_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר הבדיחה והחידוד: בין אדם לחברו

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

1882 שאלו לחכם:

מה טעם אמרו: ״כל צרה שהיא של יחיד – צרה, וכל צרה שהיא של רבים אינה צרה״? [i]

השיב החכם:

יפה אמרו, משום שיסורים של אדם שני מקורות להם: צרתו שלו ואושרם של אחרים...

 

1883 שאלו למרדכי אדלמן:

שני יודי״ם, הסמוכים זה לזה (״יי״), למה הם נקראים אדני?

השיב אדלמן:

שני יודים (= יהודים), הסמוכים זה לזה ואין אחד פוגע בחברו, הרי הם באמת מעשי אדני...

 

1884 רבי חיים רומשישקר דרש ברבים וסיפר:

פעם אחת עליתי לשמים ונכנסתי לגיהנום.  נסתכלתי וראיתי: זקנים וצעירים יושבים שורות־שורות לפני שולחנות מלאים כל־טוב, ובידו של כל אחד ואחד קשורה כף ארוכה, ולהגיעה לפיו אינו יכול מחמת אורכה.  וכך היו יושבים כולם שורה כנגד שורה ונפשם יבישה וצער גדול כבוש בפניהם.  ניגשתי לאחד מהם ואמרתי לו: ״שוטה שבעולם ! עד שעיניך רואות כל טוב וכלות, שלח את הכף הקשורה בידך ופרנס את חברך היושב ממולך ויחזור הוא ויפרנס אותך בכף הקשורה בידו״.  

הציץ עלי האיש בעיניים זעומות והחזיר לי:

״מוטב, שתהיינה עיני רואות וכלות כל היום משאראה אותו נהנה ושבע שעה אחת״.

נבהלתי לשמוע ופתחתי פי לצעוק צעקה גדולה והקיצותי...

 

1885 ההוא ששמע בחלומו בת־קול יוצאה ומכריזה:

״פלוני בן־פלוני! בבית־דין שלמעלה נימנו וגמרו, שכל מה שיבוא עליך יבוא על שכנך כפליים״.

מיד התהפך החולם על צידו ומילמל מתוך שינה : יהי רצון, שתסתמא עיני...

 

1886 שאל אדם את חברו:

שינאת־חינם כיצד?

הסביר לו חברו:

הרי ששמועה שמעת, שהרווחתי עשרת אלפים שקל, ומיד מתמלא לבך שינאה אלי.  לפי האמת לא הרווחתי אלא חמישה אלפים, ונמצא, שבחמשת אלפים אתה שונא אותי שינאת־חינם...

 

1887 מסיפוריו של זקן:

אבא, עליו השלום, סוחר היה.  עיתים עלה, עיתים ירד, כדרכם של סוחרים.  כשעלה היה מקפיד, שתהא אמא, עליה השלום, מדליקה נרות קטנים לשבת ויום־טוב, וכשירד היה מקפיד, שתדליק נרות גדולים.  פעם אחת אמרתי לו :

״אבא, היפך הדברים!״

החזיר לי:

״בני, ואהבת לרעך כמוך כתיב.  כשאני עולה ושרוי בשמחה, רצוני, שיציצו שכני לתוך חלונותי ויראו את האפלולית שבבית, וידונו שעסקי רעים, וישמחו גם הם.  וכשאני יורד ושרוי בצער, רצוני שיציצו שכני לתוך חלונותי ויראו את האור הגדול שבבית, וידונו שעסקי טובים, ויצטערו גם הם״...

 

1888 ההוא שיצא מדירתו באישון־לילה ומעד ונפל מן הקומה השלישית למטה.  הבהילו רופא אליו.  ביקש הרופא לדעת, אם דעתו צלולה, ואמר לו:

שמא אתה זוכר, מה מחשבה הטרידה אותך בשעת נפילה?

החזיר הנופל:

אני זוכר היטב.  כשהגעתי לקומה השנייה הטרידה אותי מחשבה:

אור בדירתו של שכני בשעה מאוחרת כזו למה?...

 

1889 חסיד קבל לפני רבי חיים האלברשטם מצאנז:

רבי, פלוני בן־פלוני מקפח פרנסתי ויורד עמי לחיי. באתי לחננך, רבי, שתקלל אותו על הרעה, שהוא עושה עמדי.

כּעס רבי חיים כּעס גדול וגער בו:

מהר וצא מביתי, אם אין אתה רוצה שעליך תהיה קללתי.

נתחלחל החסיד ושאל:

רבי, מה פשעי ומה חטאתי, שאתה אומר לקלל אותי?

החזיר לו רבי חיים:

אם עד כדי כך גדולה השינאה בלבך על חברך, שמע־מינה גדולה הרעה, שאתה עושה עמו...

 

1890 בשנת תרנ״א גזרה המלכות הרוסית הרבה גזירות קשות על ישראל.  הוסיפו יושבי־קרנות משל עצמם והפריחו שמועה של בהלה:

עתידה המלכות שתקבע הלכה: כל הורג אדם מישראל אין לו דמים, אלא קנס חמישה רובלים ישלם.

כשהגיעה השמועה לברדיצ׳ב, נתכנסו היהודים לבית־הכנסת ודנו באימה ופחד:

מה יהיה סופם של כל ישראל במדינה זו?

קם זקן אחד ואמר:

מורי ורבותי, אם ההלכה לא תהא נוהגת אלא בגוי, שיהרוג אדם מישראל, לית לן בה: עשו קמצן הוא מטבעו ויחוס על חמישה רובלים.

שאל אחד מן החשובים:

ואם ההלכה תהא נוהגת גם בישראל שיהרוג ישראל?

החזיר הזקן:

אם־כך, חוששני לכלייה חלילה...

 

1891 שאלו ליהודה־ליב גורדון (יל״ג):

למה עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות[ii]? שמא לא די לו לאדם בעולם אחד משלו?

החזיר יל״ג:

יודע הקדוש ברוך־הוא נפש צדיקיו... אם רק עולם אחד ינחל צדיק, חזקה שיתכוון לשפוך עביטו דווקא לתוך עולמו של חברו.  עכשיו, שינחל ש׳׳י עולמות, בעל־כורחו ישפוך עביטו לתוך עולמותיו שלו...

 

1892 מדכּי חבד ניגש לביתו של עשיר ידוע בווילנה והתחיל מזמן עצמו למה שמברכים אחריו ״אשר יצר״.  הציץ עליו העשיר בעל־הבית וצעק:

שלי הוא הבית, ואין אדם רשאי להשתמש בו לכך.

עשה מדכּי מה שעשה, ופתח בנעימה של ברכת־המזון:

״ברשות מורנו הרב בעל־הבית״...

 

1893 שאלו לרבי יונתן אייבשיץ:

מה טעם אדם מישראל כשהוא בא אל הרב לשאול שאלה של איסור והיתר והרב פוסק לאיסור, מיד הוא מקבל עליו את הדין ואינו מצטער אפילו אם הפסדו מרובה, וכשהוא בא אל הרב לדין עם חברו והרב מחייב אותו לשלם, הוא מצטער צער גדול אפילו אם הפסדו מועט?

השיב רבי יונתן:

מה תימה יש בדבר? זה שנמצא חייב לשלם לא על מה שהוא מפסיד, אלא על מה שחברו זוכה הוא מצטער...

 

1894 שניים באו לרב לדין. זה אמר:

הקרקע שבמקום פלוני שלו היא.

וזה אמר:

אותה קרקע שלו היא.

שמע הרב, נענה ואמר:

אלך ואראה את הקרקע.

הסכימו בעלי־הדין והלכו עמו יחדיו לשם.  כרע הרב, לחש בשפתיו והקריב אוזנו לקרקע.

תמהו בעלי־הדין ושאלו:

רבי עם הקרקע אתה מסיח?

החזיר הרב:

הן, עמה סחתי.  אתה אומר: שלך היא, ואתה אומר: שלך היא. שאלתי אותה, ואמרה לי: שלה אתם שניכם... עתידה זו, שתעשה שלום ביניכם...

 

1895 שני מוכרי־תבואה נפגשו בשוק, ונתן אחד שלום לחברו. החזיר לו חברו:

יכּנס הרוח באבי־אביך!

תמה הראשון:

אני נותן לך שלום, ואתה מחזיר לי קללה!

החזיר לו הלה:

מפני אהבת הקיצור אני עושה כך. אילו אני מחזיר לך שלום, מיד תשאלני, מה אני קונה עכשיו, חיטים או שעורים? אשיב לך: ״חיטים אני קונה עכשיו״.  תחזור ותשאלני : כמה אני משלם? אשיב לך : ״כך וכך אני משלם״.  תכעס ותשאל : למה אני מעלה את השער? אשיב לך : ״אני מעלה את השער, משום שלחיטים אני זקוק בשעה זו". לא תתקרר דעתך ותקלל מולידי בפני, ואני אשיב לך ואקלל מולידי מולידיך בפניך.  ואם־כן עתרת־דברים יתירה זו למה? יכּנס הרוח באבי־אביך – וחסל...

 

1896 שני חנוונים שכנים.  יום־יום הם רבים על כל קונה העובר על פתחי חנויותיהם.  זה מושכו אליו וזה מושכו אליו, ושניהם ממטירים קללות וחרפות איש על חבירו.

ערב יום־־כיפור, אחרי ״על־חטא״ של מנחה, ניגש אחד לשני בבית־הכנסת ואמר לו:

יום סליחה ומחילה היום... למה נריב?

נענה חברו ואמר:

אף אני אומר כך... יהי רצון, שיקויים בך כל מה שאתה מתפלל עלי...

נרתע הראשון וצווח:

רשע! אפילו בשעה זו ובמקום קדוש?!...

 

1897 ההוא שתבע את חברו לדין:

אדוני הדיין, – טען התובע. –  הוא אמר עלי, שטיפש אני.

החזיר הנתבע:

אדוני הדיין, אני מאמין בזה באמונה שלימה, ומצטער אני, שלא אמרתי...

 

1898 שאלו למחודד:

מניין, שדרכו של אדם לאמר דווקא את ההיפך מדברי חברו?

החזיר המחודד:

הרי כך קבעו מסדרי התפילות.  שניים שעומדים ומקדשים את הלבנה ואחד אומר לחבירו : ״שלום עליכם״ מיד מחזיר לו חבירו את ההיפך: ״עליכם השלום״...

 

1899 מעשה באחד, שיסד בית־מסחר וצירף אליו שותף בתנאי של מחצה ריווח ומחצה הפסד.  לימים עשה מייסד הבית חשבון, חילק את הרווחים כמדובר: מחצה ומחצה, ושאל את שותפו:

החשבון מהו בעיניך?

החזיר לו שותפו:

הכל טוב ויפה, ונאמן אתה עלי, שהחשבון חשבון־צדק.  אף־על־פי־כן היה לבי סמוך ובטוח יותר, אילו נתת לי את המחצה שלך...

 

1900 ההוא שהציע לפני מכּרו, שישתתף עמו בעסק. סירב חברו ונתן טעם לסירובו:

הוא ירא מפני החיות.

לא הבין הלה ותמה:

כלום חיה אני בעיניך?

הסביר לו חברו:

לא חיה אחת אתה, אלא ארבע חיות בבת־אחת.  שמך צבי־אריה, לבוש אתה פרווה של שועלים וכולך- כלב שבכלבים...

 

1901 יהודי ישב בקרון של רכבת ונימנם.  הגיעה הרכבת לתחנה ונכנס בר־נש, כולו בשר ודם.  קבע לו מקום סמוך ליהודי, העלה רגליו על הספסל, פשט אותן לכל אורכן, ולא הניח ליהודי המנמנם אלא טפח.  צימצם היהודי את עצמו ומחל על עלבונו: כך דרכו של עשו...

לאחר שזזה הרכבת ממקומה נכנס הקונדוקטור לבדוק את הכר­טיסים.  הוציא אותו בר־נש כרטיסו והגישו לקונדוקטור.  עיין הקונדוקטור וקרא:

ברדיצ׳ב.

ברדיצ׳בי? – קפץ היהודי ממקומו. –  רבי קרוב, הסר הרגליים!...

(ברדיצ׳ב   רובה יהודים, וכל הנוסע לשם חזקה עליו, שגם הוא יהודי).

 

1902 שני יהודים הפרישו לים באנייה שכולה גויים.  אחד משני היהודים היה גיבּן, והשני –  בעל־קומה, אבל גם בעל־חוטם.  כל היום לא הוציא בעל־החוטם דיבור יהודי מפיו, התרחק מן הגיבן, שלא יכיר בו שהוא יהודי, ובכל הליכותיו התכּוון להיראות גוי.  עם ערב נזדמן לפינה בודדה באנייה ומצא שם את הגיבן, נכנם עמו בדברים ומעניין לעניין אמר לו:

בינינו לבין עצמנו אגלה לך סוד, ובלבד שתשמור עליו ולא תגלה אותו לאחרים: אני יהודי.

החזיר לו הגיבן:

בינינו לבין עצמנו גם אני אגלה לך סוד, ובלבד שתשמור עליו ולא תגלה אותו לאחרים: אני גיבן...

 

1903 שניים היו מהלכים בדרך והגיעו לשדה של קטניות.  עמד אחד והתפלל:

הלואי ויהיה לי דינר־זהב כנגד כל קטנית וקטנית.

שמע חברו ואמר לו:

אם תתקבל תפילתך תפריש לי מעשר.

זעם הראשון והחזיר:

משלי איני נותן כלום.  רצונך בדינרי־זהב ? התפלל על עצמך...

 

1904 שלושה שהלכו בדרך, עייפו וישבו על אבן גדולה לפוש.  נסתכל אחד מהם באבן ואמר:

הלואי ויהיה לי זהב משקלה.

אמר השני:

הלואי ותהיינה לי הביצים, שאפשר לנפץ אליה.

נענה השלישי ואמר:

הלואי ותמותו שניכם ערירים ואני אירשכם...

 

1905 שניים הביאו לעיר קישואים למכור.  עד שעמדו שניהם ומכרו נזכר אחד מהם, שחייב־קדיש הוא היום, ואמר לחברו:

שמור לי עד שאשוב מבית־התפילה.

הסכים חברו.  וכשחזר מבית־התפילה מצא, שחברו לא שמר והקישואים נגנבו. בא עמו בטרוניה ואמר לו:

למה רימיתני ולא שמרת ?

החזיר לו הלה:

בּכוונה לא שמרתי, כדי שתדע כמה היתה שמירתי טובה לך – אילו שמרתי...

 

1906 יהודי חטא למלכות ודנו אותו, שילקה עשרים מלקות.  כשהעלוהו לגרדום נסתכל וראה, שחזן בית־הדין, העומד עליו ורצועה בידו, אף הוא מישראל, ולחש לו:

אל תכביד ידך, ובשכר זה תקבל עשרים שקלים.

נענה לו הלה והילקהו שמונה־עשרה מלקות קלות שבקלות, ושתיים האחרונות – חמורות שבחמורות.

לאחר שסילקו את הלוקה מן הגרדום, בא אליו החזן המלקה לקבל שכרו. קבל הלוקה ואמר לו:

למה נתאכזרת לי בשתיים האחרונות?

החזיר לו החזן:

אלא כיצד היית יודע, מה היית מפסיד אילו לא שילמת לי עשרים שקלים?...

 

1907 ההוא שניגש לחברו וסטר לו אחת ושתיים, ומיד התחיל צווח:

גוֹרוֹדוֹבוֹי ! [iii]

אמרו לו:

אם אתה סוטר, גורודובוי למה לך?

החזיר הסוטר:

יודע ומכיר אני אדם זה: הוא יכחיש ויאמר, שלא סטרתי לו...

 

1908 משיחתם של יושבי־קרנות:

ראשון: פלוני בן־פלוני מת מיתה חטופה.

שני: אוי ואבוי !

ראשון: בוא ונלך ללוויה.

שני: לא, לא אלך.

ראשון: למה?

שני: כלום ילך הוא ללוויה שלי?...

 

1909 שמעון ולוי לנו בחדר אחד.  לשמעון היתה שמיכה, ללוי לא היתה שמיכה, והוא רעד מקור.

אמר לו שמעון:

לוי, רד וקח את השמיכה שלי.

תמה לוי ושאל: ואתה מה תעשה?

החזיר לו שמעון:

אני מה אעשה? כל עצמותיך אשבּר...

 

1910 שני מוכסנים, זקן וצעיר, נזדמנו למקום אחד.

אמר הזקן לצעיר:

מדוע כה פניך רעים? חולה אתה?

השיב הצעיר:

אוי לו למי שפרנסתו מן ״הפּריץ״.  אתמול נכנסתי ל״פּריץ״ שלי, ימח שמו, ומצאתיו כועס ורותח: ״השיקצה״ שלו נעלמה, – וחמתו שפך עלי. קרא ל״וייט׳׳ [iv] וציווה להלקותני... כל בשרי כואב עלי...

ליגלג הזקן ואמר:

ידידי, איסטניסות זו מהיכן? לא אתה ראשון ולא אתה אחרון...

״פריץ״ כועס ומלקה – מנהגו של עולם כך...

לימים נזדמנו שוב שני המוכסנים למקום אחד.  נסתכל הצעיר בחברו הזקן ואמר לו:

פניך מעידים, שדבר רע אירע לך.

השיב הזקן:

הן... אתמול נכנסתי ל׳׳פריץ״ שלי, ימח שמו, ומצאתיו מהבּיל מחמת רתיחה: כל הלילה שיחק בקלפים והפסיד ממון קורח, – וחמתו שפך עלי.  קרא ל״וייט״ וציווה להלקותני... אחורי, במחילה צבו כהר...

נענה המוכסן הצעיר ושאל:

ידידי, איה פיך? לא אמרת : ״פריץ״ כועס ומלקה – מנהגו של עולם כך?

החזיר לו הזקן:

שוטה אתה, ידידי.  כשאמרתי לא אמרתי אלא על אחוריך שלך, ואילו אני באחורי שלי לקיתי...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i]  ילקוט דברים רמז תתכז : הנוסח בדברים רבה ב, יד הוא: ״וכל צרה שאינה של יחיד אינה צרה״; בפי העם שגור נוסח אחר: ״צרת־רבים — חצי־נחמה״.

[ii]  עיין משנה סוף עוקצים.

[iii]    ״גורורובוי״ — שוטר־העיר ברוסית.

[iv]  ״וייט״— שחוור.