_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ל. נ. טוֹלְסְטוֹי

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

נקודה גיאוֹגרפית חדישה נתוספה בעולם ואוֹצר רוּח גדול נִטַּל ממנוּ:  בפנה חשכה, באוסטפובה, מת טוֹלסטוֹי.

רבים הם האמנים הגאונים, שכבר נשכחוּ, רבים הם, העתידים להשכח:  בני-דוֹרם, בני-שעתם היוּ וגם ביצירותיהם נתנוּ חיים רק לנפשות בנות-דורן ובנות-שעתן.  טוֹלסטוֹי בצר לו מקום בין היוצרים, החיים וקַיָּמים עד העולם:  לוֹ נגלה הרז, המתגלה רק לבחירי-בחירים, – לקלוט את הנצחי שבאדם וּבחיים, לתת דמוּת וצוּרה לרוּחני ההוּא, הפורץ ומוחק כל גבוּלי הזמן והמקום.  גם כי ישָׁכְחוּ ולא יִזָכְרוּ עוד המקרים וצרוּפי המאורעות העוברים, המשמשים לבושים ליצירותיו של טוֹלסטוֹי, לא ישכחוּ ולא יעברו גלוּיי-הנפש, אשר חשף בהם והעמידם לעד.  כְּמוֹת אַנְדְרֵי בּוֹלְקוֹנְסְקִי מתו בני-אדם דורי-דוֹרוֹת לפניו וימוּתוּ בני-אדם דורי-דוֹרוֹת אחריו.

   רבים הם גאוני-המוּסר, שבהם נשכחוּ, רבים הם, העתידים להשכח:  רק את קללת-דורם ראוּ ורק את תקוּן-דוֹרם בקשו.  טולסטוֹי גאוֹן-המוּסר לא ישכח:  לא את תקוּן דורו בקש, כי-אם תקוּן האדם.  לא לדורו, אף לא לעצמוֹ בקש לתת אלהים, כי-אם לאדם.  לא אמת לשעה בקש, כי-אם אמת עוֹלמית, לא חיי-שעה, כי-אם חיי עולם.  את המות, מקור כל הרע, מקור כל החטא והרפיון, בקש לעקור מן העולם.  הבקשה להמית את המות – זהו היסוד, שעליו נבנו יצירותיו הגדולות, הוא היסוד, שעליו נבנה מוּסרוֹ.

   זה עתה נסתם הקבר, שאליו הורד טולסטוי, עוד טרם הגיעה השעה להסתכל במה שהניח אחריו ירוּשת-עולם.  את הכל מאפיל ומכהה עכשיו הוֹד הרגעים האחרונים של הנפש הכבירה והנפלאה הזאת.

    דומה, כאילוּ חידה מני קדם עולה לפנינו.  בן שמונים ושלש, רגע אחד לפני הפרדו מן העולם, יצא טולסטוי להתיחד עם נפשו על הגבעה ההיא, אשר שם "עצרו חייו את מהלכם פתאם" לפני שלשים וחמש שנים, בשעה שהתחולל ראשונה הסער בקרבו "ואיזה כח שלא נִתַּן להנצח, כח שיהיה גדול ומלא יותר מן הרצון, דחפו להפטר מן החיים".  ובהתיחדו כאן עם נפשו נדמה לו, כי הוּא שומע את קול אלהיו קורא אליו:  "במקום הזה התחילה המסלה אשר כבשת, אבל אין סופה של המסלה במקום הזה"...    כל הלילה עמד הַשָּׂב והאזין אל הקול, שנשמע לו בלבו, בדמו, בכל ישוּתו.  עם דמדומי-בֹקר לבש כלי-גולה ועזב את ביתוֹ ואת האנשים, הקרובים לו קרבת-בשר, וגם את אלה, הקרובים לו קרבת-רוּח.  הדיר את עצמו מן העולם ויצא אל הערבה – אל אשר אין שם בלתו הוא ואלהי-רוּחוֹ...

   דומה, שזו היא הדרך הישרה והטובה.  כבר הזיר את עצמו מן הכל:  מן הכנסיה, אשר גִּדְלָה אותו, מן המעמד הנבחר, מעמד האצילים, אשר טִפַּח אותו, מן המלכות, אשר לה נלחם לפני ימים רבים, מן האחוּזה, אשר לתקונה הקדיש את רוֹב ימי-נעוּריו, מן המשפחה שהיתה לו מקור אוֹשר עשרות בשנים, ולסוף גם מעצמו.  "האהבה, הראויה לשמה, – כך הורה, – עומדת רק על שכחת עצמוּתוֹ של האוהב, על מסירות הנפש לכל אדם, ששכחה זו מחייבת...   אהבה, שאינה עומדת על שכחת עצמוּתוֹ של האוהב ושלפיכך אין היא מחייבת מסירוּת הנפש לכל אדם – אינה אלא חיי בהמה"...   מן הכל כבר הזיר את עצמו, צעד אחרי צעד פרש מן החטא, כפיה אחרי כפיה כפה את עצמו שלא להשתתף ברע בכל מקום שהוּא.  ואחרי כל הכפיות הקשות האלה, אחרי כל הכבושים, שכִּבֵּשׁ את טבעו, המושכו אל החטא, עדיין הוא עומד כבתחלה בתוך החטא, עדיין הוא שוּתף לרע – לאדם, שהוא כּוּלוֹ רע, כּוּלוֹ חטא...   הרי, שאין דרך אחרת אלא זו, המוציאה מן העולם, כשם שלפני שלשים וחמש שנים לא היתה דרך אחרת אלא זו, המוציאה מן החיים.  ובן שמונים ושלש הוא יוצא אל הערבה – אל אשר אין שם בלתי אם הוא ואלהי-רוּחוֹ, והוא שב אל עצמו, רק אל עצמו.  זאת אומרת – הוא שב אל החטא....

   סתירה היא זו בתוך נפשו של טוֹלסטוֹי? – לא.  סתירה עולמית היא בנפשו של כל אדם.  "כשמציקה לו לאדם הכרת קטנוּתה וקוצר ימיה של ישוּתוֹ הפרטית, הוּא שואף להבלע במצוי גדול וְקַיָּם – ומאבד עצמו בתוך "הכלל"; וכששוב מציקה לו אבידת צוּרתוֹ האישית, שנבלעה באיברי הכלל, – הוּא שואף להיות גרגיר-חול לעצמו, ולא טפה בים הגדול*).[i]

   וחברת בני-האדם מה היא עושה? – זו אינה עשוּיה לְוַתֵּר אפילו וִתּוּר כל-שהוּא על "זכיותיה".  אין היא נשמעת לבחירה ואין היא נכנעת מפניהם בשעה שהם עומדים בתוֹכה.  אבל אין היא מניחה להם גם לצאת מתוכה.  הבחירים רואים את עצמם כאלוּ בני-חורים גמורים הם, ובשעה "שמציקה להם אבידת צוּרתם האישית" יש אשר יאמרוּ לברוח לא רק מפני "הכלל", כי-אם גם מפני האלהים, אשר שלחם אל הכלל.  ובורחים הם בדרך אחד ובני-האדם משיבים אותם בשבעה דרכים.  ושלא מדעתם הם שבים לעמוד במקום החטא בתוך העולם, שלא מרצונם הם להיות שוּתפים לרע בקרב האדם.

  "ושכנתי בתוך טומאתם" – זו היא המדה לבחירים.

 

"העולם", 1910

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] [אחד-העם:  "רמזים", "העולם" נו' 36 לשנת 1910.]