל את רבי משה-מרדכי:

ומעלתו במה הוא עוסק?

השיב לו רבי משה-מרדכי:

אני יש לי עסק בבהמות, והוא, ברוך השם, מצליח…

 

645      בזמנו של רבי דוד גרודנה, רבה של ווידז, היתה קהילה זו קצתהּ מתנגדים וקצתהּ חסידים, והחסידים רובם חסידי קוֹפוּסט.  וכנהוג, היו החסידים עולים לאדמו"רם קודם ימים נוראים.

פעם אחת, בין כסה לעשור, נכנס אצל רבי דוד עגלון זקן.  ראה רבי דוד שפניו עגומים ואמר לו:

מה אירע לך?

נאנח העגלון:

רבי, סוסי אבדו, ואינני יודע היכן לבקש אותם.  שמא, רבי, תייעץ לי עצה טובה?

החזיר לו רבי דוד:

עצתי, שתמהר ותלך לקופוסט.  הרבה סוסים עלו לשם עכשיו; שמא תכיר ביניהם גם את שלך.

 

646      אגדה של מתנגדים.

לאחר שמכר עשו את הבכורה ליעקב נעשה חוטב-עצים ושואב-מים, והיה מצטער, שמלאכה קשה ובזויה כזו מזומנת לו.  לימים נמלך ואמר: "אלך ואראה, מה מלאכתו של יעקב, שלקח את בכורתי".  עמד והלך לבקש אותו.  בא לעיר וראה: רבים נכנסים לבית-מדרש.  נכנס גם הוא ומצא: יעקב עומד על הבימה ודורש לפני הקהל, והוא נהנה והקהל נהנה, והכל נותנים לו כבוד גדול.  נתמלא עשו קנאה גדולה ואמר לו: "יעקב, רד ואני אעלה במקומך!  מתחרטני על כל אותו עסק של מכירת הבכורה".  אמר יעקב: "מי ידון עם עשו וישלם?", ומיד נשא את רגליו וירד מן הבימה, ועשו עלה במקומו.  וכיוון שעשו פתח פיו שלו לדרוש צחק כל הקהל ונשמט אחד-אחד.

ראה עשו, שכך עלתה לו, נתכעס ואמר: "הכי קרא שמו יעקב, ויעקבני שלישית: משך את כל הקהל אחריו – ונמלט.  אלך ואראה, מה מלאכתו עכשיו".  עמד והלך לבקש אותו.  בא לעיר וראה: מזמוטי חתן וכלה נכנסים לחצר של בית-כנסת.  נכנס גם הוא ומצא: החצר מלאה קהל רב, החתן והכלה עומדים תחת החופה, ויעקב מברך ברכות-האירוסין וטועם מן הכוס, והוא שמח והקהל שמח, והכל נותנים לו כבוד גדול.  נתמלא עשו חמה וצעק: "יעקב, אם חפץ חיים אתה, מהר ולך מכאן, ואני אסדר את הקידושין במקומך!" אמר יעקב: "גזרתו של עשו גזרה", ומיד נשא את רגליו והלך לו, ועשו נטל את הכוס.  וכיוון שעשו נטל את הכוס, גירגר אותה כולה בבת-אחת, ולא הניח בשביל החתן והכלה ולא כלום.  נבהל כל הקהל וברח, נבהלו החתן והכלה וברחו גם הם.

כעס עשו כעס גדול ואמר: "יבוא עכשיו לידי, ולא אניח לו עוד".  עמד והלך לבקש אותו.  בא לעיר וראה: חצר גדולה ויפה מוקפת חומה, ורבים בוקעים בה: הללו יוצאים והללו נכנסים.  נכנס גם הוא ומצא: בחצר הגדולה והיפה בית גדול ויפה, ובבית הגדול והיפה כיסא רם ונישא, ובכיסא הרם והנישא יושב יעקב לבוש משי וחבוש מצנפת, מימינו גבאים ומשמאלו שמשים, מלפניו "פדיונות" ומאחוריו קהל רב, פיו לא יפתח רק עיניו יעווה וראשו יניע לכאן ולכאן, וחסידיו יגילו ברעדה ויקראו לו "קדוש וברוך"! – נחה דעתו של עשו ואמר: "עכשיו הגיעה שעתי שלי!", ומיד טפח ליעקב טפיחה יפה והבריחו, והוא ישב במקומו, – ועדיין הוא יושב שם, ואין פיטורים לו…

 

647      שאל הירשל אוסטרופולר את רבי ברוך:

רבי, מה נשתנו הצדיקים של עכשיו מן הצדיקים הקדמונים, שהצדיקים הקדמונים היו עניים מרודים ונתונים בסתר-המדריגה, ואילו הצדיקים של עכשיו כולם עשירים מופלגים והכל נותנים להם כבוד וגדולה?

אמר לו רבי ברוך:

הירשל, שמא אתה יודע?

החזיר לו הירשל:

הן, אני יודע.  פעם אחת יצאתי לשוק וראיתי קבצן סומא יושב על הקרקע ושר שירים יפים.  רבים עומדים עליו, ורק מעטים זורקים לו פרוטות קטנות.  לימים נכנסתי לבית-הכנסת ושמעתי חזן עומד ומתפלל בנוסח ניגוניו של אותו קבצן ונוטל שכר הרבה, וכבודו גדול בעיני הבריות.  נמצאתי למד, שכל המתחפש ועושה עצמו מה שאינו – סופו, שהוא זוכה לעושר וגדולה.  אף הצדיקים כך.  לשעבר היו הצדיקים צדיקים ממש, ולא נתנו להם לא ממון ולא כבוד; עכשיו, שאין הצדיקים צדיקים ממש, אלא הם מתחפשים ועושים עצמם צדיקים, נותנים להם גם ממון הרבה וגם כבוד הרבה.

 

648      ערב-שבת נכנס הירשל אצל רבי ברוך ופניו עגומים.

אמר לו רבי ברוך:

הירשל, שמא דבר רע אירע לך, חלילה?

החזיר לו הירשל:

הן, רבי; שתי פגישות רעות אירעו לי היום.  ומעשה שהיה כך היה.  בהשכמת-הבוקר, כשיצאתי לשוק, פגשתי את היצר הרע.  נתתי לו שלום והחזיר לי שלום, ומעניין לעניין סחתי לפניו את צערי, שאני רעב ובני-ביתי רעבים, ואין בידי אפילו פרוטה לשבת.  אמר לי: "לך וקח כף של כסף במטבחו של רבי ברוך ומכור; דמיה יספיקו לך גם לשבת וגם לאחר-שבת".  אמרתי: עצה טובה היא זו, – ומיד הלכתי לעשותה.  פתאום הפסיק לי היצר הטוב את הדרך.  נתן לי שלום והחזרתי לו שלום, ומעניין לעניין שאלני, מה שיחה היתה לי עם בעל-דבבוֹ, היצר הרע?  ספרתי לו.  אמר לי: "הירשל, כתוב בתורה: 'לא תגנוב'…  מוטב, שתלך לרבי ברוך ותספר לו, למה הגעת, וחזקה שהוא יעזור לך".  אמרתי לו: "מתירא אני מפני רבי ברוך, שרגזן הוא.  שמא תלך עמי ותהיה לי לפה אליו?" סירב ואמר לי: "כיצד אלך אליו, ואני מימי את פניו לא ראיתי ומעולם לא לקחתי דברים עמו?"…

 

649      כשנכנס הרבי למרחץ מסר את שעון-הזהב שלו לבלן ואמר לו:

תלה אותו במקום גבוה, שלא תשלוט בו ידם של הצדיקים[18].

עשה הבלן כמצוותו של הרבי ותלה את השעון במקום גבוה.  לא נחה דעתו של הרבי וחזר ואמר לבלן:

מוטב, שתתלה אותו במקום גבוה עוד יותר, שלא תשלוט בו גם ידם של בעלי-תשובה[19]

 

650      חסיד ריז'יני ספר לרבי ישראל על הסגופים המרובים והקשים, שהוא מסגף את עצמו:

אין הוא טועם שום משקה בעולם, חוץ ממים, מסמרים תקועים לו בסנדליו, "גילגול-שלג" הוא מקיים בכל יום, וכל יום הוא גם לוקה ארבעים.

זקף רבי ישראל אצבע כלפי החלון ואמר לו:

רואה אתה את זה שבחצר.  אף הוא אינו טועם שום משקה בעולם, חוץ ממים, אף הוא מסמרים תקועים לו בסנדליו, אף הוא מקיים "גילגול-שלג" כל יום, אף הוא לוקה כל יום ארבעים וגם יותר מארבעים – ואף-על-פי-כן אינו אלא סוס?

 

651      נחלקו הצדיקים משושלתו של הרב מאפטה והצדיקים משושלתו של המגיד הצ'רנובילי במנהגי "שולחן": האפטים היו אוכלים ושותים כבני-אדם, והצ'רנובילים לא היו טועמים אלא משהו מכל תבשיל וחוזרים ועושים את התבשיל כולו "שיריים" לחסידים.

פעם אחת הסב צדיק אפטי ב"שולחנו" של צדיק צ'רנובילי, ותמה הצ'רנובילי, שאורחו מרבה כל-כך באכילה ושתיה.

אמר לו האפטי:

שנינו יש לנו מלחמת-היצר.  אותנו הוא מבקש לפתות לצומות וסיגופים, ואתכם הוא מבקש לפתות לאכילה ושתייה.  ושנינו אין אנו נפתים לו וכובשים אותו.  אלא שבינתיים, עד שהוא נכבש, אנו, האפטים, אוכלים ושותים, ואתם, הצ'רנובילים, רעבים וצמאים...

 

[ב]

 

652      אתמול בשעת "שולחן", – ספר חסיד למתנגד, – גלה הרבי רזין דרזין בלמ"דין שב"מצפצפים".

ליגלג עליו המתנגד:

חסיד עם-הארץ!  ב"מצפצפים" אין אפילו למ"ד אחת.

מתנגד שוטה! – חזר וליגלג החסיד על המתנגד. – אותה שעה הוציא הרבי יחיה את הלמ"דין מ"וחלקלקות" והטיל את כולן ב"מצפצפים".

 

653      חסיד ביקש לעלות לרבו ולא היה כסף בידו להוצאות-הדרך.  מישכן את הטלית והתפילין, לווה כסף ועלה.  אמרו עליו המתנגדים:

הדא הוא דכתיב: "צדיק כתמר"[20] – אף לתמר נתן יהודה משכון.

 

654      חסיד עשה סחורה בחמאה, וכדי שיראה ברכה, שיתף את הרבי במסחרו.  לא היה ימים מרובים וממונו נשאר בידי הרבי.  ליגלגו עליו המתנגדים:

רבי יפה קנית לך!  החמאה מודיעה.

החזיר להם החסיד:

מתנגדים חמורים, לחינם אתם מלגלגים.  רבי יפה הוא, אבל לא שותף יפה לחמאה.

 

655      רב של מתנגדים וצדיק של חסידים נזדמנו למסיבה אחת.

פתח הרב בדברי-תורה והחזיר לו הצדיק – סיפורי-מעשיות על סוסים יפים.  ליגלגו המתנגדים על החסידים.  כעסו החסידים:

בילמו פיכם, מתנגדים-חזירים!  כמה מעלות טובות למחשבותיו של רבנו על מחשבותיו של רבכם.

החזירו להם המתנגדים:

אמת ויציב!  והא ראיה: רבנו חושב בשעה זו מחשבות על רבכם, ואילו רבכם חושב בשעה זו מחשבות – על סוסים יפים...

 

656      שאל מתנגד לחסיד:

מה עניינם של שיריים, שאתם חוטפים מעל שולחנו של הרבי?

הסביר לו החסיד:

שיריים של צדיקים מבטלים דינים.

נענה המתנגד ואמר:

יפה אמרת.  שיריים של צדיקים מבטלים דינים, ולפיכך אין עליהם לא דין מים ראשונים ומים אחרונים, ולא דין ברכה ראשונה וברכה אחרונה.

 

657      בחבורה של מתנגדים ספר אחד מהם בגנותו של צדיק.

היה שם גם חסיד אחד, קפץ וקרא:

עפר לפיך!  הרבי יש לו כל ערב-שבת גילוי-אליהו ואתה מתחצף לספר בגנותו.

שאל המתנגד:

זו מניין לך, שיש לו גילוי-אליהו כל ערב-שבת?

השיב החסיד:

מפיו הקדוש שמעתי.

ליגלג עליו המתנגד:

שמא הוא משקר?

צעק החסיד:

רשע!  אדם, שיש לו גילוי-אליהו, ישקר?!

 

658      הירש-ליב בדחן טייל בשוק וכלב רץ לפניו.  פגע בו חסיד אחד ואמר לו:

הירש-ליב, מאימתי נעשית רבי, שגבאי רץ לפניך?

החזיר לו הבדחן:

שמא ראית מימיך גבאי הולך בראש?  הרבי הולך בראש...

 

659      חסידי ליבּאביץ' ליאדי וקוֹפוּסט[21] נסעו קודם ימים נוראים לרביהם ונזדמנו לקרון אחד של הרכבת.  התחילו מדיינים אלו עם אלו.  הללו אמרו:

אין חכמה אלא בליבאביץ.

הללו אמרו:

אין קדושה אלא בליאדי.

והללו אמרו:

אין חסידוּת אלא בקופוסט.

אחד מן הנוסעים בקרון שתק ולא אמר כלום.  שאלו אותו:

ולהיכן אתה נוסע?

אני נוסע לסירוֹטינה[22], – השיב השתקן.

לסירוטינה?  מה ראית?  – תמהה כל החבורה.

יש לי שלושה טעמים חשובים בדבר.

דהיינו? – שאלה כל החבורה פה אחד.

החזיר הלה:

אשה ושני בנים יש לי שם.

 

660      שאל חסיד למתנגד ירא-שמים:

ירא-שמים כמוך, כיצד אין אתה מאמין בצדיקים הקדושים?

השיב המתנגד:

חכמים אמרו, שיהא אדם, "מהלך אחרי מידותיו של הקדוש ברוך-הוא: מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון, מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים"[23], ומכאן – מה הוא "בקדושיו לא יאמין"[24], אף אני בקדושיו לא אאמין.

 

661      שאלו למתנגד:

למה היכה הקדוש ברוך-הוא את המצרים בכינים? מוטב, היה מכה אותם בחסידים, ומביא עליהם שתי מכות בבת-אחת – מכת-חסידים ומכת-כינים.

החזיר המתנגד:

לא קשה.  רצונו של מקום היה, שילקו גם הזכרים וגם הנקבות, ואילו חסידים מצויים בעיקר אצל נקבות.

 

[נוסח אחר:

החזיר המתנגד:

גלוי וידוע היה לפני הקדוש ברוך-הוא, שסוף-סוף יצטרך להסיר את הכינים מן המצרים, ואלמלי הכה אותם בחסידים, לא היה יכול להסיר אותם מן המצריות...]

 

662      מרשימותיו של מתנגד זקן:

"קיימא לן: חסיד אין מניחים לו בלילה לא בקבוק יי"ש מראשותיו ולא נערה-בתולה מרגלותיו.  מה טעם? – חוששים למעשה-ניסים: שמא למחר יימצא הבקבוק ריק והבתולה – מלאה"...

 

663      שאלה נשאלה בחבורה של ליצנים:

משה רבנו חסיד היה, או מתנגד היה?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

מסתבר, שמשה חסיד היה; אילמלי מתנגד הוא, לא היה נותן להם לישראל ארבע כוסות, אלא היה נותן להם ארבעה פרקים משניות.

ועוד שאלה נשאלה באותה חבורה:

המן חסיד היה, או מתנגד היה?

נענה שני מן החבורה ואמר:

והכתוב אומר: "והמן נופל על המיטה"[25], דרש רבי אלעזר: "מלמד, שבא מלאך והפילו עליה"[26].  ומכאן, שהמן מתנגד היה; אילמלי חסיד הוא, לא היה זקוק למלאך, שיפילו עליה…

 

664      חסיד התפלל בדבקות עצומה: התאנח, זעק, היטיח ידיו בכותל.  נטפל אליו מתנגד אחד ואמר לו:

רצונך, שתסביר לי, את מי אתה מתכוון לרמות?  את הקדוש ברוך-הוא?  בוחן כליות הוא.  את הבריות?  אין ציבור שוטה.  אלא מה, את עצמך אתה מתכוון לרמות?  מה חכמה היא זו לרמות את השוטה?

 

665      מתנגד הוצרך לירד לפני התיבה בציבור של חסידים והזקיקוהו להתפלל נוסח ספרד.  לאחר שסיים התקלסו בו החסידים ואמרו לו:

אף-על-פי שמתנגד אתה, אמרת "ויצמח פורקניה ויקרב משיחו".

החזיר להם המתנגד:

תנוח דעתכם!  כך אמרתי, אבל לא לכך, חלילה, התכוונתי...

 

[נוסח אחר:

החזיר להם המתנגד:

תנוח דעתכם!  כך אמרתי, אבל לא ל"בחייכון וביומיכן" התכוונתי.]

 

666      מעשה בחסיד שנזדמן בשבת לבית-מדרש של מתנגדים וביקש מאת הגבאי, שיתן לו לירד לפני התיבה, משום שחייב-"יאהרצייט" הוא.  הסכים הגבאי על תנאי, שלא ישנה כלום מנוסח-אשכנז.  קבל עליו החסיד וירד לפני התיבה והתפלל שחרית ומוסף.  לאחר שסיים ועלה מלפני התיבה, ניגש אליו הגבאי ושיבחו, שלא נכשל בנוסח.  נענה החסיד ואמר:

אף-על-פי-כן, רימיתי אתכם.  "תיקנת" אמרתי בקו"ף[27].

 

667      שאלו לחסיד:

מה בין מתנגד לחזיר:

החזיר החסיד:

חוץ מזה, הלא גם מתנגד הוא...

 

668      חסיד שנתפקר נטפל לחבורה של מתנגדים ולגלג בפניהם על רבו.  נענה אחריו גם מתנגד מן החבורה והוסיף ליגלוג משלו.  מיד קפץ החסיד וסטרו:

חצוף!  אל תגע ברבי...

תמהה כל החבורה:

לא אתה פתחת ראשון בליגלוג?

החזיר הסוטר:

אף-על-פי-כן עדיין נשתיירה בי, ברוך השם, מידת-חסידות עד כדי לסטור למתנגד, המעיז ללגלג על רבי.

 

669      מתנגד זקן נכנס למניין של חסידים על-מנת להתפלל מנחה.  עד שנטל ידיו ואמר "אשר יצר" מלה במלה נגש אליו חסיד אחד, מן החריפים שבחבורה, וקרא לו בקול רם:

זקן שוטה!

נעלב המתנגד והגישו לדין.  ראשון טען המתנגד ותבע את עלבונו.  וכשהגיע תורו של החסיד להחזיר תשובה, משך בכתפיו ואמר:

תמה אני, מה תביעה יש לך עלי?  אם אתה מותר לך להיות זקן שוטה, אני מדוע אסור לי לאמר "זקן שוטה"?...

 

670      שבת אחרי מנחה נכנס חקרן לבית-מדרש של חסידים ומצא אותם מסיבים בסעודה שלישית.  התכוון ללגלג עליהם ואמר להם:

שתו ואיכלו, חסידים, ופטמוּ את הנשמה היתרה שלכם.

נענה אחד מן המסובים ואמר לו:

היכבד ושב עמנו ופטם גם אתה את הנשמה היתירה שלך.

גיחך החקרן:

אני אין לי אלא נשמה אחת.

החזיר לו החסיד:

אבל יתירה היא...

 

671      אמר מתנגד לחסיד:

בוא וראה, מה בינינו לבינכם.  אנו, כיוון שגומרים להתפלל, מיד אנו לומדים פרק משניות ואומרים קדיש דרבנן, ואילו אתם – עוד "אשרי" ו"בא לציון" בפיכם וכבר אתם שותים "תיקון".

החזיר לו החסיד:

מה תימה יש בדבר?  אתם תפילתכם תפילה מתה היא, ודין הוא שתלמדו עליה משניות ותאמרו עליה קדיש, ואילו אנחנו – תפילתנו תפילה חיה היא, ויפה לגימה לחי.

 

672      כשמת בוויטבסק שמחה ליפמאנ'ס, שרדף את החסידים והיה גם באותה עצה להלשין את בעל "התניא" למלכות, שמחו החסידים שמחה גדולה, רקדו ושרו:

"שמחה לארצך – וששון לעירך"...[28]

 

673      י"ט כסלו[29] עשו החסידים הילולה רבה, כנהוג.  שתו הרבה, אכלו הרבה ורקדו הרבה.  בין ריקוד לריקוד קם הזקן שבחבורה על רגליו, תלה עיניו לשמים ואמר:

ריבונו ומאריה דעלמא כולא!  בקשה אחת יש לי אליך: הלואי ושונאי שלי ושונאיהם של כל ישראל יהיו – מתנגדים.

 

674      רבי יחזקאל לנדא, בעל "נודע ביהודה", ראה מינות מפורשת ב"לשם ייחוד קודשא בריך-הוא ושכינתיה", ועל החסידים, שנהגו לאמרו, כתב: "אלו הם מחריבי-הדור, ועל דור יתום זה אני אומר: 'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם'"[30].  לאחר שנדפס ספרו (פראג תקל"ו) ונמכר כולו, ביקש המדפיס הסדילקובי להדפיסו שנית, וכדי לקנות את לבם של החסידים אמר להשמיט באותה תשובה את המלה "וחסידים" ולסדר במקומה "ופושעים", כלשון הכתוב[31].  הגיע הדבר לרבי יחזקאל, הקפיד ואמר:

תמה אני, למה אומרים הללו לקלקל מה שאני תיקנתי? אני עשיתי את "הפושעים" "חסידים"; עכשיו באים הם ומבקשים לעשות את "החסידים" – "פושעים"...

 

675      רבי יעקב, המגיד מדובנה, נזדמן פעם אחת ל"שלחנו" של "המגיד הגדול", רבי דוב-בּר ממזריץ'.  באמצע הסעודה פתח רבי דוב-בר בנגון, ומיד נתלהבו החסידים ויצאו לרקוד.

ראו החסידים, שרבי יעקב עומד ותוהה, ואמרו לו:

מתנגד, על מה אתה תוהה?

החזיר להם רבי יעקב:

עולם הפוך אני רואה, ועליו אני תוהה.  בנוהג שבעולם, צוענים שרים והדוב מרקד, ואילו כאן – הדוב שר והצוענים מרקדים...

 

676      רבי יעקב בא לעיר אחת ובין מנחה למעריב עלה על הבימה לדרוש.  קפץ חסיד אחד ממקומו, טפח בידו על התיבה והתחיל: "והוא רחום יכפר עוון"[32].  ירד רבי יעקב מן הבימה, ניגש אליו ואמר לו:

מה ראית לקצץ בכתובים? תחילה נאמר: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו, ולא נאמנו בבריתו", ואחר-כך – "והוא רחום יכפר עוון"[33].

 

677      רבי יעקב נפל בידי חסידים.  אמרו לו החסידים:

בשביל שמגיד אתה דינך ללקות, אלא שמענו עליך, שאתה יודע למשל משלים, ובשכר משל יפה תיפטר מן הדין.  ותנאי אנו מתנים קודם למעשה, שלא תסיים בפסוק כדרך המגידים.

פתח רבי יעקב ואמר:

משל לרב, שיצא עם תלמידיו לשוח בשדה והרחיקו מן העיר.  אמר הרב לתלמידים: "בני, אם תראו כלבים באים עליהם, לא תגורו מפניהם; תאמרו את הפסוק 'ולכל בני-ישראל לא יחרץ כלב לשונו'[34], ותדבק לשונם לחיכם".  תוך כדי דיבור זנקה עדת-כלבים מן הכפר הסמוך אל הרב ותלמידיו.  מיד נשא הרב את רגליו וברח; נשאו גם התלמידים את רגליהם, ואף הם ברחו.  לאחר שיצאו מכלל סכנה ועמדו לפוש, אמרו התלמידים לרב: "רבי, מה ראית לברוח? היה לך לאמר את הפסוק?" החזיר להם הרב: "בני, יפה אתם שואלים, אבל מה אעשה והכלבים עזי-נפש ואין הם מניחים לאמר את הפסוק?"...

 

678      רבי ברוך תאומים-פרנקל, בעל "עטרת-חכמים" ו"ברוך טעם", היא מקנאי המתנגדים, ורבי חיים האלברשטם, שנעשה לאחר-זמן מיסדה של השושלת הסאנדזית, היה תלמידו וגם נשא את בתו לאשה.

פעם אחת, כשהיה עדיין רבי חיים סמוך על שולחנו של רבי ברוך, אמר לו לרבי ברוך:

תמיהה גדולה אני תמה על מר, שאינו מאמין בכוחם של צדיקים.  הרי מופת מפורסם, שעשה צדיק פלוני, ורבים ראו את הדבר בעיניהם ממש.  אדם אחד שנשתטה הלך אליו לקבל מאתו ברכה, ויצא מעמו שפוי לגמרי.

החזיר לו רבי ברוך:

במופת זה גם אני מאמין.  הואיל ואותו אדם הלך לצדיק לקבל מאתו ברכה, שמע מינה שוטה היה באותה שעה, והואיל ופרש מן הצדיק ויצא מעמו, הרי זה סימן מובהק שנעשה שפוי לגמרי.

 

679      רבי זלמן מפוזנה היה אומר:

תמה אני על החסידים, שהם שונאים אותי.  כשאני מספר עם חסיד מחסידי קוצק, הריהו מגנה בעיני את הצדיק מאיזביצה, וכשאני מספר עם חסיד מחסידי איזביצה, הריהו מגנה בעיני את הצדיק מקוצק.  זה הכלל: כל חסיד מגנה את צדיקו של חברו.  ומה פשעי ומה חטאתי, שכולם נאמנים עלי ואני מאמין בדברי כולם?

 

680      רבי אריה-ליב הלר, בעל "קצות החושן", אייב את החסידים, ועל רביהם, שנהגו ללבוש בגדי משי לבנים, היה אומר:

"לבן ביקש לעקור את הכל"[35]...

 

681      רבי אייזל חריף רגיל היה לקנתר את החסידים שבסלונים עירו.  פעם אחת אמר לאחד מהם:

הקדוּשה של רבי אברהם רבכם מהיכן?  יודע אני בו, שאינו גדול בתורה כלל.

השיב החסיד:

לא בתורה הדבר תלוי, אלא בבחירה הדבר תלוי.

הואיל ורבים מישראל בחרו אותו לרבי, קדושה ירדה עליו מאליה.  דוגמת תרומה: כיוון שתרם אדם מישראל חיטה פשוטה לשם תרומה, מיד חלה עליה קדושה.

ליגלג עליו רבי אייזל:

חסיד עם-הארץ!  בפירוש שנינו: "חרש, שוטה וקטן שתרמו – אין תרומתם תרומה"[36].

 

682      היה יום-חורף וחלון חדרו של רבי דוד גרודנה נתכסה כולו כפור.  פתאום נסתכלו התלמידים וראו: הכפור שעל החלון הולך ונמס.  תמהו ושאלו לרבי דוד:

רבי, האי מאי?

החזיר להם רבי דוד:

אל תתמהו, בני.  ודאי חסיד עומד שם מבחוץ ומטיל מים, ולא מצא מקום יפה לכך, אלא חלוני.

 

683      מפנקסו של מתנגד:

"על שלושה הקדוש ברוך-הוא כועס: על רב שמן, על גלח כחוש ועל חסיד זקן.  רב פרנסתו מועטת, ושומן מניין לו? – מסתמא הוא עובר עבירה בצינעה.  גלח, הכל מותר לו, ולמה הוא כחוש? – חזקה, רשעות אוכלת אותו.  וחסיד זקן כבר הגיעה שעתו שייעשה רבי, אלא ודאי עצלן שבעצלנים הוא.

 

[נוסח אחר:

וחסיד זקן כבר הגיעה שעתו שייעשה רבי, אלא ודאי הוא חושש, שמא יצטרך לפרוש מן השתייה בפרהסיה].

 

684      חבורה של חסידים קנו להם סוסה זקנה, על-מנת לנסוע אל הרבי.  לשאת את כולם לא יכלה הזקנה, לשאת את מקצתם גם-כן לא יכלה.  נמלכו החסידים והפקירו סוסתם לחבילות ולצרורות בלבד, והם עצמם היו הולכים ברגל ומחמרים אחריה.  עד שהם בוססים בחול ומחמרים אחרי סוסתם טסה ועברה על פניהם כירכרה עשירה, רתומה לשלושה סוסים אבירים, ובכירכרה – "פריץ" מיסב יחידי ומעשן סיגרה מתוך הרחבת-הדעת.  הירהר הצעיר שבחבורה אחרי מידותיו של הקדוש ברוך-הוא, נאנח ואמר: רבונו של עולם, "אם לעוברי-רצונו כך, לעושי-רצונו על אחת כמה וכמה"?[37]

נתן בו עין הזקן שבחבורה ואמר:

צורב, לא יפה אתה אומר... אם לעוברי-רצונו – כך, לעושי-רצונו – על סוסה זקנה אחת כמה וכמה חבילות וצרורות של חסידים...

 

685      משיחתם של חסידים:

חסיד צעיר: הן על הטובה, כגון חתונה, ברית-מילה וכדומה, והן על הרעה, חלילה, כגון אבילות, "יאהרצייט" וכדומה, שותה אדם מישראל כוס יי"ש.  מה טעם יש בדבר?

חסיד זקן: לא הלגימה עיקר, אלא הברכה עיקר.  וכשם שאדם מישראל מברך על הטובה כך מברך על הרעה, ואין לך ברכה יפה מזו: "שהכל נהיה בדברו".

חסיד צעיר: אם-כך, ישתה אדם מישראל כוס מים ויברך "שהכל נהיה בדברו"?

חסיד זקן: הואיל ואדם מישראל משבח את בוראו הן על הטובה והן על הרעה, חלילה, ועל הכל הוא מודה לו ומברך "שהכל נהיה בדברו" – כדאי והגון הוא לכך שייהנה וישתה כוס יי"ש...

 

686      שיחה של מתנגד וחסיד:

מתנגד: מפני מה אתה מאחר לקום לתפילה?

חסיד: משום שאני מאחר לשבת בלילה.

מתנגד: מפני מה אתה מאחר לשבת בלילה?

חסיד: משום שאני מעיין בספר.

מתנגד: מוטב, שתקדים לשכב בלילה ותקדים לקום בבוקר ותעיין בספר.

חסיד: אילו ידעתי, שאקום...

 

687      מרשימותיו של חסיד:

"שלושה דברים למדתי מן הרכבת, מן הטלפון ומן הטלגרף.  מן הרכבת למדתי: כל המאחר רגע, מאחר הכל; מן הטלפון למדתי: כל מה שאתה מדבר כאן, נשמע שם; ומן הטלגרף למדתי: מלה בסלע"...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] לא כרבי פנחס, אלא כרבי יודן, שאמר: "הבטה – מקרוב, וראייה – מרחוק", איכה רבתי ה, ב.

[2] שמות, טו,טז.

[3] ישעיהו כו ד.

[4] בראשית לא, לב.

[5] שמות לד, כט.

[6] בראשית יט, לג.

[7] בראשית לב, כה, ועי' שם מדרש רבה.

[8] משנה יבמות טו, ח.

[9] הרבי טעה במחילת-כבודו.  חכמים אמרו להיפך: "טלטולי דגברא קשין מדאיתתא", כתובות כח, א.

[10] משנה בבא קמא א, א.

[11] תהלים קו, כ.

[12] במדבר כב, ה.

[13] בראשית מט, יב. – חידוש זה של הזקן, עליו השלום, אליבא דשמואל הוא, ש"מבעה זה השן", בבא קמא ג, ב.

[14] אסתר א, יב.

[15] עי' רש"י לבראשית כג, א.

[16] דברים יג, ב.

[17] אלוף – Ass (בשחוק הקלפים). – דומה, שהמתנגד לא דייק ונתחלפו לו "מלאכים" ב"מלכים".

[18] כמה מן הרביים היו קוראים לכלל ישראל "צדיקים".

[19] עי' "מקום שבעלי-תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין".  ברכות לד ב.

[20] תהלים צב יג.

[21] בשלוש העיירות הללו, הסמוכות זו לזו, מלכו בזמן אחד שלושה מגדולי-חב"ד, ושלושתם מבית שניאורסון: בליבאביץ – רבי שמואל, בנו של בעל "צמח-צדק", ונחשב לחכם ובקי בהוויות-העולם; בליאדי – רבי זלמן, גם הוא בנו של בעל "צמח-צדק", ונחשב למופלא ביראה; בקופוסט – נכדו של בעל "צמח-צדק", ואף הוא רבי זלמן שמו, ונחשב לחריף ועמקן בתורת החסידות החב"דית.

[22] עיירה זו נמצאת גם היא בדרך, העולה לשלוש העיירות הקודמות.  בה מלך זמן-מה הצדיק רבי לוי-יצחק (כמדומה, נינם של בעל "התניא" ושל רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב), אבל לא זכה לשם גדול בעולמם של החסידים.

[23] צירוף של שני נוסחאות: שבת קלג, ב, וסוטה יד, א.

[24] איוב טו, טו.

[25] אסתר ז, ח.

[26] מגילה טז, א

[27] כידוע, גורס נוסח-אשכנז במוסף לשבת "תכנת" (בכ"ף), ונוסח ספרד – "תקנת" (בקו"ף).

[28] שמונה-עשרה לראש-השנה ויום-כיפור.

[29] חסידי חב"ד נהגו לעשות י"ט כסלו יום משתה ושמחה, זכר לנס, שנעשה להרב בעל "התניא": אותו יום (תקנ"ט) נשתחרר ממאסרו בפטרבורג

[30] נודע ביהודה מהדורא קמא, יורה דעה, עמ' צ"ג.

[31] הושע יד, י.

[32] כידוע, היו החסידים מלעיבים במגידים ולא רצו לשמוע דרשותיהם.

[33] תהלים עח, לו-לח.

[34] שמות יא, ז.

[35] הגדה של פסח.

[36] תרומות א, א.

[37] נדרים נ, ב.