_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עול מלכות שמים

זלמן אפשטיין

לתוכן הענינים

 

הבטוי הקדמוני הזה מצטיין בהבעה העמוקה והיפה, שהעניק לכל ענינה של הדתיות בתור תופעה כלל-אנושית לדור דור. הדתיות ביסודה, אם נסיר מעט את החלק הדוגמתי שבה, משרטטת לפני האדם כי אין לו להסתפק בחושים שבחיים, כי מבלעדי תפיסת ההוויה במובנה החמרי, היא התפיסה הנשענת בכל מהותה על האדמה, ערש מולדתו ומכונו ומשגבו של האדם, יש עוד תפיסת הסוד של ההוויה, הנצח הנאדר הבלתי-מושג, היא התפיסה הפיוטית, הפנימית, שכהד מסתתר מגבהי-רום ישמשו לה השמים המתוחים ממעל, המרהיבים את לב האדם. במובן המדעי השמים אינם אומרים כלום, "אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם", אבל ללבו של אדם, ההומה ועורג לחביון ההוויה, "השמים מספרים כבוד אל". כפת התכלת זורחת לו ממרחקי הישות ובה מסתמלים הודו ועזוזו של הסוד הגדול, ראשית ואחרית הכל. ובהסתכל האדם במרחבי שמי התכלת ובחושו בהם סמל הנצח והאין-סוף, ולעומת זאת נפשו בקרבון תשתפך למראה הכשלון והחדלון של הארץ החמרית על כל תופעותיה, הוא שומע קול קורא ממעמקי לבבו, כי נקודת-הכובד של ההוויה, של הישות, מלכותו של עולם, עילת כל העילות וסבת כל הסבות – הוא אותו הכוח-הסוד, אותו האני המוחלט, היחיד והמיוחד, אשר אין-סופיותו כמו מתנוצצת ומברקת משפרירי שמי הטוהר... וזו היא מלכות שמים, מלכות הסוד של הנצח, של כל המציאות באשר היא שם. לא מקרה עוור, לא איזה סבך מוזר עד כדי שגעון של תוהו ובוהו, לא איזה תהום נורא ומזעזע מתגלגל תחת שואה באפס יד ובאפס מחשבה בתוך מחשכי הנצח, רק – מלכות, סדר, יד מושלת ומנהיגה, יצירה, תכלית, טוב, אמת, צדק, יפעת עולמים. "אבל הלא אלה הם מושגים אנושיים?" – אין בכך כלום. ניתנו לבן-האדם גבולים בתפיסת החיים ועליו להשתעבד לגבולים האלה ולהסתפק בחוג הנועד להם. הן גם את המציאות הארצית בכל חומריותה תופס האדם ומשתמש בה לפי הבחנת החושים אשר לו ולא לפי "עצם הדברים כשהם לעצמם" (כהגדרתו של קנט) שאין האפשרות לאדם לדעתם. וכיון שכך, הנה גם מלכות שמים יכול האדם לתפוס רק לפי אמת-המדה האנושית שלו, אם כי עצם מלכות השמים כשהיא לעצמה היא לגמרי לא בתבנית ההשגה של האדם. הכבלים החושיים של האדם שומרים את תפקידם בכל פנות שהוא פונה, כן בצד החמרי וכן בצד הרוחני שבחיים, וכשם שמצד החמרי הוא משלים עם המציאות ונהנה ממנה לפי תנאי התפיסה שברשותו, כך גם בצד הרוחני יכול הוא להרגיש את עצמו כבן-בית בהוויה, ולוא גם תפיסתו היא אנושית-מצומצמת לפי מהותו הטבעית של האדם. בגשתנו להבחנת ההוויה בכל עליותיה באמצעות מכשירינו האנושיים, אין לנו לאמר, כי מכיון שהמכשירים החושיים ההם מוגבלים במסגרת ידועה, הרי הם מזייפים לנו את ההוויה וכל מה שאנו תופסים גם בחומר וגם ברוח אינה אלא בדותא, חלום בהקיץ, שווא ושקר, המוליכים אותנו שולל. זאת לא זאת. התפיסה האנושית החושית אינה תופעה פתולוגית, חולנית, ארעית; היא תופעה טבעית, בריאה ומוצקת, אחת החוליות של הישות העולמית. ומצד זה יש בה אמת, מציאות. תבנית זו, הנקנית בעזרת חושי-האדם, באשר היא טבעית, הרי היא אמתית, לפחות אמת חלקית, כי היא חלק מההוויה, כלולה בעצם הישות. ההכרה העולמית העליונה, של זו הנקראת "מלכות שמים", וכיון שאין בפרט אלא מה שבכלל, הרי אין מקום לדבר על זיוף, בדותא, שקר. מי יודע? לאפני תפיסת ההוויה יש בודאי הרבה והרבה פנים, ובהנתן מהפנים ההם להכרה האנושית, הרי יש בהם אם לא האמת בהא הידיעה, הנה למצער אמת גם היא, באשר תפיסה זו היא, אם אפשר לאמר כך, חוקית – אחוזה היא בהשתלשלות הבריאה והתפתחותה העולמית.

ולכן אין לאדם להיות נרתע לאחוריו, אם בגשתו להבחנת מקור ההוויה, הוא היסוד העליון של היצירה כולה, נאלץ הוא להשתמש בהבעתו האנושית, במושגיו האנושיים. רב לו, כי הוא מתרומם מתחתיות חייו הארציים להסתכל בעיני רוח בישות של מלכות השמים, של היסוד הנאדר בגבהיו, ולוא גם באה הסתכלות זו דרך שפופרת מצומצמת ומתנודדת של ההכרה האנושית. וגדול ומזהיר הוא נצחונו הרוחני והמוסרי של האדם, בעמדו על הבחנת מלכות שמים, לאמר, לא רק מציאותו של סוד ההוויה לפניו, אך גם מלכותו, הכרתו בתבנית הנצח, הכרתו התכליתית בבנית היצירה, ולא מן ההפקר זכה העולם בישותו ובחמדת תנועתו והתפתחותו שאינה פוסקת.

אך הדתיות לא תאמר בזה די. מעט לה, כי האדם יכיר ויודה במלכות שמים. היא שואפת עוד להביא את האדם בעול מלכות שמים. ופה אנו נתקלים בשאלה סוערת, הולמת ומוחצת בתקפה ובאכזריותה, היא שאלת היחס של האלהות במלוא משמעותה לאדם: הקוסמוס במובנו המקיף לפי למודי המדע עם הסוד הנורא של מקור ההוויה, שבני-אדם הורגלו לסמנו בשם אלוהים, הוא ישות אחת, והיצור הקטן הנקרא בשם אדם על הכדור הארצי הפעוט הוא ישות שניה, זו לעומת זו, ואיזה יחס בלתי ממוצע יכול איפוא להיות בין שתי הישויות הללו? האנושיות הדלה בכל מיני צירופי מחשבות ורגש והתלהבות שאפה וחפצה לראות "אצבע אלוהים", איזו סדרנות קצובה על-פי הוראה מגבוה, שבדרכים מדרכים שונות התבטאה במסתריה במשך הזמן, שהאדם הגיע בו לכלל דעת והבחנה, – אבל על אדם דל זה להבין, כי אשר לקוסמוס עם סודו העליון הנה גם היצור החלש, שעל-אודותיו ידובר ובשלו כל הרעש, גם הזמן שבו נטפלים, הם כמר מדלי כשחק מאזנים, ובמה נחשבו הם, כי יובאו בחשבון עם מטרות מיוחדות, עם כוונות מיוחדות, וביחוד עם התטפלות מיוחדת מצדו של אותו הסוד הנורא, מנהיג הבריאה כולה, האין-סוף בכבודו ובעצמו?

לפילוסופיה המדעית המודרנית אין ענין רב בשאלות כאלה. הן אינן נכנסות גם לגדרה. היא יודעת מראש, כי אין לה האמצעים לתת עליהן תשובה. אבל לאנושיות בשלמותה, ללב האדם מכל התקופות ומכל הדורות, יש ויש ענין בשאלות כאלה. אם יש מלכות שמים, אם בבריאה העולמית יש סדר, מטרה, שיטה? מרי לב האדם יהמה מכאב ומצער ומהעלבון, אם יונח כי אין בין האדם ובים מלכות העליונה ולא כלום, כי הוא, המסכן בחושך בא ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה, והכרתו הנפשית, שהיא כל-כך עמוקה ויפה ושואפת למעלות החיים, אתו יחד על עפר תנחת והיתה כלא היתה.

אבל איה הוא השביל לבקש תוצאות לשאלה הזעומה, החוסמת כל הדרכים?

המיסטיקה הריאלית, כלומר, המשתבחת להיות ריאלית ולהתגדר בצורות מוגבלות, כעין הניאו-פלאטוניזם וה"קבלה" שלנו, בקשה לה פתרונים בהשתלשלות של צנורות, בעשר ספירות, באדם קדמאה וכו' וכו'. ואמנם היו דורות, שמוחות גדולים ויוצרי-מחשבות מצאו קורת-רוח בכגון זה; וכמה כחות רוחניים השקיעו בבנינים אוויריים האלה. אולם כל צנורותיה וספירותיה אינם אלא סמלים מעורפלים, פורחים בדמיון בלתי-צלול, ואין להם אחיזה בעולמנו הרוחני הבריא, ולכן ההתפתחות האנושית פנתה להם עורף ותשט מהם הצדה. לא בהם תוושע האנושיות בפתרון השאלה הגדולה ולא הם יורו לה דרך. עבר זמנם. כל ההסברות המלוליות בכל דקות רשתן לא תעזורנה במקום שמתחכמים להכניס צורות ריאליות כביכול עם קרום של תפיסה חמרית לעולם הטמיר של הסוד האין-סופי. למדע ולאפני השגתו ובירוריו אין כאן מקום, ונשארה לאדם המשענת היחידה: האינטואיציה, השגה רוחנית פיוטית, שאינה נזקקת לצורות האחוזות בזמן ובמקום ובמוחש חמרי, ואז תופיע האלוהות במלוא גדלה יסודה עם רקמה אנושית של אמת וחסד ואהבה וטוב. וממילא תתבטלנה כל השאלות והתמיהות האנושית-החמריות; כי הסוד הנצחי בולע בקרבו את הכל, הלא זו היא הישות האמתית היחידה שיש במציאות, והנפש החיה של האדם בהתגלותה הפיוטית והמוסרית, חלק האלוה ממעל, לא תבדיל אז בין הגדול והקטן, בין הישות הנצחית ובין ניצוצה המתגלה בתמונה של ישות לפי שעה. יען צמצום זה הוא רק חלק מן התפיסה החמרית של האדם, בה בשעה שבמקום הנעלם, הסודי, המופשט ממושגי המקום והזמן והגבלת החומר, הכל יתלכד בגבהי האין-סוף, וההכרה האנושית ברוחניותה ובמעופה הפיוטי ובעשת השן של מוסריותה לא תשאר גם היא מחוץ למחנה, כי על-כן במלכות שמים, במקום שיש סדר ושיטה, יש גם טוב וחסד... ובנפול הגדרים והסייגים של התפיסה הגשמית בקליפתה החיצונית, אז הסדרנות העליונה תתנוצץ מכל חרכי ההוויה, והכרה האנושית, בכרעה ברך לפני הסוד העליון הנצחי, מקבלת עליה עול מלכות שמים והיא מבקשת לה שבילים להתדבק ביוצרה – ויכופר לו לאדם, אם בטפחות ימיו על אדמת ה' הוא בוחר באמצעים חושיים, הקרובים כל-כך לאפני הוויתו, בשביל להביע ולאמץ ולשכלל את דבקות הכרתו במקורה הנצחי...

 

("מאזניים" שבועון, שנה א')

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה