_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַצִּיּוֹנוּת הַכְּאוּבָה[1]

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

א

רבותי,

כמה זמן נתחבטתי בדעתי:  להרצות הרצאתי זו או לחדול?  מתחלה סרבתי לחברי, שהציעו לי להרצות, ולאחר שתשמעו דברי תבינו מאליכם למה סרבתי.  לא דבר קל הוא לזקן כמוני לחטט בפצעים.  אחר-כך נחמתי, ודוקא משום שזקן אני.  אמרתי בלבי:  אם אני, חייל ציוני זקן, העומד בשורותיה של הציונות זה ארבעים ושבע שנים, משנת תרמ"ו ואילך;  אם אני, אחד מזקני הסופרים העברים, זה ארבעים וארבע שנים, ועד עתה לא הניח כמעט ידו מן העבודה הספרותית הציונית, – אם אני לא אומר, מי יאמר?  ומראש אני מבקש סליחה מאתכם, שומעי הנכבדים, אם דברי יכאיבוכם.  עמכם אני בכאב. –

הציונות חולה מאד, ומחמת חולי כאובה היא מאד.

החולי מה הוא?  – לפי הדיאגנוזה שלי:  טמטום-הלב.  ומכאן – כמה וכמה סימפטומים כאובים.

בשנים האחרונות שמענו לא אחת:  "שמור וזכור את פקודיו של השכל הפכח.  וראיתם את המציאות כמו שהיא, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי רצונכם, אשר אתם הולכים אחריהם.  אין אמת כאמת המציאות ואין מורה-דרך כשכל הפכח".  – ואין אני מתיירא לאמר:  זו היא הפילוסופיה הנכאה של הגלות.  הגלות היתה והוה תמיד כניעה למציאות הפשוטה והגסה, כניעה עד כדי כך, שהיהודי נעשה מאמין רק בה, במציאותו הפשוטה והגסה בלבד.  הפקחות שלא לדחוק את הקץ, שלא לעלות בחומה וכדומה, היא הפכחות היבשה של הגלות, וברוב ימים לבשה גם צורה של מצוה "ראה והבן" – אלו הן מצוותיה היסודיות, השכליות של הגלות.  מצוותיה של הכפירה בגלות, של בקשת הגאולה הן אחרות לגמרי:  "רצה והאמן!"  והללו לא מצוות המוח הן, אלא מצוות הלב, לא בשכל הן תלויות, אלא ברגש;  מקורן לא פכחיותו ושכליותו של היהודי היהודיי, אלא תעורת חושיו, השלמים, של היהודי האנושי.

המציאות היתה תמיד נגדנו.  המציאות, הייתי אומר, היא לא יהודית, אלא גויית, לא יעקובית אלא עשוית.  הציונות לא באה כל עיקרה אלא לשם דבר אחד – לעלות על המציאות ולהכריחה שתעשה פעם אחת מציאות יהודית, יעקובית, ולשם זה נחוצים בעיקר רצון ואמונה, המפכים מתוך לב שלם.

תאמרו:  המוח הפכח הוא הפקח.  אפשר שהדין עמכם.  אבל הלב הוא החכם, ואם גם לפעמים יתגעש ויחמר.  וזכורני מה שאמר ליכטנברג:  "השכל מתייהר להתנשא מעל למלכות הרגש, כהתנשא  ראשי-האלפים מעל לערפל.  שם, מעל לערפל, הם מתייהרים לראות את השמש, לכל בהירותה וטהרתה.  אבל שם הם קרים ועקרים".  שם אין חיים ואין יצירה.  שם – בהירות וטוהר, היוצאים לבטלה.  שם – שממה.

כך רואה אני את הציונות של עכשיו, הציונות השכלית-הפכחית הקרה והעקרה, המתייהרת להתנשא מעל לערפלי הרצון והאמונה, המרווים והמפרים.  ואלמלי אני ביאליק, עליה הייתי כותּב:

"ועלי מעי מזבח לבבכם ששמם

ייליל ויפהק חתול-השממון"...

 

ב

הנה כן:  זוהי הדיאגנוזה –טמטום הלב, ודומני שהיא תסביר לנו כמה סימפטומים כאובים.

סימפטום ראשון, הנשא עתה על שפת כל ציוני:  הסוכנות.  מתחלה פארו ורוממו אותה, שבחו וברכו "מעמד ציריך", ו"הלילא פקע איגרא";  עכשיו – כאב וחרטה ו"על-חטא".  דוגמא אחת:  כשעמדה הסוכנות להווצר היה מי שרב עם הציונים הכלליים בארץ, הזהיר אותם והתרה בהם, שרעה נגד פנינו, והם לא שמעו, לא רצו לשמוע, ובשמם הלך מנהיגם הד"ר מוסינזון לציריך וב"מעמד הגדול" קים וקבל גם הוא עליו ועל מפלגתו להיות עושים את הסוכנות ככל אשר צוו ופקדו יוצריה ומחולליה.  ולפני ימים מועטים ראינו אותו, את הד"ר מוסינזון, עומד על בימה זו של "ברית ראשונים", ומרצה את השקפותיה של מפלגתו על עניני הציונות ואף הוא שופך חמה רבה על הסוכנות ודן אותה ברותחי-רותחים.  וכמוהו רבים.  אם איני טועה, חמה זו יוצאת עתה גם מלפני מפלגת הפועלים, שאלמלי היא ודאי ובודאי לא היתה הסוכנות נוצרת כל-עיקר.

עכשיו הכל מודים שנכשלנו.  ולמה נכשלנו?  מה גרם לנו ליצור את הסוכנות?  אני איני יודע תשובה אלא אחת:  טמטום-הלב הוא שגרם, משום

ש"בשאון עם-אויל סביב אלילי-הפז

נחבא  קול אלהים" – – –

אלילי- הפז הם שהקסימו, ומקסמם נחבא קול-אלהים.  כל מקום שיש קסם אלילי-פז השכינה מסתלקת ונחבא קול-אלהים.

את "הבטלנים" המעטים, הנשמעים למצות-לבם ולאזהרות-לבבם, – אותם הסו:  "אל תשמיעו קולכם, אל תהינו להיות אבן-נגף למפעל-הציונות!  הנה דרכמונים, הנה מנים, הנה הכסף והזהב!"  – והפקחים בעלי "השכל הישר", הפכחים עבדי המציאות נצחו ויצרו מה שיצרו – לרעתנו ולהותנו.

לא אכחד:  אני מאמין במיסטיקה של הציונות לא פחות משאני מאמין בממשותה של הציונות.  ספר שלם אפשר לכתוב על המיסטקה של הציונות, והוא יהיה חשוב ורב-ערך לא פחות מספר שיכתב על האקונומיקה של הציונות.  ומהיותי מאמין במיסטיקה של הציונות, מאמין אני באמונה שלמה, שצדקה עשה הקדוש ברוך-הוא עם הציונות שהסוכנות לא הצליחה.  אלו חס-ושלום הצליחה, לא היתה כבר הציונות מצילה לעצמה אפילו "שתי כרעים או בדל-אוזן".  עכשיו, שבחסד-אלהים לא הצליחה הסוכנות, יש תקוה להציל את הציונות כולה מידה.  ואין הדבר תלוי אלא בנו, כי נשמע ללבנו ונציל.

ורוצה הייתי, שאתם שומעי הנכבדים, לא תטעו ליחס גם לי אותה הדעה, האומרת שיש להפר את "השדוך" בינינו ובין הלא-ציונים ולבטל את הסוכנות מיד.  לפי הנראה לי, אי-אפשר יהיה לנו לעשות את הדבר.  מכמה סבות.  ביחוד, משום ש"הקונטראהנט" השני שלנו – הממשלה המנדטורית – יסרב לזה.  כשאני לעצמי ברי לי, שלכתחלה לא רצה הוא ביצירת הסוכנות.  מפני החשש, שמא באמת יגדל כחנו על ידי כך.  אף מצא אחרי "המעמד הגדול" דרכים להודיע את תנואתו על שעשינו שלא כרצונו.  אבל בדיעבד, לאחר שהוברר שאין הסוכנות מוסיפה לנו כח, אלא, להפך, מתישה את כחנו, חזקה שהוא לא ירצה בבטולה.  אם-כן, מה יש לעשות לסוכנות?  תקנה ודאי שאין לה, אבל דומני, שאפשר למצוא את הדרך לסלקה מעלינו בהמשך הזמן.  את הגדולים שבשותפינו הלא-ציונים איני יודע, והקטנים שבהם – מה צורך יש לדעת אותם?  אבל אני מעמיד גם את אלו וגם את אלו בחזקת אנשים ישרים, שאינם עשויים להחליף ולהמיר את דעתם ורצונם, הטובים והרצויים בעיניהם.  ומשום כך יש להניח שהם לא יסכימו ולא ירצו להיות מה שאנו מבקשים בכל לבנו להיות:  עבדי הציונות.  ואם יעלה בידנו להעמיד אותם במצב כזה, שיהיו מוכרחים לעשות אחת משתי אלה:  או להיות עבדי-הציונות, או להסתלק – אין ספק שיבחרו בשניה ולא בראשונה – – –

 

ג

סימפטום שני, כאוב מאד:  עמקי-מעמקיה של תהום הגלות, שנפתחה לנו בגרמניה.  לא ליהודי-גרמניה, לנו לכולנו נפתחו עמקי-מעמקים אלו.  הן עם של סומים אנחנו, של סומים מרצון, ואוי לנו אם נאמר, ואוי ואבוי אם לא נאמר:  אנו זקוקים תמיד לכחה וגבורתה של יד זרה, כי תפקח את עינינו להציץ אל תוך תוכה של התהום.  לא לחנם כבר "הללונו" קדמונינו, שגדולה היא לנו הסרת-טבעת מנביאים ונביאות.  הפעם מלאה תפקיד "מהולל" זה הטבעת, שהסיר אחשורוש-הינדנבורג מעל-ידו ונתנה להמן-היטלר.  מלאה, אבל גם לא מלאה את תפקידה.  מלאה, כי העמידה את כולנו, – לא רק את יהודי-גרמניה, – על פי התהום וכופה אותנו להציץ אל תוך-תוכה;  ולא מלאה, כי שקענו כולנו במ"ט שערי גלות עד כדי כך, שאנו חוזרים ומשלים (מ"ם פתוחה) את נפשנו ואומרים:  אין מביאים ראיה מגרמניה, ארצה הקלסית של האנטישמיות, ואף שם לא לעולם ימלוך היטלר.

כשנפתחה תהומה של הגלות ברוסיה בשנת השמונים ואחת למאה שעברה כתב פינסקר את "האבטואמנציפציה".  יניח נא איש-איש מאתנו את ידו על לבו ויאמר באמת ובתמים, אם יש לו אפילו צל-צלה של תקוה, שגם עכשיו, למראה התהום העמוקה הרבה יותר שנפתחה לנו בגרמניה, – ואל נרמה את עצמנו:  לא בגרמניה בלבד, – יישמע דברו של פינסקר חדש?  ההקימונו מקרבנו איש, אשר

"משא-לב, הרבה אמת, עזוז,

"שנאה עזה למנת חיי עבדות ובוז,

"חמלה גדולה כים, רחמים רבים כגדול

"שבר עמו האומלל וככובד העול –

"כל-זה יהמה בלב, יהמה, יחמר כים?" –

כיצד יכלנו להקים מקרבנו איש כזה, אם כל התורה והמצוה החדשה של הציונות ה"פקחית" היא – שכחת-הלב, כפירה גמורה וחלוטה בתורת-הלב ובמצוותיה שלה? –

כאן, באולם זה, באחת המסבות הקודמות של "ברית-ראשונים" היה מי שאמר, שעכשיו צריכה להשמע זעקתו של העם הגולה והנדח באזני כל העולם כולו.  אמת, נכון הדבר.  אבל שמא אתם יודעים, מי הוא והיכן הוא האיש, שמפיו ומלבו – בעקר, מלבו – תשמע הזעקה הגדולה הזאת?  ההקימונו מקרבנו

"ביום נחלה וכאב

"רב-פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב,

ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם?" 

כיצד יכלה הציונות של ימינו להקים איש כזה, והיא מתייהרת רק בדבר אחד – להיות פכחית ובהירה, – ולו גם קרה, – "כראשי-האלפים, המתייהרים להתנשא מעל לערפל"?  שם, בשממת הקרה שממעל לתביעות הלב הרותחות, – שם אין זעקה, שם אין קול בכלל, שם – אלמות-עולמים. –

בענוייה וקשי-יומה של היהדות הגרמנית נגולו בבת-אחת כל מראות נגעיה של הגלות וכל אמתה של הציונות.  וגדולי-הציונות וקברניטיה קמו ופרשו את האמת הזאת, את אמתה של הציונות, לפני כּל, למען ישמעו ויראו אותה הכל?  אני מתביש להודות:  גדולי-הציונות, לא עשו את הדבר הזה.  נשיא ההסתדרות הציונית, רבי נחום סוקלוב, הסתפק במאמרי-תוכחה כלפי היטלר.  צאו וקראו את המאמרים האלה ותראו, אם הם הוסיפו משהו אפילו בכתרו הספרותי של בעליהם.  והאיש שקדם לו שש-עשרה שנה בנשיאות ואשר זכויותיו הציוניות ודאי לא נשכח – הד"ר וויצמן?  היתה אספה גדולה בלונדון לשם עניני היהדות הגרמנית, והרב הד"ר הרץ פנה לנאספים ואמר על-דרך הפשטות:  "נתנת לכם הזדמנות לתרום לציונות", ומיד הפסיקו הד"ר וויצמן ואמר:  אין אלו תרומות לציונות", וכשהוא גופו עמד לדבר אל הקהל חזר ואמר:  "הנני אומר, לא כציוני (!), ועל כן תקנתי את דברי כבוד הרב הראשי, כי כונתנו היא רק עזרת יהודי גרמניה, ורק משום שארץ ישראל היא עכשיו המקום היחידי, שאפשר להציל לשם את היהדות הגרמנית" ("הארץ" נומר 4216).  אבל כלום רק זאת הפעם ולא מאה פעמים ואחת כבר שמענו את הציונות "הפקחית-הפכחית", השמה פרגוד על עצמה, כדי שלא ירגישו בה אלה – ביחוד, "אלילי-הפז" – המתייראים לראותה פנים בפנים והנבהלים לשמוע את קולה, קול-אלהים?  או שמא אין אנו יודעים מפי מאה נסיון ואחד, שסופה של ציונות זו, שהיא מסתירה פניה וכובשת קולה גם מאחרי הפרגוד, בד' אמותיה שלה?  אנו יודעים ויודעים, ואף על פי כן בה ורק בה, בציונות הננסית, בציונות הקצוצה, אנו שמים מבטחנו ורק למצוותיה אנו נשמעים, כי על כן את פקודי הלב עקרנו ואת מצוותיו שלו אנו משכיחים.

"יהודים, רחמנים בני-רחמנים", – זוהי הנעימה היחידה, שמתירה לעצמה הציונות "הפכחית" אפילו בשעה זו, כשנבקעו כל סכריה של הגלות, ועוד מעט – הלואי ונתבדה!  – וכגרמניה תהיה אוסטריה, וכשתיהן – רוב ארצות אירופה, וכרוב ארצות אירופה גם ארצות אחרות בשאר רוחות-העולם.  וזו הנעימה גופה של "יהודים, רחמנים בני-רחמנים", הטו נא אוזן לשמוע אותה, – אם לא אותו הנוסח אשר שמענו לפני דור-דורותים מפי יהודי-המערב על האחים ה"אוסט-יודען", הזקוקים לצדקה ורחמים, אנו שומעים היום מפי ה"דייטשע-יודען", הזקוקים לצדקה ורחמים?  והקשיבו נא לקולה של ירושלים עיר-הקודש, המודיעה ברבים, שהיא אומרת להעמיד את יהודי-גרמניה במשפט.  ברלין מגרשת אותם, וירושלים תשפוט אותם!  וקראו נא את דברי התחנונים של סופרי ארץ- ישראל, המעוררים רחמים על יהודי גרמניה ומבקשים צדקה וחסד עליהם, – קראו את דברי- התחנונים הללו, אם לא מבושה וכלימה יחוורו פניכם?

אן רגשכם האנושי, יהודים?  אן לבכם הסוער, ציונים?! 

 

ד

יבוא יום ויחודו חידה:

"מי יודע לספר על תנועה לאומית, שאמרה להרים עם שלם מעפר-שפלותו ולהפיח באפיו נשמת-חיים חדשה, והיא את העם הזה לא ידעה ולא בקשה לדעת?".

הכל יתמהו וזה אל זה ישאלו:  "היכי תמצי בריה משונה כזו?"  עד שיקום אדם פשוט, אינש דלא חכים ודלא טפש, ויאמר:  "אני יודע;  בריה משונה זו היא הציונות שאחרי הכרזת באלפור".  ומיד יענו הכל ויאמרו:  "אכן מצאת את החידה.  אם לב אין, ידיעה מניין?" –

עוד לפני שיצר הרצל את ההסתדרות הציוניות כבר ראה בה בחזון-רוחו "נגוטיורום גסטיה" (הנהלת הענינים) של עם-ישראל, וביומנו (ז' יוני 95) רשם:  "הנה-כן, אני מנהל עניניהם של היהודים שלא בפקודתם, ודוקא בשביל-כך אחריותם עלי".  ונשאלה שאלה:  הציונות של עכשיו אף היא רואה בעצמה "נגוטיורום נסטיה" של עם ישראל, ואף היא מכירה ויודעת את האחריות, הרובצת עליה?  – התשובה קצרה ופשוטה:  לא זו ולא זו.

שאלו נא את הציונות הרשמית, אם יש לה ידיעה כל-שהיא על היהדות הרוסית האומללה?  אם בקשה לכל הפחות לדעת מה שהוא על תפוצה גדולה זו, הנשרפת שרפת-גוף ושרפת-נשמה?  אם נסתה לחקור ולדרוש, שמא אפשר לעזור – ולו רק עזרה מועטת – לאחותנו זו, שבשעתה נשאה על שכמה רוב משאה של הציונות ועכשיו היא נתונה בצרה ובשביה והרי-חושך כסוה?  או אולי מוטב שלא תשאלו, כדי שלא תבושו ולא תכלמו לשמוע את התשובה.  – הנה לפני דוקומנט קטן, וכמאה עדים יעיד הוא על יחסה – יחס אין לב – של הציונות הרשמית לגולה הרוסית, הכלואה במאורת-צפעונים.  היתה לנו בתל-אביב חבורה קטנה בשם "סקציה היסטורית של קבוץ-גליות", ואף אני עבדכם הייתי מחבריה.  החלטנו להוציא את הספר "עשר שנות רדיפות של הציונות ברוסיה", שכתב אחד מחברינו, מר ל.  צנצפור, – ספר שכולו עובדות ומעשים, דוקומנטים וגביות-עדויות.  ומשום שקצרה ידנו ליתן כל יציאותיו בקשנו מאת ההנהלה הציונית בלונדון, שתעזור לנו בדבר זה.  מובן, שבקשתנו לא נעשתה:  מה לה להנהלה הציונית ולרדיפת הציונות והציונים?  ואולם ההנהלה בלונדון "דנה בשאלת הוצאת הספר ומצאה", – אני מצטט דבריה, כפי שהם נמסרו לנו על ידי ההנהלה הירושלמית במכתב מיום ה' אדר תר"ץ, – שבכלל "לא רצוי שספר כזה יצא לאור בשעה שאפשר לפרשו כתעמולה פוליטית נגד רוסיה הסוביטית", ומשום חשש זה, שמא "יחשדו" בנו, חלילה, שאנו מתנגדים לבולשביקים ואת רעתם אנו מבקשים, יעצה לנו "למנוע פרסום-הספר".  ומודה ומתודה אני:  חשש זה לא הֵרך-לבנו ופרסמנו את הספר, ולעת-עתה הוא הקובץ היחידי של דוקומנטים וגביות-עדויות על מה שרוסיה הסוביטית עשתה ועושה לציונות ולציונים, לעברית ולעברים.  ועוד על דבר אחד אני מודה ומתודה:  אם הראשונים כתבו מגלת-תענית, משום שהיו מחבבים את הצרות, פרוש:  משום שהיו מחבבים את העם שנתכו עליו הצרות הרבות, והאחרונים אינם עושים כך, ורוצים שגם אחרים לא יעשו כך, – הרי אני חושש מאד, שמא באמת אין בשר המת מרגיש באיזמל...  וכל שעה שאני מגיע לפרשה כאובה זו – יחסה של הציונות הרשמית – ליהדות הרוסית, אני שואל את נפשי:  כשיבוא יום – והלואי שיקדם לבוא!  – וכבלי הברזל ישברו מעל ידיה ורגליה של הגולה הרוסית, והיא תשוב למשפחתנו הגדולה – כיצד תשא אז הציונות את פניה אליה?  מה זכות ומה רשות תהיה אז לציונות לדבר לנשכחה אומללה זו, שהרשעים מררו את חייה ומידם הזדונה שחה לעפר נפשה, והיא – "הנגוטיורום גסטיה" של האומה העברית – גם שמוע לא שמעה לנאקתה? 

וכלום רק את התפוצה הרוסית, אשר סגרו עליה בריחי-ברזל וחומת-רשע, אין הציונות יודעת?  ואת שאר התפוצות היא יודעת?  כמה פעמים דנתי עם נפשי!  עין בעין רואים אנו שבתשע-עשרה השנים האחרונות, מימות המלחמה והמהפכות שלאחריה ועד עתה, נשתנו עד לאין שעור קלסתרה הרוחני, משקלה הכלכלי וערכה הסוציאלי של אומתנו ברוב ארצות-העולם.  אבל עדותה של העין גרידא אינה מספיקה.  נחוצות ידיעות ברורות ובדוקות פחות או יותר על כל השנויים העצומים, והידיעות הללו אין בידינו.  כיצד תצויר, אפוא, עבודה תמה וישרה בתוך עם כזה ולעם זה?  מה ערך יש ויכול להיות לעבודתה הפנימית של הציונות, כלומר:  לעבודתה בתוך העם גופו, את אין בידה ידיעות ממשיות על מהותו החדשה?  ולא רק זו בלבד.  מי יודע, אם גם בעבודתה החיצונית-הפוליטית לא תתקל הציונות יום אחד בשאלות, אשר ישאלוה ידידים ולא-ידידים:  עם זה, אשר בשמו אַת מדברת, מה הוא היום, החזק הוא, הרפה, המעט הוא אם רב, מה רוחו, מה משקלו, מה ערכו?  ומה תשובה תחזיר?  מהיכן תדע להחזיר אפילו תשובה כל-שהיא?  ואם תבואו ותאמרו לציונות הרשמית שהיא חייבת והיא גם מוכרחת לדאג לכך, שיתמלא חסרון הידיעות הללו מובטח לכם מראש התואר "בטלנים", השגור כל-כך בפי גאוני-"המעשיות".  אשר נתברכנו בהם אתמול ונתברך בהם גם מחר.

מה אנו יודעים על שברה הגדול של התפוצה הפולנית, שאינה מוצאת לה מקום לא בתוך המציאות של ארץ מכורתה ולא מחוץ למציאות של ארץ מכורתה?  מה אנו יודעים על פרכוסי-רוחו של צבור כביר זה, כמעט עם שלם (שלשה מליונים נפש!)  הקרוע לשבעים ושבעה קרעים, ועד שזקניו נשבעים עדין לחצרה של האדמו"רות הגורית פותחים כבר בחוריו את לבם לקטב מרירי, העולה ממוסקבה?  בחורף 1931 הלכתי לפולניה ועשיתי שם ששה חדשים.  הסתכלתי ביהדות הפולנית, והיא עשתה עלי רושם, אשר לא אדע אכנהו עד היום.  יש אשר דמיתי לראות ארי תועה בסבכי-יער ואת כל כחו יְעָרה לפרוץ לו דרך, ויש אשר דמיתי לראותו שבוי ונתון בכלוב ואל יד רבו-מכניעו עיניו.  אמרתי:  אלכה אל ההסתדרויות והמשרדים הציונים ואבקש ידיעות מפורשות וברורות על צבור זה:  הלכתי ובקשתי – ולא מצאתי כלום.  אין אף מספר אחד בדוק, אין אף ידיעה אחת ברורה.  תהו ובהו ורוח-השערה ו"סברת-הכרס" מרחפת על הכל.  גדולה מזו.  בשום הסתדרות מן ההסתדרויות הציוניות, – אולי חוץ מהסתדרות "השומר הצעיר", – אין ידיעות של ממש אפילו על מספר חבריה, קל-וחומר על מהותם ועניניהם של חבריה.  שאלו "על-המשמר" ו"עת-לבנות" – ולא יגידוכם, "המזרחי-הזקן" ו"בניו הצעירים" – ולא יאמרו לכם.  ולא מרוע-לב חלילה, אלא, – מחוסר-ידיעה.  זוהי עבודה ציונית לשם פוליטיקה, לשם הו-הא, לשם מצה ומריבה, לשם נצחונות מפלגתיים, – עבודה שבלב איננה.  הלב יודע, הלב מבקש לדעת, וכאבו נעכר אם איננו יודע.

ויש אשר יֵאמר:  הראשים והמנהיגים מעטים, והתפוצות מרובות וזרועות על פני כל כדור-הארץ.  ולא עוד, אלא שמהכרחה של העבודה הציונית הפוליטית מכונסים הראשים והמנהיגים במקום אחד, בשני מקומות, ושלא בטובתם מרוחקים הם מן העם, מעוביה של היהדות.  לא עליהם תהיה איפוא, התלונה על חוסר ידיעת העם, על חוסר ידיעת מצוקותיו ומכאוביו של העם.  אשמים השליחים, ההולכים אל העם, ואינם יודעים ואינם מודיעים.  ואני מודה:  יש בזה הרבה מן האמת.  וכאן לעים דברי בפי.  זמן-מה הייתי חברם של השליחים, וקשה מאד לאדם לדבר בחבריו.  אף גם זאת:  יודע אני שליחים, אמנם מועטים, אשר גם כבוד וגם חבה יהגה לבי אליהם בגלל מעשיהם הטובים, ואצטער מאד, אם גם הם יראו את עצמם בכלל מה שכבר אמרתי על השליחים במקום אחר ומה שאני עתיד עוד לאמר עליהם שוב במקום אחר.  אבל מה אעשה – "ואם לא יגיד ונשא עוונו".

רבים מאתנו שחיו את חייהם באתמוספירה הרוסית, שהיתה ספוגה רבולוציה, יודעים את קלסתרו הרוחני והנפשי של השליח-הרבולוציונר, שהלך אל העם.  בשר-ודם עם כל מגרעותיו של בשר ודם, אבל מדה אחת נפלאה היתה בו:  קודש-קדשים היתה לו לכתו אל העם ועליה מסר את כל נפשו.  לא בקש כבוד וגדולה לעצמו, אלא רק אחת בקש – שהעם ישמע ויבין לו.  והואיל ורק זאת בקש, דרש מאת עצמו, שקודם-כל ישמע הוא ויבין לעם, ולשם כך מוכרח היה לדעת את העם, ללמוד את ארחות-חייו, להיות עמו בסבלו ובמצוקותיו ולהתיחד עמו יחוד של אחוה וקרבת-לב.  ואמנם בואו וראו, אם הרבולוציונר הרוסי – ובכללו גם הרבולוציונר היהודי-הרוסי – לא היה מן הראשונים ומן המעולים שביודעי-העם, שכתבו את העם הרוסי ופרשו אותו לכל.  ומהי הרבולוציה הרוסית וכל רבולוציה אחרת לגבי הרבולוציה שלנו, היא הציונות, האומרת להפוך את כל עולמו של ישראל, לברוא לו לב חדש, להמאיס עליו את הגלות ואת השעבוד וללמדו דרך הגאולה והחרות, לאסוף את עצמותיו הפזורות בכל רחבי-העולם ולהניחן על אדמתו ולהביא בהן רוח ולהחיותן, – מה היא כל רבולוציה אחרת לגבי רבולוציה זו, שלא היתה דוגמתה בעולם?  אבל הרבולוציונר-השליח שלנו, השלוח אל העם, אף הוא אין דוגמתו בכל העולם.  הוא יודע וזוכר שני דברים ראשית-כל, הוא יודע וזוכר את תאותו להנחיל כבוד וגדולה לעצמו כי יֵצאו להקביל את פניו יהודים נשואי-פנים ולבושי-פראקים, פראקים דוקא, ולא – אין דעתו נוחה.  כי יבואו להֵראות את פניו ראשונה זוגות ילדים וילדות כשהם נושאים פרחים בידיהם, ולא – כולו כעס ורוגזה, כי יהללו וישבחו ויפארו וירוממו אותו ועל כל מעשי תקפו וגבורתו יצלצלו בפעמונים הגדולים, ולא – אין מנוחה לנפשו.  ועוד אחרת הוא יודע וזוכר:  להיות נוגש ונושה לעם ולהעמיד את כל יחסיו אל העם על השקל ועל הלירה ועל הזהוב ועל כל מיני מטבעות אחרות, שהוא גובה בתורת צדקה לציונות.  ומאת הרבולוציונר-השליח הזה אנו מבקשים, שהוא ידע את העם, ילמד את ארחות-חייו, יהיה עמו בסבלו ובמצוקותיו ויתיחד עמו יחוד של אחוה וקרבת-לב.

שמא יש ממש כל-שהוא בבקשתנו זו?  – –

 

ה

ושוב סימפטום כאוב, הסימפטום הכאוב:  – ארץ ישראל גופה.

מה שלא עלה בידי ארכימדס עלה בידינו.  הוא בקש נקודה מחוץ לעולם על-מנת להפוך מעליה את כל העולם כולו – ולא מצא;  אנחנו מצאנו.  מצאנו את מולדתנו, את ארץ-ישראל, שהיתה ימים רבים מחוץ לעולמנו, ומכיון שמצאנוה מיד נשתלחה ידנו מעליה להפוך את כל עולמנו.  ואמנם שנים הם עולמותיו של ישראל:  זה שלפני חמשים שנה, כלומר:  שלפני ארץ-ישראל, וזה שכבר כרכה אותו ארץ-ישראל וממגעה נעשה עולם אחר, עולם חדש.  אולי תהיה לי בקרוב הזדמנות להשוות את העולמות הללו זה לזה ולהסתכל בהבדלים העצומים שבין שניהם.  הפעם אין רצוני אלא לשוב ולהדגיש מה שכבר הדגשתי לא אחת גם בפה וגם בכתב:  קדושה היא לנו ארץ ישראל ואין שעור ואין גבול לאילותה – אם היא איננה תכלית ומטרה לעצמה בלבד, אלא "נקודה ארכימדית" לכל ישראל.  ובשביל-כך צובתים אותנו מוראים גדולים בראותנו גם אותה נתונה לטמטום-הלב, – מוראים גדולים לא רק משום שיראים אנו גם לה לעצמה, אלא עוד הרבה יותר משום שיראים אנו להשפעה, היוצאת מאתה לכל ישראל.

הנה בידי מכתב מאת ציוני ותיק בכרך גדול שברוסיה.  דבריו נוגעים עד הנפש.  בביתו אין לחם ואין שמלה, והוא – את אלהים, את השכינה יבקש.  "שמח תשמח אותנו תמיד", – כך הוא כותב, – "בבשורות טובות על תחית הארץ במובן הפשוט, החמרי.  יישר כחך.  אבל אני – יותר משאני אוהב את אדמתה של ארץ-ישראל אני אוהב את שמיה...  פלשתים נלחמים בנו ואלהים סר מעלינו ולא עננו עוד ביד הנביאים, גם בחלומות, ואותו אנו מבקשים בקרבכם, בארץ שהיא לבה ומרכזה של האומה"...  ואת צערי אני מסיח לפניכם, חברים.  רוצה הייתי להחזיר תשובה לאותו ותיק, ואיני יודע מה תשובה אחזיר לו.  האומנם רק את האלהים, אשר הוא מבקש, ימצא בארץ?  האם לא ערב ובוקר וצהרים אנו רואים כאן, ב"לבה ובמרכזה של האומה", את הברכים הכורעות בדחילו ורחימו לאלהים אחרים, לאלהי-הכסף והזהב, ואף לא לאלהי-הכסף והזהב, כי-אם גם לאלילי-הכסף והזהב, לבולי-העץ ולנחושתנים העוטים קשקשי-כסף וזהב?  האם לא עדים אנו כולנו למה שעינינו רואות יום-יום:  די לו לאדם, שיבוא לארץ ושמועה תלוה אותו, שכסף וזהב עמו – ומיד רצים לפניו, עורכים לו קבלת-פנים, מספרים עליו גדולות ונפלאות ומאכילים אותו כבוד ותהלה וחנופה עד כדי אכילה גסה.  די לו למאן-דהו, שיפריש את מפל-שולחנו למה-שהוא – ומיד מכריזים עליו שהוא מיחידי-סגולה.  הגר"א והבעש"ט הם מיחידי-סגולה, רוטשילד והרצל הם מיחידי-סגולה, אחד-העם וביאליק הם מיחידי-סגולה ואותו מאן-דהו, שבשעת רחמים ורצון הוא קונה אביונים בעבור נעלים ומפל-שולחנו משביר – אף הוא מיחידי-סגולה.  הלץ הגלותי היה אומר:  כיון שאמר הקדוש-ברוך-הוא:  "לי הכסף ולי הזהב", מיד פתחו כל ישראל את פיהם בשיר ושבחה ואמרו:  "לך השם ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד".  ואוי לנו, שהגענו לידי כך גם בארץ.

ראו, קראתי בשם רוטשילד.  חלקו בארץ-ישראל העברית אין דומה לו.  בשעה שהטפשים וקטני-המח, שראו את עצמם חכמים מחוכמים וגדולי-תבונה, לגלגו על בוני-הארץ הראשונים, היה הוא עם המלוגלגים ולא עם המלגלגים, ואלמלא הוא, מי יודע אם לא היתה חבת-ציון כורעת תחתיה בראשית מפעלה, ואלמלא חבת-ציון ודאי וודאי לא היו מגיעים לידי ציונות כלל.  ומה היתה בקשתו שלו?  שלא יחלקו לו כבוד ברבים, שלא יקראוהו בשמו המפורש, שלא ידברו גבוהה על מפעליו ולא ישיחו בו ובהם יותר מדי.  צניעות היתה לו בלבו וצניעות דרש גם מאת אחרים.  ואל תחשדוני במה שאין בי.  אין אני תמים עד כדי כך, שאבקש מאת בעלי-הממון ו"הנדיבים" של עכשיו, שגם הם תהיה להם בלבם צניעות מעין זו של רוטשילד.  הללו אינם מסוגלים גם להבין, מה פירושה של צניעות כזו.  אבל לכל הפחות קורט אחד של צניעות הלא צריך להיות בלבו של כל אדם, ואפילו אם בעל-ממון הוא, ומכל-שכן בלבו של מי שקורא לעצמו ציוני, ואפילו אם הוא עוטה קשקשי-כסף וזהב.  ואל תחשדוני עוד בדבר אחד.  אל תחשדוני שעיני צרה בתהלות ובתשבחות, שמאכילים את אלו.  יערב להם, יבושם להם.  אבל את נפש בנינו ובנותינו אנו קובעים בהרגילנו אותם להאמין, שכל הנותן פרוטה לארץ ישראל קונה עולמו בשעה אחת, שהבל האהבה לארץ ושקר הנאמנות התמימה והפשוטה, הכסף והזהב המה יתהללו.  ואם הבנים והבנות יחכמו ולא יאמינו, ובלבם ישמרו טינא ותעוב ומרירות כלפי המהללים והמהוללים גם יחד – האם לא בידינו חיץ זה אנו בונים בינינו ובינם? 

וצאו וראו את ספסרי-הקרקעות, המכלים את ממונם של ישראל ועושים כל אמת-קרקע בארץ לקערת שמים, אשר לא תשיג אותם יד-אדם, – צאו וראו את נגעי-הצרעת האלה שפשו ופושים מיום ליום בבשרנו, ולכו ואכלו אחר כך את לחמכם במנוחה ובלי גועל – אם תוכלו.  וסורו נא לבתיהם של אלו ובדקו בכל פינה, ופינה, אם תמצאו ספר עברי בכל גבולם, מה להם הלשון העברית-הספר העברי, התחיה העברית?  הבל-הבלים, והם לא לשם הבל הבלים, אלא לשם שביעה ורוויה באו לארץ.  ושאלו נא את השבעים ואת הרוויים הללו, אם יעלה לפעמים על לבם זכר אחיהם הצמאים והרעבים, הדוויים והסחופים אשר ברוסיה, שעוד יום-אתמול היו גם הם עצמם, השבעים והרוויים, כמותם?  "אם רעבים הם יהודי-רוסיה" – פסק אחד מהם – "נוח להם שימותו".  ואין אלו דברי אגדה, אלא דברים מפורשים, שיצאו מפיו של אדם, שרגלי אבותיו עמדו על הר סיני.  ושאלו נא את השבעים והרוויים הללו, שעוד יום-אתמול היו גם הם גולים ונדחים, והיום שפרה עליהם שבתם בארץ, לא על-מנת לעבדה ולשמרה ולהפרותה, ולא על-מנת להשקותה זיעה ולהוציא לחם ממנה, אלא על-מנת לעשות אותה סחורה ולמלא חוריהם כסף וזהב, – שאלו נא אותם, מה הוא חלקם שלהם במתת העזרה ליהודי-גרמניה, הגולים והנדחים, המבקשים גם לעצמם גאולה וישועה במולדתם של כל ישראל?  לעג ילעגו לכם, אם כזאת וכזאת תשאלו אותם.  לא "בטלנים" הם ולא לשם "בטלנות" באו לארץ.  אנשי מעשה פקחים הם, אנשי-"ביזנס" פכחים הם, וכל כוונתם לשם "דברים של ממש".  ואחת היא להם, איזהו מקומם של "הדברים של ממש".  היום הם כאן ועושים סחורה באדמתה של ארץ-ישראל, מחר יהיו בקפריסין ויעשו סחורה באדמתה של קפריסין, ומחרתים ילכו לכל הרוחות בעולם, ובלבד שיהיו גם שם "דברים של ממש".  מה להם ולהיקובהּ, ומה להיקובה ולהם?  ואם גם אם (אל"ף צרויה) היתּה להם היקובה, מה בכך?  היום אביהם – הדולר, ואמם – הלירה.  פולחן אחד להם – פולחן הכסף והזהב, וכל המהרהר אחרי פולחן זה, הרי הוא – "בולשביק", וכל דבריו בטלים ומבוטלים.

ובאו וראו, עד היכן מגיע טמטום הלב של פולחן-הכסף והזהב, – עד כדי כך, שגם את קדשי-קדשיה של האומה הוא עושה מדרס לו.

לנו היו רק שני מקדשים:  בית ראשון ובית שני;  בנין הורדוס לא היה אלא תקונו והגדלתו של הבית השני.  לעמים אחרים היו – וישנם – הרבה יותר מקדשים, וכמה מהם עלו ועולים בגדלם ובעשרם על מקדשינו שלנו.  אבל אין, כמדומה, עם בעולם, שמקדשיו נתקדשו לו באותה קדושה ובאותה מדת-הקדושה, שנתקדשו לנו מקדשינו שלנו.  תקופת בית ראשון ותקופת בית שני, קודם חורבן-הבית ואחר חורבן-הבית – אלה הם התאריכים שלנו.  מה טעמו של דבר, שאנו קדשנו כל כך את מקדשינו – איני יודע.  אולי משום שמקדשיהם שלהם נבנו לכפר על עוונותיהם של בוניהם, וכל מלך עריץ ביותר גדלו ורבו גם מקדשיו ביותר, ובמקדשים ובהיכלות שבנו אמרו העריצים להתפייס לעם ולהתכבד עליו.  ואילו מקדשינו שלנו לא העריצות – ואפילו לא העריצות של מצוה – בנתה אותם ("לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני"), ולא לכפר על עוונותיו של מי-שהוא, אלא לכפר על עוונותיו של כל העם נבנו, ואף לשם כך נבנו, שתשמע בהם גם תפילתו ותחינתו של הנכרי אשר לא מעם-ישראל.  – על כל-פנים, אם מסבה זו או אחרת, שני מקדשינו שלנו נעשו קדשי-קדשיה של האומה, ומקדושתם נתקדשו גם בוניהם:  שלמה וזרובבל.  וכנגד שתי הקדושות האלה יצרה ארץ-ישראל של עכשיו שתי "קדושות" – להבדיל – אחרות:  "בנק זרובבל" ו"בנק שלמה המלך".  ולמה אכחד:  אין אני בטוח אם יום-מחר לא ייצר פולחן-הכסף והזהב גם "קדושה שלישית:  "בנק משה רבנו"...

ואותו חבר ותיק, הנמק בעניו ובסבלו בכרך גדול שברוסיה כותב עוד:  "זה אלפים שנה אנו מתפללים ומתחננים אל אלהי-ישראל:  אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.  אפשר תוכל, אחי, לשמח את לבנו החולה ולבשרנו בשורה טובה, לאמר:  הנה האור החדש אשר אליו יחלנו, הנה הוא בוקע ועולה על ציון ועל מקוראיה?  אם יש בשורה כזו בפיך, הרימה בכח קולך, אל תירא דבר"...

ואני שואל אתכם, חברים:  מה תשובה אחזיר לו?  – – –

 

ו

ולבסוף עוד סימפטום אחד של טמטום-הלב.  ואף הוא כאוב מאד:  המשטמה שבין מפלגה למפלגה.  ובכוונה אני מדגיש את "המשטמה", משום שעל עצם הפלוג אין אני קובל.  הוא נראה לי טבעי, על כל-פנים מחויב-המציאות, כשם שהוא מחויב-המציאות גם בעמים אחרים וגם בתנועות אחרות.  וכבר היה מי שראה גולגלות מושלכות לקרקע ופורשות זו לכאן זו לכאן, ואמר:  "אם במותם כך, בחייהם לא כל-שכן".

לדוגמא:  אני וגרינבוים.  שנינו שוים בנאמנות לציונות, אבל אין דעתנו הציונית שוה.  הוא, הציוני הדמוקרט-הרדיקל, דעתו נותנת – וכך שמענו אותו גם פוסק הלכה ברבים – שיש בישראל רק שני כחות, העלולים לבנות את הארץ:  כחו של הפועל וכוחו של הממון הגדול כבד-המיליונים.  כחו של כל קהל ישראל, שאינו לא בכלל פועל ולא בכלל ממון גדול, איכות מבוטלת הוא כמעט בעיניו.  ואלו אני הציוני הפשוט, הציוני בלי שום שם לואי, דעתי נותנת, שההפך מדברי גרינבוים הוא האמת, שאני אומר:  גם ארץ-ישראל וגם הציונות בכללה סמוכות בעקר וראשונה דוקא על אותו קהל-ישראל, שאינו לא בכלל פועל ולא בכלל ממון גדול כבד-מיליונים.  ואם הבדל-דעה ביני ובינו גדול כל-כך, כיצד יכולים אנו שנינו להכניס ראשינו אל תחת כובע ציוני אחד?  על כרחך אתה אומר, שאני והוא אי-אפשר לנו להיות בנים למפלגה אחת בציונות, ומכל-שכן שאי-אפשר לנו להיות חברים לסיעה אחת.  וכשראיתי אותו לפני כמה זמן עומד כאן, בארץ-ישראל, על הבימה ודורש מאת חבריו לדעה, שיבדלו מתוך הציונים הכלליים ויֵעשו מפלגה – או לפחות, סיעה – לעצמם, ברי היה לי שבדין הוא דורש מה שדורש.    והנה גם דוגמא אחרת:  אני ובן-גוריון.  הוא רואה בתורתו של מארכס אידיאל אנושי שגיא וכרבים אחרים מן הטועים מסמיך אידיאל זה לאידיאלים של נביאי-ישראל הקדומים;  הוא מאמין באמת ובתמים, שתורתו של מארכס עתידה להביא גאוּלה לעולם, ולפיכך הוא תולה בה את הציונות, או שלכל-הפחות הוא עושה אותה תוספת מוחלטת לציונות.  ואלוּ אני איני מאמין בתורה זו כל-עקר ורואה בה לא גאוּלה לעולם, אלא עבדות לעולם ואיני יכוֹל לעשות אותה תוספת, לא כל-שכן תנאי לציונות.  ובכלל, אני די לי בציונות בלבד, וגם חוששני לכל תוספת שמוסיפים לה, שמא תאכל היא, התוספת, את העקר, וביחוּד חוששני לאותה תוספת של תורת-מארכס, שאין כמותה אכלנית.  ומכיון שהבדל-דעות גדול כזה מבדיל ביני ובין בן-גוריון, כיצד יכולים אנו שנינוּ להתעטף בטלית ציונית אחת?  על כרחך אתה אומר, שהוא אי-אפשר לו שלא יפלג מעלי ולא יבצר לו בציונות מקום בשמאל, כשם שאני אי-אפשר לי שלא אפלג מעליו ואעזוב את מקומי, שבצרתי לי בימין.  וכשאני רואה אותו חוגר כחו להרחיב מקומו ומקום חבריו לדעה, איני בא עמו בטרוניא, שהרי גם אני, אם יגדל כחי, ארחיב מקומי ומקום חברי לדעה.  – הציונות חובקת, – על כל פנים, כך נאה לה שתהא חובקת, – כל העולם היהודי בזרועותיה, וכלום יצויר הדבר שלא תהא מפולגת למפלגות ולסיעות?  ואם גם נצייר לנו כח אגדי, שיכחיד יום אחד כל פלוגיה ויעשנה כולה "מעור אחד", כלום לא רעה ימיט עליה על ידי-כך?  תבוא "האחדות המהוללה" מעשי ידי סטאלין ומוסוליני והיטלר ותוכיח.  אני אין לבי נוהה אחרי שלשתם, ואפילו לא אחרי סטאלין, אם כי הוּעד עליו, שלהלכה ההבדל בינו ובין היטלר "כהבדל האור מן החושך" ו"אין זה מן הנמנע, שיום אחד יתנער מן הזוהמא הקנאית שדבקה בו וירנין את העולם ביפיו".  אני מוותר בחפץ-לב על "היופי", שהסטאלינים והסטאליניות עשויים להביא לעולם.  לא ייתו ולא אחמינהו.

אבל אם עצם הפלוג טבעי הוא ומחוּיב-המציאוּת, הרי המשטמה שבין מפלגה למפלגה טמטום-הלב הוא.  וכי בשביל שגרינבוים דעתו כך ואני דעתי אחרת ואנו נלחמים איש בדעותיו של חברו – אנו צריכים גם לשנוא איש את חברו?  וכי בשביל שבן-גוריון בשמאל ואני בימין ואיש-איש מאתנו מבקש להרחיב מקומו עד כמה שכחו מגיע – אנו צריכים להיות גם שנואים איש על חברו ורשאים לבקש קלון איש לחברו?  תאמרו:  סבלנות מדברת מתוך גרוני.  אפשר.  כשאני לעצמי איני נרתע לאחורי מפני הסבלנות, אף-על-פי שבימינו אין היא חשובה מדה משובחה.  בימי עלומי היתה חשובה מדה משובחה מאד, ואיני רואה שום צורך להסתלק הימנה גם לעת-זקנה.  ואולם לפי האמת אין זו סבלנות כלל, שהרי אין אנו "סובלים" איש את דעותיו של חברו, וכל שעה וכל מקום שומר איש איש מאתנו את הדבר לתקוף את דעותיו של חברו ולדחות אותן.  אבל לשנוא ולהשניא איש את חברו ולהרעיל את האויר, אשר בו אנו חיים ואשר אין לנו חיים מחוצה לו – זהו טמטום-הלב, ולא טמטום הלב, אלא קללת-אלהים.  לשעבר חטָא רַבָּם של יהודים אלו והקדים ויצא מעירו, כדי שלא יראה פני רבם של יהודים אחרים והטיל עליו חרם, ועכשיו חוטאים שליחיהם של ציונים אלו ואוסרים על עצמם להסב על שולחן אחד עם שליחיהם של ציונים אחרים ומטילים עליהם חרם.  לשעבר לא היה מתנגד קורא לחסידים "חסידים", אלא קרא להם "כת", ועכשיו חוזר ונשנה שם של-גנאי זה בפיהם של ציונים.  לשעבר הגיעו השנאה והמשטמה עד למדרגה כזו, שרב זקן וירא-שמים ראה עדת עורבים יורדת על גג בית-מדרש של "הכת" ואמר:  "עופות טמאים יורדים ונחים תמיד על גב בהמה טמאה ידועה" (באזני שמעתי בהיותי בן אחת-עשרה), ועכשיו הגיעו השנאה והמשטמה בציונות למדרגה עוד הרבה יותר גדולה – עכשיו הגענו לידי כך, שהאתמוספירה של הציונות נעשתה מדורה של-גיהנום. 

לפני שתים-עשרה שנה, בסוף הקיץ, עליתי שלישית לארץ.  זמן מועט אחרי-כן, כמדומני בחול-המועד סוכות, היה מושב של אספת-הנבחרים בירושלים.  בשמחה רבה הלכתי לאספה.  היה לי מעין רגש של עלית-נשמה.  שמונה-עשרה שנה קודם לכן הייתי עם אלה, שנסו ליצור הסתדרות כללית לישוב העברי ונסיונם לא הצליח.  עכשיו אזכה לראות נסיון שהצליח:  התחלה של פרלמנט עברי בארץ.  ופתאום הופרה כל שמחתי וכבשתי את פני בקרקע מבושה ומכאב.  על הבימה עמד אחד-העסקנים ודבר משפטים עם אכרי-המושבות, המניחים את העבודה העברית ומשתמשים בעבודה זרה, ולא נתקררה דעתו עד שפנה אל שליחי האכרים, שהיו באותו מעמד- וקרא להם ולשולחיהם:  "בוגדים"!  – נבהלתי לשמוע דבור זה יוצא מפורש מפי אדם, החיב להיות אחראי למוצא-פיו.  אותה שעה הייתי עדיין חדש בארץ, אף-על-פי-כן כבר ידעתי, שבאמת רבים מן האכרים עבירה חמורה זו של עבודה זרה בידיהם ועבירתם נעשית מכשול ופגע רע לכל מפעלנו.  ידעתי, שאין לישא את פניהם ויש לתבוע אותם לדין ולדרוש מאתם וגם להכריחם – אם אפשר – שיחדלו מעבירתם.  אבל – בוגדים?! אכרי פתח-תקוה, ראשוני החלוצים בארץ האבלה והשוממה, הראשונים שסללו את הדרך לישוב העברי בשעה שחוליהם היו "מובאים יום-יום מהנחלה ואין מאסף אותם הביתה", בילו"יי גדרה, שאגדת-מפעלם תסופר לדור אחרון, אכרי חדרה, שדרכם זרועה דם ונפש, – להם ולדומיהם יֵאָמר בפני קהל ועדה "בוגדים"?!  – חברי שישב לידי ראה בצערי, בקש לפייס את דעתי ואמר לי:  "אין משגיחים בהיסטריקה!"  – שמעתי את פיוסו ולא יכולתי לקבלו.  אמרתי לו:  "שמא אין אתה יודע, שדוקא ההיסטריקה היא הדולה מתוך מעמקי-נפשו של אדם את אֲמִתּוֹ הגנוזה?  וכשׁישׁ שנאה כזו במעמקי-הנפשׁ, אנה אנו באים?" 

ימים מועטים אחרי אותו מושב של אספת-הנבחרים נקריתי באספה של ציונים כלליים בתל-אביב.  אף לאספה זו הלכתי מתוך רגש של קורת-רוח:  עדיין לא נמח מלבי זכרה של רוסיה הסוביטית, שנסיונה עלול "להרנין את העולם ביפיו", וזכור הייתי, שכל פגישה עם חברים ציונים היתה כרוכה שם בסכנה.  עכשו, כשהלכתי בלי מורא ופחד לאספה של חברים, היתה שמחת-החרות בלבי ואמרתי:  אראה חברים ישנים, אתודע לחברים חדשים, אף אשמע מה בפיה של הציונות הכללית, אשר לה אני מעודי ועד היום.  בטחתי בה, שהיא שומרת כבתחלה על עקר-עקריה – על הציונות לשמה – ויודעת גם עתה, כשם שידעה תמיד, לכבד ולהוקיר כל מעשה וכל מפעל, שיש בו משום תחית-העם ובנין-הארץ.  באתי, שמעתי – ושוב כבשתי פני בקרקע.  חברים-גנרלים וחברים-חיילים דברו בהתלהבות מרובה, וכולם יחדו – וביחוד החברים-הגנרלים – לדבר אחד התכונו:  לגנות ולהשניא את מעשיהם ופעלם של הפועלים אשר בארץ, לגנות ולהשניא את נסיונותיהם, את קבוצותיהם, את הסתדרותם, את מנהיגיהם וקברניטיהם.  כאב ובושה היו לי הדברים, אשר שמעתי.  זה שני דורות אנו מתפללים, כי יִוָצר בארץ – בכפר ובעיר – פועל עברי, וכשהוא הולך ונוצר ובכח מעשׂיו ופעלו הוא כובש לו עמדה – עיננו צרה בו ואנו ממהרים לגנותו ולשטום אותו.  עוד לא נדם דמם של הניסנובים והחזנוביצים, של הפורטוגלים והגלעדים, עוד זכורים לנו הפועלים אמיצי-הלב, שנענו לקריאתו של חנקין והיו הראשונים לישב את הפינה הראשונה של העמק – את מרחביה – כשם שאחריהם נענו לו גם חבריהם לישב את תל-עדשים ועוד, ועוד – וכבר אנו מבקשים להשכיח את הכל, ולא רק להשכיח, אלא גם להשפיל ולהשניא.  ולמה ובשל מה?  אולי דוקא בשביל שהם היו אמיצי-הלב והם היו הראשונים...

עבר עוד כמה זמן, ומפלגה חדשה התחילה נוצרת בציונות.  ברגע זה איני זוכר עוד, אם מעצם תחלתה קורא לה רביזיוניסטים, או שנקרא עליה בתחלה שם אחר.  על כל פנים, בעיון רב הקשבתי לראשית אמריה ולבי הלך אחריה.  הן זו היא הציונות הכללית, בה נער הייתי ובה גם זקנתי, אלא שהיא באה להזכיר מחדש את אשר שכחה הציונוּת הכללית – את הממלכתיות שבציונות.  וכמה טוב וכמה יפה הדבר, שהיא באה להזכיר נשכחה זו, שבלעדיה כל הציונות כולה יורדת ממדרגתה וחדלה להיות מה שהיא צריכה להיות – תנועה של גאולה ופדות, תנועה של ימות-המשיח.  ידעתי היטב את אביה ומחוללה של המפלגה החדשה, והוא איש-ריבי זה שנים הרבה.  ידעתי, כמה יכבד על עוזריו ומסייעיו לעבוד עמו.  אבל גם ידעתי, כמה שאר-רוח לו, כמה ישר-לב הוא וכמה הוא נאמן כל-ימיו לציונות.  ואמרתי:  מפלגה חדשה זו ואביה ומחוללה המה ינחמונו, לכל הפחות את הציונים ההם, המבקשים להשיב לציונות את כבודה ואילותה הראשונים.  כך אמרתי – וטעיתי.  עוד ראשית-אמריה בין שניה, עוד לא הספיקה לחדש דבר של ממש וליצור דבר של קיום וכבר היא מבטלת כעפר-הארץ כל מה שקדם לה ומפיה יז קצף של משטמה לכל אשר לא ישבע לדגלה, ובפרט להסתדרות-העובדים ולמנהיגיה ולכל מה שנעשה בהסתדרות גדולה ורבת-ערך זו שלא כרצונה וכדעתה היא.  לא דברי-בקורת על מנת לבדוק ולברר ולא דברי-וכוח על מנת להוכיח ולהסביר, אלא דברי שנאה ומשטמה על מנת להשפיל ולהשניא, על-מנת להוכיח ולהסביר, אלא דברי שנאה ומשטמה על מנת להשפיל ולהשניא, על-מנת למגר ולשבר.  וקראו נא את עתונה הארצישראלי של מפלגה זו ואת כרוזיו ואת מאמריו שׁל "דֶמְיַאן בֶּדְנִי", משוררה של מפלגה זו, שׁעוד אתמול לא ידע ולא רצה לדעת את הציונות, והיום הוא נעשה פטרונה והוא הפוסק, מי הם עזראיה ונחמייה ומי סנבלטיה וטובייה. – קראו נא את כל זה, אם לא תקצר נפשכם בריחה של החלבנה, ותדעו מה שעשו ועושות לנו השנאה והמשטמה ועד היכן רעלן מגיע.

יכולתי להוסיף:  אם לא תקצר נפשכם בריחה של החלבנה, קראו נא גם את מאמריו של העורך בשבועונה של מפלגת-הפועלים ואת דבריהם של הנערים, הנוהגים בשבועונו של הנוער העובד, ותדעו עד היכן רעל השנאה והמשטמה מגיע גם במפלגה זו, – יכולתי, אני אומר, להוסיף כך, ואיני מוסיף, משום שלשנאה ולמשטמה המטופחות במפלגת הפועלים, יש גן עדיות אחרות, הרבה והרבה יותר קשות.  היה יום-חג.  שורות-שורות הלכו ברחובות תל-אביב בחורים ובחורות, ילדים וילדות מקני הבית"רים ושירים בפיהם.  ילכו להם וישירו להם.  כל ישראל – חוץ מאלו, שהציונות תועבה היא להם וארץ-ישראל ארץ-ישמעאל היא להם – יש להם חלק בארץ ישראל וברחובות תל-אביב, עירה העברית של ארץ-ישראל. כך נותנת שורת-הדין של הלב הבריא, אבל לא כך נותנת שורת-הדין של הלב חולה-השנאה.  ופתאום – קריאות "בוז" ואבנים נזרקות וידים גסות פוגעות בילדים וילדות וחגם של ישראל נהפך לחגא – ועיני מנהיגים וקברניטים רואות, ואין איש מהם עומד בפרץ...  והנה עוד עדות, הרבה יותר חמורה גם מזו.  קרנו אסון איום ונורא, אשר לא היה כמותו בדברי-ימי הציונות.  ידים טמאות רצחו נפש אחד ממעולי דַבָּריה של הציונות, והוא גם אחד ממעולי דבריה של מפלגת-הפועלים.  לא ידעתי את האיש, וחוץ מרגע אחד או שנים גם ראה לא ראיתיו מימי, אבל כל הליכותיו בציונות ובעבודה הציונית, כל מה שכבר הספיק לעשות בימי-חייו הקצרים מעיד, שמרגלית יקרה אבדה לנו ועוד ימים רבים לא תִשָכח אבדה זו גם מלב אלה, אשר לא ידעוהו פנים בפנים.  ידי מי שפכו את הדם הזה?  האומנם ידי-ישראל, ידי-ציונים, שפכוהו? הלב הבריא אינו רוצה ואינו יכול להאמין בדבר.  אבל הלב חולה-השנאה לא רק יכול ורוצה להאמין, אלא הוא גם רוצה לראות ידי-ישראל, דוקא ידי-ישראל, דוקא ידי-ציונים השנואים עליו, מגואלות בדם הזה.

עד לידי מדורה של גיהנום כזו ירדה האתמוספירה של הציונות.

 

ז

על חוף הים ישבנו, אני וחברי, ואף הוא מזקני-הציונים כמוני.  היתה שעת בין השמשות, השעה המיוחדת לשיחת-הלב.  שפכתי לפניו את שיחי על הציונות הכאובה.  וכשנסתתמו דברי סיים הוא אחרי:

"בחורבת-לבבכם המזוזה נפסלה,

"על-כן השדים יכרכרו, יהימו"...

 

"דאר היום" 1933

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] שתי הרצאות, שהרציתי במסבות "ברית ראשונים" בי"ד ובי"ז מנחם-אב תרצ"ג.  כאן גרעתי הרבה, אבל מעט גם הוספתי, אף שניתי במקצת את סדר המוקדם והמאוחר. – א.ד.