_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אַבְרָהָם זַארָזוֹבְסְקִי

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

חבר יקר אבד לחבוּרתנו הדלה והעניה – הד"ר אברהם בן-יהודה זארזובסקי.  והוּא בן שלשים ושש, גלמוד ועזוב, נאבק עם המות זה כמה וגוזל מידו הקשה יום אחרי יום, חודש אחרי חודש.

לי, בן-עירו ואחד המעטים, שהיו קרובים אליו עד יוֹמוֹ האחרוֹן, – לי לא באה השמוּעה על דבר-מותו כשמוּעת-פתאם.  זה שנתים ומחצה, מאז ראיתיו רְאִיה אחרונה בְּמֶרַן, בסנטוריון היהודי לחוֹלי-השחפת, ידעתי כי ימיו ספוּרים, כי כבר טעם מן הטפה המרה, המטפטפת ויורדת מעל קצה חרב המות.

ואף הוא עצמוֹ, "היתום משמש, היתום מחיים", ידע, שאין תקוה עוד.

                        שְׁרִיקוֹת-אָרוֹן, צְלִילֵי-תֹפֶת –

                        קִשְׁקוּשׁ-פְּרוּטוֹת בְּקֻפָּה חֲלוּדָה

                        .      .        .         .            .

                       יַד נַעֲלָמָה חֹצְבָה קִבְרִי...

כך כתב לפני ימים מעטים.  וסמוּך לאוֹתם הימים כתב גם לי:...   "איני רוצה למהר את "הגאוּלה" בידים.  ולא משום שהחיים מתוקים לי, אף לא משוּם חשש אחר, כי-אם מפני שמטבעי קשה-עורף אנכי, כידוע לך, ואיני רוצה לעשות נחת-רוּח ל"היד החזקה", הנטוּיה עלי, ולהכנע...    עד מתי תמשך "מלחמת-החיים" הזאת קשה לשער; ארוּכה לא תהיה עוד בכל אופן"...

וגם בשעה שלבו העלוב היה מלא מחשבות ווּדַאיות כאלה לא חדל מלעסוק בתורה, הכין לדפוס ספר שלם ("תעוּדות וחומר להיסטוֹריה הישראלית") ולא חדל מלכתוב ולהדפיס את יתר חקירותיו במקצועות הלשון וההיסטוריה העברית.  לא חדל מלעסוק בתורה, משוּם שהתורה היתה שורש-נשמתו; לא חדל מלכתוב ולהדפיס, משום שלשכר-הסופרים היו עיניו נשואות כל היום, משום ש"נפל נפל תחת סבל המחסור וחרפת-משאו" (לשונו באחד ממכתביו האחרונים אלי), ואף כשבקש להכנס לסנטוריון בְּמְרַן הצטרך לרחמים רבים ולשתדלנות יתירה....

חייו נראו לו לזארזוֹבסקי כאגדה[1] את ה"אגדה" לכל פרטיה אין אני יודע.  אבל את קצורה אני יודע.  "אגדות" כאלה מלאות ארבע פנותינו.

 בן להורים עניים.  יליד קולוניה יהוּדית (דרויסק פלך קובנה).  חניך עירה קטנה ונדחת (דרוֹיה פלך ווילנה).  מִגְדוּלֵי "הקלויז" הקטן הנשען אל בית-הכנסת הגדול.  ובית-הכנסת הגדול מלא אגדות וספורי-מעשיות על ימים עברו; לקראת כל נקישת צעד על גבי לִבְנֵי-רצפתו עונה מתחת כפתו הגבוֹהה הד אגדה עתיקה.  ואצטבאוֹת ה"קלויז" הקטן עמוּסוֹת מן התקרה עד הקרקע ספרים, גדוֹלים וקטנים, שעירים ומעוטרים עטרת שיבה.  וזארזוֹבסקי, הנער הרך, הצנוע, הממוּנה על חייו מילדוּתוֹ, מתהלך לו יחידי בבית-הכנסת וסופג אל תוֹכוֹ הדי אגדותיו הַשָּׂבוֹת וחוֹזר אל "הקלויז" הקטן וממלא את נפשו שיבת-ספריו.  ובין שיבה לשיבה הוא שובר את רעבוֹנוֹ בלחם ומים, – ודי לו...   אחרי גלגוּלים שוֹנים, גלגולי צער יהודי, שבכל העולם אין לו אמת-קרקע תחת רגליו "וכל העולם מקוֹמוֹ", בא לוויבורג אשר בפינלנדיה.  וכאן בארץ הקור והקרח, עלתה לו פתאם השמש.  שמש אהבה, שגחלתה האחרונה כבתה בלבוֹ עם כבוֹת זיק חייו האחרון.  אז באוּ לוֹ ימי אוֹשר.  לא היה עוֹד יחידי בעולם.  לא רעב ללחם.  בתורה לא עסק עוד מתוֹך עוֹני.  ואת תורתו – ההיסטוֹריה והפילוֹלוֹגיה – לא למד עוֹד ב"קלויז" הקטן שבעיירה הנדחה כי-אם באוּניורסיטה אשר בקניגסברג.  ומחשבוֹת ותקוות יהירוֹת מלאו את לבו.  הוּא, ששתה את תורת-ישראל ממקורה ומלא את רוחו ממנה, שלמד את מדעו החביב מפי גדולים וטובים, שתורתו ומדעו יכולים להשאר לו תורה ומדע ולא דברים הַנִּתָּנִים בלחם, – הוא יהיה אחד מבוני חכמת-ישראל העברית, הוא יעבוד את עבודתו המדעית מתוך רְוָחָה, מתוך עיון, מתוך כונה יחידה ומיוחדה – לבנות...

  ובעוֹד הוא עושה את ההכנות הראשונות לעבוֹדה ומיסד מאסף עברי לחכמת-ישראל ("הקדם") והנה חשכו לו שמיו:  נתגלה "האוצר", השחפת, שטמנוּ לו בְרֵיאָתוֹ עשרות שנות הרעבון והמחסור.  כל המחשבות היפות והתקוות היהירות היו לאבק פורח.  ושוּב הוּא יחידי וגלמוד בעולמו:  בפינלנדיה הקרה אין נשימה לריאתו הפצועה, והוא מוכרח לעזוב את ביתו וללכת לטירול, לאיטליה – לארצות חום והשמש.  שוב תוקע בו המחסור את שִׁנּוֹ:  העוֹשׁר המעט היה לברות כּוּלוֹ למחלה הארורה.  ואנשים גסים, חנונים, השוקלים את הכל בכף מאזניה של הפרוטה, מוסיפים לו עוד מכאוב על מכאוביו...   והנחמה היחידה – התורה והמדע הטהורים – איננה עוד גם היא.  אי-אפשר גם לחשוב על עבודה תמה, עיונית, שהנפש כמהה אליה; את הכל צריך לתת בלחם, בלחם ממש, יום-יום, שעה שעה.  "הדפיסה נא, – כותב הוא לי, – את מאמרי בהקדם האפשרי, כי מחכה אני לשכרי הדל כלגאולה."  ושוב:  "זה כירח ימים לא עזבתי את קברי, קבר המחצלת והכרים; הכתיבה והעיון קשים לי כפטורי בפי ושט.  ואני מוכרח לכתוב, אני מוּכרח למכוֹר את הכל – את מאמרי, את ספרי, את רגעי האחרונים"...

ובעוד הוא כותב ומוכר בא הרגע האחרון וגאלהו – ותמה "האגדה".

                            עֲרִירִי נִשְׁאַרְתִּי בַחֲלַל עוֹלָמִי,

                            אֶפְרוֹחַ גוֹסֵס בִּקְלִפַּת בֵּיצָתוֹ, –

                            יָתוֹם מִשֶּׁמֶשׁ, יָתוֹם מֵחַיִּים,

                            כּוֹכָבוֹן עוֹמֵם בִּיצִיאָתוֹ...[2]

עֵד הוא הקבר החדש הזה כמה קטנה היא חבורתנו ומה רבים הם יתומיה...

 

"העולם"  1914

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ע' רשימתו "על קבר סמולנסקין" בנומר 19 של "העולם" לשנת 1913.

[2] מרשימתו הנזכרת.