_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הֶחֳרָבוֹת

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

"...ובהגמר המלחמה יש אשר נראה:  פה חוגגים חג הנצחון על האויב, ושם מבכים את החללים, המובלים לקברות". –

לַאוֹ-עֻזֶה, "על החוק והצדקה".

"... הוי על המלחמות!  צריך לשנוא אותן בכל כח השנאה, החזקה כשמיר". –

אמיל וורהארן, "צפירות".

 

I

יהיה מה שיהיה מקור נטיתו של האדם למלחמה – שכרון המלחמה, כשהוא לעצמו, יש בו במדרגותיו הראשונות יופי מיוחד והוד נורא, מאותו היופי וההוד, שיש בכל פרץ-כח.  אבל – רק במדרגותיו הראשונות.  המסעות הראשונים של המחנות, כשהכחות, הטמונים בצבורים הגדולים האלה, נחשפים ומתגלים פעם אחת, - מרעידים את הלבבות וסוחפים בזרים יפים את המוני-העם.  אחר-כך, כשההמונים מתרגלים לאט-לאט ביופי וההוד הללו, חנם אובד בעיני העם וההתלהבות שוקעת וגוֹועת.  ונזכר אנכי בשיחה, שהיתה לי לפני שנתיים, בערך, עם אופיצר רוסי, לוחם לבן-שער עם חכם-עינים.  זהיר היה איש-שיחתי בדבורו ובכל-זאת לא-יכול לכסות על הספק והעצבת שבלבו.  ולבסוף סיים באנחה: "לבי מהסס, למלחמה אבד חנה התיאטרלי"...

מלחמה, הנמשכת והולכת ימים רבים, חדלה מהיות מלחמה במובנה העצמי והיא נעשית קטל והרג, שאמנם עלולים הם, כמובן, לכלות ולאבד, לשחת ולהחריב בכח הכמות, אבל ברובם אינם מבליטים עוד שום אכויות חדשות לא במנצחים ולא במנוצחים. 

מנקודה זו רשאים אנחנו לאמר, שמלחמת-העולם חדלה מהיות מלחמה במובנה העצמי: במזרח – אחרי נצחון הגרמנים בגליציה ובפולניה, במערב – אחרי מפלתם הראשונה של הגרמנים על גדות מארנה.  כל מה שהיה בשני הצדדים מן החוסן, המאמץ והאֶרְאֶלות, הטמונים בעמקי הנפש והאופי, נבעה ונתגלה במלואו עד הרגעים האלה, שהם רגעי-הנובה העליונים במלחמה זו;  מכאן ואילך אין עוד גדלות חדשה;  יש רק כמות ולא איכות.  לכל היותר – יש רק "בחינה" למדת תקפם ובריאותם של העצבים.  ותמיהני, אם בכל ימי-המלחמה היתה שעה יותר ראויה לשלום מזו האמורה.  אבל מה נעשה וכבר נגזרה גזירה על כל מי שטעם מכוס-השכרון, שלא יניחנה מידו עד אם ישנה וישלש וישתכר – "ויהא מתלכלך בטיט ומוטל באשפה"...

בין כך ובין כך, עכשיו אנו עומדים בסופה של המלחמה וכבר ניתנה רשות לעין להסתכל, - איני אומר:  לראות, - בנזקין, אשר גרמה לעולם.  בשעה זו שאנו קיימים בה היום, כבר נעשה קשה מאד להבדיל בין נזקי-המלחמה לנזקי-הריבולוציה, אחרי שהמלחמה והריבולוציה נסתבכו זו בזו ונערמו יחדו.  בכל-זאת ננסה להבדיל, עד כמה שאפשר, בין אלו לאלו ולעמוד על נזקי-המלחמה בלבד.  גלגלה של הריבולוציה הגיע דוקא עתה למרום מהירותו והעין אינה מספקת לרדוף אחריו ולהשיגו.  לא כן גלגלה של המלחמה.  הוא גמר כבר את מהלך-סבובו, עוד מעט ויעמוד.  וכבר ניתנה הרשות להסתכל בחרבות, אשר זרע על דרכו זה ארבע שנים ויותר. –

 

II

לא רק עתה, כלומר כל-זמן שלא פסקו עדיין חבלי-המלחמה האחרונים, כי אם גם לאחר שתשקוט הארץ לגמרי, והאנשים והמוסדות הממונים על זה יוציאו את החומר הסטטיסטי, אשר נאסף בידם, ויעבדו ויסכמו אותו כל-צרכו, - גם אז אי-אפשר יהיה לברר בדיוק, בכמה קרבנות-אדם עלתה מלחמה נוראה זו להאנושות.  אפילו ממשלות נאורות, המכירות את ערכם המיוחד של מספרים ומדקדקות בסטטיסטיקה, - אפילו הן אינן מספיקות לאסוף מספרים מדוייקים בדבר חללי-מלחמה ופצועי-מלחמה. בשעה ובמקום שחרמש-המות כוסח בהנף אחד שורות-שורות, שם תתבלע חכמתו של הסופר והמונה.  בשעה ובמקום, שיש צורך והכרח למהר ולסתום גולל אחד על מאות פגרים, - הסטטיסטיקה נעשית פסחית בשתי רגליה.  ואם כך עולה לממשלות ומחנות, המדקדקות בסטטיסטיקה, ממשלות ומחנות המזלזלות בה בכלל, לא כל-שכן.  זו ועוד אחרת:  מי יודע, כמה רשימות וארכיונים אובדים ונפסדים בשעת נסיגות חטופות, כשאין יכולת להציל אפילו צרכי חייה וקיומה של המחנה, קל-וחומר ניירותיה וכתביה.  ומי יודע, בכמה חבילות של כתבים וארכיונים שלמים פגעה מדת-דינה של המחנה "הריבולוציונית" הרוסית, ששכרון-פראותה ואכזריות-טמטומה הוליכו אותה רק בדרך אחד – לבלע ולהשחית, לשרוף ולאבד את כל הבא לידה. 

ובכן, מספרים מדוייקים עדיין אין לנו, ומי יודע אם ימצאו לנו גם לאחר זמן.  ובכל זאת אנו יודעים, שמלחמת-העולם, שגייסה משלשים וחמשה ועד ארבעים מיליון נפש, נעשתה גם מטבח למיליונים, לא בדרך הפרזה, כי-אם למיליוני נפשות ממש. – בסוף יאנואר לשנה זו נתפרסמו בה"נוב. זיזן" הפטרברגית ידיעות רשמיות (על-פי הרצאתו של הקומיסאר לעניני-הצבא בממשלת הבולשביקים), כי במחנה הרוסית נפלו במשך שנת 1917 – 1914 לכל- הפחות מיליון חללים (חוץ מארבעה מיליונים פצועים וחולים)[i], ואין ספק, שהמספרים הרשמיים האלה פחותים הם מן המספרים האמתיים, משום שמן הארכיונים של המחנה הרוסית ודאי אבדו, כאמור, הרבה רשימות של חולים ופצועים.  אם נעמיד את מספר החללים במחנה הרוסית על מיליון אחד ומאתים אלף נפש כמדומה שלא נתפוס מספר מרובה יותר מדי.  – בנוגע למחנה הגרמנית גם-כן יש לנו מספרים, שבמדה ידועה אפשר לסמוך עליהם:  "עד סוף אוקטובר 1918, - כך מודיעה טלגרמה רשמית גרמנית, - נפלו חללים במחנה הגרמנית 1,580,000 נפש.  אבדו 260,000 איש.  במספר הפצועים והחולים נרשמו ארבעה מיליונים, ואולם את מספרם המדוייק של הפצועים והחולים קשה לקבוע בדיוק, משום שיש חיילים שנרשמו במספר הפצועים והחולים פעמים אחדות, - אלה המה שאחרי אשר נרפאו מפצעיהם ומחלותיהם חזרו אל המחנה ושוב נפצעו או חלו.[ii]"  – אף בנוגע למחנה הצרפתית יש לנו מספרים, הראויים לתשומת-לב:  "לפי הידיעות של טאַרְדְיֶה עלתה המלחמה לצרפת ב- 1,800,000 חללים"[iii].  ואף אם נאמר, שבמספרים על חללי המחנות של גרמניה וצרפת יש הפרזה ידועה, מכל מקום אין כל ספק, שרק לשלש המחנות היותר גדולות עלתה המלחמה לכל הפחות בארבעה מיליונים חללים. – חוץ משלש אלו נטלו חלק במלחמה עוד אחת-עשרה מחנות: של אוסטריה-אונגריה, איטליה, אנגליה, אמריקה, בלגיה, בולגריה, טורקיה, יון, יאפוניה, סרביה-מונטינגרו ורומניה.  ידיעות פחות או יותר מאומתות בדבר מספר חלליהן של המחנות הללו אין לנו.  אבל אם נשער, שבכולן נפלו חללים כשני מיליונים, כלומר כמחצית ממספר החללים, אשר נפלו בשלש המחנות הראשיות ודאי לא נגדיש את המדה.  זאת אומרת:  ארבע השנים של מלחמה זו אכלו קרבנות-אדם לכל הפחות כפלים – ואולי עוד הרבה יותר, - ממה שאכלו ששים שנות מלחמה באירופה כולה מן המלחמות הראשונות של נפוליאון ועד סוף המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה[iv]ששה מיליונים נפש!

אבל אל נא נרמה את עצמנו: חללי-מלחמה הם לא רק אלה שמתו והאדמה כבר כסתה עליהם. אם ששה מיליונים המיתה המלחמה ואינם עוד בעולם, מי יודע אם לא לכל-הפחות כמספר הזה הוא מספר החללים ההם, שאמנם עדיין ישנם בעולם, אבל חייהם אינם חיים, - הקטעים והגדמים, הסומים והשחופים וכו', - הנושאים איש-איש את צלבו עליו ומחכים למות, כי יגאלם מנטל-חייהם? –

והיה, כי ישאלוכם בניכם מחר, לאמר: במה עלתה לכם ולאחיכם המלחמה הגדולה הזאת, אשר קדשתם עליכם ועל אחיכם? ואמרתם אליהם: בשנים-עשר מיליון קרבנות-אדם עלתה לנו ולאחינו המלחמה הזאת![v].

החוקרים אנשי-המדע, העתידים לחשב אחד-אחד את כל חשבונותיה של המלחמה, ייחדו פרק גדול לחשבון נזקי-הממונות והרכוש, אשר גרמה לעולם, ואם מישרים ישפטו ולא יעלימו עין מן האמת הפשוטה והברורה, גדולה וקשה תהיה החובה, אשר ילמדו על קטלנית זוללה זו, שהרחיבה כשאול פיה ובלעה לא רק נפשות-אדם למיליונים, כי-אם גם רכוש וערכי-ממונות למיליארדים. ואף עליהם היא עתידה ליתן את הדין.  – נזכר אנכי בתלי-החרבות ועיי-המפלות, אשר ראו עיני בגליציה, בבוקובינה ובפולין מהלך פרסאות ומילים;  נזכר אנכי בזקן השחוח, שפגשתי יום אחד לפנות ערב בין חרבות ליפסק (עיירה בגליציה המזרחית), על שכמו תרמיל תפוחי-אדמה והוא פוסע והולך ועיניו העגומות תועות ומבקשות בין שורות החורבות את הבית, - כמט היחידי, - אשר נשאר לפליטה מכל העיירה ואשר שם מחכים לו אשתו וילדיו הרעבים; נזכר אנכי במאות השלדים המגורמים של חורבות הוסיאטין, שנדמו כאילו הציגום במקום הזה בכונה תחילה, לשם אזהרה, לאמר:  הביטו וראו, למה מסוגלת אותה החיה, הקרואה אדם, בשעה שמתירים את רסנה, - ולבי אומר לי, כי אין שום כפרה למחריבי-החיים, אשר הרסו ולא חמלו את כל הקנים השלוים האלה, שבנו דורות שלמים של יוצרי-חיים;  לבי אומר לי שכל המאבד קנין ורכוש, שיש לבני-אדם צורך בו והנאה ממנו, ואפילו אם הוא "בעליו", הוא גוזל את האנושות כולה וממשפטה לא ינקה. 

ואולם סוף-סוף חשבונות של אבוד-ממונות, ואפילו של מיליארדי-מיליארדים, מה ערך יש להם לגבי החשבון הקצר של אבוד שנים-עשר מליון נפשות אדם! - ואל נא נשכח גם את הדבר הזה, שאם לא כל חללי-מלחמה (אני חוזר ומטעים, שאין אני מבדיל בין חללים ממש לפצועים פצעים קשים), הרי לכל-הפחות רובם המכריע הם דוקא מבין הכחות המעולים והרעננים של העמים הנלחמים, מבין הגידולים הנבחרים, שעליהם משליך העם את כל יהבו גם בשעת שלום.  הזקנים והחלשים שבדור נקיים הם לביתם על-פי דין ובכלל אינם יוצאים למלחמה.  אף האיש הירא ורך-הלבב, זאת אומרת: שערכו בחיים לא רב הוא, מבקש – ועל-פי רוב הוא גם מוצא לו, כדין או שלא כדין, - דרכים ואמתלות שונות לשוב לביתו:  למלחמה יוצא רק מבחר כחות העם.  רצונכם שתראו עם בתפארת בחוריו והדר כחותיו – אל תראוהו לא בזורעיו וקוצריו:  גם זקנים זורעים וקוצרים, לא בעובדיו ופועליו:  גם בבתי-החרושת והעבודה מצויים חלשים ורפי-כח, אף לא בתלמידי-חכמיו:  לבני הפנים ודלי-השרירים;  מצויים אצל התורה בכל אופן לא פחות מחכלילי-הלחיים ואמיצי-השרירים;  צאו וראו אותו בחיילותיו:  שם עיני נוער מבריקות, שם שרירים מוצקים, שם כתפים רחבות, - שם גבורי העם.  ובמלחמה גופה – כל מה שהחיל גדול בשנים מרוחק הוא ביותר מעצם הקרב:  מזמינים לו עבודה אחרת, הראויה לו ואשר סכנתה מועטת;  כל מי שהוא פחדן ומוג-לב אף הוא מתרחק ממקום הסכנה:  הרבה ועדים, הרבה לשכות-סופרים, הרבה בתי-חולים יש לו למוג-הלב להסתר בהם מכדורו של האויב.  החרוצים ואמיצי-הלב, הערים והמזורזים הם הראשונים לכל מקום-סכנה ולכל עבודה קשה, והם גם הנפגעים והמתים ראשונה:  או שהכדור פוגע בהם או שהעבודה המרובה מכריעה אותם.  צדקה אפוא הנחתנו, שרובם המכריע של חללי מלחמה הם מ"סתלם ושמנם" של העמים הנלחמים, ודוקא הכחות הפחותים במעלה הם הזוכים לשוב לביתם בשלום. 

להלן נשוב עוד לעיין בערכה המיוחד של "ברירה טבעית" מהופכת זו.  כאן אני רוצה להעיר דרך אגב רק על הדבר, שאפילו עינו המשוחדה של שטינמטץ, שהמלחמה היא לו מלח-החיים אינה סמויה מלראות אותו:  "נזקיהם של העמים המנוצחים, - כותב מחבר זה.  – מרובים בכלל מאלו של העמים המנצחים.  הרי שאצלם גדול יותר גם מספר החללים מקרב הכחות המעולים, מה שעלול לגרום להם רעה מיוחדת, משום דוקא בימי מפלתם הם זקוקים ביותר כחות נבחרים ולאנשים בעלי כשרונות ואומץ-רוח". 

 

III

לא רק גיא-הרגה היא המלחמה, כי-אם גם עמק עכור, המגדל ומפרה כל מיני מחלות ו"מרעין בישין", וממנו, מעמק עכור זה, המחלות יוצאות ומתפשטות לעיר ולכפר.  ומכאן, שבאמת אין שום יכולת כלל לשער, ואפילו רק בקירוב, את מספר חלליה של המלחמה, משום שאין שום יכולת להגביל לא רק את תחומי-המקום ולא את תחומי-הזמן, שלשם מגיע ארסה הנורא. 

די לנו, אם לדוגמא נעמוד רק על שתים-שלש מן המחלות הקשות, שכל מלחמה, - וביחוד זו של עכשיו, - מרבה בעולם. 

אם יש מחלה הראויה לכך, שעליה יתיחד שמו של מלאך-המות, השחפת היא זו.  היא נעצה את צפרניה החדות בגופה המפרפר של האנושות, ויש מקומות וגם ארצות שלימות, שאחד מארבעה מן המתים שם מת מן השחפת.  המדע חוגר את כל כחו, מבקש תריס בפני פורענות זו – ואין.  ומכיון שמלחמה באה לעולם, הרי השחפת נעשית לא רק מחלה מהלכת, כי אם מגפה ממש.  הנה כן, למשל, בועידה הפירוגובית, שהיתה במסוקבה באפריל 1917, אמר הדר' ז. פ. סולוביוב כדברים האלה:  "מספר החיילים, שהשחפת פגעה בהם בהיותם במחנה, גדול כל-כך, עד שיש אשר מחשבה עולה בלבך מאליה, שמא יש לה למלחמה כח מיוחד להביא שחפת לעולם... ביחוד רבה השחפת בקרב החיילים שלנו, הנמצאים בשבי.  בשיירות החיילים, השבים מארצות שבים, מגיע מספר השחופים עד כדי 30%[vi]!"...  זכרו נא, כמה שלוחים יש לה לשחפת במלחמה: התאמצות קיצונית של כחות הגוף והנפש, הסתפקות נפרזה במאכל ובמשתה לעתות בצרה, כלומר דוקא ברגעי ההתאמצות המיוחדה, כשהגוף והנפש מוציאים הרבה מאד ודין הוא שגם יכניסו הרבה יותר מכפי הרגיל, - ודוקא בשעות רעות כאלה יש אשר ההסתפקות המוכרחת מגיעה עד לידי רעבון וצמאון ממש, הנמשכים והולכים לפעמים כמה ימים רצופים;  אויר מגובש ומפוטם אבק-דרכים ואבק-שריפה, מטר סוחף ודלף טורד, חורב ביום, טחב וקרח בלילה, שסופם הצטננות ודלקות;  הוסיפו לזה את ה"שליח המיוחד", שיש לשחפת במלחמה של עכשיו, את "האדים החונקים", שגם אותם צרף האדם מעתה לחרב ולאש, כדי לשלוח את כל מגפותיו ללב חברו, - ובעיניכם לא יפלא כלל, ש"יש לה למלחמה כח מיוחד להביא שחפת לעולם", אי-אפשר, שלא יהיה לה "כח מיוחד" זה. 

ולא רק בשדות-המלחמה עצמם, כי אם גם ב"ערפה" של המלחמה שולט "כח מיוחד" זה.  ולא רק משום שרוב השחופים, שזכות שחפתם פוטרתם מן המלחמה, שבים לבתיהם ושם הם חולקים ממחלתם לאחרים, הבאים עמהם במגע ומשא, אלא גם מפני טעמים אחרים.  בימי-מלחמה שוררת הסתפקות נפרזה מוכרחת בכל רחבי המדינה הנלחמת, - הסתפקות, שכאן, ב"עורף", יש שהיא מגיעה עד לידי רעבון-תדיר.  ידיהם של העובדים החרוצים לא דגן הן זורעות ולא בר הן קוצרות – הרס וחורבן הן זורעות, כליה ואבדון הן קוצרות.  השדות אינם נזרעים, הגנים אינם נפקדים, - הפקר הם לשמיר ולשית;  התבואה וכל יתר מיני המזון פוחתים והולכים מיום ליום, ומן המעט, אשר ימצאו הזקנים והילדים, והנשים והחלשים, הנקיים לביתם, תורמת המחנה חלק גדול לעצמה, ונמצא העורף כולו מסתפק במועט מן המועט, כלומר – הוא רעב.  תבוא מלחמת-העולם ותוכיח:  ברי הדבר, שעל הסעודה, אשר לא אחת ולא שתים ידע אותה כמעט איש-איש מאתנו בימי המלחמה, - סעודה שיש בה רבע הליטרה "חרוסת" זכר ללחם, שתים-שלש עצמות זכר לבשר ודגים ושנים-שלשה תפוחי-אדמה זכר לירקות ולֶפת, - לא הסועד חייב לברך אלא – מלאך-המות. ואל נא נשכח, שגם בעורף גדולה התאמצות הכחות בימי-מלחמה הרבה יותר מכפי הרגיל.  ויפה אמר שטינמטץ:  "דומני, שבמובן ידוע גדולים וקשים יסורי-הנפש של הנקיים לביתם הרבה יותר מאלו של העומדים במלחמה.  האחרונים ברובם הגדול צעירים הם, אינם מלומדים בדאגות, אף טרודים הם הרבה ואין לבם פנוי להרהורים ומחשבות.  חוץ מזה, עליהם משפיעה לטובה הנאת החיים החדשים וחדות הנצחונות והכבושים.  מה-שאין-כן אלו היושבים בבתיהם וכל היום הם מהרהרים בגורל בניהם, בעליהם וקרוביהם, - הם אין להם שום הנאה, המפכחת את צערם".  בכל אופן, הדבר ברור, שגם פה, בעורף, הגוף והנפש מוציאים הרבה יותר מכפי הרגיל ומכניסים הרבה פחות מכפי הרגיל.  ואין כל פלא, שהעורף עצמו נעשה קרקע יפה לשחפת (וכמובן גם לחיים קשים אחרים) ואינו זקוק כלל לבצילים משדה-המלחמה, כי יבואו ויפרו אותו. 

המחלה הנוראה השניה, שהמלחמה מרבה ומגדלת אותה באופן מבהיל היא מחלת-הזימה.  "רווק הדר בכרך ואינו חוטא" בלתי-מצוי הוא כל כך, עד שאפילו "הקדוש-ברוך-הוא מכריז עליו בכל יום".  כל מקום שיש צבורים גדולים של רווקים, שם הזימה פורחת ומשם הרקב יוצא לגופו ודמו של האדם.  ואם סתם רווקים כך, רווקים שהרצועות הותרו מעל תאוותיהם למפרע, לא כל-שכן.  אם בימי-השלום הסטודנטים, שבכל אופן אינם אלא "כמות בטילה" לגבי יתר תושבי-המדינה, הם הראשונים למחלות-הזימה[vii], הרי בימי-מלחמה הצבא, שמספרו עולה לרבבי-רבבות, הוא הנעשה ראשון. בימי-שלום רוב החייים אינם מפקירים את עצמם לזנות-חוצות, אלא הם מצויים אצל אהובותיהם – אמות, טבחות, פועלות בבתי-חרושת וכדומה, - ועמהן הם חיים מעין חיי-נשואים וממילא הם משתמרים על-פי-רוב מן המחלה.  בימי מלחמה מחנות של זונות - חולות, מנוגעות – מלוות את מחנות-הצבא.  אין שמירה, אין זהירות, אין בושה וכלימה – הותרה הרצועה והכל שותים מתוך קלחת-הרקב הרותחת... הנה כן, למשל, באוקטובר 1870, כלומר בימים הראשונים למלחמת פרוסיה וצרפת, עלה מספר הוונראים במחנה הפרוסית 10,2 לכל אלף איש, באפריל 1871 - 41,8 לכל אלף ובמאי 1871 – 77,8 לכל אלף![viii].  בנוגע למלחמה של עכשיו יש לנו עדותו של הד"ר פטרוב, אחד הצירים בועידה הפירוגובית, הנזכרת לעיל:  "ארבע זונות הכניסו ביום אחד מאה ועשרים אורחים".  ולא נתקררה דעתו של אותו ד"ר עד שהציע – להגביל את מספר "שעות-העבודה" גם לזונות[ix]...

והנה עוד עדיות אחדות.  הפרופ. א. נ. סאַווין מספר על החולים במחלות חריפות מתדבקות, ששבו מן המלחמה במשך עשרה חדשים (אוקטובר 1914 – יולי 1915) ועברו דרך בית-החולים במוסקבה, שהוא, סאווין, עובד בו: מספר החולים בכלל היה 5047, מהם וונראים – 1845, כלומר:  36%.  יתר על-כן:  בששת החדשים הראשונים היה מספר החולים בכלל 3502, ומהם וונראים – 1770 כלומר 50%! – במשך ארבעת החדשים האחרונים הובאו רק 76 וונראים (לגבי 1545 חולים בכלל).  המחבר מבאר את הדבר ואומר: "ירחי התנפלותנו הראשונים על גליציה נתנו לנו כמות מרובה של חולי-הזימה.  לפעמים היו הרכבות מלאות רק חולים מסוג זה.  אחר-כך חדלו מלהחזיר חולים כאלה לפנים המדינה והתחילו מעכבים אותם במקומות הסמוכים לשדות-המלחמה".  ועוד על דבר אחד צריך להעיר:  ממספר הוונראים האמור (1846) היו 1761 (95%), שמחלתם היתה חדשה וחריפה, זה מקרוב, בשדה-המלחמה, "זכו" בה, ורק 85 חולים שכבר נזדקנו במחלתם[x]...

הד"ר סולוביוב, הנזכר לעיל, מספר ("ווראטש. גאז.", שם):  מחנה כבד של וונראים שבו אלינו מן המלחמה.  עד אמצע שנת 1915 אמדו את מספרם בשלשים אלף איש".   והרי שמענו מפי הפרופ' סאווין, שעוד בירחים הראשונים לשנת 1915, כשראו ששטף נורא של רְקַב-הסיפיליס ויתר מחלות-הזימה, בוקע ועולה מתוך המחנה, חדלו מלהחזיר את החולים מסוג זה לפנים-המדינה: נמצא, ששלשים האלף, שעליהם מדבר הד"ר סולוביוב, אינם אלא חלק מן "המחנה הכבד של וונראים", העולה משדה-המלחמה...

ועל האסון הנורא והאיום, הצפוי לעולם מן "המחנה הכבד" הזה, כותב מומחה אחר, הד"ר מ. מ. בְּרֶמֶנֶר:  "יודע אתה בלבך, - אמרו לי אופיצרים וחיילים, - שאם גם תנצל מכדורו של האויב ותשוב לביתך, סופך שתרקיב מן הסיפיליס... וכל החולים הללו אינם מזירים את עצמם מחיי-האישות, והרי הם מטילים את הזוהמא באלפי אנשים אחרים.  וזוהמת הסיפיליס שוטפת ועוברת על פני הערים והכפרים, הסמוכים למלחמה עולה ומגעת לכל פינות העורף הקרוב והרחוק ושולחת את מימיה העכורים לכל עברי המולדת... סכנה של שטף וונראי במלוא המובן צפויה לכולנו[xi]...

עד כמה פשה הנגע במחנות של המדינות המרכזיות אין אנו יודעים.  על-פי הידיעות המקוטעות, שבאו משם, יש לשער, שבמחנות האלה זריזים השלטונות לשמור ככל האפשר את חיילותיהם, שלא ינוגעו במחלות-הזימה, וגם לרפא את אלה שלא נזהרו וחלו.  הד"ר אירווינג מעיד (בספרו הנזכר, עמ' 37), שלפעמים בדקו במקומות אשר לשם נכנסו צבאותיהן של המדינות האמורות, את "כל הנשים, בלי שום יוצאת מן הכלל, הן עניות והן עשירות", משום חשש, שמא יש בהן חולות ועל ידן ינוגעו החיילים והאופיצרים.  ובכל-זאת הנה גם מחבר זה, המשתדל להוכיח ,באותות ובמופתים", שבדרך כלל החיילים והאופיצרים הגרמנים "ג'נטלמנים וצדיקים גמורים" הם בעניני-אישות, מוכרח להודות, שבגלל המלחמה צפויה סכנת הרקב במדה גדולה גם למדינות המרכזיות, והוא מסכים לדברי הפרופ' פיננר, שאין דרך אחרת בלתי אם לבדוק אחרי תום המלחמה את כל החיילות עד איש אחד(!) ולבלי תת למנוגעים במחלות-הזימה לשוב לבתיהם אלא אם כאן יתרפאו תחילה.  כפי הנראה, בטוח היה הד"ר אירווינג, ש"מדינות-הברית" תנצחנה במלחמה ותוכלנה להשיב את חיילותיהן לארצותיהן בשובה ונחת על-פי פרוגרמה קבועה, אשר תערך על-ידי השלטונות בלב מנוחה... ואולי לא למותר יהיה להביא כאן את הדברים, ששמעתי לפני ירחים אחדים מעסקן רוסי.  "נקמות אנו עושים בגרמנים ובעלי-בריתם," – אמר לי האיש במרי-שיחו: - "הם מחזירים לנו רבבות שבויים שחופים, ואנחנו מחזירים להם תמורתם רבבות שבויים וונראים"...

ובמחנות של "מדינות ההסכם" הרעה גדולה, כפי הנראה, עוד הרבה יותר מאשר במחנות של "מדינות הברית".  דבר זה אנו למדים מן המספרים, שיש בידינו על שנות-השלום, אשר קדמו למלחמה.  לפי עדותו של הד"ר נ. פורברג (דאס געשלעכטסלעבען אים וועלטקריעגע", מינכן 1918, עמ' 27) עלה מספר הוונראים בשנות 1910-11:  בצבאות גרמניה 20 חולים לכל אלף איש, בצבאות צרפת – 26, בצבאות אנגליה – 65 ובצבאות איטליה – 77 לכל אלף.  ואם בימי-שלום כך, בימי-המלחמה על אחת כמה וכמה. –

קצרו של דבר: סכנה של שטף וונראי במלוא המובן צפויה לכולנו, שהרי מכל ארבע רוחות העולם באו חיילים למלחמה ולכל ארבע רוחות העולם הם שבים עתה, כשהם נושאים את הארץ ואת הרקב בגופם ובדמם...

וכשם שהמלחמה שולחת רזון בגופו של האדם ומטלת רקב לתוך דמיו, כך היא חובלת גם את נפשו.  הנה עדותו של אחד המומחים, הד"ר ווירובוב:  "מספר חולי-הנפש, שנתנה לנו המלחמה (הדברים נאמרו באפריל 1917), מגיע בקירוב עד 45,000 איש, ועדיין הם עתידים לבוא משדה-המלחמה במספר-רב[xii].  הסבות היותר קרובות, שבגללן נעשית המלחמה מקור למחלות-הרוח, גלויות וידועות:  חבלות, המשפיעות על המח ושיטת-העצבים אם בדרך ישרה או בעקיפין, התאמצות הרוח, פחד-פתאום, מחזות מרעישים, המחרידים את הנפש, וכדומה.  אבל יש גם סבה אחרת, עמוקה וחשובה הרבה יותר:  "הקטטה הפנימית", אם מותר לאמר כך, שהמלחמה מטלת אל תוך הנפש וגורמת לה כשלון, שלעתים קרובות אין לו תקנה.  כל אדם, בדרך כלל, הוא שה בעדר.  לא רק דרכיו של העדר דרכיו, כי-אם גם רגשותיו  ומחשבותיו של העדר הם רגשותיו ומחשבותיו.  כל מה שאיל, ההולך בראש, נמרץ ביותר, העדר כולו נמשך אחריו, וכל מה שההעדר גדול ומוצק ביותר כל אחת מן השיות מזדרזת למהר אחריו.  חוש "העדריות", השוכן בנו, חוש בריא וטבעי הוא ביסודו:  אלמלי היה כל אדם נזקק רק להרגשותיו, מחשבותיו ודרכיו שלו, לא היו בעולם לא קבוצים ולא צבורים,  לא עמים ולא אומות,  אלא רק – "שיות" פזורות בלבד.  וכבר אמרו, שהאדם הוא "חיה מדינית" בטבעו.  לפיכך, כל זמן שהאדם הפרטי אחד הוא עם עדרו ואין הרהור ומחשבה מיוחדים ("מקוריים") חוצצים ביניהם, נפשו שלימה ובריאה.  אבל יש אשר לסבת-מה יבוא הרגע המסוכן של "אמרה לי הנשמה", כשהאדם אינו יכול עוד להתיחד עם נשמת העדר והוא מתחיל להתיחד עם הנשמה שלו.  אז יהיו מקריו אחד משלשה אלה: אם גדל-כח הוא למעלה מן המצוי, הרי הוא נעשה "האיל", ההולך בראש העדר כולו, מטה אותו מן הדרך הכבושה הקודמת ומושכו אחריו לדרך חדשה, זו שלו;  אם בעל-כח הוא לכל-הפחות עד כדי למצוא בעצמו אחדות נפשית המספקת לו עצמו, הרי הוא נעשה "איל לעצמו" – נוטה מן הדרך הכבושה של העדר והולך לו יחידי בדרכו שלו;  ואם אין בו כח לא לכך ולא לכך, מתחלת בתוכו "קטטה פנימית" קשה:  נשמת העדר מושכת אותו לכאן, והנשמה שלו מושכת אותו לכאן, ואין שלום ואין מנוחה, משום שאין הכרעה.  סופה של "קטטה פנימית" זו – כשלון-הרוח, "מחלת-הנפש".  ואין שום פלא, שבכל נפש עילית, גאונית, יש מקצת מן "השגעון", כשם שאין פלא.  שמתוך שטף דבריו ומעשיו של המטורף ניתזים לפרקים ניצוצות מבריקים של מקוריות "ואמת עליונה": הגאוניות והשגעון מקור אחד לשניהם – הכרח ההתבדלות מן העדר, אלא שהאופי החזק של הגאון מספיק לו להתיחד עם עצמו ולעמוד על עצמו, והאופי החלש של המטורף אינו מספיק לכך, ונפשו מתקלעת כבתוך כף-הקלע ונקרעת קרעים-קרעים.

וכלום יש מקום המוכן לפורענותה של ה"קטטה הפנימית" יותר משדה-המלחמה?  הכל שוחטים, הורגים, שופכים דם נקיים משום – שהכל, העדר כולו, שוחט, הורג ושופך דם נקיים.  העצבים נמתחים ו"מתחדדים" עד קצה גבול יכלתם.  והנה עוד רגע אחד מחריד, עוד תמונה אחת מבהילה – ומתוך ענן "העדריות" המשכרת מבהירה פתאום ועולה בלבו של האחד, השני, השלישי שאלה פשוטה ותמימה:  "למה ועל מה? כלום אין אני וחברי חפצים חיים? מי התיר, מי יש לו הרשות להתיר את דמי ואת דם חברי?..." אם גלגולי המאורעות והסבות כבר הכינו את רוב הלבבות, או לכל-הפחות, חלק חשוב מהם, לידי כך, שאשה של השאלה הזאת תוצת בכולם, הרי נמצאת לה גם תשובה מספקת:  "הלאה הרובים והרומחים – וחסל!" ("התוּך המחנה" בלשון בני-אדם, שזה דרכם תמיד לעמוד רק על המסובב ולהניח שֵם רק עליו בלבד, משום שאין עינם חדה לראות גם את הסבה).  העדר עוקר את רגליו פעם אחת מן הדרך הקודמת ופונה לדרך אחרת, להרגשות ומחשבות אחרות.  אבל כל זמן שהאחד והשני והשלישי אינם אלא יחידים בודדים שעליהם ירדה אשה של השאלה האמורה ורק הם בלבד נכוו בה, - תשובה אין.  "איני יכול, אבל מוכרח אנכי שאוכל;  איני רוצה, אבל מוכרח אנכי לרצות".  ומתחלת "הקטטה הפנימית" הנוראה, שלפעמים היא מציקה עד מות (תיתי לו לאקדוח, שקרוב ומצוי הוא כל-כך!) ולעתים יותר קרובות עד – כשלון-הרוח, עד מחלת-הנפש.  האחד לבו מלא תמיד חשד ועיניו – פחד מסותר:  ברי לו, שהכל שומרים את צעדיו ומכל עבר ופינה אורבים לו להפרע ממנו "על חטא שחטא";  השני מחבר כל היום "תכניות ברורות", כיצד אפשר לסיים את המלחמה כהרף-עין;  השלישי כל העולם כולו מאוס עליו ואינו יודע מדוע ולמה;  הרביעי... החמישי... הששי...

ונאמנה עלינו עדותו של מומחה.  הד"ר א. זלקינד כותב: "לפי ההתאמצות האפקטיבית של המחנה בימינו טבעי הוא הדבר, כי יגדל ויתרבה מספר הצורות המיוחדות של פסיכונֶברוזות חריפות, המותנות על-ידי חבלות של התרגשות... הפסיכונברוזות הללו, ביחוד אלו מהן, שביסודן מונחות חבלות אשר אופי מוסרי להן, מצויות ביותר בקרב חולים, שיש בהם ממדת הגבורה והיצירה.  המלחמה בזמן הזה מעידה עדות מפורשת, כמה גדול הוא תפקידו של הגורם הנפשי בנוגע למחלות ורפיונות שונים"[xiii]...

יאמרו מה שיאמרו כהני המלחמה ונביאיה: ממדורות הגיהנום שלה מלאכי-חבלה יוצאים להחריב את גופו, להרעיל את דמו ולשחת את נפשו של האדם...

 

IV

מבשרי השלום הנצחי סומכים על זה, שהמלחמה עתידה לעלות למדרגה קיצונית, עד למעלה מן היכולת, וממילא תהא "מכחישה" את עצמה, כלה ונפסדת מתוכה.  את הגורם הראשי לעלית-נפילה זו רואים מבשרי-השלום בבודג'ט של המלחמה, שבדרך גידולו הוא פורץ באמת כל הגדרים ומגיע למדרגה של סכומים אגדיים – עד למעלה מכדי ציורי ההבנה של הדעת הפשוטה.  למשל: כשעלה נפוליאון למלוכה נתן את לבו ראשי-כל לתקן את מצבה הפיננסי של צרפת,  וכשראה שכבר נמצאים בגנזכי המדינה (בשנת 1801) ממונות עד כדי שלש מאות מיליון פרנקים, מצא את עצמו מזויין בממון כראוי למלחמותיו הגדולות[xiv].  ואלו על המלחמה של עכשיו כתבה ה"נייע פרייע פרעססע" עוד לפני ששה חדשים, שכבר עלתה בביליון כתרים!...

ואולם חלק גדול מן הבודג'ט, אם לא רובו, אין בו, באמת, משום היזק מוחלט.  רוב הממונות, היוצאים לצרכי-מלחמה, אינם יורדים לטמיון ממש, אלא הם עוברים מיד ליד:  הללו מוציאים והללו – מכניסים.  היזקות מוחלטים הם ההריסות והחורבנות, הבאים לעולם על-ידי המלחמה.  כאן אין הפסדו של האחד יוצא בשכרו של השני:  הכל מפסידים;  כאן אין הרכוש עובר מיד ליד: הוא חדל מהיות לגמרי.  "ואבד העמק ונשמד המישור" – זוהי קללת-המלחמה. 

וכלום יש אפילו יכולת כל-שהיא לשער, כמה "עמקים" אבדה וכמה "מישורים" השמידה מלחמת-העולם, החובקת בזרועות-ברזלה מרחקים של אלפי מילים וישובים של עשרות מיליונים?  בלגיה, צפון-צרפת, מזרח-איטליה, הבלקנים, גליציה, פולניה, ליטא, קווקז ועוד ועוד – "כל מקום אשר היה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ולשית היה"... יובלות-שנים יעברו עד אשר כל הארצות הגדולות והטובות האלה תשובנה ותבנינה, דורות שלמים יצטרכו שוב להוציא את העושר היותר גדול, השמור לאדם בחללו של עולם – את כחם ועוצם-ידם, כדי לחזור ולבנות מחדש את אשר כבר בנו דורי-דורות לפניהם.  עכשיו דורש לויד-דג'ורדג', כי גרמניה המנוצחת תוציא עשרות מיליארדים מרקים ותשלח רבבות פועלים לקומם הריסות בלגיה וצרפת.  אם יקום ויהיה הדבר הזה תושענה בלגיה וצרפת, אבל לעולם ולאדם כולו הלא אחת היא, אם גרמנים או בלגיים וצרפתים יוציאו סכומי-רכוש וסכומי-כחות עצומים לבטלה – לחזור ולבנות את שכבר היה בנוי ואשר במאמר-פיהם וחריקת-עטם של כהני המות והחורבן נהרס ונחרב.  נזכר אנכי בבתים היתומים, עִוְרֵי-החלונות וגדומי-הדלתות, אשר ראו עיני למאות בכל מקום, אשר שם עבר קטב-המלחמה, נזכר אנכי בענן האבלות השחורה, אשר ראיתי פרושה על מצבות חורבנם של עיירות וכפרים, אחוזות ונחלות, ואני שואל לנפשי:  כלום יש כופר ותשלומים גם לנחלי הדמעות, אשר הורדו, וללבבות השבורים, אשר השברו על המצבות האלמות האלה?  נזכר אנכי בהמוני הפליטים האומללים, אשר ראיתי תועים כמחנות-צללים ונדחים מעיר לעיר ומכפר לכפר בבוקובינה ובגליציה ובפולין, ואני שואל לנפשי:  מי ישיב להם את גזילת-חייהם, אשר היו לחרבה ולשממת-עולם?  האמנם יש כופר ותשלומים גם לחורבן-חיים, לשממת לב ונפש? –

העין השטחית מסתכלת באוצרות הזהב והכסף וביחוד – בתלי סימני-הממונות, שהמלחמה זרקה לעולם, העין השטחית נתקלת יום-יום באנשים, שמלאו חוריהם זהב בימי-המלחמה ("פלוני חנוני מדוכא היה קודם, עכשיו – במליונים הוא מקשקש";  "פלונית מנתה קודם המלחמה את הגריסין בקדירתה, עכשיו – את ספיריה ומחרזות-מרגליותיה היא מונה"), - והיא מחליטה בפשיטות: מלחמה מעשירה. ואולם לכך היא עין שטחית, שהיא מסתכלת בכל ואינה רואה כלום.  המלחמה אמנם מעשירה את הפרט, זאת אומרת:  היא עושה את הפרט ילקוט לחלק ידוע מן הממונות, שבהכרח היא זורקת לבין הבריות.  אבל את החיים בכללותם לא די שאין היא יכולה להעשיר, אלא שהיא מדלדלת אותם במדה נוראה, משום שזה כחה – לא להרבות, כי-אם למעט את האפשרויות בעולם.  הדם הוא הנפש של השלילה והעקירה;  מן החיוב וההנחה אין בו כלום.  הסתכלו בעין פקוחה בבני-אדם שנתעשרו בימי-מלחמה ותראו, שכשרון-יוצרים אין בהם כל עיקר, אלא שמתוך שענן-המלחמה מכהה את העינים, הרי הידים, התועות וממשמשות תמיד, מוצאות להן שעת-כושר לגרוף מן המוכן.  ומובטחני:  אלמלי נמצא מי שהיה קובע פרס לעשירים משום שעשרם מעיד על כשרון רוחם היוצרת ודאי היה מתנה למפרע:  חוץ מאלא שנתעשרו בימי-מלחמה...

לא עושר ואפשריות חדשות, כי-אם עוני ודלדול האפשריות מביאה המלחמה לעולם.  בעיקר, משום שהיא משעבדת לעצמה המון כחות ומכלה כמויות עצומות של חמרים ורכוש, שהחיים זקוקים וצריכים להם. הנה מלחמת-העולם:  כארבעים מיליון נפש-אדם קרעה מעבודת-החיים והעמידה אותם בשדות-המערכה, כדי לעבוד עבודת-המות.  חוץ מזה גייסה עד חמשה-עשר מיליונים פועלים ואומנים, שגם הם הקדישו את כל כחם לא לצרכי החיים והקיום, כי-אם לצרכי המות והכליון:  מיליוני הפועלים והאומנים הללו הוציאו מעמקי-האדמה פחם, נפט ומתכיות –למלחמה;  הכינו אבקי-שרפה, חמרים מפוצצים, אדים חונקים וכל מיני כלים משחיתים – למלחמה;  בנו בנינים, אניות, אוירונים, לוקומוטיבים, קרונות, אבטומובילים, "טנקות" וכו' וכו' – למלחמה;  הכינו צידה, בגדים, מנעלים, צרכי-רפואה וכו' וכו' – למלחמה.  הממונות, ביתר דיוק:  סימני-הממונות, היוצאים לתשלום כל הכחות והחמרים והכלים הללו, כשהם לעצמם אין בהם, כמובן, לא משום הפסד ולא משום שכר, אין הם גורמים לא עוני ולא עושר, שהרי מצד חשבון העושר העולמי אחת היא, מי הוא השולט בשעה זו בסימנים הללו, אם פלוני או אלמוני "יקשקש במיליונים", אם פלונית או אלמונית תתקשט בספירים ובמרגליות.  העיקר הוא, שהרכוש והאפשריות העולמיים, שהחיים כולם זקוקים להם ותלויים בהם – הם נפחתים במדה עצומה גם לשעה וגם לדורות, - וממילא גם סימני-הממונות עצמם מפסידים את ערכם ונעשים לפי מליצת הקדמונים, "מטבעות של חרס";  זאת אומרת:  העולם כולו נעשה עני. – הפחם והנפט הם מזונו של עולם, הם יסוד כל האפשריות בכל מקצעות העבודה והתעשיה, ומה יתנו ומה יוסיפו לנו כל מכונות-הדפוס, המרמות את הברית ופולטות יום-יום תלי-תלים של סימני-ממונות, אם פחם ונפט אין, כי אכלתם המלחמה ובמדה ידועה יבשה גם את מקוריהם?  הנה המלחמה נגמרת רבבות ידים תפנינה מעבודת-המות ותשובנה לעבודת-החיים.  אבל הידים הללו תשארנה תלויות באויר:  עבודה ושמוש לא יהיו להן.  הנה, למשל, גרמניה.  "זה ארבע שנים, - כותב ל. בְרֶנְטַנוֹ, - לא די שעמדנו מליצור רכושים, שאנו זקוקים להם בימי-שלום, אלא שאִבַדנו גם כל מה שהיה לנו בעין, וכל אותם הימים עסוקים היינו בהפסד כל הערכים.  כשיבוא השלום נצטרך למלא את חסרוננו, להשיב את האבידות, לבנות את ההריסות ולהחל ביצירת רכושים חדשים. אבל אמצעים מרובים יחסרו לנו מעתה לכך.  במלחמה אבדו לנו לפחות שלשה מליונים עובדים ופועלים, מלבד רכושים של מליארדים"[xv]....  צריך להבין כראוי מהו פירושו של אבדן שלשת מיליונים פועלים ועובדים לגרמניה.  ישובה של גרמניה – 65 מיליון נפש, מהן ילדים, שעדיין לא הגיעו לכל עבודה, - 35%, וזקנים, שכבר יצאו מכלל עבודה, - ערך 3%;[xvi]  זאת אומרת:  בגיל היצירה והעבודה עומדות בגרמניה 40 מיליון נפש.  עכשיו שאבדו שלשה מיליון עובדים ופועלים אבדו לה פעם אחת 7.5% כחות-עבודה ויצירה.  (מובן, שכך הוא, בערך, המצב גם ברוסיה, באוסטריה-אונגריה ובצרפת, אלא שלזו האחרונה נשקפת סכנה מיוחדה מאבידה זו, משום שעקרה היא ואין עוד כח בה למלא את חסרונה בעתיד הקרוב).  והיה אפוא הדין נותן, שמעתה יהא מורגש בגרמניה חסרון ידים עובדות במדה מרובה.  ואלו באמת אין הדבר כך, אלא אדרבה, שם מבקשים כבר להרחיק לאט-לאט את הנשים משדה-העבודה והתעשיה, כדי שתהא עבודה מספקת לכל-הפחות לגברים.  והדבר מובן:  לא רק בגרמניה בלבד, כי אם בכל ארצות המלחמה אין חומר ואין כלים ואין מכשירים לעבודה.  פחם אין, עצים אין, נפט אין, מתכת אין, צמר אין, עור אין, - את כולם אכלה המלחמה.  דרכים ומסלות, לוקומוטיבים וקרונות, אניות וספינות – הם העורקים והגידים בגופה של כל מדינה ומדינה;  אם עליהם נגזר שתוק, הרי השתוק הזה צובת את הגוף כולו;  ואת כולם הפסידה המלחמה:  הדרכים והמסלות נתקלקלו מרוב שמוש, הלוקומוטיבים והקרונות נשברו מחמת מלאכה וחלק גדול מהם אין לו תקנה, חלק עצום מציי-המסחר שבכל הארצות טבע וירד תהומות, והאיך ובמה יובא הפחם והנפט להסקה, המתכת להתוך, הצמר לטויה וגם - הלחם לאכילה?  ובכלל, היכן הן הארצות, אשר לא הובילו שי למלחמה ולא החליפו בזהב ובסימני-זהב את פחמן ונפטן צמרן ופשתן, מתכתן ולחמן, כי תוכלנה לפרנס אחרי המלחמה במדה מספקת את הארצות הרעבות והחסרות-כל?  גרמניה, צרפת ואנגליה היו זקוקות תמיד לקבל את מזונותיהן מידי ארצות אחרות;  עכשיו נתוספו גם הארצות המפרנסות על מספר הרעבות, - רוסיה, רומניה, אונגריה וכו', - ומי יספיק לנו אפוא את מזונותינו?  האם את ה"קֶרֶנקות", ה"קרונות", ה"מרקים", ה"פרנקים", ה"ליטראות" וכו' וכו' נאכל?  או בספירים והמרגליות ש"עשירי-המלחמה" תלו בצוארי נשיהם ובנותיהם ופלגשיהם נמלא את קיבתנו הריקה?

המלחמה ספחת חולה היא בגופה של האנושות:  את רוב הכחות החיוניים היא סופגת אל תוכה ולגוף כולו היא משאירה רק קומץ קטן שאין בו כדי ספוק ושביעה...

 

V

טוב הדבר, כי יודעים אנחנו, לשם מה נעשים באמת כל אותם המעשים הנוראים, שגבורי המלחמות ומקדשיהן מכריזים עליהם, כי הם נעשים "לשם התרבות".  אלמלא כך ודאי היינו נכשלים בתמימות יתרה ותמהים:  נלחמים לשם התרבות והורסים את היכלי-הקודש, שכל כפה וכפה, כל טיח וטיח שבהם הם לוחות-הברית של התרבות;  נלחמים לשם התרבות ומכלים את יצירות האמנות, שהן הן גלוייה ותעצומות-עוזה של התרבות:  נלחמים לשם התרבות ושורפים בתי-עקד ובתי-משכית, שהם הם משגבה ומעוזה של התרבות;  נלחמים לשם התרבות ושולחים לשדות-המערכה, זאת אומרת:  מוציאים להורג מאות ואלפי אנשים יחידי-סגולה, שהאלהים הפלה אותם להיות יוצרי התרבות!... ברם, אנחנו, שתמימות יתירה זו כבר ניטלה מאתנו, אין אנו תמהים ואין אנו שואלים כלום.  אנו יודעים, שאף דבור זה אינו אלא אחד מ"קידושי" המלחמה, ואלמלא היו עינים של מקדשי-המלחמה סמויות מראות נכוחה, היו רואות גם הן, שהמלחמה מחרבת את התרבות. -

רגילים אנחנו ליחס ערך מיוחד ליצירות-הרוח, שכבר הגיעו לזיקנה;  הללו מקובלות וחביבות עלינו הרבה יותר מן היצירות החדשות, ואפילו אם באמת אלו ואלו שוות במעלה.  ואל נטעה לאמר שיש בזה רק השפעת הפיוט של "כִּבוּד" זקנה:  יש כאן הבנה ישרה בגופם של דברים.  הערך התרבותי, העולמי, של כל יצירה חשובה מיצירות-הרוח, - וביחוד מיצירות האמנות והמחשבה המעמקת, - ניתן על-ידי זווגם של שני מיני גלויים:  מה שהיוצר עצמו מכניס אל תוך יצירתו משלו בשעה שהוא יוצרה ומה ששלשלת הדורות מכניסים אל תוכה משלהם כל הימים שהם נזקקים לה.  היוצר אינו היוצר היחידי של יצירתו, אלא כל אותם הדורות, הבאים אחריו ומטפלים ביצירתו נעשים "שותפים" לו. 

אין זה פרדוקס, אלא אמת פשוטה.  אי-אפשר, שכל מה שהאמן, הפילוסוף או המשורר מוצא ברגעים הברוכים של גלוי-שכינה יתגלה ויתבהר תיכף לכל.  הגלויים הדקים, שכל גדלותם היא דקותם, בהכרח הם מוצנעים וחבויים "בין השיטין".  צריך אפוא לעיין ולעיין בהם עד כדי שתהא ההרגשה והמחשבה תופסת בהם.  עמוקה היא הבאר, שמתוכה היצירה נובעת ואין אדם יכול "לשתות ממנה" אלא אם כן הוא "קושר חבל בחבל, משיחה ודולה ושותה".  ולזה דרושים זמנים ומועדות:  היום נבלט ונבחר השרטוט האחד ולמחר – השרטוט השני.  ומכאן, שדוקא היצירות הגדולות אינן מספיקות להתקבל על הבריות תיכף ליצירתן, כי-אם רק לאחר זמן, אחרי דורי-דורות של מעיינים ומסתכלים.  טבעי הוא הדבר, שבני-דורו של רמברנדט לא עמדו על גדולתו ויצירותיו היו מוטלות ימים רבים בשוק ודורש לא היה להן:  גדול – ולפיכך מוצנע וחבוי – יותר מדי היה המאור שבהן ולא יכול להתגלות תיכף.  עברו יובלות ותקופות ומתוך עיונים והסתכליות מרובים, "מדבר לדבר, ממשל למשל", הלכו הדורות ועמדו על "סודו" של המאור הזה, על "סודו" של רמברנדט. 

זו ועוד אחרת.  רצונכם שיתגלה לכם כל המאור שיש ביצירה הגאונית", אל תפנו ליוצרה: התיחסו אתם עצמכם עמה.  היוצר נותן לא רק מה שהוא מבקש לתת בכונה תחלה:  בעל-כרחו הוא נותן כל מה ש"בארו" מעלה לו מדעתו ושלא מדעתו, והוא גופו זקוק לכם, הוא גופו זקוק ליחוד נשמתכם בנשמת-יצירתו, כדי שיתגלה ויתבהר כל מה שיש בה.  כבר שמענו זאת מפי זקן.  "קמתי ועליתי למחברי-טרגדיות ושירי-תהלה ומשוררים אחרים", - מספר סוקרטס לשופטיו. – "אמרתי בלבי:  הפעם אראה עין בעין, כי יש חכמים ונבונים ממני. ויהי בחקרי לדעת ולהבין את יצירותיהם ההן, אשר נראו לי טובות ומשוכללות מן האחרות, ואשאל את פיהם, מה היה את לבכם להגיד.  בוש אנכי להגיד את האמת, ובכל-זאת אגידה לכם:  כמעט כל האנשים, אשר היו עמנו, הטיבו לדבר מאשר דברו הם על יצירות רוחם.  אז הבינותי:  לא מחכמה ותבונה ייצרו המשוררים, כי אם הדבר אשר ישימו כשרונם והלך-נפשם בפיהם אותו ידברו.  ומקרה אחד להם ולחוזים ולנביאים:  הלא גם הם הרבה דברים יפים ישמיעו, אפס כי הם עצמם לא יבינו מאומה מכל אשר ידברו".  אותו הכח הטמיר והנעלם, שאנו קוראים לו "גאוניות", יש בו מתכונתו הנעלמה של המגניטין:  אליו מתלקטים ובו מתדבקים המון גרגרי-אפשריות, הזרועים בו ובכם, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו אחרינו.  וכשאנו מתיחדים עם היצירה הגאונית, אשר ניתנה לנו, הרי בה מתגלים מתוך העלמם גרגרי-האפשריות שלנו, שמפני זעירותם היו עד עתה טמונים ומכוסים בנו, - ורק מתוך יחודנו עמה היא היצירה גופה, נעשית מה שהיא יכולה להעשות.  אלמלי נגנז ספר-התהלים תיכף לאחר שנוצר לא היו נגנזים עמו בלתי אם רעדי-הנפש וזעזועי-הלב של יוצריו;  עכשיו, ששבעים-שמונים דורות יִחדו עליו ובו את המית-נפשם, נעשה ספר קטן זה למה שהוא – כנור לנפשו של האדם כולו.

וכשאנו קובלים על המלחמה, שבחמת אפה הארור קלקלה והשמידה המון יצירות-הרוח, אין הכונה, שמעתה אנו חסרים רק מספר ידוע של יצירות, אשר כבר נעשו תפארת ומאוֹר לעולם: מעתה אנו חסרים גם חלק גדול מגלויי הנפש והרוח של דורות רבים, אשר נקלטו ונספגו באותן היצירות ואשר גם הם כבר נעשו מאור לתרבות.  זאת אומרת: המלחמה החזירה אותנו לאחורינו מרחק גדול במהלכה של התרבות. 

והנה עוד שביל אחד של התרבות, השקול כנגד כל יתר שביליה, וגם בו מחזירה אותנו המלחמה לאחורינו מרחק רב מאד, - השביל של תקון המדות. 

הדרך, המוליכה לתקון-המדות, - או מוטב שנאמר:  לאחדות הנשמה, משום שסוף-סוף כל תורות המוסר והמדות שבעולם רק אֶשֶד אחד יש להן – אחדות הנשמה, - ארוכה היא מאד ופסיעותיו של האדם בדרכו זו מדודות וקטנות מאד.  אף-על-פי-כן הוא הולך וזו, הולך וכובש לו בתוך עצמו כבוש אחר כבוש.  ואמנם שמענו את האינדיבידואליסטים הקיצונים מלמדים, שכבר הגיעה שעת שחרורו האחרון של האדם:  הסר כל ההכרחים החיצונים, המעיקים עליו, והרם כל השמירות החיצוניות, אשר הפקדו עליו.  את הטוב יעשה האדם משום שהוא נובע מתוכו והוא גופו יש לו צורך בּו, ואת הרע ימנע מלעשות, משום שכבר כבש אותו בתוכו והוא נעשה זר לו ומובדל ממנו.  "אני אוהב את בני-האדם, - מלמד שטירנר, - לא רק את הרצויים לי, כי אם את כל אחד ואחד.  אבל אני אוהב אותם מתוך הכרת האני שלי, אני אוהב אותם משום שהאהבה עושה אותי מאושר, אני אוהב משום שהאהבה טבעית היא לי, משום שהיא רצויה לי;  בצוויי האהבה, העומדים ממעל לי ומחוצה לי, אין אני מודה".  אף משה הס, שבשעתו יצא לחלוק על שטירנר, מודה לו, שיש רק שחרור אחד בעולם – היות האדם עזוב לנפשו ופטור מכל הכרח ושמירה חיצוניים, משום שאין לאדם אלא האני שלו, ודוקא הוא ילמדו לצמצם את עצמו, לגדור גדר ולעשות סייג לעצמו, דוקא הכרת האני שלו הגמורה תלמדהו למצוא את עצמו בתוך האחרים ואת האחרים בתוך עצמו, "כי אין חופש ושחרור גמור לאדם, אלא אם כן הוא חי את כל חייו רק מתוך הכרת עצמותו ורצונה".  אלא שהס רואה את אשר לא בקש לראות שטירנר – שלפי שעה עוד לא הגיע האדם למדרגת ההתפחות העליונה, "ולפיכך עדיין שולטות בנו הנבערות ושרירות-הלב", ואולם אחרי שתגמר השתלמות האדם, אחרי "שנגיע לידי דעת האלהים או את חוקו מוכרחים נהיה מתוכנו לחיות חיים מוסריים;  ההכרח המוסרי הזה הוא – הקדושה".  – והנה באה מלחמה ושומטת מתחת רגלי האדם אחת-אחת את כל מדרגות התקון וההשתלמות, שכבר הספיק לכבוש לו:  אחד-אחד היא מוחקת בתוך לבו כל אותם "התקונים", שכבר חדלו מהיות רק צווים בלבד והגיעו לכלל כבושים, שהאדם כבש לו בתוך עצמו. 

"בזעת אפיך תאכל לחם", - היסוד, שממנו מתחיל תקון האדם, - מחוק.  כל הנותן עליו עול מלחמה פורקים ממנו עול חוק-העבודה.  מעתה הוא חי על חשבון אחרים.  כל מה שהמדינה טורחת, אין היא טורחת אלא בשבילו. – מימי קדם ועד עתה נמצאו להחברה האנושית "שכירים", המפקירים את עצמם לה, ובזכות זה הם נפטרים מן העבודה, הראשון הוא החיל: שניה לו -  הזונה... 

"ואהבת לרעך כמוך" – מחוק.  כל החגור חרב ויוצא למלחמה נעשה מרומם ונשא על הבריות.  כל האדם כולו נדמה לו כקופה של שרצים והוא עצמו – כאלוהים. 

"לא תגנוב", "לא תחמוד" – מחוק.  ולכשתרצו, האדם החגור-חרב ויוצא למלחמה אינו חומד ואינו גונב כלל, אלא הוא נוטל את "שלו" שהרי – "הכל שלו"...

"לא תרצח" – ודאי מחוק.  כל עיקרה של מלחמה אינה אלא מחיקת הלאו הזה.  ולא זה בלבד, אלא שבמקומו נכתבת מצות-עשה מפורשת: "רצח"! – ואמנם צדק אותו רוצח, אשר למד זכות על עצמו לאמר:  בהיותו חיל שפך דם רב במלחמה, ומה בכך, אם הפעם הוסיף ושפך את דמו של עוד אדם אחד. 

"לא תנאף" – מחוק.  כל הבשר מותר.  ותיתי לו למפקד צבאות הגרמנים, שכבשו את ווילנה, כי הקדים והתרה בראשי-העדה, שיתנו את לבם לכך, שתהיינה זונות מצויות לחיילים, ולא – כל הנשים שבעיר עומדות בסכנה[xvii]. 

ולסוף: "אנכי ה' אלהיך" – גבול העלוי בתקון האדם, - אף הוא מחוק.  בשעה ובמקום ששולטת הכפירה הגמורה בקדושת ההויה והחיים, שם – אין אלהים.  אם "והתקדשתם והייתם קדושים" מחוק, הרי גם "אני ה' אלהיכם" מחוק.  אמנם ההרגל המאובן, שערכו המוסרי אינו שוה כלום, גורם שגם במלחמה הכל מכוונים את לבם לשמים ואיש איש קורא לאלהיו, כי יברך את הזבח – זבחו;  אבל אלהים – אחדות כל הרוחניות והקדושה שבאדם – במלחמה אין. 

מקוה של כפירה בכל עיקרי תורת-האדם הוא שדה-המלחמה, וכל מה שהמלחמה מאריכה את תחומי זמנה ומקומה המים נעשים דלוחים ועכורים ביותר.  ומשם המים הרעים שוטפים ועוברים לכל רחבי העולם והכל שותים מהם – ונרעלים.  את הטוב צריך לזרוע ולגדל בכונה תחלה;  הרע גדל מאליו ומהומה של חמדה ותאוה, של גניבה וגזילה, ממלאה בימי-מלחמה ואחריה כל חללו של עולם.  הכל מותר, הכל נעשה יפה ומשובח.  וחותרים המים הרעים ומעמיקים עד לשרשיה של האנושות, אלו הבנים והבנות ואף את הנפשות הרכות הללו הם משקים מִדִלוּחָם.  "מימי", - כותב הד"ר ברמנר, שכבר הזכרתיו לעיל, - "מימי לא ראיתי מספר גדול של חולי מחלות-הזימה בקרב בני-הנעורים כבימינו אלה:  גימנזיסטים בני חמש-עשרה, גימנזיסטיות בנות שש-עשרה ושבע-עשרה"... ואיש מאתנו יכול להוסיף על עדות זו גם עדיות אחרות:  מימינו לא ראינו ילדים משחקים לתיאבון גדול במשחקי-מלחמה, שמובנם הפנימי – הרג ושפך-דם, מימינו לא ראינו עיני-ילדים נוצצות כך-כך לברק חרב וזמזום-כדור – כבימינו אלה;  מימינו לא ראינו מספר מרובה של צעירים שהממון והעושר נעשו להם חזון-לבם היחידי, צעירים הבטלים – תחלתם באונס (סופם ברצון – מן התורה והדעת והולכים אחרי שרירות-לבם, צעירים שההדיוטוּת, הגסוּת ופריקת כל העוּלים נעשו להם "פרוגרמה של חובה" – כבימינו אלה.  ומה שקשה מכל:  מימינו לא ראינו רבבי-רבבות בני-אדם פוסקים מהיות חברה וצבורים ונעשים המונים בעלמא – כבימינו אלה.  ומכאן סכנת חורבן צפויה לכל ערכי התרבות. 

גדרי התבונה, המוסר, היופי – כל אחת ואחת מהן, ומכל-שכן כולן יחד, מעלות את ההמון למדרגת צבור וחברה – למדרגת קולקטיב אנושי, ולפיכך – העדר הגדרים הללו מוריד את הקולקטיב למדרגת המון סתם, וההמון אינו אלא כח שלילי, כח הורס.  הנה כן, למשל, כל רבולוציה בתקופתה הראשונה, כלומר כל זמן שמפעלה נתון בידי ההמונים, שפרצו כל הגדרים, - יכולה רק להרוס.  מאימתי היא מתחילה ליצור ולבנות?  משעה שנמצאת היכולת לשוב ולהחזיר את ההמונים הפרועים אל תוך הגדרים שפרצו, זאת אומרת:  משעה שנמצאת היכולת לשוב ולהעלות את ההמונים למדרגת קולקטיבים אנושיים.  והרגע הזה הוא היותר קשה לריבולוציה: מכיון שהאדם כבר פרץ את הגדרים והוא רואה את עצמו חפשי מכל צדדיו, שוב אין הוא רוצה להכניס את ראשו אל תחת שעבודו של איזה עול שיהיה וכל המבקש לכפות עליו גדרי התבונה, המוסר והיופי נראה לו כאלו הוא בוגד בעצם עיקרי הריבוליציה.  אבל אם זו רוצה לחדול מהיות רק הורסת ולהעשות בונה ויוצרת, היא מוכרחה למצוא בעצמה את הכח והעוז לשלול מאת ההמונים את "חופשם המוחלט" ולהכניעם לפני הגדרים האמורות. – כיוצא בזה המלחמה.  כל זמן שהמחנה נמצאת במצב המנוחה – קולקטיב אנושי היא, משום שהיא משועבדה לגדרי התבונה, המוסר והיופי.  אבל בו ברגע שהיא זזה ממקומה ויוצאת למלחמה, השעבודים הללו נפרקים מעליה וכבר מונחת בה האפשרות להעשות סתם המון.  ואמנם הגניוס של המפקד רק מדה אחת יש לו:  עד כמה כחו יפה לשמור על מחנותיו, שלא תחדלנה מהיות מחנות ולא תעשינה סתם המונים.  בעבודתו הגדולה הזאת הוא יכול לסמוך רק על הנצחון, משום שהוא, הנצחון גופו, חוזר וגודר את הגדרים שנפרצו.  למחנה המנוצחת חסרה גם השמירה היחידה הזאת ובהכרח היא נעשית המון, היודע רק להחריב ולהרוס.  מוריס (גבור ה"חורבן" של זולה), שכל ימיו היה מסור ליופי ולמוסר, כשהוא רואה והנה גם פאריז, מעוזה האחרון של צרפת, נפלה ונכבשה על-ידי האויב, פורץ רגע אחד את כל הגדרים, זעקה אחת ממלאה את כל לבו:  "יאבד הכל!" – והוא מתחיל לירות על כל סביביו, לאבד ולשחת הכל. 

מליוני מוריסים כאלה, שכבר פרצו כל הגדרים, מלאים עתה אירופה.  זעקה מחלחלת בלבם: "יאבד הכל!" ואמנם עד אשר תמצא היכולת לשוב ולהעלות את ההמונים הפרועים האלה למדרגת צבורים וקוליקטיבים אנושיים יאבדו וישחיתו את הכל... 

 

VI

אנו עומדים בסופה של המלחמה.  ימיה לא ימשכו עוד.  לא כן "ירושתה":  זו תעמוד לדורות. 

מספר הלידות נתמעט בכל המדינות הנלחמות במדה גדולה מאד.  "לפי הידיעות, שיש בידינו ממאה ועשרים ושש ערים גדולות בגרמניה, ירד שם מספר הלידות בשנות-המלחמה כמעט עד מחצית מספרן בשנים הקודמות.  ברוסיה נתמעטו הלידות:  במחציתה הראשונה של שנת 1915 ב- 15% ובמחציתה האחרונה – ב-26%"[xviii].  פאריז הצטיינה תמיד, כצרפת כולה, במעוט לידותיה, ואף המספר המועט הזה ירד וירד בימי-המלחמה:  קודם המלחמה עלה בפאריז מספר הלידות לכל אלף תושבים – 17,4 ובשנת 1916 – רק 9,8! ולא לחנם שואל העתון הצרפתי "La Battaile": "למי אנו עמלים ולמי אנו נלחמים?!" – וכזו, או לכל-הפחות, מעין זו היא בַּצוֹרת-הלידות גם ביתר הארצות הנלחמות. 

והדבר מובן:  כשהבעלים והבחורים, ש"כחם במתניהם", נטולים מחיי-המשפחה, אין עיבורים ואין לידות.  ובשכבות העליונות, ששם קבועה אפילו בימי-שלום השיטה של מעוט-בנים, ממצים את עומק-הדין של שיטה זו בימים הרעים של מלחמה.  – אמנם חסרון הבעלים והבחורים, הנטולים מחיי-המשפחה ויוצאים למלחמה, יש לו קצת תשלומים: עיבורים מחמת אונס ועיבורים מצד חיי-אישות עם השבויים.  כל הארצות הנלחמות שטופות עכשיו שבויים[xix].   מתחילה היו אויבים אותם ומתרחקים מהם.  אבל לאט-לאט, ובפרט משעה שהשבויים התחילו לצאת לכפר ולעבוד בבית ובשדה, נעשו הלבבות גסים בהם, וקרבתם של צעירים בריאים בכל מקום, שנתרוקן מבחוריו וצעיריו שלו, מגרה ולפעמים אין האשה הנעגנת לבעלה ולחתנה, עומדת בנסיון.  וכבר תקנו בקצת מקומות בגרמניה תקנה יפה:  בספרי-הנולדים אין כותבים עכשיו אלא שם הנולד ושם האם, אבל לא שם האב, כדי שלא לבייש את מי שאינה יכולה לקרוא שם האב על ילדה.  אבל סוף-סוף התשלומים הללו אין להם ערך מיוחד:  חוץ ממה שעיבורים אלה אינם מצויים ביותר, הנה גם התקנה האמורה והדומות לה אינן יכולות למחות את רגש הבושה והחרפה, ולפיכך רק מעטים מהם מסתיימים בלידת-זרע-של-קיימא. 

ומובן מאליו, שגם לאחר שתתם המלחמה לא יעלה מספר הלידות למדרגה הראויה, כל זמן שלא ישתווה מספר הזכרים והנקיבות הבוגרים.  (כידוע, יש אומרים, שאחרי מלחמות קשות מתרבה מספר היולדות זכרים, ואולם אמתותו של "חק טבעי" זה עוד לא הובררה כל צרכה) וכל אותן השנים תהיה "צרת הבת" אחד מסבלי-ה"ירושה" הקשים של המלחמה.  רבוי פנויות, שאין להן יכולת להנשא, - ומספרן יגיע אחרי המלחמה למאות אלפים, - בהכרח עתיד להעשות גורם לסבוכים שונים בכמה ממקצעות החיים.  האשה הפנויה, שאין לה על מי שתסמוך, מוכרחה לפרנס את עצמה והיא נעשית צרה מסוכנה לעובד ולפועל הגבר.  מסוכנה – משום שהאשה מסתפקת בשכר פחות מזה של הגבר, ולא עוד אלא שהיא כרוכה בדרך כלל אחרי סדרי-החיים הקיימים ואין כמותה מודה במה שלמד רב לאיבו בנו: "קבא מארעא ולא כורא מאיגרא".   ולפיכך נשקפת מצד התחרותה של האשה במקצוע העבודה סכנה ידועה לנצחונותיו של הפועל במלחמת-המעמדות.  ולא רק בבית-העבודה ובבית-החרושת, כי אם גם בכל מקצעות הפרנסות החפשיות תעשה האשה, הנשאר פנויה בעל-כרחה, מתחרה מסוכנה לגבר.  לא ירבו הימים וגם האודיטוריות של האוניברסיטות ואולמי-הנתוח והלבורטוריות צרים יהיו מהכיל את כל הנשים, אשר תתדפקנה על דלתותיהם. -

רבוי הפנויות מאונס יגרום בלי-ספק כשלון גדול גם לחיי-המשפחה.  אין שום דבר בעולם, שיכול להפקיע את זכותה הטבעית של האשה לחיי-אישות, וביחוד לחיי-אמהות.  ובשעה שהזכות הזאת, שהיא גם תפקידה היסודי של האשה, ניטלת ממנה, אז דוקא היא האשה, נעשית האויב היותר מסוכן לסדרי-החיים הקיימים.  ואם "המלחמה בשביל האשה" יש לה הרבה דרכים, הרי "המלחמה בשביל האיש" יש לה רק דרך אחת – לפוצץ ולהרוס לגמרי את החומה של חיי-המשפחה, שגם בלאו הכי אינה בצורה עוד ביותר. – חוץ מזה, עתידה הפניוּת מאונס לגרום למאות אלפי נשים הרבה מיני כשלון-הרוח ודלדול-נפש, שביסודה מונח הרגש הקשה והמציק של ריקניות-החיים. אין אשה אלא לאהבה ולחיי-משפחה ואמהוּת, וכשהללו ניטלים ממנה חייה מתרוקנים מהנכס הטבעי והבריא.  "בימינו נקבעה דעה של שטות וקשי-לב – כותבת אשה חכמה, היודעת נפש בנות-מינה, - שהשכלה פחות או יותר רחבה ועבודה חפשית ומעניינת יכולות לעמוד להאשה במקום נשואין וחיי-משפחה.   כך מחליט בוודאות גמורה הגבר, שיש לו הכל. ואולם די לו לאדם, שלא יהיה רק משולל-בינה ישרה, כדי להבין- שזהו ענין אחר לגמרי, שאין כאן ספוק כלל לתביעות הטבעיות, הנובעות מתוך העצמיות המיוחדה של האשה. ההשכלה והעבודה אינן משמות תריס ללבה ואינן מונעות אותה מלחוש את כל חוסר-הטבעיות שבקיומה וכי תלושה היא מן החיים"[xx].  ואמנם בואו וראו, עד כמה עמוקה הרבה יותר המרירות של ריקניות החיים בלב באשה הפנויה מזו שבלב האיש הפנוי:  המספר הכללי של מאבדים עצמם לדעת בקרב הגברים גדול הוא, כידוע, הרבה יותר מאשר בקרב הנשים:  ערך 32,2 לגבי 9,2.  ואולם העודף של מספר המאבדים עצמם לדעת מבין הגברים הפנויים לגבי הנשואים הוא רק 3% ומבין הנשים הפנויות לגבי הנשואות – 25%[xxi].

אחרי מלחמת שלשים השנים, שאף היא החריבה חלק גדול מישובה של אירופה, היה המצב דומה לזה של עכשיו:  בשנת 1648 נמצא, למשל, בגרמניה רק מיליון אחד ומחצה גברים לגבי שני מיליונים ומחצה נשים. ושתי שנים אחר-כך (1650) החליט הקריזטאג הנורנברגי החלטה כזו: "היות שלרגלי מלחמת-הדמים של שלשים השנים נתמעט הישוב בסבת החרב והרעב והמחלות, וענייניה של המלכות הרומאית הקדושה דורשים, שהישוב ישוב לכמות שהיה... הרי מכאן ולהבא במשך עשר שנים הרשות נתונה לכל אדם לישא שתי נשים[xxii].  אם גם "דור-דעה" כדורנו זקוק להחלטות מפורשות כאלה, הכתובות דוקא שחור על גבי לבן, איני יודע. אפשר, שעכשיו יספיק הסכם חשאי שבלב, כי "יחזיקו שבע נשים באיש אחד".  אבל דבר זה אנו יודעים כולנו, שהנה ימים באים וכל גבר אשר ישוב מן המלחמה, "קדוש יאמר לו":  ירבו לו מוהר ומתן, לא יבדקו לו לא במומי-גופו ולא במומי-נפשו ובלבד – שיחַיה זרע.  צאו לרחוב והביטו, אם לא דוקא עתה, בימי הרעה והיוקר הנורא, מרבות הנשים בכל מיני קשוטים ותכשיטים;  צאו וראו, אם יש עתה מוֹדה, ואפילו אם היא עולה בדמים מרובים, שהאשה תדיר את עצמה ממנה.  הנה השמלה הרחבה והקצרה, הפורחת באויר ומגלה יותר מטפחים, הנה המנעלים הגבוהים, הפרופים עד לברכים ומבליטים את חטובה של הרגל והנה מעילי-המשי המבריקים, התסרקות המפליאות והמגבעות המרעישות.  וכל זה למה? - כדי לגרות את הגבר "היקר במציאות" וללכדו.  "כי ברא ה' חדשה בארץ  נקבה תסובב גבר"...

ומי יודע, אם לא זו היא הגדולה והקשה שבקללות-המלחמה, אשר תרבץ עלינו.  אם נזכור את האמור לעיל על החוק של "ברירה טבעית מהופכת", שקובעת המלחמה, אם נזכור גם את יתר הדברים, אשר הובררו לנו עד עתה, רשאים אנחנו לשער, שהמחנות אשר ישובו מן המלחמה יהיו מורכבים ברובם מחומר אנושי כזה:  אנשים שגם קודם צאתם למלחמה היו מפחותי-הכחות והמעלה, שהרי הכחות המעולים והמובחרים או שהם נספים לגמרי במלחמה או שהם שבים פצועים ושבורים.  כמו שראינו למעלה;  פצועים, שנפשם ספוגה מריכות, שחופים, רקובי-סיפליס וחולים במחלות אחרות, שנר-חייהם דועך וקרבתם מסוכנה ; מרוגזי-עצבים, חבולי-רוח ושבורי-נפש;  אכזרים ונצורי-לב, מלאי כעס ומרי, למודי-רע וגמולי-מטוב, שטופי-תאוה ועתיקי-מעבודה, שוכחי-אלהים וספוגי-כפירה.  הוסיפו עליהם את השבויים, השבים מארצות שִבְיָם רעבים ומרוגזים, חולים ורצוצים, מלאי שנאה והמית-נקמה.  הוסיפו גם את הבחורים לקויי הגוף והנפש, שבגרו בארבע השנים האחרונות ואשר ספגו אל תוכם את כל הדלדולים והרפיונות, שהמלחמה הארורה הזאת גרמה להעורף.  וכל אלו המה שינחילו חיים, המה העתידים להיות אבותיו של הדור הבא! – ומי תהיינה אמותיו? נשים עלובות, שצפד עורן על עצמן ולשדן יבש ממחסור ועבודה, עגומות-נפש ושבורות-לב, אשר הגו יומם ולילה בגורל בעליהן ובחיריהן, אלמנות מבעליהן וחתניהן, שבמעמקי-נשמתן חפרו קבר לחסד-נעוריהן, גללו אבן על אהבתן הראשונה ומפני הכרח החיים נתנו את דודיהן לאחרים, נשים אומללות, שעול-החיים, אשר לא ידע רחם, יכבוש אותן לפני זרים ללבן, שיקראו את שמם עליהן.  צאו אפוא ודונו, מה יהיה משפט הדור ההוא, שאלו יהיו אבותיו ואלו – אמותיו...

זאת היא ה"ירושה", אשר תוריש לנו אחריה מלחמת-העולם. - - -

 

VII

אין לך מלחמה, שאינה תולה את עצמה באמתלות וכונות שונות להיטיב ולתקן.  ואם מלחמה שתחומיה קטנים מתכוונת רק ל"תקונים" קטנים, שיש בהם צורך המקום והשעה בלבד, דין הוא שמלחמת-העולם תתכוין ל"תקונים" גדולים, שיש בהם צורך לעולם כולו ולדורות.  אנו יודעים, כמובן, ש"הכונות הטובות" האלה אינן גם הן בלתי אם "קידושים", הבאים לסלק לכתחלה את האחריות המוסרית ומתירים לרבבות אנשים להזדווג יחד לשם עבירה – לשם חורבן ושפיכות-דמים.  אבל באמת צריך להיות סתום-עינים, כדי שלא לראות, שכל מלחמה, תהיה גדולה או קטנה יכולה רק להבליט את חזזיות-החיים, להבהיר את סבוכיהם ולהגדיל את פקעתם;  להתיר את הפקעת אין היא יכולה. 

כשאנו אומרים "חזזיות-החיים" או "סבוכים בסדרי החיים", הרי אנו משתמשים ב"צורות פיוטיות".  המשמעות הפשוטה והערומה היא – הניגודים בעניניהן החמריים והרוחניים של המדינות, המעמדות והקבוצים השונים. הניגודים הללו הם סלעי-הנגף, המשוקעים בקרקעו של ים-החיים, הם המרתיחים את מימיו ובשלהם כל קצפו ונהמו הזועף.  ואולם בימי שלוה ומנוחה יש אשר הכרת הניגודים תתנמנם והחדוּת היתירה שבהם תקהה.  בימי מנוחה, כשהבריות חסים על נעימותה וחוששים לה שלא תופר, לא דבר נדיר[xxiii] הוא, שהמדינות והקבוצים – ואפילו המעמדות – נמנעים, בכונה או שלא בכונה, מלהבליט את כל ניגודי עניניהם, ומתוך כך נמצאים התחומים נבלעים אלו באלו.  לא כן בשעת רוגז-העצבים ורתיחת-הכחות של ימי-מלחמה, כשההרגשה נעשית חדה וערה ביותר.  אז נעשים כל מדינה, קבוץ ומעמד בהולים על כל פרטי עניניהם וחרדים על כל קוץ וקוץ שבהם, וממילא נבלטים ונבהרים – על פי רוב עד כדי בהירות, המכהה את העינים – גם ההבדלים והניגודים שביניהם.  זו ועוד אחרת.  המלחמה דורשת מאת האדם את הגדול שבקרבנות – את קרבן-חייו.  השעה של הבאת קרבן כזה שעת חשבון-הנפש היא.  וכלום צריך להטעים, שחשבון-הנפש מביא לידי גלוי כל העלבונות והטענות והתביעות, שיש לכל אדם על חבריו, - אפילו אותם העלבונות והטענות והתביעות, שההרגשה המנמנמת של ימי מנוחה או שלא היתה אוגרת בהם כלל, או שלכל-הפחות נוחה היתה להתפשר עמהם.  – שמא תאמרו:  הלא כל עיקרה של מלחמה היא מסירות-נפש, כלומר, שכחת הענינים המיוחדים של הפרט לגבי עניניו המאוחדים של הכלל?  מדוע אפוא לא יוכלו גם מדינות, קבוצים ומעמדות שלמים להלחם לא לשם עצמם, אלא לשם תקונו של העולם כולו?  וידעתם, שהנדון אינו דומה לראיה.  אם אפשר, שהאדם היחיד ישכח בשעת התרוממות-הרוח הקיצונית את עניניו וגם את עצמו, אי-אפשר, שהמעמד, הקבוץ ומכל-שכן המדינה ישכחו, ואפילו לשעה, את עניניהם, ואין צריך לאמר – את עצמם.  כל קבוץ וכל מעמד וכל מדינה נלחמים רק לשם עצמם:  אם כדי להרבות את נכסיהם ולחזק את עמדתם על ידי הנצחון המקווה, או כדי להציל את נכסיהם ולשמור על עמדתם מפני הסכנה הצפויה להם.  אם אין להם לא תקוה להרבות את חילם ולא סיבה לדאוג שמא יתמעט חילם – אין הם נלחמים.  הרי שכל עיקרה של מלחמה היא לא שכחת-הענינים, כי אם זכירתם, וזכירה זו העולה בקרבנות עצומים, אין כמותה מסוגלת להעמיד כל מעמד וכל קבוץ וכל מדינה על הניגודים שבין עניניהם שלהם לעניניהם של האחרים.  זאת אומרת: המלחמה יכולה רק להבליט את חזזיות החיים וסבוכיהם;  לישרם ולפנותם אין היא יכולה.

ובכלל אי-אפשר לסמוך על המלחמה, שהיא תקיים את כוונותיהם של המכוונים, - תהיינה הכוונות מה שתהיינה, - משום שבכלל אין שום יכולת לכוון את מהלכה של החברה האנושית אפילו בימי שלום ומנוחה, בשעה שנדמה כאילו יש לה להאנרגיה של האדם מסלול ודרך מפורשים, ומכל-שכן בשעת תסיסה גדולה כזו של ימי-מלחמה, כשאותה האנרגיה פורצת פעם אחת כל הגדרים והגבולים הידועים לנו, אפשר לכוון מהלכם של כוכבים ומזלות, הרחוקים מאתנו מאות ואלפי מיליונים מילים.  כוכבים ומזלות יש להם הויה מסויימה, ולפיכך יודעים אנחנו לכוון בדיוק את מצבם בהוה ומתוך כך יכולים אנחנו גם לכוון את מהלכם מכאן ולהבא: פורמולות ברורות תופסות בהם.  אבל לכוון את מהלכה של החברה האנושית, שאנחנו בעצמנו הננו חלק ממנה, אי-אפשר:  אין לה הויה מסויימה, יש לה רק התהווּת שאינה פוסקת, ולפיכך אין שום יכולת לכוון בדיוק את מצבה בהוה ומיילא אי-אפשר גם לכוון את מהלכה לעתיד: אין שום פורמולה ברורה תופסת בה.  אמנם גם האדם וכל מפעליו ומעשיו, מחשבותיו ורצונותיו, נתונים תחת עולם של סבות מכריחות ומסובבים מוכרחים – עולו של חוק-הברזל, אשר אנו קוראים לו "הכל צפוי".  אבל בכל רגע ורגע שלפנינו מערבב את חשבוננו אותו "הנעלם הגדול", שאנו קוראים לו "והרשות נתונה".  לוּ גם יהא, שלאחר שההוה של עכשיו והעתיד הבא אחריו יֵעָשו אף הם עבר תתגלה לנו גם בהם חוקיות גמורה ויתברר לנו, שגם הם כבר היו נתונים ("צפויים") למפרע.  אבל כל-זמן שאנו עומדים בהיקפו של ההוה ואנו מוכרחים להתחשב לפי שעה עם "הנעלם הגדול" של "הרשות הנתונה", הרי האפאראט, שעל-ידו אנו באים לָמוד את העתיד ולכוונו, יותר משיש בו מן הידיעה יש בו מן "הנבואה", ושורת-ההגיון נותנת, שאפאראט זה לא רק שגגותיו מרובות, כי-אם גם זדונותיו אינם מעטים ("השכל הולך אחרי הרצון) ואין לסמוך עליו. 

וכשאנו מסתכלים בתוצאותיה של מלחמת-העולם, שגם היא "קדשה" את עצמה בהרבה "כוונות טובות", אנו רואים, שאף זו לא די לה שלא תיקנה כלום ולא פתרה אף אחת מן הפרובלימות הסוציאליות והלאומיות הסבוכות, אלא שהבליטה עוד יותר – כראוי לה – את גבנוני-החיים והגדילה את הפקעת. 

הנה הפרובלימה של השלטון, שהאדם מתחבט בה כל ימיו.  כל ההיסטוריה כולה אינה אלא שורה ארוכה של נסיונות למרוד בשלטון.  ההיסטוריה של התרבות והיצירה היא דברי-ימי המרידות, שהאדם נסה למרוד בשלטון הטבע.  ההיסטוריה הפוליטית והסוציאלית היא שורה של מרידות כנגד שלטון האדם באדם.  כל מקום שנאמר: "התנער רוחו של האדם" המשמעות הרצויה של הדברים היא:  האדם הגיע לידי כך, שאינו מכיר שום רבון לעצמו חוץ – מעצמו.  אבל זוהי רק המשמעות הרצויה של הדברים.  בפועל לא הגיע האדם מימיו להכרה זו, אלא כך דרכו: רגע אחד "מתנער רוחו בקרבו" והוא פורק מעליו עול השלטון המציק לו, ותיכף הוא נרתע לאחוריו, משום שבהעזבו לנפשו הוא רואה את כל עולמו נחרב ונהרס לעיניו, והוא ממהר להעמיד לעצמו רבון ושלטון אחר.  וכך הוא עובר תמיד משנאת השלטון לבקשת השלטון, מבקשת האדנות לעצמו למסירת האדנות לאחרים. 

כשמלחמה באה לעולם נבלטת מיד שאלת השלטון.  רואים הקבוצים והמעמדות הנכנעים, שיש לשלטון צורך בהם ובכחותיהם, והם נעשים תבענים ביותר;  רואה השלטון, שהוא זקוק לעזרה, והוא נעשה וותרן ביותר.  (עי', למשל, תקון חוק הבחירות בכמה מדינות בימי-מלחמה.)  ומתוך כך נדמה לעין השטחית שהמלחמה יכולה להעשות גורם פרוגרסיבי במובן הגבלת שלטונם של המעטים והכרת יפוי-כחם של המרובים.  אבל כך נדמה רק לעין השטחית.  מימיו לא נחל "רעיון השלטון" כשהוא לעצמו נצחון גדול כזה, שהנחילה לו מלחמת-העולם.  מעבר מזה הקיפה את כל המדינות, אשר נגפו במלחמה, זעקה אחת:  "הבו לנו שלטון תקיף ואם אין – מתות אנחנו!" ומעבר מזה עומדים שליטי המדינות, אשר הצליחו במלחמה, ומשתבחים:  "כחנו ועוצם-שלטוננו עשו לנו ולכם את החיל הזה!" אין ספק אפוא, שהמלחמה רק העמק תעמיק את התהום של פרובלימת השלטון;  לסתמו אין בידה. 

יש אשר יאמר, שלרגלי מלחמת-העולם יוקח סוף-סוף שבט-המושלים מידי הרודים וימסר לידי המרודים.  נניח שנבואה זו תתקיים.  מה בכך? כלום יש בזה משום פתרון הפרובלימה?  כלום יש בזה תקנה להאדם בכלל, אם יתחלפו המשמרות ומי שהיה אתמול המרודה הוא שיהיה היום הרוֹדה? כלום אין אנו יודעים, במה עלו להאדם חלופי-משמרות כאלה, שכבר היו לעולמים? "הָאַלָמוּת היא המילדת של כל חברה אנושית נושנה, העומדת לילד חברה אנושית חדשה", - כך הורה קרל מרכס, ומנקודת השקפתו, שכל סדרי החברה יש להם רק יסוד אחד – יחסי הקנין והרכוש – יפה הורה. 

זה ארבע שנים אנו שומעים, שמלחמת-העולם "מתכוונת" לגאול את העולם מן המיליטאריות, שאין עוד כח לשאת את עולה הקשה. עכשיו, כשאנו עומדים בסופה של המלחמה, אנו יודעים האיך תתקיים "כוונה" זו: א) על המחנות הגדולות הקבועות, אשר ידענו קודם המלחמה, תוסף לכל-הפחות עוד מחנה אחת גדולה – זו של אנגליה, שהעבודה בצבא עתידה להעשות לה מעתה חובה ולא רשות גם בימי שלום. – אפשר, שמחנה גדולה קבועה תהיה מעתה גם לאמריקה.  בכל אופן אמריקה אינה רואה, כפי הנראה, צורך בדבר לבטל את עשרים אלף בתי-החרושת ובתי-המלאכה להכנת תשמישי-מלחמה, שנוסדו בה בימי-המלחמה ואשר בהם עסוקים עתה ערך 16% מכל העובדים והפועלים שלה.  ובפירוש כבר שמענו מאת הסינאט האמריקאי, שהוא רוצה בבנין צי אדיר, ולפי השמועה כבר נקצבו לצורך זה לא מיליונים, כי-אם מיליארדים. – ב) לכל-הפחות אחת מן המדינות החדשות, אשר נוצרו לרגלי המלחמה, פולניה, חושבת גם היא להקים צבא רב. – ג) ההוצאות להחזקתה והספקתה של כל מחנה ומחנה תעלינה מעתה לכל-הפחות פי שלשה וארבעה, משום שלכל-הפחות בשעור שכזה נתייקרו לרגלי המלחמה צרכי-החיים לימים ארוכים, וכבר שמענו, למשל, את הקומיסר לעניני-הצבא בממשלת ה"בולשביקים"[xxiv]  מדבר על הוצאות המחנה והצי הצבאי, "העתידות לעלות ברוסיה עד תשעה מיליארדים לשנה". – ד) המדינות שנצחו לא תתנה, כמובן, למנוצחות, וביחוד לגרמניה, לחזור ולקומם בזמן קרוב את הריסות הזדיינותן, כי על כן זאת היתה "כונת המלחמה מלכתילה – "להשבית את המיליטריות מן העולם". אבל הן עצמן, כלומר המדינות שנצחו, שלהן הכל מותר, ודאי יתנו את לבן להשלים את נזקי ההזדיינות העצומים, אשר גרמה להן המלחמה – לחזור ולמלא את ארסנליהן ואסמיהן, להכין תותחים חדשים במקום אלה שנזדקנו ונתקלקלו מרוב שמוש, לבנות אניות חדשות במקום אלה שטבעו, אוירונים חדשים במקום אלה שנשברו ונשרפו, מבצרים חדשים במקום אלה שנחרבו ונהרסו וכ'ו וכו'.  ואף המדינות המנוצחות תבקשנה דרכים להפקיע את עצמן מתחת השגחתן של המנצחות ולחדש קמעא-קמעא את כח מחנותיהן והזדיינותן.  וכל זה יעלה עכשיו, - בתקופת הרעבון לחמרי-הסקה, למתכיות ויתר חמרי-התעשיה, - בסכומים עצומים, שאי-אפשר כלל לשערם מראש. -  זו ולא אחרת תהיה "הגאולה מן המיליטריות", ככה ולא באופן אחר תתקיים "כונתם" של אלו, שבקשו לשבור את העול והגדילו אותו כפל-כפלים. –

עוד לשתי גאולות, הכרוכות זו בזו, נתכוונה המלחמה:  "גאולת הלאומים הקטנים" ו"גאולה מן האימפריאליות הגדולה".  וכמדומה, שכבר אנו יודעים, מה עלתה להן גם לשתי הגאולות הללו.  כל זמן שלא יחדל האדם להשען על חרבו וקשתו אי-אפשר שתחדל האימפריאליות, במובנה הרחב, מן העולם.  בשעה שחרבו וקשתו מצליחות הכל נראה לו שלו.  בואו ואמרו למחנה מנצחת, ואפילו אם היא כולה ליבקנכטים ולנינים, - אם בכלל תצוייר מחנה שכזו במציאות, - שאין היא כובשת אלא בשביל אחרים ותראו אם לא על פניכם תברככם.  רגע אחד דומה היה הדבר, שרוסיה כבשה את גליציה, מיד נזדרז ניקולאי השני ועלה בכבודו בועצמו ללבוב וכל העתונים הרוסיים הריעו תרועה גדולה לעומתו:  "הנה האדון בא לאחוזתו ולנחלתו!" – רגע אחד נדמה למילוקוב וחבריו לפני שנתים, בשעה שרוסיה עמדה עדיין במערכה, שהדרדנלים יכבשו – מהרו והודיעו, שהללו "שייכים" לרוסיה. – נדמה לה לגרמניה, שידה על העליונה – והנה הכל שלה.  הברית שנכרתה בבריסק תוכיח.  באותם הימים כתב הסוציאל-דימוקרט לימפֶטרס ב"גלוֹקה":  "כל יום ויום אני נפגש עם חברינו במכרות-הפחמים ובאהליהם, וכמעט כולם אנקסיוניסטים גמורים הם.  אפילו החברים, הנוהים אחרי דעותיו של ליבקנכט, אינם רוצים להחזיר לא את בלגיה ולא את הנפות האחרות, שכבשו צבאותינו.  ואם גרמניה תנצח במלחמה הרי לפחות 90% מחברינו, אשר ישובו מן המלחמה, יסמכו את ידם על האנקסיות" (מחברתו של מאסמן, המובאה לעיל עמ' 35). – בשעה שהגרמנים נכנסו לאוקריינה וניתנה לזו היכולת להעמיד פנים כאלו חרבה וקשתה שלה מצליחות, חדלה תיכף מלהסתפק במה שהוא שלה באמת, אלא התחילה מנופפת את ידה גם על קרים וגם על חבל הדן, גם על בסרביה וגם על רוסיה הלבנה. – נדמה להם לפולנים בשעת נצחונותיה של גרמניה, שהם "הקרובים לגבי דהינא", ולא הסתפקו עוד במה שהוא שלהם באמת, אלא עמדו וטענו, שגם ליטא ורוסיה הלבנה עד מינסק וסמולנסק ועד בכלל שלהם הן.  עכשיו, כשנהפך גלגלן של מדינות-הברית", והפולנים, שכשרון מיוחד יש להם להפוך את עורם שבע ביום, נעשו קרובים לגבי "דהינא" אחר – ל"מדינות-ההסכם", והרי הם עומדים וטוענים, שגם גליציה כוּלה ואפילו חלקה המזרחי, שרוב ישובה אוקריינים, וגם דאנציג, עיר שכולה גרמנים, שלהם הן, ולא עוד, אלא שאפילו על המושבות האפריקניות של גרמניה יש להם "טענה". – רואה רומניה, שמפני סבות פוליטיות "מלאכתה" נעשית על-ידי אחרים, והנה אין היא מסתפקת בבסרביה בלבד, אלא "כבשה" גם את בוקובינה ואף על טרנסילבניה תנופף את ידה. – ובואו וראו: אפילו ה"בולשביקים", שהאימפריאליות אסורה להם "איסור דאורייתא", כיון שראו את חרבם מצליחה מיד בקשו לשוב ולשפוך את שלטונם על כל הלאומים והארצות, המבקשים להגאל מן השלטונות הזרים וביחוד משלטונה של רוסיה, הידוע להם זה מאות בשנים. – ואין צורך לאמר, שאותן המדינות, שחרבן הצליחה באמת, תשפוכנה את שלטונן על כל אשר תשיג ידן ולא תשגחנה בתורה הידועה, שהקופרינוס מבקש להזהיר עליה את זאב-המים, התוקע בו את שיניו, לאמר:  "האנקסיות והקונטריבוציות אסורות"...

"המלחמה – כך אמרו לפני ארבע שנים, - תעבור כסערה ותטהר את שמי הפוליטיקה המעוננים".  עכשיו אנו יודעים, שהמלחמה לא די שלא טהרה את שמי הפוליטיקה, כי אם העלתהּ עליהם ענן וערפל כבד.  גדול ונורא השבר, אשר נשברה רוסיה, שעוד לפני ארבע שנים היתה גברת ממלכות.  איברים-איברים מתפרק גוף מדיני זה.  אבל כלום אפשר אפילו להעלות על הדעת, שרוסיה תקבל עליה את הדין ותשקוט?  הימות גוף מדיני כביר כזה יום אחד ולא יאבק עם מר-המות ופרפורי-התאבקותו לא ירתיחו מצולה ולא יאביקו שמים? – רומי, שכמעט כל ימיה לא היו לה רומאים במובן אומה המכרעת בכמותה, נאבקה מאות בשנים;  טורקיה, שאין בה טורקים אלא כדי שעור רביעית או חמישית לגבי כל תושבי המדינה, נאבקה מאות בשנים, - ורוסיה שה"ווליקוֹ-רוסים" שלה בלבד מספרם מגיע עד 56 מיליון ויחד עם ה"מאלו-רוסים" וה"בילורוסים", שסוף-סוף קרובים הם אלו לאלו קרבת דם, אמונה, היסטוריה, תרבות ולשון, מספרם עולה 84 מיליון, - היא בן-לילה תגוע ותמות "ושבה הדממה כשהיתה"?  רק אדם מן החוץ כהד"ר ראקובסקי, שלא הוא ולא אבותיו עמלו ביצירת המדינה הרוסית, יכול לאמר לנשיא הדלגציה-של-שלום האוקריינית:  "אם רוסיה מוולאדיבוסטוק ועד גבולותיה שבמערב תגלה את רצונה להספח לאוקריינה, הרי אנו (?) מוכנים למסור את כולה לרשותכם"[xxv].  פיו של אדם רוסי לא היה יכול להוציא דברים כאלה אפילו לשם קנטור.  כל מה שיש עוד ברוסיה מן העַצמות הבריאה, כל מה שעוד לא נגע בו הרקב יחגור את כל כחו לא רק להציל מה שאפשר עדיין להציל, כי אם גם להשיב את האבוד.  וההתאבקות תהיה גדולה וקשה ותמשך ימים רבים. קורנילוב וקאלֶדִין היו רק הראשונים, שמסרו את נפשם על קבוץ נדחיה של רוסיה.  עכשיו באים אחרים ומבקשים לעשות את אשר בקשו אלה לעשות ולא עלתה בידם.  ואף הם לא יהיו האחרונים.  והיו בטוחים:  גם בהרהוריו הטמירים של לנין על משכבו בלילות צף ועולה-מדעתו או שלא מדעתו – הציור "תקנתו של האדם העובד" כשהוא לבוש ציור אחר – "תקנתה של רוסיה":  אם את הציור הראשון מעלה לו מחשבתו הסוציאליסטית, הרי את השני מעלה לו רגשו הרוסי, ולא מחכמה היינו אומרים, שכח צוויו של האחרון פחות מכח צוויה של הראשונה... בכל אופן, אין ספק שמזמן לזמן ומפקידה לפקידה יתנער "הדוב הצפוני" וקול נהמו ידריך מנוחה את אירופה כולה.  והנה הענן הכבד, העתיד לעלות גם מגרמניה.  התכסיס הפוליטי מצד שכנותיה של גרמניה להכות אותה לרסיסים לא חדש הוא:  הוא נמשך והולך מן המאה השבע-עשרה ועד עתה.  כפי הנראה יצליח גם הפעם.  ציה של גרמניה החרם כולו לאנגליה וחברותיה.  על נפות שונות בגרמניה יפילו גורל.  נפת פוזנא ודאי תשוב – ודין הוא שתשוב – לפולניה, אבל הפולנים אינם מסתפקים ב"מועט" זה והם דורשים, כי להם תהיה גם שלזיה וגם - דאנציג.  את שלזוויג אומרים להשיב לדניה.  על קלן, קובלנץ ומאינץ - ערים גרמניות גמורות – כבר מתנוסס דגל זר, ולפי השמועה עתיד דגל זה לנפנף בעוד ימים מעטים גם מעל בית-מועצתה של פרנקפורט, זו העיר רבת היופי והעושר, שבה נכתבו הרבה פרשיות חשובות מדברי-ימיה של גרמניה.  ואשר מפרנקפורט והלאה מחשב להשבר ולהעשות ארבע או חמש ריפובליקות מיוחדות... ובאנגליה ובצרפת אין מסתפקים עדיין ב"מועט" זה, אלא אומרים לרושש את גרמניה ולהורידה עד לעפר – לגבות ממנה הרבה מיליארדים תשלומי-נזק, להטיל עליה חובה, כי היא תשלח את פועליה לקומם הריסות בלגיה וצפון צרפת, להטיל "השגחה" על מכרות-פחמיה, להחרים את מושבויה שבאפריקה וכו' וכו'.  זאת אומרת:  מעתה לא תחדל גרמניה מהיות מקום המוכן לפורענות.  שם תוקד שנאה ואיבת-עולם, שם תבער אש ולא תכבה ומשם תובא האש להבעיר מדורות חדשות בכל רחבי אירופה.  אם רוסיה, המרושלה בטבעה והעניה בתרבותה, לא תוכל לקבל עליה את הדין ולהשקט, גרמניה, הזריזה בטבעה והעשירה בתרבותה, לא כל-שכן. בימי-קדם, כל זמן שהיו בעולם רק עמים ושבטים מעטים באוכלוסים, היו המנצחים במלחמה גוזרים על המנוצחים כליה גמורה ("לא תחיה כל נשמה") או, לכל-הפחות, גלות.  משגדלו העמים בטלה אפשרות זו.  עמים בני עשרות מיליונים אי-אפשר לא לכלות ולא להגלות.  ועם בן עשרות מיליונים, היושב על אדמתו, בריא ורב-כח מטבעו יש אשר יסלח לאויבו, כי נצח אותו, אבל עד העולם לא יסלח לו, כי העליבו והגדיל עליו עקב.  ומקדש יבנה בלבו לעלבונו ואש-תמיד תוקד על מזבח מקדשו זה ומנוחה לא ידע עד אם יקום את נקמתו.  צרפת, ששמרה את עלבונה ארבעים שנה ועתה היא נוקמת את נקמתה בחמה שפוכה, - היא גופה תוכיח. –

ועוד מקום אחד הזמינה המלחמה, שמשם יעלה הערפל – מן המזרח.  המלחמה צבתה את התרבות המערבית והגיעתה עד התהום.  ולעומתה עולה מן התהום אויבתה הגדולה – התרבות המזרחית. 

צאו והסתכלו בעין פקוחה בתרבות המערבית וראיתם, שכל ימיה היתה נתונה כולה רק לאמצעי-החיים: החיים עצמם מעבר לגבולה הם.  נצחונותיו הנפלאים של המערב בכל מקצעות המדע, במיכניקה ובטכניקה של החיים, הביאוהו לידי-כך, שכל עיוניו מכוונים רק כלפי הצורות והלבושים של ההויה:  עצם עצמותה של ההויה קבורה וטמונה במערב מתחת גל גדול של כלים וכלים-לכלים.  אפילו הפילוסופיה של המערב אינה אלא "פילוסופיה של כלים", כלומר של מושגים ומושגי-מושגים:  הם הנותנים לתרבות המערבית את הכח והיכולת לכבוש ולשעבד לעצמה את גלויי-ההויה, - ואל עצם ההויה לא תקרב.  אפילו בשעה שהמחשבה המערבית מכוונת עת עיונה כלפי סתרי-הנפש היא תופסת רק את ה"כלים", את המיכניקה של הנפש:  הנפש עצמה נשארת מעבר לגבול הסתכלותה ותפיסתה.  תרבות שכולה מדע – תרבות שכולה כלים ומיכניקה.  ובכחו זה נצח המערב את המזרח, שכל ימיו ידע את ההסתכלות הטהורה בגופה של ההויה ומימיו לא ידע לעשות את הסתכלותו זו כלי ושמוש לחיים.  אחוז קסמי הסתכלותו הטהורה נדמה המזרח במשך דורי-דורות כאלו נסתם בו מבוע-החיים סתימה עולמית.  ואולם לא ירבו עוד הימים ויתברר, שלא היתה כאן אלא טעות-הראות בלבד, יתברר, שגם בנוגע למזרח וֶאֱיָלוּתו לא ראתה העין המערבית בלתי אם את הצורות והלבושים החיצוניים ובפנימיותם של הדברים לא נגעה.  וזה יהיה ענשו של המערב: בעל-כרחו יתן הוא עצמו למזרח את החסר לו – את המיכניקה ואת הטכניקה, את ה"כלים".  ובמלאת חסרונו זה ינתק הענק הנורא את חבלי-קסמו וייקץ.  וגדולה ונוראה תהיה שעת-יקיצה זו...

במיליארד נפש יצאו "מדינות-ההסכם" להלחם ב"מדינות-הברית".  בואו חשבון ותראו, שלכל-היותר רק מחצית מן המספר הזה בני-המערב הם; יתרם – בני-המזרח.  זאת אומרת: במלחמת-העולם למד המזרח להכיר את עצמו, במלחמת-העולם נתגלו למזרח כחו וערכו.  ומכיון שההכרה הזאת כבר הקיצה מתרדמתה לא תשקוט ולא תנוח עוד עד אם תוָדע – וגם תוָרא.  עוד לפני בוא מלחמת-העולם הזהיר ווילהלם קיסר גרמניה על ה"סכנה הצהובה".  אלמלי ניתנו אז להארי הגא וגדל-הלבב הרשות והיכולת היה נועל את סנדליו המסומרים ויוצא לרמוס את ראשה של "הידרא" זו – את יאפוניה.  עכשיו הראתה יאפוניה גם לגרמניה את אשר הראתה תחלה לרוסיה – כי לא עוד ברגלים תרמס.  ואל נשכח, שעם יאפוניה הוא מן הקטנים ולא מן הגדולים שבעמי-המזרח.  אל נשכח שעם הסינים הוא העם הגדול שבכל עמי-העולם.  מאות בשנים שקט על שמריו, את דם בניו לא שפך ואת כוחותיו לא הוציא לבטלה במלחמות;  אפשריות כבירות ועצומות נאספו ונתבצרו בו כל אותם הימים, ובבוא שעתן תגלינה.  אל נשכח את הכחות הנפלאים החבויים בהודו ארץ-הפלאות ואשר גם הם עתידים להגלות.  אל נשכח גם יתר הכחות, שהמזרח מלא אותם – את ההכנה הגדולה למסירות-נפש אשר באישלם, את הצמאון לאלהים שבשירה הבנגלית, את הבקשה לתקון החיים שבתורת קונפוציוס ואת הכּמיה העליונה לגאולה ופדות בתורת בודה.  לא היה הדבר חסר, אלא שהכחות הללו יכירו את עצמם.  עכשיו נתנה להם מלחמת-העולם את ראשית ההכרה הזאת, ומעתה תגדל ותחזק מאליה.

"מדינות-ההסכם" נצחו ו"מדינות-הברית" ניצחו, אבל אלו ואלו דלו ונתרוששו.  זאת אומרת: המערב כולו יצא מן המלחמה חסר-אונים ורצוץ-כח, ופרוצס החורבן עוד טרם נשלם.  האש, אשר הציתה מלחמת-העולם, לא במהרה תכבה: ימים רבים, דורות שלמים, תהבהב מתחת לאפר, תשקע ותתלקח, - ומנוחה לא תהיה עוד למערב.  ומחורבנו של המערב יבנה המזרח.  רבים הם, אשר ייעפו וייגעו ונסו אל המזרח.  והביאו לשם את הרכוש ואת המדע ואת כשרון-המעשה.  ומלא גם המזרח תרבות מעשית, טכניקה ומיכניקה ו"כלים".  וצרף המזרח להסתכלותו הטהורה את התרבות השמושית של המערב-וייקץ.  וגדולה ונוראה תהיה שעת-יקיצה זו...

"המלחמה, - כך אומרים "מכוונים" אחרים, - רעה גדולה היא, ולפיכך דין הוא שתמצא את תקונה בריבולוציה".  זאת אומרת:  אם אי-אפשר לקדש את המלחמה עובר לעשיתה, הרי אפשר לקדשה לכל-הפחות לאחר מעשה.  וכשאני שומע את דברי ה"קידושים" האלה אני נזכר במה שכתב אחד מגבורי הריבולוציה הרוסית:  "ריבולוציה, הבאה לעולם מתוך מלחמה, חסרת-כח ולא בת-קיימא היא.  קרקע של תנאים מיוחדים מגדלת אותה, היא נשענת על כח חיצוני, - וסופה שתחסר לה היכולת להגן על העמדות, אשר תפסה".  הדברים היפים האלה לטרוֹצקי הם (בספרו "הריבולוציה שלנו", עמ' 5), אלא שלא עתה כתב אותם, כי אם אחרי מלחמת רוסיה ויאפוניה והריבולוציה של שנת 1905.  כמובן, אין לגלגל על טרוצקי של עכשיו את הדברים, שאמר אז:  כמוהו ככל ה"דברנים" שבעולם אין לו אלא מה שפיו מדבר היום;  מה שאמר אתמול פגר-מת הוא לו, שכבר נשכח מן הלב.  אבל הנחתו האמורה כשהיא לעצמה, ואפילו אם טרוצקי יכפור בה עתה בכל כחו, אמת גדולה צפונה בה.

כשאנו אומרים ריבולוציה ומבקשים להבדיל בינה ובין המלחמה, הרי אנו מכוונים לא רק למרידה, שהאדם מורד באחרים (אף המלחמה, - אחת היא אם מלחמת-מגן או מלחמת-כבוש-מרידה היא), כי אם, ראשית-כל, למרידה, שהאדם מורד בעצמו.  הריבולוציה" וה"תשובה" מקור אחד לשתיהן:  "מהפכה" פנימית ברוח ובנפש, במושגים וברגשות וממילא גם בסדרי-החיים.  האדם חדל מהיות את אשר היה עד עתה.  הא נעשה אחר, ולפיכך אי-אפשר שלא יעשו גם חייו אחרים. החיים הקודמים אינם עוד חיים ממש, אלא רק פסולת של חיים, ואלו האדם יכול לפרנס את עצמו רק במה שהוא לו חיים ממש ולא בפסלתם.  המהפכה הנפשית היא המכרחת אפוא אותנו להתקין לנו, - לעצמנו ולא לאחרים, - חיים חדשים.  ואם זהו מובנה האמתי של ריבולוציה, כלום אפשר לה שתהיה בת-קיימא, אם מעצם תחלתה היא נשענת על "כח חיצוני", אם היא "נולדה על ברכיה של האַלמוּת"?  האלמות יכולה אמנם לשנות את יחוסי הקנין והשלטון:  מי שהיו אתמול המרודים יהיו היום הרודים, מי שהיו אתמול המענים יהיו היום המעונים;  חברה אנושית חדשה במובן תקונו הפנימי של האדם אי-אפשר שתולד על ברכי האלמות.  אדרבה, האלמות היא שאינה נותנת לאדם לחדול מהיות את אשר הוא:  חיה-אדם, היא הצוררת ומציקה ליציר כפול-הנשמות הזה ואינה נותנת לו את היכולת לעמוד על נשמתו האנושית, להגיע לידי אחדות הנשמה.  וכל המוציא את הריבולוציה ממובנה האמתי ועושה גם אותה רק המשך של מלחמה ואלמות, הוא גוזל גם את שארית תקותו של האדם - לכבוש את החיה שבקרבו ולהיות אדם. 

"ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירתי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר", - זאת היא שארית תקותו של האדם, ואף אותה זוממים "המכוונים" לקחת מאתו...

"משואות" 1919-1920

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[i] "חיים חדשים" נו' 21 לשנת 1918. -

[ii] "חדשות אודסה" נו' 10848 מן כ"א נובמבר 1918.

[iii] שם. נו' 10872 מן כ"ב דצמבר 1918.

[iv] עי' שטינמטץ, הפילוסופיה של מלחמה (תרגום רוסי, פט"ב 1915) עמ' 56.

[v] המספר הזה פחוּת הוא, בלי ספק, הרבה מן המספר "האמיתי", העתיד להתברר מתוך הרשימות הסטטיסטיות אחרי תום המלחמה, אלא שבכונה תפסתי את המספר היותר קטן. - עוד בראשית שנת 1917 כתב הנריך פון בילוב (דייטשלאנדס-אויסהונגערונג?", לייפציג עמ' 65):  "עד עתה העלתה מלחמת-העולם על מוּקדה קרבנות אלו:  4,600,000 חללים.  3,400,000 אינבלידים, 11,2000,000 פצועים"! -

[vi] "עתון הרפואה" נו' 18 לשנת 1917.

[vii] פ. קאמפפמייער, "הפרוסטיטוציה בתור תופעה חברותית", לייפציג, עמוד 22.

[viii] ד"ר י. ספיער-אירווינג "אירוועגע אין נאטשטאנדע דעס געשלעכטס-לעבען אין קריעג", מינכן, 1917, עמ' 38.

[ix] "עתון הרפואה" נו' 2 לשנת 1917.

[x] "הרופא הרוסי" נו' 2 לשנת 1917.

[xi] "עתון הרפואה" נו' 33 לשנת 1917.

[xii] "עתון הרפואה" נו' 18 לשנת 1917.

[xiii] "עתון הרפואה" נו' 17 לשנת 1917.

[xiv] שלאססער, "וועלטגעשיכטא" (ברלין 1893) כרך ט"ו, עמ' 320.

[xv] "נייע רונדשוי", חוב, יוני לשנת 1918, עמ' 776.

[xvi] "סטטיסטיקה" ק. וובלי, 1912 עמ' 273.

[xvii] עי' הרצאתו של מר פארבשטיין, ב"אויף דער וואך" (קיוב) נו' 2 לשנת 1918.

[xviii] הד"ר סולוביוב ב"וואראטש.  גאזטא" נו' 18 לשנת 1917.

[xix] לפי ידיעותיה של "סוכנות וולף" נשבו לבין המחנות של המדינות המרכזיות בימי המלחמה ערך 31/2 מליון איש. ברוסיה נמצאו כשני מליונים שבויים.

[xx] "אטיודים על הטבע של הגברים והנשים" ד"ר א. ס. דרנטלן מוסקוה 1908 עמ' 218.

[xxi] הנריך פלוס, "האשה" תרגום רוסי חלק א' פט"ב 1898 עמ' 38. טעי" גם בוקורא "געשלעכטסאונטערשיעדע ביים מענשען", 1913 עמ' 136.

[xxii] עדועארד פוכס, "איללוסטרירטע זיטטענגעשיכטע" חלק א' עמ' 22.

[xxiii] בני ארץ-ישראל משתמשים ב"נדיר" (בניגוד ל"תדיר") למושג "זעלטען".

[xxiv] "חיים חדשים" נו' לשנת 1918.

[xxv] "חדשות אודסה" נו' 10.704 מן כ"ה מאי 1918.