_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר הבדיחה והחידוד: בין איש לאשתו

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

[א]

1522         ההוא קרתני, שבא לאחיו שבכרך.  למחר יצאו שניהם לטייל יחדיו בשווקים וברחובות, וכל שעה שבאה אשה יפה לקראתם רקק הקרתני.  גער בו אחיו:

מה נימוס הוא זה?

התנצל הקרתני:

כלום להן אני מתכּוון?

אם-כן, – שאל אחיו, – למה זה אתה?

החזיר הקרתני:

אחי יקירי, כל-אימת שאני רואה אלו שבכאן, מיד אני נזכר את זו שבביתי שם...

 

1523         סוחר קרתני התנהג בביתו בחסידות מרובה, וכשבא לכרך עשה מעשה זמרי.  אמר לו מכּרוֹ שבכרך:

בשלמא פרוץ כמוני, – ניחא, אבל חסיד כמוך?

החמיצו פניו של הקרתני ואמר:

את אשתי אתה יודע?

לאו.

אם-כן, למד לשונך לשתוק.

לימים נזדמן אותו בן-כרך לעיירתו של החסיד ונכנס לביתו ושאל עליו.  יצאה אליו אשה שיננית ולסתנית ואמרה לו:

אין האיש בביתו.

ואשתו? – שאל האורח.

אני אשתו, – השיבה האשה.

העמיד בה האורח עיניו ואמר לה:

שמי כך וכך, ובקשה יש אליך:  כשישוב בעלך תספרי לו, שהייתי כאן ואמרתי, שהדין עמו...

 

1524         ההוא שנשא אשה ואמרו לו:

״מצא״ או ״מוצא״?[1]

נעשו פניו מעוננים והחזיר:

לא ״מצא״ ולא ״מוׂצא״, אלא – ״מצה״:  צנומה, שחורה ונקודה...

 

1525         חשוב אחד בא לרבי חיים-יעקב ווידרביץ, רבם של הח­סידים במוסקבה, ושהה עמו בחדרו שעה ארוכה.  בינתיים נכנסה אשה מפוחמה ומכוערת והגישה טה לרב ולאורחו.  לאחר שיצאה, אמר האורח לרב:

תמיהני, רבי, שעלה בידך למצוא במוסקבה משרתת ישראלית.  העמיד הרב פני נעלב ואמר:

וכי כך אני בעיניך, שמשרתת מכוערת כזו תשרת בביתי?  אשתי היא...

 

1526         בן היה לו לרבי חיים-יעקב ווידרביץ, ולא חלק לו אלהים מחריפותו של אביו.  פעם אחת שב הבן מן העיר זעף מאוד ואמר לרבי חיים-יעקב:

אבא, פלוני בן פלוני חצוף הוא, ואילמלי יד ישראל תקיפה היה ראוי שינדוהו.

שאל רבי חיים-יעקב:

על שום מה הוא ראוי לכך?

השיב הבן:

סיכסוך היה לי היום עמו וקרא לי ממזר.

נענה רבי חיים-יעקב ואמר:

אי משום כך, מה צורך יש בנידוּי?  דיוֹ, שתביאו לכאן ותראה לו את אמך...

 

1527         ההוא שבא אל הרב שבעירו:

את אשתו הוא מבקש לגרש.

אמר לו הרב:

מה דבר רע מצאת בה?

השיב הלה:

רבי, אשה כּשירה היא, אבל מכוערת.

קרא הרב לרבנית שתבוא, וכשנכנסה אמר לאותו איש:

הסתכל בזו, ועמה אני יושב יותר משלושים שנה ואיני מגרשה.

החזיר לו האיש:

רבי, עליך כבר אמרו חכמים:  ״כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו״[2], ואילו אני אינני לא רב ולא גדול, אלא אדם פשוט...

 

1528         אשה באה אל הרב הישיש שבעירה וקבלה:

בעלה מבקש לגרשה.

אמר לה הרב:

בתי, שמא ערוות-דבר מצא בך, חלילה?

חרדה האשה והחזירה:

חס ושלום, רבי!  – אבל...  הוא אומר, שמכוערת אני...

פתח הרב ספר גדול והתחיל מדפדף בו.  ראתה האשה שמפיו של ספר קדוש זה יצא גזר-דינה וכבשה נשימתה...  לסוף מצא הזקן מה שביקש – את משקפיו, הרכיבם על חוטמו יפה-יפה, נסתכל באשה העומדת לפניו ואמר:

בתי, אמת בפיו...  מכוערת את...

 

1529         עגונה באה לצדיק לבקש תשועה ממנו.  כתב לה הגבאי ״פדיון״ והיא נכנסה אל הצדיק.  לאחר שעה קלה יצאה ופניה מבהיקות.  מיד הקיפוה חסידים ושאלו:

מה אמר?

השיבה האשה בשמחה רבה:

הוא אמר, שבעלי ישוב אלי, אם ירצה השם, בקרוב. 

ואני אומר, – נענה אחריה הגבאי, – שלא ישוב עד העולם.

רגזו החסידים:

אם הרבי יחיה אמר שישוב, כיצד אתה מתחצף ואומר שלא ישוב?

החזיר להם הגבאי:

שוטים שבעולם!  הרבי יחיה לא נסתכל בה ולא ראה אותה, ואילו אני מסתכל בה ורואה אותה...

 

1530         אמר קלמן לזלמן:

אשתך ודאי יש בה כל המידות המשובחות, שמנוּ חכמים באשה. אבל בינינו לבין עצמנו, יפת-תואר איננה...

החזיר זלמן לקלמן:

בינינו לבין עצמנו, זהו הדבר הטוב היחידי שיש בה:

כיון שאדם רואה מכוערת זו לימיני, מיד אני נעשה בעיניו מהימן לאשראי...

 

1531         ההוא שנסע מעירו לעיר אחרת ואשתו עמו.  ראה אותו חברו ואמר לו:

שמא מחמת ״פת בסל״ אתה זהיר, שלא תצא לשום מקום אלא אם-כן אשתך עמך?

החזיר הוא:

טועה אתה.  לא מחמת ״פת בסל״ אני זהיר בכך, אלא כדי שלא אצטרך לנשוק למכוערת זו בשעת פרידה...

 

1532         אשתו של הרץ הומברג לא נטלה כלום מעשרת קבים יופי, שירדו לעולם.  פעם אחת הפצירה בבעלה שיקנה וילאות לחלונות ביתם, וטעם נתנה לדבר:

דייר חדש בא לגור בבית שממול ביתם, וכל שעה שהיא רוחצת ומתלבשת הוא מתכוון להציץ אל תוך חלונותיהם.

אמר לה הרץ:

שטיא!  הניחי לו שיסתכל פעם אחת כראוי, ומיד יקנה הוא וילאות לתלונותיו שלו...

 

1533         ההוא שאמר לחברו:

תמה אני שאין אשתך מקובלת עליך.  וכי לא אשה יפה היא?

השיב לו חברו:

הסתכל נא בנעלי.  וכי לא נעל יפה היא?

כן, נעל יפה, – אמר הראשון.

נאנח השני ואמר:

אף-על-פי-כן, אני ולבי יודעים, כמה היא לוחצת ומכאיבה אותי.

 

1534         ממדרשו של מחודד:

״...  שלושה דברים מחריבין דעתו של אדם.  אלו הן:

דירה נאה, כלים נאים ואשה נאה, וסימנך:  ״תשב אנוש עד דכא״...[3]

 

1535         כלב לץ היה אומר:

החוקרים יודעים ארבע מדריגות בטבע, ואני יודע, חמש.  הלואי ולא ידעתי.  הם יודעים דומם, צומח, חי ומדבר, ואני יודע גם מדברת...

 

1536         מעשה באדם אחד, שהיתה לו אשה דברנית, והטיח דברים כלפי מעלה:

בראת נשים דברניות, אמאי לא בראת תבלין להן שישתקו לפחות שעה קלה ביום?

פעם אחת חלתה אשתו הדברנית.  בא רופא והציג לה מדחום תחת לשונה, ושתקה כל אותו הזמן עד שהוציא הרופא את המדחום מתוך פיה.  ראה בעלה שכּך, ניחם ואמר:

״לחינם הטחתי דברים כלפי מעלה״.

ואל הרופא פנה ושאל:

אדוני דוקטור, מה מחירו של כלי נפלא זה?...

 

1537         ההוא שקבל לפני חברו:

חיים אין לו עם אשתו;  שלושים ושישה קבים שיחה יש לה.

אמר לו חברו:

הא כיצד?  בפירוש אמרו:  ״תשעה קבים שיחה נטלו נשים״[4]

החזיר לו הבעל:

אוי לי שקיפחתי עולמי ונשאתי מלומדת.  אשתי יודעת ארבע לשונות...

 

1538         ממכתבו של אב לבן, שנשא אילמת:

״...נדוניה חמישה אלפים – יפה דרשת;  דירה ומזונות – לעולם תקח.  אלא מה, אילמת?  – שאל אביך ויגדך:  אשריך בעולם הזה״...

 

1539         אנייה שטה בים.  ויהי סער גדול והאנייה חישבה להישבר.  ויצוה רב-החובל על כל האנשים אשר באנייה, כי יקלו מעליה ויטילו אל הים כל דבר כבד אשר אתם.  וייראו האנשים וימהרו לעשות מצות רב-החובל.  והיהודי אשר נסע באנייה הוא ואשתו עמו לא קם ולא זע ולא הטיל מאומה אל הים.  ויקרב אליו רב-החובל ויגער בו:

מה לך, כי את מצותי אין אתה עושה?

ויענה ויאמר היהודי:

אין אתי דבר כבד בלתי אם לשון אשתי, ואיככה אוכל והטילותי אותה אל הים?...

(בדיחה זו קיבלתי מאת המנוח אלימלך איש-נעמי, ובסגנונו שלו אני מביא אותה.)

 

1540         אדם נכנס אצל רופא לשאול על ריאתו החולה.  אמר לו הרופא:

אני איני רופא אלא למחלות-נשים.

החזיר לו החולה:

ומשום כך באתי אליך.  מחלת-נשים היא גם מחלתי:  מלשונה של אשתי באה לי...

 

1541         מעשה באחד, שהיה רגיל לבוא כל יום לבי-אישקוקי ועד אחרי חצות-לילה היה יושב ליד המשחקים ומסתכל.  פעם אחת אמר לו מי-שהוא מהם:

בוא ומדוד עצמך עמי במשחק.

לא קיבל האיש ואמר:

כיצד אמדוד עצמי עמך, ואני איני יודע כלל לשחק?

תמה הלה:

אם-כן למה אתה יושב עמנו לילה-לילה ומשתעמם?

החזיר הוא:

מכאן אתה נמצא למד, כמה חביבה עלי אשתי...

 

1542         אמר אדם לחברו:

מסתכל אני בך ורואה, הזיקנה קופצת עליך:  ראשך מלבין.

השיב לו חברו:

לובן זה לא מן הזיקנה הוא בא, אלא מן היין הוא בא.

תמה הראשון:

עד כדי כך אתה שטוף ביין?

החזיר השני:

חם ושלום!  רק פעם אחת טעמתי – מן הכוס של ברכה, ודיי...

 

1543         שאל אדם לחברו:

הרואה זוועה מהו אומר?

החזיר לו חברו:

על הזוועה שלי אמרתי:  ״הרי את מקודשת״...

 

1544         בחור נשא בתולה, לא שהה עמה שנה ופירש הימנה.  שלח הרב אחריו ואמר לו דברי-כיבּושים.  נאנח האברך והחזיר:

רבי, מרת-נפשי אין אתה יודע...  משעה שנשאתי אותה לא היה לי עמה אפילו רגע אחד של קורת-רוח.

אמר לו הרב:

ומעיקרא מה היית סבור, שאדם נושא אשה לשם קורת-רוח?...

 

1545         שאלו לרבי משה בן-יעקב חאגיז (=״הרב המני״ח״):

מפני מה אין מברכים ״שהחיינו״ על נישואי-אשה?

השיב הרב:

עד שאתם שואלים אותי, מפני מה אין מברכים ״שהחיינו״, שאלוני, מפני מה אין מברכים ״ברוך דיין האמת״?...

(ספר חסידיה הוצאה יהודה הכהן וויסטינצקי — פראנקפורט ענ״מ תרפ״ד – הערה א' לסימן תתשכ״ז, עמ' 285).

 

1546         שאלו לכלב לץ:

מה טעם לקח אלהים מאת איוב הכל ולא לקח מאתו גם את אשתו?

השיב כלב:

ידע הקדוש ברוך-הוא, שהוא עתיד להחזיר לו הכל כפליים, וחס עליו....

 

1547         ועוד שאלה שאלו לכלב לץ:

מה טעם יצר אלהים את אדם תחילה, ולא את חוה תחילה?

השיב כּלב:

קבלה היא בידינו:  מתחילין בנזיקין ואין מתחילין בנשים...

 

1548         מדכּי חבד היה אומר:

מעשרה קבים יסורים שירדו לעולם תשעה נטלו נשים.  אף-על-פי-כן מתקנא אני בהן:  נשים אין להן...

 

1549         אדם סיפר לחברו, שבנו יחידו נשתדך.  בירכו חברו בברכת מזל-טוב ושאל:

מהיכן היא הכלה?

השיב הנשאל:

מעיר פלונית.

ספק חברו כפיו וצעק:

גזלן!  על בנך יחידך אין אתה חס?

נבהל אבי-החתן ושאל:

מה יש?

החזיר לו חברו:  אוי, ידידי, אף אשתי משם...

 

1550         אשתי חולה, – הסיח אדם צערו לחברו. – חוששני שנרעלה.

היכי תמצי נרעלה? – תמה חברו.

אתמול אירעה לה תקלה, – הסביר הבעל:  – לא נזהרה ונשכה לשונה...

 

1551         ההוא שפרץ מביתו לרחוב וצווח:

יהודים, שמא ראיתם כלב גדול, שחור?

חרדו אליו האנשים שברחוב:

מה אירע?

השיב הצוֹוח:

אותו כלב נשך לאשתי, וחוששני – שמא ישתטה...

 

1552         אמר אדם לידידו:

לחינם אתה מגנה את אשתי, שקמצנית היא.  מעיד אני עליה, שאין כמותה בזבזנית.

גיחך ידידו:

אשתך בזבזנית?  צא וספר למי שאינו מכירה.  אני מכיר אותה.

החזיר הבעל:

אבל אני מכיר אותה עוד יותר.  ונאמן אני להעיד עליה, שאין כמותה בזבזנית:  כל הקללות שאשה אחרת היתה מסתפקת בהן לשנה שלימה, מבזבזת היא לי ביום אחד...

 

1553         היתה לו לאדם מישראל אשה טובה, ושמה היה חיה.  מתה ונשא אחרת, ושמה ברכה, ומשנכנסה לביתו נפתחה לו גיהנום.  בכה והטיח דברים כלפי מעלה:

ריבונו של-עולם, מה היגיון יש במעשיך?  תחילה נתת חיה עמדי, והנחת ברכה אל ביתי;  עכשיו נתת ברכה עמדי, ושלחת חיה בביתי...

 

1554         מדרש-לצים:

אמר רבי חנילאי:  כל יהודי שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה;  במערבא אמרי:  בלא צרה, בלא קללה...[5]

 

1555         מניין לבלק, שהיה רווק?

שהוצרך לטרוח ולשלוח מלאכים ולהביא את בלעם שיקלל...

 

1556         הלכה של לצים:

אין ממנים חזן על הציבור אלא נשוי.

מאי טעמא ?

רב ורבי חייא.  חד אמר:  שיהא רגיל באימה;  וחד אמר:  שיהא לו לב נשבר לתפילה...

(דומה, שההלצה בחרה לשים דבריה בפיהם של רב ורבי חייא, משום ששניהם נשיהם ציערו אותם.)

 

1557         גוצה היתה הרבנית, ואש וגופרית תחת לשונה, והיה הרב קורא לה ׳׳בחוּקוֹתי״.  אמרו לו:

רבי, ״בחוקותי״ על שום מה?

הסביר הרב:

אף זו פרשה קטנה ורובּה קללות...

 

1558         למדנית וקללנית היתה הרבנית.  פעם אחת אמרה לבעלה: 

אבא עליו השלום אמר, שאילמלי נולדתי זכר, הייתי גדול בישראל, ומצטער היה אבא צער גדול, שנולדתי נקבה ולא זכר.

נאנח הרב ואמר:

ועוד הרבה יותר מצטער אני על זה...

 

1559         שאלו לליצן:

למה נהגו הנשים לקלל את המערוך ערב-שבת בשעת אפיית ״חלה״?  מה הנאה יש להן לקלל דבר שאין בו רוח-חיים?

החזיר הליצן:

לא לשם הנאה אלא לשם תרגיל הן נהגו כך:  שלא תחליד לשונן ותהיה מוכנת ומזומנת לקלל את הבעל כל יום-השבת כולו.

 

1560         אשתו של רבי ישעיה מושקאט, רבּה של פראג, היתה קללנית.  פעם אחת, אחרי הסעודה של יום, נזרק מפיו ואמר, שהקדיחה את התבשילים.  מיד פתחה פיה והתחילה מקללת.  אמר לה רבי ישעיה:

משתבחת את תמיד, שזהירה את במצוות;  עכשיו מעיד עליך פיך את ההיפך.

נעשה הקללנית וצרחה:

מה עבירה עברתי?

החזיר לה רבי ישעיה:

אדם שאכל ושבע חייב לברך, ואילו את אכלת ושבעת – ומקללת...

 

1561         רב ורבנית.  הוא בן-פחותים, והיא בת-גדולים, הוא בעל-קומה ובעל-צורה, והיא גיבנת וחיגרת, הוא כוחו יפה בש״ס ופוסקים והיא כוחה יפה בקללות וחרפות.

פעם אחת, כשפתחה פיה לקלל כדרכה, אמר לה הרב:

אם תקניטיני, אלך ואגרשך בעל-כורחך.  הוברר לי, שיחוסך פגום וקידושי-טעות קידשתיך.

קפצה ״הארורה״ כאילו נשכה נחש והתחילה מפרטת לקללה חייטיו וסנדלריו שלו, וחוזרת ומפרטת לברכה צדיקיה ורבניה שלה.  נענה הרב ואמר:

אף-על-פי-כן, מוטב שתזהרי ותשתקי...  בשעה שיצאה בת-קול והכריזה עלי ועליך:  ״בת פלוני לפלוני, ״בא אביך הצדיק וקיטרג:  ״גנאי הוא לו, שבתו תינשא לבנו של סנדלר״.  חזרה ויצתה בת-קול ואמרה:  ״קבל את הגזירה;  עתידה בתך שתהא גיבנת״.  נסתלקה נשמת אביך הצדיק והלכה לה.  בא אבי-אביך הצדיק ועיכב:  ״אין הוא רוצה, שנכדתו תינשא לנכדו של חייט״.  שוב יצתה בת-קול ואמרה:  ״אל תעכב;  עתידה נכדתך שתהי חיגרת״.  נסתלקה נשמת אבי-אביך והלכה לה.  הרי שיחוסך פגום:  אילמלי היה במשפחתך עוד צדיק אחד, ודאי היית גם אילמת...

 

1562         בעל נכנס לביתו ושאל את אשתו:

מה הכינות היום לסעודה?

אותה שעה היתה לה לאשה שעת-זעם והחזירה:

קדחת מלוא-הקדירה הכינותי.

נענה הבעל ואמר:

מהרי והביאי. חלק כחלק נחלק...

 

1563         חוששני, – אמר ליצן אחד, – שלא צלולה היתה דעתו של שלמה כשגינה את הנשים ואמר:  ״ואשה בכל אלה לא מצאתי״...[6]

אף אני בקי בנשים, ואיני יודע אלא שתי נשים רעות.

אמרו לו:

איזו הן?

השיב הליצן:

אחת – בביתי, ואחת – כל מקום שאני בא...

[נוסח אחר:

... – אף אני בקי בנשים, ואיני יודע אלא אשה רעה אחת. 

אמרו לו: איזו היא?

השיב הליצן:  כל אדם אומר: שלי היא...]

 

1564         שאלו לליצן:

מי שהיו לו בחייו שתי נשים, או יותר, איזו מהן תהיה אשתו לאחר תחיית-המתים?

השיב הליצן:

שאלה של הבל שאלתוני, מי שהיו לו בחייו שתי נשים, כל-שכן יותר, מובטח לו, שלא יזכה לתחיית-המתים...

 

1565         אדם נכנס אצל חברו בשבת ומצא:  הוא – סיגרה עשינה לו בפיו, ואשתו עומדת עליו ומקללת אותו.  אמר לו:

בשלמא אשתך מקללת אותך, מנהגו של עולם כך, אבל אתה למה מחלל שבת?

החזיר לו הלה:

הואיל והגיהנום פתוחה, שמע-מינה חול עכשיו, ולא שבת...

(כידוע, שובתת הגיהנום בשבת.)

 

1566         בעל פרש מאשתו והלך לעיר אחרת.  ראתה האשה, שאין דעתו לחזור, נמלכה והלכה לשם.  כשנכנסה אצלו, נטל ״הבדלה״, הדליקה והתחיל מברך עליה.  תמהה האשה:

שמא אין דעתך שפויה עליך, שאתה מבדיל ביום-חול?

החזיר לה הבעל:

אימתי מבדילים ומברכים?  הווה אומר:  במוצאי מנוחה...

 

1567         בעל שלח את אשתו לסנטוריון, שתנוח חודש.  עבר שבוע אחד והאשה שבה לביתה.  תמה הבעל ואמר לה:

מה זה מיהרת לשוב?

השיבה האשה:

כבר נחתי.

נאנח הבעל ואמר:

אבל אני עדיין לא נחתי...

 

1568         אמרה אשה לבעלה:

שאלה בפי אליך, ובבקשה ממך, שתחזיר לי תשובה מה שבלבך באמת.

אמר הבעל:

שאלי שאלתך ואשמעה.

אמרה האשה:

בעלי היקר, אם נכונה בפי האומרים, שיש חיים אחרי המוות, תבקש להיות עמי גם שם?

אמר הבעל:

אשתי היקרה, את אשר בלבי באמת אומר לך.  הואיל וכבר מתי, הייתי רוצה שתהיה לי מנוחה לכל-הפחות בקבר...

 

1569         ההוא שהתפאר לפני חברו:

תמיהני, אם יש בעירנו בית מלא שמחה והנאה כביתי.

התפלא חברו:

ואני שמעתי...

הפסיקו הראשון:

דווקא בשביל כך.  היא זורקת בי את העלי ומחטיאה – אני שמח ונהנה;  אני זורק בה את המכתש ומחטיא – היא שמחה ונהנית...

 

1570         אמרו עליו על יוחנן הסנדלר, שצדיק גמור הוא:  עיתים הוא זורק את האימום שבידו ומתכּוון לפגוע בשוליה היושב לפניו, ואם אותה שעה נפתחת הדלת ונכנסת אשתו והאימום פוגע בה, מיד הוא קם ונותן שבח והודיה למקום ואומר:

״גם זו לטובה״!...

 

1571         יהודי גינה את חברו בן-חצרו בפניו:

כיצד אין אתה ואשתך מתבּיישים מפני הבריות?  כל היום תוהה החצר עליכם:  או שאתה רודף אחרי אשתך ומגריפה בידך, או שאשתך רודפת אחריך ומערוך בידה...

הפסיקו הלה:

לאו דווקא!

פעמים אנחנו מהפכים את הסדר...

 

1572         איש ואשתו באו אל הרב לדין.  פתחה האשה וטענה:

רבי, חיים אין לי עם רשע זה.  מכות אכזריות הוא מכה אותי כגוי. 

נענה הבעל וטען:

רבי, חרפה בביתי היא מרשעת זו.  יי״ש היא שותה כגוי.

שמע הרב והטיל איסור על האשה לשתות ועל הבעל להכות.  לימים חזרו ובאו שניהם אל הרב. פתחה האשה וטענה:

רבי, הטלת עליו איסור להכות, והוא מכה אותי עשר פעמים ביום.

נענה הבעל וטען:

רבי, הטלת עליה איסור לשתות, והיא שותה עשר פעמים ביום.

חזרה וטענה האשה:

רבי, איני שותה, אלא מטבילה.

חזר וטען הבעל:

רבי, איני מכה, אלא צובט.

שמע הרב ופסק:

אם טבילה אינה בכלל שתייה, דין הוא שצביטה אינה בכלל הכאה.

 

1573         איש ואשתו באו אל הרב לדין.  אמר להם הרב:

מה טענה יש לכם זה על זו?

פתח הבעל וטען:

רבי, מרדנית היא.  אתמול נכנסתי לביתי, נטלה עץ והיכתה אותי. 

נענתה האשה וטענה:

רבי, בטלן הוא.  אתמול הינחתיו בחנות, וכשחזרתי מצאתי הפתח פתוח וחזיר נובר בשק קמח.

גיחך הרב ואמר:

עולם הפוך אני רואה:  האשה טוענת:  ״פתח פתוח מצאתי״, והבעל טוען: ״מוכה-עץ אני״...

 

1574         ההוא ששיבח את אשתו לחברו ואמר לו:

אשה כשירה היא האשה, אשר הוכיח לי אלהים.  הלואי ותחיה מאה ותשע-עשרה שנים.

אמר לו חברו:

למה מאה ותשע-עשרה, ולא מאה ועשרים?

החזיר המברך:

שנה אחת אף אני מבקש לחיות...

 

1575         בחור נשא בתולה, ואחרי החתונה הוברר, שמקחו היה מקח-טעות.

אמר לאשתו:

אם אמרת, שיש לך אלפיים רובל, ובאמת אין לך אפילו אלף – מוחלני לך:  כלום היה לך לגנוב משל אחרים ולהכניס לי?  ואם אמרת, שבת עשרים וחמש את, ובאמת כבר מנו לך יותר משלושים – גם זה מחול לך:  אין אדם נולד בשעה שהוא רוצה.  אבל בקשה אחת יש לי אליך:  מעכשיו אל תזקיני עוד...

 

1576         בחבורה של גברים נשאלה שאלה:

מה טעם מסלקים את הנשים לצדדים בהלוויה של מת?

נענה הזקן שבחבורה ואמר:

את הנשים מסלקים לצדדים משום שמלאך-המוות מרקד לפניהן.[7]

שאל מי-שהוא מן החבורה:

למה הוא מרקד לפניהן?

חזר והשיב אותו זקן:

מחמת שמחה הוא מרקד, שיש מלאכי-מוות קשים ממנו...

 

1577         אמרו עליו על הרב הזקן, שהוא יודע עתידות.  פעם אחת קינתרה אותו אשתו ואמרה לו:

אם אתה יודע עתידות, הגידה-נא, מתי אמות?

השיב לה הרב:

ערב יום-טוב תמותי.

חזרה ושאלה הקנתרנית:

איזה ערב יום-טוב?

החזיר הרב:

ערב יום-טוב שלי.

לא נתקררה דעתה של הקנתרנית ושאלה:

מתי יחול יום-טוב שלך?

הסביר הרב:

יום-טוב שלי יחול למחרת מותך...

 

1578         היה מי שאמר:

נמשלה מיתת אשה לאכילת חזרת:  העיניים מדמיעות והלב נהנה...

 

1579         אמר בעל לאשתו:

בואי וראי, מה ביני לבינך.  את כל היום פיך מלא אלה וקללה, ואני – שום טינה אין לי בלבי עליך.  אדרבה, כשמקללים אותך, מיד אני מתפלל שאהיה כפרתך.  שמעתי שכנתנו מקללת אותך שתתאלמני.  לא זזתי משם עד שרחצתי ידי ואמרתי:  "ריבונו של-עולם, מוטב שתתקיים הקללה בי ואני אתאלמן תחתיה"...

 

1580         כשמתה אשתו של הרב וקברוה, נחפז הרב לצאת מבית-הקברות תיכף אחרי הקבורה.

אמרו לו מקורביו:

רבי, אין מנהגו של עולם כך.

החזיר להם הרב:

ארורה נתתי למקום, וחוששני, שמא יתחרט...

 

1581         קללנית היתה אשתו של הרב וציערה אותו כל ימיה.  כשמתה נשא אחרת, וציערה אותו גם זו.  נשא עיניו לשמים ואמר:

ריבונו של-עולם!  בשלמא אני, חרם דרבינו גרשום רבוץ עלי, שלא ליקח שתיים, אבל אתה, שאין חרם דרבינו גרשום עליך, – לקחת אחת, שמא תיקח גם את השניה?...

 

1582         "חכם" ספרדי היתה לו אשה קולנית וקללנית ושרה היה שמה.  חלתה ומתה.  נכנסו אצלו כל חבריו "החכמים", ישבו ושתו קהווה ועישנו סיגריות והירבו בניחומים.  וכשעמדו לצאת, פנה הגדול שבהם ל"חכם" האלמן ואמר:

הלואי ולא תקום פעמיים שרה...[8]

 

1583         זקן אחד היה ירא מפני הגשמים.  אמרו לו:

גשמים מתנת-אלהים הם!

החזיר הזקן:

לכם ולא לי.  שלוש נשים קברתי, ומתירא אני, שמא יחזירו, חלילה, הגשמים מה שטמון בקרקע...

 

1584         הרבה שנים ישבה אשה תחת בעלה ומררה את חייו באלות ובקללות, שלא פסקו מפיה.  יום מן הימים חלתה ומתה.  וכשהוציאוה מן הבית לקבורה והוצרכו נושאי-המיטה לעבור דרך גשר צר, נשמטה המיטה מידיהם והטיחה בקרקע, ומחמת זעזוע פקחה המתה עיניה – ותחי.  מיד השיבוה לביתה, ומששבה לאיתנה שבה לקללותיה ואלותיה כבתחילה.

לימים חלתה ומתה שנית.  באו הקברנים והוציאוה מן הבית לקבורה.  וכשהגיעו נושאי-המיטה לאותו גשר צר, בכה האלמן ואמר להם:  הוו זהירים, שתלכו כאן עקב בצד אגודל...

 

1585         שניים סיפרו זה עם זה על עסקיהם ומעמד בתיהם.  אמר אחד לחברו:

בביתי ובעסקי הכל טוב ויפה, ברוך-השם.  אלא קצת סיכסוך פרץ ביני ובין אשתי בשאלה האגררית.

תמה חברו:

אתה ואשתך שחנוונים בני-חנוונים אתם, מה לכם ולשאלה האגררית?

השיב הלה:

בוא ואסביר לך.  אני אומר, שכבר הגיעה שעתה שלה שתיקבר באדמה;  חולקת היא עלי ואומרת, שכבר הגיעה שעתי שלי שאקבר באדמה...

 

1586         ההוא ששב מקבורת אשתו ״הארורה״ ועבר על-פני בית גבוה.  פתאום נקרע רעף מעל הגג ופגע בראשו.  תמה האלמן:  זה עתה קברוה, וכבר עלתה למעלה!...

 

1587         תלמיד-חכם קטלן נשא אשה ומתה, נשא שנייה ומתה, נשא שלישית ומתה.  לסוף מת גם הוא.  פתח לו מיכאל שערי גן-עדן ואמר שלוש נשים היו לך שם;  עכשיו הרשות בידך לבחור באחת מהן, וזו תהיה אשתך כאן.

אמר התלמיד-החכם:

באשתי הראשונה אני בוחר.

תמה מיכאל:

מה ראית לבחור באשתך הראשונה, שזקנה היא, ולא באשתך הא­חרונה, שצעירה היא?  שמא תחזור בך ותבחר באחרונה?

החזיר לו התלמיד-החכם:

אף-על-פי שמיכאל שר הגדול אתה, מכל-מקום אין אתה בקי בהוויות העולם.  בוא ואלמדך:  אשה יותר שהיא קבורה באדמה, יותר היא משביחה...

 

1588         אשתו הראשונה של שמריל שניטקבר היתה אשה רעה –  וגירשה.  נשא אחרת, ולא נמצאה אשה רעה כמותה – וגירשה.  נשא שלישית, ונמצאה אשה טובה – וגירשה.  אמרו לו:

רבי שמריה, מה ראית לגרש את זו, שאשה טובה היא?

החזיר שמריל:

״ומוצא אני מר ממוות את האשה״[9] - באשה רעה קוהלת מדבר.  נמצאת למד, שסתם-אשה מר כמוות, אבל גם אשה טובה יש בה מקצת סכנת מוות, וטוב לפני האלהים ימלט מכּולן...

 

1589         ממשנתם של לצים:

שלושה פגיעתם רעה:  אדם חשוב, שוטה ומי שיש לו אשה רעה.  אדם חשוב שהכל תוהים ואומרים:  ״מה ראה חשוב כמותו לפגוע ב­חברו?  אלא ודאי טעמו ונימוקו עמו״;  שוטה שטותו מגינה עליו;  ומי שיש לו אשה רעה – הבריות מלמדים עליו זכות ואומרים:  ״אשתו אנסתו״...

 

1590         שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

מה טעם אמרה תורה:  ״כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא?״[10]

השיב אייזיק-מאיר:

כיוון שנשא אדם אשה, שוב אין צורך שיצא בצבא:  מלחמה יש לו בביתו...

 

1591         קטע מתוך הגדה של פסח:

״...מרור זה שאנו אוכלים – אוחז בידו המרור ומראה אותו למ­סובּים״.

הגהה:  ״יש מנהג בעולם, שהאיש מורה על האשה, שנאמר:  אשה רעה מר ממוות״...[11]

(ההגהה היא מתוך ההגדה המצוירת, שנדפסה ראשונה בפראג ה׳ רפ״ז, בדפוס ״המחוקק גרשום בן שלמה הכהן בשיתוף אחיו גרונם כ״ץ״.  מהדורה חדשה פוטוגראפית, הוצאת יוסף אלטמן ברלין, דפוס פ׳ א׳ ברוקהויז, ליפסיאה 1925).

 

[ב]

1592         היה מי שאמר:

אשה משעה שהיא יוצאת לחופה חייה אינם חיים.

אמרו לו:

זו מניין לך?

החזיר הוא:

נאמר ברבקה:  ״ותקח הצעיף ותתכס״[12], ומפרש רש״י:

כמו ״ותקבר ותשבר״...

 

1593         שאלו לחכם:

למה ניתנו למיטת-מתים שני כלונסאות ולחופת-חתנים ארבעה:

החזיר החכם:

מה שאלה היא זו?  במיטת-מתים מוציאים לקבורה אחד ובחופת-חתנים מוציאים לקבורה שניים...

 

1594         שמעו נא רבותי!  – הכריז ליצן אחד בחבורה של יהודים.  – מצאתי סגולה בדוקה ומנוסה לאריכות ימים.

אמרו לו:

שמא תגלה גם לנו סגולה זו?

נענה להם הליצן ואמר:

הרוצה שיאריך ימים, אל ישא אשה אלא אם-כן הגיע לזיקנה תחילה.

צחקה החבורה:

זו מניין לך?

השיב הליצן:

מתושלח עליו השלום יוכיח.  בן קפ״ו היה כשנשא אשה[13] וזכה לאריכות ימים מופלגת...

 

1595         כּלה לא בכתה ביום-חופתה.  הוכיחה אותה אמה על-כך ואמרה לה:

דמעות סימן יפה לכלה.

החזירה הכלה:

למה אבכה אנוכי?  יבכה הוא, שאני נישאת לו...

 

1596         יהודים ישבו בחבורה ועסקו בש׳׳ס קטן[14].  פתאום אחזה עווית לאחד מהם והוא צנח לקרקע ומת.  דאגה כל החבורה:

מי ילך ויבשר בשורה רעה זו לאשתו של המת, ויכין לבּה תחילה?

אמר הגדול שבחבורה:

אני אלך.

הלך אצלה ואמר לה:

בעלך שלחני אליך.  הוא עצמו מתיירא לבוא, משום ששיחק בקלפים והפסיד ממון הרבה.

התחילה האשה מקללת:

ימח שמו של מופקר זה!  הלואי ותבוא עליו מיתה חטופה.

מיד נענה השליח ואמר:

שמע אלהים את תפילתך. זה עתה באה עליו מיתה חטופה...

 

1597         זקן נשא אלמנה צעירה, ומשהוברר שעליו אמר קוהלת מה שאמר על הזיקנה, התחילה מקנתרת אותו ונוהגת בו זילזול.  אמרו לה חברותיה:

מה תביעות יש לך עליו?  שמא לא ידעת, שזקן את נושאת?

החזירה הקנתרנית:

אין לי עליו אלא תביעה אחת:  הכניסני אלמנה, אל ישהה ויוציאני אלמנה...

 

1598         אשתו של הרב הציקה לו עד כדי כך, שהיה אומר: 

"מובטחני, שלא אראה פני גיהנום״[15].  לימים מת ונישאה אשתו לאדם מן השוק, והתנהגה עמו כשורה. אמרו לה:

כמה תמוהה את!  את הרב שהיה גדול בישראל שנאת, ואת בעלך זה, שאלפים כמותו בשוק, את אוהבת.

החזירה היא:

היפך הדברים.  את הרב אהבתי, ולפיכך נעשיתי לו גיהנום בעולם הזה, כדי שיהא פטור מיסורי גיהנום בעולם הבא;  את בעלי זה אני שונאה, ולפיכך זהירה אני שלא להיעשות לו גיהנום בעולם הזה, כדי שלא יהא פטור מיסורי גיהנום בעולם הבא...

 

1599         חמת-עכשוב היתה תחת לשונה של הרבנית, ומקללת היתה את הרב ערב ובוקר וצהריים. אמרו לה טובי העיר:

רבנית, ולא יהא הרב יחיה, המאיר לכולנו תדיר, כנר של שבת, המאיר פעם אחת בשבוע.  ואילו נר של שבת את מברכת עליו, ואת הרב יחיה את מקללת.

החזירה להם הקללנית:

בפניכם, רבותי, אני נודרת:  אם יהא הוא דולק כנר של שבת – אברך גם עליו...

 

1600         אשה קבלה לפני הרב:

ערב-ערב שב בעלה לביתו מלא זעם, רב עמה וממרר את חייה.  הביא הרב בקבוק מים, לחש עליו ואמר לאשה:

הא לך, בתי, סגולה בדוקה ומנוסה.  כל-אימת שמבקש בעלך לריב עמך, תגמאי מיד מן המים הקדושים הללו, ולא תפלטי אותם מפיך עד יעבור זעמו.  ובזכות זו שלום יהיה לך, אם ירצה השם...

 

1601         אשה באה לבעל-שם וקבלה לפניו:

בעלה מטורף, ואין לה חיים עמו.

אמר לה הבעל-שם מה שאמר, והיא הלכה לה.  למחר בא בעלה אל הבעל-שם, וגם הוא קבל לפניו:

אשתו מטורפת, ואין לו חיים עמה.

אמר לו הבעל-שם מה שאמר, והוא הלך לו. לאחר שיצא שלח הבעל-שם אחרי האשה ואמר לה:

שעת-רחמים היום בשמים;  תני ״פדיון״ כך וכך ואתפלל עליך.

בכתה האשה ואמרה:

היה לי כסף ובא בעלי המטורף ולקח הכל.

נענה הבעל-שם ואמר לה:

עכשיו אני רואה, שהדין עם בעלך:  את מטורפת והוא שפוי...

 

1602         אור לארבעה-עשר אמרה אשה לבעלה:

לך ובדוק;  כבר ביערתי כל החמץ מן הבית.

נהם הבעל:

הרי את בבית...

ליגלגה האשה ואמרה:

חמץ זה אינו מעכב:  עוד לפני עשרים שנה מכרו אבא לגוי...

 

1603         בחור נשא בתולה.  לא הוציא עמה שנה, חלה ומת.  באו הקברנים להוציא את המת לקבורה ואמר הזקן שבהם לאלמנה הצעירה:

לקרוע את צריכה.

צנחה האלמנה לקרקע וזעקה:

הניחו לי!  עמו אני רוצה להיקבר...

רכן אליה הזקן ולחש לה:

אם מימין את קורעת – תהא מותרת לכל אדם, ואם משמאל – תהא אסורה לכל אדם.

חזרה וזעקה האלמנה:

הניחו לי!  עמו אני רוצה להיקבר...  מימין...

 

1604         אלמנה צעירה נשתטחה על קבר בעלה, שמת קודם זמנו.  עד ששכבה על הקבר ושפכה את לבה הכאוב לפני המת, נכנס לה רמש אל תחת חולצתה והתחיל מדגדג אותה.  הרימה ראשה מעל הקבר ונאנחה:

מנדיל, מנדיל!  זה שנתיים אתה יושב בישיבה של מעלה, ועדיין לא הנחת ידך ממעשי-נערות שלך...

 

1605         אשה באה אל הרב:

להתגרש מבעלה היא מבקשת.

אמר לה הרב:

בתי, מה דבר רע מצאת בו?

החזירה לו האשה:

רבי, בעלי, הוא, ואיני רשאית לספר בגנותו.

לאחר שנתגרשה אמר לה הרב:

עכשיו הגידי נא, בתי, מה דבר רע מצאת בו?

החזירה לו הגרושה:

רבי, עכשיו אדם זר הוא לי, ואיני רשאית לספר בגנותו...

 

1606         שניים נכשלו בעבירה חמורה ובאו יחדיו אל הרב לבקש תשובה.  שאל הרב לאחד מהם:

מה חביב עליך ביותר?

החזיר החוטא:

סיגרה טובה.

שמע הרב וגזר עליו, שיהא פרוש שנה שלימה מסיגרה.

חזר ושאל הרב לשני:

ומה חביב עליך ביותר?

החזיר הלה: 

אשתי.

שמע הרב וגזר עליו, שיהא פרוש שנה שלימה מאשתו.

הלכו שניהם לבתיהם וקיימו וקיבּלו.

עבר חודש, עברו חדשיים, עברו שלושה חדשים.  פעם אחת ישב החוטא השני בחדרו בלילה ועיין בספר.  פתאום שמע:  יד מתדפקת על חלונו.  קם ושאל:

מי שם?

אני, - נשמע קולה של אשתו מאחורי החלון.

קפץ ואמר:

לכי לך;  אסור!

אני יודעת, – נענה הקול מאחורי החלון. – לא באתי אלא להודיעך:

פלוני חברך מעשן כבר...

 

1607         שאלו למחודד:

עזין שבחיות מי הן?

השיב המחודד:

נשים של ישראל הן הן עזין שבחיות.  כבר שרו עם כל הצבאים והאריות והדובים והזאבים - ויכלו להם...

 

[ג]

1608         אמר הירשל אסטרופולר:

פחותה אשה מכל הפסולים שבעולם...  אשתקד היה מעשה:  נזדמנתי לפונדקי עשיר והשיאני יצרי לישב עמו ימים אחדים ול­התפרנס משלו בהרחבה...  ראיתי, שבּת בוגרת לו ואין עליה קופ­צים, ואמרתי לו:  ״רצונך, שתתן לי בתך לאשה ?״  – לא סירב ונענה לי בשמחה רבה...  כל אותם הימים סמוך הייתי על שולחנו ונהניתי מכל טוב.  וכשהגיע יום-החופה, אמרתי לו:  ״דע לך, שגנבים וגזלנים יש לי במשפחתי״.  אמר:  ״אין בכך כלום״.  חזרתי ואמרתי לו:  ״דע לך, שגם מוסרים ומשומדים יש לי במשפחתי״.  חזר ואמר:  ״אין בכך כלום״.  וכשאמרתי לו: ״דע לך, שאשה יש לי בביתי״ – התחיל מקלל ומגדף ומיד גירשני מביתו...

 

1609         מדכּי חבד היה אומר:

שלושה דברים יפים ירדו לעולם.  הקדימונו הגויים ונטלו את כּולם, ומכאן ואילך הם אסורים עלינו מפני ״דרכי האמורי״.  ואלו הם: פּרווה של כבשים, שינה על-גבי התנור ומתנת-יד לאשה...

 

1610         הוא היה אומר:

בוא וראה, עד היכן מגיעה רשעותה של אשה!  שלושה רובלים לשבוע אני מבקש לפסוק לינטה אשתי, ובלבד שתמות, ומחמת רש­עות היא מסרבת...

 

1611         מדכּי הזמין אורח עני לסעודה.  נכנם לביתו ושאל:

ינטה אשתי, במה אנו סועדים היום?

השיבה ינטה:

בצרות ויסורים וחליים רעים.

השמעת? – אמר מדכי לאורחו.  – ואתה חששת, שמא לא תהא הס­עודה מספקת...

[נוסח אחר: אמר לה מדכּי:

תבשיל ראשון בשביל האורח, תבשיל שני בשבילך היום, ותבשיל שלישי תצניעי בשבילך לשבת...]

 

1612         בשעת זעם היתה אשתו של מדכּי מקללת לא אותו בלבד, אלא גם את בנו-יחידו, שילדה לו.

אמר לו מדכּי:

בני, כמה טוב ויפה היה לשנינו.  אילו לא ידעתי אנוכי את אמך...

 

1613         אמרה לו אשתו למדכּי:

עכשיו ״ארורה״ אני בעיניך, וכשאמות – תנקר את האדמה בציפורניך, בשביל לחזור ולהוציאני מתוכה.

נאנח מדכי:

אוי, מתי יבוא לידי ואנקר...

 

1614         וכשמתה ינטה ישב מדכּי על הקרקע ובכה ולא קיבל תנחומים.

אמרו לו:

מרדכי, שמא אין אתה מאמין, חלילה, בתחיית-המתים?

החזיר מדכי:

אני מאמין באמונה שלימה, ומשום-כך אני בוכה...

 

1615         משכלתה לו אבילות למדכּי התחילו השדכנים משדכים לו אשה אחרת.  סירב ואמר:

אילו הייתי נשמע לכם ונושא שנייה, לא הייתי כדאי לפני המקום, שתמות הראשונה...

 

1616         כשמתה אשתו הראשונה של ישעיה׳קה פיפר נשא אחותה;  מתה גם זו ונשא אחות שלישית.  אמרו לו:

מה ראית, רבי ישעיה, לישא אחיות?

החזיר ישעיה׳קה:

מאוסה, עלי משפחה זו, ואני מבקש להביא עליה כלייה...

 

1617         וכשמתה אשתו השלישית של ישעיה׳קה ביקש מאת הקברנים, שלא ישאו את המיטה דרך הרחוב, אלא דרך חצרות וקרפיפות.

תמהו המלווים:

זה למה?

החזיר ישעיה׳קה:

חוששני לעץ הרע...

 

1618         יוסי גולדה׳ס חלה ונסתכן.  פקח עיניו ושלח לקרוא את השדכן, ששידך לו את אשתו.  תמהו קרוביו ואמרו לו:

זה למה לך?

נענה יוסי ואמר:

מקובלני:  קודם מיתה חייב אדם להשלים עם שונאיו...

 

1619         ראה יוסי, שמלאך-המוות עומד מראשותיו, וביקש מאת אשתו, שתתקשט ותלבש בגדי יום-טוב ותבוא לפניו.  מתחילה סבורה היתה, שנטרפה עליו דעתו מחמת חולי, ולא עשתה בקשתו.  לאחר שחזר וביקש, עשתה רצונו ובאה לפניו לבושה בגדי יום-טוב וכל תכשיטיה עליה.  התחזק יוסי, הרים ראשו מעל הכר ואמר:  מלאך-המוות, אתה הוא שאומרים עליך מלא-עיניים?  תן עיניך בזו.  כלום אין אתה מוצא אותה נאה הימני?...

 

1620         כּלב לץ היה אומר:

אם נגזרה גזירה על אדם שתמות אשתו, מוטב, שתמות השנייה תחילה...

 

1621         וכשמתה אשתו של כלב ובאו אליו שדכנים לשדך לו אחרת, אמר להם:

לא הן ולא שכרן.  אשה בבית – טירדה בבית.  עד שאתה מספיק להתרגל בחלוקך כראוי, היא באה ומניחה לפניך חלוק חדש...

 

1622         רבי חיים-יעקב ווידרביץ, רבם של החסידים במוסקבה, ו״הרב מטעם״ שם ישבו בבית אחד, דלת מול דלת.  בדלתו של ״הרב מטעם״ היתה קבועה טבלית רוסית, ובדלתו של רבי חיים-יעקב – טבלית עברית.  לימים חלתה אשתו של ״הרב מטעם״ ומתה.  מיד ציווה רבי חיים-יעקב לשמשו, שיחליף גם הטבלית שלו בטבלית רוסית.  אמר לו השמש:

רבי, מה טעם יש בדבר?

הסביר לו רבי חיים-יעקב:

דומה, שמלאך-המוות נזקק רק ללשון הרוסית, ומבקש אני להודיע לו, שגם כאן יושב רב...

 

1623         מתה אשתו השנייה של אדם חשוב ובא בימים, וביקש לישא שלישית ודווקא בתולה. אמרו לו:

וכי דרכו של אדם חשוב בא בימים לחזור על בתולה?

החזיר הוא:

אשתי השנייה, עליה השלום, אלמנה היתה.  קודם שנשאתי אותה אמרתי לה:  ״בתי, שמא בנים יש לך מבעלך הראשון?״  בכתה ואמרה:  ״היו ומתו״.  ולאחר שנשאתי אותה נעשה נס והמתים קמו מקבריהם ובאו לביתי.  לפיכך מבקש אני עכשיו לישא דווקא בתולה!  אפילו אם בנים חיים יש לה – מובטחני, שלא יבואו לביתי...

 

1624         מעשה באדם אחד, שקרו אותו שני אסונות זה אחרי זה:  היו לו שלוש מאות רובל והפסידם, היתה לו אשה ומתה.  ישב על הקרקע והטיח דברים כלפי מעלה:

״האל יעות משפט, ואם שדי יעות צדק?״[16].  שנינו:  זה נהנה וזה לא חסר, כופין אותו על מידת סדום, ואילו אתה עברת על דין מפורש זה.  ביקשת ליטול ממוני ואשתי?  היה לך ליטול אשה תחילה, ומיד הייתי אני נושא אחרת במקומה עם שלוש מאות רובל נדוניה.  אחר כך היית חוזר ונוטל שלוש מאות רובל שלי.  אילו כך עשית, היו לך אשה ושלוש מאות רובל, והיו גם לי אשה ושלוש מאות רובל.  אתה לא היית חסר ואני הייתי נהנה.  עכשיו, שהפכת את הסדר ונטלת ממוני תחילה ואחר-כך את אשתי, מי פתייה תלך אחרי עני כמותי, שאין לו כלום?  נמצא, אני חסר ואתה לא נהנית.  יותר מאשה ושלוש מאות רובל אין לך גם עכשיו.  ולי אין כלום – לא אשה ולא שלוש מאות רובל...

 

1625         נפלה הברה בעיר, שפרעות מתרגשות לבוא, ובחצות-לילה יצאו ״הגביר״ ובנו לחפור בור בחצר ולגנוז כסף וזהב ואבנים טובות.

עד שהם מזיעים וחופרים נשמע פתאום מאחורי הגדר קולו של מעדר, שפגע באבן.  תמהו האב והבן:

הגם שמעון מלמד בחופרים?  מה הוא מבקש לגנוז?  הקיש ״הגביר״ על הגדר ושאל חרש:

שמעון, בּוֹר שאתה חופר למה לך?

נענה הלה מאחורי הגדר ואמר:

רבי יעקב, יש לך אדם, שממונו חביב עליו מגופו, ויש לך אדם, שאשתו חביבה עליו מגופו...

 

1626         יהודי חלה ונסתכן.  ראה, שהוא הולך למות והזמין את הרב, שיכתוב לו צוואה.  בא הרב, והתחיל החולה מחלק נכסיו:

את הבית הוא מוריש לבנו הבכור...

מיד נכנסה אשתו לתוך דבריו:

בננו הבכור כבר יש לו בית;  שני בתים למה לו?  מוטב, שיפול הבית בחלקו של בננו הקטן.

הסכים הבעל ושב לחלוקת נכסיו:

את החנות הוא מוריש לבתו...

חזרה אשתו ונכנסה לתוך דבריו:

בתנו בחורה היא עדין, ולממון בעין היא זקוקה.

כעס החולה ונהם:

הגידי, נא, מי מאתנו הולך למות – אני או את?...

 

1627         אשה התייפחה ויבבה ליד מיטת בעלה הגוסס:

על מי אתה נוטש אותי? מי אני ומה אני בלעדיך?...

התחזק הגוסס, נענה ואמר:

שטיא, למה את מיבּבת?  אבוא למקומי ואסתדר כהלכה, ומיד אקח גם אותך לשם, אם ירצה השם...

 

1628 כשיצא הרופא מן הבית ואמר, שאפסה כל תקווה, התחילה אשתו של החולה מתייפחת:

סנדר!  סנדר!  כיצד אתה עוזב שבעת בניך?

שמע החולה, גנח ונענה:

אדרבה, שמא תלכי את לשם ואני אשאר כאן עם שבעת בני?...

 

1629         אשה גססה, וכשניגש אליה בעלה נתחזקה ואמרה לו:

משביעה אני אותך, שתשלים עם אמי ויחדיו תלכו ללוויה.  מנוחה לא תהיה לי בקבר, אם יחרצו הבריות לשונן.

הוריד הבעל ראשו לקרקע, נאנח ממעמקים ואמר:

רצונך קדוש לי ואקיימנו, אבל אלהים עדי:  טרופה תהיה לי הלוויה...

 

1630 מתה אשתו של יהודי אמריקני ובאו קרוביה וקרוביו ללוות אותה. דחה אותם האלמן ואמר:

מחר תהיה הלוויה;  היום תכפו עליו עסקיו ואין שעתו פנויה.

תמהו הקרובים והתחילו מלינים עליו, שאדם גס הוא.

החזיר להם האלמן:

אנו האמריקנים יש לנו כלל גדול: ”Business before pleasure"

 

1631         אשתו הלמדנית של רבי מנחם-מנדיל רוּבּין, רבה של ליסקה, שמעה את המשרת שבביתה מברך ברכות-השחר בקול רם ואומר: ״ברוך שלא עשני אשה״.  נעלבה וגערה בו.  הגיעו הדברים לרבי מנחם-מנדיל, הקפיד ואמר לה: 

דעי לך:  פחוּת שבזכרים יפה ממעולה שבנקבות. 

נעלבה הרבנית עוד יותר ושמרה את עלבונה בלבה. 

ורבי מנחם-מנדיל, שהיה מרבה בצומות כל ימות-השבוע, רגיל היה במרק של תרנגולת שמנה לסעודה של שבת.  אותה שבת התכוונה הרבנית להקניטו והכינה לו מרק של תרנגול כחוש, ולא של תרנגולת שמנה.  טעם הרב את המרק ולא נעם לו, נמנע ולא אכל.

שאלה הרבנית:

לא אמרת, פחות שבגברים יפה ממעולה שבנקבות?

החזיר לה הרב:

במה דברים אמורים?  קודם מיתה, אבל לאחר מיתה נקבה יפה...

 

1632         שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

מה טעם נוהגים חשיבות בבר-מינן ונושאים אותו?  יקום על רגליו וילך.

השיב אייזיק-מאיר:

כיצד יקום וילך וציציותיו פסולות?[17]

אמרו לו:

תינח איש, החייב בציצית, אשה שפטורה מציצית מאי איכא למימר? 

החזיר אייזיק מאיר:

אשה אם לא ישאו אותה בעל-כורחה, לא תצא מן הבית עד העולם.

 

1633         זקן וזקנה השיאו בת-זקוניהם, ולמחר ישבו וסיפרו זה עם זה על חייהם מכאן ולהבא.  אמר הבעל לאשתו:

זקנים כמונו חייבים כבר לזכור יום-המיתה...  אם מי-שהוא משנינו ימות חלילה, – מיד אעלה אני לארץ-ישראל...

 

1634         מעשה באשה רעה שחלתה ונסתכנה.  נאבקה עם מלאך-המוות כמה זמן ולסוף הבריאה.  היה שם פיקח אחד וקרא על בעלה:

״רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה׳ – היא תקום״...[18]

 

1635         צדיק חלה מחלה מסוכנת, והיו שניים ממקורביו מחזירים על חסידיו שינדבו לו מחייהם יום, חצי-יום, שעה.  נכנסו אצל חשוב אחד ושאלו אותו:

כמה אתה מנדב?

השיב החשוב:

עשרים שנה אני מנדב.

נזדעזעו המעשים ואמרו לו:

אם בממון אמרו:  ״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״[19] בשנים לא כל-שכן?

רמז המנדב כלפי אשתו ואמר:

לא משלי, משלה אני מנדב...

(בדיחה זו בצורה אחרת עיין סימן 690 בכרך ראשון).

 

1636         חלתה אשתו של אדם ומתה.  נכנסו אצלו ידידיו וחבריו לנחמו, ולא קיבל תנחומים.  בכה ואמר:

תנחומים של-הבל אתם מנחמים אותי.  אשה כמותה לא אמצא...

 

1637         אשה הביאה בשבת מתנורו של האופה את החמין שטמנה[20], וכשהתחילה מערה מתוך הקדירה לתוך הקערה צהבו פניה ואמרה לבעלה:

מציאה מצאנו!  חמין של אחרים, טובים ושמנים משלנו.

כשנתמלאה הקערה הגישה הבעל לאשתו, שהיא תטעם ראשונה.

תמהה האשה:

מאימתי נתחבבתי עליך כל-כך?

החזיר לה הבעל:

ודאי יושב עתה בעל-החמין ומקלל ואומר: ״הלואי וייחנקו בלגימה ראשונה״...

 

1638         ההוא שישב בסוכה ונכנסה אשתו והביאה את הלפיתה של יום-טוב, נכשלה ונפלה ושברה רגלה.

תמה הבעל:

ומה אני מקיים: ״שלוחי-מצוה אינן ניזוקין״?[21]

הירהר רגע ותירץ:

ראויה היתה זו שתשבור ראשה, ומחמת ״שלוחי-מצוה אינן ניזוקין״ לא שברה אלא רגלה...

 

1639         אשתקד, – סיפר אדם לחברו, – חלתה אשתי.  רופא מומחה אמר, שהיא שמנה יותר מדי, ושלח אותה למקום אחד, ששמו מאריינבד.  מי-רפואה, אמר, יש שם, וכל השותה מהם מכחיש.  וכך היה.  ישבה שם כל הקיץ, שתתה מאותם המים, כחשה עשרים ליטרה וברוך-השם הבריאה.

נענה חברו ואמר:

תבוא עליו ברכה, על אותו רופא מומחה...  עכשיו אשלח, אם ירצה השם, את אשתי לשם חמש שנים רצופות...

 

1640         אשה חלתה ונסעה למקום-רפואה.  עברו ירחים ולא שבה לביתה.  וכל חודש היה בעלה שולח לה כסף לצורכי רפואה.  לסוף פקעה סבלנותו וכתב לה:

״זוגתי הצנועה, אחת משתי אלה אני מבקש:  או בואי בשלום, או לכי לשלום״...

 

1641         שאלו לרבי אייזל חריף:

מה ראו מסדרי המשנה לסדר מסכתא גיטין קודם מסכתא קידושין? 

החזיר רבי אייזל:

ללמדך, שהקדוש ברוך-הוא מקדים רפואה למכה...

 

1642         יהודי בא אל הרב:

אשתו הוא מבקש לגרש.

נסתכל בו הרב ותהה:  זקן עמד לפניו.

אמר לו הרב:

אימתי נשאת אשתך?

השיב הזקן:

לפני ארבעים שנה נשאתיה.

ובנים יש לך הימנה?

הן, רבי;  שני בנים ושלוש בנות.

היכן הם?

יצאוני כולם:  הללו נשאו להם נשים, והללו נישאו לאנשים.

ועכשיו, – התפלא הרב, – לעת זיקנה, אתה אומר לגרש את אשתך?

החזיר הזקן:

הן, רבי, אני מבקש לגרשה...  קודם חתונתי לא ראיתי-אותה.  אבא נתנה לי.  לאחר שראיתיה ביקשתי לגרשה.  מיחה אבא.  ״מעוברת היא״ אמר.  ושוב מעוברת ושוב מינקת...  עמדה מלדת וביקשתי לגרשה.  מחה אבא.  ״שני בנים ושלוש בנות לך, אמר, ואי-אפשר שיגדלו ילדים בלי אם״...  בגרו הבנים והבנות וביקשתי לגרשה.  מחה אבא.  ״בניך ובנותיך, אמר אתה מקפח לגבי שידוכים״...  עכשיו אין לי כבר, ברוך השם, לא בנים ולא בנות בביתי, ואם לא עכשיו, רבי, אימתי?...

 

1643         משה יוֹג ביקש לגרש את אשתו ועיכּבוּ טובי העיר, עיכּב גם הרב.  נאנח משה ואמר:

ריבּונו של-עולם, ״צדקתך כהררי-אל״, הלואי וצדיקיך יצבּו כהרים, ״משפטיך תהום רבה״, שופטיך ירדו תהומות, ואם לא ישארו אלא ״אדם ובהמה״, אני ואשתי, ודא ״תושיע ה׳״[22]

 

1644         חשוב אחד מחשובי ווילנה היתה אשתו מצערת אותו.  ביקש ליתן לה גט וסירבה לקבל.  פעם אחת פשטה שמועת-שווא, שסוף- סוף נפטר מאשתו הרעה וגירשה.  שמחו חבריו ושדכן אחד נזדרז ובא לשדך לו אשה חדשה.  החזיר לו אותו חשוב:

״אני לצלע[23] נכון״, אבל מה אעשה – ״ומכאובי נגדי תמיד״[24].

 

1645         ההוא שבא אל הרב:

אשתו מצערת אותו, והוא מבקש לגרשה.

אמר לו הרב:

״כל המגרש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות״[25].

החזיר לו הבעל:

רבי, מוטב, שיבכה מזבח משאבכה אני...

 

1646         איש ואשה באו אל הרב:

זיווגם אינו עולה יפה, ושניהם מסכימים לגט, אבל רק ילד אחד להם ואין הם יכולים להתפשר:  מי יגדל את הילד, הוא או היא.

אמר להם הרב:

שובו ובואו לאחר שנה;  יהיו לכם שני ילדים ותחלקו אותם ביניכם;  זה יגדל אחד וזו תגדל אחד.

נשמעו להרב והלכו להם.  עברה שנה וחזרו ובאו ושניהם עגומים:

נולדו להם תאומים...

[נוסח אחר:

...אמר להם הרב:

שובו ובואו לאחר שנה;  יהיו לכם שני ילדים ותחלקו אותם ביניכם:  זה יגדל אחד וזו תגדל אחד. שאל הבעל:

רבי, מה נעשה, אם יוולדו לנו תאומים?

ליגלגה האשה, נענתה ואמרה:

רבי, הסתכל נא בבעל-תאומים זה!  אילו עליו סמכתי לא היה לנו גם ילדנו היחידי...!]

 

1647         אשה באה אל הרב:

להתגרש מבעלה היא מבקשת.

אמר לה הרב:

שמא דבר רע מצאת בו, בתי?

הן, רבי, – החזירה האשה:  – חשד קשה יש לי עליו, שילדנו האחרון לא שלו הוא...

 

1648         ההוא שבא לרבי חיים-יעקב ווידרביץ:

גט לאשתו הוא מבקש לסדר.

נענה לו רבי חיים-יעקב ואמר:

שכר סידור הגט תשלם חמישים רובל.

תמה הלה:

רבי, כל-כך הרבה למה?

החזיר לו רבי חיים-יעקב:

ידידי, סדר נא אתה לי גט לאשתי, ומיד אשלם לך מאה וחמישים...

 

1649         בטלן שהתפרנס כל ימיו ממעשה-ידיה של אשתו נתאלמן.  רעב יום אחד, רעב שני ימים, ובשלישי יצא ופשט יד לבריות.  אמר לו חברו:

עד שאתה פושט יד לבריות ומשחיר פניך, מוטב, שהיית נותן דעתך לישא שנית אשה עסקנית ולהתפרנס ממעשה-ידיה.

נעלב הבטלן והחזיר לו:

אשה עסקנית שתנשא לי ודאי מטורפת היא, וכלום כך אני בעיניך, שאשא מטורפת?...

 

1650         זוג מן השמים.  הוא יושב כל-היום בבית-המדרש ועוסק בתורה ובתפילה, והיא יושבת כל-היום בשוק ומוכרת כּעכים לגדולים ולקטנים.  וערב-ערב היא שבה מן השוק ומניחה שני כּעכים על השולחן לפניו:

״יאכל, יהנה וישוב לתורה ולתפילה״...

פעם אחת ניגש לשולחן ולא מצא כעכים. תמה ושאל:

מה ראית לשנות ממנהגך?

הניסה היא דמעה מעיניה וסיפרה:

אסון קרה אותה.  גונדה של חיילים עברה בשוק, פשטו ידיהם בטרסקל שלה, חטפו את הכעכים והלכו להם.

ראה הוא, שצערה גדול, ניחמה ואמר לה:

אל תצטערי, המקום ימלא חסרונך.

הירהר רגע אחד והוסיף:

שטיא!  אם הם חטפו אמאי לא חטפת גם את זוג כעכים בשבילי?...

 

1651         אדם מישראל כּלו לו עסקיו בעיירתו הקטנה והלך לכרך גדול לבקש פרנסה.  עשה בכרך חצי-שנה, שנה, ושב בידיים ריקות. והיה לבו עגום עליו מאוד:

כיצד ישוב לאשתו ובידו אין כלום?

נמלך ועטף פניו במטפחת עד למעלה מעיניו, וכך נכנס לביתו. ראתה אותו אשתו וזעקה:

אוי לי, מה אסון קרה אותך?

גנח הבעל והחזיר:

גזלנים התנפלו עליו בדרך.  וכשהתחיל בוכה ומתחנן אליהם, שיחוסו עליו ועל אשתו וילדיו, אמר הגדול שבהם:

״או שתתן לנו ממונך, או שנכרות לך חוטמך״...

ספקה האשה כפיה וחזרה וזעקה:

רוצח!  מוטב שהיית מפקיר את הממון ושב שלם בגופך.

הסיר הוא את המטפחת מעל פניו, נענה ואמר:

ידעתי, שאשה כשירה את... וכרצונך עשיתי...

 

1652         אשה הניחה את בעלה בבית וציוותה עליו, שינענע את ה­עריסה בשביל שיישן התינוק, וישמור על החלב השפות על הכירה, שלא יגלוש.  אגב נזכרה, שבעלה לקקן, הוסיפה ואמרה:

המגדנת שבארון – סם-המוות וסכנה גדולה לנגוע בה.

אמרה והלכה לה.

מצא הבעל חבל וקשרו ברגלו ובעריסה, בשביל שיוכל לנענע אותה, כמצוּוה עליו, והוא עצמו התייצב ליד הכירה לשמור על החלב.  פתאום נפתחה הדלת ונכנס כלב, נבהלה התרנגולת שבבית ופרחה למעלה והפכה את הקדירה ונשפך החלב.  בּיקש להציל את הקדירה שלא תישבר ועקר רגלו הקשירה בחבל, ומיד נהפכה ה­עריסה ונפל התינוק לקרקע.  ידע שתכלה אליו הרעה מאת אשתו, הלך ומצא את המגדנת בארון, אכל אותה ועלה על המיטה, ושכב בפישוט ידיים ורגליים.

וכשחזרה האשה וראתה את הנעשה, התחילה מקללת את הבעל וצווחה:

רשע, מופקר, למה במיטה תשכב? 

נאנח הבעל והחזיר:

ראיתי, שאין לי תקנה אלא סם-המוות, ואכלתי את המגדנת, והרי אני שוכב ומסתכל בשעון, אימתי יבוא קצי?...

 

1653         מעשה באדם אחד, שהיתה אשתו מושלת בו וגם מטעימה אותו כוח-ידיה.  יום מימים ברח מפניה ונסתר מחמתה תחת המיטה.  עד ששכב שם נפחד ונרעש נשמע קול דופק בדלת.  אמרה לו האשה: 

צא ופתח.

סירב ולא יצא ממחבואו.  בטשה האשה ברגלה וצרחה:

צא ופתח!

נענה הבעל מתחת למיטה והחזיר:

איני נשמע לך.  יראו וידעו הכל, שאני שורר בביתי...

[נוסח אחר:

...יום מימים נחתה ידה על לחיו אחת שתיים ושלוש.  מחה הוא את הלחי ואמר לאשתו:

אשה, אם גם כל היום תהיינה ידייך שלוחות ללחיי, מה יתנו ומה יוסיפו לך?  ״והוא ימשול בך״ כתוב מפורש בתורה...[26]]

 

1654         בעל ואשתו באו לרבי דוד׳ל מטלנא.

רבי, – טען הבעל, – זוללה היא זו, וכל מה שאני מכניס היא מוציאה לכריסה.

רבי,– החזירה האשה, –סובא הוא זה, וכל מה שאני חוסכת הוא מוציא לגרונו.

נענה רבי דוד׳ל ואמר:

לכו לכם לרבם של המתנגדים, שבּקי הוא בברכות-הנהנין, ויפסוק לכם, אם ״מזונות״ עדיף או ״שהכל״ עדיף...

 

1655         אמרה אשה למדנית לבעלה:

בוא וראה כמה יהירים אתם הגברים!  אפילו פחות שבכם נוהג סילסול בעצמו ומברך "שלא עשני אשה״.  החזיר לה הבעל:

אין מכאן ראיה.  שום גבר אינו מברך אלא כלפי אשתו שלו...

 

1656         אמר אדם לחברו:

כמה אתה נותן לי במחיר אשתי?

החזיר חברו:

לא-כלום.

נענה הבעל ואמר:

לך זכה במקחך...

 

1657         שאלו לליצן:

על שום מה נקרא חג-הסוכות ״זמן שמחתנו״?

החזיר הליצן:

על שום שהנשים פטורות מסוכה...

 

1658         אימתי נהנה בעל מסעודתו?

כשהוא יושב בסוכה ואין אשתו עמו.

אימתי נהנית אשה מסעודתה?

כשהיא מוטלת במיטה אחרי לידה והכל מטפלים בה.

אימתי נהנים שניהם מסעודתם?

כשהם מוזמנים לסעודת-מצוה בביתם של אחרים.

אימתי שניהם אינם נהנים מסעודתם?

כשהם מזמינים אחרים לסעודת-מצוה בביתם...

 

1659         אשה טורדת לבעלה משנתו בלילה:

קום ונענע קצת את הילד.  שלך הוא לא פחות משהוא שלי.

שיכור-שינה מגרד הבעל ראשו ומחזיר:

ישני את את המחצית שלך תחילה, אחר-כך איישן אני את המחצית שלי...

 

1660         אלמן, אב לילדים קטנים, נשא אלמנה, אם לילדים קטנים, ולא היו שנים מרובות ובבית נתוספו עוד ילדים קטנים.

פעם אחת נכנס הבעל לבית ולאוזנו הגיעה בכיית ילדים.

אמר לאשתו:

מה קול הבכייה הזאת?

החזירה לו האשה:

אני, היושבת בבית, רגילה כבר בכך.  ילדיך שלך וילדי שלי מכים את ילדינו שלנו...

 

1661         כשמת שמריל שניטקבר מצאו כתוב בפנקסו:

לדברי ריש-לקיש חייב אדם לפרוש מאשתו בשנות רעבון[27] ואני הקטן בא למלא אחריו ולהורות, שבשנות-שובע חייב אדם להיות מצוי אצל אשתו, שנאמר:  ״מעת דגנם ותירושם רבו – בשלום יחדו אשכבה ואישן״...[28]

 

1662         ההוא שהתפאר לפני חברו:

זה לי עשרים שנה אני פרוש מן האשה.

תמה חברו:

והיא מה אומרת?

החזיר הראשון:

היא אינה יודעת...

[נוסח אחר:

... – והיא מה אומרת:

החזיר הראשון:

כלום חייב אדם לספר הכל לאשתו?...]

 

1663         אברהם-בּר גוטלובר הביא ספריו לאברך משכיל ועשיר, ולא מצא אותו בביתו.  בא בשנית, בא בשלישית, ולא מצא אותו.  ישב וחיכה לו שעה ארוכה, ולא בא האיש.  ניגש הזקן לאשתו של המשכיל ואמר לה:

בבקשה ממך, הגידי נא לי, היכן מיטתך?

הסמיקה האשה הצעירה ושאלה:

למה לך?

החזיר הזקן:

רוצה אני לחכות לבעלך.  כלום גם לשם לא יבוא?...

 

1664         בתו של רב נישאה לבנו של צדיק.  ניגש אבי-החתן לברכם ראשון תחת החופה.  הניח ידו על ראשם ובירך ובירך.  אחריו ניגש אבי-הכלה לברכם.  הניח ידו על ראשם ובירכם ברכה קצרה: 

יהי רצון, שזיווגכם יעלה יפה!

בירך ונסתלק.  אמר לו הצדיק, אבי-החתן:

מה טעם לא הוסיף מר לפחות אותה ברכה, שבירך הקדוש ברוך-הוא לאדם וחוה?[29]

החזיר לו הרב:

אין צורך.  מובטחני שיקיימוה מסברה...

 

1665         בתחילת הקיץ מכר פשתני את פשתנו והרוויח כהוגן.  סיפר לידידו ואמר:

הרבה עמלתי ויגעתי כל החורף.  עכשיו דעתי לנסוע לחוץ-לארץ ולנוח כל הקיץ.  אמר לו ידידו:

וגם אשתך תסע עמך?

החזיר לו הפשתני:

שטות!  תבן אני מכנים לעופריים?...

 

1666         פּרוש גלה למקום-תורה ועשה שם שנתיים.  שב לביתו ומצא: אשתו כריסה בין שיניה.  היה שם ליצן אחד, ליגלג עליו ואמר לו:

אין לך, ידידי, על אשתך ולא כלום.  כבר אמרו חכמים:  ״בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על-ידי אחרים״...[30]

 

1667         רינון יצא בעיר על אשתו היפה של סוחר.  הלך אליו אחיו ואמר לו:

אחי, אשתך חשודה בעיני הבריות על שתי פתילות בנר אחד...

נאנח הבעל: 

אף בעיני היא חשודה.

אמר לו אחיו: 

חייב אתה ליתן לה גט.

החזיר לו הסוחר:

מלמד אתה, אחי, ואין לך ידיעה בטיב משא-ומתן.  נוח לו לארם, שיהא לו מחצה בעסק יפה משיהא עסק ביש כּולו שלו...

 

1668         סוחר הסיח צערו לחברו:

אתמול נכנס לביתו ומצא את אשתו ושותפו על הדרגש...

רגז חברו ופסק: 

חייב אתה ליתן לה גט.

החזיר הבעל:

אי-אפשר...  בנים ובנות יש לי הימנה. מה יאמרו הבריות?

אמר לו חברו:

אם-כן, גרש אותו מביתך.

החזיר הבעל:

אי-אפשר... הוא בעל-הממון.

תהה חברו:

אלא אתה מה דעתך לעשות?

הירהר הבעל והחזיר:  אני דעתי – למכור את הדרגש...

 

1669         נשים ישבו בחבורה ודיברו בשכנתן:

פקעת של עצבים היא.  כל היום תגרה בביתה.  עם הבעל היא רבה, עם המשרתת היא רבה, ומנוחה אין לה בעולמה.

הגיעה השיחה לאוזני בעלה של האשה, נענה ואמר:

לחינם אתן מגלגלות רחמיכן עליה.  הלואי והיתה נפשי תחת נפשה.

כל יום ויום יש לה ״שיקצה״ חדשה...

 

1670         תלמיד-חכם נשא אשה, ולא נתחבבה עליו.  ראתה היא אותו מחבב הרבה את ספריו ואמרה לו:

הלואי והייתי אני ספר.

החזיר הוא לה:

על זאת יתפלל כל אדם – שתהיה אשתו ״לוח״...

(״לוח״ מחליפים כל שנה).

 

1671         שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

מה טעם ציווה אלהים את משה, שיפרשו ישראל מנשיהם שלושה ימים קודם מתן-תורה?

החזיר אייזיק-מאיר:

כך ציווה אלהים, כדי שיקבלו ישראל את התורה בדעה צלולה...

 

1672         אמרו לו לרווק בעל-עבירה:

עד שאתה טובע בחטא כל-ימיך ומסתפק בכל מה שבא לידך, מוטב, שהיית נושא אשה כדרך כל אדם.

החזיר הרווק:

סלקא דעתכם, שאם יש לי צורך בכוס חלב, עלי לפרנס בהמה ולהיות תלוי בדעתה?...

 

1673         היה מי שאמר:

נמשלו נישואים לעיר נצורה:  הללו שמבפנים מבקשים לצאת, והללו שמבחוץ מבקשים להיכנס...

 

1674         שיחה:

בחור:  אשקך מנשיקות-פי.

בחורה: למה?

בחור:  הנאה תהיה לי.

בחורה:  הנאה גדולה?

בחור:  גדולה מאד.

בחורה:  על הנאה קטנה חייב אדם לברך תחילה ברכה אחת, על הנאה גדולה חייב אדם לברך תחילה שבע ברכות...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  ״ במערבא כי נסיב אינש איתתא אמרי ליה הכי:  'מצא' או 'מוצא', 'מצא' דכתיב:  'מצא אשה – מצא טוב'  'מוצא' דכתיב:  'ומוצא אני מר ממוות את האשה'״;  ברכות ח, א.

 

[2]  סוכה נב, א.

 

[3]  תהילים צ, ג.  – השווה מאמרם:  ״שלושה דברים מרחיבין דעתו של אדם וכו' ״;  ברכות נז, ב.

 

[4]  קידושין מט, ב.

 

[5]  השווה יבמות סב ב.

 

[6]  קוהלת ז, כה.

 

[7]  ״אמר רבי יהושע בן לוי:  ג׳ דברים סח לי מלאך־המוות...  אל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שאני מרקד ובא לפניהן״;  ברכות נא,  א.

 

[8]  השווה:  "לא תקום פעמיים צרה";  נחום א, ט.

 

[9]  קוהלת ל,  כו.

 

[10]  דברים כד, ה.

 

[11]  כך היא שיגרת־הלשון העממית:  לשון הכתוב היא:  ״ומוצא אני מר ממוות את האשה״;  עיין לעיל סימן 1588.

 

[12]  בראשית כד, סה.

 

[13]  עיין בראשית ה, כה.

 

[14]  ׳״עסוק בש״ס קטן״ ביטוי עממי, ופירושו:  שחק בקלפים.

 

[15]  ״שלושה אין רואין פני גיהנום...  ויש אומרים:  אף מי שיש לו אשה רעה״;  עירובין מא, ב.

 

[16]  איוב ח. ג.

 

[17]  את המת קוברים בטלית מצוייצת, אלא שפוסלים את הציצית תחילה;  יורה דעה שנא ב (רמ״א)

 

[18]  משלי יט, כא.

 

[19]  כתובות סז, ב.

 

[20]  נשים של חצר אחת, או של שכונה אחת, טומנות ערב-שבת את החמין בתנור גדול של אופה, ובשבת קודם סעודה מביאה כל אשה ואשה קדירתה שלה לביתה.  פעמים, כשהקדירות מרובות, מתחלפות קדירה בחברתה.

 

[21]  פסחים ה, א.

 

[22]  תהלים לו, ז.

 

[23]  עיין בראשית ב, כב.

 

[24]  תהילים לח, יח.

 

[25]  גיטין צ, ב.

 

[26]  בראשית ג, טז

 

[27]  תענית יא, א.

 

[28]  תהילים ד, חט.

 

[29]  ״ויברך אותם אלוהים... פרו ורבו ומלאו את הארץ״ ;  בראשית א, כח.

 

[30]  ברכות לה, ב.