_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר הבדיחה והחידוד: שקרנים רמאים וזייפנים

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

[א]

1272 שמעיה שקרן היה אומר:

שקרנים קרוּיים אדם, ואין אנשי-אמת קרוּיים אדם, שנאמר: "כל האדם כוזב"...[1]

 

1273 הוא היה אומר:

שקר אין לו רגליים.  ברם, פה ולשון יש לו, ופה אחד ולשון אחת ממהרים לרוץ יותר מתרפ"ט זוגות רגליים.

אמרו לו:

שמעיה שקרן, עד מתי אתה מתמה עלינו דבריך?

החזיר שמעיה:

מקרא מלא הוא: "איילה שלוחה – הנותן אימרי-שקר"...[2]

 

1274 משנה של ליצנים:

הרואה שקרן, אומר: "שהכל נהיה בדברו"...[3]

 

1275 מסיפוריו של מגזם:

פעם אחת קנה אבא, עליו השלום, תרנגולת-הודוּ לפסח.  תרנגולת-הודו כזו – עין לא ראתה.  פיל ולא תרנגולת. ערב-פסח שחטוּה.  מחצית תּיקנה אמא, עליה השלום "לסדרים", ומחצית הותירה, והיתה אותה מחצית מטילה ביצים ומעמידה ולדוֹת כל ימי אבא...

 

1276 פעם אחת הלכתי בדרך והגעתי לעצי-תפוחים גבוהים עד לשמים.  טיפסתי ועליתי לצמרתו של אחד מהם.  כל תפוח – הֹר-ההר.  קטפתי שלושה ונתתי אותם אל כיסי.  שלוש שנים רצופות, יום ולילה, אכלתים, ולא גמרתי.  והיה מעשה: לא נזהרתי וגרעין אחד פלטתי מפי על גגו של בית – ומיד נהרס הבית...

 

1277 לפני כמה שנים קניתי מקטרת בקרונות של יארמלינץ, ומכאן ואילך לא זזה מפי.  פעם אחת, ביום חורף, עברתי את הנהר על-פני הקרח.  פתאום נשמטה המקטרת מפי ונפלה לתוך הקרח.  אותה שעה חששתי לידי מפני הקור, ולא חיטטתי בקרח אחריה.  אמרתי: "וי לחסרון-כיס!", והלכתי וקניתי מקטרת חדשה.  שנה שלימה, מאותו חורף ועד חורף שלאחריו, עישׁנתי  מתוך המקטרת החדשה, ולבסוף הוברר, שמקחי היה מקח טעות: הקנה שלה לא היה חלוּל כלל.  מה עשיתי? הלכתי לבקש את המקטרת הקודמת, שנפלה אשתקד לתוך הקרח שעל-פני הנהר.  עכשיו הפקרתי ידי לקור וחיטטתי – ומצאתיה מוטלת בו-במקום ועשן עדיין בוקע ויוצא מתוכה...

 

1278 אין אתם מאמינים במעשי-ניסים? שימעו ואספרה לכם מעשה שהיה בי.  פעם אחת, ביום חורף, הלכתי על-פני הקרח הגדול של הנהר והגעתי לכפר.  ביקשתי לעלות אל הכפר, ופתאום נשבר הקרח מתחת לרגלי ונפלתי לתוך המים.  צעקתי בכל כוחי וּבאוּ גויים וּמשוּ  אותי מן המים.  כשעמדתי על רגלי הייתי נציב-קרח, וגם זקני היה כּוּלוֹ גליד-קרח.  לקחוני הגויים והכניסוני לביתו של יהודי.  נסתכלתי וראיתי: הבית מלא אורחים.  לסעודת-מצווה של ברית מילה באו.  ובעל-הבית פניו עגוּמוֹת: לא מצא דגים לסעודה.  בינתיים התחלנו אני וּזקני פושרים.  הביאו חבית גדולה והעמידוני עליה, והיינו אני וזקני פושרים והולכים, והמים יורדים לתוך החבית.  עברו רגעים מועטים –  שמחה וששון: שני דגים גדולים, שיבוטה ואברומה, פרצו מתוך זקני לתוך החבית, ומיד התחילו מפרכסים ושטים במים...

 

1279 היה ערב-פסח ובביתי אין עדיין רמז לפסח: מצה אין, יין לארבע כוסות אין, תפוחי אדמה, שומן, ביצים אין, – אין כלום.  "היא" בוכה, הילדים עצובים, ואנוכי  – מה? יצאתי לשוּק, עמדתי ליד החנות הגדולה שבאמצע המגרש ותהיתי: מאין יבוא עזרי? והנה כּירכּרה.  בלבי התחיל קורנס מקיש... ירדה "פריצה" מן הכרכרה, התקינה שמלתה, הוציאה מטפחת-אף מכיסהּ – וצרור נפל לרגלי... "ריבונו של-עולם, הושיעה-נא!" – והושיע... הרימותי את הצרור: שלושים רובל מעות-נחושת – ושעון-קיר...

 

1280 לשעבר היו תכשיטים בעולם!... אמא, עליה השלום, היו לה עגילי-זהב באוזניה ומשקלם – כיכר.

תמהו השומעים:

היכי תמצי, שלא נקרעו אוזניה?

הסביר המספר:

לא קושיה, נבוּבים היו...

 

1281 בשעה שדעתו של שקרן זחוחה עליו הוא פותח חלונו לרחוב וּמשׁקר לבריות:

יהודים, שם, בּמבוֹבי, פרה פורחת מעל לגג...

והבריות נשמעים לו.  אחד נושא רגליו ורץ אל המבוֹי, אחריו – שני, שלישי, רביעי, גדולים וקטנים רצים לראות את הפרה הפורחת מעל לגג.

אז יקום השקרן ממקומו, יסגור חלונו, ילבש מעילו וירוץ גם הוא אל המבוֹי: שמא באמת פרה פורחת מעל לגג...

 

1282 ההוא שישב בבית-המדרש בין מנחה למעריב וסיפר: פעם אחת הלכתי יחידי ביער, ופתאום זינקו עלי תשעים ותשעה זאבים...

הפסיקוֹ אחד מן השומעים:

תשעים ותשעה בדיוק? שמא מאה?

החזיר המספר:

אפשר מאה, אלא שחושש הייתי: אם אומר מאה, תחשדו בי שאני מגזים...

 

1283 הלך סיפר:

יחידי הלכתי בדרך, ואין עמי אלא מקלי בלבד.  הגעתי לסבכי-יער, ופתאום זינקוּ עלי מאה זאבים...

הפסיקו אחד מן השומעים:

מאה בדיוק? כלום היה סיפּק בידך למנותם?

הגיה המספר:

מאה לאו דווקא.  אבל חמישים – ודאי...

הפסיקוֹ שני מן השומעים:

שמא עשרים?

נעלב המספר:

למה אתה מיתגר עמי? אפילו זאב אחד גם-כן יש בו סכנה.

ואתה בעיניך ממש ראית אותו, את הזאב? – לא הניח לו שלישי מן השומעים...

חלשה דעתו של המספר והחזיר:

אלא מי רישׁרשׁ שׁם בתוך הסבך?...

 

1284 אחרי שׁינה של שבת ישבו יהודים בחבורה וסיפרו ניסים ונפלאות.  גמר אחד לספר, פתח שני וסיפר:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופתאום זינק עלי מתוך חצרו של גוי כלב שחור, ממש ארי.  אילו לא היתה אותה שעה דעתי מיושבת עלי, היה קורע אותי כדג.  מה עשיתי? כיוון שפער פיו, מיד תפסתי לו בלשונו והייתי מושך והולך עד שהפכתי את הכלב כּולוֹ מתוֹכוֹ לברוֹ.

תמהו השומעים ושאלו:

ומה היה סופו של דבר?

לא-כלום, – החזיר המספר. – מכאן ואילך נבח מן הצד האחר...

 

1285 ההוא שבא אל הרב:

רבי, שאלה יש לי לשאול: חייב אני לברך ברכת-הגומל, או לאו?

שאל הרבה:

מה נס נעשה לך?

השיב השואל:

אתמול היה מעשה.  הלכתי יחידי ביער.  איש לא היה עמי.  אני ומקלי.  פתאום – תּוּף, תּוּף, תּוּף,: שנים-עשר גזלנים לקראתי, מבני-הענק, וכוּלם עלי...

תמה הרב:

וכיצד ניצלת?

החזיר השואל:

אל רחום וחנון ה'.  עשה נס – וכל אותו מעשה שקר וכזב... רבי, חייב אני לברך, או לאו?...

 

1286 משיחתו של חייל זקן:

אתם, פרחחים, כמה היא עבודתכם לקיסר? מתענית-אסתר עד פורים.  אנחנו – עשרים וחמש שנים שלימות עבדנו לניקוֹלי פּבלוֹביץ', עליו השלום.  מלך קשה היה, אבל ידע להוקיר וּלכבּד חייליו הנאמנים.  שׁמע על מעשי גבורתי בּסיבסטוֹפּוֹל וציווה שאבוא אליו.  באתי.  רהיתי ובאתי.  וּלחינם רהיתי.  שעה שלימה סיפר עמי, ובידו ממש תלה לי צלב גיאורגי זה על חזי.  מכאן ואילך הייתי יוצא ונכנס אצלו.  וכשהייתי נכנס, מיד היה רומז לה, לקיסרית, ואומר:

"סאשׁה, שׁיפתי את המיחם; פנחס בא לשתות טה"...

 

1287 שנה שלימה עשה קרתני במוסקבה, וכששב לביתו ישב בחבורה וסיפר:

הקור במוסקבה – ה' ירחם.  פעם אחת, ביום חורף, יצאתי לרחוב וירקתי.  מיד קפא הרוֹק וכגליד-קרח נפל על הקרקע.

נענה שני מן החבורה ואמר:

הקור של מוסקבה לגבי זה סיביריה אינו ולא כלום.  פעם אחת נסעתי לשם עסק לאירקוּטסק של סיביריה.  בחורף היה מעשה, וכשהייתי מספר שם עם אדם בשוק, מיד נעשו דברינו גלידי-קרח, והיינו חוזרים וקוראים אותם באוויר...

 

1288 מסיפוריו של בעל-מסעות:

ארבעים יום וארבעים לילה הלכנו במדבריות והגענו לגבולו של עולם.  אילו פסענו עוד פסיעה אחת – היינו עומדים מחוץ לעולם...

 

1289 על ההרים הגבוהים שבגיאוגרפיה אתם מספרים? גיאוגראפיה למה לי? מוטב, שאספר לכם על מה שראו עיני.  אתם יודעים, שכל ימי אני עושה סחורה באווזים.  אני קונה אווזים כאן ומוליכם למרחקים, ושם אני מוכרם.  פעם אחת באנו, אני והאווזים שלי, להר-ההר.  התחילו הם מטפסים ועולים ואני מטפס וּמאווז אחריהם.  וכך היינו מטפסים ועולים שתי שנים ומחצה.  לסוף הגענו לראש ההר ועמדנו לפוש.  אלא שהאווזים רעבים היו.  מה עשו? עמדו על ראשי אצבעותיהם, פשטו מקוריהם וליקטו כוכבים מן השמים...

 

1290 ארצו של קולומבוס מתחת לקרקע היא, וכולהּ עולם הפוך.  אפילו האתרוגים שלה גדלים להיפך: פטמותיהם למטה...

 

1291 רצונכם שתדעו, כמה גבוהים הבתים באמריקה? אספר לכם מעשה שהיה.  פעם אחת, כשהייתי בניו-יורק, טיפסתי ועליתי לבית רם ונישא.  וכשהגעתי לקומה העליונה, הוצרכתי לילך על גחוני, כדי ליתן רווח ללבנה שתעבור על גבי...

 

1292 ושוב מעשה שהיה.  באתי לניו-יורק והזמינני דודי אליו לסעודה של פורים.  עד שטיפסתי ועליתי והגעתי לדירתוֹ ופתחתי את הדלת, כבר מצאתי אותו וכל בני-ביתו מסוּבּים ב"סדר" של פסח...

 

1293 אף זה מעשה שהיה.  נפלה דליקה בבית ענק בניו-יורק.  באו הכּבּאים וקשרו אלף-אלפי-אלפים סוּלמוֹת זה בזה להציל את הדיירים מן הדליקה, ועד לדיוטה העליונה לא הגיעו.  ובאותה דיוטה עליונה היה מחסן מפורסם לערדלי-גומי.  מה עשה בעל- המחסן? נעל ערדליים על-גבי ערדליים, ושוב ערדליים על-גבי ערדליים וקפץ לקרקע.  והיו הערדליים מרוּבים וגמישים עד כדי כך, שנעשו רגליו כמין כדורים של גומי, וכיון שהיטיח בקרקע, חזרה ההטחה והקפּיצה אותו עד למעלה.  וכך היה טס באויר, עולה ויורד, יורד ועולה, וקימה לא היתה לו.  היה שם פיקח אחד הטיל בו חכּה והעמידוֹ על הקרקע...

 

1294 אי אתם יודעים, כמה קשים ימי-ערפל בלונדון.  פעם אחת הייתי מהלך בכרך גדול זה, אני וחברי עמי.  פתאום קפץ זבוב לתוך חוטמי ונתעטשתי.  מיד הוצאתי מטפחתי מכיסי וביקשתי לקנח חוטמי.  אלא שבו-ברגע ירד ערפל על העיר, ומחמת חושך טעיתי וקינחתי חוטמו של חברי...

 

1295 בעל-מסעות השתבח לפני חבורה של יהודים, שהוא עבר כל הארצות שבעולם.  אמר לו אחד מן החבורה:

ובארצו של התוֹגר היית?

פשיטא! – השיב בעל המסעות.

ואת הדרדנלים ראית?

מה שאלה היא זו? – החזיר בעל-המסעות. – באכסניה אחת עמהם לנתי...

 

1296 שוטה שבעולם! – קינטר יהודי דרומי ליהודי ליטאי. – אודיסה שלנו הוא מדמה לווילנה שלו.  אתם הווילנאים כל מאכלכם גריסים וציר של קישואים, ומשקה אין לכם אלא מים מן הנהר.  ואילו אנחנו באודיסה אוכלים מן המובחר ושותים מן המשומר, והכל בזול-הזול.  דג של חמש ליטרות – קופיקה, לגין-יין – פרוטה. 

כּפר הליטאי:

שקר וכזב!

נענה הדרומי:

שקר וכזב אתה אומר? נניח.  אבל כלום בשביל-כך אין זה זול-הזול: דג של חמש ליטרות – קופיקה, לגין-יין – פרוטה?...

 

1297 "הגביר" של העיירה חנך ביתו החדש וכל המסוּבּים תמהו על גוֹדלוֹ של האוּלם.  ליגלג אחד מן המסוּבּים:

קרתנים בני קרתנים, לוּל זה אולם הוא בעיניהם!... לפני שבועיים הוזמנתי לחתונה בווארשה, ושם ראיתי אולם "כמה שנאמר", – שלוש פרסאות אורכו.

גיצץ[4] חיוך בעיניו של מי-שהוא, והוא שאל:

וכמה רוֹחבו?

בו ברגע נזדרז בנו של המספר וטפח לו ברגלו מתחת לשוּלחן. 

הנמיך המספר קולו והחזיר:

רוחבו? שלוש אמות...

נתמלא כל הבית צחוק:

שלוש פרסאות אורכו ושלוש אמות רוחבו!

זקף המספר עינים זעוּמוֹת בבנו וגעשׁ:

תיפח רוחו של בן סורר ומורה זה! הוא שגרם צרה לאותו אולם...

 

1298 בחור הוזמן לשם ראיון לביתה של משוּדכת.  ידע בו השדכן, שמגזם הוא, ונתלווה עמו, כדי לטפוח לו ברגלו מתחת לשוּלחן כשיגזם יותר מדי.

באו שניהם לביתה של המשודכת, ומעניין לעניין סיפר הבחור:

פעם אחת קנה אבא והביא דג, שׁנימשה חי מן המים, והיה משקלו מאתיים קילו...

טפח לו השדכן ברגלו מתחת לשוּלחן.  השתעל הבחור וּפירש:

כלומר: הראש.

כבשה הבחורה פניה – והשידוך לא נתקיים.  רגז אביו של הבחור וגער בו:

שקרן! לא יכולת להמעיט את הגוזמה?

נבוך הבחור והחזיר:

כלום לא המעטתי? לולא אותה טפיחה הייתי אומר: הכבד...

 

1299 ההוא שסיפר לחברו:

אתמול הייתי במוזיאון וראיתי את הגרזן, שבו הרג קין את הבל.

החזיר לו חברו:

ואני הייתי שלשום במוזיאון וראיתי את הסוּלם, שראה יעקב בחלום.

 

1300 שניים נכנסו למוזיאון.  הראה אחד לחברו חרב עתיקה תלויה על הקיר ואמר לו:

חרב זו של בלעם היא ובה הרג את אתונו.

תמה חברו:

הא כיצד?  הלא בלעם אמר לאתונו: "לוּ יש חרב בידי, כי עתה הרגתיך".[5] משמע, שלא היתה לו חרב ולא הרג את האתון.

החזיר לו הלה:

זהו שאמר בלעם לאתונו: "לוּ יש לי חרב זו בידי, כי עתה הרגתיך".

 

1301 בקרון של הרכבת עישׁנוּ הרבה סיגריות וסיפרו הרבה סיפורים.  אחד מן החבורה סיפר כך:

פעם אחת נכנסתי למוזיאון.  ובתקרה של אותו מוזיאון קבועה אבן שואבת, שאין דוגמתה בעולם: את הכל היא שואבת ומוזכת אליה.   לא נזהרתי ועמדתי תחתיה, ומיד התחילה מושכת את כובעי, והכובע מושך אותי אחריו.  וכך נמשכנו ונתלינו שנינו באוויר: הכובע דבר באבן, ואני בתוך הכובע.

תמהו השומעים:

כיצד לא נפלת מתוך הכובע?

החזיר המספר:

לא קושיה; אותה שעה היה הפתיל של הכובע פּתוּל לי מתחת לסנטרי...

 

1302 שניים שישבו על סיפון האנייה, ואחד השתבח לפני השני:

בורך השם, גדוֹלי הפוליטיקה יודעים ומכירים אותי. ביקוֹנספילד ידיד ורע לי.  כיוצא בזה ביסמארק, אף-על-פי שבדרך כלל אין הוא מוקיר יהודים.  הרבה ידידים יש לי מבּין גדולי-הממון.  כגון רוטשילד הפראנק פורטי.  כל-אימת שאני בא לשׁם אני גר בביתו, ויחדיו אנו מטיילים יום-יום...

הפסיקוֹ השני ואמר לו:

במחילה מכבודך, שקרן אתה, אדוני.  אין אתה יודע לא את ביקונספילד, לא את ביסמארק ולא את רוטשילד.

כעס המספר ושאל ברוגזה:

אדוני, זו מניין לך?

החזיר הלה:

הלוא אני הוא רוטשילד הפראנק פורטי, וּמימי לא ראיתיך.

החמיר הראשון פניו, נענה ואמר:

אדוני הבארון, נאמן אתה להעיד על רוטשילד, אבל אי אתה נאמן להעיד על ביקונספילד וביסמארק...

 

1303 בקרונה של רכבת.  יהודים שותים טה בציבור ומסיחים על כל "אשר יעלה המזלג".  קפצה השיחה מעניין לעניין ופגעה באודיסה.

אי אתם יודעים את האודסאים, – קיטרג אחד מן החבורה. – לדבר-מצוה, לדבר שיש בו ממש כל-שהוא לא תוציאו מהם פרוטה אפילו בצבת, ולדברים בטלים הם מפזרים אלפים ורבבות.  חזן יש להם וראזומני שמו.  האודסאים אומרים עליו, שכינור יש לו בגרונו, והרי הוא מקבל שכר עשרת אלפים רובל לשנה.

עשרת אלפים? – תמה שני מן החבורה.  – צא וספּר לתינוקות.

אל תהא נבהל להכחיש, – נענה ואמר שלישי. – במקצת גם ידי באמצע, ויכול אני להעיד.  לא באודיסה הדברים אמורים, אלא בייקטרינוסלב, ולא בראזומני החזן אלא בהוֹלוֹדץ סוחר-העצים, ולא עשרת אלפים, אלא עשרים אלף, ולא שהוא מקבל שכר לשנה, אלא שהוא מפסיד בשנה... השאר – אמת ויציב...

 

1304 ניו-יורק.  מזרח בּרוֹדבי.  חנות לעתיקות.  בעל החנות מניח לפני קונה שעון-כיס ומספר:

שעון זה אין כמותו יקר-המציאות בעולם.  של הרמב"ם הוא.  על-פיו היה הרמב"ם מונה את הדופק של חולים.  וכשיצא ממצרים ובא לאמריקה הביא את השעון עמו.

תהה הקונה:

הא כיצד? הזמנו של הרמב"ם לא היו עדיין שעונים של כיס, אף לא ידעו עדיין את אמריקה.

נענה בעל-החנות:

הרי זה פלא בתוך פלא.  ובאמת משום-כך אין כשעון שלפניך יקר-המציאות בעולם...

 

1305 אמרו לו לשקרן מפורסם:

הרי שקל לפניך בתנאי שתאמר דבר-קשר מיד.

החזיר השקרן:

את השקל אקח, אבל את התנאי איני יכול לקיין: מימי לא אמרתי דבר-שקר...

 

1306 משיחתם של יושבי-קרנות:

ראשון:עכשיו ברי לי שספר-תהילים כּולוֹ שקר וכזב.

שני: או שיצאת מדעתך, או שאתה קרוב לשמד.

ראשון: לא זה ולא זה, אלא בעיני ראיתי: נחבּי השקרן ישב שעה שלימה ואמר תהילים...

 

1307 שני שותפים, אחד זקן ואחד צעיר, נכנסו אצל עורך-דין לשאול עצה על סיכסוך, שנפל בינם לבין שלישי.  קפץ הצעיר בראש והתחיל מספר לעורך-הדין על הסיכסוך.

הפסיקו הזמן ואמר לו:

עצתי, חביבי, שתספר דברים כהוויתם.  את השקרים כבר יוסיף האדון העורך-דין מדעתו...

 

1308 ההוא שסיפר מעשה מוזגם מאד.  תהו השומעים והטילוּ ספק בדבריו.  אמר המספר:

לכו ושאלו את הרב.  הוא היה עד-ראייה.

שאלו את הרבה, נענה ואמר:

תמה אני על כוח-זכרונו של האיש.  שי לך אדם, הזוכר מה שהיה לפני עשרים שנה.  יש גם מי שזוכר מה שהיה לפני חמישים שנה.  ואילו זכרן זה זוכר אפילו דברים שלא היו מעולם...

 

1309 רבי משה-יצחק דרשן, המגיד מקלם, היה אומר: קשה שקרן מגנב וגזלן.  גנב גונב בלילה ולא ביום. 

גזלן גוזל מן היחיד, ולא מן רבים.  ואילו שקרן משׁקר בין בלילה בין ביום, בין ליחיד ובין לרבים.

 

1310 הבאי של בדחנים:

לפני אלך דור ושלושה שבועות ושלושים יום ויומיים, בראשון בשבת מחרתיים, בין השמשות של צהריים, בחמה של בין-ערביים, גרו עקר ועקרה באוהל על-פני המים.  לא היו להם אלא עשרים ושלוש בנות, ונולדה להם בת יחידה.  עמדו לנסוע לברית-מילה, רתמו בעגלה תיישים שניים ועיזים מאתיים, ונסעו שלושה מילין באנייה ברגליים.  רכבו על הים ונכנסו ליער עבות, מהלך שלושה מילין בין אילן ואילן.  בראש אילן רקדה אברומה חצויה ארבעתיים, וממנה יצא זקן בן שנתיים.  אמרו לו:

"מה אתה עושה כאן?"

השיב הוא ואמר:

"היה מעשה בפסח, ביום שלישי של שבועות: ישבתי בסוכה, ובאו שחקני-פורים של תשעה-באב, פרשו כנפיהם ובשופרות שבידיהם כּיבוּ נרות-חנוכה של יום כיפור".

חזרו ואמרו לו:

"אף-על-פי-כן, מה אתה עושה כאן?"

חזר הוא ואמר:

"גץ יצא מארובת-העשן והצית את הנהר, ביקשנו מים ואין, ושלחוני להוריד יתרים לחים מן השמים, לאסור את האש ולהטמינה בתנור וכיריים".

אמרו לו:

"מי אתה ומה מעשיך?"

השיב הוא ואמר:

"הטוב שבסנדלרים מכּל החייטים הוא חיים-יענקל הנפּח: כשהוא מתקין שימשה למצחייה, אין שום דייג שבּטבּחים יכול לעשות הימנה לא בצק לתשעה-באב ולא עיסה ליום-כיפור".

 

[ב]

1311 מניין לאדמוני, שרמאי הוא?

ושׁט יוכיח, שאדום הוא מבחוץ ו"לבן" מבפנים[6].

אייזיק בעל-עגלה היה אומר:

גמרא למה לי? מקרא מפורשׁ הוא בתהילים של דוד המלך: "כל האדם כוזב[7]" – כל האדמונים כוזבים...

 

1312 משיחתם של יושבי-קרנות:

ראשון: הווה זהיר באדמונים, שסתם אדמוני רמאי.

שני: שמא ראית מימיך צועני אדמוני?...

 

1313: סייס צועני מכר לסייס יהודי סוס בפחות משׁוויוֹ, ונתן היהודי את הממון ולקח את הסוס.  התחילה החבורה מלגלגת עליו:

צועני קיפחך! סוס של שלוש רגליים מכר לך.

החזיר הסייס היהודי:

תנוח דעתכם! בדקתי לו לסוס ומצאתי מסמר ברגלו החיגרת;

אוציא את המסמר, ויהיו לו ארבע רגליים.

חזרה החבורה וליגלגה על הצועני:

צועני אתה, ואין לך בעולמך אלא סוסים.  עכשיו קיפחך יהודי.

החזיר הצועני:

תנוח דעתכם! שמא בסוסי איני בקי? בכוונה תקעתי לו מסמר ברגלו, כדי להטעות את הקונה וּלסמּא עיניו.

חזר שוב החבורה ללגלג על היהודי:

יהודי מט לפני צועני!

גחך היהודי והחזיר:

סלקא דעתכם, שמרמים את הרמאי? כדי לצאת ידי ספק, נתתי לו שטר-כסף מזוייף...

 

1314 ההוא שמכר סוס לחברו והוברר, שהסוס סומא באחת מעיניו.  באו שניהם לדין, ואמר הרב למוכר:

מקח-טעות הוא זה.  חייב היית לאמר לקונה, שסומא אתה מוכר לו.

החזיר המוכר:

רבי, אסור היה לי לעשות כך.  מי שמכר לי את הסוס לא אמר גם לי כלום.  משום-כך חושש הייתי, שסוד הוא זה, וכבר אמר שלמה:

"וסוד אחר אל תגל"...[8]

 

1315 שאל בן את אביו:

אבא, מלחמת-היצר מה פירושה?

החזיר לו האב:

פּירוש מספיק איני יודע, דוגמה אני יודע.  כשנכנס מי-שהוא לחנותי וקונה סחורה ברובל וטועה ונותן לי שלושה רובלים, מיד מתחילה מלחמת-היצר בלבי – לספּר לשותפי, או לאו?...

 

1316 ההוא שהוריש נכסיו לשלושה ידידים: לרב, לסוחר ולבנקאי.  ותנאי היתנה עמהם, שאיש-איש מהם יניח לו מנה בקברו.  כשמת, באו שלושתם ללוותו, וקיימוּ דברי המת: הרב הניח לתוך הקבר מנה כסף, הסוחר הניח לתוך הקבר מנה נייר, והבנקאי הניח לתוך הקבר שטר-חוֹב לשלושה מנים ונטל את העודף – את המאתיים שהניחוּ חבריו...

 

1317 ערבי קנה מאת רוכל יהודי בגד-תבעונין לאשתו.  לימים תבע הערבי את היהודי לדין אל הקאדי:

הבגד חוור כּולוֹ.

פרש הקאדי את הבגד, מצא אותו חיוור כדברי הערבי ואמר ליהודי:

רמאי אתה.  חפן היהודי זקנוֹ והחזיר:

רמאי לא היה עבדך מעולם.  מאת אלהים היתה זאת, שחוור הבגד.  וּזקני יוכיח: שחוֹר נתן לי אותו אלהים, והוא הפך כּולוֹ לבן...

 

1318 איכר הביא מן הכפר לעיר דוּד שׁבוּר ונכנס אצל חנווני להחליפו בדור חדש.  הניח החנווני את השבוּר בכף-מאזניים ונמצא משקלו בביתו של האיכּר. 

תמה האיכר:

פּחת זה מהיכן?

הסביר לו החנווני:

הדוּד שלך יבש בדרך מחמת חום-היום, ומכאן הפּחת.  תדע, שכך: כשתבוא לביתך יימצא גם הדוד החדש שאני מוכר לך חסר ערך עשר ליטרות לגבי משקלו עכשיו.  אף הוא ייבש בדרך...

וכך היה.  צהבוּ פניו של האיכר ואמר לאשתו:

עכשיו אני יודע, שאותו חנווני אדם מהימן הוא...

 

1319 שמעון ולוי אחים, ונדונים הם בערכאות על ירושת אביהם.

ערב יום-הדין, אמר שמעון לפרקליטו:

שמא אשלח דוֹרוֹן לדיין?

החזיר לו הפרקליט:

חלילה לך מעשות כך! נקי-כפיים הוא, ואם דורון תשלח לו יכעס ויצדד בזכות בעל-דינך.

למחר עמדו האחים לדין וזכה שמעון.  כשיצאו הוא ופרקליטו מבית-הדין אמר לו הפרקליט:

יפה עשית, שנשמעת לי.  אילו שלחת לו דורון, לא היית אתה זוכה בדין. 

צחק שמעון והחזיר:

יפה עשיתי, שלא נשמעתי לך.  שלחתי לו דורון – משמו של לוי...

 

1320 שניים שנעשו שותפים לעסק, עשיר ועני.  תמהה אשתו של השני ואמרה לבעלה:

קצרה בינתי מהבין, מה צורך יש לו בעני כמותך?

החזיר לה בעלה:

אל תעמיקי שאלה.  גלגל הוא שחוזר בעולם.  עכשיו הוא בעל-הממון, ואני – בעל-הנסיון.  לשנה או לשנתיים, אם ירצה השם, אהיה אני בעל-הממון, והוא – בעל-הנסיון...

 

1321 מוכסן עשיר שׁידך את בתו לבנו של רב, ובא אליו הרב לקבוע זמן-החתונה.  שמח המוכסן על אורחו והראה לו כל טוב-ביתו.  לסוף יצא לטייל עמו בשדות, שעמדו בקמתם, ואמר לו:

גם התבואה של כל השדות הללו לי היא.

אמר לו הרב:

"אשרי אדם מפחד תמיד".  מחר אש יוצאת, חלילה, ואוכלת ביתך, או ברד יורד, חס ושלום, ומכה קמתך... עצתי, שלא תחוס על ההוצאות ותבטיח כל אשר לך מסכנת אש וברד.

הירהר המוכסן ושאל:

מחותן, שמא אתה יוֹדע כיצד עושים ברד?...

 

1322 בולשת נכנסה למקום פומבי, שהמשחקים אסורים שם, ומצאה רוסי ופולני ויהודי יושבים לשולחן אחד וסידרה של קלפים לפניהם.  תפס ראש-הבולשת את שלושתם וביקש למסור אותם לדין. 

כפרו התפוסים וטענו:

לא היו דברים מעולם! לא שיחקנו ולא עלה על דעתנו לשחק כאן במקום האסור.  אלא מה, הקלפים? הכינונו אותם בשביל לשׂחק בבית.

אמר להם ראש-הבולשת:

הישבעוּ, שלא שיחקתם, ותיפטרוּ.

נשבע הרוסי ונפטר, נשבע גם הפולני ונפטר.  היהודי לא רצה להישׁבע ואמר לראש-הבולשת:

כיוון שהללו לא שיחקו, סלקא דעתך, ששיחקתי יחידי?...

 

1323 קוּביוּסטוּס אחד היה זוכה תמיד ל"מלכים" ונוטל את הממון.  בדקו אחריו ומצאו: "מלכים" מזומנים לו בחיקו מלכתחילה.  היה שם פיקח אחד וקרא עליו:

"וּמלכים מחלציך יצאו"...[9]

1324 רבּהּ הישיש של ניטרה[10] הגיע לגבורות.  ביקשו ראשי-הקהילה להנוֹתוֹ, קראו אסיפה והחליטו:

להעמיד במרתפו של הרב חבית, ואיש-איש מכל חמישים בעלי-הבתים שבקהילה יביא שני בקבוקים יין ישׁן, שדעת זקנים נוחה הימנו, וייצק לתוך החבית.

אמרו ועשו: העמידו חבית במרתפו של הרב.  איש-איש הביא ויצק שני בקבוקים לתוכה, ונתמלאה החבית.  שמח הזקן על המתנה היפה, וכשנפטר העם מלפניו אמר לאשתו:

רבנית, רדי וּמזגי נא לי כוס מן החבית.

מיד ירדה הרבנית לעשות רצון בעלה, וכשעלתה מן המרתף ונסתכלה בכוס שבידה חשכו עיניה:

מים!

נסתכל גם הרב הזקן בכוס ונהם מתוך שפמו:

רמאים בני-רמאים! איש-איש סמך על חבריו, שיביו יין, והוא עצמו הביא מים, ונתמלאה כל החבית – מים. 

התחילה הרבנית מחרפת ומגדפת, היסה אותה הזקן ואמר:

רבנית, אל תשמיעי קולך.  יודע אני להתהלך עם הבריות שבעדתי: כפליים ישיבו לנו יין.

בשבת עלה הרב הזקן על הבימה לדרוש, פתח במימרה של רבי ברכיה: "הרוצה לנסךְ יין על-גבי המזבח, ימלא גרונן של תלמידי-חכמים יין"[11], נתן שבח והודייה לקהילה על המתנה היפה וסיים:

אבל חבל, שאחד מכם קילקל יינכם המשובח ויצק לתוכו מים...  יודע אני, מי הוא המקלקל, אלא שאין רצוני לביישׁוֹ ולפרש שמו ברבים.  מוטב, שהוא עצמו יתקן מה שקילקל: יביא הלילה, אחרי הבדלה, ארבעה בקבוקים יין לכפר על שני הבקבוקים מים ויניחם בחצרי, – ונסלח לו.

תיכף אחרי הבדלה נשמע בחצרו של הרב קול צעדים חרישים. 

חרדה הרבנית לראות מי בחצר ועיכּבהּ הרב:

שׁבי במקומך ואל תיראי! יין יהיה לנו.

והצעדים פוסקים וחוזרים, פוסקים וחוזרים.  ולאחר שפסקו ולא חזרו עוד, אמר הרב לאשתו:

עכשיו,רבנית, צאי וּמני את הבקבוקים שתמצאי בחצר.

יצאה ומנתה, חזרה ואמרה:

מאתיים...

 

1325 יהודי עמד לדין על זיוּף סממנים.  שאל לו אב בית-הדין אם הוא מודה על עווֹנו, כּפר ולא הודה.  תמה אב בית-הדין:

הרי הסממנים שנמצאו בביתך מעידים עליך. 

אמר לו הנדון:

שאלה קטנה יש לי לשאול אותך, אדוני אב בית-הדין.

נענה לו הראש ואמר:

שאל.

שאל הנדון:

שמא אתה בקי בענייני חימיה, אדוני אב בית-הדין?

לא, – החזיר הלה. – יוריסטון אני ולא חימאי.  הנה המומחה שלפנינו האדון הפרופסור, הוא בקיא בענייני חימיה.

אם-כן, – אמר הנדון, – יש לי בפי שאלה קטנה לאדון הפרופסור.

 

נענה לו שוב אב בית-הדין ואמר:

שאל.

שאל הנדון את המומחה:

שמא אתה בקי בענייני-משפטים, אדוני הפרופיסור?

לא, – החזיר הלה. – חימאי אני ולא יוריסטון.  הנה האדון אב בית-הדין הוא בקי בענייני משפטים.

עכשיו, – חזר הנדון ואמר לאב בית-הדין, – דון מאליך: שניכם חכמים מפורסמים.  אף-על-פי-כן, אין אתה בקי בענייני-חימיה, ואין האדון הפרופסור בקי בענייני-משפטים.  ועלי, על יהודי פשוט כמוני, שלא ראה מאורות-חכמה מימיו, אתה מטיל חובה שאהיה בקי גם בענייני-חימיה וגם בענייני-משפטים...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] תהלים קטז, יא.

[2] במחילה מכבודו של שמעיה: אף הפעם שיקר: "הנותן אמרי-שפר" כתוב; בראשית מט, כא.

[3] השווה ברכות-הנהנין.

[4] פועל מחודש זה קיבלתי מפי ידידי י' קרני.

[5] במדבר כב, כט.

[6] בדיחה נאה ומפולפלת זו מדרש מלים היא מצידי-צדדים: תחילה היא דורשת את המימרה של רבא "שני עורות יש לוושט: חיצון אדום ופנימי לבן", חולין מג, א; ושוב היא חוזרת ודורשת את "לבן" הארמי שרימה  את יעקב, האגדה תיארה אותו כרמאי מובהק ומתוך כך נעשה בפי-העם שם נרדף לרמאי בכלל (אגב: "רמאי" ה"רמאי" – לשון נופל על לשון).

[7] תהלים קטז, יא.

[8] משלי כה, ט.

[9] בראשית לה, יא.

[10] ניטרה – עיירה קטנה באונגריה, ונשתבחה בגנביה ורמאיה.

[11] יומא עא, א.