_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גיבורים ועבודת גיבורים: שיעור ששי: הגיבור בתור מלך

תומאס קרלייל

תרגם: איסר יוסף איינהורן

לתוכן הענינים

 

הגבור בתור מלך.   קרוֹמוֶל, נפּוֹליוֹן.  המהפכה החדשה.

(יום ששי, בעשרים ושנים לחודש מאי 1840)

 

אנו באים עתה אל הצורה האחרונה של מדת הגבורה, שאנו קוראים מלכות.  המושל באדם, האיש אשר עלינו לבטל רצוננו מפני רצונו ולהשתעבד אליו באמונים, ולמצוא אשרני בשעבוד זה, יש לחשׁבו להכי-נכבד בין האנשים הגדולים.  הוא לנו באמת מִכְלַל כל צורות הגבורה למיניהן;  הכהן, המורה, כל מעלה חלונית או רוחנית שנוכל לדמות בנפשנו כי היא שרויה באדם גלוּמה בו, כדי לשלוט בנו, לנהל אותנו תמיד בעצתו, להגיד לנו את אשר עלינו לעשות ביוֹם פלוני ובשעה פלונית.  הוא נקראRex  מושל, Roi שמו בלשוננו האנגלית עוד יותר נאה לו:  Könning,King, שהוראתו:  היכול, המוכשר.

עיונים רבים, הנוקבים ויורדים אל תחומים עמוקים סתומים, אשר באמת אין חקר להם, עולים מבלי משׂים במחשבתנו פה;  מרובם עלינו לחשׂוך פינו עתה.  אם כדברי בורקי, כי אולי בית-דין-צדק של שנים-עשר שופטים מושבעים הוא נשמת הממשלה, וכי כל מתן חוקים, משק מדינה, וכוחי הפרלמנט וכיוצא בדברים אלה מכֻוָּנים רק "לכנוס שנים-עשר איש, אשר אין משוא-פנים לפניהם, ולהושיבם לכסא שופטים מושבעים" –  לא-כל-שכּן רשאי אני לאמר, כי בכל נמוסי החברה אשר בארץ העיקר הוא למצוא את האיש ההוּא, אשר יתרון הכשֵׁר לו, ולהכתיר אותו בסמלי היכולת, בשררה, ביקר וגדולה, במלכות, בשלטון או בכל שם אשר פינו יקבנו, למען תת לו ידים באמת לנהל ולהוציא ולהביא לפי מדת כשרונו.  – הכל תלוי בזה.  אם דבר זה נעשה כהוגן או שלא כהוגן!  נאומי בחירות, הצעות בפרלמנט.  תקונים בסדרי הקונסטיטוציה, מהפכות צרפתיות, כל עצמם אינם מכַונים כולם אלא זאת או לא כלום!  מְצָא באחת הארצות את האיש הכי-מוכשר אש ישנו שם, הָקם אותו עָל אל המקום הגבוֹה מעל גבוה ועבוד אותו באמונים!  הרי לך ממשלה משוכה בארץ זו;  כל קלפי בחירות, נאומים נמלצים בפרלמנט, כל מנין דעות, עריכת קונטיטוציה או תכסיסים וחִשְבונות אחרים אין בידם שנות אותה טוב אף כקוצו ש יוד.  היא נמצאה במצב משוכל;  היא ארץ-חפּץ.  האיש הכי-מוכשר יש במשמע גם בעל הלב הכי-נאמן, הכי-יש, נכי-נדיב:  הדבר שהוא אומר לנו לעשות, הוא הכי-מחוכם, הכי-נכון שיש, לנו ללמוד באחד המקומות או באחד הזמנים;    הדבר שעלינו לעשות בכל-פנים ובתודה רבה מלאה אמון ובלי כל פקפוק!  מעשינו וחיינו יהיו אז מסודרים היטב עד-כמה שביד הממשלה לסדר אותם, זה יהיה סדר-מדינה שאנו מנשאים נפשנו אליו!

הוּי, יודעים אגו היטב, כי משאות-נפש אינם עלולים לעולם לצאת א הפֹּעל כתומם.  על משאות-הנפש להמצא תמיד במרחקים, ועלינו למצוא ברוב תודה ספוּקנו בקָרבנו אליהם בכל-פעם במדה לא זעומה!  אל ירבה איש למצוא תנואוֹת על עולמנו העלוב הזה, אומר שילר, ב"בואו למדוד באַמַּת-המדה של השֵלמות את פרי המציאות הדל".  אנחנו לא נחשוב איש כזה לאיש חכם;  אנחנו נחשוב אותו איש חוני זָעֵף בער.  מכל-מקום אין שכוח לעולם, כי יש משאות-נפש, וכי אם אין מתקרבים אליהם כלל, מתמוטט הכל!  לא יִמָּלט!  שום בנאי אינו בונה חומה לפי קו-אֲנָךְ בתכלית- השלמוּת;  לפי תורת ההנדסה אי-אפשר הדבר;  אך יֹשֶר קו-האנך במדה ידועה מספּיק לו וכבנאי נבון, הזקוק לסַיֵם מלאכתו ולסלק ידיו ממנה, הוא מסתפק בזה.  אולם אם הוא נוטה יותר מדי מן קו-האנך, וביחוד אם יזרה הלאה כל קו ומשקולת ויסדר אבן על אבן בהסח-הדעת, כאשר יבוא המקרה לידו –!  כמדומני, כי בנאי כזה הול בדרך רעה.  הוא שכח את הדבר, אבל חוק הכובד אינו שוכח לפעול פעולתו עליו;  הוא וחומתו יתמוטטו ויהיו לגל-מפלה!

זאת תורת כל המרידות, המהפכות הצרפתיות, המהומות החברתיות בימים הקדמונים והאחרונים.  אתם הרכבתם לראש את האיש האי-מוכשר ביותר!  חֲדל-אישים, חסר-אֹמץ וגס-רוח ביותר!  אתם שכחתם, כי חזק הוא, או הכרח טבעי לשום שָׂם את האיש הכי-מוכשר.  אבן צריכה לנוח על-גבי חברתה במתכֻנתה וכמשפטה.  בשרון מדומה, באחת, הרמאי מִסְתַּיֵעַ ברמאים בכל הנהגת עניני האדם למיניהם – על-כן רבה העזובה בהם והם תוססים ומחוללים כִּשָּׁלון, עוני ומצוקה לרוב:  מבחוץ כמו מבפנים או ברוחני אלפי רבבות אנשים רצוצים פושטים את ידם לעזרה הראויה להם ואינה.  אולם "חוק הכובד" עושה פעולתו;  אף אחד מחוקי הטבע אינו משבית פעולתו.  אלפי רבבות אומללים מתפרצים בסנקילוטיסמוס או במין שגעון אחר.  והנה האבנים והבנאים גם-יחד יוּטלו שם במשואות-תהו.

הבלים ולהג הרבה, אשר נכתבו זה כמאה שנה או יותר על דבר "משפט המלך מאת אלהים", עובשים תחתיהם בביבליותיקות של המלכות בארץ זו מבלי אשר איש יקרא אותם, חלילה לנו להפריע את יד הכליון השולטת בהם דומם, להעבירם מן העולם!  אולם בו בזמן אל לנו להניח כי יעלה עבטיט זה בתהוּ מבלי שישאיר אחריו מקצת מנשמתו-רצוני לאמר, כי הוא היה מכַון דבר-מה;  דבר-מה אמת, החשוב לנו ולכל אדם לשמור בלבנו.  להחליט, כי כל איש אשר תתפוש באקראי (אחת היא באיזו תחבולה תחזיק בו) ותחבוש לראשו מטיל-מתכת עגול ותקראהו מלך – תשרה עליו כרגע רוח-הקודש, עד כי יהיה כמין אֵל, ואלהים יאצול עליו רוח.  חכמה ומשפט, למשול בך ממשל רב:  היש לעשות אחרת מאשר להניח לדבר כזה לרקוב בגנזי הספרים?  אולם עלי גם להוסיף, והיא היתה כַוָנת האנשים הללו בתורתם על-דבר "משפט המלך מאת אלהים", כי במלכים ובכל שלטונות האדם, וביחסים אשר בני-אדם ברוּאי-אלהים עלולים לקבוע ביניהם, יש באמת או משפט אלהים או רשעת השטן.  אחת משתי-אלה!  כי שקר הוא עד היסוד מה שהורה לנו הדור האחרון הספקני, כי עולם זה הוא מכונת-קיטור.  יש אלהים בעולם;  וחותמו של אלהים או מרד ומעל בו נשקף מכל שלטון ומשמעת, מכל פעולות האדם המוסריות.  אולם אין לך פעולה מוסרית בין בני-אדם גדולה משל השלטון והמשמעת.  אוי לאיש הדורש משמעת והוא אינו ראוי לה;  אוי לאיש, הבועט במשמעת והיא ראויה לו!  הנה זהו חוק אלהים, אומר אני, אחת היא מה הם החוקים הכתובים בגוילים:  יש משפּט אלהים או רשעת השטן בכל שלטון האדם באדם.

לא יאֻנה נזק לאיש, אם ישים זאת אל לבו:  בכל מסבות החיים תקדם את פּנינו, אף בגדולות שבכולן, בלויֵליות ורויֵליות.  אני חושב את התורה המוטעת החדשה, כי יד האגואיסמוס בכֹּל והעולם נוהג על-פי יצרי לבוֹ הרעים של האדם, המכריעים ומנצחים זה את-זה, במלה אחת, כי אין סוד אלוה בחברת בני-האדם – לטעוּת נמבזה יותר, –  אף כי היא הולמת מאד דור כופר, – מזו של ה"משפּט מאת אלהים" לאנשים המכֻנים מלכים.  אני אומר:  מְצָא לי  Konning(יכול) אמתי, King (מלך) או איש רב-פעלים, ובידו זכות אלהים עלי.  כי נדע למצוא אותו בדרת המתקבלת במקצת על הדעת, ואחרי שמצאנו אותו יהיו הכל נכונים להודות ב"משפטו מאת אלהים":  הנה התרופה אשר עולם חולה מבקש אותה בכל מקום, בדוֹר זה!  המלך האמתי, כמוציא ומביא בחיים שבפֹעל ובמעשה, יש בו תמיד קצת ממדת כהן הראש – המוציא ומביא בחיי-הרוח, אשר ממנו תוצאות לכל המעשים והפעולות.  דבר-אמת גם במאמר, כי המלך הוא ראש הכנסיה.  אולם מוטב לנו להניח את הבל הפולמוס של דור מת, כי יהיה מונח בשלוה על אצטבי הספרים שלו.

 

אמנם ענין נורא הוא, כשעלינו לבקש את האיש "רב-הפעלים" שלנו, מבלי לדעת כיצד נתחיל בדבר.  הנה מצבו הקשה של העולם כיום!  הימים ימי מהפכה, זה מכבר.  הבנאי באבני-הבנין שלו, אשר הסיח לבו מן קו-המשקולת ומחוק הכובד, נָמוֹט ונפל תחתיו, והנה הכל מתהפך ומשמש בערבוביה.  אפס המהפכה הצרפתית לא היתה ראשית הדבר, אדרבּה, היא היתה הסוף, כאשר אנו מקַוים, יותר נכון לאמר, כי ראשית הדבר היתה לפני שלש מאות שנה, לאמר, ברפורמציה של לותיר.  כי הדבר אשר קרא עוד לעצמו כנסיה נוצרית היה לדבר-שקר אשר התהלך במצח נחושה והתאמר לכפר עונות האדם בעד בצע כּסף ולעשות עוד דברים אחרים, אשר, באמתו הנצחית של הטבע, לא עשה אחרי-כן:  פה היה צפוּן שֹׁרש הרע.  מכיון שהמצב הפּנימי היה ברע, כל המצב החצוני הלך הלוך ורע.  האמונה נאספה;  בכֹּל היה ספק כפירה.  הבנאי השליך מידו את קו-האנך;  ואמר בלבו: "מה לי לחוק הכובד?  הנה אבן מונחת על-גבי אבן!"  הוי, האם לרבים מאתנו אינה מוזרה עוד גם עתה הדעה, כי יש אמת-אלהים במעשי בני-האדם ברוּאי-אלהים, כי הכל אינו כמין "העויה", "תחבולה בשעה הדחק", "נכלי דפלומטיה" וכיוצא בדברים אלה.

למן היום שלותיר היה אנוס להחליט: "אתה המתקרא אפיפיור, אתה אינך כלל אב בשם אלהים, הנך מקסם-שׁוא, ואיני יודע מה שם אכנה אותך בלשון נקיה!"  – למן היום ההוא והלאה עד קול-התרועה אשר פרץ מסביב לקַמִּיל דֵּימוּלֵין בפַּלֵּי רוֹאֵיֵל:  " Aux armesl"  (אל הנשק!), כאשר התקומם העם נגד כל מיני מקסם-שוא, – אני מוצא השתלשלות היסטורית מחויבת.  קול-התרועה הזה, כה מבהיל, קול-התופת כמעט, היה בו דבר-מה נשגב.  עוד פעם קול עמים אשר הקיצו משנתם;    אשר התנערו כמבוהלים ונבוכים, כמו מתוך בִּעותי חלום, כמו מתוך שנת המות, וחשו רגש עמוּם, כי החיים הם מציאות, כי דבר-אלהים אינו תחבוּלה בשעת הדחק, נכלי דפלומטיה!  קול-תופת; –  כן, יען כי לא חפצו אחרת!  קול-תופת, יען כי לא קול-שמים או קול-הארץ.  תִּכְלה הפחזות והצביעות, ותחל תומת-לב איזו שהיא.  יעבור עלינו מה, ממשלת בלהות, מוראי המהפכה הצרפתית, או כיוצא באלה, עלינו לשוב אל האמת.  הנה פה אמת, כאשר אמרתי, אמת עוטה אש-תופת.  מכיון שלא חפצו בה בצורה אחרת!

 

בחוגי-חברה חשובים באנגליה ובמקומות אחרים היתה נפרצה הדעה, כי העם הצרפתי יצא מדעתו בימים ההם;  כי המהפכה הצרפתית היתה מעשה שגעון כללי וכי ארץ צרפת וחלקי-ארץ גדולים נהפכו לפי שעה למי בֶּדְלם[1], המאורע התפרץ והתחולל;  אבל הוּא היה שגעון והבל-אשר חלף עבר עתה לאשרנו אל עולם החלומות והדמיונות! –  לפילוסופים שאננים כאלה היו בודאי שלשת ימי החודש יולי 1830 לחזיון מתמיה.  הנה קם עוד פעם העם הצרפתי, מזוין וערוך למלחמת-מות;  הנה הם ממיתים וגם מוּמָתים, למען הוציא אל הפֹעל אותה המהפכה הצרפתית.  בניהם ונכדיהם של אותם האנשים, כנראה, עומדים במרדם;  הם אינם מתכחשים לה;  הם רוצים להוציא אותה אל הפֹעל;   הם בוחרים להִיָּרות, אם לא תצא אל הפֹעל!  אין לך חזיון מחריד מזה לפילוסופים אשר ערכו שיטת-החיים שלהם על יסוד תורת ה"שגעון" הזה.  אומרים, כי לב הפרופיסור וההיסטוריון הפרוסי נִיבּוּהר המסכן נשבר בקרבו על זאת;  נפל למשכּב – ולא יאומן כי יסופר – ומת במחלת שלשת הימים האלה!   אמנם לא מות גבורים הוא ביותר! –  טוב קצת משל רֵסין, אשר מת מפני שלוּאי הארבעה-עשר הראה לו פעם אחת פנים נזעמים.  הארץ כבר נשאה בימיה זעזועים קשים;  ואפשר היה לקוות, כי תהיה לה תקומה גם מפני שלשת הימים האלה, וגם אחריהם תוסיף עוד לסוֹב על צירה!.. שלשת הימים הגידו לכל בני-תמותה, כי המהפכה הצרפתית, אף כי דומה היתה למעשה שגעון, לא היתה רתחנוּת ארעית של בֶּדְלם, כי אם פריה הנאמן של הארץ הזאת, אשר אנוּ חיים בה כולנו;  כי באמת היתה עובדה, וכי בכלל נוח לו לעולם לראות אותה כזאת.

ואמנם אלמלא המהפּכה הצרפתית, לא היינו יודעים מה לעשות בדור כזה.  אנחנו נקדם את המהפכה הצרפתית כמו מלחים אשר ספינתם נטרפה בים מקדמים את הצוּר השמֵם בעולם שאין בו אלא מצולות, תהום וגלים.  חזון-פלאים נאמן, אף כי נורא ומבהיל, לדור הכוזב, המעֻשה והמתְנַוְנה ההוא;  אות ועֵד הוא לנו עוד פעם, כי הטבע הוא למעלה מן הטבע;  אם לא מעשה אלהים, הנה הוא מעשה השטן;  כי המראה המדומה אינו המציאות;  כי עליו להעָשות מציאות, ואילוּלי כן יהיה העולם למאכולת-אש על ידו ויאֻכּל ויהיה לְמה שהוּא לאמר, אפס!  קץ המראה המדומה בא;  בא הקץ לנמוסים שגורים ריקים;  לדברים הרבה בא הקץ.  הדבר הזה הָכרז בעולם כמו בשופר-המשפט של אחרית הימים.  כל הקודם להבין זאת, הרי זה חכם יותר.  הרבה דורות מלאים מהומות יעברו עד אשר יבינו בני-אדם זאת;  אי-אפשר לשלום בעולם קודם לכן!  איש בעל-נפש המוקף, כמו תמיד, עולם מלא סתירות יכול לחכות באֹרך-רוח, יכול לחתור באֹרך-רוח לעשות פעולתו בתוכו.  משפט המות נחרץ בשמים על כל זאת;  משפט מות נחרץ עתה על כל זאת גם בארץ:  את זה עליו לראות בעיניו.  ובודאי, כמדומני, בראותנו את הדבר מצדו השני, כמה מכשולים עצומים מונחים פּה, וכמה מתבּלטים בכל הארצות בחמת-כח ונבהלים לדרוש, כי יסירו אותם – הנה יש למצוא על-נקלה עבודה אחרת לעשות מאשר לפעול היום במקצוע הסנקולוטיסמוס.

בתנאים כאלה נעשית בעינַי "עבודת גבורים" לעובדה יקרה לאין-ערוֹך;  העובדה הכי-משמחת שאנו רואים בעולם בימינו.  תקוה נצחת צפונה בה להליכות העולם.  אלמלי ספו תמו כל המסורות, כל הסדרים, כל האמנות והדעות והחברות אשר הקים האדם מימיו, הנה הדבר הזה ישאר.  הודאוּת כי גבורים נשלחו אלינו;  כשרוננו והכרחנו להעריץ גבורים, כשהם נשלחים אלינו.  הדבר הזה מזהיר ככוכב הצפוני מבעד לעבי עשן ואבק, הֶרס ונֵפץ ומשאַת-אש.  

עבודת גבורים היתה מתמיהה מאד את הפועלים והלוחמים הללו במהפכה הצרפתית.  לא היתה יראת-כבוד לאנשים גדולים;  אפילו לא תקוה או אמונה או גם חפץ כי אנשים גדולים יקומו שוב בעולם.  הטבע, אשר היה בעיניהם ל"מכונה", היה חסר-אונים;  לא היה בכחו להוליד אנשים גדולים:    אני אֹמֵר לו,  כי יחדל אפוא להיות, לא נוכל לצאת ולבוא בלי אנשים גדולים!  – כן גם אינני מוצא תנואות על ה"חופש והשויוֹן", ועל הדעה, כי מכיון שאנשים גדולים אינם בגדר האפשרות נמצא ספוקנו בהמון בני-אדם, שפרצופיהם שוים, סכלים ופעוטים.  אמנם בימים ההם ובמקום ההוא היתה אמונה זו מובנת מאליה.  "חופש ושויון";  אין צורך עוד בבני-עליה.  עבודת גבורים, יראת-כבוד לבני-עליה כאלה הוחזקה לשקר, שקר היא כולה;  אין לנו עוד חלק בה.  ככר היו לנו זיוּפים כאלה לרוב, אין אנו רוצים לסמוך עתה על דבר!  מפני שהרבה מטבעות מזויפות פסולות היו עוברות בשוק, נפוצה האמונה, כי אין עוד כל זהב – וגם האמונה, כי אפשר לצאת ידי חובתנו בלי זהב.  את הדבר הזה אני מוצא הוא טבעי מאד, לפי מצב הדברים אז.

ובכל-זאת ודאי הוא, כי איננו אלא המעבר מן השקר אל האמת.  אם נראה אותו כאמת כולה, שקר הוא כולו – פרי עִוָּרון ספקני גמור, שאינו אלא  שואף לראות.  עבודת גבורים מתקימת תמיד ובכל מקום:  לא אמוּנים ודבֵקוּת בלבד;  היא משתרעת למן עבודת אלהים עד מקצועות החיים המעשיים הנמוכים.  "הִכֹּף לפני בני-אדם", אם אין הדבר העויה ריקה בלבד, שמוטב להסתלק ממנה מאשר לְקַיֵּם אותה, היא עבודת גבורים – ההודאה כי בדמות אחִינו יש דבר-מה אלהי;  כי כל אדם הנברא-בצלם הוא, כדברי נובלים, "גִּלּוּי אלהים בבשר". גם אלה אשר המציאו את כל נמוסי-חן אינם שקר או העויה, אין להם צורך להיות זאת.  ואמוּנים ודבקוּת, אפילו עבודת אלהים, עודם בגדר האפשרות;  וגדולה מזו, הם הכרחיים.

יתר על כן, האם לא נוכל לאמר, כי בעוד אשר כל-כך הרבה מגבורינו פעלו ביחוד בתור אנשים מורדים, בכל-זאת כל אדם גדול, כל גבר תמים הוא לפי טבעו בן-הסדר, לא בן-אי-סדר?  גורל מר הוא לאדם ישר לעבוד במהפכות.  הוא נראה כאנרכיסט;  ואמנם, ספחת קשה של אנרכיה דבֵקה בו על כל צעד ושעל – בו, אשר האנרכיה זעומה ושנואה לנפשו!  תפקידו הוא הסדר;  והוא תפקידו של כל איש.  הוא פה כדי לעשות את אי-הסדר, את התהו, לדבר מסודר ומתוקן.  הוא שליח הסדר.  וכי כל מעשי האדם בארץ אינם יצירת סדר?  הבנאי מוצא לפניו גָּלְמֵי עצים;  מטיל בהם צורה, מעמיד אותם על מתכֹּנת קצובה לשם תכלית ותשמיש ידוע.  כולנו הננו שונאים מלדה.  לאי-סדר;  רע ומר לכולנו לשלוח ידנו בצורות, לנתוש ולנתוץ, להאביד ולהרוס;  לאדם גדול, שהוא אדם יותר ממנו, רע ומר הדבר כפלים.

ובכן כל עניני האדם, אפילו מעשה השגעון הקיצוני של הסקוּלוטיסמוס הצרפתי, יוצרים על-כרחם סדר ושואפים אליו.  ואומר אני, כי אין אף איש בעולם, לוּ גם יתהולל במשובת שגעונו, אשר לא ישאהו לבו כאחד אל הסדר בכל רגע.  כל חייו מכַונים לכך;  אי-סדר הוא כליון, מות!  אין תֹהו שלא יבקש לו מרכז להתנועע סביבו.  כל עוד שהאדם הוא אדם, אחד האנשים כקרומוֶל או כנפּוליון, הוא אחרית דְּבַר כל קוּלוטיסמוס.  מלבּב הדבר:  באותם הימים שיראת גבורים היתה דבר לא יאֻמן לכל איש, בכל-זאת יצא טבעה בעולם והתגדרה במעשה, באֹפן שכולם מודים בה.  "המשפט מאת אלהים" אם נבין אותו לאשורו, משמעו:  כח אלהי!  בעוד שהנוסחאות הכוזבים הישנים נעשים כעפר לדוש, מתרקמים חמרים חדשים, איתנים, מבלי אשר פּלל זאת אדם.  בדורות-פְּרָצים, בשעה שהמלכות גופה מתה ובטֵלה למראית-עין, קמים שוב קרומוֶל, נפוליון בתור מלכים.  עלינו להתבונן עתה אל תולדות האנשים האלה כאל גלגול-הצורה האחרון של מדת הגבורה.  הדורות הקדמונים חזרו ליָשנם לפנינו.  הדרך אשר מלכים קמו בה ואשר המלכות גופה נתקנה על-פיה בראשונה נגולה לפנינו שוב בתולדות שני אלה.

מלחמות-אזרחים רבות היו לנו באנגליה;  מלחמות השושנה האדומה והלבנה, מלחמות שמעון דֵּי מונטפורט;  מלחמות לרוב, שזכרונן אינו חשוב ביותר.  אולם מלחמה זו של הפוריטנים עולה בערכה על כל שאר המלחמות.  בסמכי על רגש הישֶׁר שבכם, כי ימֵלא אחרי הדברים שאין לי פנאי להגיד פה, אני מכנה אותה שוב חלק אותה המלחמה הכללית הגדולה, אשר היא בלבד הִנֶּהָ יסודם של דברי ימי-העולם באמת – היא מלחמת האמונה בכפירה~ מלחמת האנשים שעצם מהותם של הדברים להם עיקר עם האנשים שהעיקר להם הוא המראה החיצון וצורת הדברים.  הפוריטנים הם בעֵיני רבים כותתי-פסלים פראים בלבד, הורסי-צוּרות הוללים;  אולם נכון מזה לכנות אותם שונאי צורות שהאמת נעדרת בהן.  כסבורני, כי אנו יודעים לכבד כמוהם את לויד[2] ואת מלכו.  לויד המסכן היה לפי דעתי, איש רפה-רוח וגבר לא-יצלח, לא איש-אָון;    קפדן אומלל, ולא איש גרוע מזה.  "חלומותיו" והזיותיו אשר היו לשחוק, הנה חוּט של חסד ונעימות משוך עליהם.  הוא דומה למפקח על בית-ספר.  שאינו רואה בעולמו אלא נמוסיו ותקנותיו של בית-ספר;  ולפי מושגיו הם הם גופי החיים, והם המביאים גאולה לעולם.  והנה במושגיו העלובים המוצקים הללו הוקם פתאם בראש העם, לא בראש בית-הספר, לנֵצח על עניני האדם הכי-מסובכים והעומדים ברומו של עולם.  הוא סובר, כי הם צריכים להתנהג על-פי הסדרים המהוגנים המקובלים;  ולא עוד, אלא שבח הוא להם להגדיל ולהאדיר את הסדרים הללו ולנהוג בהם סלסול.  כאיש רפה-רוח הוא שואף אל מטרה זו בחמת-כח, כאחוּז-עֲוִית;  מתרפק עליה ואינו משגיח לא בקול התבונה ולא בקריאת תחנונים!  הוא חפץ, כי תלמידיו יקימו את תקנות בית-ספרו;  זאת לו ראשית כל, וזולתה – אין כל.  הוא קפדן לא-יצלח, כאשר אמרתי.  הוא דמה בנפשו, כי העולם הוא בית-ספר, והעולם לא היה בית-ספר.  הוי האם לא קשה היה גורלו?  לו גם חטא חטאים כבדים מאד, האם לא לקה על כולם באֹפן מבהיל?

צדקה היא לאדם להחזיק בנמוסים וצורות;  הדת וכל דבר זולתה דרכם ללבוש צורה.  בכלל העולם הַלָּבוּש-צורה הוא היחידי הראוי ליִשוּב.  אינני משבח את הפוריטנים על העֵירוֹם וחֹסר הצורה של הפוריטניות;  אני מצטער על הדבר.  ואין אני משבח, אלא את הרוח אשר הזקיקתם לכך.  כל תֹכן לובש צורה;  אולם יש צורות נכוות, מתאימות, ויש גם לא-נכונות ולא-מתאימות.  בקצרה יש להגדיר:  צורות הגדֵלות מסביב לתֹכן, אם נבין זאת היטב, תהיינה מכֻוָּנות לטיבו ולערכו האמתי, ותהיינה נכונות וטובות;  צורות שנטפלו לתֹכֶן מסביב לו הן גרועות.  אני משחר אתכם להתבונן בדבר.  זה מַפְלֶה את הנכון מן הכוזב בנמוּסי-פומבי,הדרת עוז מן הנוי וההִדּוּר הריק בכל עניני האדם.

אין זאת כי אם יש מדת אמת, אי-אמצעיוּת טבעית בנמוסים.  גם בחברת –בני-אדם רגילה מאד, הנה האיש הנושא "נאום מן המוכן", כמו שאנו מכנים זאת, האם איננו למורת-רוח בעינינו?  אפילו בסַלּון – כל קידות ונמוסי-חן הנראים בעיניך ככרכורים שאין יסודתם במציאות הפנימית, החפשית, הם דבר שאתה רוצה להפטר ממנו.  והנה שער בנפשך, כי הוא דבר שיש לו ערך ממשי, דבר העומד ברומו של עולם (כאשר היא עבודת האלהים), אשר נפשך הנדהמה משפעת הרגשות אינה יודעת לבטא אותו בכל ניב-שפתים, ועל-כן היא בוחרת בדומיה סתם מכל דבר-שפתים – מה-נאמר על איש אשר יקום להביע או לתאר את הדבר תחתינו במחזה ערוך במסוה ואֲפֵר – איש בזה יִסּוֹב ויפנה לו חיש-מהר, אם גופו חביב עליו.  הנה בנך יחידך מת עליך;  אתה נאלם דום, נדכה ושחוח, גם דמעה אין בעיניך, והנה איש טרחן לא-ידע-בֹשׂת מציע לפניך לחוג את לויתו כמנהג היוָנים הקדמונים!  חג-מסכות כזה לא רק אינו מתקבל על הדעת, כי אם הוא מגונה וכל נפש אדם לא תוכל שאתו.  הוא אשר הנביאים הקדמונים קראו אותו "עבודת אלילים", מוּסר הבלים;  הוא דבר השנוא תמיד לכל בעל-נפש.  אנו יכולים להבין במקצת מה היתה כַונת הפוריטנים העלובים הללו.  לויד, אשר חנך את בית-הכניסה St. Catherine Cread , לפי סדר העבודה המתֹאר לפנינו[3], ברוב קידות והשתחויות, תנועות-ידים וקריאות, הנה הוא בודאי יותר קפדן מחמיר ומדקדק בנמוסים, הבהוּל על "תקנות בית-הספר", מאשר נביא בעל-נפש, החרד לעצם הדבר!

הפוריטניות מצאה, כי אין לשאת נמוסים כאלה;  היא דשה בעקֵבה נמוסים כאלה;  עלינו לסלוח לה על אשר אמרה:  "מוטב בלי נמוסים כלל מנמוסים כאלה! "  היא עמדה והטיפה מעל בימתה הפשוטה ועֹרה, ורק ספר התנ"ך בידה!  אכן איש המטיף דברים היוצאים מעומק לבו להכניסם לעומק לב אחרים:  האם אין זאת באמת מהותה הפנימית של כל כנסיה?  יש לבכר את המציאות הערומה הכי-קשה על כל דבר מדומה, אפילו כשהוא עוטה הוד והדר.  מלבד זאת, היא תלבש לאט-לאט את הצורה הראויה לה, אם היא אמת!  אַל-נא נדאג לה, אל-נא נדאג לה כלל!  אם יש לפנינו אדם חי, ימצא גם לבוש בעדו;  הוא בעצמו ימצא לו לבוש.  אבל שמלות, המתאמרות להיות שמלות ואדם כאחד! –  בשלש מאות אלף מַדֵּי-מלחמה לא נעצור כח "לגבור במלחמה על הצרפתים";  אנשים צריכים להיות בתוכם!  אכן הצורה החיצונה אינה צריכה להבָּדל מן המציאוּת, כי אם לא כן – הנה בודאי יִמָּצאוּ אנשים אשר יתקוממו נגד הצורה המדומה, כי היתה לשקר!  הריב אשר התגלע בין השנַים הצוררים זה לזה, לויד והפוריטנים, ימיו כימי הארץ.  הם אסרו אז מלחמה כבדה ביניהם בכל אנגליה;  הם הכריעו את דבר המלחמה במדה ידועה ותוצאותיה גדולות ורבות לנו.

 

הדור שקם מיד אחרי דור הפוריטנים לא היה מוכשר להוציא לאור צדקת הפוריטנים ותורתם.  צ'רלז השני והרוצֶ'סטרים שלו לא היו ממין האנשים אשר היינו מושיבים לכסא להוציא משפט על טיבם וערכם של אנשים כאלה.  כי אפשר שתהיה אמונה או אמת בחיי איש, אותה שכחו גם הרוצ'סטרים העלובים הללו, גם הדור אשר הם פתחו את הפוריטניות תלו על העץ – כמו את עצמות מנהיגי הפוריטנים, אף-על-פי-כן פעולתם הלכה הלוך והתקַיֵּם.  כל פעולת אמת של אדם, אף אם תתלה את בעליה על כל העצים שבעולם, על כרחך תתקֵים.  יש לנו דתי Habeas Corpus , באי-כח עם חפשים;  מכירים בכל רחבי תבל, כי כל בני-האדם הם בני-אדם חפשים, כאשר אנו קוראים זאת;    או כי הם צריכים להיות כן, ויהיו כן – אנשים המיסדים את חייהם על המציאות והצדק, לא על מסורות שהיו ללא-צדק ולמקסם-שוא!  מקצת הדבר הזה ועוד הרבה כיוצא בו היו פעולות הפוריטנים.

ואמנם במדה שהדברים נעשו גלוים וידועים לכל, התחיל טיבם של הפוריטנים להתברר.  זכרונם הוסר אחד אחד מעל עץ התליה;  ולא עוד, אלא מקצתם הֹעֲלו עתה למעלת קדושים.  גם אֶליוֹט, הַמְפְּדֵן, פִּים, אפילו לודלוו הוּטְשִׁינסוֹן, וֶן נחשבים כעין גבורים;  בתור אבות-גולים פוליטיים, אשר עלינו להחזיק להם טובה רבה על הדבר העושה אותנו לאנגליה חפשית.  כיום לא יִנָּקה רע כל איש אשר יאמר על האנשים האלה כי היו זדים ועושי רשעה.  מעטים הם הפוריטנים ידועי-שם אשר לא מצאו להם מליץ מגיד ישרם באחד המקומות, ואשר אנשים בעלי-נפש לא יחלקו להם יראת-כבוד ידועה.  רק פוריטני אחד, כמדומני, כמעט הוא לבדו, קרומוֶל המסכן שלנו, כנראה, עודנו תלוי על העץ, ואינו מוצא לו בשום-מקום איש אשר יריב ריב חרפתו.  אותו לא ינַקה מעון כבד גם צדיק גם רשע.  הוא איש חרוץ מאד, בעל כשרון רב, אמיץ-לב וכו';  אולם הוא בגד בדבר שנלחם לו!  רודף כבוד, חורש און, תוכו אינו כברו;  מתחסד צבוע, חנף פרוע וגם, אשר הפך את כל אותה המלחמה הנאדרה לשם החֹפש הקונסטיטוציוני לשחוק-התולים מדאיב, אשר ערך להנאתו בלבד.  דברים אלה ועוד גרועים מאלה הם מחפאים על קרומוֶל.  ואחרי-כן הם מעריכים אותו מול וַשינגטון ואחרים, ועל-כולם מול פים ו הַמְפְּדֵן נדיבי-הלב, אשר את פעולתם הנשגבה הוא גזל והשפיל לדבר תפל ומפלצת.

דעה זו על קרומוֶל היא בעינַי פרי-אמת של דור כזה אשר חי במאה השמונה-עשרה.  הדבר שאמרנו על המשרת יִכון גם לספקן;  הוא אינו מכיר את הגבור בשעה שהוא רואה אותו.  המשרת מיַחל לראות בגדי ארגמן, שרביט זהב, שומרים לראש ותרוּעות חצוצרות;  הספקן במאה השמונה-עשרה מצפה לראות נוסחאות מתוקנים, מכובדים, "עיקרים" או שם אחר אשר פיו יקבנו;  הוא שִוָּה למדבָּרו ולהליכותיו צביון של "מכובד", היודע לדרוש לכבוד עצמו בשפה נמלצה ולגנב לב הבריות בדור נאור וספקן כשל המאה השמוֹנה-עשרה!  בעצם, הוא והמשרת מצפים לראות דבר אחד:  תפארת מלוכה מקוימת ומקובלת, אשר גם הם נכונים אז לקַיֵּים ולקבל אותה!  המלך הבא אליהם במצב פרוע, בלי תכונה רבה, לא יהיה מלך.

כשאני לעצמי, חלילה לי לאמר או להבליע ברמז אף דבר בגנות האנשים כהמפדן, אֶלִיּוֹט, פִּים, אשר לפי אמונתו היו אנשים מהוגנים מאד והביאו רוב ברכה.  אני קראתי בעיון את כל הספרים והרשומות על-אודותיהם אשר יכולתי למצוא, – ואדיר חפצי היה להעריץ, לחבב ולעבוד אותם כגבורים;  אולם צר לי לאמר, אם עלי להגיד את האמת לאמתה, כי העליתי מעט בידי!  באמת מצאתי, כי לשוא כל עמלי.  אמנם כולם הם אנשים מהוגנים.  הם מתהלכים לפנינו בגאון ועוז, בלשונם לשון-למודים מתונה מתוקנה, בדעותיהם הפילוסופיות, בנאומיהם הפרלמנטריים הנמלצים, בכספי האניות ו"מלוכות האדם"[4] שלהם;  חבורה קונסטיטוציונלית מאד, בעלי צורה, בלי דופי!  אפס לבנו נשאר קר לעומתם;  רק כח המדמה מתאמץ לחלוק להם כבוד במקצת.  מי האיש אשר בלבו תקדח אש אהבת-אחים לעומת האנשים האלה?  הם נעשו לאנשים משעממים למאד!  לפעמים אנו עומדים נבוכים בתוך המליצות הקונסטיטוציונליות של פים המופלא עם "השביעית והאחרונה" שלו.  מרגישים אנו, כי אף-על-פי שהוא דבר משובח מאד, אבל הוא כבד מאד – כבד כעופרת, צחיח כחמר לבֵנה;  כי, בקצרה, לא השאיר אחריו לפנינו בלתי אם מעט או לא-כלום.  אנו מניחים את המכובדים האלה על מכונם בכוּך-הכבוד שלהם.  קרומוֶל הנזוף, האיתן הנה האיש האחד בכולם שאנו מוצאים בו עוד רוח אנוש.  הלוחם הפרא הגדול, הוא לא ידע לכתוב בשפה נמלצה "מלוכת האדם";  הוא לא דבּר, לא פעל ולא עשה בסדר מתוקן ומהיר;  לא ידע לדרוש לכבוד עצמו, אולם הוא עמד ערום נגד הבריות, בלי שריון של צחות;  הוא נאבק בענק פנים אל פנים, כתף מול כתף עם אמתתם הערומה של הדברים!  הנה סוף-סוף האיש אשר נחמדהו!  אודה ולא אבוש, כי אני מעריץ איש כזה למעלה מכל שאר האנשים.  אנשים נכבדים חלקים למשעי אשר לא יצלחו הרבה אנו מוצאים לרוב.  אין להחזיק טובה רבה לאיש על נקיון כפיו, אם לא יעסוק בעבודה אלא בנעלי-יד.

כן, גם אין להפריז על ערך הסבלנוּת הקונסטיטוציונלית, אשר המאה השמונה-עשרה נהגה בשאר הפוריטנים המאושרים ממנו.  רשאים אנו לאמר כי זוהי פרשה של נמוסים וספקנות כיתר הדברים.  אומרים אמור, כי דְבַר עצב הוא לזכור, כי החֹפש האנגלי שלנו הוּסר על-ידי "אמונה תפלה".  הפוריטנים הללו באו בעיקרי-אמונה קַלְוִינִיסְטִיִּים בלתי- מתקבלים על הדעת, באנטי-לוידיסמים, בעיקרי דת וֶסטמינסטר;  ודרשו, וביחוד וראשית-כל דרשו את החֹפש, לעבוד את האלהים על-פי דרכם הם, החֹפש  להטיל על עצמם את המסים  הנה הדבר שהיה להם לדרוש ולדרוש!  אמונה טפלה, קנאוּת, הדיוטוּת מחפירה בפילוסופיה הקונסטיטוציונלית היא לתבוע דבר אחר זולתו! –חֹפש הטלת המסים?  שלא להוציא כסף מכיסנו בלי טעם ונמוק נכון.רק דור שומם, סובר אני, היה דורש זאת כראש וראשון לכל זכיות האדם.  אדרבה, אומר אני.  איש ישר ימצא בכלל טעם נכון מזה של הכסף, בכל צורה שהיא, אם יחליט למרוד בממשלתו.  עולמנו הוא כולו נלוז והפכפך;  וכל אדם כשר יתברך בלבו לראות כל מין ממשלה עומדת על מכונה באֹפן לא קשה מנשֹא;  ופה באנגליה, גם עד היום הזה, כסבורני, לא טוב יהיה לו אם לא יהיה נכון לשלם מסים רבים מאד, אשר לא ידע שחרם.  עליו אפוא לנסות דבר באקלים אחר, לא בשלנו.  גובה מסים?  כסף?  הוא יאמר: "קח את כספי, מאחר שבידך הדבר, ורצונך בכך, קחֶנו, – כַּלך-לך עם כספי, והניחני לעסוק בעבודתי פה.  אני עודני חי;  יכול אני לעבוד עוד, גם אחרי שלקחת ממני את כל כספי!"  אולם אם יבואו ויאמרו אליו:  "הודה בשקר;  העד כי עובד אתה אלהים, בשעה שאינך עובד אותו;  אל תאמן בדבר שאתה חושב לאמת, כי אם בדבר שאני חושב לאמת או במה שאני מתאמר לחשוב לאמת!"   הוא יענה:  "לא, בישע אלהים, לא!  בידך לקחת את כיסי;  אולם את עצמוּתי המוסרית לא אתן לקפח.  הכיס נתוּן לכל שודד אשר יפגעני בדרך באקדח טעון כדור-יריה;  אולם עצמותי המוסרית היא שלי ושל האֵל יוצרי;  היא אינה שלכם, עד-מות אתקומם בפניך, אמרוד בך, ובכלל אשחק לכל צר ומצוקה, לתנוּאות ולמהומות ואָגֵן עליה".

ואמנם הסבה אשר הניעה את הפוריטנים היא בעינֵי היחידה אשר בידה ללמד זכות על המרד.  היא היתה הרוח החיה בכל המרידות הצודקות בקרב בני-אדם.  אפילו את המהפכה הצרפתית לא חולל הרעב בלבד;  לא, כי אם רגש אשר לא יכול שאת את השקר, שכבש לו את כל הלבבות ולבש עתה צורת רעב, רזון ומגעֶרת חמרית כללית ועל-ידי-כך נעשה לשקר וַדאי בעיני הכל!  אנחנו נעזוב את המאה השמונה-עשרה עם "חֹפש הטלת-מסים" שלה.  אנחנו לא נתמה על החפץ, כי ערך אנשים בהפוריטנים הוּעם בעיניה.  איך יוכלו אנשים שאינם מאמינים בשום הויה לעמוד על טיבה של נפש-אדם הֹוָה'  הכבירה בכל ההויות, זאת אומרת, לשמוע את קול יוצר-העולם, המדבר עוד ממנה אלינו?  כל דבר שאין לתת אותו ענין אל הלכות קונסטיטוציוניות ב"הטלת המסים" ועוד ענינים גסים כאלה, הנתפסים בחוּש, דור כזה יזרהו הלאה בהכרח כדבר אין חפץ בו.  המפדן, פים וכספי-אניות יהיו לנושא-ענין להרבה נאומים קונסטיטוציוניים נמלצים מאזרי זיקות – המזהירים אם לא כמראה אש, הנה כעין הקרח;  וקרומוֶל, אשר אין לדרוש אותו כמין חומר, יהיה להם לאיש אשר שגעון וצביעות ועוד דברים רבים ישמשו בו בערבוביה.

 

עלי להתוַדות, כי עוד משכבר-הימים היתה בעיני הדעה על תהפוכות לב קרומוֶל לדבר לא-יאֻמן.  ולא עוד, אלא לא אוכל להאמין כזאת על כל אדם גדול.  המון אנשים גדולים נחשבים בדברי-הימים כאנשים כוזבים, אוהבי-עמם;  אולם אם נתבונן בדבר, הנה הם בעינינו רק כתמונות, צללים סתומים;  צללים סתומים;  אין אנו מתבוננים אליהם כלל כאל אנשים אשר היו חיים וקַיָּמים.  רק כופר המרפרף על הדברים, שעיניו אינן רואות אלא את פני הדברים וחיצוניותם, יכול ליצור לו מושגים כאלה מאנשים גדולים.  האפשר בעולם לנפש גדולה בלי הכרה.  שהיא יסודתה של כל נפש ממשית גדולה או קטנה? –  לא, אין אנו יכולים לתאר לפנינו את קרומוֶל  כדבר כחש ומרמה;  כל מה שאני מרבה לחקור אותו ואת ארחות חייו, כי אני ממעט להאמין בזה.  ומדוע נתאר אותו לפנינו כזה?  אין כל ראיה לדבר.  האם לא לפלא הוא, כי אחרי כל תִּלֵּי-תלי הדבות הרעות אשר חפאו עליו.  אחרי אשר הציגוהו לרַאֲוָה כאבי-אבות השקרנים, אשר לעולם או כמעט לעולם לא דבּר אמת, כי אם תמיד הערים לחקות את האמת, עוד לא נתבדה ונאחז אף בשקר אחד בברור.  אבי-אבות השקרנים, ולא דבּר שקר אף פעם אחת.  אף דבר-שקר אחד אשר אוכל לראות בעליל.  דומה הדבר לשאלה אשר שאל בּוֹקוֹק את גרוטיוּס;  איפה היא הראיה ליונת-מוחמד?  אין ראיה לדבר!  – נעזוב את כל משאות-השׁוא והדבּות הרעות, כראוי למשאות-שוא.  הם אינם שמים לפנינו דמות האיש;  הם צלמי בלהות, פרי השנאה והבערוּת כאחד.

אם נתבונן אל האיש בעינינו אנו, הנה רעיון אחר, כמדומני, יעלה על לבנו.  האם כל הדברים המעטים שאנו יודעים על-דבר ימי נעוריו הלוטים בחֹשך, אף כי הם הגיעו אלינו רצוצים ומסורסים, אינם מעידים על איש בעל-נפש ותמים-לב?  מזגו הקודר והנוח להתרגש מראה יותר על כובד-ראש מרובה יותר מדי.  אין אנו מוכרחים להאמין באותם הספורים על-דבר ב"תמונות", בספור על ה"תמונה הלבנה" לנגד עיניו בעצם היום, אשר נבּאה לו כי יהיה למלך אנגליה;  כנראה, לא יותר מאשר ב"תמונה השחורה" האחרת או ה"שטן" בעצמו ובשרו, אשר נמכר לו, כאשר ראה זאת בעיניו אחד מפקידי הצבא לפני המלחמה ליד וָרְצֶ'סְטר!  אולם, להפך, מזג רוחו המלא מרה שחורה, הקודר ונוח מאד להתרגש של אוליבֶר בימי חרפו גלוי וידוע הוא לאין ספק.  הרופא מהוּנטינגדוֹן ספר באזני סיר פיליפ וַרְוִיק, כי לעתים קרובות שלחו אחריו בחצי הלילה;  מרה שחורה נזרקה באדון קרומוֶל, רואה את עצמו כנוטה למות ו"חזיונות בעתוּהו על דבר צלב העיר".  הדברים האלה חשובים מאד.  נפש כזו הנוחה להתרגש ומעמיקה להרגיש באיש איתן וקשה-עֹרף אינו סימן לתרמית;  סימן ואות הוא לדבר השוֹנה כולו מן התרמית.

אוליבר הצעיר נועד ללמוד דת ודין;  הוא נצמד, או אומרים כי הוא נצמד, לימים מועטים, להוללות הנֹער;  אולם אם כן אפוא, הוא חוזר בתשובה מהר, מזניח כל זאת;  קצת למעלה מבן עשרים הוא נושא אשה, מתהלך כאיש מיֻשב ומתון מאד.  "הוא משלם לבעליו את הכסף אשר זכה לו במשחק", מספּרת אגדה אחת; – הוא אינו חושב, כי קנין כזה הוא שלו באמת.  מלבּבת מאד וטבעית מאד "תשובתו" זו, כמו שמיטיבים לקרוא אותה.  תשובה זו של נפש גדולה באמת, המתנערת מבצת האדמה, להתבונן אל האמת הנוראה של ההויה; – להתבונן, כי הזמן וצבא חליפותיו כולם יסודתם בנצח, וכי חֶלדנו העלוב הזה הוא הסף או לשמים או לתופת.  האם חיי אוליבר בס"ט איִוְס ואֶלִי, בתור פִּכַּח ושוקד על עבודתו, אינם כתֻמם חיי איש-אמת וצנוע?  הוא יֵאש את לבו מן הארץ ושאונה והמונה;  אין בחמודותיה כדי להניח דעתו;  הוא עובד את שדהוֹ;  הוא קורא את כתבי-הקודש;  בכל יום הוא כונס סביבו את משרתיו לעבודת אלהים.  הוא מעודד כהנים נרדפים, מבקש קרבת מטיפים;  ולא עוד, אלא הוא מטיף בעצמו – הוא משחר מוסר את שכניו, להתהלך בתום ולהיות בהוּלים על זמנם.  היש בכל זה "צביעות", "רדיפה אחר כּבוד", "חנופה" או "ערמומית" אחרת?  עיניו היו נשואות, כמדומני, אל עולם אחר גבוה מזה;  מטרתו היתה להגיע שמה.  שלם ותמים, בהתהלכו בתום וענוָה בימי חלדו עלי אדמות.  הוא אינוֹ מבקש למשוך אליו עיני הבריות:  מה יתן ומה יוסיף לו הדבר הזה?  הלא "תמיד הוא לנגד עיני יוצרו הנשגב". 

נפלא הדבר, איך הוא קם בקהל פּעם אחת;  במקום שאין איש אחר, הוא קם לעמוד בפרץ בעסקי הכלל.  כֵּונתי לענין שֵׁדמות בֶּדְפוֹרְד.  איש אחר אינו רוצה לדין עם הרשות;  על-כן הוא רוצה.  אחרי אשר בִּצע את מעשהו זה, הוא שב למסתרים, אל כתבי-הקודש שלו ואל מחרשתו.  "הגיע על-ידי-כך לידי השפעה"?  השפעה זו היתה מגיעה לו בדין;  היא נבעה מלב האנשים אשר ידעו אותו פנים אל פנים, כאיש ישר ירא-אלהים, נבון וכביר כח-לב.  בדרך זו הגיע עד למעלה מארבעים שנה;  הזקנה היתה עתה לנגד פניו, ואימת שערי המות והנצח;  והנה בעונה זו נזרקה בו פתאם "אהבת הכבוד" ~  אני אינני פותר כן את מלאכותו הפרלמנטרית!

נצחונותיו בפּרלמנט, נצחונותיו במלחמה הם נצחונות כשרים של איש אמיץ, אשר בלבו היה יותר תֹקף ועוז ובמוחו יותר אור משל איש אחר.  תחנוניו לאלהים, השבח והודיה אשר הביע לאֵל-הנצחון על אשר פדה בשלום נפשו והביאהו עד הלום דרך סאון-רעש עולם מלא מהומות מלחמה, דרך מצב מלא יאוּש ליד דוּנְבַר[5], דרך מטר זיקי-מות בכמה מלחמות, חסד על חסד עד "כותרת חסדיו" במלחמות וֶּרצ'סטר[6]:  כל זה הוא טוב ונכון ומעיד על קרומוֶל הקַלְוִיניסטן, כי היה איש בעל רגש עמוק.  רק בעיני פרשים כופרים ריקים, הנשבעים לא לאלהים, כי אם לקוֻצותיהם הסדורות להם תלתלים[7], להוללותם ולנמוסיהם, אשר היו רחוקים מאד מכל רעיון על-דבר אלהים ואשר היו בארץ ללא-אלוה, נראה הדבר הזה כצביעות.

גם ידו אשר היתה גם-היא במיתת המלך לא תהיה לנו נסבה ללמד עליו חובה.  דבר נורא הוא להמית מלך!  אולם אם אסרת עליו מלחמה, כרוּך בה הדבר הזה:  הדבר הזה ועוד הרבה דברים כרוכים בה.  מכיון שקראת מלחמה, מסרת דינך אל החרב:  או לו למות או לך למות.  שאלה היא אם אפשר היה להשלים עמו;  אולי אפשר, וקרוב לשמוע כי אי-אפשר היה.  הכל מודים היום, כי הפרלמנט, אחרי שנצח את צֵ'רְלְז הראשון, לא יכול למצוא דרך אחרת לעשות עמו אמנה בת-קַימה.  למפלגה הפְּרֶסְביטיריאנית הגדולה, אשר פחדה מפני האינדפֶנְדֶנטים, היה רצוי הדבר מאד למצוא דרך כזו, כי קיומה היה תלוי בזה.  אך לשוא.  צֵ'רְלְז האומלל נגלֹה נגלָה בגמר המשא-המתן בהמְפְּטוֹן-קוירט כאיש שאין כל תוחלת ממנו לשאת ולתת עמו, איש אשר ממש לא רצה ולא יכול להבין, – אשר שכלו לא ברר לו אף במקצת את הדברים כהויתם.  ועוד גרוע מזה, אשר דברוֹ לא בטא כלל את מחשבתו.  אנו יכולים לאמר זאת עליו מבלי אכזריות, אדרבה ברגש צער עמוק:  אולם אמת נכון הדבר.  כאשר הכל סרו מעליו ולא נשאר לו בלתי אם שם מלך, הוא עוֹד דִּמה בנפשו תמיד, מפני שראה, כי למראות-עין חולקים לו כבוד כראוי למלך, כי יוכל לסכסך מפלגה אחת בחבֶרתה, וברֵמותו את שתיהן יצלח לו להתגנב אל שלטונו כמקדם.  הוי, שתיהן הבינו, כי הוא מרמה אותן.  איש אשר דברוֹ אינו מגיד לנו כלל מה כונתו, או מה בדעתו לעשות, אינו איש אשר תוכל לבוא עמו בדין ודברים.  עליך לנטות מפניו בדרך או להגות אותו מן הדרך!  הפרֶסביטיריאנים, בלבם המלא יאוש, היו נכונים עוד להאמין לצ'רלז, אף כי הם מצאו חדשים לרגעים, כי כוזב הוא ואינו ראוי להאמין בו.  לא כן קרומוֶל:  "בשכר כל מלחמותינו", אומר הוא, "עלינו לקבל פסת ניר? לא!" –

באמת, אנו מרגישים בכֹּל את עין האיש החדה, המכֻוָּנה כלפי מעשים;  הוא חותר אל המעשה ואל הדבר הַנִּתָּן להֵעָשות, וסוקר סקירה תמה לתוך הדברים כהויתם.  אני מחליט, כי בינה כזו אינה נחלת אדם כוזב:  האדם הכוזב רואה חיצוניות כוזבת, מראה מדומה, תחבולות.  צריך איש-אמת אפילו כדי להבחין אמת מעשית.  עצת קרומוֶל על-דבר צבא הפרלמנט, בראשית המלחמה, לשלח לביתם את החילים בני אספסוף העיר, הריקים והפוחזים, ולבחור באכרים בריאים המסורים בכל לבם לדבר, היא עצת איש אשר ראה.  המציאות תענך אם תעמוד על המציאות!   "אנשי הברזל"[8]  של קרומוֶל היו דמות הגוף לסקירתו זו;  הם היו אנשים אשר יראו את אלהים, ולא דבר מלבדו.  מעולם לא דרכו על אדמת אנגליה או על אדמת ארץ אחרת מחנה לוחמים בני-חיל גדולים מהם.

וכן גם לא אתן דופי בדברי קרומוֶל אליהם, אשר הרבו לגנות ככה:  "אם המלך יקרה לקראתי במלחמה, אהרוג את המלך".  מדוע לא?  הדברים האלה נאמרו לאנשים אשר עמדו לפני אחד הגבוה מעל מלכים.  הם לא רק את נפשם השליכו מנגד.  הפרלמנט רשאי לכנות זאת בלשונו האופיציאלית "מלחמה בעד המלך";  אולם אנחנו כשלעצמנו איננו יכולים להבין זאת.  לנו אינה המלאכה הזאת מלאכת מתעסק בלבד, לא מעשה פשוט של פקידי המלכות;  היא באמת דבר קשה כשאול.  הם גרמו לכך, שפרצה המלחמה;  קרָב מלא הרג וזוָעה, איש נאבק עם רעהו בעינים מזרות חֵמוֹת, מעורר את יסוד התופת שבאדם, להכריע בו את הדבר!  עשה זאת אפוא, אם הוא הוא הדבר שצריך לעשות.  – נצחונותיו של קרומוֶל הם בעינֵי דבר טבעי מאד!  מכיון שלא נספּה במלחמה, היו דברים מוכרחים.  כי איש כזה בעין הרוֹאה, בלב הדורך עוז, יעלה ממשרה למשרה, מנצחון לנצחון, עד אשר האכר ההונטינגדוני, אחת היא התֹאר אשר תכנהו בו, היה בעיני הכל לאיש הכי-תקיף באנגליה, בפֹעל מלך אנגליה, – איננו זקוק למעשי כשפים כדי לבאר את הדבר! –

 

אמנם רע הוא לעם כמו לאיש לשגות בספקנות, בדיליטַנְטיוּת בלא-אמת;  שלא להכיר אמת בשעה שרואים אותה.  היש קללה נוראה מזו בעולם זה ובכל העולמות?  אם הלב מוטל מת, העין אינה יכולה לראות.  מה שנשאר מן הבינה, היא רק בינת השועל.  לתועלת מועטה יהיה אם יִשָּׁלח אליהם מלך אמתי;  הם אינם מכירים אותו, כשהוא נשלח אליהם.  הם אומרים בשאט-נפש:  הזה הוא מלככם?  הגבור מבזבז את מדת גבורתו בנפתולי-שוא עם אנשים שאינם מהוגנים;  והוא מעלה בידו מעט.  לעצמו הוא חי חיי גבורים, והדבר הזה הוא רב, הוא הכל.  אולם בעד העולם הוא אינו עושה, לפי-הערך, מאומה.  תומת הלב הפראית והגסה הבאה ישר מן הטבע אינה יודעת לענות צחות בגבית העדות:  בבתי-הדין הנמוכים שלכם מתעוררים עליה כעל צביעות.  בינת השועל "מגלה שוליה על פניה".  הפרס אשר נוֹקס וקרומוֶל שלכם מקבלים על אשר היו שקולים כנגד אלפי אחרים היא המחלוקת, במשך מאתים שנה, אם היו בכלל אנשים.  בועטים בבוז במֵתת-אֵל הכי-גדולה לארץ זו.  קמיע הקסמים היא מטבע פסולה שאינה ראויה להיות עוברת לסוחר כדינר פשוט.

רע המעשה מאד!  ואומר אני, כי צריך לתקן את המעֻוָּת.  עד אשר יתקנו מעֻוָּת זה במדה ידועה, לא נתקן מאומה.  "לגלות את הרמאים"?  כן, עשה זאת, בשם אלהים;  אולם דע גם את האנשים אשר תוכל לבטוח בהם!  עד אשר נדע זאת, מה תתן ומה תוסיף לנו כל חכמתנו ודעתנו;  מלבד זאת, איך גם נעצור כח "לגלות"?  כי ערמת השועל, אשר היא חכמה בעיניו ו"מגלה" בדרך זוּ, אינה אלא טועה.  אמנם יש הרבה מרֻמים;  אולם מכל המרֻמים אין לך אומלל יותר מהאיש המפחד תמיד פחד-שוא, פן ירמוהו.  העולם קים;  יש אמת בעולם, כי אילולי כן – לא היה מתקַים!  בראשונה הכר מה הוא אמת, ואז נבחין מה הוא שקר;  בודאי לא קודם לכן.

"למצוא את האנשים אשר יש להאמין בהם".  הוי, רחוק עוד כיום הדבר הזה מאתנו.  רק תמים-הלב בלבדו יודע להכיר את תומת-הלב.  לא רק בגבור יש חפץ לנו, כי אם גם בעולם הראוי לו;  לא עולם מלא עבדים;  כי בלעדי זאת, כמעט לשוא יקום הגבור.  אמנם עודנו רחוק הוא ממנו:  אבל בוא יבוא;  תודה לאל, הנה עינינוּ הרואות כי הוא ממשמש ובא.  עד אשר יבוא, מה יש לנו?  קלפי בחירה, עמידה למנין דעות, מהפכות צרפתיות: – אם הננו כעבדים ואין אנו מכירים את הגבור, כאשר אנו רואים אותו, מה יסכנו לנו כל אלה?  הנה קם גבור כקרומוֶל;  ובמשך מאה וחמשים שנה אי-אפשר לו לקבל ממנו "דעה" בעדו.  הנה העולם המלא כפירה וצביעות הוא על-פי הטבע נחלת המתעתע ואבי המתעתעים והתעתועים!  רק לעוני, מבוכה, צביעות יש מקום שם.  על-ידי קלפי-בחירה אין אנו אלא מחליפים את צורת מתעתענו, אולם טיבו הפנימי מוסיף להתקַים.  בעולם של עבדים הממשלה לגבור המדומה, למלך שהוא רק לָבוּש בגדי מלכוּת.  עולם זה הוא שלו והוא של העולם!  בקצרה, אחת משתי אלה:  או עלינו לדעת קצת יותר את הגבור, את השליט והראש האמתי שלנו, בשעה שאנו רואים אותו;  או עלינו להוסיף להיות כפופים לממשלת לא-גבור.  אף אם קלפי-בחירה ישתקשקו בכל פנת רחוב, לא תבוא תשועתנו מהם.

קרומוֶל המסכן – קרומוֶל הגדול;  הנביא אשר הדִּבֵּר אין בו, הנביא אשר לא ידע דַּבֵּר.  פרוע, נבוך, החותר לבטא בשפתיו את עומק הגיגו הסוער, את תומת לבו ההומיה.  מראהו כה מוּזר בין הנואמים הנמלצים והמגוהצים, האנשים הפעוטים המצוחצחים כּפַלְקְלנד, משחרי מוּסר כצִ'ילִינְגסְווֹרט, ודיפלומטים כקְלַרֵינְדון!  התבוננו אליו, חתולתן החיצונה היא תהו וערבוביה, חזיונות השטן, חלומות חולה-עצבים, כמעט שגעון למחצה;  ובכל-זאת מבפנים מפעם עוז גבר כביר וזך!  במדה ידועה איש שהכל משמש בו בערבוביה.  כמו קרן של נוגה כוכבים צח ואש מן השמים הבוקעים בסביבה של מרה שחורה בלי גבול, בחשרת אֹפל נעדרת צורה!  ובכל-זאת, מה היתה כל אותה מרה השחורה, אם לא עצם גדלותו של האיש?  עָמקם ועֶדְנתם של רגשותיו הסוערים;  שפעת החבה אשר הגה לדברים.  שפעת חזותו בתוך טיבם של הדברים הצפוים לו עוד, וממשלתו אשר עוד ישפוך עליהם:  הנה זאת היתה רוחו הנכאה ענוּת האיש, כמו שהיא ענוּת האדם תמיד, באה מתוך גדלתו.  גם שמואל י'והנסון הוא איש כמוהו.  הלוּם-יגון, משוגע-למחצה.  מפלשי שְׁחוֹר קודר מלפפים אותו – רחבים כעולם מלא.  היא תכונת איש נביא איש הרואה בכל נפשו וחותר לראות.

על-פי טעם זה אני מבאר לי גם את הערבוביה הידועה בנאומיו של קרומוֶל.  לעצמו היתה הכונה הפנימית ברורה כשמש;  אולם החומר שהיה  עליו להלביש אותה בו בנאומו לא היה תחת ידו.  הוא חי חיים שאננים;  ים פֶּלאי גדול של מחשבות מסביב לו כל ימיו, ובארחות חייו לא היתה נסבה אשר תמריצהו לנסות לנקוב או לבטא זאת.  לפי עזוז חזותוֹ החדה ולפי תֹקף פעולתו הכביר איני מסופק, כי היה יכול להגיע לידי כך לכתוב ספרים וללמד לשונו לדבּר צחות;  הוא פעל פעלים קשים מלכתוב ספרים.  הוא היה איש העלול לעשות בעוז-גבר כל דבר אשר תטיל עליו.  הבינה אינה דַּבֵּר והתפלפל, כי אם התבּונן והַכֵּר.  Virtue   (מדת הטוב), Vir-tus (עוז, חיל), עוז-גבר, מדת גבורה אינה לשון נמלצה מתוקנה בלי דפי;  היא הִנֶּהָ קודם-כל מה שהגרמנים מיטיבים לסַמֵּן:  Taugend Tugend,  dowing  או  dough-tiness (כושר), עוז-רוח והכשרון לפעול.  יסוד מוסד זה לכל הדברים היה בקרומוֶל.

לפיכך אנו מבינים, כי אף-על-פי שחסר לו הכשרון לדבּר בפרלמנט, הוא ידע להטיף, להטיף כשהוא מדלג מענין לענין – ביחוד היה גדול בתפלה בלי הכנה קודמת.  כה נִתְּבָה לרוָחה שאגת לבו ההומה:  אין צורך בסדר ומשטר לכך;  חום, עומק, תום בלבד צריכים לכך.  מנהג קרומוֶל להתפלל יוצא ללמד על אָפיוֹ.  את כל מעשיו הגדולים פתח בתפלה.  במצבים קשים, כאשר נדמה כי אבד מנוס מהם, היו שרי חילותיו רגילים להתאסף עמו יחד ולהתפלל חליפות, שעות וימים, עד אשר עלתה בלבם החלטה גמורה, עד אשר "פתח-תקוה", כאשר היו רגילים לאמר, נפתח להם.  התבונן בדבר.  בדמעות, בתפלה מנהמת לבם ובשַׁוְעם אל אֵל חי לרחם עליהם ולשלוח להם את אורו.  הם חלוצי צבא הנוצרי, כאשר חשו בנפשם;  חבר אחים מועטים של נוצרים, אשר הריקו חרבם על עולם אפל גדול נכון לבלעם, אשר איננו נאמן עם הנוצרי, כי אם עם בעל-זבוב והשטן – הם צעקו אל אלהים בצר להם ובמצוקותיהם כי עצמו מאד, כי לא יטוש אותם ויריב ריבם, אשר הוא גם ריבו.  האור אשר נגה עליהם עתה, איך יכלה נפש אדם להגיע באחד האפנים לאור טוב מזה?  האם העצה אשר נועצו עתה לא היתה דוקא הכי-טובה ומחוכמה, העצה היחידה אשר עליהם לקיַם בלי כל פקפוק?  בעיניהם היתה כזיו עצם השמים המבהיק בליל יְלֵל ישימון, עמוד-האש בלילה ההולך לפניהם בדרכם השוממה והמלאה חתחתים.  האם לא היתה באמת כן?  האם נפש אדם תוכל גם עד היום הזה למצוא עצה ותושיה בדרך אחרת מאשר בזו דוקא – והיא לשפוך ביראה את נפשו ההומיה והעורגת לפני אל עליון.  נותן האור?  תהי תפלה כזאת בפה, בניב שפתים או תהי תפלת בלי אֹמר ודברים, בלי הוצֵא הגה מפיו?  אין דרך אחרת לכך.  "צביעות"?  היא כבר היתה לנו לזרא.  לאנשים האומרים כן אין כל צדקה לדבר על ענינים כאלה.  הם לא קבלו מעולם החלטה, מה שאפשר לקרוא החלטה, הם סבבו לבחון אמתלאות, ערמומיות, לאסוף דעות, עצות;  בכלל – הם לא היו מעולם בינם לבין עצמם עם אמתוּתם של הדברים.  – תפלת קרומוֶל היו בודאי נמלצות, ועוד יותר מזה.  לבו היה לב איש אשר ידע להתפלל.

אולם, כמדומני, נאומיו לא היו באמת כה גרועים וקהים, כמו שנדמו להיות.  אנו מוצאים, כי הוא היה מה שכל הנוֹאמים מתאוים להיות, נואם התופש את שומעיו בלבם, נואם המוצא לו בפתח דבריו אזנים קשובות.  לשֵמַע קולו הנוהם והחוצב להבות האמינו האנשים כי הוא מכַון בו דבר-מה, והם חפצו לדעת מה הוא הדבּר.  הוא היה מזלזל בלשון-למודים, וגם מאס ושנא אותה;  הוא דבר תמיד מבלי לבחון מראש את הדברים אשר עליו להשתמש בהם.  גם הרפּורטירים בימים ההם לא ידעו, כנראה, משוא-פנים עד להפליא ומסרו לדפוס רק אשר מצאו רשום בפנקסם.  וכמה מוזרה היא, מלבד זאת, הראיה, כי קרומוֶל היה צבוע מלא תככים במחשבה תחלה, אשר ערך מחזה-שעשועים לפני הבריות;  כי עד יומו האחרון לא היה דואג וחרד לדבריו!  מה ראה על ככה שלא לבחון דבריו קצת בטרם ישלח אותם ברבים?  רק אם הדברים היו דברי אמת, יכול היה להניח אותם כאשר המה.

ואשר ל"שקריו" של קרומוֶל, הנה בדעתנו להעיר על אחת.  משער אני כי כך או בדומה לכך היה שֹׁרש הדבר:  כל המפלגות ראוּ כי נכזבה תוחלתם ממנו;  כל אחת מהמפלגות חשבה, כי כך כונתו,  וגם שמעה אותו מדבּר כך, והנה הוברר כי כונתו היתה אחרת!  הם צעקו כי הוא הנהו אבי אבות השקרנים.  אולם האם אין זה בימים כאלה גורלו המוכרח לא של אדם כוזב, כי אם של האדם-המעלה?  לאיש כזה החובה לדעת לשים יד לפה.  אם הוא ישא תמיד את לבו על שַרְוול בגדו, עד כי העורבים יִקּרוהו, לא ירחיק ללכת בדרכו!  לא יתכן לאיש לשים נוֶהו בבית בנוי זכוכית!  כל איש רשאי לדין בעצמו עד-כמה עליו להגיד את לבו לאחר ~  אפילו לאותם האנשים המחזיקים על ידוֹ בעבודתי מקפחים אותך בשאלות שלא כדת;  דין הוא שתניח את השואל בלי פשר דבר;  לא לענות שקר, אם הבּרֵרה בידך, כי אם אדרבה להאפיל עליו כשהיה.  היא היא התשובה אשר כל איש נבון ונאמן ישיב במקרה כזה, אם רק בידו למצוא לה את צורתה הנאותה.

קרומוֶל תפס בלי-ספק לשון המפלגות הקטנות פחותות הערך;  הוא גלה לפניהן מקצת ממערכי לבו.  כל אחת מהמפלגות חשבה, כי הוא כולו שלה.  על-כן עלתה חמת כולן כאחת, כאשר מצאו כי הוא איננו נמנה עליהן, כי אם על מפלגתו הוא.  האם אשמתו היא?  בכל פרקי תולדותיו הרגיש בודאי בקרב האנשים כאלה, כי לוּ גלה להם את סוף דעתו העמוקה היו נרתעים לאחור ברטט וחיל, או לוּ היו מאמינים בה, כי אז היו מתמוטטות כל דרכי מחשבותיהם המצומצמות, אבל הקבועות ומוצקות.  ואז לא היו יכולים לעבוד גם במחיצתם הם.  הנה הוא מצבו המוכרח של אדם גדול בין אנשים קטנים.  בכל מקום יש לראות אנשים קטנים רבי-פעלים מאד ורבי-תועלת, אשר כל פעולתם תלויה באיזו הכרה, אשר בעיניך היא מצומצמת ממש, לקויה, מה שאנו קוראים טעוּת.  אולם האם תמיד לצדקה תחשב, האם תמיד, או לפעמים קרובות, חובה היא להפריע אותם ממעשיהם?  כמה אנשים העושים מעשיהם בעולם בקולי-קולות תומכים יתדותם רק במסורת קלושה, במנהג אשר בעיניהם אינו מוטל בספק, ובעיניך הוא דבר לא יאֻמן;  שמוט לו את הקרקע מתחת רגליו וישקע במצולות אין-חקר.  "לוּ היתה ידי מלאה אמתיות", אמר פוֹנְטֵינֵיל, "לא הייתי מתיר אלא את אצבעי הקטנה".

אם כך היא המדה בדברי עיוּן והלכה, על אחת כמה וכמה בכל מקצוֹעוֹת המעשה!  כל מי שאינו יודע לכבוש את מחשבותיו בקרבו, ובּצר ממנו לבצע כל מעשה חשוב.  וכל-זאת אנו קוראים "רמיה"?  מה תענה על-זה, אם יקראו את מצביא המחנה עושה-רמיה, מפני שאינו רוצה להגיד מה מחשבותיו על כל דבר לכל שר-עשרה או לחַיָל פשוט, אשר יקחהו לבו להציע שאלה כזאת? – אני אומר להפך, כי קרומוֶל נהג בדָבר מדה שלמה, הראויה להתפלא עליה.  המון רב מאד של "שרי עשרה" שואלים ודורשים כאלה סַבּוּהוּ גם סבבוהו בכל דרכיו תמיד, והוא החזיר להם תשובה.  וגם זאת הוא עשה כאיש גדול רואה נכוחות.  אף בדבר אחד לא הוחזק שקרן, כאשר אמרתי, אף בדבר אחד.  מי הוא האיש אשר היה עליו לשָׂרֵך דרכו בקרב סבָך מסובך של מכשולים, אשר נוכל לאמר עליו כזאת? –

 

באמת שתי שגיאות נפוצות מאד, והן המעַקלות עד היסוד את משפטנו על אנשים כקרומוֶל, על אהבת-הכבוד שלהם, על "שקרנותם".  הראשונה היא, שמחליפים את מטרת דרכם בנקודת מוצאם ובדרכם.  סתם סופר דברי ימי קרומוֶל מדמה בנפשו, כי הלז כבר גמר בדעתו להיות שליט אנגליה עוד בהיותו חורש בשדמות קֶמְבְּרִידְגְ'שַׁיר.  כל דרכו היתה ערוכה לפניו בתכניתה מראש:  סדר פרשת כל הַדְּרַמָּה כולה, אשר גלל לפנינו אחרי-כן צעד אחרי צעד, בכל מיני ערמומיות, באמָנות של משחק מאחז-עינים – הוא υποκριτής או משחק פוחז מלא תככים!  זה משפט מעוקל כולו, הנפרץ כמעט תמיד במקרים כאלה.  נתבונן רגע כמה שונה הדבר מן המציאות!  כמה צופה כל אחד מאתנו את חייו מראש?  אך כברת דרך לפנינו הכל טמון בחשׁך.  פקעת מקופלה ומונחה של אפשריות, חששות, נסיונות, תקוות סתומות ומרפרפות.  לפני זה האיש קרומוֶל לא היו חייו פרושים כתכנית מסוימה, אשר בידו היה רק לשחק אותם במרמת הערומים שלו, כדרמה, מערכה אחרי מערכה!  זאת לא זאת.  כן נדמה לנו, אולם לו לא כן היה הדבר.  כמה דברי-שטות היו בטֵלים מאליהם לוּ שמה ההיסטוריה עין באמת ובתמים על העובדה הזאת, שאין לסתור אותה!  אמנם ההיסטוריונים אומרים לנו, כי הם שמים לב אליה;  אולם בוא וראה, אם כך היא המדה באמת!  ההיסטוריה השכיחה גורעת עין ממנה כל-עיקר, כמו במקרה, קרומוֶל;  אפילו המשובחים שבכותבי ההיסטוריה אינם זוכרים זאת אלא לפרקים.  כדי לזכור עובדה זו כראוי בכל חומר ההשלמות, מה היה משפטה באמת, דרוש כשרון יקר במינו;  יקר במינו וגם נמנע-המציאוּת.  דרוש איש כשקספיר לכשרון;  ועוד גדול משקספיר, אשר יצליח לחקות ולחיות תולדות חיי הן-אדם אחיהו.  לראוה בעיני בן-אדם אחיהו את כל הדברים אשר הוא ראה בכל פרק חיי חלדו;  בקצרה, לדעת את חלדו ואותו, כמו שמעטים הם, כנראה ההיסטוריונים העושים זאת.  חֶצים או רובם של המשפטים המעוקלים המגובבים למכביר והמהפכים את מראה קרומוֶל למשחית, יִכְלוּ, אם רק יעמול בלב שלם לערוך אותם ככה;  על-פי הסדר, כמו שֶׁקָּרו ונהיו;  לא בערמה כמו שהם מוטלים לפנינו.

אולם עוד שגיאה שניה, שהרוב נכשל בה, לפי דעתי, מתיחסת לאותה "אהבת-הכבוד" גופה.  אנו מפריזים על אהבת-הכבוד של אנשים גדולים;  אנו טועים במהוּתה.  אנשים גדולים אינם רודפי-כבוד במובן זה;  רודף-כבוד כזה הוא אדם קטן עלוב!  התבונן-נא אל האיש הרואה את עצמו כאומלל, יען כי אינו מורם מאנשים אחרים;  הוא משתדל תמיד להתראות, והוא מלא רגזה ודאגה לכשרונותיו ולתביעותיו.  בכל עוז הוא כופה כל איש וכאילו מתחנן לפני כל איש להכיר אותו, בשם האלהים, לאדם גדול ולתתו עליון על האנשים האחרים!  בריה כזו היא אחד החזיונות הכי-עלובים תחת השמש!  אדם גדול?  אדם נבוב, חולני, מדוכא-ביסורים עלוב, אשר מקומו יכירנו בבית-החולים מאשר על כסא-מלוכה, בקרב בני-אדם.  עצתי אמונה לכם להרחיק מעליו דרככם.  הוא אינו יכול להלך בדרכי שלום;  אם אינך משגיח ומתבונן אליו, אם אינך משתומם עליו וכותב עליו מאמרים בעתונים, חייו אינם חיים.  היא ריקניותו של האיש, לא גָדלו.  מפני שתוכו ריק, הוא רעב וצמא, כי תמצא בו דבר-מה.  את האמת אגיד, תמה אני, אם אדם גדול, אם גם אדם מן הישוּב אשר שלום בעצמיו ורוחו נכונה במדה ידועה סבל מעולם יסורים כאלה.

מה יתרון היה לקרומוֶל להיות לרַאוה" בעיני ההמונים ההומים?  אלהים יוצרו כבר ראה אותו.  הוא קרומוֶל, היה לפניו כמו שהוא.  כל "רַאֲוָה" לא יכלה לעשות אותו לאיש אחר ממה שהיה באמת.  עד אשר התחילו שערותיו מלבינות ועד אשר נשקפו לו חייו במדרון ההר בגבולם המסוים, לא בלי-קצבה, כי אם בגבול וקצב, הנמדד מראש – היה שמח בחלקוֹ לחרוש אדמתו ולקרוא את כתבי-הקודש.  ולעת זקנתו לא יכול עוד להתאפק ונמכר לשטן, למען יוכל לנסוע במרכבות מוזהבות אל והֵיטהָל וסופרים עם תכריכי ניָרות בידם יקפחוהו בדבריהם:  "חתוך ענין זה, חתוך ענין פלוני", אשר לצערו העמוק אין ביד איש לחתוך כשוּרה!  מה יתנו ומה יוסיפו לאיש כזה מרכבות מוזהבות?  וכי לא היה צפון בחייו עוד מכבר הימים ערך, פחד והוד כהוד עצם השמים?  הויתו בתור אדם נשאה אותו מעל הצורך לצפּוּי זהב.  המות, יום-השין, הנצח:  הם הם היו נשרפים לו כבר בירכתים בכל אשר הגה או עשה.  כל חייו היו כמו מעולפים בתהום-מחשבות אין-חקר, אשר כל לשון בן-תמותה לא ידעה לכנותה.  דבר אלהים, כאשר הבינו אותו הנביאים הפוריטנים בימים ההם:  הוא הוא גדול, וכל דבר זולתו היה מועט בעיניו.  לקרוא איש כזה "רודף כבוד", לשוות אותו בדמות אותו גס-הרוח החולני המתֹאָר למעלה, הוא בעינֵי היקש מוטעה ועלוב מאד.  איש כזה יאמר:  "הסירו מעלֵי מרכבותיהם המוזהבות, המוניכם המריעים לקראתי, השררה ועסקים החשובים שלכם.  הניחו לי, הניחו לי, כבר חייתי יותר מדי!"  שמואל י'והנסון הזקן, הנפש הכי-גדולה באנגליה בימיו, לא היה רודף-כבוד.  "קוֹרסיקה-בוסוֶל"[9]  התהדר בשעת חגיגות פומביות בסרטי רקמה אשר ענד לכובעו;  אבל שמואל הזקן הגדול ישב בית.  הנפש הגדולה בעולם מלא, המחותלה במחשבותיה, בצערה, מה יסכנו לה מחזות-פומבי וסרטי-רקמה בכובע?

כן הדבר, אני חוזר ואומר זאת:  האנשים השותקים הגדולים!  כשאנו נושאים עינינו אל פחזותם ההומיה של הבריות, אך מלים פחותות טעם מסביב, מעשים פחותי ערך, אנו אוהבים להתבונן בממלכה הגדולה, ממלכת השתיקה.  האנשים השותקים האצילים, המפוזרים הנה והנה, כל אחד במקצוע שלו;  ההוגים בשׁתיקה, הפועלים בשתיקה;  אשר כל עתון יוצא לבקרים אינו מביא זכרם, הנם הנם מלח העולם!  ארץ אשר אין לה אנשים כאלה, או אשר הם מעטים בה, הולכת בדרך רעה.  היא כמו יער שאין לו שרשים; אשר נהפך כולו לעלים וענפים – אשר נבול יבּול חיש-מהר ויחדל מהיות יער.  אוי לנו, לולי היה לנו כי אם אשר בידנו להראות ולדבר.  שתיקה, ממלכת-השתיקה הגדולה;  גבוהה מן הכוכבים, עמוקה מממלכת המות!  היא לבדה גדולה, הכל זולתה הוא קטן.    מקוה אני, כי אנחנו האנגלים נקַיֵּם בידנו תמיד את "כשרוננו הגדול לשתיקה"[10].   הניחו לאחרים, שאינם יכולים להתקים מבלי לעלות על הבית[11] לדבּר גדולות, להיות לראוָה לכל השוק ולהגביר ללשונם – ויהיו ליער ירוק חסר-שרשים!  שלמה אומר:  "עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר".  את אחד האנשים הגדולים המחשם.  אשר איננו אנוס לכתוב, כמו ששמואל י'והנסון אמר על נפשו, מחסר כסף ולא משום דבר אחר זולתו, אנו יכולים לשאול:  "מה ראית שגם אתה אינך קם ומדבר, מרביץ תורתך ברבים ומיסד כת שלך?  "אמנם", יענה, "עד-הנה הייתי נחבא במחשבותי;  לאָשרי יכולתי לשמור אותן בלבי, לא חשתי צוֹרך נמרץ מאד לדבר אותן.  "שיטתי" אינה מכֻוָּנה מעיקרא להפיץ אותה חוצה;  היא משמשת לעצמי, לחיות על-פיה.  הנה זוהי תכליתה הגדולה.  ו"הכבוד?"; –  כן, אולם כדברי קַטּוֹן על האנדרטה: "יש כה הרבה אנדרטאות בשער המשפט שלכם, וכי לא מוטב הוא שישאלו:  איפה היא האנדרטה של קַטּוֹן?"

אולם כתריס בפני הדבר שאמרתי על השתיקה, עלי להעיר, כי יש שתי מדות באהבת הכבוד;  האחת מהן היא פסולה, והשניה ראויה לשבח ומחויבת.  הטבע דאג לכך, כי שמואל השתקן הגדול לא יחשה יותר מדי.  התאוה השחצנית להתנשא על אחרים היא בעינינו דלה ובזויה מאד.  "וֱאַתָּה תְּבַקֶּשׁ-לְךָ גְּדֹלוֹת?  אַל תֲּבַקֵּש!"[12]  הדברים האלה נכונים מאד.  אף-על-פי-כן, אומר אני, כי נטיה שאין לעצור אותה טבועה בלב האדם להתפתח לפי מדת גדלו אשר הטבע יחד לו;  לדבר ולפעול את אשר הטבע צפן בקרבו, הדבר הזה נכון, כשר ומוכרח;  ולא עוד, אלא חובה היא, וגם מִכְלַל חובותיו של האדם.  את תכלית חיי האדם עלי אדמות אפשר להגדיר כך:  לפַתֵּח את עצמוּתך, לעשות את הדבר הראוי לכשרונך.  הכרח הוא לבן-אדם, חוק ראשי של הויתנו.  יפה מאד מעיר קולירידג', כי הילד לומד לדבּר בכח ההכרח הזה שהוא מרגיש.  – אנו רוצים אפוא לאמר:  כדי להכריע אם אהבת-הכבוד טובה היא או רעה, יש להסתכל בשני דברים.  לא חשק האיש אל המשרה, כי אם כשרון האדם למשרה;  זאת היא השאלה.  אולי ראויה המשרה לו;  אולי זכות טבעית לו וגם החובה לחזור אחרי משרה זו!  איך נוכל לגנות את חשק מירֵבו להיות ראש המיניסטרים, כי על-כן הוא היה האיש האחד בפרנציה, אשר היה עלול לפעול בה דבר-מה טוב.  מוטב אלמלא לא היה מרגיש כה ברור כמה טוב היה בידו לפעול!  אולם נֶקֶר העלוב, אשר לא היה בידו לעשות כל טוב, וגם ידע בו כי אין בידו לעשותו, ובכל-זאת ישב בפחי-נפש על אשר בעטו בו וזרוהו הלאה;  הנה לא על-חנם קונן עליו גִּ'בּוֹן.– חוזר אני על דברי, כי הטבע דאג הרבה לכך, שהאדם הגדול השתקן ישאף גם לדַבֵּר – וגם יותר מדי דאג לכך! 

שוה בנפשך, למשל, כי גלו אֹזן שמואל י'והנסון הזקן בן-החיל, בחיי פרישותו, כי עלול הוא לבַצע מעשים גדולים לאלהים, אין-ערוך להם, בעד מולדתו ובעד כל הארץ;  כי את חוק אלהים השלם אפשר להקים לחוק בארץ;  כי התפלה אשר נשא בכל יום;  "מלכותך תבוא"  עתידה סוף-סוף להתקַים!  לוּ קבעו בלבו הכרה זו, כי אפשר הדבר ועלול להעָשות;  כי הוא, שמואל העגום והשתקן, קורא לשַתֵּף שמו בדבר!   האם כל נפש האיש לא היתה מתלהבת באש אלהים, לקום ולפעול ולגבּר חיָלים;  להשליך אחרי גווֹ כל עמל וכעס ולחשוב לאין כל עֹצב ורֹגז, –  האם כל חשרת חייו הקודרים לא היתה עוטה אור-יקרות ונגוהות;  הנה זאת תהיה אהבת-כבוד טהורה~  ועתה, צא וחשוב מה היה הדבר בקרומוֶל באמת.  עוד מכבר-הימים תקפו הצרות על כנסית-אלהים, מטיפים קנאים יראים לאמת הָחְבְּאוּ בבתי-כלאים, נלקו בשוטים, הוצגו על עמוד-הקלון, קֻטפו אזניהם;  תורת אלהים היתה למרמס לרגלי בני-עולה:  כלי-זה רבץ בנטל כבד על נפשו.  שנים רבות ראה את זאת בדומיה, בתפלה ולא ראה עזרה בארץ, ואמונתו היתה חזקה, כי האל הטוב ישלח עזרו – כי דרך זו שקר היא, לא נכונה, ולא תִכּוֹן לנצח.  והנה האיר הבוקר, אחרי  שתים-עשרה שנה שׁל צִפִּיַּת-דומיה התנערה אנגליה כולה;  עוד פעם יתאסף הפרלמנט;  המשפט ימצא לו בת-קולו:  תקנות מוצקות, שאין להביע בדברים, שבו אל הארץ.  האם לא כדאי הוא פּרלמנט כזה, שהוא יִמָּנה בתוכו חבר קרומוֶל נטש את המחרשה וימהר שמה.

הוא דבּר שם – הגה ברוחו הקשה את דבריו אשר נשארו לנו לפליטה, הביע את האמת אשר חזו עיניו.  הוא עבד שם;  הוא נלחם ונאבק כאדם ענק כביר באמת לקול רעם תותחים ועוד – הלוך והִלָּחם, עד אשר הדבר שנלחם לו נהל נצחון, עד אשר אויביו העצומים והאבירים לפנים נסחפו כולם ודמדומי-התקוה היו לנגוהות צחות של נצחון וּודאוּת.  כי הוא עמד אז כנפש הכי-כבירה באנגליה, גבור אנגליה כולה, אשר אין עליו עוררים, – מה זו עושה לו?  עתה אפשר היה, כי תורת הנוצרי תקום ותִכּוֹן בארץ!  "ממלכת כהנים", אשר י'והן נוקס חלם עליה על בימת-המטיף שלו כעל "דמיון של יראת שמים",  נועז איש-המעשה הזה, שהיה רגיל ומנוסה בכל הערבוביה של הויות העולם הכי-פרועות, לחשוב, כי עלוּלה היא לצאת אל הפֹּעל.  האנשים שמעלתם היא היותר גבוהה בכנסיה הנוצרית, האנשים היראים והנבונים ביותר עתידים למשול בארץ:  במדה ידועה הדבר אפשר וצריך להיות.  האם אמת-אלהים אינה אמת?  ואם אמת היא, האם אינה אותו הדבר הראוי לעשות?  הבּינה המעשית הכי-כבירה באנגליה נוֹעזה לענות "הן!".  את הדבר הזה אני קורא מטרה אמתית נאצלה;  האם אינה כשהיא לעצמה הכי-נאצלה אשר לב איש מדיני או לב איש סתם יכַון לה?  לאיש בנוקס די היה להגות רעיון זה;  אבל לקרומוֶל בשכלו הישר הכביר ובדעתו המעשית בטיב העולם, – כמדומני, ההיסטוריה מראה לנו זאת רק הפעם הזאת במדה כזו.  אני רואה זאת כמרום קץ הפרוטסטנטיוּת;  צורת הגבוּרה הכי-גדולה אשר "האמונה בכתבי-הקודש" היתה עתידה לקַיֵּם בתבל.  שוה בנפשך, כי לאחד מאתנו נגלֹה נגלה איך נוכל להנחיל נצחון את הצדק על העָול וכי כל אשר נכספנו והתפללנו אליו, כאֶל הדבר הטוב העליון לאנגליה ולכל הארצות, הוא דבר שבמציאות ואפשר להשיגו!

והנה עלי לאמר, בינת השועל בערמתו, בנכליו, בנפתוליו "לגלות את הרמאים", הוא בעינַי דבר-עצב מאד.  רק איש-מדיני אחד כזה קם לנו באנגליה;  רק אחד, עד כמה שאני רואה, אשר היתה בלבו כונה כזו.  האחד במשך חמש מאות שנה;  וככה קדמו את פניו.  המחזיקים בו היו למאות, או לעשרות;  יריביו היו לאלפים ולרבבות.  לוּ נאספה כל אנגליה מסביב לו – הנה כי אז אולי היתה אנגליה לארץ נוצרית!  ועתה ערמת השועל עודנה יושבת תמיד על שאלה זו, שאין לה פתרונים: " הרי עולם מלא נוכלים, איך נוציא יֹשֶר ונכוחה מתוך כל מעשיהם גם-יחד" – מה-קשה היא השאלה הזאת, תוכל לדעת בבתי-המשפט ובמקומות אחרים.  עד-אשר סוף-סוף בַּחֲרוֹת אף אלהים בצדק, אבל גם בחמלת אלהים הגדולה, נעשים הדברים יגיעים מאד, והשאלה הזאת נעשית לשאלה באפס תקוה ממש.

 

אולם אשר לקרומוֶל ומזמותיו, הנה יוּם והמון מחזיקיו באים ומודים במקצת, כי קרומוֶל היה בתחלה תם-לב;  "קנאי" לפי-תומו בתחלה, אולם לאט-לאט נעשה צבוע, כאשר נגולו לפניו דרכים חדשות.  סברה זו של קנאי צבוע היא שיטת יוּם בדבר, ומאז דרשוּ אותה למכביר על מוחמד ורבים אחרים.  התבונן בה בשים-לב ותמצא בה שֹרש דבר;  לא הרבה, לא הכל, זאת לא זאת.  לבות גבורים לפי-תומם אינם מתמעטים במדה עלובה כזו.  השמש פולטת מקרבּה סיגים, מעלה על פניה גלדי-כתמים, המשביתים אותה מטהרה, אולם אינה אוספת נגהה ואינה נעשה במקוֹם שמש להשרת קדרוּת!  אני מוצא את לבי לאמר, כי במקרה זה לא קרה לעולם לאיש גדול ועמוק כקרומוֶל;  מעולם – לפי דעתי.  הוא בן-בטנו של הטבע, ולבו כלב האריה;  הוא דומה לאנטיאוּס, המחליף כחו בנגעו באדמה, אשר היא אמו;  עקור אותו צעד האדמה, הרֵם אותו אל הצביעות, אל החלל הריק וְיִתַּם כחו.  אין בדעתנו להחליט, כי קרומוֶל היה חף בלי פשע, כי בכלל לא נכשל מעולם בחטא, באי-תום.  הוא לא היה פרופיסור נאה דורש ב"מדות משוכללות", ב"תום דרך".  הוא היה אוֹרסוֹן[13] איתן, הכובש לו דרכו הקשה על-ידי עבודה ממשית נאמנה – ואמנם יש כי עשה מִדְחֶה בה.  אי-תום, חטאים, חטאים לרוב בכל יום ובכל שעה;  לא נכחד הדבר ממנו, לא נכחד מאלהים וממנו!  השמש קדרה כמה פעמים;  אבל השמש גופה לא היתה לקַדְרוּת.  דברי קרומוֶל האחרונים, כאשר שכב חוֹלה נוטה למות, הם כֹשֶל איש נוצרי גבור-חיל.  תפלות מקוטעות לאלהים, כי ישפוט אותו ואת הריהו.  כי אלהים ישפוט אותו, אחרי שאין ביד אדם הדבר.  בצדק, אבל ברחמים.  דברים נוגעים עד הנפש מאד, כה עלתה נפשו הפרועה הגדולה, אשר עתה בא הקץ לעמלה וחטאיה, לפני אל יוֹצרו.

אני, כשלעצמי, לא אכנה את האיש הזה צבוע.  צבוע, משחק בבימה, אשר כל חייו לא היו כי אם מחזה תיאטרוני;  נוֹכל, פוחז, שומם, להוט אחרי מצהלות ההמון?  האיש הזה היה שמח בחלקו לחיות במסתרים, עד אשר הלבינו שערותיו;  ועתה, כאשר בני-אדם הודו כי אין בו דופי, היה מלך אנגליה בפֹעל.  וכי אי-אפשר לאדם להתקַיֵּם בלי אדרת ומרכבות מלכות?  וכי רב ככה האֹשר, כי סופרים עם תכריכי-נירות צרורים בפתילים אדומים יקפחו אותך בדברים תמיד?  אדם כדיוֹקלֵיטיַאנוּס[14] מבכר לנטוע ירקות;  איש כגיאורג וַשינגטון, שאיננו איש אין-ערוך לו, עושה כמעשה זה גם הוא.  נוכל לאמר, כי הוא הדבר אשר כל איש-נכוחות יעשה וצריך לעשות.  באותו הרגע, שעצם מעשהו מטעם המלכות נשלם, – ידיו מסולקות ממנה!

נעיר עוד דרך-אגב כמה נחוץ הוא מלך בכל מוצאיו ומבואיו של האדם.  דוקא במלחמה זו נראה בעליל מה עלתה לאנשים כאשר נבצר מהם למצוא מנהיג וראש, בעוד שאויביהם מוצאים איש כזה.  העם השוטלנדי היה כמעט פה-אחד פוריטני.  כולם היו מלאים רוח-קנאה והסכימו בזה לדעה אחת, וככה לא היו נוהגים מעולם בחלקו האנגלי של האי הזה.  אולם לא היה בקרבּם איש גדול כקרומוֶל.  אנשים עלובים כמו אַרג'יל[15], דיפלומטים רבי לבב, פוסחים על הסעִפּים, ודומיהם:  לב איש מהם לא היה תמים כל-צרכו עם האמת או לא נועז להתמכר אל האמת.  לא היה אחד: מוֹנְטְרוֹז המעודן שבכל הפרשׁים;  אדם-המעלה, נדיב-לב, איש חמודות;  איש אשר נוכל לקרוא אותו פרש-גבור.  והנה בוא וראה:  מעבר מזה נתינים בלי מלך;  ומעבר מזה מלך בלי נתינים!  והנתינים בלי מלך אינם יכולים לעשות דבר;  המלך בלי נתינים יכול לעשות דבר-מה.  האיש מונטרוז זה עם קֹמץ פראים אירלנדיים או הרריים.  אשר רק ביד מקצתם היו רובים, משתער בסוּפה על מחנה הפוּריטנים מלמדי-המלחמה;  מכה אותם במערכה בשדה מכה על מכה, כדי חמש פעמים, והוֹדף אותם מפניו.  הוא היה פעם אחת, לימים מועטים, האדון לכל ארץ שוטלנדיה.  איש אחד, אבל הוא היה איש.  מיליון אנשים קנאים, אבל בלי האחד;  הם לא מצאו ידיהם בפניו!  אולי בכל האנשים במלחמת הפוריטנים הזאת היה קרומוֶל, מהָחֵל ועד כלה, האיש האחד הנחוץ באמת.  לראות, להרהיב ולהכריע;  להיות עמוד מוּסד בתוך מבוכת האי-ודאות;  – מלך בקרבּם, אם קראו אותו בשם זה, או לא.

 

אולם דוקא פה מונח מכשול העון לפני קרומוֶל.  לכל שאר מעשיו נמצאו מלמדי זכות והם מנוקים מעון בעיני הכל.  אבל הפטורין שנתן לפרלמנט הַמְגֻיָּד ודבר קבלו את התֹאר אפיטרופוס הוא דבר אשר לא יאבו סלוח לו.  הוא הִתעלה באמת למלך באנגליה;  נשיא – ראש המפלגה באנגליה אשר נחלה נצחון.  אוּלם לכאורה לא נתקררה דעתו בלי אדרת המלכות ונמכר לאבדון כדי לנחול אותה.  הבה ונראה קצת איך היה הדבר.

כאשר כל אנגליה, שוטלנדיה ואירלנדיה תֻכּוּ עתה כולן לרגלי הפרלמנט הפוריטני, התעוררה השאלה המעשית:  מה לעשות בדבר?  איך בדעתכם למשול בעמים האלה, אשר ההשגחה מסרה בידכם באֹרח-פלא?  ברור הדבר, כי מאת החברים מִשְּׁיָרֵי הפרלמנט הארוך, היושבים שם כשלטון העליון, אינם יכולים להוסיף לשבת תמיד.  מה לעשות?  שאלה היא אשר בוני קונסטיטוציות במדרש ועיוּן אולי יכולים למצוא לה מענה על-נקלה;  אבל לקרומוֶל, אשר התבוֹנן באמת בתוך הויתם המעשית של הדברים, לא היתה בעולם שאלה מסובכה מזו.  הוא שאל את הפרלמנט:  מה בדַעתכם להחליט בדבר?  לפרלמנט היה המשפּט להגיד את-זאת.  אולם החילים גם הם אף כי הדבר הזה הוא נגד הנמוסים המקובלים, החילים אשר קנו את הנצחון הזה בדמם, חשבו, כי גם להם הצדקה לחוות דעתם בדבר.  אין אנו רוצים "לקבּל בעד כל מלחמותינוּ בלתי פסת-ניר קטנה".  אנו רוצים, כי תורת אלהים, אשר נתן את הנצחון בידינו, תּכּוֹן או תנסה להכּוֹן בארץ זו!

שלש שנים רצופות קראו את השאלה הזאת באזני הפרלמנט, הם לא ידעו למצוא מענה;  כי-אם לדַבֵּר ולדַבֵּר.  אולי מטבע חבורה פרלמנטרית הוא;  אולי שום פרלמנט אינו יודע למצוא מענה במקרה כזה, כי אם לדבּר ולדבּר בלבד!  מכל-מקום צריך ונחוץ לתת תשובה לשאלה זו.  אתם שִׁשִּׁים האנשים שם, אשר נבאש ריחכם ושמכם מנואץ בפי כל העם ואשר העם מכנה כבר "פרלמנט מְגֻיָּד", אתם אינכם יכולים להוסיף לשבת שם:  מי או מה יבוא אז במקומכם?  "פרלמנט חפשי", זכות הבחירה, נמוסי קונסטיטוציה ממין זה או אחר – הדבר הוא עובדה רעֵבה, המתרגשת לבוא עלינו, ועלינו להשׂבּיע אותה או להיות לברות לה!  ומי אתם המפטפטים על נמוסי קונסטיטוציה, זכיות פרלמנט?  עליכם היה להמית את מלככם, לטהר את הפרלמנט על-ידי פּרַיד[16], לגרש ולחַיֵּב גלות, על-פי חוק "כל האלים גבר", את כל איש אשר יהיה לשטן לנצחונכם בריבכם.  רק חמשים או ששים מכם נשארו עוד מתוַכחים היום.  הגידו לנו מה לנו לעשות;  לא כנמוּס, כי אם כדבר של מציאות, העשוי להתקַיֵּם!

מה תשובה ענו לבסוף, טמון בערפל עד היום.  גם גוֹדוִין החרוץ מודה אף הוא, כי נבצר ממנו לבוא עד חקרה.  יותר קרוב לשמוע, כי הפרלמנט העלוב הזה עוד לא רצה, ובאמת לא יכול להתפטר ולהתפרד;  כי כאשר הגיע הדבר לידי כך, להתפרד באמת, דחו שוב את הדבר בפעם העשירית או העשרים, –  וסבלנותו של קרומוֶל פקעה.  אולם אנחנו נקבל את ההשערה הכי-רצויה אשר הקימו בדבר הפרלמנט, אף כי לפי דעתי אינה הכי-נכונה, כי אם רצויה יותר מדי.

לפי הנוסח הזה:  כאשר הגיעו לידי משבר קיצוני, כאשר קרומוֶל ושרי צבאותיו מעבר מזה.  וחמשים או ששים מחברי הפרלמנט מעבר מזה התיָעצו ביניהם, הגידו פתאם לקרומוֶל כי הפרלמנט מתוך יאושו נתן תשובה באֹפן מוזר מאד;  כי כאשר באו האנשים האלה לידי יאוש מלא תלוּנה ומרורות, נחפזו לקבוע מין חוק תקונים, כדי להרחיק לכל-הפחות את הצבא – כי הפרלמנט יבֻחר על-ידי אנגליה כולה;  חלוקת גלילי הבחירות בשוה, חופש הבחירות ועוד!  דבר המוטל בספק, או, באמת, להם לא מוטל בספק.  חוק-תקונים, חופש הבחירה לאנגלים?  הרי הנאמנים למלך, אשר נסתתם פיהם, אבל לא נכחדו, אולי עולים עלינו במספּר;  רוב מנינה של אנגליה נהג תמיד שויוֹן-נפש בריבנו, הוא רק התבונן אל הדבר אנכנע לו.  הננו הרוב לפי הערך והכח, לא לפי פקודי האנשים לגולגלותיהם!  והנה בנמוסיכם ובחוקי-התקונים שלכם ישֻׁלח על-פני המים כל הדבר אשר רכשנו בעמל וכבדות בחרבנו!  כי יהיה רק לתקוה ולאפשריוּת בלבד, וגם קל ודל כאפשריוּת?  והנה לא אפשריות;  ודאוּת היא אשר נחלנו בכח אלהים ובכח זרועותינו ואשר אנו מחזיקים פה עתה בידינו.  קרומוֶל שָׂם פניו אל החברים הַמַּמְרים האלה, הפסיק אותם בחָפזם בבהלה לקבוע את חוק התקונים שלהם;    פקד עליהם ללכת להם, ולא יוסיפו עוד לפטפט שם.    האם אין אנו יכולים לסלוח לו?  האם אין אנו יכולים להבין אותו?  י'והן מילטוֹן, אשר ראה הכל מקרוב, מצא לאפשר להסכים לו ברצון.  המציאות גרפה את הנמוסים.  סובר אני, כי רוב האנשים אשר היו קצת בני-מציאות באנגליה נוכחו בהכרחיותו של הדבר.

ובכן, האיש התקיף, המלא עוז, העיר נגדו כל מיני הנמוסים וההגיון המרפרף;  הוא ערב את לבו להִסְתַּיֵּעַ במציאות הממשית באנגליה;  התחזיק על ידו אם לא?  נפלא לראות עד-כמה הוא משתדל למשול באֹרח קונסטיטוֹציוֹני למצוא פרלמנט אשר יתמוך אותו;  אבל לא עלתה לו.  הפרלמנט הראשון שלו, אותו הנקרא הפרלמנט של בֶּרְבּוֹן הוא כעין אספת נכבדי עם.  בכל רחבי אנגליה ממנים כּהני הראש וראשי הפקידים הפּוריטניים את האנשים אשר כבר יצא להם שֵׁם בקנאתם היתרה לדתם, בהשפעתם ובמסירותם לתורת האמת:  כל אלה נקבצו לערוך תכנית.  הם מאַשרים ומקַימים את הנעשה;  וּמתקינים, כאשר מצאה ידם, את העתיד להיות.  הם היו מכֻנים דרך לעג, "פרלמנט של עצמות קלופות" (Barebones)  – שֵם האיש, כנראה, לא היה Barebones, כי אם Barbone, –  אדם הגון כל צרכו.  גם עבודתם לא היתה שחוק, היא היתה דבר ממשי, סֶריוזי מאד – נסיון בידי הנכבדים הפוריטניים הללו עד-כמה תורת הנוצרי תוּכל להיות לתורת אנגליה זו.  אנשים נבונים היו בתוכם, גם אנשים מכובדים ונשואי פנים.  רובם היו, כמדומני, אנשים שמורא שמים עליהם, אולם הם נכשלו ונמוטו, כאשר נסו לתקן את בית-הדין העליון.  הם התפרדו מדעת עצמם, בתור אנשים שהמשרה הזאת אינה הולמתם;  הניחו את כחם והרשאתם ביד הלורד-גינירל קרומוֶל, ומסרו הדבר בידו לעשות בו כרצונו.

והנה מה ברצונו לעשות בזה?  הלורד גינירל קרומוֶל, "המצביא הראשי של כל החילות אשר התפקדו והעומדים להתפקד", רואה את עצמו על-ידי המצב הזה, שאין דוגמתו, כאלו הוא הרָשׁוּת האחת בעלת יפּוי כח אשר נשארה באנגליה, בין אנגליה ובין אנרכיה שלמה אין דבר זולתו הוא.

הנה זוהי העובדה, שאין להכחישה, של מצבו ומצב אנגליה אז.  מה לו לעשות בדבר!  אחרי ישוּב הדעת הוא מחליט לקבל אותו;  להגיד ולהבטיח בפה מלא, בהדרת פומבי, נגד אלהים ואנשים, "כן, כך היא המציאות, ואני אעשה בה כל אשר בכחי!"  אפיטרופסות, ספר תורת הקונסטיטוציה, כל אלה הם צורות הדבר החיצוניות, שאִזנוּ ותקנוּ, כאשר מצאה ידם, השופטים, ראשי הפקידים, "סוד שרי החילות ואנשים נשואי-פנים בארץ";  ואשר לעצם הדבר, הנה אין לכחד, כי לפי מצב הדברים אין ברֵרה, אלא אנרכיה או זאת.  אנגליה הפוריטנית תקבל אותה או לא.  אולם אנגליה הפוריטנית נִצלה על-ידי-כך באמת לאמתּה מן אבוד עצמה לדעת! – סובר אני, כי הפוריטנים קבלו את הצעד הקיצוני הזה של קרומוֶל בתלונה בלי אֹמר ודברים, אבל בכל-זאת, בכלל, באמת ובתודה;  על-כל-פנים הוא והם יחדו היטיבו לעשות את הדבר, הלוך וטוב עד סופו.  אולם בלשונם הפרלמנטרית מצאו קושי בדבר, ומעולם לא ידעו היטב מה לענות על זה.

הפרלמנט השני של אוליבר, בעצם הפרלמנט הראשון שלו כסדרו וכתקונו, אשר נבחר על-פי הסדר הקבוע בספר תורת הקונסטיטוציה, נכנס לישיבה והחל לעבוד;    אולם לא אֵחר להכנס בשאלות שלא כענין על-דבר זכיות האפיטרופוס, על-דבר "כבישת השלטון" וכו;  והוכרח לקבל פטורין, כאשר אך הגיעה השעה הכרשה לכך, לפי הנמוסים הקבועים.  נאום-החתימה של קרומוֶל לאנשים האלה מצוין מאד.  וכן גם נאומו לפרלמנט השלישי שלו.  בו הוֹכיח גם אותם על קפדנותם וקשי ערפם.  כל נאומיו אלה הם פרועים ובלולים מאד;  אולם סריוזיים מאד.  נוכל לאמר, כי הוא היה איש תמים-לב כבד-שפה;  אשר לא היה רגיל לדבר את מחשבתו האי-אורגנית הגדולה.  כי אם להראות אותה בפֹעל!  כבדוּת-לשון ושפעת מחשבות עמוקות כזו!  הוא מדבר הרבה על "תולדות ההשגחה".  כל התמורות האלה, כל הנצחנות והמאורעות האלה לא היו במחשבה תחלה, לא מחזות תיאטרוֹניים ערוכים ביֶדֵי או בידֵי אדם:  רק מגדפי אלהים סמויי-עין יהינו לכנות אותם כן!  הוא מטעים את הדבר הזה בכל עוז מתּוך גערה וחמה.  וגם הדין עמו.  כאילו איש כקרומוֶל צפּה הכּל מראש במחזה הנורא הקודר אשר ערך, כשכּל העולם חזר לתוהו ובוהו מסביב לו, והוא נהג אותו כמשחק של בבות במקלות עץ וחוטי ברזל!  את הדברים האלה, אמר, לא חזה איש מראש.  אין איש אשר יכול להגיד מה ילד יום!  הם היו "תולדות ההשגחה".  אצבע אלהים נהלה אותנו הלאה הלאה ואנחנו הגענו לבסוף אל במתי הנצחון הטהור, וּדבר אלהים נחל עוז בקרב העמים האלה;  ואתם יכָלתם להתאסף בתור פרלמנט ולהגיד איך לסדר הדבר, להביאו לידי אפשרוּת מושכלת בעלילות האדם.  עליכם היה להיות לנו לעזר בדבר הזה בעצתכם ובחכמתכם.  "שעת-הַכּשֶׁר היתה לכם, כאשר לא היתה כזאת לכל פרלמנט באנגליה".  תורת הנוצרי, משפט ואמת היו צריכים להיות במדה ידועה לחוק בארץ זו.  תחת כל זאת הסתבכתם בדברים בטלים מלאים דקדוקי עניות, בהלכות קונסטיטוציה, בפלפולים ושאלות שלא כענין על-דבר החוקים הכתובים, שעל-פיהם באתי עד-הלום;    ורציתם להחזיר הכל לתהו ובהו, מפני שאין לי תעודה מאושרה ומקוימה בערכאות, כי אם קול אלהים מתוך סערת המלחמה, הנותן לי יפוי-כח להיות נשיא בתוככם!  שעת-כּשֶׁר זו חלפה עברה;  ואין אנו יודעים מתי תשוּב עוד.  הגיון קונסטיטוצונלי היה לכם;  וחוק השטן, לא חוק הנוצרי, שורר כעת בארץ.  "ישפוט אלהים ביני וביניכם!"  ואלה דבריו האחרונים אליהם:  קחו אתם בידכם את נמוסי הקונסטיטוציה שלכם, ואני את המלחמות, הכַּונות, העובדות והמפעלים חסרי-הנמוסים שלי, ואלהים יהיה לשופט ביני וביניכם!" 

אנחנו אמרנו למעלה עד-כמה נאומיו הנדפסים של קרומוֶל הם להג בלול, מסובך וחסר צוּרה, סתום ומשתמע לשתי פנים.  בכונה תחלה, אומרים רובם, צבוע הַשָׁם להג מסובך סֵתר לו, כדרך הישועיים.  בעינַי אינם נראים כן.  ולא עוד, אלא מעיד אני, כי הם הקנו לי בראשונה בינה בטיב האיש קרומוֶל זה, וגם באפשרותו.  נַסה להאמין, כי הוא רוצה להגיד דבר-מה, חקור בעין יפה מה הוא הדבר – ותמצא נאום ממשי כלוּא בדבריו אלה המעוקמים, הגסים והמרוסקים;  כונה בלבו הגדול של האיש נלעג-הלשון הזה!  אז תחל לראות, כי הוא איש;  לא מקסם-שוא מלא חידות, סתום, לא-יאומן.  דברי ימיו ותולדות חייו של קרומוֶל, אשר נכתבו בדורות ספקניים נבוכים שלא יכלו לדעת ולהבין, הם הרבה יותר סתומים מנאומיו של קרומוֶל.  רואים דרך בם רק את חלל החֹשׁך והאפס לבלי חוק.  "משטמה וקנאה", אומר לורד קלַרֶנדון גם הוא;  משטמה וקנאה", דמיונות נפתלים, הזיוֹת ועועים המריצו אנשים אנגלים שוקטים מיושבים ומתונים לנטוש את מחרשתם ומלאכתם ולצאת למלחמה מלאה מהומות וחמת-דמים על הכשר שבמלכים! בַּחנוּ-נא אם יש למצוא אמת בדבר.  הספקנות הכותבת על האמונה אולי יש לה כשרונות מרובים, אולם באמת היא  ultra vires.  כאילו העִורון בא לקבוע חוקי ראיה.

הפרלמנט השלישי של קרומוֶל נֻפַּץ, כמו השני, אל אותו הסלע.  תמיד הנוסח הקונסטיטוציונלי:  "איך באת עד-הלום?  הַראה לנו תעודה כדת וכדין!"  קפדנים עִורים: – "הנה בודאי אותו הכח אשר עשה לפרלמנט, הוא ועוד גדול ממנו עשה אותי לאפיטרופוס!"  אם אפיטרופסותי אינה ולא-כלום, מה הנכם אתם, בשֵׁם כל הפלאות, בתור חברי הפרלמנט?  אורו החוזר ויציר כפיו? –.

אחרי אשר לא הצליח בפרלמנט, לא נשאר לפניו בלתי אם דרך האלמות.  דיקטטורים צבאיים, כל אחד בגלילו, כדי לכֹף את הנוטים אחרי המלך ושאר בני-המרי, למשול בהם, אם לא בחוקי הפרלמנט, הנה בחרב.  אל תהי יד הנוסח על העליונה, כל-זמן שהמציאות הִנֶּהָ.  אני אוסיף להגן על פרוטסטנטים עשוקים בחוץ-לארץ, למנות שופטי צדק ופקידים נבונים בארץ ולחונן מטיפי האֶוַנגליון האמתיים;  אני אעשה כל אשר תמצא ידי לעשות בכחי, לעשות את אנגליה לארץ נוצרית, גדולה מרומא הקדמוניה, וגברת הנצרות הפרוטסטנטית;  אני, מכיון שאתם אינכם רוצים להחזיק על ידי;  אני כל-עוד שאלהים ישים נפשי בחיים!    מדוע לא הסתלק מזה ולא שב לחיות במסתרים, מכיון שהחוֹק לא אבה להכיר אותו?  קוראים קצת.  טעות היא בידם.  אי-אפשר היה לו להסתלק!  ראשי מיניסטרים משלו בארצות שלמות, פּיט, פּומְבַל, שוֹאַזויל;  ודברם היה לחוֹק כל הימים שעמדו על מכונם.  אולם ראש-מיניסטרים זה היה אחד, אשר לא יכול לפרוש.  ביום שיפרוש, ארבו לו צ'רלז סטויארט ופרשיו להמיתו;  להמית אותו ואת הדבר אשר נלחם לו.  מכיון שהתיצב על דרך זו, לא יכול לסגת אחור, לשוב.  לא היה מקום לשוב בלתי אם אל הקבר. 

יש לנוּד לקרומוֶל לעת זקנתו. הוא מתאונן על המשא הכבד אשר נטלה עליו ההשגחה;  משא כבד אשר עליו לשאת עד מותו.  פעם אחת, מספרת אשת קרומוֶל, כאשר בא אליו הוּטשינסוֹן, חברו למלחמה מאז, לדבר עמו, שלא לרצונו, בענין אחד נחוץ, – "הולך קרומוֶל לשלחו עד הפתח", בדרך אחוה, רעוּת ושלום;  מבקש ממנו להשלים עמו, חברו למלחמה מכבר הימים, ואומר לו כמה הוא מצטער לראות, כי טועים בו וכי חבריו-למלחמה הנאמנים, הישנים, שהיו חביבים לו מאד, עזבוהו.  הוּטשינסון הקנאי, הנאזָר בנוסחאותיו הרפובליקניות, הולך הלאה בפנים נזעמים.    וראש האיש הלבין עתה, זרועו החזקה יגעה מרוב עבודה!  אני זוכר תמיד גם את אמו העלובה, אשר היתה אז זקנה מאד והתגוררה בהיכלו;  אשת-חיל מאד.  ובכלל נהגו שם הליכות הבית במישרים, ביראת אלהים.  כאשר שמעה האשה הזקנה קול יריה, חשבה, כי בנה נהרג.  עליו היה לבוא אליה לכל-הפחות פעם אחת ביום, למען תראה בעיניה, אם הוא עודנו בחיים.  האֵם הזקנה העלוּבה!  מה נשא בעמלו האיש הזה, הוי, מה נשא בעמלו? – הוא חי חיים מלאים קרָב ועמל קשה עד יומו האחרון.  שם-תהלה, אהבת-כבוד, מקום בהיסטוריה?  את גופו המת אסרו באזיקים ותלוהו על עץ;  "מקומו בהיסטוריה?" – אמנם מקומו בהיסטוריה! – היה למקום דראון, אַשמה, קלון ושקוּצים;  ומי יודע אם גם כיום לא אצתּי ביותר להיות מן הראשונים אשר נועזו לקרוא אותו לא זֵד ומכזב, כי אם תם וישר!  שלום לו!  האם, סוף-סוף, הוא לא פעל הרבה בעדנו?  אנחנו עוברים ברוָחה על חיי גבורתו הקשים והגדולים;  צועדים על גופו המוטל שם בתעלה!  אַל לנו לבעוט בו ברגלינו, בשעה שאנו צועדים עליו! – הניחו לגבּור לנוּח!  הוא  לא קרא אל משפט בני-האדם, ובני-האדם לא שפטו אותו משפט צדק.

 

מאה שנה ואחת בדיוּק אחרי אשר הוקמה הפוריטניות לדממה ותוצאותיה הובררו בשנת 1688, התחוללה סערה הרבה גדולה מזו וקשה הרבה יותר להשביח שאונה, היא הידועה לכל בני-תמותה וכנראה תהיה ידועה עוד ימים רבים בשם המהפכה הצרפתית.  בעצם היא המערכה השלישית, מערכת החתימה של הפרוטסטנטיות;  שיבת האנושיות בסוּפה וסערה אל המציאות והממשות, עתה כאשר הלכה ונמקה במקסם-שוא ותרמית.  אנו מכנים את הפוריטניות האנגלית שלנו המערכה השניה.  הנה כתבי-הקֹדש הם אמת, נלך בשם כתבי-הקֹדש "בכנסיה", אומר לותיר;  "בכנסיה ובממלכה", אומר קרומוֶל, "נתהלך על-פי הדבר שהוא אמת אלהים!"  בני-האדם צריכים לשוב אל המציאוּת, אינם יכולים לחיות על מקסם-שוא.  את המהפכה הצרפתית, או את המערכה השלישית, אנו יכולים לקרוא המערכה האחרונה;  כי למטה מאותו הסינקילוטיסמוס הפרוע אי-אפשר לבני-אדם לרדת עוד.  הם תומכים את יתדותם שם במציאות הפשֹׁטה והעֵיֻרמָּה, שאין להכחיש אותה בכל העתים ובכל המסבות;  והם צריכים ומחויבים להחל ולבנות ממנה מחדש בבטחון.  הסערה הצרפתית, כמו האנגלית, מצאה את מלכה, אשר לא היה לו שטר חתום בערכאות להעמיד אותו על חזקתו.  עלינו להעיף עין בנפוליון, מלכנו החדש השני.

נפוליון איננו בעינַי כלל אדם גדול כקרומוֶל.  נצחונותיו הכבירים, אשר השתרעו על-פני כל אירופה בעוד אשר קרומוֶל נשאר ביחוד באנגליה הקטנה שלנו, הם בעינַי הַקַּבָּיִם הגבוהים, אשר אנו רואים את האיש עומד עליהם;  קומת האיש אינה משתנה על ידיהם.  אני איני מוצא בו תומת-לב כזו שבקרומוֶל;  כי אם ממין פחות הרבה מזה.  לא התהלך דומם במשך שנים רבות את הנשגב הפּלאי שׁל מלוא העולם;  "התהלך את אלהים", כמו שהוא קרא זאת;  ואמן ועוז רק בזה בלבד;  רעיון ועוז-נפש חבושים בטמון, הרצוים להיות חבושים בטמון, והמתפרצים אחרי-כן כברק אש לוהטת מן השמים!  נפוליון חי בדור אשר לא האמינו אז באלהים עוד.  אז האמינו, כי ערכּה של שתיקה, של כל חבוש בטמון הוא שוא תפל;  עליו היה להתחיל לא מן התנ"ך הפוריטני, כי אם מתוך האנציקלופדיות הספקניות העלובות.  הוא העלה בידו הרבה.  שבח הוא לו, כי העלה כזאת בידו.  תכונתו המסוימה, הזריזה, הברורה במבטאה תמיד, אולי דלה היא כשלעצמה לעומת זו של קרומוֶל הגדול שלנו בשפתו הבלולה והנלעגה.  במקום "נביא אִלם הנפתל עם לשונו", הנה לפנינו גם תערוּבת הגונה של תעתועים קוֹלניים! רעיון יוּם על הקנאי-הצבוע, עד-כמה שיש בו מן האמת, יִכּון הרבה יותר לנפוליון מאשר לקרומוֶל, למוחמד ודומיהם, אשר אִם נמַצה את הדין, לא יכון כלל לגביהם.  יסוד-פגול של אהבת-כבוד נראה באיש הזה למן ראשית דרכו;  והוא גובר עליו לבסוף ומדיח את הרעה עליו ועל מפעלו.

"כוזב כהודעה משדה המערכה", היה למשל בימי נפוליון.  הוא מבקש להצטדק בכל עוז:  נחוץ היה להוליך שולל את האויב, לעודד את לב אנשי-המלחמה.  בכלל אין לסלוח לו.  האדם אינו רשאי בשום פנים לאמר שקר.  גם לנפוליון טוב טוב היה ברבות הימים, אלמלא לא דבּר שקר.  באמת, כשיש לאיש ענין וחפץ המשתרע מעל לשעה וליום והצריך עוד להתקַים ליום המחרת, מה יסכון לו להצמיד כזב?  הכזבים מתגלים;  עונש חמור צפוי לו עליהם.  איש לא יאמין לבדאי בפעם אחרת, גם אם יאמר את האמת, ובשעה שחשוב לו הדבר מאד, כי יאמינו לו.  הוא המעשה הישן בקריאה:  הזאב, הזאב!  שקר הוא לא-כלום.  אין לעשות דבר מאָין, סוף-סוף אינך עושה כלום וגם עמלך עולה בתוהו.

אף-על-פי-כן היתה תומת לב בנפוליון.  עלינו להבחין בין הדבר הטפל ובין הדבר-העיקרי באי-תומת-הלב.  בתוך כל ערמומיותיו ותעתועיו הנמבזים עלינו להבחין, כי באיש הזה היה רגש-מציאוּת ידוע, רגש איתן וטבעי;  וכי הוא נסמך על המציאות, כל-זמן שהיה לו על מה לסמוך.  היה לו חוש-הטבע, אשר עלה על החכמה אשר קנה לו.  בּוּרִיֶּ מסַפר לנו, כי בעלותו למלחמה על  מצרים היו חכמיו עסוקים בקנאה יתרה בערב אחד להוכיח, כי אי-אפשר שיש אלהים.  הם הוכיחו את זאת לשמחתם הרַבה בכל מיני הגיון.  נפוליון, בנשאו עיניו אל הכוכבים ענה חֲכַמְתֶּם מאד,   Messieurs;  אוּלם מי ברא כל אלה? "  הגיון הכפירה נוזל ויורד מעליו כמים;  העובדה הנשגבה תביט ותתבונן בו:  "מי ברא כל אלה? " וכן היה גם במעשה.  הוא ככל איש העלוּל להיות גדול, או לנחול נצחון בעולם זה.  רואה מבעד לכל סבכי המסבות את התֹכן הממשי של הדבר ומגיח ישר אליו! כאשר הראה לו הסוכן על ארמון הטוילירי את עריכת-הרהיטים החדשה והלל אותה מאד והוכיח במופתים, כי נהדרה היא מאד וגם עולה בזול מאד, ענה נפוליון קצרות ודרש להביא לו מספָּרַים, גזז אחד מגידילי הזהב שעל וילון אחד החלונות, טמן אותו בצלחתו והלך לו.  לאחר ימים מועטים הוציא אותו לעת מצוא, לחרדת לה הסוכן על רהיטיו;  הוא לא היה של זהב, כי אם של סיגים!  בס"ט הילינה נפלא הדבר מאד עד-כמה הוא מתגדר עוד עד ימיו האחרונים בדברים מעשיים, ממשיים.  "מה אתם מדבּרים ומה אתם מתאוננים;  ביחוד, על מה אתם מריבים זה עם זה?  מאומה לא תעלו בידכם!  לא תעלו בידכם דבר שאפשר לעשות.  אל תאמרו מאומה, אם אין לעשות מאומה!"  הוא מדבר כן כפעם-בפעם אל בני-לויתו, הרוגנים העלובים;  הוא גוּש של כח חשאי בקרב מְרִי-שיחם הזועף.

אי לזאת, האם לא היה בו דבר שאנו רשאים לכנות אמונה, טהורה עד-כמה שהיתה באפשר?  כי הדימוקרטיה הגדולה החדשה הזאת, אשר קמה פה במהפכת הצרפתית, היא עובדה, שאין להכחיד אותה;  זאת היתה אז דעת נכונה, אשר לקחה שבי את כל לבו ורוחו, –  זאת היתה אמונה.  והאם לא פתר היטב את כונתה הסתומה?[17]  "La carriere ouverte aux talents"  "הכּלים לאיש היודע להשתמש בהם".  הנה בעצם האמת, וגם כלי האמת;  היא מכילה בקרבּה את כל מה שהיה במשמע במהפכה הצרפתית ובכל מהפכה אחרת.  נפוליון בפרקו הראשון היה דימוקרט אמתי.  אף-על-פי-כן, לפי טבעו, אשר אומנותו הצבאית עוד הוסיפה לו אֹמץ, הוא ידע, כי הדימוקרטיה, אם אמת היא בכלל, לא תוכל להיות אנרכיה.  באותו יום העשרים בחודש יוני (1792) ישב בּוּרִיֶּן  עמו בבית-קהוה אחד, בשעה שהמון העם התגעש ועבר על פניהם:  נפוליון מביע רגשי-הבּוז העמוקים אשר רחש לבו לנוכח בעלי הרָשׁוּת, על אשר אין בידם לכלום את ההמון הזה.  ביום העשירי לאוגוסט הוא מתפלא על אשר אין שם איש לפקד את החילים השוֵיצריים האמללים הללו;  הם היו יכולים לנַצח, אלמלי היה שם איש.  אמונה כזו בדימוקרטיה, אבל שנאת האנרכיה, היא המנשאה ומנטלה את נפוליון דרך כל מעשיו הגדולים.  דרך נצחונותיו המזהירים במלחמת איטליה עד שלום לֵיאוֹבֶּן, נוכל לאמר, כי הרוח המפעמת אותו היא:  "נצחון למהפכה הצרפתית;  לקַיֵּם אותה נגד מקסמי-השוא האוסטריים האלה, המכנים אותה מקסם-שוא!"  ובו בזמן הוא מרגיש, ויש לו הצדקה להרגיש, כמה נחוצה היא רָשוּת תקיפה;  עד-כמה המהפכה אינה יכולה להצליח להתקַים בלעדיה.  ולבלום את המהפכה הצרפתית הגדולה, הבוֹלעת, הבוֹלעת את עצמה;  לכבוש אותה, למען תוכל לקַים את כונתה הפנימית, למען תֵּעָשה אורגַנית ותעצור כח לחיות בין שאר אורגניסמים ודברים בעלי צוּרה, לא בתור הרס ואבדן בלבד:  האם אין זה הדבר אשר הוא שאף אליו במקצת, בתור עצם תכלית חייו, ולא עוד, אלא מה שהוא הוציא אל הפעל באמת?  דרך וַגְרַם, אוסטרליץ;  נצחון על נצחון – עד-פֹּה הוא נצח.  באיש הזה היתה עין רואה, לב להרהיב ולעשות.  הוא התעלה למלוכה בדרך-הטבע.  כל בני-אדם חזו בו, כי הוא ראוי לכך.  החילים הפשוטים היו אומרים בצאתם למלחמה:  "עורכי-הדין הפטפטנים הללו שם בפריז;  הם אינם אלא מדבּרים ואינם עושים!  מה פּלא כי הכל הולך שלא כשוּרה.  עלינו ללכת ולהושיב שם את petit Caporal שלנו!"  הם הלכו והושיבו אותו שם;  הם ופרנציה כולה עמהם.  קונסול ראשי, קיסר, נצחון על כל אירופה;  עד אשר הליטננט של גדוד  La fere לא אֵחר להיות בעיניו, ולא על-חנם, הגדול בכל האנשים אשר היו לפניו זה דורות אחדים.

אולם בפרק זה, על דעתי, גבר בו יסוד התעתועים הרע.  הוא סר מאמונתו הישנה בעובדות ונפתה להאמין בדברים מדומים;  השתדל לבוא במָסורת עם בית-המלוכה האוסטרי, עם האפיפיור עם הפיאודַליות הכוזבת הישָׁנה, אשר לפנים הכיר ברור, כי שקר הם;  – הוא חשב, כי עליו לכונן את "בית מלכותו" וכיוצא באלה:  כאילו המהפכה הצרפתית הנוֹראה לא כִוְּנה אלא לשם כך! האיש הזה "נצמד לטעיות מרובות על אשר האמין לשקר";  דבר נורא אבל וַדאי מאד.  הוּא לא הבחין עוד בין אמת לשקר";  דבר נורא אבל וַדאי מאד.  הוּא לא הבחין עוד בין אמת לשקר, כאשר ראה את שניהם – העונש הנורא ביותר, הבא על איש, אם הוא מפנה לבו לשקר.  האנֹכיות ואהבת-כבוד מזויפה היו עתה לאלהיו;  מכיון שנפתה פעם אחת למדוחי-לבו, כל מדוחים אחרים התחדשו ובאו מאליהם.  בכמה מלאכת-טלאים של מחלצות-ניָר תיאטרוניות, פַּאֲרֵי-סיגים ומסכות וַאֲפֵר הליט האיש הזה את מציאותו הגדולה שלו, בחשבו לעשותה על-ידי-כך עוד ממשית יותר!  הקוֹנקוֹרדַט הריק שלו עם האפיפיור, אשר התאמר בו להחזיר את הקטוליוּת  ליָשנה, בעוד שהוא ידע בנפשו כי הוא הדרך לטרוד אותה מן העולם, La vaccine de la religion[18];  דִּבַר הִנתן כתר מלכות בראשו ברוב פאר, סדר המלוּאים שלו על-ידי דמיון-השוא הישן האיטלקי בבית-הכניסה Notre-dame –, "אשר לא חסר כלום להשלים את הוֹד הפּומבּי".  כדברי אוֹגֵירו, "אלא חצי-מיליון האנשים, אשר הערו למות נפשם למען הביא קץ לכל זאת!"  סדר מלוּאֵי קרומוֶל היה על-ידי הסיף וספר התנ"ך.  עלינו לכנות סדר-מלואים כזה נכון באמת.  הסיף והספר נִשְּׂאוּ לפניו בלי כל דמיון-שוא;  וכי לא היו הם סמליה האמתיים של הפוריטניות;  צבי-עֶדְיָהּ וחותם תכניתה?  הוא השתמש בשניהם באֹפן ממשי מאד והודיע גלוי, כי נכון הוא להחזיק בהם!  אולם זה האיש נפוליון העלוב שגה הרבה מאד.  הוא האמין יותר מדי, כי האדם עשוי להוליכו שולל;  הוא לא ראה באדם דבר העמוק מהרעב וכיוצא בו!  הוא שגה ברואה.  כאדם הבּונה ביתו על עבים:  ביתו והוא יתמוטטו יחדו, יהיו לעי-מפלה ויאבדו מן הארץ.  הוי, בכולנו ישנוֹ יסוד-תעתועים זה;  והוא עלול להתפתח בתקוף עלינו יצרנו.  "אַל תביאנו לידי נסיון!" אולם רע רע מאד, אם הוא מתפתח.  הדבר שהוא נטפל אליו כתערובת מסוימה, צפוי כולו אלי אבדון, ואף-על-פי שהדבר כביר מאד למראה, דל הוא כשהוא לעצמו.  מה היו אפוא מפעלות נפוליון בכל השאון אשר הקימו?  כמו ברק אבקת-שׂרפה, הפזורה למרחוק;  כלהבה העולה מקוצים יבשים.  לשעה אחת נדמה, כי העולם כולו עטוף אש ועשן;  אבל רק לשעה אחת.  האש תדעך:  אבל מלוא העולם בהרריו ונהרותיו עתיקי-הימים, בכוכביו ממעל ובאדמתו הטובה מתחת מוסיף להתקַים.

הדוכס הַוֵּימַרִי, היה מדבר תמיד על לב רעיו, להתעודד ולהתאוֹשׂשׂ;  כי נפוליוניות זו היא עָוֶל ואי אפשר שתתקַים לאֹרך-ימים.  דברים טובים ונכוחים הם.  כל מה שהִרבה נפוליון לפסוע על ראשי העמים ולהדוך אותם תחתיו ברוח עריצים, כן ירבו העמים האלה להתפרץ מפניו ביתר עוֹז.  העָול משתַּלם לבעליו תמיד ברבית כפולה ומכופלת.  תמה אני, אם לא טוב טוב היה לו, אלמלי אבדו לו מבחר תותחיו, או אלמלי טבעו בים מבחר גדודיו מאשר להמית ביריה את מוכר-הספרים  פַּלם!    המעשה הזה היה עון רצח אכזרי ומוחשי, אשר איש לא יוּכל לכסות עליו, אפילו כשיטפול עליו טיח עבה כמלוא האגודל.  הוא קדח   בלבות בני-אדם עמוק עמוק, המעשה הזה וכיוצא בו;  אש כבושה להטה בעיני האנשים לזכרו – וחכו ליום פקודה!  והיום ההוא בא!  גרמניה קמה עליו מסביב – מכל הדברים שנפוליון עשה יעמוד ברבות הימים רק מה שעשה במשפט ומישרים;  הדבר אשר הטבע עם חוקיו ירצה אותו.  מה שהיה בו ממש, רק זאת ולא יותר.  כל שאר הדברים הם עשן והבל.  La cariere ouverte aux talents, את הדִּבְּרה הנכונה הגדולה הזאת, אשר עליה עוד לבקש תקונה ולצאת אל הפֹעל בכל מקום, הניח במצב ערטילאי מאד.  הוא היה ebauche   גדולה, תכנית בלתי-מעובדה, שלא נשלמה כל-צרכה מעולם – ובאמת, מי הוא האיש הגדול אשר איננו כן?  חבל, שהוא נשאר במצב בלתי-מעובד יותר מדי!

דעתו על העולם, כפי שהוא מביע אותה שם בס"ט הילינה היא כמעט טרַגית.  דומה, שהוא משתומם באמת ובתמים על אשר נתגלגלו הדברים ככה;  כי הוא הוּטל שמה על הצוּר, והארץ עודנה סובבת על צירה;  צרפת היא גדולה, כל-יכולה;  ובעיקר הדבר הלא הוא צרפת!  "אנגליה גופה", אומר הוא, "היא על-פי הטבע רק סניף לצרפת;  "אי-אוֹלֵירוֹן אחר נוסף לצרפת".  כן הוא על-פי הטבע, על-פי הטבע של נפוליון;   ובכל-זאת ראֵה המציאות – הנני פה!  קצרה דעתו מהבין זאת:  נפלא ממנו הדבר, כי המציאות לא התאימה אל התכנית אשר הוא ערך לו עליה;  כי צרפת אינה הכל-יכולה, כי הוא אינו צרפת.  "טעות גסה" היתה בידו להאמין בקיומו של דבר שאינו בעולם.  טבעו האיטלקי הנמרץ, המסוּים הרואה ברור, טבעו הכביר והתמים אשר היה לו לפנים, הָחתּל באוירה העכוּר של הגאותנות הצרפתית, וגם נמק בתוכו למחצה.  העולם לא רצה להיות למרמס לרגליו, להקשר יחדו המונים המונים ולהִבָּנות יחדו מערכה אחת, כאשר היה בדעתו, להיות הדוֹם רגלי צרפת ורגליו:  מגמות אחרות לגמרי היו לפני העולם!  תמהון נפוליון היה לבלי-גבול.  אולם מה יתן ומה יוסיף לו עתה?  הוא הלך בדרכו הוא, והטבע אף-הוא הלך בדרכו הוא.  מכיון שפרש מן המציאות, נמוֹט באפס-יד וצלל בתוך החלל הריק;  כל עזרה נִדְּחה ממנו.  עליו היה לצלול שם, אָבל ואומלל מאין כמוהו;  לבו הגדול נשבר ומת – האיש נפוליון העלוב הזה, כלי גדול שנפחת מַהר מאד, עד אשר היה לכלי אין-חפץ בו:  האדם הגדול האחרון שלנו!

 

האחרון שלנו, בשתי פנים.  כי בזה עלינו לחתום את נדודיו הרחוקים האלה דרך כה הרבה דורות וארצות לשחר לגבורים ולחקור אותם.  צר לי הדבר:  מצאתי בו עונג, אף כי גם הרבה עמל וכעס.  ענין גדול הוא מאד וגם חשוב וכולל מאד, אשר קראתיו בשם עבודת גבורים, שלא לנהוג בו כובד-ראש יותר מדי.  לפי דעתי הוא נוקב ויורד עמוק עמוק בסוד דרכי בני-האדם וטיב הליכות העולם וכדאי הוא כיום לברר וללבן אותו.  בששה חדשים, במקום ששה ימים, היינו יכולים להצליח יותר.  אני הבטחתי רק לגלות פנים בדבר;  וגם איני יודע אם עלתה בידי לעשות זאת.  עלי היה לפַתח את הקרקע באֹפן גם מאד, כדי שנוכל בכלל לחדור לתוכו.  פעמים רבות הוגעתי את כח סבלנותכם בדברים המקוטעים והסתומים האלה, אשר נזרקו מפי בד בד.  ארך אפים, סבלנות נלבבה, עין טובה ואהבת נדבה, אשר אין נפשי לדבּר עליהם עתה.  המשכילים ובני-העליה, הנאים, הנבונים, מבחר וטוב אנגליה הקשיבו מתוך סבלנות לדברַי הפשוטים.  בלב מלא רגש אני מודה לכולכם, ואברככם:  יהי אלהים עמכם!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] בית-משוגעים ידוע בלונדון.

[2] הגמון ראשי בקנְטֶרְבורי,  חביבו וראש שריו של המלך צַ'רלז הראשון.  נדון למיתה בשנת 1645.

[3] בספר History of the Puritans, שלNeal .  מעשה זה נחשב ללויד לאחד מחטאיו אשר בגללם נדוֹן למיתה.

[4] מוסב על הספר Monarchie of Man.  של סיר י'והן אֶליוֹט חבר הפרלמנט.  בו מוכיח המחבר,  כי המלכות הקונסטיטוציונית יסודתה בטבע האדם:  השכל הוא המלך,  שאינו יכול לעשות דבר בלי הסכמת שאר האברים.

[5] צבא הפרלמנט תחת יד קרומוֶל היה אז בסכנה גדולה,  ולבסוף גבר קרומוֶל על צבא המלך והכם מכה רבה.

[6] מלחמת קרומוֶל האחרונה,  אשר הכה בה את צבא המלך מכה נצחת.  בבשורתו להפּרלמנט הוא קורא לנצחונו "גולת הכותרת לחסדי אלהים עמו".

[7] Lovelocks""  תסרוקת פרשי המלך,  שהיו מסלסלים בשעָרם,  להפך מן "הראשים העגולים" הפשוטים של הפוריטנים.

[8] Ironsides כן נקראו חילי קרומוֶל הגבורים

[9] הוא סבב באי קורסיקה וכתב עליו ספר בשעה שמרידת יושביו בממשלת גינואה עשתה רשׁם רב בעולם.  הוא התפּאר מאד בספרו,  על-כן נתנו לו מיודעיו שם לואי "קורסיקה בוסוֶל".

[10] דברי נפוליון על האנגלים:  Ces Anglais ont un grand talent pour le silence.

[11] כמנהג הנואמים העממיים להשתמש בחבית בתור בימה לדרוש עליה.

[12] ירמיהו,  מ"ה  ה.

[13] רמז לאגדה עממית על איש אחד שדובים גדלוּהוּ והיה מסורבל כדוב.

[14] קיסר רומאי (305 – 284).  לעת זקנתו בחלה נפשו במלכותו ופרש לחיי איש-שדה.

[15] אציל שוטלנדי,  שהעיר את בני ארצו להתקומם כנגד קרומוֶל.

[16] שר-הצבא פְּרַיד גרש מתוך הפרלמנט מאתים חברים פרסביטֶריַניים בשם הצבא, ואז נקרא הפרלמנט הארוך בפי העם- "פרלמנט מְגֻיָּד".

[17] הדרך פתוחה לכשרונות.

[18] הרכבת הסם כנגד האמונה.