_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר הבדיחה והחידוד: מומרים ומוסרים

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

1385 נציב רשע היה לה למוסקבה – סרגי אלכסנדרוביץ דוֹדוֹ של הקיסר.  הרבה גזירות גזר על היהודים והרבה קיצץ בזכוּתם לדוּר במוסקבה עיר-הקודש.  מהם התחכמו ומצאו תחבולות שונות, שלא תשיגם ידו של אותו רשע, מהם לא עמדו בניסיון וקיבלו עלהם נצרוּת, ונפטרו בבת-אחת מכל עוּנוֹתם, ומהם – והם הרוב- גלוּ.

פעם אחת ישבו יהודים מוסקבאים בחבורה וסיפרו זה עם זה על צרת-הישיבה בעיר שלטונו של סרגי הרשע.  פתח אחד ואמר: הרבה עמלתי והרבה יסורים שבעתי, אבל סוף-סוף כּבר יש לי, ברוך-השם, זכות ישיבה כאן.

אמרו לו חבריו:

זכותך מה היא?

החזיר הנשאל:

מיום אתמול ואילך מוכתב אני לסוחר ממדריגה ראשונה.[1]

נענה שני ואמר:

ברוך השם, אף אני כבר יש לי זכות-ישיבה.

אמרו לו:

זכותך שלך מה היא?

החזיר הלה:

אני מוכתב לדוקטור.

קם שלישי ואמר:

זכיותיכם שלכם קליפת-השום לגבי זכותי שלי.

שאלה כל החבורה פה אחד:

אתה מה זכותך?

הוציא הוא מכיסו צלב קטן, הניח לפניהם ואמר:

הרי!... אני מוכתב לישו המשיח...

 

1386 ימים רבים נאבק יהודי מוסקבאי עם המשטרה: עיתים ניצח מתן בסתר, עיתים הצליחה הערמה.  לסוף כּלו כל הקיצים.  בשכונתו נתמנה קצין-שוטרים חדש רשע-מרושע: לא ידע רחם וארב לכל אדם מישראל.  לא עמד היהודי בנסיון ועשה מעשה: הלך לכומר – ושב לביתו "גוי".

ויהי בחצות הלילה והמשטרה באה.  לא קם ולא זע המומר החדש והעמיד פנים כאילו הוא ישׁן.  ניגש קצין-השוטרים למיטתו, הסתכל בו יפה-יפה, הכירוֹ וקרא:

אהא, ז'יד! באת בכפי.  עכשיו לא תימלט עוד...

פּיהק המוּמר החדש לכל רוחב פיו, התמתח לכל אורך המיטה, פישפש ומצא צלבוֹ מתחת לכר, הגיעוֹ עד לחוטמו של הקצין הרשע, נענה ואמר:

והלה מי הוא בעיניך – כּלב?...

 

1387 כמה זמן ישב יהודי במוסקבה שלא ברשות והתפרנס בקושי.  אף קפץ עליו רוגזה של המשטרה.  ולילה-לילה הוצרך לבקש לו מקום-לינה חדש.  וכשבאו לו מים עד נפש, הלך אל הכומר וטבל.

עברו שבועות וירחים.  מצד המשטרה מנוחה ושׁלווה, אבל פרנסה אין.  לימים פגש אותו יהודי מכּרוֹ ושאל:

מה כוחו וגבורתו של אלהיך החדש?

החזיר לו המומר:

כוחו וגבורתו לגבי מה?  אם לגבי זכות-ישיבה – הפלא ופלא, ואם לגבי פרנסה - הבל הבלים...

 

1388 כשגזרה המלכות הרוסית גירוש על יהודי מוסקבה, קיבלו עליהם את הגזירה גם כמה יהודים, שכל ימיהם הוחזקו גויים בעיני הבריות, ואף הם יצאו עם הגולים.  אמרו לאחד מהם:

אתה, שכל ימיך פּרוּשׁ היית מן היהודים, מה לך ולצרתם עכשיו?

לך והשתמד.

החזיר הוא:

תיפּח עצמותיו של אבי-אבי, שהוא לא השתמד בשעתו ולא הביאני גוי לעולם.  אבל אל יזכּוּ נכדי לכך, שאני אשתמד בגללם ואביא אותם גויים לעולם...

 

1389 יהודי הלך לכומר שיטבילוֹ.  אמר לו הכומר:

עד שאני עושה רצונך, הגידה נא לי, למה אתה מבקש להמיר?

החזיר לו היהודי:

משפחתי שׂנוּאה עלי ומבקש אני להביא חרפה עליה...

 

1390 יוֹמיים קודם פסח בא יהודי למסית וגילה לו, שרצונו לטבול.  שמח עליו המסית וביקש למסור אותו לכומר, שילמדוֹ עיקרי הדת.  סירב היהודי ודרש טבילה מיד.  אמר לו המסית:

למה אתה אץ כל-כך?

השיב היהודי:

אני אץ, משום שמחרתיים פסח.

תמה המסית:

ואם מחרתיים פסח, מה בכך?

החזיר לו היהודי:

אלא לשׁם מה אני מבקש לטבול, אם לא כדי שיהא בידי לקנות צורכי-פסח?...

 

 

1391 שני אחים נדברו והלכו יחדיו להשתמד.  נכנסו אל הכומר ולא מצאוּהוּ בבית.  עד שישבו וחיכו לו התחילה השמשׁ שוקעת.  קם אחד מן העתידים להיות מומרים ואמר לאחיו:

מי יודע, כמה יתמהמה עוד?  בוא ונלך בינתיים להתפלל מנחה בציבור...

 

 

1392 לשעבר נהגו רבים מן הכמרים ליתן דינר זהב לכל אדם מישראל, שבא אליהם להמיר.  ונמצאו יהודים, שהיו מערימים ומחליפים שמותיהם ונוטלים דינרים כמה פעמים, ומשתמטים ואינם ממירים.  ראו הכמרים שׁכּך, נמלכו וביטלו מנהגם, שלא יהיו מערימים נשׂכרים.

בינתיים נכנס יהודי זקן אצל כומר ואמר לו:

אדוני כומר, להמיר באתי.

נסתכל בו הכומר והכירוֹ: זקן זה כבר הוציא מידו כמה דינרים.

אמר לו:

לחינם טרחת ובאת אלי.  אותו מנהג כבר נתבטל.

יצא הזקן מביתו של הכומר וזעף:

תיפּח רוחם של הרשעים!  פרנסה נקייה וקלה היתה לנו, ואף אותה ביטלו מאיתנו...

 

 

1393 יהודי בא אצל כומר להשתמד.  אמר לו הכומר:

קודם כל חייב אתה לכפּר פניהם של קדושינו, כדי שיסכימו להכניס אותך בבריתה של כּנסייתנוּ.

שאל היהודי:

במה אכפר פניהם?

אמר לו הכומר:

תספוג מלקות על קידוש שמו של כל אחד ואחד מהם.

תחילה חכך היהודי לסרב, וכשראה שהכומר עומד על דעתו הסכים.  מיד באו שני סגניו של הכומר, מתחוהו על העמוד והתחילו מצליפים ומפרשים:

עשר על קידוש שמו של פאולוס...עשר על קידוש שמו של פטרוס...עשר על קידוש שמו של לוקס...

קפץ היהודי מעל העמוד וזעק:

הניחו לי...אי אפשר במשפחה גדולה כזו...

 

 

1394 מרקוס לוי בא לכוהן פרוטסטנטי, כי יכניסהו אל תחת כנפי דתו.  הראה לו הכוהן פנים שוחקות ואמר:

אם בלב תמים אתה עושה זאת, כאילו אדם חדש אתה נולד.

אמר מרקוס לוי:

אדוני הכוהן, כיוון שאני נולד אדם חדש, הייתי רוצה שגם שׁם חדש ייקרא לי.

הסכים הכוהן ושאל:

מה שׁם חדש היית בוחר לך?

הירהר מרקוס לוי רגע והשיב:

הייתי בוחר לי את השם מרטין לוּטר.

השתאה הכוהן ואמר:

אי-אפשר!  אחד היה מרטין לוטר ואין שני לו.

מיד קם מרקוס לוי ללכת ואמר:

אם כך, כל החליפים הללו אינם כּדאים לי.

לא הבין הכוהן ושאל:

מה פירוּש אינם כדאים לך? כלום בּשם הדבר תלוי?

החזיר מרקוס לוי:

הן, אדוני הכוהן, בשם הדבר תלוי; אם לא מרטין לוטר, אצטרך להחליף את המונוגרמות בלבנים שלי...

 

1395 ינטלס הזקן נתבּארון,קרא לבניו ואמר להם:

בּני, הואיל והגענו, ברוך-השם, לידי כך ונעשינו בּארונים, מוטב, שגם נסיר מעלינו חרפת היהדות ונתנצר.

שיבחו והודו הבנים, והבן הבכור הוסיף ואמר:

לא זו בלבד, אלא גם נשׁנה שמנו.

סירב הזקן ואמר:

ארבעים שנה עבדתי ועמלתי עד שהפירמה ינטלס נתפרסמה בעולם.  עכשיו אתה אומר להרוס כל מה שבניתי.

ניסה הבן הבכור לעמוד על דעתו:

השם ינטלס יהודי הוא עד כדי תיעוּב.

נעלב הזקן והחזיר:

שטות! הרי – אריסטוטלס...

 

1396 אמר יהודי לנוצרי מכּרוֹ:

משום ששמעתי עליך, שאתה בקי במנהגי הכנסייה, - מה לובשים לטבילת-הקודש?

החזיר לו מכּרוֹ הנוצרי:

לפי הידוע לי לובשים לטבילת- הקודש – חיתוּלים...

 

1397 בחבורה של מומחים לענייני תיאטרון התווכּחוּ על גילה של שׂחקנית מפורסמת.  אחד גרס: בת שלושים, השני גרס: בת עשרים וחמש, והשלישי העיד, שעדיין לא הגיעה לעשרים:  בעיניו ראה תעודת-הטבילה שלה.  נענה הראשון ואמר:

מכאן אין ראיה.  אם בתעודת-טבילה אנו משגיחים, הרי אני עבדכם – תינוק בן יומו...

 

1398 שאל מכּס הקטן את אביו:

אבא, בן כמה אדם נעשה יהודי?

 גער בו אביו:

שטות זו מניין לך?  אין אדם נעשה כלום; כל אדם הוא מה שהוא.

לא קיבּל מכּס הקטן והחזיר:

אבא, לא כך.  הנה אני בן עשר, ונוצרי אני.  אתה בן ארבעים, ועדיין גם אתה נוצרי.  ואילו סבא, יהודי הוא כבר...

 

1399  נפלה שמועה בעיר:

פלוני הזקן אומר להשתמד.

נתכנסו אליו מכריו והתחילו רבים עמו:

זקן אתה, מחר יהא עפר לחמך, והיום אתה הולך לשמד!

החזיר הזקן:

דווקא מחמת זיקנה עושה אני כך.  בכמה מן הספרים הקדושים שלנו מצאתי כתוב, שקודם ביאת משיח יהיה שמד גדול, שלא היה כמותו מעולם.  בשמד כזה ודאי גדול יהיה הדחק, וזקן וחלש כמוני ברגליים יירמס.  לפיכך מוּטב שאקדים ואשתמד עכשיו, בשעת רווחה...

 

1400  אחד מחשובי הקהילה בווינה המיר לעת זיקנה ונעשה קתולי.  התבּיישוּ בו חבריו ואמרו לו:

רגלך האחת כבר עומדת בקבר, ויצאת לשמד!

החזיר הזקן:

אל תתמהו.  לפני ימים מועטים הייתי ברומי, ובעיני ראיתי את ההגמונים הגדולים ואת הליכותיהם ומעשיהם.  מתחילה נזדעזעתי.  אחר-כך נתיישבה עלי דעתי ואמרתי: דת שיכולה לישא ולסבול את אלו, ועדיין היא קיימת, אין כמותה לכוח וגבורה...

 

 1401  פייטל וּפייבל הלכו יחדיו אל הכומר להמיר.  ראשון נכנס פייטל, טבל ויצא גוי.  אמר לו פייבל:

פייטל, נו?...

זעם פייטל והחזיר:

ראשית, לא פייטל, אלא פיליפ, ושנית – עם יהודי ארור כמותך אין אני סח: אתם צלבתם את אלהינו...

 

 משיחתו של מומר בן-מומר:

אותו ערב היתה לנו מסיבּה גדולה ויפה.  היינו חמישים איש, וכוּלנוּ אריים טהורים, חוץ מאבא...

 

1403  בנקאי השתמד.  למחר בא לבנק, וכרגיל נכנס לחדרוֹ מזכירוֹ היהודי, העובד עמו זה שלושים שנה.  הסתכל המומר החדש בפני מזכירוֹ הזקן ונדמה לו, שחיוך דק מן הדק מרפרף בפתחי-פיו.  החמיר הוא פניו ואמר לו:

אין זו ממידת דרך-ארץ!...  כלום  ליגלגתי אני מימי על דתך שלך?...

 

1404  מזכירוֹ של בנקאי השתמד.  למחר בא כדרכו אל הבנק לעשות מלאכתו, כתב כמה מכתבים והביאם לבעליו לחתימה.  קרא הלה את המכתבים ומצא בהם שגיאות.  קרע בחמתו את כל המכתבים ונהם:

עשרים וארבע שעות גוי, וכבר חמור!...

 

1405  ארבעה מומרים נכנסו לפונדק.  שתו כוס ראשונה, שנייה ושלישית, וכשהתחיל היין תוסס התחילה הלשון מקשקשת.  פתח הזקן שבחבורה ואמר:

מודה אני: התאווה לממון, לחיים טובים, היא שגרמה לי…

נענה השני ואמר:

אני פילוסוף גדול הייתי.  כפרתי בכל.  אמרתי: הואיל והכל הבל לית דין ולית דיין, למה אשא ואסבול חינם?...

כפף השלישי ראשו והתוודה:

אותי הביאה אשה אל הכומר...היה מעשה...

הרביעי שתק.  אמר לו הזקן:

ואתה?

זקף הוא קומתו והחזיר:

לא מהמונכם אני; הכרה שבלב...

קיפחו הזקן:

חביבי, צא וספּר לגויים...

 

1406  השמש הביא טה ופת-שחרית.  כל הפקידים אכלו ושתו.  הגזבר הזקן לא נגע במה שהביא השמש, לא אכל ולא שתה – ונאנח.

אמר לו חברו:

מה לך?  חולה אתה?

החזיר הזקן:

יום-כיפור היום...

ליגלג עליו חברו:

לעבוד מותר ולשתות כוס טה אסור?

גימגם הזקן ואמר:

באמת איני חייב כלל לצום... עוד לפני שלושים שנה המירותי...

התפלא חברו:

אם כן, למה זה אתה?

החזיר הזקן:

יודע אתה? קשה לזקן כמוני לזוּר מרגילוּת ישׁנה...

 

1407  בּמסיבּה של מומרים התפאר הזקן שבהם ואמר:

זה שלושים שנה יצאתי מכלל ישראל, וכבר ניצחתי בי כל סימני היהדות, חוץ מאחד.

אמרו לו:

אותו שיוּר יהודי מהו?

החזיר הזקן:

את הכלבים עדיין אני ירא...

[נוסח אחר:

...אמרו לו:

אותו שיוּר יהודי מהו?

החזיר הזקן:

לעבור על-פני בית-יראה שלהם ולא לאמר: "שׁקץ תשׁקצנוּ" – איני יכול...]

 

1408  היתה לו לנחום סוקולוב שיחה עם כומר זקן בן-שמונים, צנזור לספרי-ישראל בפטרבורג; התוודה לפניו הזקן ואמר לו: עשרים שנות עמל מינוּ לי עד שלימדתי לשוני להתיז את הרי"ש הרוסית כהלכה, עוד עשרים שנה יגעתי עד שלימדתי פי וקיבתי ליהנות מבשר חזיר, ועוד עשרים שנה הוגעתי את נשמתי עד שלמדתי לשבת במנוחה בבית-יראה שלהם.  ואף-על-פי-כן יודע ומכיר אני, ש"שקץ" קטן משלהם גוי גדול הוא הרבה יותר ממני...

("הארץ" גליון מס' 3981, ברשימתו של ב' א' [בן-אליעזר] "דיאלוגים ספרותיים").

 

1409  שני חברים לישיבה ולהשׂכלה בסתר פרשו לדרכים רחוקות זו מזו: אחד נעשה סופר עברי מפורסם, והשני השתמד ועלה לגדולה בּרשוּת.  לימים נזדמנו שניהם למקום אחד.  ביקש המומר לפייס את דעתו של מי-שהיה חברו לפנים, ואמר לו:

נאמן עלי הדיין: אף-על-פי שהמירותי ונעשיתי גוי, יהודי גמור אני מבפנים.

נעץ הסופר עינים בודקות בחוטמו הגיבן של המומר והחזיר לו: מה שמבפנים איני רואה ואיני יודע, אבל אני רואה ויודע מה שמבחוץ…

 

1410  מומר רחץ בים, ועל כל כריעה וכריעה שכּרע ניטלטל הצלב שבצווארו.  היה שם יהודי אחד מכּרו, ניגש אליו ואמר לו: עצתי, שמכאן ולהבא, כשתבוא לרחוץ, תעשה אחת משתי אלה: או שתלבש מכנסי-רחיצה על בשרך, או שתפרוק את הצלב מעל צווארך…

 

1411  בחור יהודי המיר. אמרו לו:

על עצמות אביך אין אתה חס; בקברו יתהפך מבּוּשׁה שהניח בן כמותך.

החזיר הכומר:

אין בכך כלום.  מחר ימיר אחי, וישוב אבא ויתהפך, וינוח על מקומו בשלום כבתחילה…

 

1412  יוריסטון יהודי המיר.  לא היו ימים מועטים והמיר גם אחיו, חנווני לפוזמקאות.  אמרו לו לזה:

תינח אחיך: יוריסטון הוא ובפני יהודי נעולים כל השערים.  אבל אתה הפוזמקאי, מה תועלת יש לך מן השמד?

החזיר הפוזמקאי:

חס ושלום! לא לתועלתי, אלא לתולעתו של אחי נתכּוונתי: יוריסטון הוא ולסביבה נוצרית הוא צריך…

 

1413  בנקאי יהודי השׂיא את בתו למומר. אמרו לו:

כלום תמו בחורים יהודים, שנתת את בתך למומר?

החזיר אבי-הבת:

רבותי, דורנו דור-מדע הוא, ואל תהא השיטה של תערובת הגזעים קלה בעיניכם…

 

1414  בחור מומר, מבני-בניו של רב מפורסם, ארס לו בחורה עשירה, בתו של יהודי שנתבארון.  וגדול ויפה היה נשף-האירוסין בביתהּ של הכלה, וגדולה היתה השמחה של "הבארונית" הזקנה, אמהּ של הכלה.  עיניה נוצצו מהנאה, ורגע-רגע ליטפה את החתן ולחשה לו:

כל ימי התפללתי לחתן כמותך בשביל בתי…

חייך החתן ואמר לה:

כלום אחד מאלף אני?

החזירה לו הזקנה:

הן, יקירי, אחד מאלף… גוי הגון ממשפחה מיוחסת בישראל…

 

1415  בחור מומר, בנו של מומר עשיר, חשקה נפשו בבת-ישראל ענייה ובקש לישא אותה.  עיכּב אביו ואמר לו:

בני זיווג זה לא נאה לך מצדי-צדדים.  ראשית, לא נאה לך שתישא בת-ישראל, כי גוי אתה, ושנית, לא נאה לך שתישא בת-עניים, כי יהודי אתה…

[נוסח אחר:

סטודנט יהודי עני היה מחזר אחרי בתו של מומר עשיר.  אמר לו המומר, אבי-הבת:

ידידי, לחינם אתה טורח.  גוי אינו משיא בתו ליהודי, ויהודי עשיר אינו משיא בתו לסטודנט עני…]

 

1416  מומר שעלה לגדולה ונעשה יועץ-המדינה ישב ודן לפני יהודי מכּרוֹ על צרת-הבת:

בת-יחידה יש לו, ואין זיווג מזדמן לה: גוי הגון אינו רוצה להתחתן בו, ובמי-שהוא מארחי-פרחי של הגויים אין הוא רוצה.

אמר לו מכּרו היהודי:

עצתי, שתשיא בתך לבנו של פלוני.  אף פלוני זה משלנו הוא, ולאחר שעשה אותו מעשה נתעלה ונעשה ראש-העיר.

נעלב המומר יועץ-המדינה:

וכי כך אני בעיניך שבתי, בת-בנו של הש"ץ דמתא במאזפּבקה, אשיא לבן-בנו של חייט בבאלבירישוק?...

 

1417  יהודי זקן נחשד בעוון פלילי, ונמסר לידי חוקר-דין מומר, שהמיר לפני זמן מועט ובזכות זו נתמנה חוקר-דין.  טען לפניו הזקן והוכיח לו באותות ובמופתים, שחושדים אותו במה שאין בו.  סיים ואמר:

והרי אני עומד לפניך ועם נפשי אני דן: אם יכול אני עדיין למסור דיני למידת-הרחמים שבלבך היהודי, או מוטב שאתלה כבר גורלי במידת-האהבה שבלבך הנוצרי?...

 

1418  גלח קתולי הכניס יהודי בבריתו, ולמחר מצא אותו יושב ואוכל צלי-אווז.  ואותו יום היה שישי בשבת, שתענית-בשר הוא לקתולים.  נסתכל המומר בגלח וראה, שפניו זועפים ואמר לו:

תנוח דעתך, אישי הכוהן, דג הוא זה.

רגז הגלח:

לא דייך, שאתה עבריין, אלא שגם שקרן אתה.

החזיר לו המומר:

חלילה, אישי הכוהן! אינני לא עבריין ולא שקרן.  ממך ראיתי ועשיתי.  מה אתה זרקת עלי מים טהורים ואמרת לי: "עד עכשיו היית יהודי, מכאן ואילך קתולי אתה", אף אני זרקתי על האווז מים טהורים ואמרתי לו: "עד עכשיו היית אווז, מכאן ואילך דג אתה"...

 

1419  יהודי עני השתמד, וכשם שהיה עני קודם שמד, כך נשאר עני גם לאחר שמד.  אמרו לו:

בשלמא עשירים משתמדים: להוטים הם אחרי תענוגות העולם הזה; אתה, הקבצן, למה השתמדת?

החזיר המשומד:

קצתי בחיי מפני אשתי, שכל יום שישי היתה מטרידה אותי ותובעת כסף לצורכי-שבת.

אמרו לו:

מה תיקנת?  עכשיו היא מטרידה אותך כל יום שבת ותובעת כסף לצורכי-יום ראשון?

השיב המשומד:

אף חיי-שעה קרויים חיים...

 

1420  יהודי המיר ונעשה קתולי.  לא הוציא שנה בקתוליות והמיר שוב ונעשה פרוטסטנט.  אמרו לו:

סחורה אתה עושה בדתות?

החזיר המומר הכפול שׁניים:

לא הוא ולא מקצתו, אלא אלהים כלבבי ביקשתי.  אלהינו שלנו, של היהודים, מידה טובה יש בו: אין אני רואה אותו, אבל כנגדה יש בו מידה רעה: תמיד, בכל עת ובכלשעה, הוא רואה אותי.  עמדתי והמירותיו באלהיהם של הקתולים.  תחילה הנאני במידה טובה שיש בו: אין הוא רואה אותי, אבל אחר-כך התחיל מצערני במידה רעה שיש בו: תמיד, בכל עת ובכל שעה אני רואה אותו.  נמלכתי והמירותיו באלהיהם של הפרוטסטנטים, שכּולוּ מידה טובה: אין הוא רואה אותי, ואין אני רואה אותו...

 

1421  מומר ציווה לבניו קודם מותו, שיקברוהו בקברות-ישראל.  כשמת, באו הבנים אל "הנאמן" של חברה קדישא וביקשו מאתו מקום-קבורה לאביהם בבית-העלמין היהודי.  לא רצה "הנאמן" לדחות אותם משום, שהם היו תקיפים אצל הרשות, אף לעשות רצונם לא רצה, ואמר להם:

תצטרכו לשלם הרבה דמי-קבורה, סכום כזה וכזה.  תמהו הבנים: סכום זה שאתה אומר שקול כנגד בית-העלמין כּוּלוֹ!

החזיר להם "הנאמן":

היא הנותנת.  קיימא לן, שלעתיד לבוא יחיו כל המתים, חוץ מן המומרים.  נמצא, שבית-העלמין יהיה גם מופנה כוּלוֹ לאביכם בלבד...

 

1422  מומר שלח מכתב לאביו וכתב לו:

"אבא, המעשה הרע שעשיתי בחופזי גוזל מנוחתי ביום ובלילה.  רוצה אני לשוב לדת ישראל ולעשות תשובה".

החזיר לו אביו מכתב וכתב לו:

"בני, מי שעשה שטות והבריות מלגלגות עליו, יחזור ויעשה שטות אחרת, כדי שיהיו הבריות מלגלגות עליו?"...

 

1423  יהודי חייב ראשו למלכות.  ערב אותו יום שעלה לגרדום קרא לממונה על בית-הסוהר ואמר לו:

יבוא נא הכומר אלי.  להמיר אני רוצה.

אמר לו הממונה:

אם על-ידי כך אתה אומר להציל חייך, טועה אתה.  כבר נגמר דינך.

עמד הנדון על רצונו ואמר:

יודע אני.  אף-על-פי-כן יבוא הכומר.

בא הכומר והכניסו בבריתו.  ולמחר כשהוליכו את המומר החדש לגרדום והכומר בקש ללוותו, בעט בו והבריחו מעל פניו.  תמה הממונה:

אם-כן, למה המירות אתמול?

החזיר הלקוּח למוות:

הואיל וכבר נגזרה גזירה, מוטב שׁייתלה גוי ואל ייתלה יהודי...

 

1424  שאלו למחודד:

מפני מה רוב מומרים עשירים ורוב גרים עניים?

החזיר המחודד:

טבעם של דברים גורם.  מומר – מוחו מוח יהודי ומזלו מזל גוי, ואילו גר – מוחו מוח גוי ומזלו מזל יהודי...

 

1425  שאלו למדכּי חבד:

מה צורך יש במומרים?

השיב מדכי:

אם אין צורך בהם בחייהם, יש צורך בהם לאחר מותם.

אשה פרועת-ראש כשהיא באה לפתחו של גן-עדן, אין המלאך מיכאל יודע, אם היא גויה אשת-איש,  או שהיא בתולה ישראלית.  מיד מעמידים לה מומר, הבּקי גם בריח פשטידה של שבת וגם בריח של קותלי-חזיר, והוא נותן חוטמו בה, במקום הראוי לכך, ומריח: אם ריח קותלי-חזיר עולה באפו, בידוע שגויה היא, ואם ריח פשטידה עולה הימנה, שמע-מינה בת ישראל היא...

 

 1426  בשכונתו של הרב רבי שלמה-יהודה רפופורט (שי"ר) בטארנופול גר משכיל אחד, שיצא לתרבות רעה והמיר.  פעם אחת נכנס אותו מומר אצל הרב בשבת, ובו בזמן נכנס גם האיזגד והניח מכתבים על השולחן.  אמר הרב למומר:

לך פתח את המכתבים.

נעלב המומר ואמר:

רבי, כלום גוי לשבת אני בעיניך?

החזיר לו הרב:

"לך, לכך נוצרת"...[2]

 

1427  הפרופיסור המומר דניאל חוולסון חיבּר, כידוע, ספר כנגד עלילת-הדם, והרבה טובה החזיק לעצמו כלפי היהודים, וגם שכר רב דרש מאת עסקני ישראל בפטרבורג.  שלח לו אחד מגדולי הרבנות:

"אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת"[3].

החזיר לו חוולסון:

"רבי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי"...[4]

 

1428...פעם אחת העליב בו בחוולסון חבר נעוריו ואמר לו:

כיצד אין אתה מתבּייש מפני זכרו של רבנו רבי ישראל אזרצר, שקיבלנו תורה מפיו, וגם אתה היית תלמיד מובהק לו?

החזיר לו חוולסון:

ידידי, אין אדם נתפס על אמונה שבלב.

רגז הלה:

צא וספר לתינוקות.  כלום באמת אתה מאמין?...

הפסיקו חוולסון:

הן, ידידי; אני מאמין באמונה שלימה, שנוח לו לאדם שיהיה פרופיסור בפטרבורג משיהיה מלמד בשניפישוק...

 

1429  במסיבה של חשובי ווילנה התווכחו על חוולסון: הללו דרשו אותו לגנאי, שמומר הוא, והללו דרשו אותו לשבח, שהוא מהפך בזכותם של ישראל.  היה שם באותה מסיבה רבי נפתלי-צבי-יהודה ברלין ("הנצי"ב") מוולוזין ושאלו לו מה דעתו?

החזיר הנציב:

מעשה באדם אחד שחלה ונסתכן.  נתכנסו אצלו גדולי הרופאים שבעירו ולא מצאו לו רפואה אלא בשר בהמה טמאה.  מתחילה סירב החולה, ולאחר שגזר עליו הרב לקיים דברי הרופאים מדינו של פיקוח-נפש, אמר:

"רבי, כיוון שאתה גוזר עלי, אני נשמע לך, אבל בתנאי שלא יערפו את הטמאה כמנהג עכו"ם, אלא ישחטוה ויבדקוה כמנהג ישראל".

עשה הרב רצונו וציווה על השוחט, שישחוט ויבדוק.  שחט השוחט ובדק ומצא סירכה בריאה, והביאוה אל הרב לשאול עליה.  רקק הרב ואמר:

"שוטים שבעולם!  למה אתם שואלים על זו?  כלום יש כשר בטמא?"...

 

1430  סיפרו לו לרבי מנחם-מנדיל שניאורסון, בעל ה"צמח צדק" שיהודי המיר.  נענה רבי מנחם-מנדיל ואמר:

שקר הדבר! יהודי אינו ממיר...[5]

 

1431  סיפרו לו לרבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שזקן בן שבעים המיר.  נענה רבי לוי-יצחק ואמר:

ריבונו של עולם, הבט משמים וראה, כמה גדול כוחו של אדם מישראל לעובדך באמת.  שבעים שנה עמד זקן זה ביהדות!...

 

1432  סנדלר נפתה ליעקב בּראפמן המומר-המלשין והשתמד.  מיד פירשו הימנו כל לקוחותיו היהודים והוא הגיע עד כיכר-לחם.  עמד והלך לבראפמן מורו ורבו ותבע מאתו, שיפרנסהו.

עד שנשתמדתי, - טען לפניו הסנדלר, - היה לפחות לחם בביתי; עכשיו, לאחר שנשתמדתי, אני וביתי רעבים.

ליגלג עליו בראפמן והחזיר לו:

מה טענה יש לך עלי?  דייך, שהנחלתיך עולם הבא, ואין אני חייב להנחילך גם עולם הזה...

 

1433  סוחר יהודי מיוצאי גרמניה היה בווילנה ושמו הימן.  ורע היה האיש לבריות ורע למקום.  לסוף המיר.  פעם אחת פגש אותו ישעיה'קה פייפר בשוק ואמר לו:

שלום, רבי המן.

כעס המומר החדש:

הימן שמי ולא המן!

החזיר לו ישעיה'קה:

טועה אתה.  הימן חסר יוד נקרא המן...

 

1434  בזמנו של חיים שטינטל הירצה באוניברסיטה הברלינית תורת-ההגיון הפרופיסור לצרוּסוֹן, פילוסוף יהודי שהמיר ושינה שמו ללאסוֹן.  פעם אחת דן תלמיד אחד לפני שטינטל בפילוסופיה של היגיון והביא ראיה לדבריו מתורתו של לאסון.

נענה שטינטל ואמר:

הנח לו ללאסון!  היגיון פירושו – יושר מחשבה ומעשה, ואלו בר-נש זה הוא גופו נעשה "ערל" ואת שמו "מל"...

 

1435  יצחק-יהודה גולדציהר נזדמן למסיבה אחת בבודאפשט עם מומר מלומד, שׁיצא מכלל ישראל בגלל קתדרה של פרופיסור מן המניין, והתחיל אותו מוּמר נואם לפני המסוּבּים המאדיארים ומקלס בכל לשון של קילוּס את הרוח המאדיארית הטהורה.

אמר לו גולדציהר:

חבל, שאיחרת לבוא לעולם ולא היית בדורו של ישעיה הנביא. הרגיש הלה, שלא לשבחו מתכּוון גולדציהר, אף-על-פי-כן אמר לו:

שמא תפרש דבריך?

נענה גולדציהר ופירש:

ישעיה גינה את ישראל שבדורו, קבל ואמר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע"[6].  אילו אתה בן-דורו, היה רואה שגם בישראל יודע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ולא היה צריך לקבול וּלגנוֹת...

(א' ש' יהודה, "גולדציהר האיש והיהודי", "העולם" מס' 28 לשנת 1924).

 

1436  היה לו לצנזור וולף טוּגנדהולד בן סטודנט וכתב לאביו: "רבות מחשבות בלבי: מה יתנו ומה יוסיפו לי לימודי?  כל השערים נעולים בפני יהודי.  רק דרך אחת לפני – לטבול.  אבל ירא אני, פן יירע בעיניך הדבר הזה.

החזיר לו אביו:

"בעבורי אל תמנע מים"...[7]

 

1437  היה בפטרבורג מומר צנזור לספרי ישראל ושמו ניקנדר זוסמן, ושטוף היה בשתייה.  פעם אחת נכנס יחד עם סופר יהודי למסבּאה והזמין יי"ש.  כשהביאו לו, מזג כוס גדולה, הצטלב ושתה כוסו בבת-אחת.  ראה שנתכרכמו פניו של בן-לוייתו, ואמר לו: אל נא ירע לבבך, שהצטלבתי קודם שתייה.  לשם שמים נתכּוונתי.  למה יאמרו הגויים, שהם ראו יהודי גרגרן, השותה יי"ש כמים?...

(זכרונותיו של א' קויפמן ב"ייבר, סטארינא" של דובנוב, חוברת ג' לשנת 1913, עמוד 339).

 

1438  עוד צנזור מומר היה בפטרבורג ושמו ישראל-איסר לנדא.  הוא היה אומר:

זקני-ישראל כועסים עלי, ששיניתי את "הנוסח" ואני מתפלל מתוך "סידור" חדש, וצעירי-ישראל כועסים עלי, שיש לי "סידור" בכלל...

 

1439  ישראל-איסר לנדא חיבּב את הלשון העברית, ועוד יותר חיבב את הלשון-העברית-הארמית.  בלשון זו כתב רוב מכתביו לסופרים עברים, ופעמים היה חותם:

"ישראל, אף-על-גב דליכא איסר בהדיה".

 

1440  הפרקליט המוסקבאי המפורסם לב קוּפרניק חשק בבתו של שצפּקין, השחקן הרוסי המפורסם.  המיר ונשא אותה לאשה.  לפייס את דעתו של אברהם אביו, שהיה מן המשכילים העברים בקיוב, כתב לו מכתב עברי וביקש מאתו סליחה על המעשה אשר עשה.  החזיר לו אביו:

יכול אני לסלוח לך על החטא, שחטאת לאלהי העברים, אבל איני יכול לסלוח לך על החטא, שחטאת לדקדוק הלשון העברית וכתבת אל"פין במקום עי"נין...

(זכרונותיו של א' קויפמן, שם עמוד 339).

 

1441  בשנות המלחמה של רוסיה ותורכיה (1877-1876) היו הקבלנים גרגר, כוהן והוֹרביץ המשבירים לחזית הרוסית ונתעשרו עושר רב.  הורביץ היה מומר.  אף-על-פי-כן חיבּב את הספרות העברית, וכשהביא לו הזקן גוטלובר ספריו קיבלו בסבר פנים יפות וגם נדבה נתן לו בעין יפה.  סיפּר גוטלובר את הדבר ליהושע בן-יעקב סירקין וסיים:

מי יתן כל עם ה' משומדים[8]...

(זכרונותיו של ג' נ' – הוא סירקין – שם חוברת ג' לשנת 1914, עמוד 435).

 

1442  יהודה-ליב גורדון (יל"ג) הזמין את המשורר העברי המומר ק' א' שפירא לסדר של פסח.  חזר שפירא והזמין את יל"ג ל"סדר" של פסחא.  וכשבא אליו יל"ג בתחילת הלילה מצא, שהכל כבר תם ונשלם.  אמר לו יל"ג:

בוא וראה, מה בין "סדר" שלנו ל"סדר" שלכם.  אנו פינו מלא עד חצות-לילה, ואתם תיכף עם ערב כריסכם מלאה.

החזיר לו שפירא:

מה תימה יש בדבר?  אתם שוהים הרבה ב"מה נשתנה" וב"עבדים היינו", ואילו אנחנו מתחילים ב"דבר אחר"...

 

1443  בזמנו של לואיגר הזכיר מי-שהוא בפרלמנט האוסטרי את בּרנה והיינה לשבח, והטעים ששניהם מישראל.  קם אחד מן הקתולים ואמר:

בחפץ-לב אנו מוותרים על המומרים הללו ומסכימים להחזירם לישראל.

מיד נענה אחריו יוסף-שמואל בּלוֹך ואמר:

ואנו מסכימים לקבלם בתנאי, שתחזירו לנו עוד מומרים אחדים משלנו, כגון ישו מנצרת ושליחיו...

 

1444  שאלו למוריץ מושקובסקי, הפסנתרן הידוע:

מה טעם לא הלך בדרך בני-משפחתו, שהם כּוּלם המירו, והוא נשאר יהודי?

החזיר מושקובסקי:

להמיר? לא; יותר מדי מנהג יהודי הוא זה...

 

1445  למומר עשיר מעשירי ברלין באו אורחים לראות ביתו החדש, אשר בנה לו.  הכניסם לטרקלין ואמר להם:

כאן, רבותי, הכל לפי נוסח המאה השמונה-עשרה.

אחרי הטרקלין הכניסם לחדר-העבודה ואמר:

כאן תקופת התחייה הגרמנית של המאה השש-עשרה.

לסוף הגיעו האורחים לחדר בקצה-המסדרון, ולא הכניסם בעל-הבית לאותו חדר.  שאל אחד מן החבורה:

חדר זה מה טיבו?

פלט בעל-הבית בדרך בּיטוּל:

סתם ישׁנוֹת של אבא.

היה שם הזקן קרל פירשטנברג, נענה ואמר:

פּירוּש, התקופה שלפני הנצרות...

 

1446  מוֹסר חטא לרשוּת וגזרה עליו מלקות בפרהסיה.  לקה ובכה, קם על רגליו וצחק.

אמרו לו:

מה הנאה יש לך?

השיב המוסר:

אני צוחק מחמת הנאה, שיהודי לוקה.

חזרו ואמרו לו:

אם-כן, למה בכית תחילה?

החזיר המוסר:

בכיתי מחמת צער, שיהודי נהנה...

 

1447  יהודים קינתרו את המוסר שבעירם ואמרו לו:

שמועה שמענו, שבפינסק הרביצו בך כהלכה.

התריס המוסר והחזיר:

גם זו לכם עיר?...

 

1448  מוסר חלה ונסתכן.  ראה, שהגיע קיצו, קרא לבנו ואמר לו:

בני, עשה אוזנך כאפרכסת ואגלה לך סודות, שפירנסו אותי, ואם בדרכי תלך יפרנסו הסודות הללו גם אותך.  פלוני הסוחר לאריג עושה סחורה באריג הבא ממדינות-הים, ומכס למלכות אינו משלם.  והרי הוא חייב לשלם לך שכר-שתיקה.  פלוני המוזג מוכר משקאות שתוּקים, וגם הוא חייב לשלם לך שכר-שתיקה.  פלוני הקבלן מלסטם את המלכות, כל-שכן שהוא חייב לשלם לך שכר-שתיקה...

אמר לו הבן:

אבא, אתה זקן ורגיל ונשאו פניך, אני, כשאבוא אליהם לדרוש שכר-שתיקה, יתלו בי עלילה וימסרוני לרשות כדי להיפטר ממני. 

נענה החולה ואמר;

חס ושלום, בני, שתוציא לעז על אנשים מישראל.  "נעלם" אתה, ואין ישראל חשודים, חלילה, שימסרו "נעלמים" לרשות...

(עיין לעיל סימן 1373 וגם הערה לסימן 1059).

 

1449  מת מוסר והניח אחריו בן מוסר.  הלך כּלב לץ אחרי מיטתו ובכה.

אמרו לו;

רבי כלב, על מוסר זה שמת אתה בוכה?

החזיר כלב;

ש"ס מפורש הוא; "בכו בכו להולך, ואמר רב יהודה אמר רב; להולך בלא בן-זכר"[9], שהלך יחידי לעולמו, ולא נתלוה בנו עמו...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] יהודים סוחרים ממדריגה ראשונה וגם יהודים בעלי השכלה גבוהה הותרו לדור בחוץ-לתחום, ואפילו במוסקבה.  הם גם הורשו, שיהיו לאיש איש מהם שכירים ומשרתים יהודים במספר ידוע, ורשות זו שימשה תחבולה לזכות-ישיבה בשביל סתם-יהודים, שהיו נכתבים ל"יחסנים" אלו כשכירים ומשרתים כביכול.

[2] בבא מציעא פה, א.

[3] משנה אבות ב, ח.

[4] ברכות יז, א.

[5] פירוש: מי שממיר, סופו מוכיח על תחילתו, שלא היה יהודי מלכתחילה.

[6] ישעיה א, ג.

[7] השווה תפילת "גשם" לשמיני עצרת.

[8] השווה: במדבר יא, כט.

[9] בבא בתרא קטז, א.