_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ה"צבר" כשעיר לעזאזל

חגי אשד

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מלחמות ישראל המכריעות – כאן ושם, באירופה ובארץ-ישראל, התנהלו בעת ובעונה אחת במהלך השנים 1939 עד 1945.  בארץ התארכו יותר.  היו בהן שיאים של מאמץ, הקזת דם והתשה. לפני כן – בשנים 1939-1936, ולאחר מכן – בשיאי המאבק והמרי, במלחמת השחרור נגד הבריטים ובמלחמת העצמאות נגד הערבים (והבריטים) – עד לשביתת הנשק (הזמנית) בשנת 1949.  בפרק הזמן הזה, הממושך למדי, עמד עם ישראל בכמה חזיתות כשנגדו כמה אויבים – הערבים והבריטים בארץ ישראל, והגרמנים באירופה.  כשהבריטים הם בעל ברית, קודם נגד הערבים ואחר כך נגד הגרמנים, אבל בעת ובעונה אחת גם אויב.  עוד חזית צדדית שנעשתה מכרעת, היתה החזית הרוסית, הקומוניסטית, שהפכה מאויב אנטי-ציוני בתחילת התקופה הגורלית הזאת לבעל הברית  העיקרי של מדינת ישראל במלחמת העצמאות.

בימי זכרון אלה כדאי להזכיר, כי בלי הנשק הסובייטי, בעיקר, וגם בלי התמיכה הדיפלומטית הסובייטית באו"ם, לא היתה מדינת ישראל יכולה להישרד ולנצח את כל מדינות ערב.  רק מתוך שגרת-לשון מוטעית משווים את התמיכה הסובייטית (החשובה פי כמה וכמה) לתמיכה האמריקאית, הדיפלומטית והכספית.  האמריקנים סייעו ביציאת הבריטים מהארץ, אך לא במניעת ה"תוהו ובוהו" וסיכול סכנת ההשמדה של יישוב חסר נשק, כפי שהבריטים השאירו אותו ביציאתם.  הסובייטים סייעו אז בהקמת המדינה, בהוצאת הבריטים מהארץ ובהבסת צבאות ערב (שהיו אז ה"קליינט" הבריטי העיקרי), וגם בזירת האו"ם – יותר מהאמריקנים.  ההתייחסות הרגשית, האידיאולוגית והפוליטית אל ברית המועצות היתה אף היא חלק מהדילמות הקשות, מהויכוחים, הפולמוסים והמבוכה, שבפניהם ניצבו עם ישראל והנוער העברי במלחמות השונות.

בכל המלחמות הללו, בכל החזיתות ונגד כל האויבים, ניצב אז בעת ובעונה אחת עם ישראל ובעיקר הנוער העברי בארץ.  כדאי להזכיר את הכינוי הנשכח הזה, שהיה ביטוי "להגדרה העצמית" של ה"צבר", ושהפך מאז לשעיר לעזאזל של כולם – של פליטי שואה "אשכנזים" רגישים, פגועים ומופנמים כמו שאול פרידלנדר ואהרון אפלפלד ורבים אחרים, כמובן, של "פנתרים שחורים" ומרוקאים "דפוקים" ושאר עולים חדשים, שכולם חשים עצמם נפגעים על-ידי ה"צבר" עצמו, כפי שהוא משתקף בספרות של דור הקמת המדינה ואחריו.  כולם שותפים בריטואל של ניפוץ כל המיתוסים הציוניים.  מיתוס ה"צבר" הוא אחד מהם, בתהליך מתמשך של הרס עצמי.

חלק מתהליך זה, ואולי אחד משורשיו העמוקים ביותר, הוא היחס אל השואה ואל הגבורה בשואה, שהיתה בטלה בששים – לעומת השואה עצמה.  יום הזכרון לשואה ולגבורה, בנפרד מיום הזכרון למלחמות ישראל, שבהן הנוער העברי מילא תפקיד מכריע, כאילו מבליע ומשכיח את המלחמות הללו ואת הנוער העברי שנלחם בהן, וכאילו משאירות בחלל האויר את השאלה – ההאשמה כלפי ה"צבר" – איפה היית?, כאילו חורץ את דינו וקובע שהוא ערק מחזית המלחמה העיקרית – חזית השואה והגבורה – אל חזיתות צדדיות ואל המלחמות הקלות, מלחמת השחרור נגד הבריטים ומלחמת העצמאות נגד הערבים, שבהן שיחק ה"צבר" את משחקי המלחמה בפלמ"ח, באצ"ל, בלח"י, במסעות, בטיולים, במזמוטי הנעורים.  כאילו שה"צבר" אשם בכך, שהוריו עלו לארץ כשעדיין היתה הבחירה בידיהם והוא עצמו התחנך על ברכי המיתוסים הציוניים מימי ה"שומר" (וניל"י), הגנת תל-חי, "חומה ומגדל", וכל גילויי יצירת הכוח העברי והפעלתו במלחמות ישראל כאן בארץ.  כאילו שה"צבר" אשם בכך, שהוריהם של שאול פרידלנדר ואהרון אפלפלד לא עלו לארץ והם נולדו שם.  כאילו יש טעם לפגם במיתוסים הציוניים (כולל מיתוס ה"צבר"), ומרכיביהם – בהתנדבות, בהגשמה אישית פיזית, בהקרבה עצמית, בבחירה אקטיבית בין מעשה למחדל, בין טוב לרע, מבחינת ההצלה של יהודים מרדיפות ומהתבוללות, מבחינת המאבק לשחרור לאומי, הגשמה של אידיאלים חברתיים, והשאיפה לעצמאות מדינית.  גם שאול פרידלנדר ואהרן אפלפלד אינם יוצאים נגד כל אלה בגלוי ובמודע, אבל הם שותפים לניפוץ המיתוסים, כאילו באקראי ובמובלע.  כאילו שיום הזכרון לשואה ולגבורה הופך לריטואל להצדקת כל אלה, שלא עלו לארץ ולא ניצלו בעוד מועד ולא היו שותפים פעילים ויוזמים בבניין הארץ ומלחמותיה ולא ילדו פה את בניהם ה"צברים", האטומים והמתנשאים, כפי שהם נראו אז בעיני פרידלנדר ואפלפלד, גם אם לא היו כאלה. כאילו שיום הזכרון לשואה ולגבורה מעמעם ומטשטש את ההבדל בין שואה לגבורה.  בין כאן לשם, בין אז לעכשיו, בין מלחמה, להמנעות ממלחמה, בין נסיון לנטילת גורלך וגורל עמך בידיך – גם אם סיכויי ההצלחה קלושים – לבין נסיון להשאר בחיים בכל מחיר.  אם ההישרדות האישית היתה ערך עליון מדוע לא תהיה גם כאן ועכשיו?  ואם היתה ערך עליון, מה ההצדקה למרד הגטאות?  אלה שאלות כאובות ונוקבות שאין להן תשובה אחת.  טעויות, טראגדיות, אשליות, הימורים שאפשר היה להימנע מהם, קרבנות שווא, מחדלים ותבוסות יש והיו גם שם וגם כאן.  אין מדובר במעשיהם של רוב הציבור.  הרוב אינו מתנדב ואינו נלחם לפני שהחרב החדה של אין ברירה מונחת על הצואר.  אבל מדובר במעטים, ביחידים, בבודדים, היוצרים את המיתוסים.  ליתר דיוק – סביב המעטים נוצרים המיתוסים לאחר מעשה על-ידי הרוב שהתנכר להם בשעת מעשה, ביום מסה ומריבה.  כך בהגנת תל-חי, כך בקריאת דה-גול לעם הצרפתי להמשיך במלחמה נגד גרמניה.  כך צ'רצ'יל כשהיה במדבר הפוליטי וכך דוד בן-גוריון כשהיה במיעוט מזהיר.  המיתוס הוא מיתוס ואין פירושו שיש לנתץ אותו  אלא לטפח אותו כמופת לרבים.

יום הזכרון לשואה ולגבורה הופך ליום טיפוח שני מיתוסים סותרים – מיתוס ההישרדות האישית כערך יהודי עליון ומיתוס הגבורה האקטיבית של מרד הגיטאות, המתעמעם על-ידי המיתוס האחר.  מתעמעם מפני קירבתו ודמיונו למיתוס הגבורה של ה"צבר" במלחמת העצמאות, שהיתה חזית המלחמה העיקרית של עם ישראל למרות הכל.  במקום שפרידלנדר ואפלפלד ישאלו למה הוריהם לא עלו לארץ כשיכלו, הם מתריסים כנגד ה"צבר" על שהוא כפי שהוא, "באשמת" הוריו שעלו לארץ ושללו ממנו את הרגישויות החיוביות, שהן מנת-חלקו של ה"אנטי-צבר".  ה"צבר" אשם והוריו אשמים – ואין משמעות, שחר ותוחלת לעלייתם ארצה, להתנדבותם, למופת ההגשמה האישית וההקרבה העצמית, שהם חיו לאורו וביקשו להנחיל לבניהם ולבני בניהם אחריהם.

זוהי התרומה העקיפה, הלא-מכוונת והלא-מודעת, של מיתוס ההישרדות האישית בשואה כערך עליון לניפוץ המיתוס של ה"צבר" כחלק מהריטואל המתמשך של הרס עצמי ישראלי וציוני (שהוא מוטיב-אב בספרותנו העכשווית).  זהו ריטואל של רצח האב היהודי, הציוני, המצווה לבניו אחריו תרי"ג מצוות "עשה" ו"לא תעשה", לעלות לארץ, לדבר עברית, לקרוא ולכתוב בה, לעבוד ולהתיישב בה לאורכה ולרוחבה ולהנחיל אותה לו ולבניו אחריו עד עולם.  הוויכוח על שטחים וגבולות והיחס אל הערבים הוא ויכוח על הפירוש הנכון של חלק ממצוות ה"עשה" ו"לא תעשה" הללו ולא התמרדות נגדן.  הריטואל של רצח האב והרס עצמי של הבן הוא מחוץ לויכוח זה.  הוא ריטואל של מחיקת כל זכר לאב ולמצוותיו.  הכל ישקע בפולחנים של רצח והתפוררות צלם אנוש, לא רק צלם יהודי וציוני – אלא הפולחנים שחנוך לוין וסופרים אחרים מתנבאים עליהם:  תהליכי שקיעה והתפוררות, רצח אב, הרס עצמי והתאבדות ונישואי תערובת, שהם צורה סופית של התאבדות לאומית.

ביום הזכרון הזה למלחמות השחרור, העצמאות ויתר מלחמות בהן לקח חלק הנוער העברי, כדאי להיעצר ולראות את ההתחלה והסיום של התהליך המתמשך הזה של ניפוץ כל המיתוסים הציוניים.  כמה מהם נוצרו על-ידי מעטים, שהרוב שלא היה שותף להם הפך אותם למופת לאחר מעשה.  בכך אין כל פסול ואין זו סיבה לנתץ אותם, אלא להיפך.  כך נוצרו מיתוסים רבים, שיש בהם לקח של אמת לעתיד.  מיתוס ה"צבר" המתנדב, המתגייס והניצב בחזית העיקרית של מלחמות ישראל אינו מיתוס כוזב ואין צורך בהפיכתו לשעיר לעזאזל לכל המדווים והמחדלים של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל.  לא ה"צבר" אשר ולא הוריו שעלו לארץ.  להיפך.  אשמים אלה שלא עלו ולא יעלו, אלה ה"יורדים" ואינם שותפים למלחמות ישראל, שלא הסתיימו עדיין.  בין הליכי ההרס העצמי עדיין נמשכת מלאכת הבניין של בית לאומי בארץ ישראל ליהודי הנודד אשר בתוכנו, בתוך כוחנו, ועדיין גדול כוח הבניין מכוח ההרס.

 

27.4.82

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה