_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גיבורים ועבודת גיבורים: שיעור ראשון: הגיבור בתור אלוהות

תומאס קרלייל

תרגם: איסר יוסף איינהורן

לתוכן הענינים

אוֹדין.  עבודת האלילים.  המיתולוגיה הסקנדינבית

(יום שלישי, בחמישי לחודש מאי 1840.)

הנה הואלנו לדבּר קצת על אנשים גדולים, איזה הדרך הם מופיעים בהליכות עולמנו, מה צורה לבשו בדברי ימי העולם, מה מושקים יצרו להם בני‑האדם על‑אודותם, מה פעלו ועשו; – זאת אומרת, על גבורים על קבלת פניהם ומעשיה תקפם;  הוא הדבר שאני קורא עבודת גבורים ומדת הגבורה במעללי בני‑האדם.  ברור מאד, כי הוא ענין גדול וראוי לענות בו הרבה יתר מאשר נוכל לשאת ולתת בו עתה.  ואמנם הוא ענין גדול לאין תכלית, רחב כהיסטוריה גופה.  כי, על דעתי, ההיסטוריה הכללית, דברי כל המעשים אשר פעל האדם בארץ, היא בעיקרה דברי ימי האנשים הגדולים אשר פעלוּ בה.  האנשים הגדולים ההם היו מנהיגי בני‑האדם;  הם היו יוצרי הצורה, אנשי המופת, ובמובן רחב יוצרי כל מה שהאנושוּת כולה הוציאה לפעולות, כל מה שאנו רואים עשוי הפֹעל וההגשמה של המחשבות אשר פעמו בלב האנשים הגדולים, אשר שֻלחוּ   על‑פני תבל ארצה.  נוכל לאמר בצדק, כי נשמת דברי ימי העולם כולם היא דברי ימי האנשים האלה.  ברור למדי, כי הוא ענין שלא נוכל לדון בו בזה כל‑צרכו.

אולם זאת נחמתנו, כי אנשים גדולים, אחת היא איך נטפל בהם, הם חבורה מועילה.  אין להתבונן אל אדם גדול אפילו במקצת מבלי להנות ממנו תושיה.  הוא מקור חיים ואורה, אשר קרבתו נעימה ומשיבת נפש.  הוא האור המאיר, אשר האיר חשכת תבל, ולא לבד כנר דלוק, כי אם ככוכב שמים אשר אורו הוא מתּת אלהים.  אמנם הוא מקור אורה, השופע חכמה ודעת שמבראשית, עוז נפש ומדת גבורה עדינה, אשר כל אדם הנהנה מזיו אורו יודע כי טוב לו.  על‑כל‑פנים, אל ירע בעיניכם לארוח לחברה זו כמעט‑קט.  ששת מיני הגבורים האלה, אשר בחרנו מתוך ארצות ותקופות רחוקות זו מזו, והשונים זה מזה בעיקרם רק במראיהם החיצון, יבררו לנו, אם נתבונן אליהם בתם‑לב, הרב הדברים.  לוּ יכולנו לחזות אותם היטב, כי עתה נסקור אל תוך תוכה של ההיסטוריה הכללית.  אַשְׁרֵי, לוּ יכולתי לעת כזאת לחשוף אפילו רק במקצת את טיבה וערכה של מדת הגבורה – היחד האלוהי – הן רשאי אני לכנותה כך – המחבר בכל הזמנים את האדם הגדול עם יתר בני‑האדם.  ובזה אין כונתי למַצות את עומק הענין, כי אם לגַלות פנים בו קצת.  בכל אופן, עלי לנסות דבר.

 

היטיבו מאד אשר אמרו, כי דת כל אדם הוא הדבר העיקרי שבו.  דת האדם או העם.  בשם דת אינני מכַוֵּן לדת הכנסיה שהוא מחזיק בה, לעיקרי האמונה שהוא מודה בהם ומקֵים אותם, במו פיו או בדרכים אחרים;  לא זה בעיקר, ולפעמים לא דבר זה כל‑עיקר.  אנו רואים בני‑אדם בני דתות שונות, המגיעים לכל מדרגות התקון או הקלקול.  לא זהו מה שאני קורא דת, לא האמונה וההודאה הזאת, כי לפעמים אינה אלא אמונה והודאה מן השפה ולחוץ, אמונה והודאה מתוך סברה והיקשי הגיון, ולוּ גם עמוקים.  אולם הדבר שהאדם מאמין בו באמת (ולפעמים קרובות מבלי לתת דין‑וחשבון לנפשו, ומכל‑שכן לאחרים);  הדבר שהאדם מכַון אליו את לבו באמת וחושב אותו לודאי, בנוגע ליחוסיו החיוניים אל סוד הבריאה ולחובתו ולתעודתו בה – זהו בנין‑אב לוֹ, אשר דרך יצירה הוא מכריע את כל השאר.  זהו הדת שלו;  או אולי הספקנות שלו בלבד או העדר‑האמונה שלו:  העיקר הוא, באיזה אופן הוא מרגיש את עצמו בקורבה רוחנית להעולם הבלתי‑מוחשי או לאי‑העולם.  וסבור אני, שמי שיגיד לי מהו האופן הזה לש האדם, יגיד לי במדה ידועה מה טיבו של אדם זה, מה משפט המעשים שיעשה.  על אדם או על עם אנו שואלים אפוא ראשית כל, מה דת היתה לו.  האם היתה זאת הדת האלילית – רבוי אלהות, רק ציור מוחשי של סוד החיים וכיסוד ראשי בו – כחות הטבע?  האם היתה זאת הנצרות, האמונה בעצם בלתי‑נראה, לא רק כדבר מצוי, כי אם כמצוי היחידי;  האמונה כי הזמן בכל אחד מרגעיו הדקום מן הדקים ינוח בחיק הנצח;  כי שלטון הכח של האלילוּת הודח משְׂאֵתו מפני רוממות אצילה מזו – היא רוממות הקדושה?  האם היתה הספקנות, הפקפוק וההרהור, אם יש בכלל עולם בלתי‑מוחשי, איזה סוד חיים שהוא, מבלעדי עולם ההוללות הזה; – הטלת ספק בכל אלה, או אולי גם אמונה וכפירה גמורה?  התשובה על השאלות האלה מגלה לנו את רוח ההיסטוריה של האדם או של העם.  המחשבות שרחש לבם היו רבות המעשים שפעלו;  רגשותיהם היו אבות מחשבותיהם:  הרוחני העמוס שבהם הוא שחולל את החיצוני והממשי – דתם היתה הדבר העיקרי שבהם.  בשיעורים האלה, בזמן המצומצם לנו, נְכַוֵּן אפוא סקירתנו ביותר אל רצד הדתי שבדבר.  אם נעמוד על טיבו של דבר זה, יתברר לנו הכל.  אנחנו בחרנו, בתור ראשון בשורת גבורים זו, באודין, התמונה המרכזית במיתולוגיה של האלילות הסקנדינוית.  הוא לנו סמל למקצוע ענינים רחב מאד.  נתבונן נא כמעט‑רגע אל הגבור בתור אלוהוּת, הצורה היותר עתיקה של מדת הגבורה.

אמנם האלילות הזאת היא בעיניו חזון מתמיה מאד, כמעט יפָּלא ממנו להבין אותו בימינו אלה.  מספחת גדוּלי‑פרא סבוכים של עִוְעים, מַדוּחים, תעתועים והבלים אשר כסתה כל שדה‑החיים!  דבר הממלא אותנו תמהון, כמעט, מה שהוא מן‑הנמנע, לא‑אֵמוּן;  – כי אמנם קשה להבין, כי בני‑אדם אשר לא הסתתרה בינתם יכלו בדעה צלולה ומיושבת ובעינים פקוחות להאמין בתורה שלמה כזו, ולחיות על פיה.  כי בני‑אדם עבדו כמותם ונתנו לו כבוד‑אלהים, ולא עוד, אלא השתחוו גם לעצים ואבנים וכל מיני גופים חיים ודוממים;  כי יצרו להם ערבוביה מטורפה כזאת של משאות‑שוא ומדוחים כשיטת‑עולם למה:  כל זה נדמה בעינינו כאגדת בּדים אשר לא תאומן כי תסופר.  אולם הלא אמת נכון הדבר, הם עשו כזאת וכזאת!  כי בנ‑אדם ברואים בצלמנו כדמותנו יצרו להם סְבָך מתועב ופרוע של אמונות תפֵלות והזוּיות כאלה, החזיקו בהן וחיו על פיהן.  מוזר הדבר.  אכן עלינו לעמוד משתאים ומחרישים למעמקי החשך שבאדם, אם אנו מתענגים על במתי הדעות הזכות שעלה עליהן האדם. דברים כאלה היו והוֹים באדם, בכל בני‑האדם ואף בנו.

יש חוקרים שאינם מבקשים חשבונות רבּים לבאר את פשר דבר אלילות:  רק כַּחַש ומרמה, ערמת כמרים ותעתועים, אומרים הם;  שום אדם בר‑דעת לא האמין בה מעולם;  רק את האחרים, שאינם ראוים להקרא פקחים, הם הוליכו שולל להאמין בה.  אנחנו נראה חובה לעצמנו כפעם בפעם לסתור סבאות כאלה על מעללי האדם ותולדותיו; ופה, בעמדנו עוד על הסף, אני מערער עליהן בנוגע להאלילות וכל כיוצא בה, אשר על פיהן שאף האדם לפנים במשך ימים רבים להתהלך בחיים.  כולן הכילו בקרבן אמתיות, ואילולי כן, לא היו בני-אדם מקבלים אותן.  תרמית ותעתועים יש למכביר;  בדתות, ביחוד בעצם תקופת ירידתן, היו תמיד במדה מבהילה;  אולם תרמית לא היתה מעולם הרוח החיה בדברים כמו אלה;  היא לא היתה הבריאות והחיים שבדברים כאלה, כי אם מחלתם, הציר הנאמן, המבשר את מותם הקרוב לבוא.  אל נשכח את הדבר הזה לעולם.  לפי דעתי, אין לך סברה מעציבה מזו, המניחה, כי שקר ותרמית יוכלו לחולל אחת הדתות אפילו אצל הפראים.  הרמאות אינה יוצרת מאומה; היא ממיתה הכל.  לא נוכל להסתכל לפני ולפנים בשום דבר, אם נתבונן רק אל התרמית שבו;  אם לא נזרה הלאה לגמרי את הרמאות, כמחלות, כרקון אשר חובתנו וחובת כל אדם היא להסירם מקרבנו, לגרש אותם מתוך מחשבותינו ומתוך מעשינו.  האדים בכל מקום שונא מטבעו את השקר.  אני מוצא, כי גם דת הלַמָֹה-הגדול מחזיקה בתוכה כעין אמת.  קִראו את הדין-וחשבון של מר טורניר על-דבר מלאכותו לארץ זו, אדם שאין לפניו מּשׂא-פנים ורואה בעין בהירה ובספקנות קצת, ושִׁפְטו.  בני טיבֶּט העלובים הללו מאמינים, כי השגחה שולחת להם תמיד את התגשמותה בכל דור ודור.  בעצמו של דבר, מעין האמונה באפיפיור!  בעיקרו, עוד טוב מזה, האמונה, כי יש אדם אחד גדול מכולם;  כי אפשר למצוא אותו, וכי אחרי שמצאנו אותו, עלינו לנהוג בו משמעת בלי גבול.  זוהי אמתתה של דת הלַמה-הגדול;  הטעות היחידה שבה היא רק ה"מציאה".  לכמרים הטיבטיים דרכים מיוחדים למצוא מי הוא האיש הגדול שבכולם, הראוי להיות להם לראש.  אמנם דכים גרועים;  אבל האם גרועים הם הרבה מדרכינו אנו–אשר לפיהם אנו מניחים, כי הגדול הוא בכל פעם הבכור לתולדות בית‑אב ידוע?  זה ענין רע, כי קשה למצוא דרכים טובים בשביל הדבר הזה!–רק אז נגיע לידי‑כך, להבין את האלילות, אם נודה בראשונה, כי למאמינים בה בימים ההם היתה אמת ונכוחה.  נקוט בראשונה כלל זה בידך בתור ודאי, כי בני-אדם האמינו באלילים, בני‑אדם בעינים פקוחות, בחושים בריאים, בני-אדם ברואים כמונו;  כי לוּ היינו שם, היינו מאמינים בהם גם אנו.  ועתה נשאל, מה היתה האלילות?

סברה אחרת, יותר חשובה קצת, מיחסת את הדברים האלה לאליגוריה, למשל ומליצה.  היא היתה חזון שעשועים של נפשות פיוטיות, אומרים בעלי סברה זו.  כל מה שהנפשות הפיוטיות האלה ידעו על-דבר העולם והרגישו בו, נתרקם אצלן לאגדות של דמיון, בתבנית של פסל, בתֹאַר ודמות.  והדבר הזה, מוסיפים הם, מתאים לחוק עיקרי בטבע האדם, הפועל גם עכשו בכל מקום, אמנם רק  בדברים פחות חשובים.  כל מה שהאדם מרגיש בעומק לבו, הוא מתאמץ להביע חוצה לו, לראות את הדבר גלום לפניו במורה מוחשית, בעלת חיים ומציאות היסטורית.  אמנם יש חוק כזה, והוא אחד מהיותר עמוקים בטבע האדם;  וגם אין לנו לפקפק, כי גם הוא פעל במדה מרובה בנדון זה.  הסברה המיחסת את האמונה באלילים כל עיקרה או ברובה, לפעולה זו, אני מוצא אותו קצת יותר חשובה, אבל לא אוכל עוד לאמר, כי היא היא הנכונה. נשיב נא אל לבנו, האם אנחנו נאמין באליגוריה, בשעשועים של פיוּט ונקבל אותם לקו ומשקולת בחיינו?  לא שעשועים ומהתלות, כי אם כֹבד ראש ונכוחות נדרוש.  דבר סֶריוזי הוא מאד לחיות על פני האדמה;  המות איננו מִשחק לאדם.   חיי האדם לא היו מעולם משחק בעיניו; הם היו מציאות קשה, דבר סריוזי במאד מאד!  אני סובר אפוא, כי אף שבעלי האליגוריה האלה התיצבו על דרך יותר קרובה אל האמת הנדון זה, גם הם עוד לא הגיעו עדיה.  אמנם אמונת האלילים היא אליגוריה, סמל הדבר שהאדם חש וידע על‑דבר העולם;  וכל הדתות בן סמלים לזה, ומשתנות תמיד, כפי שזה משתנה; אבל בעיני יש כאן, מעיקרו, סרוס הדברים או חלוף הדברים, להקדים זאת בתור המוצא והסבה המניעה, בעוד שהיא באמת תוצאת הדבר וחתימתו.  בני האדם לא היו זקוקים לאליגוריות נאות, לסמל פיוטי נעלה, כי אם לדעת במה עליהם להאמין על‑סבר העולם הזה, ואיזה הדרך ילכו בו;  מה הדבר שעליהם לקוות לו, או לירוא מפניו, לעשות או לחדול, בחיים האלה, המלאים תעלומות ורזים.  הספר "מסעי העולה‑רגל"[1] הוא גם‑כן אליגוריה נאה, העונה ונכוחה, אולם, היעלה על הדעת, כי אליגוריה זו קדמה לדת שהיא משמשת לה סמל!  הן על הדת כבר להיות בעולם, להיות לדבר שרבים מאמינים בו– ואז אפשר כי האליגוריה תהיה לדמות תבניתה;  ועלינו לאמר כי בכל כובד‑הראש שהאליגוריה הזאת מצטינת בו, היא דמות משעשעת, משחק של דמיון בלבד.  אם נעריך אותה לעומת המציאות הנוראה והַודאות הבטוחה שהיא מכַונת לשמש לה סמל.  האליגוריה היא תולדת הודאות, לא מחולַלְתָּהּ;  לא לענין בוניאן ולא לכל ענין אחר.  ואשר לאלילות, עלינו אפוא לשאול עוד:  מאין באה הודאות המוחלטת ההיא, מקור כל הערבוביה הפרועה של אליגוריות, שבושים ושגיונות?  איך היה הדבר, ומה היה הדבר?

אמנם אך נסיון‑שוא יהיה, לוּ אמרנו "לבאר" פה או במקום אחר חזיון כאותה הערבוביה הפרועה, העתיקה, הלוטה בערפל, ששני האלילות, הדומה יותר לחשרת‑עננים מאשר לקרקע איתן של מעשים, הנשקף לנו מרחוק.  היא חדלה להיות מציאות, אבל היֹה היתה מציאות.  עלינו להבין, כי חשרת-העננים המדומה הזו היתה מציאות לפנים, כי לא חזון פיוטי, ולא כל‑שכן תרמית ומרמה, היו מוצאה.  בני‑האדם, אומר אני, לא האמינו מעולם במליצות בטלות, לא סכנו חיי-הנפש שלהם על עסקי אליגוריה:  בכל העתים, וביותר בדורות הקדמונים הסריוזיים, היה לאדם חוש טבעי להכיר ברמאים ולתעב אותם.  ננסה נא אפוא, בזרוֹתנו הלאה גם את פתרון התרמית וגם את פתרון האליגוריה, ובהקשיבנו בשום-לב ובאהבה אל קול המונם של דורות האלילים, העולה באזנינו מרחוק, אם לא נוכל להוכח לכל-הפחות, כי כעין דבר של ממש היה יצוק בו;  כי גם הם לא היו מתעתעים ומשוגעים, כי אם תמימים ופקחים על-פי דרכם העלוב הם!

 

הזוכרים אתם את המשל של אפלטון באדם, אשר גדל במערה אפלה עד אשר היה לאיש, ופתרם הוציאוהו משם לראות את צאת השמש בגבורתה, מה-יגדל תמהונו ועליצותו למראה הדבר שאנו רואים יום יום בשויון-נפש!  בחוש פקוּח לרוָחה של ילד, אבל בשכל מבוכּר של איש, יתלהב כל לבו למחזה זה, יראה אותה כראות פני אלהים, ונפשו תשתחוה לפניה.  והנה גדלוּת-ילד כזו היתה בעמים הקדומים.  הוגה‑דעות האלילי הראשון בין בני‑האדם הגסים, האדם הראשון שהתחיל לחשוב מחשבות, היה אותו האיש של אפלטון.  פשוט ותמים כילד, אבל עם העמקות העָצמה של האיש.  לבריאה לא היה עוד ׂשֵם בעיניו.  הוא עוד לא כלל בשם אחד את שפעת המראות, הקולות, הצורות והתנועות שאנו מכנים עכשו בשם הכולל "העולם", "התולדה" וכדומה, ובזה אנו משלחים אותם מעל פנינו.  לאדם הפרא, בעל הלב העמוק, היה עוד הכל חדש, לא מכוסה בצעיף של שמות ונוסחאות;  הוא עמד ערום נגדו, וזיוו מבהיק עליו, נורא הוד, שאין להביע באֹמר ודברים.  הבריאה היתה לאדם זה מה שהיא תמיד לחושב ולנביא, למעלה מן הטבע.  האר. הזאת, העטופה ירקרק ושפעת-פרחים, המוּשתתה מצוקים וסלעים; העצים, ההרים, הנהרות, הימים בנהמת-גליהם; – וים‑התכלת הגדול והעמוק, השט ממעל לראשנו;  הרוחות המרחפות על פנינו, העננה הקודרת, המתגברת ועוֹלה והמריקה פעם אש, פעם מטר וברד:  מה‑זאת?  כן, מה-זאת?  באמת, אין אנו יודעים עדיין, ולא נוכל לדעת זאת לעולם.  לא בחכמתנו היתרה אנו מסתלקים מן הספק, כי אם בקלות-דעתנו היתרה, באי-שימת-לבנו, בדעתנו הקצרה.  מתוך חוסר מחשבה אנו פוסקים מהתפלא על הדבר.  קליפה נוקשה של מסורות, נוסחאות מקובלים ודברים בעלמא מסביב לנו, והיא סוגרת חותם צר את כל מושגינו.  אנו מכנים את אש העננה השחורה בשם "חשמל", ונושאים ונותנים בה כחכמים, וחוצבים כיוצא בה מתוך זכוכית ומשי.  אבל מה טיבה?  מה ברא אותה?  מאין באה?  ולאן היא הולכת?  הרבה עשתה החכמה בעדנו;  אבל עלובה חכמה זו, האומרת להסתיר מעינינו את האין‑סוף הגדול, העמוק והקדוש של מה "שמעבר לחכמה", אשר לעולם לא נוכל לחדור לתוכו, ואשר כל החכמות שטות על פניו כקרום דק.  העולם, למרות כל חכמתנו ומדעינו, הוא עדיין פלא;  תעלומה אין-חקר, מלאה קסמים, ועוד יותר לאיש החושב עליו.

אותו הסוד הגדול, הזמן, בלבד, אלמלי לא היה אחר זולתו; הדבר שאין לו קץ ותכלה, השותק, ואינו נח לעולם, המכונה זמן, המגיח, המזַנק חיש, דוּמם, כחשרת תהום רבה, המחבקת הכל, ואשר אנחנו ומלוא תבל שטים עליה כמו הבל ואד, כמו חזיונות ההוִים ואחר כלים ואינם;  זהו, פשוטו כמשמעו, פלא-פלאים לנצח;  דבר אשר נֵאלם דוֹם מפניו, כי אין מלים בפינו לדבר עליו.  תבל ומלואה!  הוי, מה יכול האדם הפרא לדעת על –אודותיה;  מה יכולים אנו לדעת היום על-אודותיה?  יכ היא כח, מערכת כחות מאליפים;  כח שלא אנחנו הוא.  זהו הכל;  לא אנחנו הוא; הוא שנה כל‑עיקר ממנו.  כח, כח, בכל מקום כח;  גם אנחנו בעצמנו הננו כח כמוס בכל אלה.  "אף עלה נדף אינו נרקב על-פני-חוץ, מבלי שיהיה בו כח, כי אילולי כן, איך יוכל לבוא לידי רקבון".  אמנם לחושב הכופר בעיקר, לוּ היה איש כזה בגדר המציאות, גם לו בודאי, פלא, אותו גלגל סוּפה של כחות, האדיר, בלי תכלית, המקיף עלינו פה;  גלגל סוּפה אשר לא ינוח לעולם, גדול כהאין-סוף, עתיק כנצח.  מה טיבו?  מעשה ידי אלהים, עוֹנים אנשים יראי אלהים;  מעשה האל הכל יכול!  מדע-הכפירה מפטפט על‑אודותיו דבירם בטלים, בנוסחאות מדעיים, בנסיונות, וכיוצא בזה, כאילו היה גוף דומם קל‑ערך, שמשימים בתוך בקבוק לֵידֶן ומוכרים אותו בחנויות;  אולם החוש הטבעי של האדם, כשהוא מכַון לבו בתמים לדבר הזה, מכריז בכל הדורות, כי הוא דבר חי, דבר שאין להביע אותו במלים, דבר אלהים;  אשר יַחְסֵנוּ היותר נאה לנו לעומתו, על אף כל חכמתנו, הוא:  יראת הכבוד, הכנעה וכריעת-ברך, ענות רוח;  הערצה אם לא בדברים, הנה בדומיה.

והנה, אוסי עוד להעיר, הדבר שבימינו אלה זקוק לנביא או לפיטן להורותנו איך להעביר מעלינו את החִתּוּלים הנלוזים והעלובים, את הנוסחאות והשמות המדעיים הדלים, אותו עשה מעצמו האדם הקדמון הסֶריוֹזי, שלא היה עדיין מסובל בדברים הללו.  העולם, שהוא היום אלוהי רק לאנשים אשר שאר-רוח להם, היה אז אלוהי לכל אדם, אשר פקח עליו את עיניו.  הוא עמד ערום נגדו, פנים אל פנים. "הכל היה בצלם אלהים, או אלהים".  יַ'ן פּוֹל מוצא עוד את הדבר כן;  הענק יַ'ן פּוֹל, אשר מצא אוֹן לו להֵחָלֵץ מעבותות המסורות;  אבל אז לא היו עדיין מסורות.  הכוכב קַּנּוֹפּוּס, המזהיר על‑פני המדבר בזיוֹ כעין תכלת היהלום (אותו זיו כחול פרוע, מראה דמות בַּלָּהָה, הבהיר הרבה יותר מאשר אנו רואים לפנינו פה), חדר עמוק ללבו של הישמעאלי הפרא, אשר אותו לוה בילֵיל ישימון.  ללבו הפרא, המלא המון רגשות, בלי שפה בפיו להביע כל רגש, נדמה הכוכב לעין קטנה, המשקיפה עליו מתוך הנצח הגדול והעמוק, והחושפת לו את הוד עוזה הפנימי.  האם יפּלא ממנו להבין איך השתחוו לשמש בני-אדם הללו, אשר אנו קוראים בשם סבאים, והיו לעובדי כוכבים ומזלות?  זהו בעינַי סוד כל מיני האלילוּת.  השתַּחויה היא התפעלוּת מופלגה;  התפעלות שאין לה מדה ותִכלה;  זוהי עבודה.  לאדם הקדמון היה כל דבר שראה במלוא עיניו לסמל אלוה, לאחד האֵלים.

ועתה נראה מה קורטוב של אמת היה בדבר זה.  האם גם לנו אינו נראה אלהים בכל כוכב, בכל עשב, אם נפקח עליו עיניו ולבנו?  עכשו אין אנו עובדים את אלהים בדרך זו;  אולם, האם אין אנו חושבים למעלה יתרה, לסימן למַה שאנו קוראים "נפש פיוטית", אם אדם מכיר, כי בכל דבר צפוּן יופי אלוהי;  כי כל דבר הוא באמת תמיד "חלון אשר נשקִיף בעדו אל עצם האין-סוף"?  כל איש אשר עינו מבחינה בנאה שבדברים אנו קוראים אותו בשם פיטן, צַיָּר, גאון, בעל שאר-רוח, איש-חמודות.  הסבאים העלובים הללו עשו כמעשה אותו האיש, אך על-פי דרכם הם;  ולצדקה יחשב להם המעשה הזה;  מוטב ממעשה האדם אשר לבו חָסֵר כל-עיקר, ממעשה הסוס והגמל  זאת אומרת מזה שאינו עושה ולא-כלום.

אם כל הדברים שאנו רואים אותם הם לנו סמלים של אֵל עליון, הנה, אוסיף אני, כי האדם יותר מכולם הוא סמל כזה.  ידוע הפתגם המפורסם של כּרִיזוֹסְטוֹמוּס הקדוש על השכינה, ארון העדות, גלוי-אלהים לבני ישראל:  "השכינה האמתית הוא האדם!"  אמנם כן הוא הדבר. אין זו מימרא ריקה, כי אם דבר אמת לאמתּוֹ.  עצם הויתנו, התעלומה שבנו המכונה "אני – הוי אֵי מלים להביע זאת – הוא נשמת אלהים;  העצם הנעלה על‑כל מתגלה בתוך האדם.  גוף זה, כחות‑נפש אלה, חיינו אלה, האם אין כל זאת כלבוש לזה אשר אין להביע בפה?  "רק היכל אחד בעולם, והוא גוף האדם" – אומר נובֵליס החסיד.  "אין לך דבר קדוש מהצורה הנעלה הזאת.  ההשתחויה לאדם היא שבח והודיה לגִלוי זה שבבשר.  אנו נוגעים בשמים, כשאנו נוגעים בידינו בבשר אדם!"  אמנם הדברים האלה נראים כדברי-הבאי של מליצה;  אולם לא כן הדבר.  אם נבחון את הדבר היטב, יתגלה לנו כעובדה מדעית, כבִטוּי, בלשון בני-אדם, של האמת הממשית שבדבר.  אנחנו הננו הפלא הפלאים, – הסוד הגדול, אשר אין חקר לו, של אלהים.  נבצר ממנו להבין אוֹתו, אין אנו יודעים איך לדבר עליו;  אבל יכולים אנו, אם נחפוץ, להרגיש ולדעת, כי, אמנם, כן-הוא הדבר.

את האמתיות הללו הרגישו לפנים בנפש חפצה יותר.  דורות הארץ הצעירים, אשר היתה להם רעננות ילדים רכים עם עומק אנשים מיושבים בדעתם, הם אשר לא עלה על לבם כי בזה אשר יקראו שמות מדעיים לכל מה שבשמים ובארץ כבר יצאו ידי חובתם להם, כי אם עליהם להתבונן בהם ישר בפחד ותמהון: בני-אדם הללו הרגישו יותר מה שיש מן האלהות באדם ובטבע; – הם, מבלי אשר היו מטורפים בדעתם, יכלו להעריץ את הטבע, ואת האדם עוד יותר מכל דבר שבטבע.  הַערֵץ הוא, כמו שאמרתי למעלה, התפּלא לאין תכלית: וזאת יכלו לעשות בכל דעתם הצלולה ובכל חום לבם.  אני רואה את הערצת הגבורים כיסוד ראש וראשון בהלך-הרוח הקדמוני הזה.  מה שכניתי בשם סבך גדוּלי-פרע של האלילוּת יצא משרשים רבים: כל מין התפעלות, השתוממות להדר כוכב או דבר אחר בטבע היה שורש או נים, אבל הערצת הגבורים היתה השורש העמוק שבכולם; הוא הגזע העיקרי, אשר יתר השרשים קבלו יניקה ממנו וחיו מכחו.

והנה, אם היה טעם ידוע גם להערצת כוכב, מכל שכּן היה טעם להעריץ את הגבור.  הערצת הגבור היא התפלאות מופלגת על האדם הגדול.  וסבור אני, כי אנשים גדולים הנם ראוים תמיד להתפלאות!  ואומר אני, כי בעיקר, אין דבר הראוי יותר להתפלאוּת מזה.  רגש יותר עדין מאשר התפלא על גבוה ממנו אינו מפעם בלב האדם.  בימינו אלה, כמו בכל הזמנים, ההתפלאות היא הרוח המניעה בחיי האדם.  וסבור אני, כי הדת מיוסדה על הדבר הזה; ולא לבד דת האלילוּת, כי אם גם הדתות היותר גבוהות ואמתיות - כל הדתות הידועות לנו עד היום.  עבודת הגבור, התפעלות מעומק לב וכריעת ברך, הכנעה נלהבה לאין-גבול לצורת אדם נאצלה – האין זאת שורש הנוצריות עצמה?  הגדול שבכל הגבורים הוא אחד - שלא נִשא בזה את שמו על פינו.  אך דומיה קדושה נאוה לענין קדוש כזה; אנו מוצאים, כי זהו מִצוּיָהּ של מדה אחת עיקרית, העוברת על פני כל הדורות בארץ.

או נרד מטה למקצוע אחר, אשר בהגיגנו בו אין לנו לשים ידנו למו פינו.  האם כל נאמנוּת אינה קרובה קִרְבת רוח לאמונה דתית?  האמונה היא הנאמנות למורה אשר רוח אלהים בו, לגבּור-הרוח.  כי מה היא אפוא נאמנות אמתית, הרוח החיה בכל חברה, אם לא תוצאת עבודת הגבור, התפלאות, מלאה התמכרות ודבקות, על האדם הגדול באמת?  חברת האדם מיוסדה על עבודת הגבורים, כל נמוסי המעלה, אשר חברת האדם נכונה עליהם, הם ממשלת גבורים או ממשלת קדושים, כי אמנם קדושה היא גם יחד!  הדוכס משמעו מנהיג; מלך משמעו יועץ.  (קינג משמעו קאנ-נינג, קאנ-ניג, היכול והיודע).  חברת האדם היא בכל שעה תמונה, לא אי-מדויקה עד בלתי-נשוא של עבודת גבורים במדרגות שונות; יראת הכבוד והכנעה וּמשמַעַת, שנוהגים באנשים גדולים וחכמים באמת.  "לא אי-מדויקה עד בלתי-נשוא", אמרתי!  כל אלה המוכתרים בנמוס החברה הם כמו שטרות גנזכי הממשלה אשר כולם אומרים זהב.  מקצתם הם לצערנו תמיד מוזיפים; יכולים אנו לפעמים להסכין במקצת עם שטרות מזויפים; גם עם הרבה מהם; אבל לא עם כולם, או אפילו אם רק רובם מזויפים!  או-אז באות מהפכות; קריאות לדימוקרטיה, לחופש ושויוֹן, וכיוצא באלה: אם כל השטרות מזויפים הם ואין לקבל זהב תמורתם, אז מעמיד העם קול-זועות, כי אין זהב, כי זהב לא היה מעולם.  "זהב – הערצת הגבורים – ישנו בכל-זאת, כמו שהיה תמיד ובכל מקום, ולא יחדל מקרב הארץ, כל עוד לא יחדל האדם מעל פני האדמה.

יודע אני היטב, כי בימינו אלה חושבים, כי הערצת הגבורים, הדבר שאני מכנה עבודת גבורים, כבר עבר ובטל מן העולם.  דורנו הוא, מטעמים שכדאי לחקור אותם קצת, דור הכופר כביכול במציאוּת אנשים גדולים, שאינו מודה כי רצוי הוא האדם הגדול.  הַרְאוּ נא למבקרינו אדם גדול, לוּתּיר, למשל, והנה הם מתחילים "לבאר" אותו, כמו שהם מכנים זאת; לא להעריץ אותו, כי אם לָמוֹד "שיעור קומתו", ומראים אותו לנו כמין אדם קטן!  הוא היה "יציר השעה", אומרים הם.  השעה הביאה אותו לעולם, השעה עשתה הכל, הוא בעצמו לא-כלום, – מה שאנחנו, המבקר הקטן, היינו יכולים לעשות גם כן!  זהו ענין רע בעיני.  השעה קראה אותו לבוא?  הוי, אנחנו ידענו שעות רעות שקראו בקול לאדם הגדול, אבל לא מצאו אותו, בּקָרְאָן אליו.  הוא לא היה אז, כי ההשגחה לא שְלָחַתּוּ; נטרפה השעה, למרות קריאתה הגדולה, והיתה עדי-אובד, יען כי קראו אותו והוא לא נענה לקול הקריאה.

אם נתבונן היטב בדבר, לא היתה כל שעה עולה בתהוּ, לוּ מצאה איש גדול למדי, איש חכם וכביר-לב למדי; חכמה להבין ולהשכיל מה שהשעה צריכה לו, אמץ לב להורות הדרך הנכונה, המובילה אליו.  כך עמד רֶוַח והצלה לכל שעה.  אני ממשיל את השעות השוממות, שאין חפץ בהן, המלאות לא-אמוּן, מצוגות ומבוכות, עם אנשיהן השוממים המפקפקים ועם מסבותיהן הקשות, המתמוטטים תמיד באפס-יד ואין-אונים, הולכים מדחי אל דחי, עד אשר אחריתם תהי עדי-אובד – כל זה אני ממשיל לחמרי ההסקה היבשים והדוממים, המחכים לברק מן השמים אשר יבוא ויבעיר אותם.  האדם הגדול, הבא בכחו החפשי אשר קבל ישר מיד אלהים, הוא הברק, דברו הוא המלה המרפאה, המחכימה, אשר כל איש יכול להאמין בה.  כל אשר מסביב לו מתלקח באש פלדות כאשו הוא אך הַבְעֵר הבעיר אותו.  היעלה על הדעת, כי הענפים הבּלים, היבשים חצבו את האש?  אמנם, הם היו זקוקים לה מאד מאד, אבל לחצוב אותה – ! – מבקרים קצרי-דעת הם, לפי דעתי, הקוראים: "ראו, האם לא הענפים האחיזו את האש?"  אין לך סימן יותר מעציב לקטנותו של אדם מאי-אמונתו באנשים גדולים, אין לך סימן יותר מעציב לדור המוכה באותו העוָרון הכללי לברק הרוח והמאמין רק בחומר השרפה היבש והדומם.  זהו כליל אי-האמונה.  בכל תקופות ההיסטוריה אנו מוצאים את האדם הגדול, כי הוא הגואל, אשר בלעדיו לא תקום הגאולה של תקופתו; הוא הברק, אשר בלעדיו לא היה העץ מתלקח.  דברי ימי העולם, כבר אמרתי, הם תולדות חיי האנשים הגדולים.

מבקרים קטנים כאלה עושים כל אשר ביכלתם לסַיע לאי-אמונה וליבושת רוחנית כללית;  אולם, לאשרנו, לא תמיד עולה הדבר בידם.  בכל הזמנים יקרה, כי יקוּם אדם גדול למדי למען הרגיש, כי הם ותורתם אך משאות-שוא וקוּרי-עכביש המה.  ומה שראוי להעיר, לעולם לא יעצרו כח לעקור כלה מלב האדם החי יראת-כבוד ידועה ומיוחדה במינה לאדם הגדול; התפעלות אמתית, דבקות מתוך רצון, הערצה ולוּ הערצת הגבורים תתקים לעולם, כל היצים אשר האדם יחיה על-פני האדמה.  בוֹסוִיל[2] מעריץ את י'והנסון שלו בתם לבבו גם במאה השמונה-עשרה.  הצרפתים הכופרים מאמינים בווֹלטיר שלהם ומתגודדים סביבו בהתלהבות של הערצת גבורים נצחת, בימים האחרונים חחייו, כאשר "חנקו אותו מתחת לשושנים".  המאורע הזה בווֹלטר היה תמיד תמוה בעיני.  אמנם, אם הנצרות היא הדוגמא היותר נעלה להערצת הגבורים, הנה במעשה ווֹלטיר, אשר בכל ימי חייו היה כשטן לנצרות, מראה לנו מצד זה הפך מלַבּב.  שום עם בעולם לא היה נוטה פחות להערצה מהצרפתים בני דורו של וולטיר.  הלצנות (persiflage)  היתה שורש נשמתם;  להערצה לא היתה שום אחיזה בלבם.  והנה, האדם הזקן מעיר פֶּרְנֵי בא פַּריזה;  איש זקן וכבד וידוע-חולי, בן שמונים וארבע שנה.  הם מרגישים, כי גם הוא הנהו מין גבור;  כי הוא השליך נפשו מנגד להלחם עם כל מְעֻוָּת  וגזל‑משפט, להוציא ממסגר את קַלַס, לגלות נַבְלוּת הצבועים רמי- המעלה; – באחת, כי גם הוא, אף כי בדרך מוזרה, נלחם כאדם כביר-לב.  ובה בשעה הם מרגישים, כי אם הלצנות הוא דבר גדול, לא היה עוד לץ כמוהו לפניו.  הוא האידיאל בפועל של כל אחד מהם;  הדבר שכולם שאפו להגיע אליו;  מכל הצרפתים היותר צרפתי.  הוא היה להם באמת לאֵל – אֵל זהם נאים וראוים לו.  ובכן, האם לא העריצו אותו כולם, למן המלכה אנטואניטה עד המוכס ליד שער ס"ט-דֶני?  אנשים ממרום העם התחפשו ולבשו בגדי מלצרים.  הפקיד על מרכּבת הבי-דואר מצוה להרַכָּב בקללה נמרצת:  “Va bon train”, אתה נושא את האדון ווֹלטיר.   בפריז היתה מרכבתו "גרעין של כוכב-שבט אשר זנבו ממַלא רחובות שלמים".  הגבירות מרטו שערות אחדות מאדרת-השער שלו, למען גנוז אותן כסגולה קדושה.  לא היה בכל ארץ צרפת כל אם וכל יפה ונשגב אשר לא הרגיש כי האיש הזה עוד רם, יפה ונשגב ממנו.

כן, למן אודין הנורוֵיגי עד שמואל י'והנסון האנגלי, למן מיסד דת הנוצרית עד הכהן הגדול, הבלה מזוֹקן, של האנציקלופדיסטים בכל הדורות ובכל המקומות העריצו את הגבור.  וכן יהיה תמיד.  כולנו אנחנו חובבים אנשים גדולים, מעריצים אותם וכורעים לפניהם מתוך הכנעת הלב;  ולפני מי זולתם נכרע ונשתחוה. אם לא נחפוץ לעשות שקר בנפשנו?  האם לא ירגיש כל איש-אמת, כי הוא גם הוא ירום ונִשא בשעה שהוא נובג יראת‑כבוד במה שהוא באמת גבוה ממנו?    אין בלב האדם רגש יותר עדִין  ויותר מרנין.  ולמשיב‑נפש הוא לי להתבונן, כי כל הגיון של ספקנות וכל עניות‑דעת נפוצה, לא‑אמת ושממון של אחד הזמנים והשפעתם לא יעצרו כח להכחיד את רגשי האמון וההערצה האלה, העדינים והנטועים בלב האדם מלדה ומבטן.  בעתותי לא‑אמוּן, הנעשות קל‑מהרה לעתותי מהפכה, נגלים לעיני כל איש הריסות, חורבן מעציב וכליה למכביר. ולי גם נדמה, בימים כמו אלה, כי הערצת-הגבורים הבלתי-נכחדה הזאת היא הסלע האיתן בל‑ימוט, אשר למטה ממנו לא יגיעו שברי המהפכה המטורפים.  השברים המטורפים של הדברים, המתמוטטים ומתפוררים ומתרועעים מסביב לנו, בעִתותי‑מהפכה אלה, רק עד שם יבוא, ולא למטה מזה.  הנה היא אבן פנה, העומדת לעד, אשר מנה יחל הכל להבנות מחדש.  כי האדם, במובן זה או זה, מעריץ את הגבורים;  כי אנחנו כולנו מעריצים אנשים גדולים, ועלינו להעריץ אותם תמיד:  הנה לי הסלע החי בתוך כל ההפכה;  המקום הנאמן בתולדות המהפכה של התקופה החדשה, אשר מלבדו היא כבלי קרקע ובלי חוף.

 

אני מוצא באלילוּת של העמים הקדמונים הרבה מן האמת, רק בצורה נושנה, אבל רוחה עוד עומדת בתוכה.  הטבע עודנו גם עתה אלוהִי גִלּוּי מפעלות אלוֹה;  הגבור עודנו ראוי גם עתה להערצה:  דבר זה שאפו כל הדתות האליליות לערוך לפנינו, כפי יכלתן, בצורות עלוּבות, לא-מוצלחות והַתחָליות.  לפי דעתי, האלילות הסקנדינוית חשובה לנו פה מאחרת.  ראשית, היא יותר מאוחרה;  היא נתקימה בארצות אירופה אלה עד המאה האחת-עשרה;  לפני שמונה מאות שנה עבדו עוד הנורויגים את האליל אוֹדין.  נוסף על זה יש לנו ענין בה בתור אמונת אבותינו הקדמונים, בני‑האדם אשר דמם עוד נוזל בעורקינו ואשר אנו דומים להם בכמה פנים.  מוזר הדבר, הם האמינו בדבר זה, בעוד שאנחנו מאמינים בדבר השונה ממנו כל-כך.  נתבונן נא קצת אל האמונה הנורויגית העלובה הזאת, מטעמים שונים.  כי יש עוד דבר, אשר בגללו ספוי האלילים של הסקנדינַוים מלבבים אותנו ביותר:  הם נשתמרו היטב.

באִי הנפלא, אי איסלַנד, שהתפרץ, לפי דברי הגיאוֹלוֹגים, מקרקע הים, בח האש העצורה בבטן האדמה;  ארץ שאיה ושממה מכוסה לַבָּה;  סוּפוֹת שוֹאה מסתערות סביבה כמה חדשים בשנה, אולם יפעה שובבה ומבהיקה חופפת עליה בימי‑הקיץ;  אי קודר וזועף, המתנוסס שם בים הצפוני;  עם הררי-השלג, הגֵיזֶרים הסואנים, אגמי הגפרית ולוֹעי הֶרי‑השרפה המבהילים כשדה-תֹהוּ ומערכה למלחמת קרח ואש. – שם, במקום אשר פללנו למצוא ספרות ורשומות פחות מבכל הארצות, נשתמרו לזכּרון הדברים האלה.  על חוף הארץ השובבה הזאת משתרע חבל ארץ עטוף ירקרק דשא, אשר הבהמות מוצאות שם מרעה, והודות להן ולשפע הים יכולים גם בני‑האדם להתקים שם;  וכנראה, היו בני-אדם הללו נפשות פיוטיות;  בני‑אדם אשר לבם הגה מחשבות עמוקות והביעו את מחשבותיהן בדרך שירה.  הרבה אבדנו לולי בקע ועלה האי איסלנד מתוך הים, ולולי גלוּ אותו הנורמַנים.  רבים ממשוררי הנורויגים העתיקים היו ילידי האי איסלנד.

סֶמוֹנד, אחד מהכהנים הנוצרים הראשונים שם, אשר אולי עוד נפתה בסתר לבו אחרי האלילות, אסף מקצת שירי האלילים העתיקים שלהם, אשר הנה החלו אז להשתכח, – פיוטים או שירים, שתָּכנם מִיתּוֹלוֹגי או נבואי, וכמעט בכולם דתי:  הם הם הנקראים בפי המבקרים הנורויגיים בשם האֶדָה הבכירה או הפיוטית.  שורש המלה אֶדָה אינו ברור כל צרכו, ויש סוגרים כי משמעו אֵם זקנה.  סנוֹרוֹ סטוֹרלֵיסוֹן, איש איסלנד נכבד ונשוּא‑פנים מאד, חניך נכסו של אותו האיש סֶמוֹנד, חבֹר לאחר מאה שנה בערך, בין יתר ספריו השונים, גם כעין קצור כל המיתולוגיה ההיא בפּרוֹזָה, ומבוארה על‑ידי קטעי שירים חדשים, שהיו שגורים בפי העם ונמסרו איש מפי איש.  מלאכה זו נעשתה באמת בחריצוּת מרובה, בכשרון מלדה ועם זה יחד באמנות שלא מדעת;  ספר ברור ומפורש מאד, הנעים לקריאה עוד גם היום:  היא האדה הצעירה או הפרוֹזית.  על‑ידי האגדות האלה ועוד הרבה כיוצא בהן, אשר רובן הן איסלנדיות, עם הפירושים האיסלנדיים או פירושים אחרים, שעד היום עוסקים בחבורם בארצות הצפון בשקידה רבה, יקל לנו גם עכשו להתבונן בענין זה ישר ולראות את אמונות הצפון הקדמוניות כמו פנים אל פנים.  נשכח נא כי הן אמונות מהבילות;  נתבונן אליהן כאל מחשבות עתיקות‑ימים וננסה לראות אם לא נוכל להסכין עמהן קצת.

הקו העיקרי של המיתולוגיה הצפונית העתיקה הזאת מתגלה לנו בהגשמת פעולות הטבע הגלויות.  הכרה פשוטה ומיושבת של פעולות הטבע הפיזיות כדבר מפליא מאד, מתמיה ואלוהי.  הדבר, אשר בתוך מדע אנו קוראים על‑אודותיו שיעורים, השתחוו הם לפניו בדחילא ורחימא והשתאו לו כאל דבר דתי.  הכחות החשוכים, הרעים של הטבע היו בעיניהם יֶטוּנים, ענקים עצומים נוראים, שעירים, מיני שדים ורוחות.  הקרח, האש, הסער בים הם יטוּנים.  הכחות הטובים, להפך, כגון החום, השמש, הם אלים.  ממשלת הארץ נחלקה בין שני מיני הכחות האלה;  הם שוענים כל אחד לבדד, ונלחמים זה בזה מלחמת‑כליה עולמית.  האלים שוכנים למעלה בתוך האַסְגַרְד, משכן האַזים או אלוהיות;  יֶטוּנהֵים, ארץ מאפליה, שוממה, רחוקה, היא ארץ מכורתם של היטוּנים.

כל זה מוזר, אולם לא שוא ותפל הוא, אם נתחקה על שורש דבר.  כח האש או הלהבה, למשל, שאנו מכנים אותו באחד השמות החימיים הריקים, ובזה אנו מכסים מפנינו את עצם מהותו הנפלא, הספון בו, כמו בכל הדברים, הוא אצל אנשי הצפון הקדמונים האלה:  לוֹקי, דם מהיר וערום ביותר, מזרע היטוּנים, הפראים באיי הגנבים, לפי ספוריהם של קצת תירים ספרדים, חשבו, כי האש, אשר לא ראו אותה לפנים עולם, היא שד או אֵל, העוקץ עקיצה עזה כשנוגעים בו וחייו הם על העץ היבש.  גם מפנינו לא יכלה לכסות כל חימיה, לולא עזרה הפתיות על ידה, כי הלהבה הוא פלא.  מה טיבה של הלהבה?  בקרח רואה החוזה הצפוני העתיק יֶטוּן שָׂב נורא, את הענק טְהרִים הִרִים או רִים, מלה נושנה שנשתכחה כמעט בימינו, אבל שגורה עוד בשוטלנדיה לסמן בה את הקרח.  הִרים, רים לא היה אז, כבימינו אלה, גוף חימי דומם, כי אם יטוּן חי או שד;  בן‑השחץ הִרים העיז בלילה את סוסיו הביתה, וישב עליהם, כשהוא "סורק את רעמתם", אבל הסוסים היו עבי ברד או רוחות קרח מהירים. פרותיו – לא שלוֹ, כי אם פרותיו של קרובו, הענק הִימִיר, הם הררי קרח: הימיר זה "מביט אל הסלעים" בעין‑השֵּׁדים לו, והם מתפוצצים מפני מבטו.

הרעם לא היה כמו עתה חשמל בלבד, חשמל של זכוכית או של כּפֹר;  הוא היה האל דוֹניר (רעם) או תּוֹר ואֵל חום הקיץ, אשר ברכה בו, גם-יחד.  הרעם הוא חרון אפו; כשהעננים הקודרים מתגברים ועולים – אז קומט תּוֹר גבּות עיניו המזָרות חמה; חץ הברק הבוקי ויורד מן השמים הוא הפטיש המפוצץ כל הארת, המושלך ביד תּוֹר:  הוא מעביר את מרכבתו המשתקשקת על ראשי ההרים – הוא קול הרעם;  בזעם אפו הוא "נושף בזקנו האדום" – הוא נהמת הרוח, המתחוללת לפני הרעם.  להפך, בַּלדֵיר, האל הלבן, הנאה תמיד פלאות.  בעיני, יש תמיד בהלך-הרוח הצפוני הקדום הזה כעין דבר נכון מאד, גדול ונערץ.  פשטות תמימה וקשה, הנבדלה הבדל רב מן החן הקל של האלילוּת היוָנית העתיקה, מַפְלָה לטובה את הלך-הרוח הסקנדינוי הזה.  הנה היא מחשבה, מחשבה תמה ל לבבות עמוקים, קשים וסריוזיים, אשר פקחו אתעיניהם לרוָחה מול הדברים שמסביב להם;  זאת היא בינה בדברים פנים אל פנים, לב אל לב – הסימן המובהק לכל הגיון טוב בכל העתים והזמנים.  לא קלוּת טובת‑חן, שעשועים למחצה, כמו באלילוּת היוָנית;  כעין אמת תמימה, עָצמה קשה ותמימות גסה ורבה מתגלות פה.  מוזר הוא לעבור מן מצבות אפוֹלוֹן הנהדרות והאגדות היפות והמשעשעות אל האלילים הצפונים, המבשלים שכר למען עשות משתה לאֶגיר, אליל‑הים;  איך הם שולחים את האליל תּוֹר להביא את הקלחת מארץ היטונים;  איך תּוֹר, אחרי הרבה עלילות ומסִבּוֹת, חובש את הפרור לראשו כעין מגבעת גדולה ונחפז ללכת עמו, כשהוא שקוע בו ראשו ורובו, וידות הפרור יורדות ומגיעות עד קרסוליו!  כעין גדלות סתומה, כעין ענקיוּת מסורבלה וגדולה מצַינת את הלך-המחשבות הצפוני הז.  כח אדיר משולח, בלי מתג ורסן, המתהלך בכבדוּת, בצעדים כבּירים.  נתבונן רק אל אגדתם הקדומה על‑דבר בריאת העולם!  האלים אחרי שהרגו את הענק אִימִיר, הוא הענק שנברא מרוחות חמים" ומהמון דברים שונים שנולדו ממלחמות הקרח והאש, – החליטו לברוא ממנו עולם.  מדמו עשו את הימים;  בשרו היה ליבּשה, ועצמותיו לסלעים.  מגבּות עיניו עשו את מדגַרד, מקום משכן האלים;  גלגלתו היתה לכפת התכלת הגדולה של חלל העולם, וממוחו נעשו העבים.  כמה דברי‑הבאי!  מה משולחה המחשבה, מה גדולה, כבירה ורחבה;  זו העתידה ברבות הימים להכּבש למדה גדולה נאותה – לא למדת ענקים, כי אם למדת אלהים וכבירה יותר ממדת ענקים – על-ידי שקספּיר וגֶתּה! – האנשים הם אבותינו, בין במובן הרוחני, בין במובן הגופני.

נחמד בעיני גם הציור שהיה להם מהעץ אִיגדרַזִיל.  כל החיים מתוארים אצלם בדמות עץ.  איגדרַזיל, עץ-האֹרן של ההויה, שולח שרשיו עמוק עמוק אל נאות הֶלָה או ממלכת‑המות.  נוֹפוֹ מתנשא למעלה עד לב השמים ושולח פארותיו מעל לכל העולם;  הוא עץ‑החיים.  לרגליו בממלכת המות, יושבות שלש נוֹרְנוֹת, אלילות המזל – העבר, ההוֹה והעתיד;  הן משקות את שרשיו מים מן המעין הקדוש.  ענפיו עם ציציהם וטרפי צמחם – מאורעות, כל המוצאות את האדם ומעשיו, פגעים רעים – משתרעים על‑פני כל הארצות והעתים.  האם כל עָלה בו אינו תולדות חיים, כל בד – מעשה או מלה?  ענפיו הם תולגות העמים, אִוְשָׁתָם היא שאון חיי האדם, מראש ימוֹת‑עולם עד היום.  הוא משגשג שם, נשמת תאות האדם עוברת בו בשאון – או הסערה תשוּפהו, כשהרוח עוברת בו ביליל כקול המון כל האֵלים.  הוא אִיגְדְרַזיל, עץ-החיים.  הוא העבר, ההוֹה והעתיד;  מה שהיה, מה שהוֹה ומה שיהיה;  נטיות לבלי-סוֹף של הפועל "הָיׁה", אם אתבונן בגלגל החוזר של עלילות האדם, כמה כל אחת מחוברה בקשר לא‑ינתק עם הכּל, עד –כמה המלים שאני מוציא עכשו מפי הן שאוּלות לא לבד מאת אוּלְפִילָה המֶזוֹגוֹטי, כי אם מאת כל בני-האדם, מיום שהאדם הראשון החל לדבּר – אינני מוצא מָשל יותר נכון מִשֶּׁל העץ הזה.  מָשָׁל נאה, נאה ונשגב עד‑מאד.  "מכונת העולם", הוי, העריכו נא במחשבתכם את זה לעומת זה!

 

השקפה זו של אנשי הצפון על הטבע תמוּהה היא מאד;  משונה היא הרבה מדעותינו אנו על הטבע.  לא לרצון הוא להיות אנוס להגיד בפרוטרוט מאין היא באה;  רק אחת נוכל להגיד:  היא באה ממחשבת אנשי-הצפון; – ממחשבת איש‑הצפון הראשון, זה שמו אשר נכנהו בו!  בני-אדם לאין ספורות עברו על-פני העולם תוהים ומשתאים בדוּמיה, כמו שאולי יודעות גם הבהמות להרגיש זאת;  או בתמהוֹן מלא‑צער של השואל לשוא, כמו שבני-אדם מרגישים את זאת – עד שבא החושב הגדול, האיש המקורי, הרואה, אשר מחשבתו הלבושה צורה והמוּבעה מעירה את כשרון המחשבה הנרדם בכל בני‑אדם.  כך היא המדה תמיד בחושב, בגבּור-הרוח.  כל מה שהוא אומר, כל בני‑האדם היו נכונים לאמרו.  השתוקקו לאמרו.  מחשבות כולם מקיצות וקמות כמו מתוך שנת‑קסם מדאיבה וחונות מסביב למחבתו הוא;  עונות לעומתו:  כן, כדבריך כן‑הוא. זה משמח את לב האדם בעפעפי שחר הבוקעים מחשכת‑הלילה – האין זאת באמת היקיצה מאי-הויה להויה, מן המות לחיים?  אנחנו מעריצים גם עתה איש כזה, מכנים אותו בשם פיטן, גאון וכו';  אולם לבני-אדם הפראים הללו היה הוא באמת קוסם, פועל ישועות ונפלאות אשר לא פללו לראות;  נביא, אל! – משהקיצה המחשבה, שוב אינה נרדמת; היא מתפתחת לשיטת הגיון, הולכת וגדלה מאיש לאיש, מדור לדור – עד שהיא מגיעה לפרקה, למלוא קומתה וצביונה.  ושיטת הגיון כזו אינה יכולה עוד לעלות, כי אם עליה לפַנות מקום לאחרת.

נוכל לדמות בנפשנו, כי לעמים הצפוניים היה האיש אשר בשם אוֹדין הוא ידוע לנו לאלילם הראשי.  אדם כזה, מורה וראש לנשמה ולגוף;  גבור מחונן במעלות רוח לאין גבול;  רגש ההשתוממות שרחש לו לבם עבר את הגבולות הידועים והיה להערצת אלהים.  האין לו הכּח לתת דמות למחשבה, ועוד כחות רבים רחאים, שנחשבו עד אז לכחות פלאים?  כך, הכרת תודה בלי-מצרים רחש בודאי לב האדם הצפוני הקשה.  האם לא פתר להם את חידת העולם הנצחית;  האם לא הראה להם את תעודתם בארץ, אשר בה בטח לבם?  מפיו הם יודעים עתה מה עליהם לעשות פה בחלד, ואל מה להם ליחל אחרי כן.

החיים פה נעשו להם מחוָּרים על-ידו, מלאים נעימות;  הוא הראשון שהחיה להם את החיים!  אנו יכולים לקרוא את זה האיש אודין מקור המיתולוגיה הצפונית;  אודין, או יהי שם אחר, שנקרא בו החושב הצפוני הראשון בעודו בחיים חיתו.  אך השמיע את דעותיו על העולם, נצנצה דעה כזו גם בלב אחרים;  היא משגשגת, הולכת וגדֵלה תמיד, כל הימים שהיא עוד ראויה להֵאמן.  בכל הלבבות היה חרות כתב זה, אבל כמוס מעין, כאילו כתוב בדיו שאינה מתגלה לעין אלא על-ידי תחבולה חימית ידועה;  לקול דברו יֵראה פתאֹם בלב כל בני-אדם.  אכן, האם בכל אחת מתקופות דברי‑הימים בוא החושב הגדול לעולם איננו המאורע הגדול, אבי כל המאורעות האחרים?

אל לנו לשכוח עוד דבר אחד, אשר יסביר לנו קצת את הערבוביה שבשירי האֶדה הצפונית הזאת, הם אינם מערכת הגיונות מתאימים זה לזה, כי אם סכום מערכות שונות זו על‑גבי זו. כל סדרי הדת הצפונית הערוכים לפנינו בתוך האֶדה בקו מרחק אחד כמו תמונה מתוארה על בד אחד, לא היו כלל במציאות ככה!  כי אם, אדרבה, הם נמצאים במרחקים ובמעמקים שונים של חליפות הדורות, מראשית הִולד הדת.  כל החושבים הסקנדינַויים, למן הראשון שבהם, הוסיפו נופך משלהם לשטת המחשבה הסקנדינוית הזאת.  הם עבּדו וחזרו ועבּדו אותה מחדש ושתו עליה נוספות עד כי היא פרי עבודת כולם.  מה היו קורותיה, כיצד לבשה צורה ופשטה צורה, על‑ידי תוספות הפיטנים זה אחר זה, עד אשר לבשה צורתה האחרונה, הערוכה לפנינו בתוך האֶדה, אין איש אשר ידע עד‑מה לעולם:  ענסיו טְרַפֶּזוּנט וטְרֶינט שלה, אַתַּנַזיוּס, דַנטי לוּתּיר שלה צללוּ בחשכת ליל הדורות ואין קול ואין קשב!  אולם כי היתה לה היסטוריה כזו, יכולים אנו לדעת.  בכל מקום שקם הוגה‑דעות הביא במחשבתו נוספות, נופך שנוי או מהפכה.  הוי, האם "המהפכה" הגדולה שבכולן, אשר חולל אודין בעצמו לא אבדה מתוך הקהל כיתר אחיותיה?  מה הם דברי ימי אודין?  מוזר הוא לחשוב כי היו לו דברי הימים!  כי זה האיש אודין בחיצוניותו הצפונית הפראית, בזקנו המגודל פרא, בעינו המפיקות זרות, בלשונו הגסה והליכותיו הפרועות היה אדם כמונו, עם צערנו ומשושנו, עם אברינו ותוי פנינו – בלב ונפש כמונו כמוהו כולו;  והוא עשה מפעל כזה!  אולם הרבה ממה שפעל אבד ואיננו.  ורב-פעלים זה אבד, זולתי שמו נשאר לנו. Wendesday[3] יאמרו בני‑אדם מחר:  יום אוֹדין!  אין אנו יודעים מקורות חייו של אודין;  אין לנו כל רשומות על‑אודותיו;  אין לנו כל השערה על‑אודותיו שתהיה ראויה גם לחזור עליה.

אמנום, סנוֹרוֹ בספרו היימסקרינגלה כותב בהשקט ובטחה, וכמעו בגנון‑מסחרי קצר, כי אודין היה נסיך גבור בחבל הים השחור ושנים-עשר נסיכים היו לו, אבירים כמוהו, ועַם גדול אשר צר היה לו המקום.  כי הוא הוליך אותם, את האַזין שלו (האסיים), מארץ אסיה והושיב אותם על אדמת אירופה בחרב ובמלחמה;  המציא את אותיות האלפא‑ביתא ומלאכת‑השיר וכו' – ואחרי‑כן נתנו לו הסקנדיבויים האלה כבוד‑אלהים, ושנים‑עשר נסיכיו היו לשנים‑עשר בניו, אלים כמוהו:  סנורו אינו מהרהר כל ספק בכל הדברים האלה.  סַכּסוֹ גְרַמַּטִּיקוּס איש-צפון נשוא-פנים מאד, בן-דורו, עוד יותר סמוך ובטוח;  הוא אינו חושש כלל למצוא עובדה היסטורית בכל אחת מהאגדות ורושם אותה בתור מאורע בארץ דניה או במקום אחר.  טוֹרפֵיאוּס, מלומד ומיושב בדעתו, אשר חי מאות שנים אחדות אחר כך קובע חשבון הזמנים לכל זה;  אודין, אומר הוא, בא לאירופה בערך בשנת השבעים לפני המנין הרגיל.  כל הדברים האלה, המיוסדים על סברות קלושות, כבר הופרכו בימינו ואין לי צורך לטפּל בהם.  סמן אה, אה מטג לפני שנת 70!  זמנו של אוֹדין, כל המוצאות אותו, תלדות חייו עלי-אדמות, פרצופו ומסבּתו צללו לנצח בתהום אלפי שנים.

יתר על כן, גרים, חוקר-קדמוניות גרמני, מרחיק ללכת, בּכּפרו בעיקר מציאות אדם בשם אודין בעולם, בזמן מן הזמנים.  הוא מוכיח את הדבר על-ידי מדרש מלים.  השם ואוּאוֹטַן, שם אוֹדין בצורתו הראשונה, הנפרץ מאד בקרב השבטים הגרמנים למקומותיהם בתור שם אלילם הראשי, המלה הזאת, הקרובה בשרשה, לפי גרים, להמלה הלטינית vadere, להאנגלית word, להגרמנית הישנה watan וכו', משמעה, בעצם וראשונה, תנועה, מקור התנועה.  כח, והוא השם הנאות לאל עליון, לא לאדם.  משמעותה של המלה היא אלוהות, אומר הוא, אצל הסקסונים וכל השבטים הגרמנים הקדמונים;  שמות‑התואר, שנגזרו ממנה, משמעותם אלוהי, עליון או מה שמותיהם לאל עליון.  אמנם נראים הדברים מאד!  בחקר הלשונות עלינו לשבת כפופים לפני גְרים כתלמידים לפני רבם.  נניח, כי אין כל ספק בדבר שואוּאוֹטן, וַטַּן משמעם כח התנועה, ומי מעכב גם אז בדבר שיהיה גם-כן שמו של איש גבור ומניע, כמו שהוא שם אל?  ואשר לשמות התואר והלים שנגזרו ממנו, האם לא היה לספרדים למנהג בלשונם, מרוב התפּלאוּת ללופֵּי, לאמר "פֶּרח לופי" על כל פרח או אשה נפלאים ביפים?  אלמלי היה הדבר נמשך והולך כך, כי אז היה השם לוֹפּי בספרד גם‑כן לשם התואר, שהוראתו אלוהי.  ואמנם אדם סמיתּ משער ב"מחקרו על-דבר הלשון", הנכּר ביחוד בצבעו הירוק, קבל את שם הכללי ירוק, ואחרי-כן עצם אחר מצוין בסגולה זו, כגון עץ, נקרא בשם עץ ירוק, – כמו שאנו אומרים עוד "אנית קיטור", מרכבת קיטור", וכדומה.  כל שמות התואר נתהוו, לפי סמיתּ, בדרך זה.  הם היו בראשונה שמות עצמים.  אין אנו יכולים להעביר ולבטל אדם מן העולם שם מדרש מלים כגון זה!  בודאי, היֹה היה מורה ראשון ומנהיג; בודאי היֹה היה איש בשם אוֹדין, אשר בשעתו היה ממשי ומוחשי;  לא שם תואר, כי אם גבור ממשי, גבור בשר ודם!  קול כל מסורות האגדה, קול ההיסטוריה או בת קולה של ההיסטוריה מסכימים לדעה אחת עם כל מה שההגיון מורה לנו, עד כדי להוכיח לנו הדבר הזה.

איך קם ונהיה הדבר כי האיש אוֹדין נחשב כאֵל, כראש האלים? – זוהי בודאי שאלה, שאיש ממנו לא יאבה לקבוע בה מסמרות.  כבר אמרתי, כי בני-דורו לא ידעו כל גבול לרגשי‑הכבוד אשר הגו לו;  לא היתה להם כל אַמת-מדה למוֹד בה רגשי‑כבוד אלה.  נשעה בנפשנו כי אנחנו אוהבים אדם-המעלה אהבה נצחת, העוברת כל גבול, שטוף ועבור מלוא רוחב כל הגיגנו!  או אולי מפני שנפש דולה ועמוקה, אשר באש העצורה בקרבה, ברוח המפעם אותה, בשטף החזוֹן השופע עליה ממסתרים היא תמיד בעיניה חידה וכעין פחד ופלא – הרגיש זה האיש אודין בעצמו כי הוא אלוהי, כי הוא נאצל מ"ואוּאוֹטן", מ"התנועה", מ"הכח העליון" ו"האלוהות".  ובחזיונו הנלהב היתה כל הבריאה בעיניו כדמותו המשולהבה, הנוראה;  כי כעין אצילות של ואוּאוֹטן שרויה בקרבו?  הוא לא עשה שקר בנפשו, אלא טעה ואמר את הדבר הכי‑נכון שידע.  נפש גדולה, כל הפש תמימה אינה יודעת מה היא – היא מתנדנדת בין גבהי מרומים ועמקי תחתיות ופחות מכל היא יודעת למוֹד את עצמה!  דעת אחרים עליה, ודעתה היא, דרך אומד, על עצמה:  שני התנאים הללו משפיעים זה על זה וגומלים זה את זה לקבוע צורתה.  בשעה שכל בני-האדם מעריצים אותו ביראת-הכבוד;  בשעה שנפשו הנסערה מלאה שאיפה, עוז ונדיבות, ואת צלמות ותוֹהוּ, ואור מבהיק חדש בוקע בה;  עולם אלוה נחשף לפניו ביפעת-הוד, ואיש אין בארץ אשר עלתה לו כך מימיו:  מה היה יכול אפוא לחשוב על עצמו, מי הוא? "ואוּאוֹטן"  כל בני-האדם ענו לעומתו " ואוּאוֹטן!

ועתה נתבונן נא מה שהזמן בלבד יעשה במקרים כאלה;  כמה האיש, אשר בעודנו בחיים היה גדול, יהיה גדול שִׁבעתים אחרי מותו.  עד-כמה המסורת היא זכוכית‑מַגדלת כבּירה של חדר‑אפל!  כמה הולך וגדֵל הדבר בזכרון האדם, בסמיון האדם, אם האהבה, ההערצה וכל מה שהוא טבוע בלב האדם באים עוד לסַיע לו!  ובחשכה, בבערות גמורה, בלי חשבון זמנים או רשומות, בלי ספר, בלי שיש אַרוּנְדֵיל[4];  רק פה ושם מצבת אבן דוּמם על-גבי קבר!  כן הם חיי כל אדם גדול, אלמלא היו ספרים בעולם, היו לאגדה לאחר שלשים, ארבעים שנה, אחרי תום כל הדור אשר ראו אותו;  ולאחר שלש מאות שנה, ולאחר שלשת אלפים שנה –! – לשוא ננסה לקבוע הלכות בדברים כאלה;  אלה הם דברים שאינם נתּנים להתכנס בהלכות ושיטות ועל ההגיון לדעת שאין לדבר על-אודותיהם.  די לנו אם נבחין למרחוק בקַצוֵי אפסָים קו‑זוהר דק כמו שלוּח אור קטן באמת, המאיר במרכז התמונה הכבירה שבחדר-אפל זה;  די לנו אם נבחין, כי מרכז כל זה לא היה שגעון ותוֹהו, כי אם רוח נכון ודבר של ממש.

האור הזה שבקע בנבכי הנפש הצפונית האפלה, אבל המלאה חיים ורק מצפה לאורה: זהו בעינַי מרכז הכּל.  כיצס יהל אור כזה על סביבותיו ויפיץ אלפי נגוהות נפלאות במורותיהן ובצבעיהן, אינו תלוי כל-כך בו, כי אם ברוח העם הקולט אותו.  הצבעים והצורות של האור הם בהכרח אותם של הזכוכית המלוטשת  אשר יארו דרך בה! – מלבב מאד להתבונן, כיצד הדבר היותר נכון לובש צורה לפי טבע האדם!  אמרתי, כי האדם המיוב בדעתו בדבּרו  אל בני-אדם אחיו, היה זקוק תמיד לערוך לפניהם מה שהיה עובדה בעיניו, מראה הטבע ממש.  אבל כיצד לבש המראה הזה את צורתו – לאיזה מין עובדה היה בעיניו – בדבר הזה מכריעים חוקי המחשבה המיוחדי לו:  חוקים עמוקים ודקים, אבל כלליים ופועלים תמיד.  עולם הטבע הוא לכל אדם הבבוּאה של כח דמיונו הוא;  "עולם הטבע הוא צלם דמות חלומו הוא, באלפי פנים".  מי יודע מה הם חוקי הרוח הדקים מן הדקים, אשר הטביעו צורת כל אגדות האלילים האלה.  המספר שנים‑עשר, המתחלק יותר מכולם, המתפרד לחצאים, לשלישים, לרבעים לששה, המספר הכי‑נפלא – כבר היה בו כדי לקוע האותות של גלגל המזלות, מספר בני אוֹדין, ודברים אחרים לאין ספורות.  כל שמועה סתומה על דבר שבמנין היתה בה נטיה להקבע במספר שנים-עשר.  והוא הדין גם בדברים אחרים.  והדבר הזה נעשה שלא‑מדעת כל‑עיקר, מבלי אשר הרגישוּ כלל כי הם יוצאים "אליגוריות".  העין הבהירה והרעההה של הדורות הראושנים ההם היתה מהירה לעמוד על היחסים הנסתרים שבין הדרים, ולא היה לה כל מעצור להזקק להם.  שילר מוצא בחגורת וינוס אמת אסתיטית עולמית לגבי טבעו של כל מין יופי.  מוזר הדבר" – אולם הוא נזהר מלהבליע בדבריו, כי עלה על דעת היונים הקדמונים יוצאי המתּוּס לטפל ב"פילוסופיה של בקורת".  בזה עלינו להניח מקצוע רחב זה.  האם אין אנו יכולים לתפוס במוחנו, כי אוֹדין היה במציאות?  אמנם טעות היתה בידם, טעות מרובה;  אבל כי הכל שקר, אגדות טפלות, אליגוריות – במחשבה תחלה – לא נאמין לעולם, כי אבותינו האמינו בכיוצא באלה.

 

הרוּנים של אודין הם סימן מובהק לו.  הרוּנים, ופלאי ה"כשפים" שהיה עושה במם, ממלאים תפקיד חשוב במסורת האגדה.  הרוּנים הם האלפא-ביתא הסקנדינוית;  נניח, כי אודין המציא גם את האותיות גם את ה"כשפים" בקרב העם ההוא!  הי המצאה הכי‑גדולה שהמציא האדם מעולם – רשימה זו של המחשבה הבלתי‑נראית באותיות כתובות!  היא כמין לשון שניה, כמעט נפלרה כראשונה.  הלא תזכרו את התמהון ואי‑האֵמון של אַטַהוּאַלפַּא, מלך פירוּ, כאשר בקש מהחיל הספרדי השומר אותו לחרוֹת על צפורן אגודלו את השם Dios (אֵל), ולבחון בזה אחרי-כן חיל אחר, כדי להִוכח, אם פלא כזה אפשר הוא.  אם אודין נתן לעמו "אותיות הכתב", יכול הוא לעשות גם כשפים.

יש רגלים לדבר, כי כתב הרונים מוצָאו מארץ הצפון;  לא אלפא‑ביתא צוֹרית, כי אם סקנדינוית מעיקרא.  סנוֹרוֹ מספר עוד, כי אודין המציא גם את מלאכת השיר, היא המוסיקה של לשון האדם, יחד עם כתבהּ הרוני הנפלא.  נשוב בדמיוננו אל שחר ילדות העמים, אור הבוקר היפה הראשון של אירופה שלנו, כאשר הכל היה עוד מוטל בזיו רך ורענן, כמו בצאת השמש בגבורתה, ואירופה שלנו אך זה החִלה להגוֹת, להיות!  פלאים ותקוה, זוהר תקוה ופלאים אין-קץ, כהגיג ילד רך, בלבות האנשים החזקים האלה!  בנים חזקים לטבע;  והנה, לפנינו לא רק מנהיג ולוחם-פרא, הלוטש עיניו המזרות אימה ותר אחרי הדבר שעליו לעשות, ואשר בלבו, לב האריה, עשֹה יעשה אותו וגם יכול יוכל;   אם, יתר על כן, הוּא משורר, וכל מה שיש במשמע בשם זה:  פיטן, נביא, הוגה גדול וצנוע וממציא גם‑יחד – כמו שכּן הוא תמיד האדם הגדול באמת.  הגבור הוא גבור לכל משפטיו;  בנפשו ובהגיונו, ראשיץ כל.  זה האיש אודין בחתוּך דבּוּרוֹ המגומגם והגס, היתה לו מלה להשמיע;  לב גדול היה פתוח לקלוט בתוכו את מלוא העולם הזה וחיי האדם שבתוכו ולהביע מלה גדולה על זאת.  גבור, אומר אני, לפי דרכו המוזר הוא;  חכם בעל‑כשרון, נדיב‑לב.  והנה אם אנחנו מעריצים אד כזה לכל לראש מה היה איש כזה ללבבות הפראים הצפוניים, אשר אך זה עתה נעוֹרו לחשוב!  בעיני האנשים האלה, אשר עוד לא ידעו לכנות זאת בשם היה נאצל, נאצל למעלה ראש;  גבור, נביא, אֵל;  ואוּאוֹטן הגדול על כל.  המחשבה היא מחשבה, איך שנביע ונכתוב אותה משער אני. כי זה האיש אודין, בעצם קוֹרץ מאותו החומר של סוג האנשים הכי-גדולים. מחשבה גדולה בלבו העמוק והפרא!  המלים הגסות שהיה מוציא מפיו, האין הן שרשי הלשון האנגלית המדוברת עוד בפינו? כן הוא פעל באותה הסביבה האפלה, אולם הוא היה כמו אור שהוֹעלה בתוכה, אור-התבונה, אור של נדיבוּת גסה האור היחידי שיש לנו עוד;  גבור:  עליו היה להאיר, להגיה מעט את חשכת הסביבה – כמו שהדבר הזה עדנו גם עתה תפקיד כולנו.

אנו רוצים לתאר אותו לפנינו בתור איש-המופת הצפוני, הטֵיטוני הכי‑נדיב אשר הגזע הזה הוציא מימיו.  הלב הצפוני הגס פחד ורחב לקראתו בלי-מצרים מרוב פלאים והערצה.  ממנו שורש לדברים גדולים רבים.  פריוֹ עולה מתוך מעמקי אלפי שנים על‑פני כל שדה החיים הטֵיטוניים.  האם, כמו שכבר אמרתי, השםednesday  (יום רביעי) איננו גם עתה עוד יום אוֹדין שלנו?  Wansborough, Wanstead, Wandsworth, Wednesbury [5]. אודין התערה גם באנגליה, ואלה הם עוד ציצי השורש הזה!  הוא היה ראש האלים כל השבטים הטיטוניים, איש המופת לאנשי הצפון ההם – ככה העריצו הפ את איש מופתם!  זה היה גורלו בעולם.

ובכן לוּ אבד כל זכר לזה האיש אודין, הנה צלו הרבעודנו פרוש על כל דברי ימי עמו.  כי מכיון שנחשב לאֵל, נקל להבין, כי כל השקפת הסקנדינויים על העולם, או אי‑השקפתם העכורה, איזו שהיתה קודם לכן.  התחילה מעתה להתפתח בדרך אחרת לגמרי ולשגשג מן הוא והלאה באוֹפן אחר.  מה שזה האיש אודין השכיל להבין והורה ברוּניו וחרוזיו, שָׁם כל העם הטיטוני בלבו וקיֵּם אותו.  הלך‑מחשבותיו היה להלך‑מחשבותיהם הם – זאת תורת כל חושב גדול, בתנאים חדשים.  עוד עתה, האם המיתולוגיה הסקנדינוית, אשר בתָוֶיהָ המטורפים והמשורבבים למאד היא דומה לצל‑ענק של חדר‑אפל כביר, העולה מתוך מעמקי צלמות של העבר ומכסה את כל שמי הצפון, אינה כנין צלם דמותו של זה האיש אודין?  שם לפנינו דמות ניו הכּבּירה הנכּרת או לא-נכּרת, משורבבה ומטורפה!  כן, אומר אני המחשבה היא תמיד מחשבה.  שום אדם גדול אינו חי לשוא.  דברי ימי העולם אינם אלא דברי ימי אנשים גדולים.

לפי דעתי, יש דבר-מה בצורת הגבורה הקדמוניה הזאת הנוגע עד הנפש – בקבלת‑פנים זו נעדרת‑פרכוס, כבדה אבל נלבבה ותמימה, שבני‑אדם עורכים לגבור.  לוּ גם תהיה קבלת‑פנים הזאת כבדה בחיצוניותה, מכל‑מקום הרגש המפעמה הוא הכי‑מעודן, הַקַּיָּם לעוֹלם בצורה זו או אחרת, כאדם עצמו.  לוּ יכולתי להביע במקצת מה שאני מרגיש זה כבר, כי הוא עצם חיוּתו של האדם, נשמת תולדות האדם עלי אדמות, כי עתה תהיה לנו זאת התועלת הראשית משיעורינו אלה.  אין אנו קוראים היום את אנשינו הגדולים בם אֵלים, גם התפעלותנו אינה בלי-מצרים;  לא ולא, גבול ותכלה לה!  אבל אלמלי לא היו לנו אנשים גדולים כלל – כי אז היה זה ענין יותר רע.

פולחן‑הגבורים העלוב הזה של הסקנדינויים, כל אָפני הצפוניים להסתכל בעולם ולכַון חייהם לפיהם יש להם ערך קים בשבילנו.  דרך גסה היא, מעשה ילדות הוא.  להכיר באלהותה של הטבע, באלרותו של האדם, גסה עד-מאד, מכל-מקום יוצאה מן הלב.  עצומה, שַׂגִּיאָה!  היא מרמזת לנו לאיזה אדם גדול בענקים עתיד הילד הזה להיות עוד ברבות הימים!  היא היתה אמת ואינה עוד.  האין זה כעין קול האלם למחצה ונחבא של דורות אבותינו ישֵׁני‑עפר זה כבר, אשר דמן עוד נוזל בעורקינו, והקורא אלינו מתוך מעמקי הדורות:  "הנה כי כן, זה הדבר שעשינו מן העולם;  הנה כל התמונה וכל המושג שיכולנו לעשות לנו מסודם הגדול של העולם והחיים.  אל תבוזו לדבר זה.  אתם הוֹעֲלִיתם ממעל לו מעלה מעלה, לרמת צופים יותר חפשית ומרֻוָּחה, אולם גם אתם לא הגעתם עוד אל ראש הפסגה.  לא, גם מושגכם, אף-על-פי שהוא רחב הרבה יותר, אינו אלא חלק מן הכל, לא שלם כל צרכו:  הוא דבר, ששום אדם לא יתפוס אותו לעולם עד תומו, לא בזמן ולא מחוצה לו;  אחרי אלפי שנים של הרחבה, המתחדשת ובאה תמיד, יהיה האדם עדיין חותר ושואף לתפוס עוד מקצת ממנה:  הדבר הזה נשגב מהאדם ואינו נִתָּן להתָּפס בבינתו;  הוא דבר לי קץ ותכלה!"

 

עצם מהותה של המיתולוגיה הסקנדינוית ובכלל של כל מיתולוגיה, הוא, כאשר ראינו, הכרת אלהותו של הטבע:  התיחדותו התמימה של האדם עם הכחות הטמירים, שראה אותם בחוש פועלים מסביב לו.  הדבר הזה, סבור אני, נעשה בתמימות יתרה במיתולוגיה הסקנדינוית מאשר בכל מיתולוגיה אחרת הידועה לי.  התמימות היא אֶפְיָהּ המובהק.  תמימות יתרה זו, יתרה הרבה, מנחמת אותנו מהעדרו הגמור של החֵן היוני העתיק.  בעיני, התמימוּת טובה מן החן.  מרגיש אני, כי אנשי-הצפון האלה הביטו על הטבע בעינים פקוחות ובנפש פתוחה לרוָחה, בכוֹבד-ראש מאד ובישרת לב;  כילדים, בכל‑זאת כגברים;  בפשטות נלבבה, בעומק ועֶדְנָה, באֹרח אמת, אהבה, התפעלות, בלי מורא ופחד.  גזע בני-אדם עתיק, נאמן ואמיץ.  אנו מוצאים, כי הכרת‑טבע זו היא התוכן הראשי של האלילות;  הכרת האדם וחובותיו המוסריות, אף כי גם היא לא נעדרת שם, אינה נעשה לתוכן ראשי אלא בצורות הדת היותר צרופות.  פה יש באמת הבדל גדול ותרופה גדולה באמונת האדם;  ציוּן ותַמְרוּר גדול בהתפתחות דם האדם.  בתחלה בא האדם במגע ומשא עם הטבע וכחותיו, משתאה להם וכורע לפניהם, ורק בתקופה מאוחרת הוא מתבונן ומשיב אל לבו, כי כל כח הוא מוסרי, כי העיקר הוא לו הבדל בין טוב לרע, בין קום ועשה ובין לא תעשה!

לענין כל ספורי הבדים ודברי-ההבאי של האֶדָּה, עלי להעיר עוד, כאשר כבר רמזתי עליו, כי קרוב לודאי שהם מתקופה הרבה יותר מאוחרה; קרוב לודאי מאד, כי מעיקרא היו בעיני הצפוניים הקדמונים לדברים של מה-בכך, וכמין שעשועים פיוטיים.  אליגוריות ודברי‑הבאי פיוטיים אינם עלולים, כמו שאמרתי למעלה, להיות דברי אמונה ודת;  האמונה בעצמה צריכה להיות בתחלה, ואז תתלקט מסביב לה אליגוריה למדי, כמסביב לנשמה הגוף ההולם אותה.  משער אני, כי האמונה הצפונית, המו אמונות אחרות, נראה פָּעֳלָהּ יותר, בשעה שהיתה עוד כמעט שקועה בדומיה, ועוד לא היה לה הרבה להגיד, ולא כל-שכּן לשורר.

בתוך כל צלמי ספורי-אֶדה אלה, בתוך גבוב הקַבָּלוֹת והמסורות, המלאות הזיוֹת ודמיונות, בתוך שירי האֵלים שלהם, לא היתה, כנראה, אמונת האדם הממשית העיקרית אלא זאת:  האמונה בוַלְקירות ונאות אוֹדין בגזרה שאין להשיב, והאמונה כי הדבר האחד שֶׁיָּבוֹר לו האדם הוא להיות אמיץ-לב.  הוֶלקירות בוחרוֹת בחללים;  גזרה היא על מי למות במלחמה, גזרה שאין להעבירה ואשר אך לשוא ינסה האדם לבטל או לרכך אותה:  זה היה עיקר יסודי באמונת איש-הצפון –; כמו שהוא באמת גם עיקר לכל איש סֶריוֹזי בכל מקום, לאיש כמוחמד, כלותיר, כנפוליון.  דבר זה טבוע בשורש נשמתו של אנשים כמוהם;  הוא השְתִי אשר כל שיטת רעיונותיהם נארגה ממנו.  ועוד זאת, כי הולקירוֹת או ה"בוחרות" מוֹבילות את אמיצי-הלב אל נְאוֹת אוֹדין בשמים;  ורק מוגי‑הלב והשפלים כעבדים מושלכים אל מקום אחר, אל ממלכת הֶלָה, אלילת המות;  זאת היא, לפי דעתי, נשמת כל האמונה הצפונית הקדמוניה.  הם הרגישו בלבם כי חובה היא לאדם להיות אמיץ-לב, כי אודין לא יאיר להם פנים, כי אם בוֹז ובוּז להם וישליך אותם מעל פניו, אם לא יהיו אמיצי לב.  הבה נתבונן אם הין בזה שורש דבר!  חובה היא, הקימת לעד ואשר כחה יפה עתה ככחה אז, החובה להיות אמיץ-לב.  אֹמץ‑הלב הוא יתרון הכשר.[6]   החובה הראשונה לאדם היא תמיד לכבוש את הפחד, עלינו להסתלק מן הפחד.  אין אנו יכולים לעשות דבר בלעדי זאת.  מעללי האדם הם כְּשֶׁל עבדים, לא הכונים, כי אם כוזבים, גם מחשבותיו הן ללא-אמת, הוא גם חושב כעבד וכמוג‑לב, עד אשר יכריע את הפחד תחתיו.  אמונת אודין, אם נחשוף את הגרעין מתוֹכה, אמת היא עד ימינוּ אלה;  האדם צריך ומוכרח להיות אמיץ-לב;  עליו ללכת קדימה ולהתחזק ולהיות לאיש – ולהפקיד רוחו בלי-חָת ביד גזרת הכחות העליונים ובחירתם, ובכלל, אל יפחד מפני כל.  היום כמו בכל העתים, במדה שיגבּר על הפחד כן יוכיח עד-כמה הוא אדם.

אמנם מין אֹמץ‑לב זה של אנשי הצפון הקדמונים פראי הוא עד-מאד.  סנוֹרוֹ מספר לנו, כי הם חשבו לקלון ולשוֹאה לבלי למות במלחמה;  וכאשר ראו כי המות בידי שמים מתרגש לבוא, היו מתגודדים בבשרם עד שפך דם, למען יקבל אותם אודין כהרוגי מלחמה.  מלכים זקנים הנוטים למות צווּ להוריד אותם באניה, לפרוש נס ולהבעיר בה אש לוחשת, ולהפליג בים, כדי שהאניה תעלה בלהב ותהיה למאכולת‑אש בלב ים, וככה תהיה קבורה נאה ויאה להם בשמים ובים גם-יחד!  אֹמץ-דמים פראי, מכל‑מקום אֹמץ‑לב מיוחד במינו;  מוטב מלא-כלום, לפי דעתי.  גם במלכי-הים הקדמונים, כמה עָצמה משולחה ואכזריה!  דוּמם, שפתותם קמוצות, כמו שאני משַוה אותם לפני, מבלי דעת כי אמיצי לב הם ביותר, הם הולכים בחמת-קרי עם הים הזועף ועם רְהָביו, ועם האדם ועם כל דבר – הם ראשי אבות בלֶקס ונֵילסון שלנו!  שום הומירוס לא שר על מלכי‑ים הצפוניים הללו;  ובכל-זאת אֹמץ לב אגַמֶמְנוֹן היה קל-ערך, וברכה מועטה הביא לעולם, אם נעריך אותו לעומת אחדים מהם – כגון רוֹלף מנורמנדיה!   אולף או רוֹלוֹ, דוכס נורמנדיה,מלך-הים הפרא, יש לו חלק עד-היום בממשלת אנגליה.

כל מסעות הים והמלחמות הפרועים האלה במשך כמה דורות גם הם לא היו לשוא כליל.  צריך היה להוכיח מי היא משפחת העמים היותר חזקה, למי הליות השליט על מי.  בין שליטי הצפון אני מוצא גם אחדים אשרנשאו את התואר "חוטבי עצים", מלכים כורתי יערות.  הרבה טמון פה.  משער אני כי בעיקר הרבה מהם היו גם כורתי יערים גם לוחמים כאחד, אף-על-פי שהסְקַלְדִים מדבּרים ביותר על אלה האחרונים – ועל-ידי-כך הם מתעים לא מעט מבקרים ידועים;  כי כל עם לא יכול מעולם לחיות רק על החרבן היא אינה מביאה פרי די הצורך!  משע אני, כי הלוחם הטוב ביותר היה על‑הרוב גם כורת-יערים הטוב ביותר – המשבּיח, היודע, היוצר והפועל, הטוב ביותר למינהו.  כי אֹמץ-לב באמת, הנבדל הרבּה מן הפראוּת, הוא יסוד מוסד לכל.  אין לך אֹמץ‑לב כשר משָׁל המתגדר ביערים אשר עוד לא עלה עליהם הכורת ובכחות הטבע האיתנים והחשוכים, כדי לכבוש את הטבע בשבילנו.  כלום אנחנו בני בניהם לא הלכנו מחיל אל חיל למן-אז בדרך זו?  מי יתן והיה אֹמץ-לבבנו זה כל הימים!

כי האיש אוֹדין בקולו האדיר ובלבו הכביר, התופש את השומעים בלבם בדַבְּרו, כאילו מן מים השמיע את קולו, הטיף לעמו כי אין ערוֹך לאֹמץ-הלב, אשר על פיו נעשה האדם לאֵל;  ועַמו, בהרגישו בלבו הד העונה אמן לעומתו, האמין בבשורת-ישע זו וחשב אותה כתורה מן השמים, ואת האיש המשמיע אותה כאֵל – הדבר הזה הוא בעינֵי הזרע הראשון של האמונה הצפונית, ואשר כל מיני המיתולוגיות, המנהגים הסמליים, המדרשים, האליגוריות, השירים והאגדות צמחו ממנו מאליהם.  צמחו – מה‑נפלא הדבר!  אני כניתי זאת קו-זוהר דק, המגיה את נבכי העלטה הצפונית האיומה ומטיל בה צורה.  אולם באותה העלטה עצמה היתה רוח חיים;  שים זאת אל לב!  הרוח הלא‑לוּמדה, המקופלה ומונחה והתאבה של כל עם-הצפון, השתוקקה אך להתפתח, הלוך והתפתח.  התורה המלאה חיים הולכת הלוך וגדֵלה – כתאנת-הודו זו:  הזרע הראשון הוא העיקר;  כל בד יורד ובוקע באדמה ומשלח שורש חדש, וככה הם הולכים ומסתבכים לאין‑קץ עד אשר יער שלם צומח לפנינו, שפעת עצים עבותים, והכל עלה מזרע אחד.  האם כל הדת הצפונית לא היתה אפוא, במובן ידוע, מה שקראתי "צל דמותו הכביר למאד" של האיש הזה?   המבקרים מוצאים בקצת אגדות‑הצפון על בריאת העולם וכדומה סימני קרבה ידועה לאגדות ההודים.  הפרה אַדוּמְבְּלָה, "הלוחכת את הכפור מן הסלעים", מראה הוֹדי לה.  פרה הינדוסטנית שטולטלה לארצות הקרח.  אמנם נראים הדברים;  וגם עלינו לאמר, כי בלי ספק יש בוַדאי לאגדות אלה קרבה לארצות רחוקות מאד, לזמנים קדומים מאד.  המחשבה אינה מתה, היא אך משתנה.  האדם הראשון בכוכב-הלכת שלנו, שהתחיל לחשוב, היה המתחיל בכל.  ואחריו השני, ואחריו השלישי – אמנם כל חושב אמתי, עד ימינוּ אלה, הוא מין אוֹדין, מלמד לאדם את הלך‑מחשבותיו הוא ופורש צל דמות תבניתו על פרקי דברי‑ימי‑העולם.

 

על‑דבר האופי הפיוטי המיוחד למיתולוגיה הצפונית או על-דבר מעלתה היתרה אין לי פנאי לדבּר;  וגם אין דבר זה נוגע אלינו פה ברב.  יש לנו קצת נבואות פרועות, נלהבות, סֶריוזיות, כעין נבואות סיביליניות, כגון הווֹלוּספּה בהאֶדה הבכירה.  אבל היא היתה תוספת תפֵלה, בערך, לעיקר, והסקלדים המאוחרים היו אנשים אשר כאילו היו משתעשעים בדברים אלה.  ועל-הרוב שיריהם הם נשארו לנו לפליטה.  בדורות האחרונים, כך אני משער, היו מוסיפים לשורר והיו יוצאים סמלים פיוטיים, כמו שֶׁצַּיָּרֵינוּ החדשים מצַירים, כשהדבר אינו יוצא מעומק לבם עוד, או אינו יוצא מלבם עוד בכלל.  אל הדבר הזה עלינו להתבונן תמיד.

קטעי שירת הצפון שהוציא גרֵי אינם נותנים לנו כלל מושג ממנה, כמו שהאיליאֵדה של פּוֹפּ אינה נותנת לנו כל מושג מהומירוס.  המיתוֹלוגיה הצפונית אינה ארמון רבוע, קודר, בנוי שיש שחור אשר אימים ובלהות ישופוהו, כאשר ישים לפנינו גרֵי.  לא, היא איתנה וזעומה, כסלע הצפון, בשִׁמְמַת איסלנד, עם תום וענוַת-חן, ולא עוד, אלא עם שמץ שאון‑עליזים ומצהלות‑אבירים בקרב הדברים המבהילים האלה.  הלב הכביר של הצפון העתיק לא הלך אחרי המופלא התיאטרוני;  לא היה להם פנאי להתרגש.  מחבב אני את פשטותם הנאדרה, את תומתם ויושר בינתם.  תּוֹר "קוֹמט את גבּוֹת עיניו" בחֵמה  צפונית באמת;  "אוחז בפטישו בחזקה, עד כי קרסוליו מלבינים".  גם תוי רגש עמוק יפים אנו מוצאים שם, רגש כשר. , האל הלבן, מת, היפה הטוב;  הוא אל השמש!  אז הם מחפשים בכל הבריאה סם תרופה, אבל הוא מת.  פְרִיגָה אמו שולחת את הֶרְמוֹדֵיר הקל ברגליו לחפש או לראות אותו:  תשעה ימים ותשעה לילות הוא רוכב דרך אפיקים וגאיות עמוקים וקודרים – תהום קדרות;  הוא בא אל הגשר אשר גג זהב עליו;  השומר אומר:   "כן, בַּלְדיר עבר דרך פה, אולם ממלכת המתים היא שם הלאה, הרחק צפונה".  הֶרְמוֹדֵיר רוכב הלאה, מקפץ על שער הגיהנום, שער הֶלָה, רואה את בלדיר ומדבר עמו:  את בלדיר אין להוציא לחפשי.  שוא כל תחִנה!  הֶלה אינה חפצה לשלחו חפשי, לא למען אודין, ולא למען אֵל אחר.  ל היפה והרך להשאר שם.  אשתו התנדבה ללכת עמו, למות עמו.  עליה להשאר שם לעולם.  הוא שולח את טבעתו אל אודין;  נַנָּה אשתו שולחת את בית אצבעה אל פריגה למזכרת. – הוי!

באמת אֹמץ‑הלב הוא גם מקור החמלה – האמת וכל מה שיש באדם מן הגדול והטוב.  הכח האיתן והפשוט של לב איש-הצפון ממשיך מאד את הלב באגדות אלה.  וכי אין זה סימן לחוסן כשר מאֹד, אומר אוּהלַנד, אשר כתב ספר יפה על תּוֹר, כי לב איש‑הצפון העתיק מוצא את ידידו באֵל הרעם?  כי הוא אינו נבעת מרעמוֹ, אלא הוא מוצא, כי חום הקיץ, הקיץ היפה והנדיב, גם זקוק הוא לרעם!  הלב הצפוני אוהב את תּוֹר עם פטישו, משחק בו.  תּוֹר הוא חום הקיץ;  הוא אליל העבודה השלֵוה ואליל הרעם גם‑יחד.  הוא ידידו של האכר; עבדוֹ ורעו הנאמן הוא תֵּיַלפִי, מלאכת ידים.  תּוֹר גם הוא שולח ידו בכל מיני מלאכה גסה; אינו מואס בכל עבודה משום נַוְלוּתה.  הוא נוסע הלוך ושוב תייד אל ארץ היֶטוּנים, מתגרה בבני-שחץ הכבירים של הקור, להכניע אוֹתם, על‑כל‑פנים להציק להם ולקַצות בהם.  סימן לבדיחות-דעת יפה וגסה יש בקצת הספורים האלה.

תּור, כמו שראינו למעלה, משים פעמיו להביא את קלחת הִימִיר, למען יוכלו האלים לבשל בו שכר.  הימיר, הענק האדיר, נכנס, זקנו לבן וכולו נמלא כפור.  בברק עינו הוּא מפוצץ עמודים.  אחרי ריב ארוך מלא שאוֹן והמולה אוחז תּוֹר בפרור, חובש אותו לראשו, ו"ידותיו יורדות ומגיעות עד עקביו".  הסְקַלְדִי הצפוני חומד לו כמין לצון של חבה עם תּוֹר.  הימיר הוא אותו האליל אשר פרותיו, לפי שהעלו המבקרים בחקירתם, הם הררי שלג.  רוח גאונית של דברי-הבאי, אדירה, משולחה, נוססה שם – ואינה טעונה אלא תרבות כדי להקים איש כדַנטי כשקספיר או כגֶתֶּה!  כל מעללי הצפון העתיקים האלה כבר נגוזו ועברו, – תּוֹר, אליל הרעם, נהפך לגמד ההורג ענקים;  אולם הרוח שיצרה אותם עודנה עומדת בתוכנו.  מה נפלאה הדרך, שעל פיה הדברים גדֵלים, מתים ואינם מתים!  אם נתחקה על שרשי אילן-העולם הגדול הזה של האמונה הצפונית, נתפלא למצוא עוד עתה נצרים הפורים ממנו.  אותה אגדת הילדים על‑דבר הגמד במנעליו הנפלאים, העוברים פרסאות אחדות בטיסה אחת, עם כובעו העושה אותו לרואה ואינו-נראה ועם חרבו הנפלאה, היא נצר אחד משורש זה.  העבד אֶטין, ועוד יותר ברור, אֶטין האדום מאירלנד בבַּלַּדות השוטלנדיות הם אגדות צפוניות.  אֶטין הוּא בוַדאי אחד היֶטוּנים.  ולא עוד, אלא הַמְלֶט של שקספיר הוא גם-כן חוטר מגזע אותו אילן העולמי.  הדבר הזה, כנראה, אינו מוטל בספק.  המלט, אַמלט, סבור אני, הוא באמת גבור אגדתי;  ומחזה-התוגה שלו על-דבר האב המָרְעָל, אשר הטילו את הרעל באזנו, בשעת שנתו, וכל הפרטים התלוים בו הוא מִתּוֹס צפוני!  סַכְּסוֹ הקדמון עשה ממנו כדרכו מאורע דֶני.  שקספיר, מפי סַכְּסוֹ, עשה ממנו מה שאנו יודעים.  פה לפנינו נצר מאילן העולמי אשר גדל, לפי דעתי – בידי שמים, או על‑פי מקרה הוא גדל!

שירי הצפון הקדמונים הללו מכלכלים בתוכם אמת, וגַדְלוּת פנימית עולמית – אמנם, כמו שכל השירים המשתמרים מאליהם ימים רבים על‑ידי המסורת מכלכלים אוֹתן.  יש בהם לא רק גודל הגוף וַעֲבִי גַבָּיו הכביר, כי אם גם גדלוּת-נפש גסה.  מרגשים אנו, כי תוגה חרישית נשגבה שרויה בתוך הלבבות הקדמונים האלה.  סקירה גדולה וחפשית לתוך מעמקי נבכי המחשבה.  כנראה, התבוננו בינה, הצפוניים בני-החיל הקדמונים הללו, מה שהמחקר וההגיון הורו לכל בני האדם בכל העתים, כי העולם הזה הוא סוף‑כל‑סוף רק מראה מדומה, חזיון או מקסם-שוא ולא מציאות.  כל הלבבות העמוקים באים לידי הכרה זו, המיתולוגן ההודי, הפילוסוף הגרמני, איש כשקספיר, כל הוגה‑דעות בעל‑נפש באשר הוא שם:

"We are such stuff as Dreams are made of!"

"קורצנו מאותו החומר, שהחלומות קורצו ממנו!".

אחד ממסעי תּוֹר אל אוּטגַרד (הגן הקיצוני, מרכז ארץ היֶטוּנים) ראוי לשׂימת לב בנידון זה.  תְּיַלפִי היה עמו וגם לוֹקִי.  אחרי עלילות ומסבות מתהפכות שונות, הגיעו אל ארץ הענקים.  עברו דרך עמקים וגיאיות, מקומות שממה לא-נושבים, בין בלעים ועצים.  עם חשכה ראו בית, ויען כי הדלת, אשר מלאה כמעט צלע בית שלם, היתה פתוחה, נכנסו שמה.  היא היתה דירה פשוטה;  רק אולם אחד גדול, כולו ריק.  הם ישבו שם.  פתאם, בדממת הלילה, החריד אותם קול שאון אדיר.  תּוֹר תפש את פטישו, התיצב בפתח, נכון למלחמה.  בני-לויתו פנימה רצו מבוהלים אנה ואנה ובקשו מוצא מן האולם המלא בִעוּתִים;  לאחרונה מצאו חדר קטן וחשו מפלט להם שמה.  אולם גם לתּור לא היה להלחם, כי הנה בבוקר הוברר, כי השאון לא היה בלתי אם נַחרת ענק איוֹם, אבל רק ונוֹח, הוא הענק סְקְרִיִמיר אשר נם שנתו שם במנוחה;  והמקום, שנראה בעיניהם כבית, היה רק נעל ידו, אשר השליך אצלו;  הדלת היתה פי נעל-היד;  החדר הקטן, אשר חשו להם מפלט בו, היה האגודל! – הנה נעל-יד!  אעיר עוד, דרך-אגב, כי לא היו לנעל‑היד אצבעות כמו בנעלי‑יד שלנו, כי אם אגודל בלבד, ושאר האצבעות בפיו חוגר את כל העולם ומכוֹננו;  לו הִתַּקְת אותו ממקומו, כי אז היה העולם חוזר לתוהו ובוהו!  ואשר להאשה הזקנה, היא היתה הזמן, כְּבָר הימים, הנצח.  מי ישׂוֹר אליו ויוכל?  אין אדם וגם אין אֵל אשר יוכל לו.  אֵלים או אנשים, הוא גובר על כולם!  ועוד, שלש המכות שהכית – ראה נא שלשת העמקים שם;  שלש מכותיך עשו אותם!"  תּוֹר הביט על היֶטוּן ההולך לשלחו:  הוא היה סקרימיר – זאת היתה, אומרים המבקרים הסקנדינַויים, הארץ הזקנה, המושתתה אבני-בוהו, בעצמה, ונעל-היד הלזו היתה אחת ממחִלות העפר!  והנה סקרימיר הלך מעיניו; אוטגרד בשעריו הגבורים נמוג באויר, כאשר אחז תּוֹר את פטישו לפוצץ אותם;  רק קול הענק נשמע, באמרו בלעג:   "מוטב שלא תוסיף לבוא עוד אל מושב היֶטוּנים!"

אנו רואים כי כל זה הוא מן התקופה האליגורית ושעשועים למחצה, ולא מהתקופה הנבואית והדתית כולה.  אפס, בתור מיתּוֹס, האין בו זהב טהור צפוני עתיק?  זהב טהור, מטיל‑זהב מבית‑מפוחו של מימיר[7], טהור יותר מאשר בקצת אגדות ויניות מפורסמות, המחוטבות תבנית יותר נאה!  גיחוך אדיר מתוך בדיחות-דעת אמתית יש בסקרימיר זה;  עליזוּת אשר יסודתה בכובד-ראש ותוגה, כמו הקת בעננים כבדים:  רק לב אמיץ באמת עלול לכך!  היא הרוח הסרה וזועפת של בֶּן י'והנסון שלנו, "בֶּן הזקן המופלא שלנו";  וסבור אני כי הוא יצוק בדמנו, כי הֵדים ממנו יגונבו אל אזננו, בפנים אחרות, גם מיערות‑אמיריקה.

עוד השקפה מתמיהה היא זו של רַגְנַרֶק, חורבן העולם או דִּמְדּומֵי האֵלים, היא נמצאה בשיר ווֹלוּספָּה.  כנראה, הוא רעיון-נבואתי עתיק מאד.  האֵלים והיֶטוֹנים, כחות האֵלים וכחות התוֹהוּ הבהמיים, אחרי קרָב ארוך, אשר האלים נצחו בו במקצת, התנגשו לבסוף בקרָב‑בינים ובמלחמה כללית הנטושה במלוא העולם;  נחש‑העולם מול תּוֹר, גבורה נגד גבורה;  הם מביאים כליה זה על זה ואבדון, כשהדמדומים שוקעים בתוך עלטה ובולעים מלא תבל, העולם הישן עם אֵלָיו אבד;  אבל אין עוד קץ הקצים:  שמים חדשים וארץ חדשה יבָּראו;  אל רם ונשגב יותר, הצדק ישים משטרו בקרב בני‑האדם.   מוזר הוא:  חוק התמורה הזה, חוק החָרוּת גם-כן בחֶביון מחשבת האדם, גלו ההוגים הסריוזיים הקדמונים הללו על-פי דרכם הגסה;  כי אף-על-פי שהכל מת, וגם האלים עצמם ימותו, מכל-מקום כל מות הוא כמיתת האש של החול, החוזר ונברא מאפרו, והוּלדת לחיים טובים יותר וגדולים יותר!  הוא חוק ההויה העיקרי ליצוּר הנברא בזמן והחי בגיא תקוה זה.  כל אדם בעל-נפש חזה זאת;  הלואי שיחזו עוד זאת גם להבא.

ועתה באותו ענין, נעִיף עין עוד על המתּוס האחרון על-דבר הִגָּלוֹתו של תּוֹר ונסַיִּם בזה.  סבור אני, כי היא המאוחדה בזמן בכל האגדות הללו;  מחאה מִשבר רוח ומלאה תוכחות נגד קִדמת הנוצריות, אשר ערך אחד האדוקים בעבודת‑האלילים.  את המלך אוֹלַף גִּנּוּ בדברים קשים על קנאתו היתרה להנהיג את הדת הנוצרית;  אני הייתי מגַנה אותו בודאי הרבה יותר, לוּ התרפה בקנאתו זוּ!  הוא נתן הרב הבמחירה;  הוא נפל שדוד כאשר עמו עובדי האלילים התפרצו מפניו, במלחמה בשנת 1033 ליד סְטִיקִילסְטַד אצל דְּרוֹנְוְהֵם, אשר זה מאות רבות בשנים עומד שם בית‑הכניסה הראשי שבצפון, המוקדש בתודה לזכר אוֹלַף הקדוש.  והנה, זה תוכן האגדה על-דבר תּוֹר:  המלך אוֹלף, המתקן ארצו במלכות הנצרוּת, עובר באניה עם בני-לויתו וכבודה רבה לאֹרך  החוף הנורויגי, מנמל לנמל, שופט ומוכיח בין איש לרעהו ומנצח על שאר עניני המלכות.  כאשר הפליגה האניה בים מאחד הנמלים, נזדמן עמם איש אחר, אשר ירד שם באניה, איש בעל‑צורה, זקנו אדום, קומתו גבוהה ומבנה-גוו איתן.  רואי פני המלך לקחו עמו דברים, והנה תשובותיו מתמיהות אותם בטוב טעמן ועומק הגיונן.  לבסוף הובא לפני המלך.  שיחתו עם המלך, בשעה שהיו שטים לאֹרך החוף היפה, גם היא מלאה ענין;  והנה לא היו רגעים מועטים, והזקן הזה פנה אל המלך בדברים האלה:

"אמנם כן, המלך אולף, הכל יפה תחת השמש המאירה, הארץ עטופה ירקרק, פוריה, ארץ‑מולדת נאוה לך.  כמה ימי-עמל מָנו לתוֹר, כמה מלחמות קשות היה לו להלחם עם יֶטוּני ההרים עד אשר גלתה לו לעשותה כך.  ועתה מה ראית להעביר את תור מן הארץ?  המלך אולף, השמר לנפשך!"  אמר הזר ופניו רעמו – וכאשר התבוננו אליו עוד, והנה נעלם ולא נודע אַיּוֹ – זו היא הִגָּלוֹתוֹ האחרונה של תּוֹר על במת-תבל זו!

ועתה, כלום אין אנו רואים ברור, כיצד יכלה אגדה זו להבראות, מבלי שמץ דבר כזב?  זו היא הדרך אשר נגלו בה רוב האלים לבני-אדם.  וכן גם, כאשר "בימי פִּינדַר נראה נֶפּטוּן פעם אחת בשעת משחקי נֶמֶיָה", מה היה אז נפּטוּן אם לא "איש זר בעל‑צורה ובעל‑נפש" – נכבד בעיני רואיו!  אני רואה דבר הנוגע עד הנפש, דבר המעורר רגשי‑תוגה בקולה האחרון הזה של האלילוּת.  תּוֹר עבר ובטל, כל העולם הצפוני עבר ולא ישוב עוד לעולמי-עד.  כיוצא בזה עוברים ובטלים מן העולם הדברים היותר נשגבים.  כל הדברים אשר היו בעולם זה, כל הדברים ההווים ואשר יהיו בו יעברו ויִכְלו:  עלינו לקרוא להם בעצבון "לכו לשלום".

הדת הצפונית הזאת, הגסה, אבל המלאה כובד-ראש, המקדשת בקדושה חמורה את אֹמץ‑הלב (כך אנו רוצים להגדיר אותה), היתה מספיקה לאנשי‑הצפון, בני‑החיל העתיקים הללו.  קדושת אֹמץ-הלב אינה ענין רע!  אנחנו ננענע לה בראשינו, עד כמה שנוכל.  וגם ללא‑אמת הוא, כי אין כל תועלת לדעת קצת על‑דבר האלילוּת העתיקה הזאת של אבות‑אבותינו.  בלא-יודעים, ומצורפת לדברים יותר גבוהים, מצויה עוד הדת העתיקה הזאת בלבנו!  אם נעמוד על טיבה בכל הכּרתנו, נבוא על-ידי-כך ביחס יותר סמוך ומותר ברור אל העבר – עם קִנְיָננוּ אנו בעבר.  כי על העבר, אני שונה וחוזר ושונה את הדבר, הוא קנין ההֹוֹה;  לעבר היה תמיד דבר-מה מן האמת הנהו קנין יקר.  בזמן אחר ובמקום אחר צד אחר הוא מטֶבע באדם המשותף להולנו, אשר התפתח.  האמת הוַדאית היא היא הסכום של כל הצדדים האלה;  כל אחד מהם השהוא לעצמו אינו מחזיק בתוכו כל אשר התפתח עד הנה מן הטבע האנושי.  מוטב לדעת את כולם מלהסיח דעתנו מהם.  "באיזו משלש הדתות הללו אתה מודה ביותר?"  שואל מֵיסְטֶר את רבו.  "בכל שְׁלָש אלה" עונה הלז, "בשלשתן, כי רק בצרופן תקום דת אמת".

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מחברו הוא י'וֹהן בוניאַן [באנגלית: John Bunyan – הערת פרויקט בן-יהודה], הלוחם הפּוּריטני האמיץ, עושה קלחות ומטיף;  עד‑היום הוא ספר חיב מאד, הנקרא הרבה באנגליה.  ובסגנונו ובתוכנו הוא משמש מופת להאפּוֹס הדתי בפּרוזה.

[2] דז'ימס בוֹסויל [James Boswell – הערת פב"י], אציל שוטלנדי אשר כתב בספר את תולדות הדוקטור שמואל י'והנסון [Dr. Samuel Johnson – הערת פב"י] ואשר כל ימיו התהלך אחריו כצל.

[3] יום אודין, יום הרביעי.

[4] לוח‑שיש יוָני, אשר חשבון הזמנים של היונים חרות עליו, או "ספר הזכרונות הפַּרוֹסי", וגנוז באוקספורד.

[5] שמות ערים באנגליה על שם אודין.

[6] Valor is still value.

[7] נפּח, אליל באגדות הסקנדינויים.