_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר הבדיחה והחידוד: בין אבות לבנים

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

1675    אב טעה בהגדה של פסח וקרא:

"דם צפרדע, בּנים"...

הפסיקו בנו:

אבא, "כּנים" כתוב.

החזיר לו האב:

אין בכך כלום;  אף בנים מכּה יפה הם...

 

1676    אב ובנו נכנסו לבית-מחיה לסעוד.  הגישו להם מרק רותח, ולא היה הבלוֹ עולה מרוב שומן.  תקע הבן ראשון כף לתוך הפּינכּה שלפניו, לגם לגימה יפה וניכווה פיו עד כדי כך, שהתחילו עיניו מדמיעות.

אמר לו אביו:

בני, על מה אתה בוכה?

השיב הבן:

נזכרתי, שאמא מתה.

תקע האב כף לתוך הפּינכּה, לגם לגימה יפה ונתמלאו עיניו גם הוא דמעות.

אמר לו הבן:

אבא, על מה אתה בוכה:

השיב לו האב:

אני בוכה, שלא קברתיך עם אמא בקבר אחד...

 

(בדיחה זו בצורה אחרת עיין כרך ראשון, סימן 284, וב"ציונים" לאותה בדיחה.)

 

1677    שאלו לחכם:

על שום מה שמח אדם שמחה יתירה כשהוא רואה בנים לבניו?

החזיר החכם:

דין הוא, שיהא אדם שמח  שמחה יתירה כשהוא רואה שונאים לשונאיו.

 

1678    כמה שנים עשה בנו של מלמד זקן בכרך גדול, ולבסוף שב לעיירתו הקטנה, לבית אביו.  נסתכל המלמד בסנטרו של הבחור ואנחה שברה לבּו:

מי יאמר לו מה תעשה?

למחרת קם הבן משנתו, מזג כוס חמים, הוציא מילקוטו מברשת קטנה, שיקע אותה בקופסה לבנה וחזר ונתן לתוך פיו. נבהל האב ותפס לו בידו:

מה אתה עושה?

חייך הבן:

שיני אני מבקש לנקות.

רפתה ידו של המלמד הזקן ואמר:

הגידה נא לי, בני, הל הכּירכּורים הללו למה הם? לך והשתמד...

 

1679    שבועות וירחים נאבק בן עם אביו הזקן:  העיירה הקטנה נמאסה עליו ואל הכרך הגדול תשוקתו.  לסוף ניצח הבן:  אמו סייעתו ובחשאי נתנה לו להוצאות הדרך.

עכשיו ציפור-דרור הוא, – נאנח האב. – הלואי ואתבדה...

עברו שנתיים והבן שב מן הכרך "גוי" גמור:  פיאות אין, זקן אין... בלילה פשפש האב בחפציו של הבחור ולא מצא: טלית-קטן אין, תפילין אין...

הרי גידולים שגידלת! – נהם האב הזקן כלפי אשתו.

ולמחר כשהקיץ הבן משנתו ופיהק בהרחבה, ניגשה אליו האם, דימעה נטפה לה על לחיה וקולה רעד:

בני, פיאות וזקן אין לך, ארבע כנפות ותפילין אין לך, – שמא, חלילה, גם מהוּל אין אתה עוד?...

 

1680    יהודי זקן שב מבית-המדרש לביתו תיכף אחרי "ותיקין" ומצא את בנו הבחור יושב ואוכל.  תמה ושאלו?

כבר התפללת?

השיב הבן:

פשיטא!  זה עתה גמרתי.

ראה הבן, שהאב אינו מאמין, הוסיף ואמר:

אבא, הנה גם סימניה של הרקיקה שרקקתי ב"עלינו" ניכּרים עדיין על הרצפה…

 

1681    אמר אב לבנו הבחור:

בני, ראש-חודש אב היום.  מעכשיו ועד תשעה-באב מרבים באבילות על חורבן בית-המקדש.  אתה, שמא לכל-הפחות תניח תפילין ותתפלל ככל ישראל?

החזיר הבן:

אבא, כיצד אין אתה חושש ל"לפני עיוור לא תתן מכשול" ומזקיקני ל"שהחיינו" בימי האבלות?...

 

1682    תמה אני, – אמר אב לבנו.  – כל ערב קודם שינה אתה מבקש שאעיר אותך ל"סליחות", ואפילו פעם אחת לא קמת.  מה צורך יש לך, שאטרידך כל יום משנתך חינם?

אבא, – החזיר הבן, – אי אתה יודע, כמה גדולה ההנאה כשאתה רואה לפניך אנשים שכוּרי-שינה ורעוּדי-קור, ואתה טובע אותה שעה בכסת הרחבה מתחת לשמיכה הרכּה וחם לך וטוב לך...

 

1683    עשיר מופלג אירס את בתו לבחור סוחר ופסק לו עשרת אלפים נדוניה.  קודם חופה חיבק הזקן את חתנו ואמר לו:

בני, אף-על-פי שאינני מן החרדים, מכל מקום אוסיף לך עוד חמישה אלפים, אם תבטיח לי, שמכאן ואילך יהא בית מסחרך סגור בשבת ויום-טוב.  נהנה החתן והחזיר לו:

אבא, שמא תוסיף לי עשרת אלפים ואבטיח לך, שמכאן ואילך יהיה בית-מסחרי סגור גם בימות החול...

 

1684    רבי ישראל סלנטר כתב לבנו הד"ר ליפקין:

"בני, אחת אני מבקש מאתך:  הווה זהיר בצלם-אלהים ושמור על זקנך".  גילח הד"ר ליפקין זקנו, שלחו לרבי ישראל וכתב לו:

"אבא, אני איני יכול לשמור, שמא תשמור אתה?..."

 

1685    שאלו למחודד:

מפני מה היו אבותינו שוהים הרבה בתפילה, ובנינו תפילתם מהירה כברק?

השיב המחודד:

אבותינו היו גדלי-זקן וטירחה יתירה טרחו בפתיחת פיהם ובסתימתו;  בנינו סנטרם מגולח, ואין הם טורחים טירחה יתירה לא בפתיחת פיהם ולא בסתימתו...

 

1686    שאלו ליהודי:

מה בין אביך לבנך?

החזיר הוא:

אבא, עליו השלום, נזהר כל ימיו אפילו מפת-עכו"ם, ואילו בני יחיה לא נזהר מימיו אפילו מבת-עכו"ם...

 

1687    אב בא-בימים הוכיח את בן-זקוניו, שהוא מאחר לשוב לביתו כל לילה ולילה.  התנצל הבן והשיב:

אבא, חדוות עלומים בי וחפץ חיים אני.

זקף בו האב עיניים תמיהות ושאל:

מה רבותה היא זו? כל אדם חפץ חיים.  אף אני חפץ חיים.  אבל כלום אדם חי בלילה?  אדם חי ביום, ובלילה הוא ישן…

 

1688    שפך אדם את נפשו לפני חברו:

הלבבות מתמעטים והולכים, וכל ישראל יוצאים לתרבות רעה. מי באונס ומי ברצון… אילמלא אבא ואמא שמתו, ואני צריך לאמר קדיש כל שנה ביום פטירתם ולהזכיר נשמתם ברגלים, – ודאי הייתי שוכח, שיש תפילה ויש בית-כנסת בעולם. החזיר לו חברו:

זהו שאמרו חכמים:  "תפילות אבות תיקנום"…[1]

 

1689    ההוא שמת לו אביו ואמר עליו קדיש אחד-עשר חודש, כנהוג.  לימים מתה גם אמו, ולא אמר עליה קדיש אפילו יום אחד.

אמרו לו:

כשם שאדם חייב בכבוד אביו, כך הוא חייב גם בכבוד אמו.

החזיר הוא:

על עמלי אני חס. אחד-עשר חודש טרחתי ועמלתי עד שהעליתי את אבא לגן-עדן;  עכשיו, שאעלה גם את אמא לשם, מיד יימצא הוא בגיהנום...

 

1690    אמרו לו לאפיקורס:

אפילו במצוה יפה של כּיבּוד-אב אתה מזלזל כקל שבקלים.  אדם גדול היה אביך, ומצבה לא היצבת לו על קברו.

החזיר האפיקורס:

היא הנותנת:  משום שאדם גדול היה אבא, מובטחני שעלה תיכף לשמים וכבר איננו בקברו...

 

1691    מוכסן ומוכסנית קיבלו מכתב מבנם, שלמד בישיבה.  מיד נסעו לעיר והלכו אל השוחט הזקן, שיקרא להם את המכתב.  הרכיב השוחט משקפיו על חוטמו וקרא בנהימה:

"אבא, המכנסיים שלי נתמהו;  שלח לי ממון לקנות חדשים".

הקשיב המוכסן וכעס:

שמעתם חוצפה כזו?  גזירות הוא גוזר עלי.  פרוטה לא אשלח לו...

נאנחה המוכסנית ואמרה לבעלה:

מי יאמין לרוצח זקן זה?  מוטב, שנלך אל החזן.

עמדו והלכו אל החזן.  הרכיב משקפיו על חוטמו וקרא בנעימה:

"אבא, המכנסיים שלי נתמהו;  שלח לי ממון לקנות חדשים".

הקשיב המוכסן, נענה ואמר:

כך, כך... תחנונים הוא מדבר... ודאי אשלח לו...

 

1692    ממכתבו של אב לבנו:

"...עליך אמרו חכמים:  'איזהו שוטה?  המקרע את כסותו'[2]... מעיל נתתי לך – שופרא דשופרא.  עשר שני לבש אותו אבא, עליו השלום;  חמש שנים לבשתיו אני, – וכיון שבא לידך נעשה סמרטוט".

 

1693    ממכתבו של סוחר לאחיו:

"...וששאלתני על בני, הלומד באקדמיה לאמנות: מה יהיה בסופו?  – איני יודע החזיר לך תשובה.  אחת אני יודע:  עד שהוא צר ציפור הוא אוכל שור"...

 

1694    ההוא ששיבח את בניו לחבורה של יהודים:

חמישה בנים נתן לי אלהים, וכולם כאחד טובים.  הבכור – רופא, השני – עורך-דין, השלישי – חימאי, הרביעי – צייר  והחמישי – סופר.

שאל אחד מן החבורה:

ואתה מה?

החזיר האב:

אני – חנווני עני ומפרנס את כּולם...

 

1695    בחור נשא בתולה, ומקץ שנה ילדה לו בן.  מיד כתב טלגרמה לאביו ולאמו:

"אשתי ילדה בן.  גימפל."

ראה חותנו את הטלגרמה ואמר לו:

בוא ואלמדך הלכות טלגרמה.  כלל זה יהא בידך:  אין כותבים בטלגרמה אפילו תיבה אחת שלא לצורך, ואילו הטלגרמה שלך כמה תיבות שלא לצורך יש בה.  ראשית, "גימפל, למה?  אביך ואמך יבינו מאליהם, שלא סתם אדם מן השוק מודיע אותם, כי נולד לו בן.  שנית "אשתי" למה?  הדבר מובן מאליו, שלא אשה אחרת ילדה לך בן.  שלישית "ילדה" למה?  כלום מן השמים נפל לך בן?  ורביעית, "בן, למה?  שמא ראית מימיך אדם מבשר, שנולדה לו בת?...

 

1696    שנה ראשונה אחרי החתונה נולדה בת.  שמח האב ואמר:  "בת תחילה – דימן יפה לבנים"[3].

שנה שנייה שוב נולדה בת.  חזר האב ואמר:

אם סימן אחד יפה, שניים לא כל-שכן.

וכשנולדה הבת השלישית, שח ראשו ואמר:

חוששני, שירבו הסימנים כּסימניו של רבי יהודה...

 

1697    שאלו לפיקח:

הרי שני אחים:  אחד יש לו חמישה אלפים דינרי-זהב, והשני יש לו חמש בנות;  עושרו של מי גדול יותר, של בעל-הדינרים או של בעל-הבנות?

החזיר הפיקח:

עושרו של בעל-הבנות גדול יותר.  תדע שכך:  בעל הדינרים מבקש אלף שישי, ואילו בעל-הבנות אינו מבקש בת שישית...

 

1698    מעשה באדם אחד, שהיתה אשתו יולדת כל שנה בת.  אמרו לו:

כמה ילדות יש לך?

החזיר הוא:

אדרבה, עשו אתם חשבון.  אף אני רוצה לדעת, כמה ילדות יש לי. אחת ישינה עמי במיטה, ואחת ישינה עם אשתי במיטה. אחת ישינה עם שנייה במיטה, ועוד אחת ישינה עם שנייה במיטה.  חוץ מן התאומות, שאין להן מיטה וישנות על הקרקע, וחוץ מן הפעוטות:  אחת בעריסה, ואחת – איני זוכר, אם כבר נולדה שלשום, או שעתידה להיוולד מחרתיים...

 

1699    שניים, שהיו חברים בימי-עלומיהם, נפגשו לאחר שנים מרובות.  נסתכלו זה בזה ואמר אחד לשני:

יובל שלם לא ראיתיך, זקנת, ידידי.  ודאי כבר נתת בת זקוניך לאיש.

השיב השני בשפה רפה:

לא ידידי.  חוששני שבּת-זקוני תשב עד שתסתאב.

שאל הראשון:

והבת הבכירה?

החזיר השני:

זו כבר נסתאבה...

 

1700    בתו של עשיר נתגרשה מבעלה ושבה לבית אביה.  פעם אחת נכנסה אצלו וביקשה כסף מאתו.  ראתה, שאין דעתו נוחה, ואמרה לו:

אבא, שמא ממונך חביב עליך יותר ממני?

החזיר לה האב:

בתי, הבדל גדול יש בינך ובין ממוני.  כשאני מוציא אותך את חוזרת אלי, ואילו ממוני, כשאני מוציא אותו, שוב אינו חוזר אלי.

 

1701    יהודי עני סיפר לחברו:

מצאתי, ברוך השם חתן יפה לבתי:  כירורג.

תהה חברו:

כירורג?!

החזיר הראשון:

כירורג נפלא... במחת אחת סילק חטוטרת קשה מעל גבי...

 

1702    יוליוס יעקבסון, רופא-העיניים המפורסם, היה גדול בחכמה, ולא גדול ביופי.  וחילופו באשתו:  היא היתה גדולה ביופי, ולא גדולה בחכמה.  וכשבגרה בתם היחידה והגיעה לפירקה, נאנח האב ואמר:

סבור הייתי, שבּתי תהיה כמותי לחכמה וכאשתי ליופי.  טעה אלהים והפך את הסדר:  העניק לה מיופיי שלי ומחכמתה של אשתי...

 

1703    בן בזבזן היה לו לעשיר.   פעם אחת הגדיש את הסאה וקפץ האב ונשבע, שמכאן ואילך לא יתן לו אפילו פרוטה.

אמר לו הבן:

אבא, חזור בך, ואם לאו, אעשה מעשה, אשר לא עשה מעולם לא יהודי ולא גוי.

נבהל האב, עבר על שבועתו וחזר ופתח לו ארנקו.  לאחר שנטל הבן כמה שנטל, אמר לו האב:

עכשיו תגלה לי, מה מעשה היה בדעתך לעשות.

החזיר לו הבן:

תפילין הייתי מניח בשבת…

 

1704    אמר בנו של עשיר לאביו:

אבא, לכסף אני זקוק;  תן לי אלף רובל.

השיב האב:

בזבזן אתה, בני, וכל ממוני לא ימצא לך.  דייך בחמש מאות.

הסכים הבן, לקח חמש מאות ואמר:

אבא, עכשיו יש לי בידך חמש מאות, ואתה יש לך בידי חמש מאות;  הרי, שאין לנו לאיש על חברו ולא כלום...

 

1705    אמר אב לבנו הבחור:

בא אלי היום יקותיאל שדכן והציע לי שידוך הגון בשבילך...

הפסיקו הבן:

אבא, לחינם אתה טורח ומטריח את השדכנים.  אתה יודע את הנערה שאני כרוך אחריה, ורק עמה אהיה מאושר.

זעף האב:

טיפש!  ואם מאושר תהיה עמה – מה בכך?...

 

1706    זקן עשיר חלש.  הלכו בניו אל הרב וביקשו מאתו, שיבוא לבקר את החולה ואגב שיחה ירמוז לו על צוואה.  עשה הרב רצונם, הירבה שיחה עם הזקן וסיים:

וכי לא כך אנו אומרים כל יום:  "מה אנחנו, מה חיינו?"

הבין הזקן, מפי מי מדבר אליו הרב, נענה אחריו ואמר:

ובני יהיו מוסיפים ואמרים:  "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו"[4]...

 

1707    כּעס גדול כּעס אב על בנו ואמר לו:

משעה שבאת לעולם אין לי אפילו שעה אחת של הנאה וקורת-רוח.

היתמה הבן ושאל:

אבא, וקודם לכן?...

 

1708    אב ובנו הקטן טיילו יחדיו והגיעו לשכונה של גויים.  הקדים האב ואמר לבנו:

נקוט כלל זה בידך:  כלב נבחן אינו נושך.

בו ברגע זינק כלב נובח מתוך חצרו של גוי.  מיד קפץ האב וברח. קפץ הבן אחריו וגם הוא ברח.  וכשניצלו מן הסכנה ועמדו לפוש, אמר הבן לאביו:

אבא, למה ברחת?  לא כך אמרת:  כלב נבחן אינו נושך?

החזיר לו האב:

דבר זה אני יודע.  עכשיו גם אתה יודע.  אבל מי יודע, אם הכלב יודע?...

 

1709    יהודי תושב מאזפּבקה בא לבנו, שישב בווארשה, ולהנות אותו יצא הבן עמו להראות לו את הכרך הגדול.  הגיעו לבניין מפואר והתחיל האב מתחכך בשתי ידיו מרוב התפעלות.  כּיהה בו הבן ואמר לו:

אבא, אינה דומה ווארשה למאזפבקה;  בווארשה אין אדם עומד בחוץ ומתחכך.

התריס האב:

שטות!  אם עקצני מה-שהוא בווארשה, אלך להתחכך במאזפבקה?...

 

1710    אב ובנו יצאו יחדיו לטייל והגיעו לגבעה.  טיפס הבן ועלה לראש הגבעה.  טיפס אחריו גם האב, וכשהגיע לראש הגבעה עייף מאוד וישב לנוח.  אמר לו הבן:

אבא, הביטה וראה, כמה נפלא המראה שם מלמטה!

זעף האב העייף והחזיר:

לכך הטרחתני לטפס ולעלות עד למעלה, כדי שאראה מה שמלמטה?...

 

1711    מדרש-לצים:

לשעבר היינו קוראים:  "אומרים לעץ אבי אתה"[5];  עכשיו אנו קוראים:  "אומרים לאבי עצי אתה:...

 

1712    אב רב עם בנו.  אמר לו הבן:

אבא, מה זכות יש לך להתפאר עלי?  שמא משום שאביך היה אדם חשוב יותר מאבי?  אבל כנגד זה יש לי זכות להתפאר עליך, שאבי יש לו בן הגון יותר מבנו של אביך...

 

1713    שאלו לחכם:

מה טעם החסיר משה רבינו בתוכחה אם חורגת, השקולה כנגד כל הקללות של התוכחה?

השיב החכם:

יפה עשה משה רבינו, שהחסיר אם חורגת.  התוכחה מארה היא לגדולים, ואילו אם חורגת מארה היא לקטנים...

 

1714    עד שלא מלאו לרבי-רבי השיל שלוש-עשרה שנה השיא לו אביו אשה על דעת עצמו, כמנהג הימים ההם.  עד יום החתונה לא ראה החתן את הכלה, ואת אביה לא הכיר.  וכשהגיע יום-החתונה ובאו המחותנים לקבלת-פנים, ניסה אביב של רבי-רבי השיל את בנו ואמר לו:

השלי בני, תן עיניך במחותנים, שמא תבחין, מי מהם עתיד להיות חותנך?

אני יודע, – השיב רבי-רבי השיל, הצביע על אחד מן המחותנים, ולא טעה.

אמר לו אביו:

השלי בני, מה סימן יש לך בו?

נענה רבי-רבי השיל ואמר:

תיכף מראייה ראשונה שנאתיו…

 

1715    עשרה ימים אחרי החתונה אמר חותן לחתנו:

בני, הגיעה שעתך שתצא מביתי ותבקש לך מזונות ממקום אחר.

תהה החתן:

הא כיצד?  עשר שנים מזונות פסקת לי.

הסביר לו החותן:

על דעת כך פסקתי לך מזונות עשר שנים, שתהא שהייתך עמי חשובה יום לשנה.

החזיר לו החתן:

אף אני על דעת כך נשאתי בתך, שתהא שהייתי עמה חשובה יום לשנה, והואיל ולא ילדה עדיין, דין הוא שאגרשנה...[6]

 

1716    חתן וחותן באו אל הרב לדין.  פתח החתן וטען:

רבי, כשנשאתי בתו של זה פסק לי שלוש שנים מזונות.  שהיתי עמו שנתיים, ולפני שנה פרשתי הימנו ויצאתי מביתו, והרי אני תובע שתי שנים מזונות.

שמע הרב ואמר:

לא נהיר לי.  אם שהית עמו שנתיים ולפני שנה פרשת הימנו ויצאת מביתו, יש לך עליו תביעה של שנה אחת מזונות, ולא של שתי שנים.

החזיר החתן:

רבי, שנה זו שלא שהיתי עמו והיו לי מזונות, מה תביעה יש לי עליו?  אבל שתי השנים, ששהיתי עמו ולא היו לי מזונות – אותן אני תובע...

 

1717    חותן פסק מזונות לחתנו כל-זמן שלא יצמח לו זקן.  עברה שנה, עברו שנתיים, שלוש שנים – החתן יושב ואוכל וחתימת-זקן אין לו.  התחיל החותן בודק אחריו ומצא:  יום-יום הוא מגלח זקנו.  תפסו והביאו אל הרב.  גער הרב בעבריין:

כיצד אדם מישראל עובר על לאו שבתורה?

התנצל הגלוח:

רבי, דין מפורש הוא:  "כל שמעכב את האכילה – מותר"[7]...

 

1718    עשיר השיא את בתו היחידה לבחור תלמיד-חכם ופסק לו נדוניה יפה וגם מזונות לשנים מרובות.  לימים נסתבך אותו עשיר בעסק ביש והפסיד כל ממונו.  עמד והודיע לחתנו, שמכאן ואילך אין בידו לפרנסו.  אמר לו החתן:

הבה את הנדוניה שלי ואצא מביתך.

נאנח החותן והשיב:

אין לי... נקי יצאתי מכל מה שהיה לי.

רתח החתן התלמיד-החכם ותפס לו בזקנו.  מדד לו הלה מידה כנגד מידה ותפס לו בבלוריתו, ומעדו שניהם, והיו מתגלגלים על הקרקע שעה שלימה וצועקים.  זה מוחזק בזקנו של זה וצועק:  "תן את ממוני!", וזה מוחזק בבלוריתו של זה וצועק:  "אין לי!" – לסוף עייף החותן ואמר לחתנו:

שמא נתפשר?

אהה! – צהל החתן. – ראית שידך על התחתונה, וכבר נמצא לך ממון בכיסך ואתה מבקש להתפשר.

גנח החותן מחמת עייפות והחזיר:

ממון? חלילה!... אין לי.  אלא מה? – הניחה אתה לזקני ואניח אני לבלוריתך...

 

1719    כמה שנים היה חתן סמוך על שולחן חותנו, ולא נתן את דעתו להסתלק.

עמר לו חותנו:

עד מתי?

העיז החתן פניו והשיב:

עד שאחפץ.

פעם אחת, כשישבו לאכול, הסתכל החתן בחותנו וראה, שפניו עטופות.

אמר לו:

מה לך?  בשיניך אתה חש?

נאנח החותן ואמר:

לא בּשיני שלי, בּשיניך שלך אני חש...

 

1720    חותן היה בא תמיד בטרוניה עם חתנו:  כל מה שעשה החתן לא היה רצוי בעיניו.  פעם אחת הכינה החותנת איטריות לשבת, הניחה אותן על המייבּשה ויצאה.  פּרח התרנגול של הבית ועלה עליהן והוסיף להן נופך משלו...  צחק החתן ואמר:

עכשיו אני נהנה.  אילו אני עושה כך, כמה היה חותני מרעיש עולמות!...

 

1721    היה מי שאמר:

שלושה אני שונאם:  חותן, מצנפת שעירה ואיטריות של חלב.  עכשיו צא ולמד:  כמה שונא אני את חותני, כשהוא חובש מצנפתו השעירה ויושב ואוכל איטריות של חלב...

 

1722    רבי, – קבל יהודי לפני הרב שבעירו, – נכשלתי והשאתי את בתי לאדם שאינו מהוגן.  איני רואה תקנה לה אלא שיוציאה ויתן כתובה.

שאל הרב:

מה דבר רע מצאת בו?

נאנח היהודי והשיב:

אין הוא יודע לשחק בקלפים.

תמה הרב:

כל כהאי ריתחא!  הלואי ולא ידע שום אדם מישראל לשחק בקלפים.

החזיר היהודי:

ודאי, רבי, הדין עמך, ובאמת חתני אינו יודע.  אבל – הוא משחק…

 

1723    זקן חלה.  בא הרופא ובדקו, יצא ופניו חמורים.

מחלה זו זיקנה קשה לה, – אמר הרופא.

נאנחו בניו של הזקן, נאנח גם חתנו ולחש כמקבל גזירה מן השמים:  חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה...  "רבים שתו, רבים ישתו"[8]...

הגיע הלחש לאוזניו של החולה, נענה מתוך מיטתו ואמר:

ליזר, שמא תשתה אתה ואני אברך?...

 

1724    משיחתם של יושבי-קרנות:

ראשון:  לצעקן, למבוהל זה אתה נותן את בתך לאשה?

שני:  תנוח דעתך, מעכשיו ישקוט.  לא רק את בתי אני נותן לו לאשה, אלא...

ראשון:  אלא?

שני:  אלא גם את אשתי אני נותן לו לחותנת...

 

1725    ראו לאחד, שהוא נושא שני אבטיחים גדולים ומזיע מרוב כובד.

אמרו לו:

זולל וסובא!  לא דייך באחד?

החזיר המזיע:

שמעתי חותני אומרת, שמחצית חייה היתה נותנת באבטיח יפה.  מיד רצתי וקניתי לה שניים…

 

1726    אברך פרץ מביתו לרחוב וצעק:

יהודים, רחמו-נא, הושיעו-נא!

חרדו אליו האנשים שברחוב:

מה אירע לך?

חותנתי תלתה את עצמה.

מיד הוציא מי-שהוא סכין מכיסו ורץ אל הבית לכרות את החבל.

תפס לו האברך בידו:

חכה רגע!  עדיין היא מפרפרת...

 

1727    ישבו יהודים בחבורה והתפלפלו:

מה בחינה בוחנים גשר חדש, שנגמרה מלאכתו?

זה אמר כך וזה אמר כך.  נענה שלישי ואמר:

אני ידוע בחינה, שאין לכם יפה הימנה.  מביאים כל החותנות שבאותה עיר ומעמידים אותן על הגשר:  אם בריא הוא עד כדי כך לישא את כולן ואינו נשבר – טוב, ואם לאו – לא כל-שכן...

 

1728    מת מקובל מפורסם.  בדקו כתביו שהניח אחריו ומצאו מעטפה, שהיה כתוב עליה:  "סוד גדול".  טבלו משמשיו שלוש טבילות, נטלו את המעטפה והעלוה לרב.  הזמין אליו הרב שבעת טובי-העיר, פתח במעמדם את המעטפה, ומצא בה קלף כתוב:  "פעם אחת עשיתי שאלת-חלום ושאלתי:  מפני מה זכה אדם הראשון לאריכות-ימים מופלגת?  והחזירו לי:  מפני שלא היתה לו חותנת"...

 

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] ברכות כו, ב.

[2] חגיגה ג, ב.

[3] בבא בתרא קמא, א.

[4] השווה:  תפילת שחרית שלפני קריאת-שמע קטנה.

[5] ירמיה ב, כז.

[6] "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה"  יבמות סד א.

[7] עיין יורה-דעת הלכות אבלות שצ א.

[8] ברכות לג ב;  כתובות ח, ב.