_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מה נתנה לו לבּיאליק שירתו?

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

א.

יש כּותבי שירים ויש משוֹררים.

תמיהני, אם לא "אחד בּעיר ושניים בּמשפּחה" הם אלה, שלא כּתבוּ שירים בּנעוּריהם, פּעמים גם בּילדוּתם, ורבּים אינם מסתלקים מהרגלם זה כּל ימיהם.   לפני זמן-מה קראתי, שבּאחת מארצוֹת אירוֹפּה, כּמדוּמני בגרמניה, יש לא פּחוֹת מעשרת אלפים כּוֹתבי-שירים.

אבל רק אחד בּדוֹר וּשניים בּתקופה משוֹררים הם.

מתחזנים יש הרבּה, הרבּה מאוֹד;  חזנים יש רק מעטים, מעטים מאוֹד, ומינקוֹבסקי – רק אחד.  ודרך אגב הם כּוּלם חוֹלקים כּבוֹד ל"מינקוֹבסקי", אבל גם טינה יש בּלב כּוּלם עליו.   כּאילוּ אשמתוֹ היא, שהקדוֹש בּרוּך-הוּא עשה אוֹתוֹ מינקוֹבסקי, ולא אוֹתם.

מה הם, הסימנים, המבדילים בּין כּוֹתב-שירים למשוֹרר? – צאוּ ושאלוּ את הבּקיאים בּתוֹרת-הספרוּת וּבהלכוֹת המרוּבּוֹת והחמוּרוֹת של הפּוֹאֵטיקה.   אני איני בּקי בּהם.  מִיָמַי לא עשתי בּזה.  אחת אני יוֹדע:  בּכוֹתב-שירים שוֹלטים כּמה יצָרים:  יצר העין, יצר האוֹזן, בּיחוּד יצר השוּרה המקוּשטת, יצר הפראזה המבהיקה, יצר החרוּז הלוֹהט.   ואין אני מתכּוון לכפּור בּיוֹפי וּבמלאכת –המחשבת שבּאֵלוּ;  אני מוֹדה בּהם, אבל רק בּגדר פּרפּראוֹת לשירה, לכל-היוֹתר בּגדר פּרפּראוֹת של שירה;  שירה ממש אינם.   בּמשוֹרר שוֹלט רק יצר אחד, המתגבּר עליו כּל יוֹם ואינוֹ מניח לוֹ אפילו לשעה קלה, – היצר להשמיע את עצמוֹ לעצמוֹ.  הוּא הדבר, שאמר פּעם אחת אנדרֵי ביאֶלִי, אשם שידע בּאוֹפן שאין למעלה הימנוּ כּל קסמיה וכל להטיה של מלאכת-המחשבת שבּכתיבת שירים, אלא שהיה גם משוֹרר ממש.  הוּא אמר:  "כּשאתה מדבּר על משוֹרר, הרי פּירוש הדברים, שאתה מדבּר על דיוֹקנוֹ המרכּזי, על המיתוֹס שבּלבבוֹ".

ורוֹצה הייתי להוֹסיף:  משמשמיע המשוֹרר את דיבּוּרוֹ-וידוּיוֹ על המיתוֹס שבּלבבוֹ, נפתחת אָזנם של הבּריוֹת לשמוֹע וּלהבין, שבּמיתוֹס שלוֹ חלק ונחלה גם להם.   נר שהוּא מדליק לוֹ לעצמוֹ וּבתוֹך עצמוֹ, הוּא מדליקוֹ גם לאחרים וּבתוֹכם הם.

 

ב.

אמרתי, שהיצר השוֹלט בּמשוֹרר הוּא היצר להשמיע את עצמוֹ לעצמוֹ.   דוֹמני, שלא אטעה אם אוֹסיף, שציוּר יפה ורב-תוֹכן זה ניתז ראשוֹנה – על כּל-פּנים בּספרוּתנוּ שלנוּ – מעטוֹ של בּיאליק.

הלא כּה דבריו:  "מי יוֹדע, אוּלי בּאמת הדיבּוּר שמבּראשית נזרק לא מִבֵּין שִׁניים, בּין אדם לחברוֹ..., אלא דווקא מפּי האדם היוֹשב יחידי, בּין אדם לעצמוֹ, בּתוֹר צוֹרךֹ נפשי..., בּחינת בּתוֹכי ישתוֹמם רוּחי ועם לבבי אשׂיחה...  ולא נתקררה דעתוֹ של אדם הראשוֹן עד שהשמיע את עצמוֹ לעצמוֹ"[i])

ואם סתם דיבּור כּך, דיבּור שהוּא בּחינת "נפש שבּנפש", "פְּנים שבּפנים" – דיבּוּרה של השירה – לא כּל-שכּן.  דיבּור זה כּוּלוֹ תגוּבת-קשב להלמוּת דפקוֹ של "האני" תשוּבה לַאֲמָרֶיהָ של הנשמה.   ותמיה אני על בּיאליק, שאמר לגליקסבּרג:  "משוֹרר אמיתי צריך להאזין אל עצמוֹ"[ii]).   כּאִלו ההאזנה אל עצמוֹ עוֹשה אוֹתוֹ למשוֹרר, ולא להיפך, שמהיוֹתוֹ משוֹרר אי-אפשר לוֹ, שלא יאזין לעצמוֹ.   מי שזקוּק לכך שילַמדוּהוּ ויאמרוּ לוֹ:  "צריך אתה להאזין אל עצמך", עצם משוֹררוּתוֹ מוּטלת בּספק גדוֹל, וּמשוֹרר אמיתי ודאי וּוודאי איננוּ.  אילוּ אני בּיאליק, הייתי אוֹמר אחרת:  משוֹרר אמיתי מאזין אל עצמוֹ, בּין שהוּא "צריך" וּבין שאינוֹ "צריך", בּין שהוּא רוֹצה וּבין שאינוֹ רוֹצה.   ואוֹתה שעה שראה גליקסבּרג את בּיאליק "עוֹמד וּמאזין אל עצמוֹ"[iii]) , יפה ראה אוֹתוֹ.   בּיאליקֹ, כּשהוּא אינוֹ מאזין אל עצמוֹ, סתם אדם הוּא, ולא בּיאליק.

ומכּאן עוֹד הֶרְגֵש אחד בּהבדל שבּין כּותב-שירים למשוֹרר:  כּותב-שירים מאזין וּמקשיב לשוּרתוֹ, לחרוּזוֹ;  משוֹרר מאזין ומקשיב לנשמתו.

 

ג.

השירה היא כּוֹח וכשרוֹן.   אבל לא רק אלוּ בלבד.   בּה בּמידה היא גם דלח, דוּגמת נטפיו של יין-הרקח, שלא ניטלה כּל פּסלתם;  ולא רק תוֹצאוֹתיו של הפּרוֹצס הם, אלא גם, – ולא גם, כּי-אם בּיחוּד, – מִיצוּיָיו וּמיצוּיי-מיצוּייו הם.  והמיצוּיים, ואפילוּ מיצוּיי-המיצוּיים, לא תמיד זכּים וטהורים.  אדרבּה, על-פּי-רוב יש בּהם גם דלח, דוּגמת נטפיו של יין-הרקח שלא ניטלה כּל פסלתם;  דוּגמת נטפיּ-האלכּוֹהוֹל, שלא הוּפלטוּ מתוֹכם כּל העמילן וכל הדֶקסטרין וכל שיירי המים.   רק משוֹרר מיוּחד שבּמיוּחדים, שנשמתוֹ חוּצבה מלפנֵי ולפנים של כּיסא-הכּבוֹד, – רק הוּא זוֹכה לנטפי-שירה זכּים מכּל דלח, טהוֹרים מכּל פסוֹלת.   אבל מיצוּיי פּרוצס נפשי הם נטפי-חרוּזיו של משוֹרר גם על דִלחם ועל פסלתם.

וזה הֶרְגֵש שלישי בהבדל שבּין כּותב-שירים למשוֹרר:  נטפי חרוּזיו של כּוֹתב-שירים ילדי הרצוֹן הם, וּכשם שהם יכוֹלים להיוֹת כּך הם יכוֹלים גם   שלא להיוֹת, ואילוּ נטפי-חרוּזיו של משוֹרר – מיצוּיי הפּרוֹצס הנפשי שלוֹ – ילדי ההכרחֹ הם:  להיוֹת הם יכוֹלים, שלא להיוֹת אינם יכוֹלים.   וּכדי לשׂבּר את האוֹזן הייתי אוֹמר:  כּוֹתב-שירים בּעל בחירה חפשית הוּא, משוֹרר אינוֹ בּעל בּחירה חפשית.

תאמרוּ:  אשרי כּוֹתב-שירים, ש"בּעל בּחירה חפשית" הוּא, – ותטעוּ.   אדרבּה:  אשרי המשוֹרר, שאינוֹ "בּעל בּחירה חפשית" ושלא מדעתוֹ ניתן פֵּצַח-הכרח זה לנפשוֹ: דרכּוֹ הוּא מַרנין אוֹתה וגוֹלל את משׂאה מעליה, אם משׂא של צער יוֹתר מכּוֹחה, אוֹ משׂא של הנאה יוֹתר מיכלתה.  וכבר ידע שַׁר-העוֹלם, גאֶתּה, את סוֹד האוֹשר, הגנוּז בּפֶצח נפשוֹ של המשוֹרר, בּהכרחוֹ לשיר, והוּא אמר:  "Gluck und Ungluck wird zum gesang".  כּלוּם יש גוֹאל, אשר יגאל הכּוֹל כּ"געזאנג"?  שמא כּ"געזאנג" פּוֹדה וּמציל מכּל כֹּבֵד-נפש ונֵטל-לב?

והרי גם הֶרְגֵש רביעי – ואחרוֹן – בּהבדל שבּין כּוֹתב-שירים למשוֹרר:  נטפי-חרוּזיו של כּוֹתב-שירים יכוֹלים להיוֹת מתנה יפה לאחרים – מתנת חריצוּת, מתנת מלאכת-מחשבת, מתנת לשוֹן מקוּשטת, – הכּוֹל לפי יכלתוֹ של הנוֹתן;  לוֹ לעצמוֹ אין הם נוֹתנים כּמעט כלוּם, חוּץ ממילוּי-התאווה לכתיבת-שירים.   נטפי חרוּזיו של משוֹרר קוֹדם-כּוֹל מתנה טוֹבה הם לוֹ לעצמוֹ:  גאוּלה וּפדוּת לנפשוֹ.

נירוֹן היה מקהלם של "כּוֹתבי-שירים", על-כּן לא יכלה "שירתוֹ" לגאוֹל אוֹתוֹ, והוּא נעשה "כּלב-דמים";  שקספּיר היה משוֹרר, ושירתוֹ היתה גאוּלתוֹ:  "יָצר רוֹצחים, ולא הוּצרך הוּא עצמוֹ להֵיעשוֹת רוֹצח".   גאֶתה העיד על עצמוֹ, ש"מימיו לא שמע על עבירה, אשר לא יכוֹל לעבוֹר אוֹתה הוּא עצמוֹ", אבל לא הוּצרך לעבוֹר אוֹתה, כי הלבּישה שירה, וזוֹ גאלה אוֹתוֹ [iv]).

מה נתנה לו לבּיאליק שירתו?

 

ד.

אין שוּם צוֹרך להסבּיר, שבּיאליק איננוּ גאֶתה, כּשם שאיננוּ פוּשקין, ואם נמצא מי שהגזים והשווה אותו לגאֶתה, לפּושקין – אין אפּוֹטרוֹפּוֹס להגזמוֹת.   אבל כּשאתה מדבּר על בּיאליק אי- אפשר שלא לזכּוֹר – ולוּ רק לרגע אחד – אוֹתוֹ דיין קשה, שיצא לדוּן על שיעוּר קוֹמתוֹ של המשוֹרר המת תיכף אחרי מוֹתוֹ, ופסק:  לא גדוֹל ממש, אלא גדוֹל לישראל, ולא גדוֹל ממש אפילוּ לישראל, אלא שגידלוּהוּ יוֹתר מכּפי  שיעוּרוֹ.   ויסלח נא כּבוֹד הדיין אם אֹמַר:  לא דברים מכריעים ממש, אלא פּילפּוּל, ולא פּילפּוּל, של ממש, אלא רברבנוּת של דל-גאה:  אוֹדם, פּטדה וּבָרקת הניין לוֹ, יהלוֹם לא הניין לוֹ.   ומוֹדים אנחנוּ:  אנוּ אין לנוּ עדיין אמבּיציה כּלל להתפּלל את משוֹררים דווקא כּגאֶתה וּכפוּשקין ודוֹמיהם, ואף לא כּהֵימן ואסף וידוּתוּן בּשעתם.   לעת-עתה משוֹררים כּביאליק דהיינוּ, והלוואי שיהיוּ כּמוֹתוֹ.   לגידוּלים גדוֹלים וטוֹבים ממנוּ עדיין לא עֻבּד שׂדנוּ.

ועל בּיאליק, גְדָל גידוּלֵי השירה בּשָׂדנוּ שלנוּ, אנוּ שוֹאלים:  מה גאוּלה נתנה לוֹ שירתוֹ? פּירוּש:  מה משׂא גללה זוֹ מעל נפשוֹ של זה?

"נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר...

וְ"כִי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר עֻזִּי,

"זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל עֵינִי,

"וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי..."

הנה כּן:  זה הניצוֹץ" הוּא הגוֹאל.  אבל למה ואל-מה יתפּוצץ ליבּו של המשוֹרר? –

כּיוון שהמשוֹרר יצרוֹ כּוֹפאוֹ תדיר, שישמיע את עצמוֹ לעצמוֹ, אי-אפשר שבּיצירוֹתיו לא ישָׁמעוּ הֵדֵי-אבטוֹבּיוֹגראפיה.   לא מעטים הם גם בּיצירוֹתיו של בּיאליק.   הוּא גם כּתב דברי-אבטוֹבּיוֹגראפיה ממש, – לשמָם.  "ספיח" רוּבּוֹ אבטוֹבּיוֹגראפיה, מכתבו הידוּע לקלוֹזנר כּוּלוֹ אבטוֹבּיוֹגראפיה, פּירוּשוֹ ל"מגילת-האש" קצתוֹ אבטוֹבּיוֹגראפיה, ועוֹד ועוֹד.  וּבכוּלן תשע ידוֹת לאבטוֹבּיוֹגראפיה של ימי-הילדוּתּ.  כּיוון שמגיע לימי-הנעוּרים, – לימי-העמידה וּלימים שלאחריהם לא הגיע, כּמדוּמני, אפילוּ פּעם אחת,– מיד הוּא קמצן בּדברים, ופתאוֹם הוּא גם מפסיק לגמרי וחוֹתך:  "מה שהיה אחר-כּך איני רוֹצה לספּר".   כּאן גוֹברת וּמנצחת צניעוּת-הלב.  מה שאין כּן כּל-זמן שהוּא מספּר על ימי ילדוּתוֹ:  שם גוֹבר וּמנצח הכרחוֹ לספּר.

זוועה היה שחר-ילדוּתוֹ של בּיאליק.  כּשנגלה עליו ראש אביו, גוּלגוֹלת קדוֹש מעוּנה

"בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אֲדָם וּבְטֻמְאַת בֵית-מַרְזֵחַ,

בְּאֵדֵי נֶסֶךְ-פִּיגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה,

מֵאֲחוֹרֵי חָבִיּוֹת מֶזֶג, עַל-גַּבֵּי סֵפֶר צְהֻב-גְּוִילִים..."

ושבעתיים גדלה הזוועה כּשמת אביו, בּמלאת לוֹ לילד שבע שָׁנים, וּמֵאֵין "פּת-לחם בַּסַל, שׂאוֹר בּמשאֶרת, לַחֲמָם אין גחלת, וּגריסין – בַּסיר" הוֹציאה אמוֹ האלמנה

                                    "– – – הַשּוּקָׁה אֶת חֶלבָּ וְדָמָהּ...

                                    כָּל פְּרוּטָה הֵבִיאָה נֵאָרָה בַמְּאֵרָה,

                                    רְקוּקָה בְדַם-לִבָּהּ וּטְבוּלָה בִמְרֵרָה...

וּבְשָׁכְבָהּ – זְמַן רַב תַּחַת גּוּפָהּ הָרָפֶה

נֶאֶנְחָה, נֶאֶנְקָה מִטָּתָהּ הַפְּרוּקָה

והוּא, הילד קשוּב-האזניים, ועוֹד יוֹתר קשוּב-הלב, שמע

                            "כּל-שֵׁבֶר כָּל-פֶּרֶק מִגּוּפָהּ,

                                    וַיְהִי כַעֲקִיצוֹת עַקְרַבִּים לִלְבָבוֹ".

ילדוּתוֹ כּוּלה זוועה, וּמכּאן ההכרח לספּר עליה, לשיר עליה.  רגע-רגע ניגף זכרוֹנו בּה; לעקרה מתוֹך לב אי-אפשר, לקבּוֹר אוֹתה בּתוֹך ליבּו גם-כּן אי-אפשר, והוּא מוּכרח להסיחה, ועוֹד יוֹתר – לשוֹררה מתוֹך ליבּוֹ, – ולהיגאל הימנה.

חוֹששני, שבּכל אחד משניים שירים לבּיאליק יש זכר לימי-הילדוּת, אוֹ, לכל הפּחוֹת, זֵכר לזִכרם.  וּברגע קָרְאֵנוּ אותם, אנוּ יוֹדעים אל-מה התפּוֹצץ ליבּוֹ, אך נבין לגאוּלה ולפּדוּת אשר ניתנוּ לוֹ מאת "זה הניצוֹץ", כּי "ניתז אל-עינוֹ, ומעינוֹ – לחרוּזוֹ..."

 

ה.

וּבאוֹתם הימים, ימי הילדוּת הרעים, כּבר ניתן מיתוֹס בּליבּו, הוּא המיתוֹס אשר ילווהוּ מכּאן ואילך כל-ימיו.

לא יחידי הוּא בּיאליק, שאֵרע לוֹ כּך.   כּל אדם הנוֹשא מיתוֹס בּלבּוֹ עד זקנה ועד שׂיבה, מאת ימי ילדוּתוֹ הוּא לוֹ.  רק אחת יספּוֹג האדם את העוֹלם על רָזיו ותעלוּמוֹתיו – בּימי הילדוּת; כּל אשר יראה וידע אחרי-כן רק פּירוּשים וּביאוּרים, הרחבוֹת וצמצוּמים הם לאשר הָרְאָה אז, בּטרם ידע לפרש וּלבאר, להרחיב ולצמצם, ואת הכּוֹל ספג וקיבּל כּמוֹ שהוּא, בּתוֹם-לב וּבאמוּנת-אוֹמֶן.  " Spät erklingt, was früh erklang" שמענוּ מפי גאֶתה, והאיש אשר כּתב דברי-הפּלאוֹת בּפּרק השלישי של ספר שמוּאל א' ידע זאת עוֹד הרבּה-הרבּה לפני גאֶתה.  מיתוֹס כּי ינחל אדם אחרי ימי-הילדוּת, לא מאת אלוֹהים הוּא, כּי-אם מאת השׂטן;  מאִתוֹ לא יֵצא הטוֹב, ויש אשר עד הבּית, בּוֹ כּיבּויי-דיוֹקן יבוֹאוּ, תהיה דרכּוֹ.  מיתוֹס, הניתן בּימי-הילדוּת, מאת אלוֹהים הוּא ניתן, וממנוּ דמוּת, ממנוּ שלֵמוּת לדיוֹקן.

וּשניים הם המיתוֹסים, הנתוּנים מאת אלוֹהים לעוֹלם:  אחד "בּהיר-עיניים", ואחד "זעוּם-עפעפּיים".   בגוֹרלוֹ של בּיאליק עלה השני, זעוּם-העפעפּיים ואיש-האימוּת.   בפירוּשו ל"מגילת-האש" הוּא מספּר:  "אנוּ ישבנוּ מחוץ לעיר, בּפּרבּר של ז'יטוֹמיר.   אמא היתה אלמנה ולה ילדים קטנים.  וּפתאוֹם, בּלילה, התעוֹררנוּ ונבהלנוּ מאוֹד.  יצאנוּ מן הבּית, והנה הוּא כּוּלוֹ אחוּז-אש.  זוֹ היתה השׂריפה הראשוֹנה שראיתי, ושוּם שׂריפה אחרת, שראיתי אחר-כּך, גדוֹלה הימנה, לא עשתה עלי רוֹשם כּזוֹ...  העצים היוּ יבשים, והם נשרפוּ בּכוֹח גדוֹל, בּסערת-אש;  לא נשארוּ מהם אלא ציבּוּרי-גחלים...  נדמה היה לי שהעוֹלם נחרב...  והרוֹשם הזה לא נמחה מליבּי"[v]).

לא רק לא נמחה, אלא הלך וגדל ורחב, עד שלבסוֹף, עטה כּל העוֹלם כּוּלוֹ להבת-אש, להבת-חוּרבּן.  כּל העוֹלם כּוּלוֹ יבשוּ עֵציו, וכוּלם נשרפוּ "בּכוֹח גדוֹל, בּסערת-אֵש", וּמכּוּלם לא נשארוּ אלא "ציבּוּרי-גחלים", אלא קוּפּוֹת-אֵפר.

וּמה "עוֹלם כּוּלוֹ" ראה, יכוֹל היה לראוֹת בּימים ההם, לפני יוֹתר מחמישים שנה, ילד עברי ז'יטוֹמירי, נכד-טיפּוּחיו של "זקן מוּפלג, קפדן ועוֹסק בּתוֹרה כּל-הימים", ילד-יתוֹם מוּפקר ל"דוֹדים וּבני-דוֹדים", שלימדוּהוּ – ולא בּחסד וּברחמים – ארחוֹת-חיים, ילד קטן שעדיין לא טָעם בּקצה-אצבּעוֹ מדבשם של החיים וּכבר שיעבּדוּהוּ לתורה ולתפילה  ול"רבּיים", שֶׁ"רדוּ בּוֹ בּיד חזקה וּמררוּהוּ בּתוֹאנוֹתיהם"?

רק "עוֹלם כּוּלוֹ" אחד ראה ויכוֹל היה לראוֹת – את העוֹלם, אשר בּוֹ היה נתוּן, את העוֹלם היהוּדי.   והילד, שכּבר ידע להסתכּל, אף כּי לא ידע עדיין לראוֹת, נעץ שתי עיניו בּעוֹלם זה, וּבוֹ – בּעוֹלם זה – נתלה מאליו מיתוֹס השׂריפה והחוּרבּן, שכּבר צָפַן ליבּו.   וּכשגדל הילד והגיעוּ לוֹ ימי-השחרוּת והתייחד עוֹד יוֹתר עם המיתוֹס, המעוֹרה בּסמפּוֹנוֹת נפשוֹ, ירדה עליו שוּב חרדה גדוֹלה וכל נפשוֹ בּוֹ התפּוֹצצה אל השׂריפה ואל החוּרבּן, אשר ניתכוּ על "עוֹלמוֹ כּוּלוֹ".

זה עתה יצא מרשוּת רבּותיו, אשר רָדוּ בּוֹ, ואל בּית-במדרש בּפרבּר-עירוֹ הלך ללמוֹד תוֹרה – ונבהל מאוֹד:  מימינוֹ אין איש, משמאלוֹ אין איש, והוּא יחידי בּבית-המדרש השמם.   "לא נמצאה שם שוּם בּרייה".

                                    "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּח...

– – – וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא...

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל הַזָוִיּוֹת...

וּכְשֶׁצַּר (גם) לוֹ הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ...

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלָיו וַתִּתְרַפֵּק עָלָיו..."

אבל גם הוּא, "בּנה יחידה" הלך מעמה, כי גדוֹלה האימה בּמשכּנה החרב, השרוּף...

וּבגלוֹתו למקוֹם תוֹרה, לוולוֹז'ין, אחת הערים הנכחדוֹת בּתפוּצוֹת הגוֹלה

                                    "בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן,

                                    שם עוד הוֹתִיר ִאֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

                                    גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדֶּשֶׁן –

לא שככה האימה גם שם.   "כּמטוֹרף רץ בּמְבוֹאוֹת העיירה וּבסימטאוֹתיה, ונפשוֹ התלבּטה בּוֹ כּציפּוֹר בּכלוּב:  אנוּסה מזה, אנוּסה!" והוּא גם נס – ואימת-השריפה והחוּרבּן רוֹדפת אחריו.  יעברוּ שנים וליבּוֹ החרד מאוֹתה אימה עוֹד שאוֹל ישאל את "ראש-הישיבה, אדירה ומוֹשלה:

                                "מָה, זָקֵן, כֹּה נִפְעַם רוּחֶךָ?...

                                    אוֹ אוּלַי יַרְאֲךָ לְבָבְךָ בֶּחָזוֹן

כֹּחֵנוּ הָאַדִּיר הָאֹבֵד וְכָלֶה

בִּנְשֹׁב בָּנוּ רוּחַ שִׁדָּפוֹן וְרָזוֹן,

בְּיוֹם סוּר צִלֵּנוּ וַנָּבָל כְּעָלֶה?"...

היה עוֹלם – וחרב.   היה עוֹלם מלא, שְׁקוּי חיים, רְווּי כּוֹח ועָצמה, וּמפּני כּל העוֹלמוֹת, אשר סביב שתוּ עליו, לא זע ולא נחת, וּבניו-בּוֹניו –

                                    "כַּמָה רְמָחִים נִשְׁבָּרוּ וּמִסְפַּר בְּנֵי-קֶשֶׁת נֻפָּצוּ

                                    אֶל צוּרֵי הַלְּבָבוֹת הָאֵלֶּה, אֶל גַּבֵי אֵל  לוּחוֹת הַשָּׁמִיר"

וּפתאוֹם אחזה בּוֹ האש, וּבבת-אחת נשרף כּוּלוֹ, ויהי לעפר ואפר.   ולא זאת בּלבד האימה הגדוֹלה, כּי נשרפוּ הצוּרוֹת וחרבו המקוֹרוֹת, אשר חִיוּ את העם זה שמוֹנים דוֹרוֹת גלוּת;  יש אימה גדוֹלה גם מזוֹ:  נשרף ונחרב העם עצמוֹ, ויהי הוּא גוּפוֹ לקוּפּה של אפר.

                                "נְטוּשִׁים בַּחוֹל שִׁשִׁים רִבּוֹא פְגָרִים...

יוֹבִישׁ הַקָּדִים עִזּוּזָם וְסוּפַת הנֶּגֶב תִּזְרֶנּוּ,

וְנִשָּׂא בָאָבָק אֶל-אֶרֶץ וְנִרְמַס בְּרֶגֶל גַּמָּדִים

– – – וְאֵין זֵכֶר לְדוֹר כְּפִירֵי אָדָם

שֶׁנָּפְלוּ ויִּדְּמוּ לָנֶצַח"...

אין כּלום.   אין נשמת-חיים.   רק פּגרים.   שישים ריבּוא פּגרים.   והם, אשר ציווּ את החיים לאוּמה זוֹ, אין גם זכר להם.   לא נשארוּ מהם בּלתי אם קוּפּוֹת-אֵפר.   וגם את קוּפּוֹת –האפר, שארית היוֹתם, גמדים בּרגליהם ירמסוּ...

 

ו.

יש לוֹ לבּיאליק פּואֶמה, –בּיתר דיוּק:  מחרוֹזת שלל פּואֶמוֹת, – יפה מאוֹד ואמיצה מאוֹד – וּסתוּמה מאוֹד.   אני מדבּר, כמוּבן, על "מגילת האש".  פּרשנים ניסוּ לפרשה – ולא פּירשוּה.   ניסה גם בּיאליק עצמוֹ לפרשה – ואף הוּא לא פּירש אוֹתה.   סתוּמה היא כּשהיתה, וסתוּמה תהיה כּשהיתה.  מפּי בּיאליק שמענוּ, שיש בּה הרבּה מכּבשוֹנוֹת הלב, שאינם מתגלים לפּה.  ואם אין מפתח לכּבשוֹנוֹת, כּיצד ייפּתחוּ הסתוּמוֹת?  – על כּל-פּנים, אני ודאי אין לי שוּם כּוונה ורצוֹן להוֹסיף עוֹד פּירוש לא-יצלח לפּירוּשים, שכּבר נאמרוּ ולא הצליחוּ.   אני אין רצוֹני אלא לעמוֹד על פּרט אחד, שהוּא מעניינוֹ של עיוּננוּ.

"המגילה" כּוּלה מיתוֹס האש והחוּרבן, ויוֹצרה גילה את סוֹדה-סוֹדוֹ:  החרדה הגדוֹלה, אשר ירדה עליו בּאוֹתו ליל-העבָרות של ימי-ילדוּתוֹ למראה השריפה, שהחריבה את "העוֹלם כּוּלוֹ", היא שגנזה בּליבּו את הסוז'ט היסוֹדי של "המגילה".   אבל רק מקצת מן הסוֹד גילה בּיאליק, – את כּוּלוֹ לא גילה.   את כּוּלוֹ לא גילה גם לעצמוֹ.   הוא דיבּר בּפה מלא על "היסוד האבטוֹבּיוֹגראפי" שב"מגילה",, אף הדגיש וקרא לו "יסוֹד חזק", וגם רמז שדווקא בּחוָיוֹתיו וּבוידוּייו של "העלם בּהיר-העיניים אצוּרים מוֹמנטים אישיים בּיוֹתר, אבטוֹבּיוֹגראפיים".   אנו אין לנוּ שוּם סיבּה, שלא להאמין בּרמזיו אלה.   אבל הוּא הסתיר מעצמוֹ, –אוֹ מוּטב שאֹמַר:  מאליו נסתר הדבר ממנוּ, – שבּעיקר לא השמיע את עצמוֹ לעצמוֹ אלא מתוֹך איש-האימוּת זעוּם-העפעפּיים.  כּל אדם, כּל-שכּן אדם עליוֹן, – והמשוֹרר באוֹתם הרגעים, ששכינתוֹ שוֹרה עליו, יש בּוֹ מן האדם העליוֹן, – שוֹכן בּוֹ איזה נעלם, איזה "הוּא" שלמעלה מן ה"אני" הפשוּט.   ואף-על-פּי שהאחרוֹן, "האני" הפּשוּט, אינוֹ מכיר אוֹתוֹ נעלם ואינוֹ מוֹדה בּוֹ, – דווקא הוּא, הנעלם, מחַייה ומהַווה את הכּוֹל, וגם ה"אני" גוּפוֹ;  הוּא הנעלם, השַׁליט, הוּא "הרוֹכב והמנהיג".  רגע אחד ייאלם "הוּא" – וּמיד יידוֹם ויימַך הכּוֹל, ואף ה"אני" הרברבן ידמה "כּמצבה חיה על קבר עצמוֹ".

אני מבקש מאוֹד לזכּוֹר, ששבּעיוּנַי אלה אין לי עסק אלא בּמשוֹרר שבּבּיאליק, ואני אוֹמר שנעלָמוֹ-שַׁליטוֹ של המשוֹרר שבּבּיאליק היה – לא "העלם בּהיר-העיניים", כּי-אם "איש-האימוֹת, זעוּם-העפעפּיים".   יכוֹל אני להניח, שבּיאליקֹ בּיקש לכפּור בּשלטוֹנוֹ של זה;  אפשר, שבּשביל-כּך עשה שפטים בּוֹ – הבקיע את  ההר תחתיו וטיבּעוֹ בּמצוּלה, – להתכּחש לוֹ לא יכוֹל.   השאגה הבּיאליקאית:  "היה הכּפיר לכלב-המדבּר", הַבְּעִיטה הבּיאליקאית:  "ואֵי הישוּעה? – זוֹנה היא אל השמים ואל אלוֹהיהם" (קצרי-הנשימה, היראים את השאגה ואת הבּעיטה, קוֹראים להן: "מגידוֹת") – מִשֶׁלוֹ, משֶׁל איש-האימוּת, זעוּם-העפעפּיים הן.  אבל משלוֹ היא גם "שירת הזעם, חוֹללוּהָ מוֹקדי-להבוֹת בּליל-העבָרוֹת, – והיא שהיתה תשוּעתוֹ וגאוּלָתוֹ של בּיאליק...

 

ז.

וכאן אני מגיע לסוף דברי, ואם עד עכשיו עמדתי – כּפי מידת יכלתי – בּתחוּם העיוּן הפּסיכוֹלוֹגי, זקוּק אני עתה לצאת לתחוּם אחר.  אמרוּ עליו על בּיאליק, שהוּא משוֹרר הגלוּת.   יש בּמימרה זוֹ מעט אמת, וכנגדה – הרבּה לא אמת.   רבּים משיריו של בּיאליק – אוּלי רוּבּם – הם בּאמת שירי-גלוּת, אבל אין בּהם אפילוּ שיר אחד לגלוּת.  ולא שירי-גלוּת הם שיריו, כּי-אם מצבוֹת על קברה של הגלוּת.   לשׂישׂ על קברה של הגלוּת לא יכוֹל בּיאליק;  אדרבּה, אימה ופחד נפלוּ עליו למראה הקבר הזה.   לא משוּם שהגלוּת יָקרה לוֹ;  "שפלוּת, חיי-כּלבים, יאוּש וחוֹסר אמוּנה בּקדוּשת הייסוּרים והגלוּת – אלה הם חוֹמר לשירי זה", כּתב לרבניצקי כּששלח לו ֹאת שירוֹ "אִגרת קטנה".   אבל הוא לא ראה עדיין תמוּרה מפוֹרשת וּברוּרה לגלוּת;  התקווה החדשה "אין מהוּתה ברוּרה לעם, ואוּלי גם לגדוֹליו", כּתב בּאוֹתוֹ מכתב לרבניצקי.   וכיוון שלא ראה "תמוּרה מפוֹרשת וברוּרה" לגלוּת עברה אוֹתוֹ רעדה.   הן כּל אוֹתם שמוֹנים הדוֹרוֹת, שהתקיֵם העם בגלוּת, בּכוֹחה של הגלוּת התקיים, – בּכוחן של צוּרוֹת-החיים המיוּחדוֹת, שהיא יצרה לוֹ, בּכוֹחוֹ של העסיס המיוּחד – ולוּ גם מר כּלענה – שנטפה לוֹ.  ואם הגלוּת נעשתה קוּפּה של אפשר וּתמוּרה אין לה, – כּיצד יתקיים העם מכּאן להבּא?  וּמפּיו של בּיאליק התמלט דבר מר מאוֹד:

                                    "לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל כְּתֵפֵנוּ וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ?" –

שאלה מסוּכּנת מאוֹד.  היא יכוֹלה להעביר את האדם על דעתוֹ, היא יכוֹלה גם להוֹציאוֹ מעוֹלמוֹ.  אבל מתנה טוֹבה וּגדוֹלה נתן אלוֹהים לבּיאליק – את השירה נתן בּליבּו, והיא שהצילה אוֹתוֹ, היא שגאלה אוֹתוֹ.   כּלוּם יש גוֹאל, אשר יגאל כּשיר? שמא יש כשיר פּוֹדה וּמציל מכּל כּוֹבד-נפש ונטל-לב? – – –

*

בּשנוֹתיו האחרוֹנוֹת, בּשבתוֹ בּארץ, ראוּ עיניו והנה נרקמת תמוּרה מפוֹרשת וּברוּרה לגלוּת.  יש לי הרוֹשם, שהתחיל גם שיר חדש נרקם בּליבּו. אילוּ זכה הוּא,  אילוּ זכינוּ אנחנוּ, היה שר גם שירוֹ החדש; עכשיו שלא זכה הוּא ולא זכינוּ אנחנוּ

"קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת...

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

עוֹד שִׁיר מִזְמוֹרֹ אֶחָד הָיָה-לּוֹ

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד"! –

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] "גלוּי וכסוּי בּלשוֹן", כּתבי בּיאליק, הוצ' ועד היוֹבל, ספר שני, עמ' שי"ן.

[ii] גליקסבּרג, "מפּנקסו של צייר", "מאזניים" חוֹב' בּיאליק, 484.  – אגב:  לא בּאוּ לידי זכרוֹנוֹת יפים וטוֹבים על בּיאליק כּאֵלוּ של גליקסבּרג.

[iii] שם, 580

[iv] עי' " Wilhem Stekel, "Die Traume der DichterW, וויסבּאדן 1912, עמ' 26-27, לגבּי עיוּן זה אוּלי יש להזכּיר גם את הרצל.  חדשים שלמים התחבּט ולא ידע, מה הגאוּלה תהיה לוֹ מרתח-נפשוֹ, אשר העלה קצף "עד כּדי ניפּוץ הכּלי" – אם מעשה ממשי, אוֹ שירה של רוֹמן תהיה גאוּלתוֹ (ע' כּרך א' מיוֹמניו).   וטוֹב מאוֹד, שהמעשה קדם;  אִילוּ קדמה השירה, היתה היא גוֹאלת אוֹתאֹ, ולידי מעשה אפשר שלא היה מגיע כּלל.

[v] בּיאליק, "משהוּ על מגילת-האש, "מאזנים", החוֹברת הנ"ל, 354.