_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גיבורים ועבודת גיבורים: שיעור חמישי: הגיבור בתור סופר

תומאס קרלייל

תרגם: איסר יוסף איינהורן

לתוכן הענינים

 

הגבור בתור סופר.  י'וֹהנסון, רוּסוֹ, בּוּרנס.

(יום שלישי, בתשעה-עשר לחודש מאי 1840)

גבּורים-אֵלים, -נביאים, -פיטנים, -כּהנים הם צורות גבורה המיוחדות לדורות עברו, ומופיעות בארץ בקדמי הדורות;  מהן חדלו זה כבר להיות בגדר האפשרי ואינן עלולות להִגלות עוד בארץ.  אולם הגבור בתור סופר, אשר על סוג זה אנו באים לדון היום, הוא כולו פרי הדורות החדשים;   וכל-עוד אשר המלאכה הנפלאה של הכתב או הכתב המהיר, שאנו מכנים דפוס, מתקַיֶּמֶת, יש לקוות כי הוא יתקים בתור אחת מצורות הגבורה הראשיות לכל הדורות העתידים לבוא.  הוא חזיון מיוחד במינו מאד. 

חדש הוא, אומר אני;  רק זה כדוֹר אחד ומעלה שהוא מתקַיֵּם בעולם.  עד לפני מאה שנה בערך לא ראו מעולם צורת נפש גדולה חיה ככה לבין עצמה חיים שלא כדרכם וחותרת להביע על-פני-חוץ בספרים נדפסים את הרוח ממרום אשר נוססה בה ולמצוא מעמד ומחיה במה שהבריות יואילו להעניק לה חֶלף עבודתה זו.  הרבה דברים כבר נעשו למקח וממכר והוּצאו לשוק לעבור לסוחר.  אוּלם חכמת אלהים השרויה בנפש גבור  לא היתה מעולם כן במדה פרוצה כזו. 

מחזה נפלא הוא הסופר בזכיות-המחבר שלו ובחובותיו, בעלית-גגו המלאה חלאה בבגדו הבלה;  הפורש מצודתו (כי זה מעשהו) אחרי מותו מתוך קברו על עמים ודורות שלמים, אשר נתנו או לא נתנו לו לחם בעודנו בחיים.  מעטות הן צורות הגבורה העלולות להיות נפלאות יותר מזו.  הוי, עוד מאז מקדם היה על הגבור להתכנס בצורות מוזרות;  בכל דור עומדים הבריות ותוהים עליו, כה מוזר מראהו בארץ.  נבער היה הדבר בעינינו, כי מרוב השתוממותם הגסה חשבו בני-אדם לאלהים איש חכם וגדול כאודין ונתנו לו כבוד אֵלים, כי את איש חכם וגדול כמוחמד חשבו לאיש אשר רוח אלהים בו ושמרו חוקיו ביראה אלף ומאתים שנה;   אולם כי איש חכם וגדול כי'וֹהנסון, כבורנס, כרוּסוֹ יהיה נחשב כאיש ריק ורועה-רוח, הבא לעולם רק כדי לבדח דעת הולכי-בטל ולקבל מטבעות אחדות ותשואות-חן אשר יעניקו לו למען יחיה בהן, הדבר הזה ירָאה יום אחד, כמו שרמזתי למעלה, נבער יותר!    והנה מכיון שהרוחני הוא המקַיֵּם את החמרי, היא הנותנת, שעלינו לראות את הגבוֹר הסופר כאת האיש החדש הנכבד לנו ביותר.  הוא, יהיה אשר יהיה, הוא נשמת הכּל.  הדבר אשר הוא מורה, כל הבריות יפעלו ויעשו אותו.  הדרך אשר הבריות מתהלכים בה אתו יוצאה ללַמֵּד על הליכות העולם בכלל.  אם נתבונן היטב אל חייו, נוכל להעמיק ראות, עד-כמה שאפשר הדבר, בתוך חיי הדורות המוזרים ההם, אשר חוללו אותו, הדורות אשר גם אנחנו חיים ועובדים בהם.  

יש סופרים אמתיים ויש סופרים לא-אמתיים, כמו שבכל סוג ומין יש אמתי ולא-אמתי.  אם נניח כי גבור יש במשמע אמתי, אז אומר אני כי הגבור משרת לפנינו בכהונה הנאדרה בכבוד תמיד, והיא נעלה תמיד וגם היתה נחשבת לפנים כהכי-נעלה.  הוא מביע על-פי דרכו את הרוח ממרום המפעמת אותו, וזאת היא, בכל פנים, כל אשר ביד האדם לעשות.  אמרתי רוח ממרום, כי הדבר שאנו קוראים  "מקוריוּת", "תומת-לב", "גאוניות", מדת הגבורה שאין אנו יודעים מה שם נאה נקרא לה, יש במשמע זאת.  הגבור הוא האיש החי בתוך חוג ההויה פנימה, בתוך האמתי, האלהי, הנצחי, הקים תמיד, סמוי מעין המרובים, מתחת לארעי והדברים שאדם דש בהם.  חייו הם, כאשר אמרנו, חטיבה מלב הטבע הנצחי:  חיי כל אדם הם בעצם כן    אבל החלשים, שהם המרובים, אינם יודעים דבר זה ומתכחשים לו על-הרוב;   אולם החזקים, שהם המועטים, חזקים הם, נאדרים בכח ואיתנים, מפני שהדבר הזה אינו עלול להכחד מהם.  הסופר, ככל גבור, הנהו פה להכריז על הדבר, על-פי הדרך שיש בידו.  בעיקר, היא אותה הכהונה אשר הדורות הקדמונים קראו את האיש, אשר שרת בה, נביא, כהן, אֵל, ואשר כל מיני הגבורים שֻׁלחו לארץ לקַיֵּם אותה בדבוּר או במעשה. 

פִיכְטֶה, הפילוסוף הגרמני, נשא זה כארבעים שנה באֶרְלַנְגֶּן שורה של שיעוּרים מצוינים מאד על הענין  "Über das Wesen des Gelehrten"      "על טיבו של המלומד".  ברוח הפילוסופיה הַטְרַנְסְצֶנְדֶּנְטַלִּית, אשר הוא היה בה מורה מהולל, הוא מעיד בראשונה:   כי כל הדברים שאנו רואים או עושים בארץ, ביחוד אנחנו עצמנו וכל בני-אדם, הנם כעין לבוש או מראה מוחשי, כי בכולם מונח בתור עצם ישותם מה שהוא קורא  "הרעיון האלהי של העולם".  זוהי הממשות הטמונה ביסוד כל המראות.  להמון בני-האדם אינו גלוי רעיון אלהי זה בעולם;   הם אינם חיים, אומר פיכטה, אלא בחיצוניות, מנהגים ומראות של העולם, מבלי אשר יעלה על דעתם, כי יש דבר-מה מתחת להם.  אוּלם האיש החכם שֻׁלח הנה ביחוד לבחון לעצמו אותו רעיון האלהי ולגלות אותו לנו:  בכל דור חדש יתגלה בדרכי-לשון חדשוֹת, והוא פה לתכלית זו, למען יעשה את הדבר הזה.  במלים אלה מביע פיכטה זאת, ואין בדעתנו לערער על הדבר.  הוא מביע על-פי דרכו את אשר אני טורח להביע פה בדברים אחרים, לקויים מעט, את הדבר שבעצם אין לו שֵׁם לפי-שעה:  הערך האלהי הבלתי-נהגה בשפה, המלא הוד, פלאים ופחדים, הטמון בישותו של כל אדם, של כל דבר    מציאוּת האלהים, אשר עשה כל אדם וכל דבר.  מוחמד הורה זאת בלשונו;  אודין בלשונו הוא;  הוא הדבר, אשר כל הלבבות ההוגים, בלשון זו או אחרת, הנם פה להורותו. 

לפיכך קורא פיכטה את הסופר בשם נביא, או כמו שהוא בוחר לכנותו, כהן, החושף תמיד את האלהי לפני האדם.  הסופרים הם כהני תמיד, שכהונתם עוברת מדור לדור, המורים את בני-האדם כולם, כי עוד יש אלהים קרובים אליהם בחייהם;   כי כל  "מראה" שאנו רואים בעולם אינו אלה לבוש ל"רעיון האלהי שבעולם", לדבר  "הטמון ביסוד המראה".  על הסופר האמתי, אם העולם מודה בו או לא, שרויה תמיד קדושה:  הוא אור העולם, כהן העולם    הוא מוליך את בני-האדם כעמוד-אש קדוש בנדודיהם דרך לֵיל ישימון הזמן.  פיכטה מבדיל בקנאה יתרה בין הסופר האמתי, אשר אנו קוראים פה הגבּוֹר בתור סופר, ובין המון סופרי-שקר, לא-גבורים.  מי אשר איננו חי כולו ברעיון אלהי זה, או אינו חי בו אלא במקצת ואינו שואף אליו כאֶל הטוב האחד, לחיות בו כולו    הוא אינו סופר, אפילו אם יחיה באשר יחיה, בגדולת תפארה ואֹשר כרצונו;   הוא, אומר פיכטה, עושה מלאכתו רמיה.  או, לכל-היותר, אם עובד הוא במקצוֹע הפרוזה, הוא יכול להיות  "עוזר על יד".  פיכטה גם קורא אותו במקום אחר  "אפס", ואין לו, בקצרה, חמלה עליו, אין לו חפץ שיוסי לחיות בקרבנו חיים של שלום וברכה!   הנה כן היא דעת פיכטה על הסופר.  היא מכֻוָּנה על-פי דרכה לדעתנו פה. 

בבחינה זו, לפי דעתי, הגדול שבסופרים במאת השנים האחרונות הוּא גֶּתֶּה, בן ארצו של פיכטה.  גם האיש הזה חֻנן להפליא בדבר שיש לקרוא חיים ב"רעיון האלהי של העולם";  שׂכל ובינה בסוד אלוה הפנימי!  ונפלא הוא:  מתוך ספריו קם העולם עוד פעם בצלם דמות אלהים, מלאכת אלהים והיכלו, מוּאר, לא בנוגה-אש-פלדות בלתי-טהור כמו של מוחמד, כי אם בזוהר שמים רך;    נבוּאה באמת בדורות הללו, דורות ללא חזון ונבואה לגמרי, לי החזיון הכי-גדול, אף כי אחד מהכי-שלֵוים בכל החזיונות הגדולים, אשר קמו ונהיוּ בדורות הללו.  מבחר דוגמתנו לגבור בתור סופר יהיה אפוא זה האיש גֶּתה.  וגם מלאכה נעימה מאד תהיה לפָני פה לדון בדברי גבורותיו, כי בעיני הוא גבור באמת, גבור בכל אשר אמר ועשה, ואולי עוד יותר באשר לא אמר ולא עשה;   בעיני הוא חזיון נאצל:  אֲרִיאֵל קדמון גדול, הדובר וגם שותק כגבור קדמון בדמות סופר חדש שבחדשים, משכיל בכל דְּבַר-חכמה ומלא טוּב-טעם!   לא היה לנו חזיון כזה.  לא קם כמוהו איש להראות אותנו כזאת, למן מאה וחמשים שנה. 

אולם לפי מדת ידיעותינו כיום בכלל על גתה אינו מעלה ולא מוריד לנסות דבר עליו בענין זה.  איך שאדבר עליו, ישאר גתה בעיני רובכם כחידה סתומה.  רק רֹשם לא-נכון ממנו יִקָּבע בלבכם.  עלינו להניח אותו לימים יבואו.  י'וֹהנסון, בּורנס, רוסו, שלשה אנשים גדולים מימים עברו, בני תור-מעלה פחות הרבה, יִתָּכנו יותר לתכליתנו פה.  שלשה אנשים מן המאה השמונה-עשרה, אשר תנאי חייהם דומים הרבה יותר לתנאי חיינו באנגליה כיום מאשר לתנאי החיים אשר גתה היה נתון בהם בגרמניה.  האנשים האלה לא נחלו נצחון כמוהו;   הם נלחמו בגבורה ונפלו שדודים.  הם לא היו גבורים להביא אור, כי אם גבורים לשַׁחֵר אותו.  הם חיו במסבות מלאות מרורות;   הם נלחמו, כשעליהם היה לכבוש הרים של מעצורים, ולא יכלו להבקיע אל האור או לתת פתרון מלא נצחון לאותו  "הרעיון האלהי".  הנה הנם קברות שלשה סופרים גבורים, אשר אוכל להראות לכם.  הנה בָמוֹת גבוהות ונשאות אשר שלשה ענקי הרוח קבורים תחתיהן!  דבר עצב הוא מאד, גם גדול ומלא-ענין הוא לנו.  בדעתנו להתעכב עליהן כמעט-קט. 

 

בימים האלה מתאוננים לפעמים קרובות על הדבר שאנו קוראים מצב אי-אורגני של הצבור;   כי כמה כחות הצבור עושים את מלאכתם מלאכה גרועה;  כי כמה כחות כבירים פועלים דרך בזבוז ערבוביה, ושלא כתקונם.  צדקה מאד התלוּנה הזאת, כולנו יודעים זאת היטב.  אולם אם נביט על הסופר והסופרים, אולי נמצא בהם כעין מִכְלַל כל אי-הסדרים האחרים    מין לב אשר כל שאר הערבוביה בעולם ממנו היא באה ואליו היא שבה ללכת.  אם נתבונן אל אשר הסופרים עושים בעולם ואל אשר העולם עושה עם הסופרים, נוטה אני לאמר, כי הוא הדבר הנלוז ביותר, שהעולם יכול להראות לנו כיום!    בחקר תהום נתהלך, אם נאמר לבאר פשר הדבר;   אולם לשם עניננו עלינו להעיף עין בדבר.  המעשה הרע ביותר בשלשת חיי גבורי-הספר היה, כי הם מצאו עסקם ומחיתם בערבוביה כזו.  בדרך כבושה נוח לנסוע, אולם קשה ומר מאד, והרבה יסוּפו, אם אומרים ליַשר מסלה בתֹהו לא-דרך!  

אבותינו היראים, אשר ידעו והכירו מה רב הערך הצפון בדבּור איש עם רעהו, עמדו ויסדו בתי-תפלה, הניחו עזבוֹנות בצַואה, כוננו מוסדות;  בכל מקום בארצות התרבות יש קתדרה ערוכה בהמון מכשירי-פאר למיניהם ובתכונה רבה, למען יוכל איש אשר שפתו אתו לדבר אל אָחיו וללמדו להועיל.  הם חשו, כי הוא הדבר הכי-נכבד, כי בלעדיו אין טוב לאדם.  מעשיהם הוא מעשה-צדקה רב, נחמד למראה.  והנה עתה עם מלאכת הכתב, עם מלאכת הדפוס קמה תמורה עד היסוד בדבר זה.  כלום מחבר ספר איננו מטיף, הדורש לא לפני עדה זו או זו, ביום פלוני או פלוני, כי אם לכל בני-האדם בכל הדורות ובכל המקומות?  בודאי חשוב הדבר מאד, כי הוא יעשה מלאכתו כהוגן, ואפילו כשאחרים עושים את שלהם שלא כהוגן    כי עינו לא תחזה תהפוכות, כי אז כל האברים יהיו סוררים!   והנה מה משפט מלאכתו, אם הוא עושה אותה נכונה או רמיה, ואם בכלל הוא עושה אותה, הוא דבר אשר איש בארץ לא טרח להשיב אל לבּו.  לאחר החנוָנים, העמל להרויח כסף בספריו, נכבד הדבר לדעת, אם הוא יצליח בו;  אולם לאיש זולתו איננו ולא-כלום.  מאין הוּא בא, ולאן פניו מוּעדות, אי-זה הדרך הוא באומה היא שעמדה לו בדרכו, אין איש שואל  זאת.  הוא דבר ארעי בחברת האדם.  הוא נודד כישמעאלי הפרא הזה בארץ, אשר הוא אורה הרוחני, לנחוֹתה מישרים או להוליכה תועה. 

אמנם מלאכת-הכתב היא הנפלאה בכל החכמות אשר המציא האדם.  הרוּנים של אודין הם הצורה הראשונה של מעשה הגבור.  ספרים, דברים כתובים הם עוד עתה רוּנים נפלאים, הצורה האחרונה בזמן!   בתוך הספרים גנוּזה נשמת כל הדורות אשר עברו.  קול-העבר והנשמע בדור, אף כי גופו וחמרו הממשי נגוז ועבר כולו בחלופ צִיִּים וחיָלות אדירים, נמלים ובתי-נשק, ערים גדולות בנויות בשמים, ותכונה ללא-קצה    יקרים, נשגבים הם;  אולם מה תהי אחריתם?   אגמֵמנון, כמה אגממנון, כמה פֵריקֶלס וארץ יון שלהם, הכל היה עתה למשואות-נצח, עיי-מפלה וגלים נצים, אבלים, דוממים:  אבל ספרי יון?  שָׁם יון חיה עוד, פשוטו כמשמעו, לכל חושב והוגה;  שם יש עוד להעירה לתחיה.  כל רונים של קסמים אינם מפליאים לעשות יותר מהספר.  כל מה שהאדם הגה, עשה, קנה, או היה, שמור כמו באֹרח-קסמים בין דפי הספרים.  הם נחלת סגולה לבני-האדם. 

האם הספרים אינם עושים נפלאות עוד היום, כמו שהאגדה מספרת על-דבר הרונים?   הם מפתים את האדם.  אפילו הרומן הכי-קלוש, הבא מבּיבּליותיקה משאילה ספרים, אשר נערות פתיות בכפרים נכחדים מעלעלות אותם ואוכלות את דבריהם, משפיע על מעשי הנשואין ומערכי הבית של הנערות הפתיות האלה.  כן הרגישה "Clia";    כן עשה "Clifford".  תורת-החיים הנבערה, אשר הָטבעה בלבבות הרכים הללו, יוצאה יום אחד בתור הלכה קבועה למעשה.  ועתה בוא וראה, אם אחד הרונים בדמיונו ההולל של חוזה המיתולוגיה פעל מעולם נפלאות כאלה, כמו שעשו ספרים אחדים על היבֶּשת המוצקה באמת!   מה בנה את בית-הכניסה  St. Paul?  הָצֵץ אל הדבר לפנֵי ולפנים;  הלא הוא ספר העברים האלהי, הלא הוא    במקצתו דבַר זה משה האיש, איש גולה ממקומו, אשר רעה עדרי מדין במדבר סיני זה ארבעת אלפים שנה!   הוא הדבר הכי-נפלא בעולם, אולם הוא אמת לאמִתו.  עם מלאכת-הכתב, אשר מלאכת-הדפוּס היא תולדתה הפשוטה, המחויבת וללא-ערך לעומתה, הֵחֵלה באמת ממלכת-הנפלאות לבני-האדם.  היא חבּרה בקשר נפלא ובאגודה קימת לעד את העבר והרחוק עם ההוֶה בזמן ובמקום;  את כל הזמנים ואת כל המקומות עם היום וְהַפֹּה הממשי שלנו.  הכל נשתנה לאדם על-ידי-כך;   כל צורות המעשים החשובים לאדם:  ההוראה, הדרשה, הממשלה ושאר הדברים. 

נתבונן, למשל, אל ההוראה.  האוניברסיטאות הן פרי נפלא ונכבד מאד של הדורות החדשים.  קיומן גם הוא נשתנה עד היסוד על-ידי מציאות הספרים.  האוניברסיטאות קמו בשעה שהספרים לא היו עוד מצוּים;  בשעה שעל איש היה לתת אחוזת נחלה כולה בעד ספר אחד.  בתנאים כאלה, כאשר היה לאיש להורות לקח, היה אנוס להקהיל סביבו את התלמידים פנים אל פנים.  אם רצונך היה לדעת את אשר ידע אַבִּילַרְד, עליך היה ללכת ולשמוע תורה מפי אבילרד.  לאלפים, עד שלשים אלף במספר, באו לשמוע את אבילרד ואת תורתו המטפיזית בחקר הדת.  והנה עתה היתה שעת-הכשֶׁר לכל מורה אחר, אשר היה לו להורות דבר-מה משלו.  מספר רב כזה של שוחרי דעת כבר נקהלו שם;   הלא המקום הזה הוא הנבחר לו בעולם.  למורה שלישי היה המקום עוד יותר טוב, וכל מה שהמורים הלכו ורבו, הרי המקום הזה הלך הלוך וטוב.  לא היה הדבר חסר, אלא שהמלך ישים עין על החזיון הזה ויאַחד ויצרף את הישיבות השונות לבית-מדרש אחד, יקים לו בנינים, יעניק לו זכיות ויעוֹדדוֹ ויקרא אותו  Universitas  או בית-מדרש לכל החכמות, ולפנינו האוניברסיטה בפריז, באָפיה העיקרי;   דוגמה לכל האוניברסיטאות אשר נוסדו אחרי-כן, למן שש מאות שנה עד ימינו אלה.  הנה זו היתה, כמדוּמני, ראשית כל האוניברסיטאות. 

והנה ברור אפוא, כי בכח הסבה הפשוטה הזאת, והיא ספרים מצוּים לקנות בנקל, שונו פני הדברים מן הקצה אל הקצה.  מכיון שהמציאו את מלאכת-הדפוס, הלבישה היא את האוניברסיטה צורה חדשה, או ירשה את מקומה!  אין עוד צורך למורה להקהיל קהלות סביבו, להגיד להם את אשר ידע:  אין לו עתה אלא להדפיס את הדבר בספר, וכל המתלמדים מקרוב או מרחוק יוכלו למצוא אותו כל-אחד בפנת ביתו וללמוד אותו ביתר עוז!     אין ספק, כי יש עוד כח מיוחד בדבר שפתים.  גם כותבי ספרים יכולים עוד, במסבות ידועות, למצוא, כי יתָּכן להם יותר לדַבּר    ואספתנו היוֹם תוכיח.  אפשר לאמר, כי ישנו עוד, ותמיד יהיה, כל-הימים שיש לשון לאדם, תחום מסוים לדבּוּר, כמו לכתב ולדפוס.  הדבר הזה יתקַיֵּם לעולם לגבי כל הדברים, וגם האוניברסיטאות בכלל.  אולם גבולות שני אלה עוד לא תֹאֲרוּ ולא הוּתְווּ בשום מקום, ועוד פחות מזה נהגו במעשה:    האוניברסיטה אשר תקלוט אל תוכה את העובדה החדשה הגדולה הזאת, והיא ספרים נדפסים, ותכבוש עֶמְדה ברורה לעומת המאה התשע-עשרה, כדרך שזו של פריז כבשה במאה השלש-עשרה, עוד לא באה לעולם.  אם נתבונן בדבר, הנה כל אשר האוניברסיטה או בית-מדרש גבוה לסיוּם הלמודים יכול לעשות בעדנו, הוא עוד תמיד רק מה שהחל לעשות בית-רבן של תינוקות    ללַמֵּד אותנו לקרוא.  אנו לומדים לקרוא בשפות שונות, בחכמות שונות;   אנו לומדים את האלפא-ביתא והאותיות של כל מיני ספרים.  אולם המקום אשר עלינו לקנות של מדע והשכּל, אפילו להלכה, הם הספרים בעצמם!   הכל תלוי במה שאנו קוראים, אחרי אשר כל המורים למיניהם העבירו את כל טובם על פנינו.  האוניברסיטה האמתית בימים האלה היא אֹסף ספרים. 

אולם גם לכנסיה עצמה, כאשר כבר העירותי, נשתנה הכל בלקחה ובפעולותיה על-ידי מנהג הספרים.  הכנסיה היא האגודה הפועלת של הכּהנים או הנביאים, שהבריות מודות בהם ובתבונות לקחם הם רועים נפשות בני-אדם.  כל-עוד לא היה הכתב, וגם כל-עוד לא היה כתב מהיר או דפוס, היה הלקח בניב שפתים המדה היחידה הראויה לדבר זה.  אולם עתה, עם ספרים!    האיש העלול לכתוב ספר אמתי, אשר יוכיח דבר לאנגליה, האם האיש הזה איננו כהן-הראש, ההגמון, ראש הגמוני אנגליה וכל אנגליה כולה?   אני אומר בלבי לפעמים, כי סופרי העתונים, כותבי פלסתר, שירה ודברי חזון וספרים הם הכנסיה, הכנסיה הפועלת והמראה את פָּעלה באמת בארץ בימינו.  ולא לבד פרקי הדרשה שלנו, כי אם גם עבודת-אלהים שלנו, האם אינה נעשה גם_היא בעזרת ספרים נדפסים?   הרגש המעודן, אשר נפש-ברכה הלבישתו מלים מלאות נעימה, המעוררת נעימה גם בלבנו    האם איננו בעצם, אם נבינהו לאשורו, מעין עבודת אלהים?   יש הרבה בני-אדם בכל הארצות, אשר אין להם בשעות המטורפות האלה מדה אחרת בעבודת אלהים.  האיש המיטיב להראות לנו יותר מאשר ידענו לפנים, כי חבצלת השדה יפה היא, האם הוא אינו מראה אותה לנו כנאצלה ממקור כל היופי, ככתב מָרְאה-לעין של בורא-העולם הנשגב.  הוא שר לפנינו פסוק קטן ממזמורי תהלים הקדושים ועורר אותנו לשיר לעומתו.  כן הוא באמת.  ועל אחת כמה וכמה האיש הַשָׁר, המגיד, או הַמַּקנה ללבנו באחד האפרים את המעשים הטובים, הרגשות, הסכנות והתלאות של גבר עמיתנו!   הדבר הזה הוא באמת כאילו לקח רצפה מעל המזבח ונגע על לבנו!  אולי אין עבודת-אלהים טהורה מזו. 

הספרות, עד-כמה, שהיא ספרות, היא  "חזון מלא רזים של הטבע", "התגלות הסוד הגלוי".  אפשר לכנות אותה בצדק, בסגנונו של פיכטה, "התגלות בלתי-פוסקת" של האלהי בָארצי ובשפל.  האלהי שוכן שם תמיד באמת ובא לידי בטוי פעם בלשון זו ופעם באחרת, במדרגות שונות של בהירות.  כל המשוררים והנואמים מחֻנני-כשרון עושים זאת ביודעים או בלא-יודעים.  הזעם הסואן והקודר של בֵּירון, כה סורר ומַמְרֶה, יש בו בנותן טעם זה, ולא עוד, אלא גם הלעג היבש של ספקן צרפתי    בוּזו ולעגו לכוזב הוא חבה וכבוד לאמת.  וכל-שכן זמרת השרפים של שקספיר, גֶּתה, מנגינת הקודש של מילטון!  גם קול המית החוגה הצנוע והטהור של בורנס    של חוגת-השדה המעלה אבר מתוך התלם השפל מעלה מעלה אל מרומי התכלת ומזמרת שם נעימות!   כי כל זמרה טהורה יש בה מעין עבודת אלהים, כאשר יש לאמר בכלל על כל פֹּעַל-אמת    והזמרה היא לנו רק אותותיה הנעימים, הנאותים לה, וחותם תכניתה.  קטעים של  "סדר עבודת הכנסיה"  ושל  "המון מדרשׁים", הסמוּים להפליא מעין אחד העם, אנו מוצאים סחופים ומטורפים באוקינוס-הקצף של הדבּור הנדפס, אשר אנו קוראים סתם ספרות.  גם הספרים הם הכנסיה שלנו!  

נשוב נא אפוא אל דרכי ממשלת האדם.  Witenagemote, הפרלמנט הקדמון של האנגלו-סַכּסונים היה דבר גדול.  עניני העם היו נדונים ונחתכים שם;   מה שהיה עלינו לעשות בתור עם.  אולם, אף כי שֵׁם הפרלמנט עודנו קים, האם וכוחי הפרלמנט אינם נמשכים עתה בכל העתים ובכל המקומות ברוב ענין יותר מחוץ לפּרלמנט כל-עיקר?   בּוּרקה אומר:   בפרלמנט יש שלשה מעמדות, אבל שם ביציע הרֶפּוֹרטֶרִים יושב מעמד רביעי, הכי-נכבד בכולם.  הדבר הזה אינו רק תפארת מליצה, דבר הדוד;  עובדה ממשית היא    החשוב לנו מאד בימים האלה.  הספרות היא הפרלמנט שלנו גם-היא.  הדפוס הבא בהכרח מתוך הכתב, אומר אני, שקול כנגד הדמוקרטיה:  הַמְצֵא את הכתב, והדמוקרטיה לא תמנע מבּוא;  הכתב גורר אחריו את הדפוס, גורר דפוס יום-יום, תוך-כדי-דבור, כאשר אנו רואים זאת היום.  כל היודע לנאום, ומכיון שהוא נואם עתה אל העם, יהיה לכח, לענף ממשלה, אשר לו תֹקף בל-ימוט ביצירת החוקים, בכל מעשי השלטון.  אחת היא מה מעלת משרתו, מה הכנסותיו ומה אותות יחוסו.  העיקר הוא, שתהיה לו לשון, אשר אחרים יאבו לשמוע אליה;   רק זה ולא יותר דרוש לו.  כל בעל לשון בעם, יעצור בעם, בעצם שם היא הדמוקרטיה.  יש רק להוסיף עוד, כי כל שלטון המתקַיֵּם יסתדר לאט לאט, הוא יעשה מעשהו במסתרים, באסורים על ידיו, במחשך ובמעצורים, ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר יבצע מעשהוּ חפשי, קוממיות, לעין השמש.  דמוקרטיה המתקימת באמת תשאף להיות קימת בפֹעל באֹפן מוחשי. 

האם מכּלל הדברים לא נמצאנו למדים, כי בין כל הדברים שהאדם יכול לפעול ולעשות עלי אדמות, הכי-נכבדים ונפלאים והעולים על כולם הם הספרים?   פסות-ניר-סחבות דלות אלה בדיוֹ שחורה על גבן, למן העתון היומי עד הספר העברי הקדוש, מה לא עשו, מה אינן עושות?  כי אמנם, תהיה צורת הדבר החיצונה אשר תהיה (פסות ניר, כאשר אמרנו, וּדיו שחורה), האם הדבר המחולל את הספר אינו באמת הפעולה העליונה של כשרון האדם?  הוא מחשבת האדם, כח-הקסמים באמת אשר האדם עושה בו כל הדברים למיניהם.  כל-מה שהוא פועל ועושה הוא לבוּשו של רעיון.  זו העיר לונדון עם כל בתיה, ארמנותיה, אניות-הקיטור שלה, בתי-התפלה שלה, וכל סחרה ואתננה הגדול לבלי-חוק וכל המונה ושאונה, מה היא אם לא רעיון, אם לא אלפי-רבבות רעיונות שהיו לאחדים    רוח-רעיון גדול לאין קצה, הגָלוּם בלבֵנים, ברזל, עשן, אבק, ארמנות, פרלמנטים, מרכבות מרקדות, בתי חרושת לבנין אניות, וכיוצא בדברים אלה!   אף לבֵנה אחת לא נעשתה מבלי אשר היה לאחד האנשים לחשוב איך לעשות את הלבנה הזאת.  הדבר שקראנו  "פסת ניר עם רשמי דיו שחורה על גבה"  היא הלבוש הכי-טהור, שרעיון האדם יוכל למצוא.  אין פלא אם הוא, בכל פנים, הכי-רב-פעלים והכי-נאצל. 

כל הדברים האלה שאמרנו על ערכו ועל ערכו הנעלה של הסופר בחברת האדם כיום, ועד-כמה הדפוס ירש את מקומה של בימת בית-התפלה, של הסינט, Senatus academicus, ועוד דברים רבים אחרים, הנה זה כבר הודו בהם בני-אדם ובימים האחרונים סמכו ידיהם עליהם ביתר שאת במין רגש של נצחון ותמהון.  דומה אני, כי על הרגש יהיה לפַנות מקומו לאט לאט למעשה.  אם אנשים סופרים הם כל-כך רבי השפעה לאין-ערוֹך ועושים באמת מדור לדור וגם מיום ליום עבודה כזאת בעדנו, אז כסבורני שעלינו ללמוד מזה, כי הסופרים לא יהיו נודדים תמיד בקרבנו כישמעאלים נכרים ומשולחים.  כל דבר, כאשר אמרתי לעיל, שיש בו כח טמיר באמת יפשט את חתולתו, את אסוריו, ויקום יום אחד בכח מוחשי וממשי גלוי לעין כל.  כי האחד ישא את הבגד ויטוֹל את השכר בעד משמרת אשר איש אחר מכהן בה:  אין יתרון בזה, לא יִתָּכן הדבר הזה, מעֻוָּת הוא.  בכל-זאת, הה, לתקון המעֻוָּת הזה    כמה עבודה עוד לעִדן ועדנים!   בודאי, הדבר שאנו קוראים סדוּר מעמד הסופרים, הוא עוד חזון לימים רבים והוא כרוך בהמון מסבות מסובכות שונות.  אם תשאלני, איזה הסדר הטוב והאפשרי ביותר לסופרים בחברתנו כיום, המשטר והקצב השוקד על תקנתם ורַוְחתם והמיוסד בדיוּק על העובדות הממשיות של עמדתם ועמדת העולם, יהיה עלי לבקש רשות לאמר, כי השאלה הזאת שגבה מאד מבינתי.  לא רק בינת אדם אחד כי אם גם בינת אנשים רבים, אשר ישׂימוּ מעינם בה זה אחר זה בכובד-ראש, לא ימצאו פתרון אשר יִתָּכן אף במקצת.  אף אחד ממנו לא יוכל לאמר מה הוא הסדר הטוב בכולם.  אולם אם תשאלני, איזה הוא הגרוע, אני משיב:  זה שיש לנו.  כי התֹהו ישב לכסא כשופט מכריע;   הוא הגרוע ביותר.  לטוב בכולם או לטוב סתם עוד רב הדרך. 

אחת עלי להעיר ולא לכחד, והיא, כי מתנת כסף מטעם המלך או הפרלמנט אינו בשום פנים הדבר החשוב ביותר, שיש בו צורך!  אם נִתֵּן לסופרינו פרסים, אם הכנק נעניק להם ונשחד מכיסנו בעדם, לא יהיה הרבה להועיל.  בכלל, כבר נלאינו לשמוע על-דבר הכסף אשר יענה את הכל.  ורצוני לאמר, כי אין רע לאדם כשר להיות עני;   כי מוטב שיהיו סופרים עניים    להראות אם כשרים הם או לא!   חבורות נזירים שואלים על הפתחים, כתות אנשים יראים האנוסים לפשוט יד נתקנו בכנסיה הנוצרית:  השתלשלות טבעית מאד וגם מוכרחת של רוח הנוצריות.  היא בעצמה נוסדה על העניוּת, על הצער, על התנגדות, צליבה, כל מיני צר ולחץ ושפלות.  נוכל לאמר, כי האיש, אשר לא טעם את הדברים האלה ולא למד מהם את הלקח, אשר לא יסולא מחירו, שבידם להורות, החמיץ את שעת הכֹשֶׁר לקנות דעת.  לשאול על הפתחים, ללכת יחף, בכסות צמר עבר וחבל אזוּר במתנים, להיות לבוז ולקלסה לכל העולם כולו, לא היה עסק נחמד;    וגם לא לכבוד בעיני הבריות, עד אשר מדותיו התרומיות של האיש העושה זאת הנחילוהו כבוד בעיני קצת אנשים. 

שָׁאֹל על הפתחים    לא מן המדה הוא כיום;  אולם, מבלעדי זאת, מי זה יחליט, כי אוּלי לא טוב-טוב היה לאיש כי'והנסון להיות עני?  חובה היא לו, בכל-פנים, כי היתרון החיצוני, הצלחה אינה המטרה אשר עליו לשאוף אליה.  גאוה, שחצנות, יצרי-מחשבות רעים רוחשים בלבו כמו בכל הלבבות;  ועליו לגרש אותם מלבו    לעקור אותם ממנו, אפילו ביסורים קשים, ולזרותם הלאה כדבר אין חפץ בו.  בַּירון, אשר נולד בבית עשירים ואצילים, העלה בידו עוד פחות מבורנס בן-ההמון העני.  מי יודע אם באותו  "הסדר הטוב עד-כמה שאפשר", הרחוק רחוק עוד ממנו, לא תִמָּנה העניות כגורם חשוב?   מי יודע אם סופרינו, אנשים המתנשאים להיות גבורי-הרוח, לא יהיו עוד גם אז, כמשפטם היום, מן  "חבר נזירים שלא בטובתם"  ועדיין מטופלים בעניותם המנַולת    עד אשר יטעמו ויראו את הצפון בה, עד אשר ילמדו למצוא חפץ גם-בה.  אמנם הכסף עושה הרבה, אבל אינו יכול לעשות הכל.  עלינו ללמוד לדעת את תחומו המסוים ולצמצם אותו בו;  וגם להדוף אותו אחור, אם ינסה לפרוץ גדרו. 

מבלעדי זאת, לוּ גם נקבעו פרסי-הכסף, השעה הכשרה להִנַּתנם, המפקחים הראוּים להם וכל הדברים התלוים בזה    איך יכירו בני-אדם וידעו איש כבורנס, אשר עליו לזכות בהם?  עליו לעמוד ל"משפט אלהים" ולהתמחות.  משפט-אלהים זה, מהומת-תהו פרועה זו, שאנו קוראים חיי הסופרים, גם היא הִנֶּהָ משפט אלהים!   אמת לאמתה צפונה ברעיון, כי מלחמה למעמדות החברה הנמוכים במעמדות החברה העליונים וקניניהם מדור דור.  אנשים כבירים נולדים שם, הראוים לעמוד במקום אחר, לא באשר הם שם.  המלחמה הכללית הזאת בהמון מסבותיה הסבוכות יוצרת, ומוכרחה ליצור, את הדבר שאנו קוראים קדמת החברה.  לסופרים המלחמה כמו לכל בני-אדם.  איך נסדר את המלחמה הזאת?   זוהי כל השאלה.  לעזוב את הדבר לשבט או לחסד ביד המקרה העִור, כמו שהוא עתה;   גלגל סופה של שאטומים טרופים וסחופים, הצוררים ומכחידים זה את זה, אחד מני אלף מגיע שלם בלי פגע ותשע מאות תשעים ותשעה אובדים בדרך;   י'והנסון בן-מלכים יושב שומם ובטל בפנת-גגו או אסוּר לעֹל המדפיס קֶו;   בורנס מת בנפש מרה בתור פקיד על תרומת מכס-השכר;   רוּסוֹ הָעֳבַר על דעתו ולבו התחמץ בתוכו, והוּא מצית את המהפכה הצרפתית על-ידי פרדוכסיו:   ברור הוא למַדי, כאשר אמרנו, כי סדר זה הוא הגרוע שבסדרים.  הה, הטוב שבסדרים עודנו רחוק, רחוק ממנו!  

ובכל-זאת אין כל ספק, כי הוא מתרגש לבוא;   הוא ממשמש ובא אלינו, אף כי עודנו חבוּי בחיק הדורות.  רשאים אנו לזרוק נבואה זו מפינו.  כי מכיון שבני-האדם מתחילים לעמוד על ערכו הרב של אחד הדברים, הם אינם נמנעים מלטפל בו כדי לסדר אותו, להקל אותו ולסַיע לו, והַשְׁקט בל יוכלו עד עשותם ועוד הקימם אותו בקֵרוב.  אומר אני כי בכל מעמדות הכהנים, האצילים, המפלגות השולטות, הקימות עתה בארץ, אין מפלגה השקולה בערכה כנגד הכהנים כותבי הספרים.  עובדה היא, אשר כל איש שעינים לו יוכל לקרוא וללמוד ממנה לקח רב.  "הספרות תדאג לעצמה", אמר האדוןם פיטְט, כאשר פנו אליו בבקשה בדבר עזרה לבורנס.  "כן", השיבה הגבירה סוּתֵּי, "היא תדאג לעצמה וגם לך אף-אתה, אם לא תשים לב אל הדבר".    

אחרית הדבר אינה החשובה ביותר לגבי כל סופר וסופר בפני עצמו.  הם אינם אלא יחידים, חלק מועט, הבטל במעוטו של הכלל כולו, אפשר כי הם יוסיפו להלחם ולחיות או למות, כאשר הסכינו עד הנה.  אולם חשוב הדבר מאד לחברה, אם תתלה מאורה במרומים, כדי ללכת לנוגה-זרחו, או תדכא אותו תחת רגליה ותבזבז אותו בכל מיני פזרון פרוע (לא בלי דלקה), כאשר עד הנה!   האור הוא הדבר האחד שהעולם צריך לו.  הָבֵא אור בלב העולם, והעולם ילחם מלחמתו וינחל נצחון ויהיה הטוב שבעולמות, שביד האדם להקים.  אני מכנה את הָאֲנוֹמַליה הזאת של מעמד סופרים אי-אורגני שֹׁרש כל התהפוכות, תולדה ואב כאחד.  כל תקנה טובה שהיא בדבר תהיה פה  Punctum Sliens של כח חיוני חדש וסדר מתוקן לכל.  בארצות אירופה אחדות, בפרנציה, בפרוסיה כבר רואים אנו עקבות התחלה לסדוּר מעמד הסופרים, המעיד, כי עלוּל הוא לצאת אל הפֹעל לאט-לאט.  דעתי היא, כי עלול הוא, עלול הוא בהכרח. 

הדבר הכי-מלבּב, שאנו שומעים על החינאים, ואף כי איננו מחֻוָּר כל-צרכו, מושך אליו מאד את לבנו גם במצב הסתום הזה, והוא, כי הם משתדלים למנות את חכמיהם לשרים ושליטים!   אַל אהיה אָץ בדברי לאמר, כי אנו מבינים איך נעשה הדבר ועד-כמה הם מצליחים בדבר.  בדברים כאלה בודאי אינם מצליחים, אולם הצלחה במקצת יקרה מאד;   גם כל עצמו של הנסיון, מה-יקר הוא מאד!   כנראה, בכל ארץ חינה מחפשים חֵפש רב או מעט, בכל מקום, למצוא את בעלי הכשרון הגדֵלים בדור הצעיר.  בתי-ספר יש שם לכל איש;   דרך-חנוך מוזרה, אבל בכל-זאת דרך היא.  את הצעירים המצטינים בבתי-הספר הנמוכים מעבירים אל בתי-הספר העליונים ומעניקים להם די מחסורם, למען יצטינו שם עוד יותר    הלוך והעבֵר אותם מעלה מעלה;   מקרבם, כנראה, נלקחים הפקידים והטירונים לשררה.  הם הם האנשים הנבחנים תחלה, אם עלולים הם לנהוג שררה או לא, ובודאי בתקוה טובה מאד לאחריתם;   כי הם אנשים אשר כבר הראו כי שאר-רוח להם.  נסה אותם:  הם עוד לא שלטו ולא נהגו שררה עד הנה;  אולי אינם יודעים זאת, אולם אין ספק כי יש בהם דעת במקצת    אשר בלעדיה אין ביד איש למשול ולנהוג!   גם הדעת אינה כלי, כמו שאנו נוטים לדמות;   "היא יד, לתפוש כל כלי".  נסה דבר אל האנשים האלה:  הם ראוּים להבחן מכל שאר האנשים.  בודאי, אין כל ממשלה, קונסטיטוציה, מהפכה, מכונה או סדר חברתי, הידועים לי בארץ, אשר ברכה בהם לחקירתנו המדעית כמו אלה.  בעל בינה, איש אשר שאר-רוח לו בראש עניני הממשלה:  היא היא מטרת כל הקונסטיטוציות והמהפכות, אם בכלל יש להן מטרה.  כי האיש אשר שאר-רוח לו באמת הוא, כאשר אני מעיד ומאמין בזה תמיד, גם נדיב-רוח, תם וישר, חובב-אדם ואמיץ-לב גם-יחד.  אם אותו קנית לך למושל, קנית הכל.  אותו חסרת, ואפילו יש לך קונסטיטוציות כענבי השדה לרוב ופרלמנט בכל כפר וכפר, חסרת הכל. 

הדברים האלה נראים מוזרים באמת, ואין אנו רגילים לדרוש ולהתבונן בהם.  אולם הגיעו לנו ימים נפלאים;   הדברים האלה דורשים, כי נתבונן בהם, ועלינו להכשיר אותם למעשה ולהוציאם אל הפֹעל באחת הדרכים.  הדברים האלה והרבה כיוצא בהם.  מכל עברים אנו שומעים ברור למדי קול מבשר, כי בא הקץ לשלטון הישן של ההרגל, כי אָמוֹר על דבר אחד כי התקַים ימים רבים אינו ראיה כלל, כי עליו להוסיף להתקים.  הדברים אשר היו התנַוְנוּ ונפסלו;  המון אדם רב בכל חברה וחברה באירופה שלנו אינם מוכשרים עוד בכלל לחיות על-פי הדברים אשר היו.  אם יד אלפי רבבות-אנשים לא תמצא עוד, אפילו אם גם יעמלו בכל מאמצי-כחם, להביא אֹכל לנפשם, ו"כל איש שלישי אין לו תפוחי-אדמה גרועים די מחסורו שלשים וששה שבועות בשנה"[1], אין זאת, כי על הדברים שהיו להתקין עצמם להשתנות!    והנה אני חפץ לעזוב עתה את ענין סדוֹר הסופרים. 

 

הה, הרעה שרבצה כנטל כבד ביותר על גבורי-הספר שלנו אלה, לא היה חסרון סדוֹר מעמד הסופרים והחכמים, כי אם חסרון עמוק הרבה יותר וֹממנו מקור נפתח באמת לרעה הזאת ולרבות כמוה לסופר ולכל בני-אדם.  כי על גבורנו בתור סופר היה לנוע גלמוד בדרך לא-סלולה, בתהו לא-סדרים, ולתת את נפשו וכשרונו, לכבוש לו דרך בתוך התהו    עם הדבר הזה היה יכול להסכין עוד:  היה רואה זה כגורלם הרגיל של כל הגבורים, –  לוּ רק לא לקוּ ולא יבשו על-ידי-כך כשרונותיו הוא.  אסונו הגדול היתה היבשּׁוּת הרוחנית (זה השם שאנו קוראים לו) של הדור, אשר חייו היו נתונים בו, ואשר על-ידי-כך גם חייו הוא, יעשה בהם את אשר יעשה, לקוּ אף הם ביבשׁוּת למחצה.  המאה השמונה-עשרה היתה המאה של ספקנות ובמלה קלה זו צפונה קופת פַּנְדוֹרה כולה מלאה צרות.  הספקנות יש במשמע לא רק ספק שכלי, כי אם גם דפק מוסרי, כל מיני כפירה, אי-תום, יבשוּת רוחנית.  אולי נוכל לפרש בשם דורות מועטים מראש ימות עולם, שעל האדם היה כבד יותר מאשר בו לחיות חיי גבורה.  הוא לא היה דור אמונה    דור גבורים!   כל הלבבות גם כפרו באפשרות הגבורה, בכל תֹקף.  הגבורה ספה תמה לנצח;  שטחיות, נוסחאות ומימרות שגורות נֹאחזו במקוֹמה.  "דור הפלאות" היה או אולי לא היה, על-כל-פנים הוא לא היה עוד.  עולם בלה, אשר לא יכלו לשכון בו פלאות, גֹדל, אלהות, –  במלה אחת:  עולם ללא-אלהים!  

מה דלות ושפלות דרכי מחשבותם של בני-אדם בימים ההם, לא לעומת הנוצרים כשקספיר ומילטון, כי אם לעומת הסקַלְדים, עוֹבדי-האלילים הקדמונים, לעומת כל סוג אנשים מאמינים!   עץ החיים איגְדְרֵזיל, אשר ענפיו הגדולים המחבקים עולם מתנופפים בנעימה מלאה חזון ואשר שרשיו בוקעים עמוק עד הֶלָה, קמל ומת בתוך קשקוש מכונת-עולם.  "עץ" ו"מכונה", הצג-נא זה לעומת זה!  אשר לי, אני מעיד, כי העולם איננו מכונה!  אני אומר, כי הוא אינו מתנועע בכח אוֹפנים, גלגלים, קפיצים ומשקלים, כי הוא דבר אחר, השונה כל-עיקר מקול מַשק מכונת-אריגה ורוב דעות הפרלמנט;   כי, במלה אחת, הוא אינו כלל מכונה!    לעובדי-האלילים הצפוניים היה מושג יותר אמתי על עולם אלהים משל ספקני-המכונה העלובים הללו;   אנשי הצפון עובדי-האלילים הקדמונים היו אנשים תמימי-לב, אולם לספקנים העלובים הללו לא היתה מעולם תומת-לב, אמת.  אמתיות למחצה, מימרות נקראו בשם אמתיות.  האמת היתה בעיני רוב האנשים למימרה, הנמדדת לפי מספר הדעות, שיכלו לאסוף בעדה.  אבד להם כל מושג, כי תומת-הלב אפשרית היא, וגם נבצר מהם להבין מה טיבה.  כמה מימרוֹת-נדושות שאלוּ בתמהון של תם ובהעמידן פנים של צדיק נעלב:  מה, האם אין אנו תמימות-לב?  יבשׁוּת רוחנית, אומר אני, אין כֹּל זוּלתי חיי מכונה;   זה היה אפיה של המאה ההיא.  לאדם סתם, אם לאשרו לא עמד למטה מדורו והתיחס לדור אחר אשר קדם לו, אי-אפשר היה להיות מאמין, גבור.  הוא היה קבור שלא מדעתו תחת ההשפעות המזיקות האלה.  לאדם הכּביר ביותר אפשר היה להחלץ למחצה רק על-ידי מלחמה ומבוכה אין-קץ, ולנהוג חיי רוח כמו במות מדומה, כמו במצב מכושף נוגֶה ולהיות גבור למחצה!  

ספקנות הוא השם שאנו נותנים לכל-זאת כסימן המובהק, כמקור הראשי לכל-זאת.  הרבה יש עוד לדבּר בזה!  אילו היינו באים להוכיח ולערוך דעתנו על המאה השמונה-עשרה ועל דרכיה ומחשבותיה, היינו צריכים להרבה שיעורים, לא לחֵלק מועט משיעור אחד.  כי אמנם הדבר הזה וכיוצא בו, שאנו קוראים עתה בשם ספקנות, היא היא המגפה השחורה והאויב בנפש, אשר כל מוסר ותוכחת, למיום היות האדם על-פני הארץ, כִּוְּנו אליה:  מלחמת האמונה בכפירה היא מלחמה אשר לא תִתַּם לנצח!  גם אין בדעתנו רק ללמד חובה.  עלינו לראות את הספקנות במאה ההיא כחורבן דרכי אמונה ישנות, כהכנה לדרכים חדשות טובות ומרֻוָּחות מהן    כדבר שאין להשיב.  אין אנו רוצים לגנות את בני-האדם על כך.  אנו רוצים לנוד לגורלם הקשה.  אנו נכונים להבין, כי הריסות צורות ישנות אין במשמע הריסות התֹכן הנצחי, כי הספקנות, אף כי מראיה כה משומם וזעום, אינה הסוף, כי אם הראש.   

כאשר דבּרתי זה-לא-מכבר מבלי כונה תחלה על-דבר תורת  בֶּנְתַּם על האדם וחיי האדם, כניתי אותה במקרה  "מדולדלה ועניה יותר משל מוחמד".  רואה אני חובה לעצמי לאמר עתה, אחרי שכבר נזרקה המלה מפי, כי זאת היא דעתי המחלטת.  לא כי כונתי להעליב את האיש ירמיהו בנתם או את האנשים המכבדים אותו ומחזיקים בתרתו.  בנתם בעצמו וגם אמונת בנתם ראוים לשבח, לפי הערך.  החלטה גמורה בה להיות, מה שכל הבריות נוטים להיות במורך-לב ורפיון-ידים.  הַניחו לנו לבוא עד-משבר, אז יבוא המות או הרפואה.  אני קורא את האוטיליטריסמוס של מכונת-הקיטור הגסה הזאת צעד המקרב אל האמונה החדשה.  היא פרקה מעליה את הצביעוּת;  היא אמרה לנפשה:  טוב הדבר, העולם הזה הוא מכונת-ברזל דוממה.  אלהיה הוא כח-המושך הכללי והרעב האגואיסטי, הבה נתבונן, מה נעשה בה במשקלים ובמשקלים שכנגד ובשמוש נכון של שִׁנים וגלגלים!  בתורת בנתם יש דבר-מה שלֵם, עוז-גבר, כי היא מתמכרת לדָבר שהיא חושבת לאמת.  אנו יכולים לקרוא זאת גבורה, אף כי היא גבורה שנקרו עיניה.  היא מרום הקץ, מִצּוּי-המדה בלי-חת של הדבר התוהה ועומם, אשר צרר את חיי האדם בכל המאה השמונה-עשרה.  כמדומני, כי כל הכופרים באלהים וכל המכבדים אותו רק בפיהם ובשפתיהם מחויבים להיות דבקים בתורת בנתם, אם יש אֹמץ ויֹשֶר בלבם.  אמונת בנתם היא גבורה חסרת עינים:  המין האנושי, כמו שמשון העִור האומלל, הטוחן בבית-האסורים של הפלשתים, לופת ונוטה בכח את עמוּדי בית-הטחנה שלו, מביא חרבן והֶרס נורא, אולם סוף-סוף הוא מביא גם את גאולתו.  בבנתם עצמו לא כונתי לדַבּר רע. 

אולם זאת אגיד, וחפצתי, כי כל איש ידע וישים זאת אל לבו, שהאיש שאינו רואה דבר בעולם זולתי מכונה, לא בא כלל, להַוָּתוֹ הרבה, בסוד העולם.  אם ממחשבות האדם על העולם יכָּרת כל מושג של אלהות, זאת היא בעינַי הטעות הכי-גסה, –  איני רוצה להוציא לעז על האלילוּת ולקרוא זאת בשם טעות עובדי-אלילים, –  שבני-אדם עלולים להכשל בה.  לא נכון הדבר, שקר הוא בעצם מהותו.  איש החושב כן לא יחשוב נכונה על כל הדברים בעולם;  ראשית חטאת זו תעקש כל ההיקשים אשר ילמוד.  אפשר לקרוא אותה העלובה שבכל הטעויות    מבלי להוציא מן הכלל גם את האמונה בכשפים.  המאמינים במעשי כשפים עבדו לכל-הפחות שטן חי;   אולם זו עוֹבדת שטן ברזל דומם, לא את אלהים, אפילו לא את השטן!   על-ידי-כך הולך ונִטָּל מן החיים כל דבר נאצל, אלהי, רוחני.  בכל מקום בחיים נשאר רק  caput mortuum מתועב, הקליפה המיכנית, אשר כל נשמה פרחה ממנו.  איך יוכל אדם לפעול כגבור?   "תורת המניעים" תלמד אותו, כי תחת מסוה ואֲפֵר מרובה או מועט אין כל, זולתי חמדת תענוגים נמבזה, הפחד מפני הצער;  כי הרעב לתשואות-חן, לכסף או לכל מיני תפנוקים הוא עִלת העִלות בחיי האדם.  בקצרה, כפירה בעיקר, שענשה הנורא בצדה.  האדם, אני אומר, לקה ביבשׁוּת-הנפש;   עולם-אלהים זה היה למכונת-קיטור דוממה, הפועלת רק בכל מניעים, משקלים, גלגלים וקפיצים ועוד דברים אשר לא ידעתי שחרם, ובתוכו, כמו בבטנו המתועבה של פַּר פַלַּריס[2], אשר עשו ידיו, הוא, פַלַּריס המסכן, יושב ומת מות נבל. 

על האמונה אני אומר, כי היא פעולה בריאה של נפש האדם.  לֶדת האמונה בלב האדם היא פעולה טמירה בלתי-מתֹארת בדברים ככל הפעולות החיוניות של הנפש.  הרוח הוא באנוש לא להתפלפל ולהתוַכח, כי אם לדרוש ולתוּר בדבר-מה, להקנות לנו אמונה זכה ושׂכל ובינה בדבר-מה, ועל-פיה עלינו לקרבה אחרי-כן אל המעשה.  אמנם הספק כשלעצמו אינו חֵטא.  בודאי אין אנו קופצים ותופסים את הדבר הראשון הבא בידנו ומאמינים בו סתם!  כל מיני ספקות, שאלות, σκεψίς, כמו שמכנים זאת, בכל ענין וחפץ למינהו מתרוצצים בכל לב מבין.  היא הפעולה המסתורית של רוח האדם בדבר שהוא מתחיל לדעתו ולהאמין בו.  באמונה צומחת מכל זה, כמו האילן מתוך שרשיו, הטמונים בעפר.  והנה אם בענינים פשוטים אנו דורשים מן האדם לחשות מספקותיו ולא יפטפט בהם עד אשר יתברר במקצת מה טיבם, הן או לאו, לא-כל-שכּן לגבי דברים נשגבים מאד, שאין לדבּר עליהם במלים כלל!  כי האדם יציג לרַאֲוָה את ספקותיו ויגיע לידי-כך לדמות בנפשו, כי הוכוח והיקשי ההגיון  (אשר בטוב שבאפנים אין כונתם אלא הדרך להגיד לנו את מחשבתכם, אמונתכם או אי-אמונתכם באחד הדברים) הוא הנצחון והעבודה התמה של השכל, אשר חֻנן בו;  הוי, למה הדבר דומה, כאילו הפכו את האילן על פניו, ובמקום ענפים, עלים ופֵרות רעננים, חפצו להראות לנו, כי הוא שולח באויר שרשים לא תֹאר ולא הדר להם    כאילו אין שם תנובה, כי אם מות ואבדון!  

כי הספקנות היא, כמו שאמרתי, לא רק בבחינת השכל, כי אם גם בבחינת המוּסר, רזון ממושך וחלי בנפש כולה.  האדם חי על אשר הוא מאמין בדבר-מה, לא על אשר הוא מתוַכח ומתפלפל בהרבה דברים.  אוֹי אוֹי לנפשו, אם הוא מעמיד את אמונתו רק על דברים שהוא יכול לשים בכליו ולאכול ולעכל אותם באחד מאבריו!  אין לו ירידה גדולה מזו.  אנו מכנים את הדור, אשר הוא יורד בו פלאים במדה כזאת, המעציב, הַדָּוֶה והשפל בכל הדורות.  לב העולם לקוי, חולה, איך אפשר כי יהיה מְתוֹם בשאר אבריו?  פעולה תמה חדֵלה בכל מקצועות עלילות העולם;  פעולה מדומה עשויה ביד חרוצים יורשת מקומה.  את שכר העולם הם נוטלים, מלאכת העולם אינה נעשית.  הגבורים אפסו.  מתעתעים ירשו מקומם.  איזה דור למן סוף העולם הרומאי, אשר גם הוא היה דור של ספקנות, של צביעות ושל ירידה כללית, מלא המון מתעתעים כאותה המאה השמונה-עשרה?  ראֵה אותם בפטפוטיהם הנפוחים ומלאים רגשנות על מדת הטוב, על חבת האדם, –  להקת הרמאים הנמבזה וקַלְיוֹסְטְרוֹ בראשם!  מעטים היו האנשים בלי תעתועים;  הם הגיעו לידי-כך, עד שחשבו אותם לסממנים ותבלין נחוצים לאמת.  צֶ'תֶּם זה האיש הנלבב בעצמו, בא גם הוא אל הפרלמנט כשהוּא מחֻתּל כולו בתחבֹשת:  "הוא זחל ובא ביסורי-גוף נוראים"  וכו'.  הוא שוכח, אומר וַלְפּוֹל, כי הוא מִתְחַלֶּה, עוקר, בלהט הוכוחים, את זרועו מתוך האֶגֶד ומנופף ומעופף אותה כדרך הנואמים!   צֶ'תֶּם גם הוא חי חיים מוזרים של משַׂחק, חציו גבור, חציו רמאי כל ימיו.  כי אמנם הארץ מלאה סכלים וצריך למצוא חן בעיני באי העולם!  איך תֵּעשינה חובות העולם במקרה כזה, מה המון שגיאות, הגוררות קלקלה וכשלון, והם הגוררים אחריהם יגון ועוני למועטים או למרובים, יִצָבר הלוך והֵצָּבר בכל הליכות העולם, אין צורך למַצות את החשבון. 

לפי דעתי, אנו נוגעים באצבענו בִדְוִי מכת העולם, אם נכנה אותו עולם של ספקנות:  עולם ללא-תומת-לב, עולם ללא-אמת-אלהים!  סטבר אני, כי כל התרבות הרעה של תחלואי החברה, כגון המהפכה הצרפתית, הצַ'רְטיסמוס וכיוֹצא בהם, קמה, ובהכרח קמה, ממנו.  הדבר הזה צריך להשתנות.  עד אשר ישתנה אין דבר אשר יוכל להשתנות לטוב.  תקותי האחת מהעולם, נחמתי המוצקה למראה כל צרות העולם, כי הדבר הזה הולך ומשתנה.  זעיר שם, זעיר שם אנו מוצאים כיום איש היודע כמו לפנים, כי העולם הזה הוא אמת ולא מקסם שוא וכזב;  כי הוא גופו חי, חי הוא ולא מת, לא נשתתקו אבריו;  כי העולם חי חי הוא ואלהים חופף עליו, נשגב ונורא כאשר היה בראש ימות עולם!  ומכיון שאיש אחד יודע זאת, על הרבה בני-אדם, על כל בני-האדם לדעת זאת לאט לאט.  ברור הדבר לכל איש אשר יסיר את המשקפים מעל עיניו ויחזה מישרים למען דעת!  לאיש כזה דור לא-אֵמון בו עם תולדותיו המלאות מְאֵרָה כבר עבר:  דור חדש כבר בא.  התוצאות והקנינים הַנֵּאָרים הישנים, אף כי הם נראים בעינינו למוצקים מאד, הנם דמיונות תעתועים, המתעתדים לכלות מהר.  למקסם-שוא זה ולאחרים, המלאים שאון, העודים גאון וגובה וכל הבריות צוהלים ומריעים אחריהם, הוא יוכל לאמר בהשקט ובטחה, בנטותו הצדה:  אינך אמת, אינך ממשי, כי אם מדומה;  סוב ופנה לך!  אמנם נסחאות ריקים, תורת בֶּנְתַּם הגסה, ושאר דברים ללא-תומת-לב, ללא-גבורה, וללא-אלהים תַּמִּים לגוֹע לראוּת עינים, וגם חיש-מהר.  דור לא-אֵמון בו כמאה השמונה-עשרה אינו אלא יוצא מן הכלל, המתרחש לפעמים.  אני מתנבא, כי העולם ישוב להיות עוד פעם תמים, עולם מאמין, וגבורים רבים בו, עולם של גבורה!  אז יהיה עולם מלא נצחון, לא קודם לכן. 

אולם מה לנו ולעולם ולנצחונותיו?  בני-האדם מרבים לדבּר יותר מדי על העולם.  האם אין לכל אחד מאתנו, ינהג העולם כאשר ינהג, לחיות חיינו אנו?  חיים פעם אחת;  זוהר דק של זמן בין שני נצחים, באפס תקוה, כי יקום פעמַיִם חלד, עד בלתי שמים.  טוב היה, לוּ חפצנו לחיות, לא כסכלים וחנפי-לב, כי אם כחכמים ובני-מציאות.  אם העולם יהיה נגאל, לא יביא הדבר גאולה לנו, ואם העולם יאבד דרך, לא יביא הדבר אבדון לנו.  עלינו לפקח על נפשנו, ואמת גדולה צפונה פה ב"חובה לשבת בית!".  בכלל, את האמת אגיד, הנה לא שמעתי מימי, כי  "עולמות"  "נגאלו"  באֹפן אחר.  בולמוס זה  "לגאול עולמות"  כל עצמו הוא פרשה מהמאה השמונה-עשרה ברגשנותה המלאה רוח.  אל נא נרחיק ללכת בדרך זו.  בדבר גאולת העולם אני תולה בטחוני בלב סמוך בבורא העולם, ואני אין לי אלא לפקח קצת על גאולת נפשי, שיש לי חזקה עליה יותר.    בקצרה, לטובת העולם ולטובתנו אנו עלינו לשמוח, כי הספקנות, אי-תומת-הלב, הכפירה המיכנית עם כל טללי הרעל שבהן עוברות וכלות, וכמעט עברו וכלו. 

והנה בתנאים כאלה היה לסופרינו לחיות בדור י'והנסון.  דור אשר, באצם, האמת היתה נעדרת בחייו.  אמתיות ישנות נאלמו דום;  החדשות עוד היו חבושות בטמון, מבלי לנסות לדַבּר.  כל בשורה חדשה לא נצנצה עוד בערפל אשר כסה את העולם, כי חיי האדם בתבל היא אמת ועובדה, ולעולם יהיו כן.  כל בשורה, אפילו לא מהפכה צרפתית    שאנו מכנים גם אותה אמת, אף כי אמת עוטה אש תופת.  מה-שונה היתה דרך לותיר במטרתו המסוימה משל י'והנסון, אשר לא היתה גדורה אלא במסורות, הנחות אשר נהיו עתה לדברים לא-יאומן בהם, לדברים סתומים ובלתי-מובנים.  תוכחת מוחמד נסבה על  "עץ משוח בשעוה ודבש", ואפשר היה להגות אותו מן המסלה ולשרוף אותו;  אלה של י'והנסון המסכן היו יותר קשים לבער אחריהם.    האיש הכביר ימצא תמיד עבודה, וזאת אומרת עמל וצער, לפי מתכונת כחו.  אולם להנחיל נצחון את לגבורנו בתור סופר בתנאים כאלה, אולי היה יותר קשה מאשר בכל תנאים אחרים.  לא לחץ ועוני, חוסר-סדרים, מוכר-הספרים אוֹסבּוֹרן וארבעה פֶּנים וחצי ליום[3], לא זה בלבד, כי אם אור נפשו נִטּל ממנו.  אין מורה-דרך בארץ, והה, עוד רע שבעתים, אין כוכב מורה-דרך בשמים!  אין לנו לתמוה, כי אף אחד משלֹשת האנשים האלה לא הגיע לידי נצחון.  שבחם הגדול הוא, כי הם נלחמו באמונה.  בחבה עגומה נתבונן אם לא אל שלשה גבורים חיים מעוטרי נצחון, כי אם, כאשר אמרתי, אל שלשה קברים של גבורים חללים!  הם נפלו חללים בעדנו, וכבשו הדרך לפנינו.  הנה שם ההרים, אשר זרקו על ימין ועל שמאל במקום מלחמתם, מלחמת-ענקים;  ואחרי אשר תמו כחם וחייהם הם שוכבים עתה קבורים תחתיהם. 

 

כבר כתבתי על-דבר שלֹשת הגבורים הסופרים האלה מפורש או דרך-אגב;  ואני חושב, כי ידוע הוא לרבים מכם ולמותר הוא לחזור ולדבּר או לכתוב זאת שוּב עליהם.  הם מעסיקים אותנו פה בתור נביאים מוּזרים של הדור המוזר ההוא;   כי כן היו באמת, והחזיון שהם מראים לנו בבחינה זוּ עלול לעורר בנו מחשבות למדי!  אני קורא אותם שלשתם אנשים תמימים פחות או יותר, אשר שאפו באמונים, על-הרוב שלא מדעת, להיות תמימים ולתקוע יתדם באמתה הנצחית של ההויה.  ובמדה כזאת, הַמַּפלה אותם להפליא מהמון בני-דורם, המלאכותיים העלובים, ומכשירה אותם להיות ראוים להחשב במדה ידועה כנואמי האמת הנצחית, כנביאים בדורם.  הטבע גופו הטיל עליהם הכרח נשגב להיות כן.  הם היו אנשים בעלי רוחב-לב כזה, עד כי לא יכלו לחיות על אי-ממשיות    ענן, קצף-מים וכל אפס ותהו נבקע תחת רגליהם;  לא היה להם מעמד איתן, כי אם על היבּשה המוצקה.  לא מצאו מנוח, לא יכלו לכונן מצעדיהם בלתי אם כאשר עמדו הכן עליה.  במדה ידועה הם היו עוד פעם בני-הטבע בתוך דור שהכל היה בו מעֻשה;  עוד פעם אנשים מקוריים. 

אשר לי'והנסון, הנה תמיד חשבתי אותו, לפי טבעו, לאחת הנפשות האנגליות הגדולות שלנו.  איש כביר ואציל;  כל-כך הרבה נשאר בו שלא התפתח עד תומו;  מה לא היה עלול להיות בסביבה יותר נוחה    פיטן, כהן, מושל עליון!   בכלל, אַל לאיש להתאוֹנן על  "סביבתו", "זמנו"  וכיוצא בזה;  הדבר הזה לא מעלה ולא מוריד.  אם זמנו רע    טוב הדבר, כי על-כן הוא ישנוֹ, לשנות אותו לטוב!  בנעוריו היה י'והנסון עני, גלמוד, באפס תקוה, אומלל מאד.  ואמנם רחוק הדבר, כנראה, כי אפילו בתנאים חיצוניים הכי-נוחים לא היה י'והנסון חי חיי-צער.  העולם היה נוחל ממנו עבודה פוריה יותר או פחות;  אולם מאמצי כחו נגד עלילות העולם לא יכלו מעולם להיות יותר קלים.  הטבע, חֵלֶף נדיבות-רוחו, אמר לו:  חֲיֵה בסביבה מלאה כעס ומכאובים, ולא עוד, אלא אפשר כי כעסו ונדיבותו היו צמָדים יחדו במהותם, וגם עד לבלי הַפְרֵד בינותם.  בכל-פנים, על י'והנסון היה להתהלך תמיד קודר, מדוכא ביסורי הגוף והנפש.  כהרקולס זה עטוּף שמלת-נֵיסוּס בוערת, אשר תסב לו מכאובים קשים בל-ירָפאו;  את שמלת-ניסוס אין להעביר מעליו, כי היא עור בשרו!  חיים כאלה היה עליו לחיות.  שַׁוֵּה אותו לפניך ביסורים אשר הסבה לו מחלת-השקדים, בלבו השוקק הגדול בהמון הרעיונות ההומים בו מבלתי יכולת להגות אותם בפיו;  בהתהלכו בלחץ יגונו כזר בארץ, אוכל לתאבון כל מזון רוחני אשר מצאה ידו להשיג:  לשונות בית-ספר ושאר למודי דקדוק בלבד, אם לא מצא טוב מזה!  הנפש הכי-גדולה שהיתה באנגליה כולה, ומשכֻּרתה היתה  "ארבעה פֶּנים וחצי ליום".  אולם נפש ענק, אשר איש לא יוּכל לו, נפש אדם באמת.  אותו המעשה בנעלים באוקספורד עולה תמיד על לבנו:  משרת בית-המדרש[4] האיתן, בעל הגרמים העבים והפנים המחוטטים, מהלך בנעלים בלות בימות החורף;  אז הציג תלמיד אחד רחמן נדיב זוג נעלים ליד פתחו, והמשרת בעל הגרמים העבים מרים אותן, מתבונן אליהן היטב בעיניו הטרוטות, ומה רחש אז לבו!    ומשליך אותן בעד החלון החוצה!  רגלים רטובות, בוץ וקור, רעב או כל אשר תחפצו, אולם לא לפשוט יד לנדבה, נדבה לא יוכל נשֹא!  לפנינו פה עזרה-עצמית פרועה קשת-עֹרף;  עולם מלא חלאה, גסות, מהומת עוני ומחסור, אולם נדיבות ועוז גם-יחד.  המעשה בנעלים אשר השליך החוצה יוצא ללמד על חיי האיש הזה.  אדם מקורי    לא איש מחקה מעשי אחרים, לא שואל ומבקש נדבה.  נעמוד תמיד על עָמדנו אנוּ!  בנעלים ככל אשר תמצא ידנו.  בקור ורפש, אם רצונכם בכך, אבל גם ביֹשר-לבב    על המציאות והממשות שהטבע העניק לנו, לא על המראה המדומה, על הדבר שהוא העניק לאחרים ולא לנו!  

והנה בכל הגאון הקשה הזה, גאון גבר בעוז ואדם עומד ברשות עצמו, האם היתה מעולם נפש חסוּדה ורכה כפופה באמוּנים יותר לכל דבר שהיה גבוה עליו?  נפשות גדולות תמיד כפופות באמוּנים, הוֹגות כבוד לכל גבוה עליהן;  רק נפשות קטנות שפלות אינן כן.  אין לי מופת גדול מזה לדבר שאמרתי קודם, כי איש-האמת הוא על-פי טבעוֹ האיש הסר למשמעת אחרים;  כי רק בעולם של גבורים יש משמעת אמוּנים למדת הגבורה, טיבה של המקוריוּת אינו בזה שהיא חדשה.  י'והנסון האמין בכל-לבו בישן.  הוא מצא, כי הדעות הישנות ראויות הן להאמין בהן, והן כשרות לו, והוא חי על פיהן בגבורה נאמנה.  כדאי הדבר להתבונן אליו בבחינה זו.  כי עלינו לאמר, כי י'והנסון לא היה כלל איש דברים ונוסחאות בלבד.  הוא החזיק בנוסחאות ישנים;  אשריו וטוב לו, כי הוא יכול להחזיק בהם.  אולם בכל הנוסחאות שהוא יכול להחזיק בהם היה צריך להיות תֹּכֶן טהור מאד.  נפלא הדבר, כי באותו דור עלוּב של ניָר, שהיה כה שומם, מעֻשה, מסֻבּל בנטל דקדוקי-עניות ומימרות, הבהיקה תמיד גם לפני האיש הזה העובדה הגדולה של העולם הזה, כי הוא מלא פלאים, והוא ודאי, לא-הגוּי בשפתים, נורא כאלהים, כתופת!   כדאי הוא לראות איך התאים לדבר זה את נוסחאותיו ואיך בכלל עלה הדבר בידו בתנאים כאלה.  הוא דבר ש"עלינו להתבונן אליו בהדרת-כבוד, בחמלה, ביראה".  אותו בית-התפלה של St. Clement Danes, אשר התפלל שם י'והנסון עוד בתקופת וולטיר, הוא בעינַי מקום מעורר יראת-כבוד.

בכח תומתו ובגלל אשר דִבּר עוד במקצת מתוך לבו של הטבע, אף כי בלשון המלאכותית השגורה, היה י'והנסון נביא.  האם כל הלשונות אינן  "מלאכותיות"?  דברים מלאכותיים אינם כולם מזויפים;    ולא עוד, אלא כל תוצאת-טבע נאמנה לובשת צורה בהכרח;   נוכל לאמר, כי כל הדברים המלאכותיים הם אמתיים בראשית ברִיָּתם.  מה שאנו קוראים  "נוסחאות"  אינו גרוע מתחלת ברִיָּתוֹ;  הוא טוב בהכרח.  נוסח הוא דרך, מנהג;  הוא נמצא בכל מקום שהאדם נמצא שם.  הנוסחאות נוצָרים כמו מסלול ואֹרח, כמו דרכים כבושות, המוליכות אל אחד הדברים הקדושים או הנשגבים, אשר אדם רב ינהרו אליו.  התבונן בדבר.  הנה איש, אשר לבו מלא שאיפה חזקה ונמרצה, מוצא דרך לעשות דבר-מה    אפילו רק להגות בשפתיו את יראת-הכבוד הממלאה את נפשו לאֵל עליון, אפילו רק לברך את רעהו באֹפן נאות.  ממציא היא צריך לכך, פיטן;   הוא ברא ניב-שפתים למחשבה, אשר פרכּסה בסתר לבו ולבבות אחרים.  זאת היא דרכו לעשות את הדבר, אלה הם עקבותיו, ראשית ה"מסלול".  ועתה בוא וראה, איש אחר כבר הולך בעקבות הקודם לו, כי היא הדרך הקלה ביותר.  בעקבות הקודם לו;  בכל-זאת בתקונים, בשנויים, כשהדבר צריך לכך;  על-כל-פנים מרחיבים אותה, כי כל מה שירבו העוברים בה, כן היא הולכת ומתרחבת;    עד אשר לבסוף לפנינו דרך כּבושה רחבה, אשר כל להבריות עוברים ושבים בה.  כל-עוד שיש עיר או מקדש או אמת בקצה הדרך לנהור אליו, ברוכה תהי לנו הדרך!   אם אין עוד עיר שם, נעזוב את הדרך.  כן קמו ונהיו בעולם כל התקונים, המנהגים והסדרים, וכן עברו ובטלו מן העולם.  כל הנוסחאות היו בתחלת ברִיָּתם מלאים תֹּכֶן, יכולים אנו לכנות אותם העור;  התֹכן, אשר כבר היה שם, העלה בשר, מתח אברים וקרם עור עליהם מלמעלה.  כי לולי התֹכן, לא היו שם גם הם.  האלילים אינם נעשים עבודת אלילים, אלא כשהתחילו עובדיהם לפקפק בהם והיו להבל וריק ללבם.  אף כי אנו מטיחים דברים תמיד כנגד הנוסחאות, מקוה אני, כי מאיש ממנו לא נכחד ערכם הנשגב של הנוסחאות האמתיים;   כי הם היו והם יהיו המכשירים הנחוצים בְּנָוֵנוּ עלי אדמות. 

התבונן-נא גם עד-כמה ממעט י'והנסון להתפאר ב"תומתו".  הוא אינו מרגיש בעצמו כלל, כי תם-לב הוא ביותר    ובכלל כי מעלה יתרה נודעת בו.  איש עמֵל ונקשה ויגיע-כח, או  "מלומד", כמו שהוא קורא לעצמו, המתחבט למצוא חית-ידו במישרים, לא לגוע ברעב בארץ, כי אם לחיות    מבלי לגנוב!  אי-הכרה נאצלה יש בו.  "הוא אינו נושא פתוחי חותם ה"אמת" על שעונו".  לא, כי אם הוא מתגדר באמת, מדבּר על-פיה, עובד וחי מפיה.  כן הוא תמיד.  התבונן עוד פעם.  האיש אשר הטבע יעד אותו לפעול גדולות הוא, קודם-כל, מחֻנן בלב פתוח אל הטבע, העושה אותו אי-מוכשר לבלי להיות תמים-לב!   ללבו הגדול הפתוח והמרגיש בכל עמקו הטבע הוא עובדה, כל מימרה אינה אלא מימרה;   גודל סוד-החיים, שאין למלל אותו, אם יודה בו או לא, וגם אם יתראה כאילו הוא שוכח אותו או כופר בו, נצב תמיד לפניו    נורא ונפלא לכל עברים.  יש בו יסוד של תומת-לב שאינה מכירה בעצמה, מפני שלא הטיל בה ספק מעולם, ולא היה מוכשר לפקפק בה.  מירַבּו, מוחמד, קרומוֶל, נפוליון, כל האנשים גדולי-השם אשר שמעתי את שמעם מימי, הנה זהו היסוד הראש והראשון שבהם.  אנשים רגילים אין-ספורות מתוַכחים ומדבּרים על דעותיהם השגורות אשר קנו אותן בהגיון או שננו אותן בזכרונם מכלי שני:  לאיש כזה כל אלה אינן ולא-כלוּם.  הוא זקוק לאמת;   אמת שהוא מרגיש בה כי היא אמת.  איך יוכל להחזיק מעמד בלעדי זאת?   כל נפשו אומרת לו בכל רגע, באפנים מאפנים שונים, כי בלעדי זאת אין מעמד שם.  הוא כפוף לההכרח הנאצל, להיות איש-אמת.  דרכי מחשבותיו של י'והנסון על העולם לא דרכַי הן, כמו שדרכי מוחמד אינן דרכַי;   אולם אני מכּיר בשניהם את היסוד הקים של תומת-הלב, ואני שש לראות, כי איש מהם לא החטיא את פעלוֹ.  איש מהם לא היה כמזרע מוץ;   בשניהם יש דבר-מה אשר חלקת השדה מגדלת. 

י'והנסון היה נביא לעמו.  הוא העמיד חזון להם    כמו שכך היא תמיד מדת אנשים כערכו.  את החזון הכי-נשגב אשר העמיד אנו יכולים לתאר כעין מוּסר הַשְׂכֵּל:   "בעולם שיש בו הרבה לעשות, ומעט יש בו לדעת", התבונן איך תעשה את הדבר!   כדאי לֶקח זה להטיף אותו.  "עולם שיש בו הרבה לעשות, ומעט יש בו לדעת".  אל תצלול בתהומות אין-חקר ובלי-חוק של הספק, של לא-אמוּן שומם, המתכחש לאלהים;    אז תהיה אומלל, אין-אונים, שולל, איך תוכל לפעול ולעבוד בכלל.  חזון זה הטיף והורה י'והנסון;    ושת לו נוספות בעיון ובמעשה גם את החזון הנשגב הזה:  "הסֵר כזב מלבך", אל יהי לך עסק עם הכזב.  עמוד בבוץ קור ביום צנה וכפור, אולם בנעלים בלות שלך באמת.  "אם כן תעשה, אשריך וטוב לך", כדברי מוחמד.  אני קורא זאת, אני קורא את שני הדברים יחדו חזון נשגב, אולי הכי-גדול שהיה אפשרי בימים ההם. 

כתבי י'והנסון, אשר לפנים היו כה נפרצים ומפורסמים, הנה הדור הצעיר נער כפיו מהם.  ואל תתמה על החפץ;  דעות י'והנסון הולכות ונפסלות היום מהר, אולם דרכי מחשבותיו וחייו, יש לקוות, לא יפסלו לעולם.  אני מוצא בכתבי י'והנסון עקבות ודאיות של בינה יתרה וגודל-נפש;    מדות אלה רצויות לנו תמיד, גם אם הן חבושות בכל מיני סרוסים ותהפוכות.  הן דברים היוצאים מן הלב;  הוא מכַון בהן דבר-מה.  סגנון נפלא מתנהג בכבדות    הסגנון הנבחר שיכול לקנות לו אז;   לשון מדברת גבוהה גבוהה במדה וקצב, צועדת בגאון ובהדרת-עוז וגם מתהלכת רומה, אשר בימינוּ נפסלה צורתה.  לפעמים לשון משורבבת ונפוחה, שמדתה אינה הולמת את תָּכנה:   עליך לשאת פניו לכל-זאת.  כי הנה אם הלשון היא נפוחה או לא, תמיד יש בה דבר-מה.  יש הרבה ספרים וסגנונים נאים ותוכם ריק;    איש הכותב כאלה הוא איש עושה עָול לחברה!   שׂטֵה ועבור מעליהם!    לוּ לא השאיר י'והנסון אחריו דבר, כי אם את ספר-המלים שלו, גם אז יכולנו להכיר בו בינה יתרה, איש טהר-לב.  בהגדרותיו הבהירות, בידיעותיו המאֻשָּׁשות, בישרתו ובעומק בינתו ובמשנתו הסדורה, נוכל לאמר, כי הוא הטוב שבכל ספרי-המלים.  יש בו כעין אצילות ארדיכלית.  הוא עומד נצב לפנינו כבנין רבוע חסון ונִשָּׂא, שלֵם, במתכֹּנת קצובה וכלוּל בהדרו:  אתה מכיר כרגע, כי ארדיכל אמן הקים אותו. 

עלינו ליחד מלים אחדות, אף כי אנו נחפזים, לבוֹזי[5]  העלוב.  הוא נחשב לבריה שפלה, גֵאה וזוללת.  ואמנם היה כן על-הרוב.  בכל-זאת דְּבַר חלקוֹ כבוד באימה ויראה לי'והנסון יִשָּׁאר תמיד כעובדה ראויה לתשומת-לב.  האציל השוטלנדי, האוילי וזחוח-הלה, השחצן שבכל בני-דורו, הנגש ברתת וזיע אל הפדגוג הגדול המכוסה אבק והמהיר-לכעוס, היושב בפנת-גגו הדלה;  הנה הגוּת-כבוד טהורה לתור-המעלה;  עבודת גבורים בדור אשר חשבו בו, כי אין גבורים ואין יראת-כבוד.  גבורים, כנראה, יש תמיד, וגם יראת-כבוד ידועה להם.  אנחנו נערוב את לבנו להכחיש את מאמר הצרפתי השנוּן, כי איש איננו גבור בעיני עבדו משרתו.  או אם נכון המאמר הזה, הנה לא אשמת הגבּור היא, כי אם אשמת המשרת:  זאת אומרת, כי נפשו היא נפש-משרת שפלה!   הוא מצפה לראות את גבורו מתהלך בהֶדֶר מלכות כמו על בימת התיאטרון, בצעדי אוֹן, ועבדים נושאים אחריו את שולי בגדו וחצוצרות מריעות לפניו.  כך היה לו לאמר:  איש איננו יכול להיות Grand Monarque בעיני עבדו-משרתו.  העבֵר מעל לואי הי"ד את אדרת מלכותו, ולא ישאר לפנינו בלתי אם צנון מפֻצל עלוב עם ראש מחֻטב תבנית מוזרה;    אין בו כדי לעורר רגשי כבוד בלב כל משרת.  לא, המשרת איננו מכיר את הגבור כשהוא רואה אותו!  הוי, גם לכך צריך הוא להיות כעין גבור, אחד מצרכי העולם בבחינה זו כמו בבחינות אחרות.  על-הרוב יש צורך בגבורים כאלה. 

האם אין לנו לאמר, כי הכבוד אשר חלק בּוֹסוֶל לי'והנסון היה באמת הולם אותו וכי בכל אנגליה כולה לא היה יכול למצוא נפש אחרת, הראויה כמוה לכרוע לפניה?  האין לנו לאמר גם על י'והנסון העגוּם הגדול הזה, כי לבו נהג בחכמה בימי חלדו הקשים והטרוּפים, כי הוא היה מיטיב לכת כאיש בן-חיל?  באותו שממון-התֹהו הזה של סופר שאומנותו בכך;   באותו שממון-התֹהו של ספקנות בדת ובעניני המדינה, בהלכות החיים ובמעשי החיים;  בעָניוֹ, באבק אשר עליו, בעיניו הכהות, בגופו החולה וּבבגדו הבלה:  הוא קבל עליו את הדין כאיש בן-חיל.  לא חסר לו לגמרי כוכב מורה דרך בנצח;   עוד היה לו כוכב מורה דרך, כמו שכל בני-חיל צריכים לו;   בעיניו הנשוּאות תמיד אליו לא רצה לנטות בכל-מחיר מדרכו בנבכי מצולות-הזמן האלה.  "לפני רוח השקר, אפילו יביא עליו רעב ומות, לא יתרפס בשום פנים".  שמואל הזקן בן-החיל:  Ultimus Romanorum!    

 

על רוּסוֹ ומדת גבורתי אין בידי לדבּר כן.  הוא איננו מה שאני קורא איש כביר.  הוא איש חולני, רתחן, היסטֶרי;  לכל-היותר הוא איש נמרץ, ולא כביר.  לא היה לו  "כשרון השתיקה", כשרון אין ערוֹך לו, אשר מעטים מאד בין הצרפתים, ובכלל בין כל האנשים למיניהם בדורנו, מצטַינים בו!   על האיש הסובל  "לבלוע את עשנו";   לא להועיל הוא להוציא עשן בטרם הפכו אותו לאש!    כי כל עשן, גם בהוראה הַמָּשאלה, עלול לההָפך לאש!  אין לרוּסוֹ עומק או רוחב, ולא כח שאנן לנוכח המעצורים, סימן ראשון לגדלות אמתית.  טעוּת עיקרית היא לכנות חמת-רוח וקשיות-לב בשם כח!   אדם שאֲחָזַתּוּ עֲוִית איננו חזק, אף כי ששה אנשים לא יעצרו כח להחזיק בו.  האיש היכול ללכת תחת משא כבד מבלי להכּשל, הנה האיש החזק!   עלינו לזכור זאת תמיד, ביחוד בשעות הסואנות-ברעש האלה.  האיש שאיננו יכול לשים יד לפה עד אשר תבוא שעת הדבוּר והמעשה, אינו אדם כיאות. 

פני רוּסוֹ המסכן מעידים בעינינו על אָפיוֹ.  עֹצם רב, אבל צר ומצומצם ילין בהם:  מצח-גֶּרֶם, עינים שקוּעות, יושבות ישר, אחת מול אחת, ומַבטן נבוך    נבוך, והן מציצות כעיני חולדת-הבָּר.  פנים המפיקים כעס ועֹני וגם עֹני של נַוְלות, וגם כי מלחמה לו בו תמיד;  דבר-מה שפל, המוני בהם, ורק עוז פניו משפּר אותו קצת:  פני איש שקוראים קנאי    גבור שנהפך מראהו למשחית!   אנו מזכירים אותו פה, כי למרות כל מגרעותיו, ורבות הן, יש לו הסימן הראש והראשון של הגבור:  לבו תמים ושלם עמו.  לב תמים לו כמו לכל האנשים התמימים שהיו מעולם, כאשר לא היה לאף אחד מהפילוסופים הצרפתים ההם.  ולא עוד, אלא אפשר לאמר, כי תומת לבו היתה גדולה יותר מדי טבעו הנוח להתרגש והרפה;   והיא אשר באמת הביאה אותו לאחרונה לידי תהפוכות וזרות, כמעט לידי שגעון.  לבסוף כאילו רוח עִועים היתה נסוכה עליו:  דעותיו תקפו אותו כשעירי שחת;   טלטלוהו והדיחוהו על ראשי צוקים! 

חטאת רוסו וצרתו היא מה שנוכל לכנות על-נקלה במלה אחת: אהבת-עצמו, והיא היא מקורה ותמציתה של כל חטאת וכל תלאה.  הוּא לא מצא אוֹן בנפשו לכבוש את יצרו:  רעב שפל, בכמה פנים, היה תמיד הכח המניע בו.  חושש אני, כי הוא היה איש רודף-כבוד מאד;  להוט אחרי שבחים מפי הבריות.  הלא זוכרים אתם מה שעלתה לגבירה ג'ַנְלִיס עמו.  היא לקחה אתה את יַן יַ'ק אל התיאטרון;  הוא התנה אתה ללכת שמה בעלוּם שמו    "איני רוצה בשום פנים להֵראות שם!"   אולם קרה המקרה, כי המסך נטה קצת הצדה:   קהל הרואים בדיוטה התחתונה הכירהו, ולא השגיח בו ביותר.  הוא התמרמר מאד על זאת;  כל הערב היה סר וזעף ודבריו היו רק תלונה ורוגז.  הגבירה הפקחית נוכחה אל-נכון, כי לא זעף לבו על אשר ראו אותו, כי אם על אשר לא צהלו לקראתו בראותם אותו.  מה מלאה ממרורים ולענה היתה נפש האיש הזה;  רק הטלת חשד, בדידות מדעת, רוח סרה וקשה!   הוא לא יכול לחיות בשלום עם איש.  איש אחד נכבד מערי-השדה, אשר היה מבקר אותו לפעמים קרובות והיה רגיל לשבת אצלו והראה לו אותות כבוד וחבה, בא יום אחד ומוצא את יַ'ן יַ'ק, כי רוחו סרה, מבלי להבין על-מה-זה.  "Monsieur" אמר לו יַ'ן יַ'ק בעינים דולקות, "יודע אני על מה באת הנה.  באת לראות מה חיי-צער אני חי;  מה מעט יש בסירי הדל השפוּת שם.  טוב, הָצֵץ לתוכוֹ!   יש שם חצי ליטרא בשר, ראש לפת ושלשה בצלים.  הנה זה הכל.  לֵך והוֹדַע זאת גלוי ברבים, אם טוב בעיניך, Monsieur!"  אדם כזה היה לדבת-עם.  הבריות יצרו להם אנקדוטות לשם שחוק וקלות-ראש ולשם שעשועים תיאטרוניים מתוך הכרכורים והפּרכּוסים של יַ'ן יַ'ק המסכן.  הוי, לוֹ לא היו שחוק ושעשועים תיאטרוניים;  לוֹ היו אמת לאמתה!  הם פּרכּוּסי גלַדיאטור גוֵֹע:  הזירה המלאה קהל-רואים מפה לפה משתעשעת במחזה, אבל הגלדיאטור מפרפר וגוֵֹע. 

ובכל זאת, זה האיש רוסו, כאשר כבר אמרנו, בקריאתו הנלהבה אל האִמות, בספרו Contrat social, בתשבחותיו לטבע וגם לחיי הפראים בטבע, נגע עוד פעם במציאות, חתר אל המציאות וכִהן במשמרת נביא לדורו, כאשר מצאה ידו וכאשר מצאה יד דורו!   נפלא הדבר, מבעד לכל העקלקלות והתהפוכות ושגעון כמעט מהבהב בחדרי לב רוּסוֹ המסכן זיק איש-שמים באמת.  מתוך סביבת ההתפלספות, הספקנות והלצנות הלועגת הצנומה התעורר עוד פעם בלב האיש הזה רגש איתן והכרה, כי חיינו אלה פה אמת הם;  לא דבר המוטל בספק, לא מדרש הלכה, לא התוּלים, כי אם עובדה, עובדה נוראה.  הטבע גלה את אזנו לדבר הזה, פקד עליו להביע אותו, והוא הצליח להביע אותו;  אם לא בשפה ברורה, מפורש, כי אז בשפה נלעגה וסתומה    ברורה עד-כמה שיכול.  אמנם מה כל חטאיו ותהפוכותיו, אפילו דְבַר גנבו סְרטים, מְרוּדיו ונדוּדיו הפרועים ללא-מטרה, כשנדין אותם לכף-זכות, אם לא של איש אשר שֻׁלח במלאכות הכבדה ממנו ובמסלה שאינו יכול עוד למצוא אותה, והוא מתנודד הנה והנה, ולוטש עיניו, כמֻכה-תמהון, כה וכה?  האדם מוּבל בדרכים מוזרות.  עלינו לנהוג עין טובה באדם, לתלות תקותנו בו;  להניח לו לנסות את אשר תמצא ידו.  כל הימים שהוא עודנו חי, יש תקוה לכל אדם. 

על-דבר כשרונותיו הספרותיים של רוּסוֹ, אשר בני ארצוֹ מעריצים עוד למאֹד, לא אֹמַר הרבה.  ספריו, כמוהו גופו, משחתם בם;  לא ממין הספרים הטובים.  יש חמדת-בשרים ברוּסוֹ וכיד כשרונות רוחו הטובה עליו הוא מתאר תמונות מלאות במקצת חמודות לוקחות-לב:  אולם הן אינן פיוטיות באמת.  לא נוגה שמש צח:  כעין מעשה אופירה;  מעין פּאֵר מלאכותי חכלילי-ורדי.  שכיח הדבר, ולא עוד, אלא קנין הכ הוא אצל הצרפתים מן-הוא והלאה.  לַמַּדַּם די סטַאיל יש מקצת ממנו;  בס"ט-פְּיֶר, וכן גם ב"ספרות היאוש" המפרכסת והמתמיהה שבימינוּ נפרץ הדבר מאד, אולם אותו חכליל הוְרָד אינו הגַּוָּן הנכון.  ראה את שקספיר, את גתה, אפילו את וַלְטר סְקוֹט!  האיש אשר התבונן פעם אליהם ראה מה בּין האמת ובין האמת המדומה ויוכל להבחין ביניהן אחרי-כן תמיד. 

בי'והנסון ראינו כמה טובה יכול נביא להביא לעולם, אפילו בתנאים קשים מאד ולא-סדרים.  ברוּסוֹ יש לנו לראות, להפך, את רוב הרעה הנוראה הכרוּכה לפעמים בעקב הטוב בתנאים מקולקלים כאלה.  בבחינה ההיסטורית, הנה מחזה מרעיש-לב הוא רוּסוֹ בעינינו.  נדח בפנת גג בפריז, בחברה הקודרת של מחשבותיו וצרכיו;  מוּנָד ממקום למקום;  נרגז ומלא מרורות, עד אשר השתולל לבו בקרבו והוא נוכח לדעת, כי העולם אסף את שלומו ממנו  וגם חוקי העולם.  נוח היה לעולם, אם אפשר היה הדבר, אילוּ לא קם איש כזה להתגרות בו ביד רמה.  אפשר היה לכלוא אותו בפנת גג, לשחוק עליו כעל משוגע, לעזוב אותו לגוֹע ברעב כחית-פרא בכלוב;    אולם אי-אפשר היה להניאהו מלהצית אש בעולם.  המהפכה הצרפתית מצאה את מבַשרה ברוסו.  מחשבותיו, מחשבות משוגע למחצה, על מצוקות חיי-התַּרבות, על יתרון חיי הפרא מן חיי בן-התרבות וכיוצא באלה הועילו הרבה לנסוך רוח עִועים על צרפת כולה.  אמנם, ישאל השואל:  מה יכול היה העולם, מושלי העולם, לעשות באיש כזה?  קשה לאמר מה יכלו שליטי העולם לעשות בו!  אולם את אשר היה יכול הוא לעשות להם, הוי, ברור למדי    לשלוח הרבה מהם אל הגיליוטינה!  אולם רב לנו עתה לדבּר ברוּסוֹ. 

 

מחזה נפלא הוא, כי בדור המאה השמונה-עשרה, דור בלה, כופר וצנוּם, בין האנשים והמעשים המלאכותיים כצורות עשיות ניָר עבה, קם גבור אחד בדמות רוֹבֶּרט בּוּרנס.  כפלג דק זה במדבר סלע, –  כקרן אור, היורד פתאם מהשמים, בתוך המחזות המלאכותיות באולם ווֹקְסְהַל[6].  האנשים לא ידעו מה טיבו.  הם חשבו גם זה כאחד מהאוּרים המלאכותיים בווֹקְסהל.  חבל, כי הניח להם לחשוב עליו זאת, אף כי הוא נלחם, עִור למחצה, כמו במצוקי-מות כנגד הדבר הזה.  אולי מעולם לא ערכו קבלת-פנים מוּטעת כזו לאיש.  עוד פעם נערך תחת השמש מחזה-תוגה של חיים, אשר תמו לריק ובהלה. 

גורל חייו המר של בורנס ידוע לכולכם.  נוכל לאמר בבטחה, כי אם הסתירה בין המעמד שהאיש תופס בחיים ובין המעמד שהוא ראוי לו גוררת אחריה גורל מר לאדם, הנה אין לך גורל מר משל בורנס.  בין אותן הנפשות העושות במחזה, הצמוקות, לצנים ברובם, של המאה השמונה-עשרה, נמצא עוד פעם אדם מקורי, ענק, אחד מאותם האנשים הבוקעים ויורדים למעמקי הנצח, העומדים במעלה אחת עם הגבורים בקרב בני-האדם, והוא נולד בנוה דלים באירשַׁיר.  הנפש הכי-גדולה בכל ארצות הבריטים הופיעה בקרבנו בדמות אכר שוטלנדי בעל ידים נוקשות. 

אביו, אכר עמל בזעת-אפים, שלח ידו בעסקים שונים;  מאומה לא עלה בידו.  תמיד היה שרוי בדחק.  פקיד האחוזה, פקטור קוראים אותו השוטלנדיים, היה שולח מכתבים ואִיּוּמים, מסַפּר בורנס, אשר  "הזילו דמעות מעינינו".  איש בן-חיל עמל בזעת אפיו וסובל קשה, אשתו, אשת-חיל וכבירת-לב, וילדים, אשר בורנס היה אחד מהם!  בארץ זו, כה רחבת ידים, אין נוה-מקלט להם.  המכתבים    "הזילו דמעות מעינינו":  הָבֵן זאת!  אביו בן-החיל, אני אומר זאת תמיד, –  הוא גבור ופיטן שותק, כי אילולי כן, לא היה הַבֵּן לגבור דובר מעולם!  רבו של בורנס בא אחרי-כן ללונדון והכיר טיב חברה הגונה;  והנה הוא העיד, כי בכל מסבת אנשים לא נהנה מעולם שיחה מלאה טעם יוֹתר מאשר בנוֵה האכר הזה.  לא  "שבע חלקות-השדה המוחכרות בידו"    לא הן ולא  "חלקת החומר הרזה", ולא כל משלח-יד אחר, אשר נסה למצוא בו מחיתו, לא הצליחו בידו;  הוא נלחם מלחמה קשה וכבדה ממנו כל ימיו!  אולם הוא עמד בקשרי מלחמה באֹמץ-לב;  כאיש נבון, נאמן, עשוי לבלי-חת;    אשר נענע ראשו דומם יום-יום לכמה עמל ורוגז;  אשר נלחם כגבור חשאי    איש לא פרסם בעתונים מאמרים על נדיבות רוחו;  לא העניקו לו אותות-כבוד ותשורות-יקר!  ובכל-זאת הוא לא עלה בתֹהו;  אין דבר עולה בתֹהו.  הנה רוברט פה, פריוֹ    ובאמת פרי הרבה דורות בני-אדם כמוהו. 

זה האיש בורנס קם בתנאים לא-נוחים מאד;  לא-לֻמָּד, עני, נולד רק ליגיעת-כַּפַּיִם קשה.  כתב, כאשר הגיע לידי-כך, בלשון-אכרים מיוחדה, הידועה רק בחבל קטן בארץ אשר חי בה.  לוּ כתב מה שכתב בלשון אנגליה הכללית, מובטחני, שהיה מְקֻבָּל בפי כל, כי הוא אחד מגדולי ארצנו או כי היה עלול להיות גדול כמוהם.  כי אם עורר תשוקה בלב אנשים רבים לחדור מבעד לקליפה הגסה של לשונו המיוחדת, אות הוא, כי דבר-מה היה בו, היוצא הרבה מגדר הרגיל.  הוא קנה לו ועוד מוסיף לקנות לו שֵׁם ידוע בכל רחבי עולמנו הַסַּכְּסוני:  בכל מקום אשר אחת הלשונות הסכּסוניות מדֻבּרת שם, באים בני-אדם לידי הכרה, אחרי שהאחד או השני מעַיֵּן בכתביו, כי אחד מהאנשים הסכּסוניים הכי-חשובים במאה השמונה-עשרה היה האכר האירשירי שנקרא בשם רוברט בורנס.  כן, רצוני לאמר, כי גם פה לפנינו חטיבה מטיב הסכסוני הטהור:  חזק כסלע-ההַרְץ, הַמָּשְׁרש במעמקי-האדמה;  סלע, אבל מעינות מים חיים מלאים עדנה ורוךְ בקרבו!  גלגל-סופה פרא עז של תאוה וכשרון נרדם בו, וכמה נעימת שמים היתה ספוּנה בחֻבּוֹ.  מקוריות אצילה ואיתנה;  קשה, כפרית, תמימה;   תומת-חוסן נאמנה;  עם רשפיה רשפי-אש, עם טל רחמיה הרכים-כמו תּוֹר הצפוני הקדמון, אֵל האכרים!         

אחי בורנס, ג'ילְבֶּרט, איש נבון ובעל-צורה, הגיד לי, כי בימי נעוריו היה רוברט, בכל עניוֹ ומרודו, שמח וטוב-לב.  הוא היה נער עליז וצוהל מאד, פרוץ בשחוק, טוב-שכל וטהר-לב.  כי נעים היה יותר לשמוע אותו אז, בחפרו טוֹרְף באגם, כשהוא ערום למחצה, מאשר אחרי-כן.  מאמין אני בזה.  אותו בסיס-השמחה (fond gaillard, כאשר קרא זאת המרקיז הזקן מירַבּוּ), יסוד ראש וראשון של נוגה-שמש ועליצות, בלִוית שאר מדותיו העמוקות והסריוזיות, הוא אחד התָּוים הלוקחים-לב ביותר באָפיוֹ של בורנס.  עֲתֶרֶת תקוה בו;  על אף גורלו המר, הוא אינו עצוב-רוח;  הוא נוער בעוז-נפש את עצבו ורגזו;  מדלג ופוסח עליהם מלא-נצחון.  כארי זה ה"נוער רסיסי טל מרעמתו", כסוס אביר שוטף במרוצתו "אשר ישחק לרעש כידון"[7].  ואמנם, האם תקוה, עליזות, מעין אלה שאנו מוצאים בבורנס, אינן בעצם פרי לב חם מלא אהבה ונדיבות    שהוא ראשית הכל לכל-אדם?  

מוזר יהיה בעיניכם, אם אכנה את  בורנס הנפש המחֻננת-כשרון הבריטית הכי-גדולה שהיתה לנו באותה המאה שהוא חי בה, ובכל-זאת מובטחני כי הנה היום הולך ובא אשר לא יהיה חשש-סכנה להגיד כדברים האלה.  כתביו, כל אשר פָּעַל בתנאים קשים כאלה, אינם אלא קטע דל ממנו.  הפרופיסור סטיוארט העיר בצדק, והדבר הזה נכון הוא לענין כל להפיטנים ההגוּנים, כי כשרונו הפיוטי על היה כשרון מיוחד, כי אם בכלל פרי רוח מקורי כביר מטבעו, אשר התבטא בדרך זו.  כשרון בורנס, כפי שהתבטא בשיחותיו, מרֹמָם מאד בפי כל האנשים אשר שמעו אותו פעם אחת.  כל מיני כשרונות:  למן אותות הנמוס, המלאים חן ונועם, עד האש הגדולה של הנאוּם הנלהב;  צהלת-שמחה כבירה, אנחת-אהבה חרישית, מליצה קצרה ונמרצה, חזות בהירה וחדה;  הכל היה בו.  דוכסיות שנוּנות מהללות אותו כאיש אשר לשמע דבריו  "פג לבן".  יפה הדבר הזה, אולם עוד יפה מזה הוא מה שספּר האדון לוֹקְהַרט, ואשר כבר זכרתי פעמים ושלש, כי המשרתים והמשמשים בבתי-המשקה היו קופצים ממטותם והיו נדחקים לבוא ולשמוע את האיש הזה בדבּרו!  משרתים ומשמשים:    גם הם היו בני-אדם, ופה היה איש לפניהם!  אני שמעתי הרבה על מדבָּרו, אולם הדבר הטוב בכולם הוא מה ששמעתי עליו בשנה העברה מפי איש אחד נכבד, אשר היה זמן רב ממיודעיו.  כי מעלה יתרה היתה בנאומו, והיא, כי היה בו דבר-מה.  "הוא דבּר מעט, לא הרבה", הגיד לי הזקן הזה, "היה יושב דומם בימים הראשונים ההם, כמו בחברת אנשים גבוהים עליו, ותמיד, כאשר דבּר, היה כדי להפיץ אור חדש על הדבר".  תמה אני אם כדאי לאיש לדבר זולתי זאת!   אולם, אם נתבונן אל עוז נפשו בכלל, חסנו הבריא בכל-פנים, ישרת לבו האיתנה, שכלו החריף, מדת עוז-גבר ונדיבות, שהיתה בו    איפה נמצא איש מחֻנן בכשרונות יותר ממנו?  

בין האנשים הגדולים שבמאה השמונה-עשרה אני מרגיש לפעמים, כאילו בורנס דומה למירַבּוֹ יותר מאשר לאיש אחר.  הם שונים מאד זה מזה במראיהם החיצון.  אולם התבונן אליהם פנימה!   הנה אותו כח הגוף והנפש האיתן וקשה-העֹרף, המיוסד על הדבר שמירַבּוֹ קורא fons gaillard.  על-פי הטבע, חנוכו, גזעו, הנה מירַבּוֹ היה יותר סוער:  איש הומה, מתגעש ואינו יודע מרגוע.  אולם סימנו המובהק של מירַבּו הוא אמת ושכל ישר, עוז סקירה נכונה, בינה יתרה.  הדבר שהוא אומר ראוי לזכור אותו.  ברק אור הבינה המאיר דבר זה או אחר:  כן מדבּרים שני האנשים האלה!  אותם יצרי-הלב הסוערים לשניהם, העלולים גם להתגלות בתור רגשי אהבה רכה ועדינה מאד.  לשון שנונה, צחוק פרוע, עוז ועצמה, יֹשֶר ותום    כל אלה היו בשניהם.  פרצופי שני האנשים אינם שונים זה מזה.  גם בורנס היה עלול למשול, להתוַכח באספות לאומיות, לעסוק בפוליטיקה, כאשר לא מצאו ידי רבים.  הוי, אֹמץ-הלב שהיה עליו להראות כדי לתפוש סירות המבריחות עצמן מן המכס בסוֹלְוַי פריתּ[8];  לחשות לנֹכח כה הרבה דברים, אשר לא נאום טוב, כי אם חמה שפוכה היתה ראויה להם:  באותו אֹמץ-הלב היה יודע להצריח בקולו על המנצח על נמוסי החצר די בְּרֵיזֵי וכדומה והיה יודע להתגדר לעיני כל העולם בתור שליט ממלכות ומנהיג תקופות גדולות אשר זכרן לא יסוף!   אולם הם גערו בו בנזיפה, הפקידים הגבוהים עליו, אמרו וכתבו אליו:  "אתה אין לך אלא לעבוד, ולא להגות".  בכשרון מחשבתך הכי-גדול אז בארץ זו אין לנו חפץ;   עליך לפקח על מכס-הַשֵּׁכר פה;  לשם-כך באת הנה.  נפלא הדבר    וראוי לזכור זאת, אף כי יודעים אנו מה שיש להגיד ולענות עליה!   כאילו המחשבה, כח החושב לא היו בכל הדורות, בכל המקומות והמעמדים שבעולם דוקא הדבר אשר הוא נחוץ.  האם האיש שאינו חושב, האיש שאינו עלול לחשוב ולראות, כי אם לגשש ולשגות בדמיונות ולראות את טיב הדבר שהוא עוסק בו שלא כהויתו, איננו תמיד בעל משחית?  הוא רואה אותו שלא כהויתו, הוא טועה בו, כמו שאמרנו;  הוא חושב אותו לדבר זה, ואינו אלא דבר אחר     ומניח אותו בשוא והבל!  הוא בעל משחית;  בעל משחית עד לבלי להביע במלים, אם הוא נִתָּן במרומים.    "למה נתאונן על זאת?"  אומרים קצת אנשים:  "צר מאד כי חוסמים לכח את שדה-המערכה שלו;  אמת היא זאת מקדם קדמתה".  אמנם, וכל-שכּן ענין רע הוא לשדה-המערכה, אומר אני.  התאונן על הדבר אינו מועיל הרבה, העמֵד את האמת על מכונה יוכל להועיל.  כי אירופה במהפכותיה הצרפתיות אינה מוצאת חפץ בבורנס, אלא שיהיה מפקח על מכס חביות-השכר    הוא דבר אשר אי-אפשר לי למצער לשמוח בו.    

עוד פעם עלינו להעיר, כי התכונה הראשית של בורנס היא תומת לבו.  כמו בשירתו כן בחייו.  בת שירתו אינו שרה על דמיונות-שוא;  היא שרה על דברים ממשיים, שהוא מרגיש באמת.  המעלה הראשית של תכונתו ושל חייו בכלל היא האמת.  על חיי בורנס נוכל לאמר, כי הם תומת-לב גדולה וטרַגית.  מין תומת לב פראים    לא אכזריה, זאת לא-זאת;  אבל של פראים הנפתלים עירומים עם הויתם של הדברים.  בבחינה זו יש דבר-מה ממדת הפראים בכל האנשים הגדולים. 

הערצת גבורים    אוֹדין, בורנס?  גם הסופרים האלה לא היו חסרים כעין פולחן גבורים:  אולם באיזה מצב מוזר הגיע להם הדבר!  המשרתים והמשמשים בבתי-המרזח השוטלנדיים, אשר היו צובאים על פתחו והיו להוטים לקלוט כל מלה אשר התמלטה מפי בורנס, אָצלו יראת-כבוד שלא מדעתם למדת הגבורה.  י'והנסון מצא לו מעריץ בּבּוסוֶל.  לרוּסוֹ היו מעריצים לרוב;  נסיכים באו לשחר את פניו בפנת-גגו הדלה;  גדולי העולם, הגבירות היפות אָצלו כבוד לאיש המטורף המסכן.  לו לעצמו היה הדבר לסתירה מבהילה;  אין להשלים בין שני קצוות בחייו.  הוא מסב על שלחן הגדולים, ועליו להעתיק תוי-נגינה, להשתכר כדי מחיתו.  וגם אין השעה מספּיקה לו להעתיק את תוי-הנגינה שלו.  "מרוב ההזמנות לסעוד אצל אחרים", מתאונן הוא, "אני בחזקת סכנה, לגוֹע ברעב בביתי".  גם מדה זו שנהגו בו מעריציו היא בחזקת ספק מאד!   אם אבן הבֹּחן לתכונת הדור, הטובה היא אם רעה, היא דרך הכבוד שהוא נוהג בגבורים, כלום נוכל לאמר, כי הדורות האלה היו מן המעולים?  ובכל-זאת, סופרינו הגבורים הם מורים ומושלים, הם מלכים, כהנים, או תכנה אותם אשר תכנה.  בעצם אין עצה ואין תבונה להפריע אותם ממעשיהם.  על העולם להִשָּׁמע לקול האיש ההוגה והחוזה בעולם.  ביד העולם לשנות צורת הדבר.  בידו לעשותה לנוגה שמש-קיץ הולך ואור ורב-ברכה או לשואת-בלהות וסופת-קטב    וההבדל לתועלת העולם רב הוא לאין-ערוֹך!  צורת הדבר עשויה להשתנות מאד, אבל טיבו ופעולתו אינם עשוים להשתנות על-ידי כל כח תחת השמש.  אור או ברק, הברֵרה ביד העולם.  לא אם מכנים את אוֹדין בשם אל, נביא, כהן או שם אחר אשר פינוּ יקבנו;  אלא אם אנו מאמינים במלה שהוא משמיע לנו:  כאן הכל.  אם מלתו אמת, עלינו ךלהאמין בה;  ובהאמיננו בה, עלינו לְקַיֵּם אותה.  מה שֵׁם נִתן לגבור ולמלתו, או איך נקדם אותו או אותה, הוא בעיקר דבר הנוגע לנו ביותר.  אולם האמת החדשה גופה, הגִּלוי החדש והעמוק יותר של סוד העולם, יש בה באמת מטבע בשורת שמים, והיא תָכוף להִשָּׁמע לה. 

לאחרונה אעיר עוד על התקופה הכי-חשובה בתולדות חיי בורנס    והיא דְבַר בוֹאוֹ לאֶדִּינבּורג.  לפעמים נדמה לי, כי הליכותיו שם נתנו לנו את האות היותר נאמן כמה כח ועוז-גבר היו בו.  אם נתבונן בדבר, הנה מעמסה כבדה מזו כמעט אי-אפשר להטיל על כח איש.  ולפתע-פתאם!   כל מדת  "האריות", אשר היתה בעוכרי אנשים אין-מספר, כמוה כאן לעומת זאת.  הרי זה כאילו הגיע נפוליון למלכות, לא לאט-לאט, כי אם בן-לילה, ישר ממשמרתו בתור ליטנַנְט לארטילריה בגדוד La Fère.  בורנס, אשר עוד עמד אז בשנת העשרים ושבע לחייו, איננו עוד אפילו אכר;  בורח הוא לאיי הודו המערבית, להנצל מקלון וממאסר.  בחודש זה הוא אכר שירד מנכסיו ואבדה לו גם משכֻּרתו לשנה, שעלתה לשבע ליטרות סטרלינג, ובחודש שלאחריו הוא במסבה מזהירה של רמי-המעלה וגבירות יפות, מוביל אל השלחן דוכסיות מעולפות אבני-חן;  הוא אבן-השואבת המושכת אליה כל עין!  יש אשר מוצאים את האדם פגעים רעים כבדים מנשֹא;  אולם כנגד איש אחד היכול לשאת את האֹשר יש מאה אנשים היכולים לשאת את הפגעים.  מתפלא אני מאד על מדת בורנס לשאת את כל זאת.  כמעט אין למצוא איש שהתנסה בנסיונות קשים כמוהו ועמד בכל-זאת בנסיון.  מיֻשב בדעתו, לא משתאה, לא שפל-רוח ולא גבה-לב, לא בַּישן ולא מִתְנָאֶה:  הוא יודע בעצמו, כי הוא האיש רוברט בורנס;   כי תור-המעלה הוא רק ה"חותם שעל-גבי המטבע"[9], כי הפרסום הוא רק אור נר-שעוה, המראה מה טיבו של האיש, אבל אינו משנה אותו לטוב אף במה או עושה אותו לאיש אחר!   הוי, הנקל לפרסום לעשותו לאיש גרוע ממה שהיה, אם לא יפקח עין על זאת, לנאד נפוח מלא רוח    נפוח עד אשר יתפקע, ואז יהיה אריה מת, אשר  "אין תחיה לגופו", כאשר אמר האומר.  גרוע מן הכלב החי!  בורנס מעורר השתוממות בבחינה זוּ. 

ובכל-זאת, הוי, כאשר כבר העירותי על זה במקום אחר, אותם  "צַיָּדי האריות" היו בעוכרי בורנס והם הסַבּו בנפשו.  הם הם נטלו ממנו את היכֹלת לחיות.  הם התלקטו מסביב לו באחוזתו, הפריעוהו ממעשהו;  לא היה מקום אשר תרבה מהם הדרך אליו.  הוא לא היה יכול להשכיח מלבו, כי הוא הארי שבחבורה, אף כי באמת ובתמים השתדל בזה.  רוגז קופץ עליו, עמל וכעס, הוא נכשל בשגיאות;  העולם הולך ושָׁמֵם לו;  בריאותו, שמו הטוב, שלום נפשו    כלו ואינם כתֻמָּם    והנה הוא גלמוד מאד!   מחשבה נוּגה עולה על לבנו!  האנשים באו לראות אותו;  לא מתוך חבה ולא מתוך איבה אליו.  הם באו לשֵׁם שעשועים קצת:  הם השתעשעו די-צרכם;  וחיי הגבור נספו על-ידי-כך! 

ריכטר אומר, כי על-פני האי סוּמַטְרה יש מין  "חפושיות מאירות", זבובי-אש גדולים, אשר יושבי הארץ תוחבים אותם על קסמי עץ, למען האיר בהם את הדרך בלילה.  לבני מרום-העם יש היכולת לנסוע על-ידי-כך לאור נעים, והם מתענגים מאד עליו.  כבוד גדול לחפושיות המאירות!   אולם  – !     

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] רמז למכת הרעב באירלנדיה בימים ההם.  מדברי קרליל בספרו  Chartism,  פרק ה.

[2] עריץ אגריגנטי בארץ יון לפנים (565-549 לפני המנין הרגיל)  היה שורף את אויביו בתוך פר-ברזל אשר המציא.  לבסוף התפרצו מפניו עַם הארץ ושרפוהו בתוך הפר. 

[3] הוא שכר-הסופרים אשר שלם מוכר-הספרים אוֹסבּוֹרן לי'והנסון. 

[4] בתור תלמיד עני היה משרת למורים,  כמנהג הימים ההם. 

[5] James Boswell  עין עמוד 16 בהערה.

[6] אולם-שעשועים ידוע בלונדון. 

[7] איוב מ"א,  כ"א.  אולם הכתוב מדבר שם בלויתן. 

[8] הוא היה פקיד-המכס באותו חבל-הים בשוטלנדיה. 

[9] Rank is but the guinea-stamp,"

     A man's a man for a' that!"

                               משירי בורנס.